search
בקריאה כעת: נפילת בית אשר | אדגר אלן פו
search

אדגר אלן פו | מקור:

נפילת בית אשר

תרגום : עודד וולקשטיין

דימוי: דניאל דגנר

הקדמה מאת עודד וולקשטיין

במרכזו של "נפילת בית אשר" – הסיפור הגותי השלם ביותר שיצא מתחת ידיו של אדגר אלן פו – ניצבת האימה המרחפת על כל יצירתו: הקבורה בחיים. המוטיב השחוק של הבית הרדוף הופכת כאן למחקר נוירוטי בנוירוזה: זו של רודריק אשר, אבל לא פחות מכך זו של המְספר, הניצב בפתח הסיפור נוכח חזיתו המאיימת של הבית המתפורר, ומבקש לשווא אחר ניצוץ של הכרה בחלונות הדומים לעיניים (שדומות לחלונות). כך גם הקורא, נוכח שערי הסיפור של פו: בעודכם שוקלים אם להיכנס, תמצאו את עצמכם כבר בפנים, לכודים בארכיטקטורה פרנואידית של דימויים סוגסטיביים ובבוּאות פארודיות. ככל סיפור אימה גדול, "נפילת בית אשר" מהדהד את ההיסטוריה של הז'אנר, שלעולם אינו נח בקברו, ומספק כבדרך אגב מבט מרהיב על המנוע של סיפור האימה: כיצד חלליו אפופים בצלליהם של מעמקים נסתרים, ומעמקיו דחוסים בקונבנציות שטחיות; במובנים רבים, הסיפור מערטל את התחבולה הקבורה ביסודותיו, אבל בדרך נס, המחווה הזו רק מעמיקה את קסמו האפל.

קראו עוד

;Son coeur est un luth suspendu

Sitot qu'on le touche il resonne.1 – דה בֵּראנזֶ'ה

לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים כעיניים ריקות – על שיחי הגומא שֶׁרְקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל-האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה – המחשבה נרבצה בשוממות חסרת-תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב. מה הדבר – עצרתי כדי לחשוב – מה הדבר שכך מרט את עצבַּי במראיתו של בית אשר? המסתורין נותר חתום, ובה-במידה לא יכולתי ליצירי-הצללים שצבאו עלי בשרעפי. נאלצתי לסגת אל המסקנה הלא-מספקת, כי צירופים מסוימים של עצמים טבעיים פשוטים ביותר מתייחדים, מעבר לכל ספק, בכוח להשפיע עלינו בדרך זו, אך ניתוחו של כוח זה חורג מעומקה של השגתנו. אפשר, הגיתי, שדי יהיה בסידור שונה של תווי הנוף, של פרטי התמונה, כדי לחולל תמורה ביכולתה להלך נכאים על רואיה, ושמא אף לבער יכולת זו מכול וכול. רעיון זה דחק בי לנהוג את סוסי אל שפתו התלולה של אגם שחור ושמנוני שהשתרע זוהר וחף-מאדווה לצד הבית, ולהתבונן מטה וּבְאברַי צמרמורת, רוגשת אף יותר מקודמתה, על מראותיהם הערוכים-מחדש, ההפוכים, של שיח-הגומא האפור, וגדמי העצים האיומים, והחלונות הפעורים כעיניים ריקות. 

ואף על פי כן ערוך הייתי לעשות בבית הקדרות הזה כמה שבועות. בעליו, רודריק אשר, היה בנערותי אחד מרעי הטובים; אך שנים רבות חלפו מאז פגישתנו האחרונה. לאחרונה הגיע אלי, ואני כבר הרחקתי לחבל אחר של הארץ, מכתב ממנו, שעל לשונו הדוחקת – לשון תחנונים – לא יכולתי להשיב אלא במענה אישי. כתב היד העיד על עצבים מרוטים. המחבר סיפר על מחושי-גוף מענים – על מחלת-נפש שהתעמרה בו – ושאל בכל מאודו לבואי, חברו הטוב ביותר, ואמנם היחיד, בתקווה שחברתי העליזה תשכך במידת-מה את מצוקת החולי. הצורה שבה נאמרו דברים אלה, ועוד רבים – הלב שמקרבו עלתה הבקשה – לא הניחו לי מקום להסס, וכך נעניתי לאלתר להזמנה, שהיתה ונותרה כחידה בעינַי.

בנערותנו שרתה בינינו קִרבה של ממש, ובכל זאת ידעתי על חברי אך מעט. במנהגו המסוגר דבק בקנאות, ועם זאת ידעתי כי משפחתו העתיקה מאוד התייחדה מאז ומעולם ברגישות מיוחדת של המזג, אשר נוצקה במרוצת הדורות ביצירות אמנות מרוממות לרוב, והתגלמה לאחרונה בשורה של מעשי צדקה פזרניים אך מוצנעים, וכן במסירות אדוקה למדע המוסיקה – לנפתוליו הדקים יותר מאשר לזני היופי המסורתיים, המזוהים-בנקל. כן למדתי להפתעתי הגדולה כי חוטר בית אשר, שבע-כבוד ככל שהיה, לא העמיד בזמן מן הזמנים ענף שהאריך ימים; לשון אחר, המשפחה כולה נמצאה בשקיעה, ולמעט חריגות ארעיות נמצאה במגמה זו מאז-ומעולם. אותו מחסור – הרהרתי בעודי שוקל ביני לביני את דמותו של הבית שכה הפליאה להשתמר לעומת דמויותיהם למודות-הטלטלה של דייריו, ומפליג אל השפעתה האפשרית של זו על אלה במהלך המאות – אותו מחסור בשארים, שמפאתו דבק השם באחוזה מדור לדור, מאב לבן, אפשר שהוא אשר גרם בסופו של דבר לזיהויָם של השניים, עד כדי כך ששמה המקורי של הנחלה נתגלגל באותו תואר דו-משמעי מפוקפק – "בית אשר"; תואר שכרך יחדיו, לדידם של האיכרים שנזקקו לו, את המשפחה ואת ביתהּ.

כבר אמרתי כי הניסוי הילדותי-כלשהו שערכתי בהשפילי את מבטי לאגם לא הועיל אלא כדי להעמיק את רישומו הראשון של הבית. אין ספק כי ההכרה בהתגברותה המואצת של אמונת-השווא שלי – ומדוע לא אכנה אותה בשם זה? – תרמה בעיקר להאצתה של התגברות זו עצמה. מכבר ידעתי, כי זה חוקן הפרדוקסאלי של כל תחושות-הלב אשר שורשן באימה. ואפשר שמטעם זה בלבד, כאשר שבתי ונשאתי עינַי אל הבית-גופו מעם דמותו הטבועה במים, פשה בדמיוני תעתוע משונה – אמנם, תעתוע מגוחך כל-כך, שאיני מזכירו אלא כדי ללמד על כוחם של הרשמים אשר הכבידו עלי. השאתי את דמיוני להאמין כי על הבית והנחלה ריחף אוויר מיוחד להם ולסביבתם המיידית – אוויר שלא היה בינו לבין אוויר העולם ולא כלום, ובכל זאת בְּאשָתוֹ עלתה מן העצים הנרקבים, ומן הקיר האפור, ומן האגם הדומם – אד ערפלי וממאיר, נרפה וזחלני, בגון עופרת שכמעט אינו ניכר לעין.

ננערתי ממה שאי אפשר לו להיות אלא חלום, ונפניתי להתחקות מקרוב אחר פניו הממשיים של המבנה. הבית כולו אמר יושן מופלג. צבעו כמעט שדהה כליל במרוצת הדורות. פטריות זעירות פשטו בחזיתו, משתלשלות מן המרזבים בפקעות סבוכות. ובכל זאת לא ניכרו במבנה סימנים להרס של ממש. שום נדבך לא מט לנפול, וכנגד התפוררותן של לבנים בודדות, האגפים עצמם עמדו בשלמותם. רושם זה העלה בדעתי את שלמותו המתעתעת של רהיט-עץ ישן, שהלך ונרקב במשך שנים ארוכות באיזה מרתף נשכח, שמור מפני הבל-הפה של העולם החיצון. אך מלבד עדות זו לרקב הפושה, דומה היה שהבית ניצב איתן על אדניו. מתבונן חד-עין עשוי היה להבחין בסדק ניכר-בקושי, אשר נמשך והזדגזג מגג הבניין ובמורד חזיתו, עד שאבד במימיו המעופשים של האגם.

משעמדתי על תווים אלה רכבתי על פני מסילה קצרה והגעתי אל הבית. שמש שהמתין לבואי נטל את סוסי, ואני נכנסתי אל האכסדרה הגותית הקמורה. משרת הדריך אותי, בלאט ובדממה, במבוכיהם של מסדרונות אפלים לרוב אשר הובילו ללשכת אדוניו. המראות שראיתי בדרכי תרמו, איני יודע איך, להעמקתן של התחושות המטושטשות שבהן כבר דיברתי. החפצים סביבי – תחריטי התקרות, שטיחי הקיר הקודרים, רצפות ההָבְנֶה השחורות-משחור, ודמויות-הרפאים של מגנים ושריונות אשר השתקשקו לחיים לקול צעדַי – לא חרגו ממה שאליו או לשכמותו הורגלתי משחר ילדותי, אך אף שלא היססתי להודות ביני לביני מה מוכר היה כל זה, עדיין תמהתי מה זרים היו לי יצירי-הדמיון שעוררו המראות הרגילים. במעלה גרם מדרגות אחד פגשתי ברופא המשפחה. פניו, חשבתי, לבשו ערמומיות ומבוכה. הוא נד לעומתי בבהלה וחלף על פניי. וכעת המשרת פתח לרווחה דלת, והציג אותי בפני אדוניו.

החדר שבו מצאתי את עצמי היה רם וגדול מאוד. החלונות היו ארוכים, צרים ומחודדים; הם נקבעו במרחק רב כל-כך מרצפת האלון השחורה עד שאי אפשר היה לגשת אליהם מבפנים. קרניים קלושות של אור ארגמני הסתננו מבעד לזגוגיות המסורגות וחילצו מן האפלולית את מִתְאריהם של החפצים הבולטים בחלל; אך לשווא נאבקה העין להשיג את זוויותיו המרוחקות של הכוך, או לתור את חביונֵיהַ של התקרה הקמורה, המעוטרת-לעייפה. וילאות כהים כיסו את הקיר. הריהוט היה מופרז, לא-נוח, עתיק ומרופט. ספרים וכלי נגינה לרוב היו פזורים סביב, אך לא היה בהם כדי לתת חיים במעמד. הרגשתי כי אני נושם אוויר של צער. אקלים של דיכאון קשה, עמוק וחשוך-מרפא היה שרוי בכול.

עם כניסתי, התרומם אשר מן הספה שעליה היה שרוע פרקדן, ובירך אותי בחום יוצא-מגדרו, אשר תחילה סברתי כי היתה בו לבביות מופרזת – אותו מאמץ מאולץ הניכר במנהגיו של איש-העולם שבע-הרשמים. אך די היה לי במבט חטוף בפניו כדי להשתכנע בכנותו הגמורה. התיישבנו, ובמשך כמה רגעים, שבהם לא דיבר, התבוננתי בו בהרגשה שנמזגו בה רחמים ויראה. אין זאת אלא שלא נולד האיש אשר ידע תמורה נוראה כל-כך, בתקופה קצרה כל-כך, כמו רודריק אשר! אך בקושי עלה בידי להודות בזהות שבין הבריה המרוּששת המוטלת לפני לבין רעי משחר נעורי. ועם זאת, בכל גלגוליו היו תווי פניו יוצאי-דופן. חיוורון-מתים; עיניים גדולות, מימיות, וזוהרות מאין כמותן; שפתיים דקות משהו, לבנות מאוד, שהשתפלו בקו יפה-להפליא; חוטם עברי עדין, שנחיריו רחבים שלא כרגיל בתצורה זו; סנטר מגולף, שרפיונו אומר מחסור בתעצומות מוסריות; שיער רך ורפאי יותר מרשת של קורים – תווים אלה, לצד מתיחוּתָהּ של חלקת-עור, שהתפשטה בלא-מידה מן הצדעיים ומעלה, חברו להרכבתו של דיוקן אשר לא בנקל יישכח. וכעת חוללה הגזמתה של הדמות העולה מתווים אלה, ושל ההבעה שמסרו ברגיל, שינוי מופלג כדי כך, שפקפקתי בזהותו של האיש אשר אליו דיברתי. מכל הדברים החרידו ואף זעזעו אותי העור שחיוורונו היה לחיוורון-רפאים נורא, והעיניים שזוהרן היה לנוֹגָה לא-מכאן. שער המשי הופקר לגדול פרא, ורקמת המלמלה הנפרעת שלו צפה על סביבות הפנים יותר משנפלה עליהם, כך שאפילו במאמץ לא עלה בידי לזווג את הבעתה הערבסקית עם מושג כלשהו של אנושיות פשוטה.

Psst, you might also like:
טבעוני בהתהוות

מנהגו של חברי הכה בי בהפכפכנותו הסתורה, ועד מהרה התחוור לי כי מצב זה הוא תולדה של סדרת ניסיונות נרפים ועקרים להתגבר על הפרעת-עצבים כרונית. מכתבו, וכן זכרן של תכונות מסוימות שניכרו בו עוד בנערותו, ומסקנות שהסקתי ממוזרוּת מראהו ומזגו – כל אלה אמנם הכינו אותי מבעוד-מועד למשהו מעין זה. התנהלותו היתה שופעת-חיים ונכאה לסירוגין. קולו התרוצץ בין הססנות נרעדת (לפרקים שבהם נדמה היה כי כוחות-החיים פגו ממנו כליל) לפרצי עזוז חטופים – אותו היגוי מקוטע, מסורבל, משתרך וחלול – אותם עיצורי עופרת גרוניים, שקולים ומתנגנים בתואם, מן הזן שמוּעָד להפיק השיכור שאפסה תקוותו, או זולל-האופיום חסר-התקנה בשיאי שִלהוּבוֹ העצמי.

בסגנון זה דיבר על מטרת ביקורי, על משאלתו הדוחקת לראותני, ועל הנחמה שציפה כי אמציא לו. הוא נדרש באריכות-מה למה שראה כאופייה של מחלתו. היה זה, כך אמר, פגע משפחתי, טבוע בחוקה של השושלת, נגע עובר-בירושה שנואש מלמצוא לו מרפא – מחוּש-עצבים ותו לא, מיהר להוסיף, חזקה עליו שיחלוף מהר. המחלה התבטאה בשורה של תחושות לא-טבעיות. הוא מנה את הסימנים באוזנַי, ומקצתם עניינו ואף הדהימו אותי, אך אפשר שלמונחים ולדרך הרצאתם היה חלק בכך. הוא סבל רבות מחדות חולנית של החושים; גופו לא יכול לשאת אלא את המזונות התפלים ביותר; הוא לא יכול לעטות על עורו אלא בגדים מרִקמה מסוימת; ניחוחות כל הפרחים הכבידו עליו עד-דכא; די היה באור קלוש כדי לענות את עיניו; וצליליהם של כמה כלי-מיתר הם לבדם לא השרו עליו אימה.

מצאתי את חברי עבד נרצע לבלהה מזן בלתי-רגיל. "אני אובַד," אמר, "נגזר עלי שאובד בתוך איוולת אומללה. כך, כך – כך ולא אחרת אני עתיד למות. אני ירא את העתיד – לא את האירועים עצמם אלא את תוצאותיהם. אני רועד למחשבה על כל תקרית של כלום – על מה שתעולל לנשמתי הרצוצה. לא נותר בי כל פחד מן הסכנה; איני פוחד אלא מן האימה שבכוחה להלך עלי. במצבי המעורער ומרוט-העצבים, אני מרגיש כי במוקדם או במאוחר יהיה עלי לנטוש את החיים ואת התבונה גם יחד בתוך המאבק עם אותו יציר-עוועים קודר, ששמו הוא פחד."

מעט-מעט, מרמזים קטועים זעיר פה זעיר שם, נודע לי תו נוסף שמצבו הנפשי מתייחד בו. הוא היה שבוי באי-אלה אמונות טפלות באשר לבית שבו התגורר, ואשר ממנו לא נועז לצאת מזה שנים רבות – באשר להשפעה שעל כוחה המדומה עמד במונחים מעורפלים מכדי לִשְנוֹתַם כאן – השפעה שיסודות מסוימים בחומרו ובבניינו של מעון המשפחה, אמר לי, קנו להם בנפשו בִּרבוֹת שנים וסבל – השפעה שהכתלים והצריחים האפורים, והאגם העכור שאליו השפילו מבטם, אַצְלוּ בגופם לעצם הווייתו, לרוחו.

ובכל זאת הודה, הגם שבהיסוס, כי אפשר במידה רבה לייחס את הקדרות שפגעה בו למוצא טבעי ומוחשי הרבה יותר – למחלתה הקשה והנמשכת – אמנם לסופה הממשמש בעליל – של אחות אהובה, מחמל נפשו, חברתו היחידה מזה שנים ארוכות, שארו האחרון עלי אדמות. מחלתה, אמר במרירות שלא אשכח לעולם, עתידה להותיר אותו (אותו, השברירי לאין תקווה) בבחינת נצר אחרון לגזע אשר העתיק. בשעה שדיבר, הגבירה מאדֶליין (כי זה היה שמה) חלפה באגף מרוחק של הבית, ובלי שהשגיחה בנוכחותי, נעלמה. בחנתי אותה במבט שהתמזגו בו תדהמה וחלחלה; ובכל זאת לא ידעתי להסביר רגשות אלה. קהיון מכביד ירד עלי בעוד עיני עוקבות אחר צעדיה המתרחקים. סוף סוף נסגרה עליה דלת, ומבטי נהה, להוט כמו מכוח דחף, אל פני האח; אך הוא טמן פניו בידיו, ולא יכולתי לראות אלא כי משהו החורג מחיוורון של בני-אנוש פשט באצבעות השדופות, שבעדן זלגו דמעות חמות לרוב.

מחלתה של הגבירה מאדליין הביכה את רופאיה. אפאתיה מתמדת, היאכלות הדרגתית של הגוף, והתקפים תדירים, אם גם ארעיים, של שיתוק חלקי – זאת ידעו המדענים לאבחן. עד כה נשאה את מחלתה ויכלה לה, ועוד לא כרעה במיטתה; אך בערב הגעתי לבית, נכנעה (כך אמר לי אחיה בלילה, בסבל שאין לבטאו) לכוחו המדביר של הכורת; וכך למדתי כי מראֵהַ שהבזיק לרגע לעיני יהיה ודאי האחרון אשר אזכה לו – כי שוב לא אראה את הגבירה, לפחות בעודה בין החיים.

בימים הבאים נמנענו, אשר ואני, מלהזכיר את שמה, ובמהלך אותה תקופה הייתי משוקע בניסיונות רציניים להקל את עצבונו של חברי. ציירנו וקראנו יחד, או שהאזנתי, כמתוך חלום, לאלתורים הפראיים שהפיק מן הגיטרה. ככל שקרבתנו המעמיקה הביאה אותי במחילות רוחו, כך עמדתי במרירות על חוסר-התוחלת שבניסיון לרומם נפש שהאפלה, כמו קנתה לה איכות משל-עצמה, נטפה ממנה על כל העצמים ביקום הרוחני והגשמי בנביעה רצופה של עצב. 

לעד אשא עמי את זכר השעות הקודרות שביליתי לבדי עם אדוניו של בית אשר. ועם זאת כל ניסיון למסור את אופיים המדויק של החקירות או העיסוקים שבהם שיתף או הֵנחה אותי נדון לכישלון. דמיון מופשט, מודלק ומורגז זרה בוהק זרחני על הכול. מנגינות האבל הארוכות שאִלתר יצטלצלו לנצח באוזנַי. בין יתר הדברים, אני נוצר את זכרה המכאיב של הקצנה מעָוותת אחת של פְּרָאוּת הוואלס האחרון של פון וֶבּר. מן התמונות שדמיונו המשוכלל הגה בהן, מערבל אותן משיכה ועוד משיכה לאביכוּת אשר מולה היתה רעידתי רוגשת עוד יותר, כי רעדתי ולא ידעתי למה – מן התמונות האלה (עזות ככל שיהיו לנגד עיני כעת) אבקש לשווא להכליל יותר מִמעט-מזעיר בחוגן של המילים הכתובות. בפשטותן הגמורה של הצורות, בעירומם של הרישומים, שָבָה את תשומת לבו של המתבונן. אם בן-תמותה צייר מעולם רעיון, כי אז היה זה רודריק אשר. בעבורי לפחות, בנסיבות שהייתי מכותר בהן אז, עלתה מן ההפשטות הטהורות שההיפוכונדר נדחק לזרוק על הבד עוצמה מטילת-יראה – רגש שחזיונותיו הזוהרים אך המוחשיים יתר על המידה של פוּסֶלי לא עוררו בי גם את צל-צלו. 

אחת ממשוגות דמיונו של חברי, שאינה כרוכה בקשר הדוק כל-כך עם רוח ההפשטה, אפשר ולו בדוחק להלבישה במילים. תמונה קטנה הציגה את חללה של מנהרה מלבנית ארוכה לאין שיעור, שכתליה הנמוכים, החלקים והלבנים נמשכו, עירומים מכל חפץ, הלאה והלאה באין מפריע. נקודות מסוימות ברישום הורו כי המחילה נמצאה בעומק האדמה. לכל אורכה העצום לא הסתמן מוצא ולא נראה לפיד או מקור אור מלאכותי אחר; ובכל זאת, מפל קרניים עזות שטף לאורך המנהרה, רוחץ הכול בזוהר לא-הולם, מחריד.

דיברתי על מצבו החולני של עצב השמע, שבעקבותיו היתה המוסיקה באשר היא לעינוי באוזניו של הסובל, למעט צלילים מסוימים שהפיקו כלי-מיתר. אפשר שהמנעד המוסיקלי הצר, שאליו הגביל עצמו כאשר פרט על הגיטרה, הוא אשר אָצַל לביצועיו את אופיים הפנטסטי. אך אין בכך כדי להסביר את הזריזות השֵדִית של אלתוריו. אין זאת אלא שקרא מתוויהם, כמו ממילותיהם, של מחזות דמיונו המשולחים (כי תכופות ליווה עצמו באלתורי טורים מחורזים), תולדת אותו ריכוז קודח המצטלל, כבר אמרתי, רק ברגעים מסוימים של ריגוש מלאכותי. מילותיה של אחת מן הרפסודיות הללו נחרתו בזיכרוני. אפשר שהיצירה הותירה בי רישום עז כל-כך כי דימיתי לחלץ מזרמיה התת-קרקעיים אות ראשון להכרה מצדו של אשר בכך שתבונתו השָׂגיאָה מתנודדת על כס מלכותה. ואלה, בקירוב אם לא בדיוק נמרץ, מילות השיר אשר שמו "הארמון הרדוף":

אֵיך העמק אז הוֹרִיק

עוד בִּילוּ בו מלאכים

כשארמון מרהיב הִשיק

את ראשו אל השחקים.

על ממלֶכֶת הַכָּרה

הוא זרח!

אֵי שֹרָף פָרַשֹ אֵבְרָה

על מִשְכַּן יפה כל-כך!

זוֹהָבִים וּמקסימים

על גגו נִסִים רִחְפוּ

(מסוּפר כאן על ימים

שמזמן חלפו),

ועם רוח מְחָזֵר –

הוֹ עידן מתוק –

על פְּתָחִים כְּצֵל עוֹבֵר

בושם דק נישא רחוק.

וכל הֶלֶך שם ראה

דרך חלונות אוֹרִים

קְהַל פֵיוֹת מַפליא תנועה

לִצְלִילֵי המיתרים,

סביב הכֵּס שבו יושבת

(כִּיצוּקָה מִבָּהַט!)

המלכה בַּרוֹם נשגבת

לַמרחק דְמוּתָה נוֹגָהַת.

בְּמַשֹכִּית פנינים זוהר

שָעַר ההֵיכַל

בַּעדו עובֵר-נוֹהֵר

מִתנוצץ כַּטל

גְדוּד הֵדִים מַסוּר כּוּלוֹ

לְשירה זַכָּה

רַן ביופי אֵין מָשְלוֹ

על חוֹזְקָהּ של המלכָּה.

אך דְבָרִים עוֹטֵי יגון

בִּזְדוֹנַם תַקְפוּ אותה

(בְּכוּ, כי שיר שוּב לא יָרוֹן

לַמלכה בְּמַחְלַתָהּ).

וכעת אותו פאר

שחלף-עבר

הוא רק זיכרון חיוור

מֵעידן נִקְבַּר מִכְּבַר.

והנוודים רואים

מֵחלון מֻכֶּה-אַדֶמֶת

חוּג צְלָמִים בִּמְחוֹל-עִוועִים

לִנְגִינָה זרה, צורמת,

עת בְּנֵי-בְּלִי-שֵם, קְהַל-רוּחוֹת

חוּצָהּ יִבְרְחוּ

צוֹחָקִים עד כְּלוֹת כּוֹחוֹת –

לא עוד יְחַיְכוּ.

זכורני שהבלדה העירה בנו שרשרת מחשבות, אשר במהלכה השמיע אשר עמדה שאיני מביאה כאן על שום חדשנותה (כי כבר נמצאו מי שחשבו כך),2 אלא משום האדיקות שבה דבק בה. כללו של דבר, ייחסה עמדה זו תודעה לכל הצומח. אך בחסות דמיונו החולה לבש הרעיון דמות נועזת יותר, וגנב את הגבול השׂם פדוּת בין עולמנו זה לבין ממלכת הכאוס. אין לי מילים לבטא את מלוא היקפה של טרדתו רבת-העסק או את מידת ההפקרות שחלחלה בה. מכל מקום, אמונתו נתקשרה (כפי שכבר רמזתי לעיל) בלבנים האפורות של בית אבותיו. הוא דימה כי תודעתן של האבנים יצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי שיטת פרישׂתן – על-ידי דרך הנחתן וכן על-ידי היערכותם של ציבור הפטריות המכסה אותן והעצים הנרקבים על סביבותיהן – בעיקר מכוח עמידתה רבת-השנים של פרישה זו והכפלתה במימיו העומדים של האגם. הראיה לתודעה זו תימָצא, כך אמר (וכאן נדהמתי למשמע דברוֹ) בהתעבותו ההדרגתית אך המוּחשת של אוויר מיוחד למקום, השורה על המים ועל הכתלים. התוצאה ניכרת, הוסיף, באותה השפעה שקטה אך לא-מרפה ונוראה שצרה את גורלות משפחתו מזה מאות בשנים, ואשר עשתה אותו למה שראיתי בעינַי – למה שהיה. עמדות מעין אלה אינן צריכות ביאורים, ולפיכך לא אוסיף עליהן מאומה.

Psst, you might also like:
מותו של הקנגרו

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים סמכו את הווייתו הנפשית של הנכה – התיישבו היטב, כפי שאפשר היה לצפות, עם טבען זה של הזיותיו. רכנו יחד על יצירות כדוגמת "Ververt et Chartreuse" לגְרֶסֶה; "Belphegor" למקיאוולי; "עדן וגיהינום" לסווידנבורג; "מסעו של ניקולס קלים מתחת לפני האדמה" להולברג; פרקי כירומנטיה מאת רוברט פלאד, ז'אן דינדאז'ינֶה ודֶה לָה שאמבְּרֶה; "המסע לאופק הכחול" של טיק; וכן "עיר השמש" לקאמפאנֶלה. אחד הכרכונים החביבים עלינו היה מהדורת אוקטבו קטנה של "Directorium Inquisitorium" מאת הדומיניקאני איימֶריק איש גירונה; ופרקים משל פּוֹמפּוֹניוּס מֶלָה אודות הסאטירים והפָּאנים האפריקנים הזקנים, שבהם הגה אשר כחולם-בהקיץ לאורך שעות. אך עיקר תענוגו בא לו מספר נדיר לאין-ערוך ומשונה מאוד, אשר נדפס במהדורת קווארטו גותית – ספר הדרכה של איזו כנסייה נשכחת: Vigilioe Mortuorum secundum Chorum Ecclesioe Maguntinoe.3

לא יכולתי שלא להרהר בפולחנים הפראיים שהוצגו באותו חיבור, ובהשפעה שנודעה להם מן הסתם על אותו היפוכונדר, כאשר ערב אחד, משהודיע לי בחטף כי הגבירה מאדליין שוב אינה עמנו, הצהיר על כוונתו לשמר את גופתה למשך שבועיים (בטרם תיטמן סופית) באחד מן הכוכים הרבים שבתחתית אגפו הראשי של הבית. על הטעם הארצי שגייס להצדקת המעשה החריג לא מלאני לבי לחלוק. האח נדחק להחליט מה שהחליט (כך סח לי) נוכח טבעה הבלתי-רגיל של מחלת המנוחה, חקרנותם החטטנית של כמה מרופאיה, והיותה של חלקת-הקבורה המשפחתית מרוחקת וחשופה לעין כול. לא אכחד: כאשר העליתי בזיכרוני את פניו חורשי-הרעה של האיש שפגשתי במעלה המדרגות ביום בואי לבית, לא מצאתי לנכון להתנגד למה שראיתי בו לכל היותר אמצעי זהירות לא-מזיק, אשר לא יסטה מדרך הטבע.

לבקשתו של אשר, סייעתי לו בהכנות לקבורה הארעית. הגוף ניתן בארונו, ושנינו נשאנו אותו לבדנו למנוחתו. המרתף שבו הנחנו אותו (זמן רב כל-כך שלא נפתח, ולפידינו הגוועים באוויר החונק גילו אך מעט) היה קטן, לח, בלי אשנב להתיר את כניסתו של אור; כרוי בעומק האדמה הישר מתחת לאגף שבמדוריו הוּלנתי. בימים פיאודליים רחוקים שימש ככל הנראה למטרות מסמרות-שיער, ובתקופות מאוחרות יותר נהגו לאחסן בו אבק-שריפה, או חומר דליק אחר כלשהו, כפי שאפשר היה ללמוד מכך שמקצת שטחה של הרצפה, וכל פאותיו של מעבר ארוך ומקומר שבעדו באנו אל הכוך, היו מחופים יפה-יפה בלוחות נחושת. דלת הברזל הכבדה עטתה אף היא שריון. כאשר נעה על ציריה הפיק משקלה העצום צליל חיכוך חד מן הרגיל.

משהפקדנו את מטעננו האבֵל על אדניו בתוך אותו מחוז של בלהה, הסטנו קמעא את מכסה הארון שטרם מוסמר למקומו, והתבוננו בפניה של הדיירת. דמיון מהמם בין האח לאחות שבה לראשונה את תשומת לבי; ואשר, שאפשר כי ניחש את מחשבותַי, מלמל שברי דברים, אשר מהם למדתי כי המנוחה והוא היו תאומים, וכי רגשי-לב טמירים רחשו ביניהם מֵעולם. כך או כך, מבטינו לא האריכו שהותם אצל המנוחה – כי לא יכולנו להביט בה בלי יראה. המחלה שקטפה את הגבירה בעצם עלומיה המבשילים הותירה, כרגיל בכל המחלות המטילות שיתוק, סומק עדין, כמו להלעיג, על החזה והפנים, וחיוך המשתהה זמן רב מדי על השפה, ואין נורא כמותו במוות. החזרנו את המכסה למקומו ומסמרנו אותו לארון, ומשהברחנו את דלת הברזל התחלנו עושים דרכנו בעמל למדוריו העליונים של הבית, שבקדרותם אינם נופלים הרבה מן התחתונים.

חלפו כמה ימי יגון מרים, ובתווי מחלת הנפש של חברי הסתמן שינוי ניכר. מנהגו הרגיל נעלם. עיסוקיו הרגילים נזנחו או נשכחו. הוא נע ונד בין החדרים בצעדים נמהרים, לא-שקולים, משוללי-מטרה. פניו עטו, אם אמנם אפשרי הדבר, גוון מחריד עוד יותר – אך הזוהר נטש את עיניו כליל. הצרידות שוב לא פקדה את קולו; ורעד מחלחל, כמו מִקצוֹת הבהלה, קנה לו שביתה בדיבורו. אמנם, לפרקים סברתי כי מוחו המגורה ללא הפוגה היה נאבק באיזה סוד מצמית, אשר עמל לגייס את האומץ הדרוש כדי לגלותו. ברגעים אחרים נמצאתי זוקף הכול לגחמותיו הסתומות של השיגעון, כי ראיתיו בוהה לריק במשך שעות ארוכות, וכל-כולו דרוך כאילו היה מאזין לאיזה צליל דמיוני. אין פלא שמצבו הבעית אותי – ניגַע והדביק אותי. הרגשתי כיצד השפעותיהן הפראיות של אמונות-השווא המדומיינות אך עזות-הרושם שדבק בהן הולכות וזוחלות במעלה גופי לשיעורין – לאט, בהתמדה.

שבעה או שמונה ימים לאחר טמינתה של הגבירה מאדליין במרתף, משפרשתי ליצועי בשעת לילה מאוחרת, התנסיתי במלוא עוצמתן של תחושות אלה. השינה מיאנה לבוא אל מיטתי, והשעות נקפו בזו אחר זו. עמלתי לתלות את העצבנות אשר קנתה לה חזקה עלי באיזה מקור ארצי. התאמצתי להאמין כי הרגשותי נובעות, מקצתן ושמא כולן, מהשפעתם המערערת של הרהיטים העגמומיים המקיפים אותי – הווילאות הכהים המרוטים, שהבל סערה מתגברת החרידם להתנודד כשיכורים על הקירות, ולהרחיש במלמול מדריך-שלווה סביב עיטורי המיטה. אך מאמצַי היו לשווא. רעד לא-נכבש חלחל בהדרגה בעצמותי; בהלה משוללת סיבה רבצה על לבי. ננערתי בנשימה נעתקת והתרוממתי על גבי הכריות; ועוד עיני קודחות במעבה החשכה, שעיתי – איני יודע למה, מלבד זאת, שדחק בי דחף – לקולות נמוכים ומעומעמים אשר עלו בהפוגות הסערה, בהפסקות ממושכות, מנין לא ידעתי. אימה שאין לסַבְרָה ואין לשאתה הכריעה אותי; לבשתי את בגדַי בחיפזון (כי ידעתי ששוב לא אישן הלילה), וניסיתי לחלץ עצמי ממצב-הביש אשר שקעתי בו על ידי שפסעתי בדירתי הלוך ושוב, מהר-מהר.

לא עלה בידי להשלים אלא מחזורים ספורים, וצעד קל על גרם-מדרגות סמוך הקפיא את פסיעתי. לאלתר זיהיתי את צעדיו של אשר. כעבור רגע נקש קלות בדלתי, ונכנס, נושא עמו פנס. פניו עטו גם הפעם חיוורון-פגרים – יתרה מזאת, מין נהרה משוגעת זרחה בעיניו – כל מנהגו אמר היסטריה כבושה. בכל הווייתו החריד אותי – אך כל דבר היה טוב לי מן הבדידות שאותה סבלתי עת ארוכה כל-כך, ואני קידמתי את בואו בהקלה.

"ואתה לא ראית זאת?" אמר פתאום, לאחר שבהה על סביבותיו בדממה במשך כמה רגעים – "לא ראית זאת, אם כן? – חכה, אם כך! – חכה ועוד תראה." באומרו זאת האהיל על פנסו, התנפל על אחד החלונות וקרע אותו לַסוּפה.

קצפה המשתולל של רוח הפרצים כמעט שעקר אותנו ממקומנו. ליל הסערה היה יפה בזעמו, אין מושלו לאימה וליופי. מערבולת הלכה וקמה סביבנו; כי הרוח תַכְפָה לשנות את כיוונה בגחמות פתאום; ומעבה העננים (כה נמוכים, רובצים-לוחצים על צריחי הבית) לא כיסה את עינינו מראות את מהירות תנועתם, כאילו הפיח בהם הסער חיים שמכוחם טסו מכל העברים, מתנגשים זה בזה ואינם נמוגים במרחק. אני אומר שאפילו מעבה העננים לא כיסה את עינינו – ובכל זאת לא ראינו את הירח ואת הכוכבים, וגם בהבזק הברק לא חזינו. אך הערפל המשתרע תחתינו, עצום ופועם, וכמותו כל העצמים החומריים שמסביבנו, זהר באורו הלא-טבעי של אד מתפשט, זורח-קלושות, אשר ריחף על הבית ואָפַד אותו כתכריך.

Psst, you might also like:
מצב קודם

"אל לך – לא תחזה בדבר הזה!" אמרתי נרעד לאשר והובלתי אותו, באלימות עדינה, מן החלון לאחד הכיסאות. "תעתועים אלה המכים אותך בתימהון אינם אלא תופעות חשמליות מצויות – או שמא מקורם באילוח האגם המבאיש. הבה נסגור את החלון הזה – האוויר המקפיא מסוכן לבריאותך. הנה אחת הרומאנסות החביבות עליך. אני אקרא, ואתה תאזין –וכך, יחדיו, נעביר את הלילה הנורא הזה."

הכרך העתיק שנטלתי לידי היה "Mad Trist" לסר לאנסלוט קאנינג;4 אך לא אמרתי כי הוא חביב על אשר אלא על דרך ההלצה העצובה; כי מה לרוחו הנשגבת וכלילת-ההפשטות של חברי ולאותו גיבוב ארכני וחסר-דמיון. אלא שהיה זה הספר היחיד בהישג יד, ואני טיפחתי תקווה עמומה שהרִגשה אשר סכסכה על אותו היפוכונדר את דעתו תמצא הקלה (כי תולדות השיגעון רצופות מקרים תמוהים כאלה) אפילו בהבלותה הכה-מופלגת של אותה מעשייה. ואמנם, העוֹררוּת הפראית, המאומצת שבה האזין, או האזין כביכול, למילות הסיפור השיאה אותי להשתבח בהצלחת תכניתי. 

הגעתי לאותו חלק ידוע בסיפור שבו אתֶ'לרֶד, גיבור ה-Trist, לאחר שביקש לשווא להיכנס למעונו של הנזיר בדרכי שלום, פונה לפרוץ פנימה בכוח. ואלה, כזכור, מילות האגדה:

"ואת'לרד, אשר מטבעו ניחן בלב אמיץ, וכעת עוד הוסיף כוח בזכות היין העזיזי שגמע, שוב לא חיכה לשאת ולתת עם הנזיר, שאמנם היה קשה-עורף ומלא רשעה; כנטוף הגשם על כתפיו נתיירא מפני הסערה המתגברת, שעל כן נשא את מטהו והפליא מהלומותיו בקורות הדלת עד שהבקיע רווח לידו עטוית הכסיה; וכעת טלטל טלטלת גָבֶר, וכך ביקע ועקר וקרע הכול לגזרים, עד ששאון חלול של עץ יבש הרעיד מקצה היער ועד קצהו."

בסיומו של משפט זה עצרתי, מתחלחל; כי נדמה היה לי (אף שפסקתי בו-ברגע, כי דמיוני המודלק הוליך אותי שולל) – נדמה היה לי כי אי-משם, מאיזה אגף מרוחק של הבית, עלה באוזני במטושטש מה שאפשר היה לשמוע בו דמות דומה-להדהים, הד (אם גם חנוק ומעומעם) של אותו צליל עקירה וקריעה שסר לאנסלוט דייק כל-כך בתיאורו. אין ספק כי זימון-המקרים לבדו הוא שלכד את תשומת-לבי; כי בין שקשוק המשקופים בחלונות, ורעשיה המתערבלים של הסופה המוסיפה ומתגברת, מה היה לי להיטרד בצליל זה דווקא. המשכתי בסיפור: 

"אך משעבר האלוף הגיבור את'לרד בפתח, עלתה בו עברתו, כי הנה הנזיר הרשע נעלם לבלתי הותיר זכר, ותחתיו ניצב דרקון ענקמוני ולו שריון-קשקשים ולשון רושפת אש, והוא נוטר ארמון של זהב שרצפתו כסף; ועל הקיר מגן נוצץ אשר חושל בבדיל, ונבואה חרותה עליו לאמור –

מי שבא בזה השער הוא גיבור מאין מושלו

כי יטבח את הדרקון – המגן יהא שלו.

ואת'לרד נשא את מטהו והיכה בראשו של הדרקון, אשר כרע למרגלותיו והחזיר את נשמתו הבואשת בצעקה כה מְזוָעַת ומזעזעת, כה נוקבת עד שאת'לרד נאלץ להאהיל על אוזניו בידיו כנגד הרעש המחריד שכמותו לא נשמע מעולם."

כאן שבתי ועצרתי באחת, והפעם לא ידעה תדהמתי מעצורים – שכן באותו רגע שמעתי בפועל-ממש וללא כל ספק (אף שלא ידעתי לומר מנין בא הקול) צליל נמוך, נישא מרחוק אך צורמני ומתארך, בלתי-רגיל, הד צעקה נוקב-אוזניים – בן דמותה של הצרחה שדמיוני מינה כבר לדרקון מן הסיפור.

זימון-מקרים שני זה המיט עלי אלף הרגשות מתנגשות, שהפליאה והזוועה משלו בהן; ועדיין יישוב דעתי עמד לי, ונשמרתי שלא להרגיז את עצביו המגורים של חברי. לא הייתי בטוח כי השגיח בקולות; אף-על-פי שתמורה משונה פקדה לבטח את מנהגו במהלך הרגעים האחרונים. בהדרגה הסב את כיסאו מפני, כך שכעת ישב ופניו אל דלת החדר; תווי הפנים היו מסותרים למחצה מעיני, ובכל זאת ראיתי ששפתיו רועדות כאילו מלמל בלא קול. ראשו נשמט על חזהו – אך ידעתי כי לא נרדם, כי את עינו הקרועה לרווחה ראיתי בצדודית. תנועת גופו לא התיישבה גם היא עם השינה – כי נד אנה ואנה, תנודתו עדינה אך אחידה ומתמדת. משעמדתי בחטף על פרטים אלה, המשכתי בסיפורו של סר לאנסלוט בזו הלשון:

"והאלוף הגיבור שנתמלט מחרונו הנורא של הדרקון, בהגותו במגן המחושל שכֶּשֶׁף הזדון הוסר ממנו, סילק מדרכו את נבלת המפלצת, וצעד בגאון על רצפת הכסף שֶלַטירה למקום שם נקבע המגן על הקיר; והנה בטרם השלים האביר את מסעו, נפל מגן הגיבורים לרגליו על רצפת הכסף בצַלצֵלַת אדירים איומה."

אך בקעו הגאים אחרונים אלה משפתַי, וכאילו מגן מִבְּדיל אמנם צנח בו-ברגע על רצפה מכסף, בא לאוזנַי בבירור הד זעזוע מרעיד, חלול, מתכתי, חנוק ובכל זאת מצטלצל. נרעש זינקתי על רגלי; אך אשר לא עמד מתנודתו המדודה. חשתי לכיסא שבו ישב. עיניו היו קבועות אין-ניע לפניו, ופניו קפאו כאבן. אך כשהנחתי את ידי על כתפו, טלטל רעד עז את כל גופו; חיוך נחלה הרטיט על שפתיו; וראיתי כי הפיק מלמול חלוש, להג נמהר ומתכתש, כאילו לא השגיח בנוכחותי. גהרתי על דמותו, וגמעתי את עֶנוּת מילותיו:

"עכשיו אתה שומע זאת? – כן, אני שומע זאת, מזה זמן אני שומע זאת. הרבה דקות, הרבה שעות, הרבה ימים – הרבה – הרבה – הרבה – אני שומע זאת – ובכל זאת לא העזתי – הו רחם עלי, אני חורבת-אדם! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! הנחנו אותה בקבר בעודה בחיים! כלום לא אמרתי שחושי מחודדים? עכשיו אני אומר לך, ששמעתי את תנועותיה הראשונות, החלושות, בחלל הארון. שמעתי אותן – לפני הרבה, הרבה ימים – ובכל זאת לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועכשיו – הלילה – את'לרד – הא! הא! – הבקעת דלתו של הנזיר, וזעקת-המוות של הדרקון, וצלצול האדירים של המגן – מוטב לך לומר, קריעת ארונה, וצווחתם של צירי הברזל בכלאה, והתגוששותה בנתיבו מחופה המתכת של הכוך! הו! לאן, לאן אברח? כלום לא תופַע כאן תיכף ומיד? כלום אין היא ממהרת הֵנָה, להוכיח אותי על חפזוני? כלום לא שמעתי את צעדיה על המדרגות? כלום איני שומע פעימה כבדה ואיומה, ומזהה בה את הלמות לבה? משוגע!" – כאן זינק בפראות על רגליו, וקרע מגרונו את ההברות בצווחה, כאילו הוציא את נשמתו בַּמאמץ – "משוגע! אני אומר לך שכעת היא ניצבת בדלת!"

כאילו התעצומות העל-אנושיות של מבעו אצרו כוחות כישוף, לוחות ההבנֶה הכבירים והעתיקים שעליהם הורה החלו בו-ברגע פוערים לאטם מלתעות כבדות ושחורות. היתה זו פעולתה של רוח הפרצים – ובכל זאת על המפתן ניצבה בפועל-ממש דמותה הנישאה ועטופת-התכריכים של הגבירה מאדליין לבית אשר. גלימתה הלבנה היתה מוכתמת דם, ואותותיו של איזה מאבק ניכרו בכל טפח של גופה האכול. רגע נותרה רועדת ומתנודדת אנה ואנה על הסף – ובמשנהו, תוך אנקת בכי חלשה, נפלה אפיים על גופו של אחיה, נושאת אותו ארצה בפרפוריה הקשים, האחרונים, והוא גופה תחת גופָהּ, קורבן הבלהות אשר חזה.

מאותה לשכה, מאותו בית, נסתי על נפשי. הסערה השתוללה במלוא עוזה כַּחצוֹתי את המסילה הישנה. לפתע הבזיק בצד השביל אור פרא, ואני סבתי לראות מה היה מקורו של אותו בוהק-סנוורים, כי הבית העצום וצלליו הם לבדם נמצאו מאחורַי. היתה זו קרינתו של הירח המלא אשר זרח בעוז, אדום-כדם בשקיעתו, מבעד לאותו סדק שהזדגזג, ניכר-בקושי לְפָנים, מגג הבניין ליסודותיו. בעודי מביט, התרחב הסדק במהירות – הרוח התערבלה בפרץ-זעם – חוג סִחרורהּ טרף את עינַי – מוחי נהפך כאשר ראיתי בנפילתם של הקירות הכבירים – ובאוזניי עלה קול צעקה ארוך, סואן כשאון מים רבים – והאגם העמוק והעכור שלרגלַי סגר זָעֵף ודומם על חורבותיו של "בית אשר".


*מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

  1. לטינית: "לבו תלוי כּנֶבֶל; גע בו ויפיק צלילים."
  2. ווטסון, ד"ר פרסיוואל, ספלאנצאני, ובמיוחד הבישוף מלאנדאף – ראו "מחקרים בכימיה", כרך V. (הערת המחבר)
  3. לטינית: "תפילות לילה למתים לפי מקהלת הכנסייה של מאיינס". במשך שנים רבות סברו כי זוהי המצאה של פו, אך אינקוּנַבּוּלָה בשם זה נדפסה ב-1488 בבאזל. המיקרופילם שמור כיום בספריית המחלקה למוסיקה של אוניברסיטת קיימברידג'.
  4. הספר ומחברו הם בדיה של פו.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: נפילת בית אשר! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%a9%d7%a8/