search
בקריאה כעת: סָפּירסטין | תמר מרין
search

תמר מרין | מקור:עברית

סָפּירסטין

דימוי: Maurizio Di Iorio

בצלצול הראשון עמדתי עדיין במטבח, חותכת פירות ודוחסת את החתיכות בזו אחר זו אל תוך הבלנדר. ג'סיקה, השכנה מהדירה ממול, אמרה שזה יעזור לבחילות. כשנפגשנו בחדר המדרגות לפני כמה ימים הודיעה לי: "יוּ לוּק סוֹ מיזרבל" ואחר כך הוסיפה, לשם עידוד, שככה לפחות אשאר רזה, ככל שהדבר יכול להתאפשר במצבי. "יוּ'ל הֵב פּלנטי אוף טיים טוּ בי פָאט" אמרה וצחקה. למרות השלג, החלטתי לצאת מהבית ולצעוד לעבר סניף ההוֹל פוּד מרקט כדי לקנות את הפירות שג'סיקה המליצה עליהם: תותים, אננס, תפוח ירוק אננס טרי ושורש ג'ינג'ר. ברוס, השכן מהדירה מלמטה, אומר שההול פוד מרקט היא רשת המזון הכי יקרה באמריקה. הול פייצ'ק – ככה צריך לקרוא להם, הוא אומר, חמישה דולר לשני תפוחים דפוקים. ובכל זאת, אפילו הוא ממשיך לקנות שם, לא תמיד אפשר למצוא פירות טובים במקומות אחרים. בדרך חזרה, עם שקית הפירות בידי, פגשתי שוב את ג'סיקה בחדר המדרגות. הפעם סיפרה שקראה באינטרנט על אָדם ועל המועמדות לפרס. "אָיי גוּגלד הִים." הסבירה בגאווה. סיפרתי לה שהטקס מתקיים היום, בישראל, בעוד שעתיים בערך. "איטס קוֹלד דה סָפיר פרייז" אמרתי והוספתי שהמילה סָפיר היא כמו ספָייר באנגלית, אבן חן, וג'סיקה אמרה שהיא מכירה בחור יהודי ששם המשפחה שלו הוא סָפִּירסטין ואני אמרתי, כן, והסברתי שזו התחרות הספרותית הגדולה ביותר בישראל, גדולה כמו המאן בוּקר. "או מיי גוד, דֶה בוקר!" ענתה בהתפעלות. "וִ ויש הִים לק!" הוסיפה ושלחה לי נשיקה באוויר לפני שנבלעה בדירתה.

אחר כך נכנסתי למטבח שלנו כדי להכין לי שייק פירות. המערבלים האמריקאיים משמיעים רעש חזק יותר מהישראליים, הרעש שהם משמיעים יכול להציף אותך מבפנים כאילו תכולת הבלנדר מתערבלת בתוך גופך כשאת עומדת שם נטועה במקומך ומתבוננת בפירות הצבעוניים הניטחים זה בזה בתוך קערת המערבל – ירוק! לבן! צהוב! – עד שהכול נשטף בוורוד של התותים שמשתלט על הכול, סמיך וכוחני, ובקושי אפשר לשמוע את הצלצול שנישא מהחדר השני כמו גל רפה שעולה מחוף מרוחק. רק לאחר שכיביתי את הבלנדר הצלחתי לשמוע את הצלצול בבירור אבל ברגע שהגעתי אל הטלפון פסק בבת אחת. שאלתי את עצמי באיזה שלב של התחרות הם נמצאים עכשיו, אדם אומר שהנאומים וההופעות יכולים להימשך שעות, תאמיני לי שהיה לך מזל שלא היית מועמדת עם הספר שלך השנה, ככה לפחות נפטרת מהסיוט הזה, כמה אנרגיות זה לוקח לשבת שם שעות בעצבים מתוחים, את במצבך בטח לא היית עומדת בזה. כן, אמרתי לו, העיקר שאחד משנינו היה מועמד, אלוהים יודע שאנחנו צריכים את הכסף.

אחר כך חזרתי למטבח כדי למלא לי כוס של שייק פירות.

Psst, you might also like:
המדד לאהבה שלי

מבעד לחלון הגדול, עם כוס השייק בידי, הבטתי בשלג שכיסה את החצר. ברוס, השכן מלמטה, שיחק בחוץ עם הכלבה שלו, גרייסי. מדיי פעם היה זורק באוויר עצם גדולה ובכל פעם שגרייסי היתה מתרוממת באוויר כדי לתפוש אותה היה צועק בקולו הנמוך, הגרוני: דָטס אֶ גוד גירל! דטס מיי גירל! וגרייסי היתה מדלגת ומקפצת מסביב כאחוזת אמוק. הטקס חזר על עצמו כמה פעמים לאורך השעות שבהן ברוס נשאר לבדו עם גרייסי בזמן שאשתו הלכה לעבוד. ברוס היה זורק באוויר עצם גדולה וכשגרייסי היתה קופצת באוויר כדי לתפוס אותה ברוס היה צועק: דָטס אֶ גוד גירל!

אדם אומר שלא תמיד אלה היו פני הדברים בבית של ברוס. עד לפני כמה שנים ברוס היה בכיר בחברת הייטק מצליחה, עד שיום אחד עשה תאונה רצינית עם האופנוע שלו ומאז סבל ממה שנקרא "אובדן כושר עבודה", ככל הנראה איזה מום גופני, אולי גם מוחי, אדם לא רצה להיסחף בהשערות מרחיקות לכת אבל היה לו חשש שגם בזה מדובר. בכל מקרה, לא נראה כאילו אורח חייו הנוכחי הפריע לברוס או תסכל אותו כהוא זה. כשאשתו מֶנדי היתה חוזרת מהעבודה בערב היו שניהם יושבים יחד ושותים בירה על הספסל שברוס בנה בחצר הקטנה שבה נהג לשחק עם גרייסי. הם נראו נינוחים ומאושרים כל כך כשישבו שם עם הבירה שלהם, לפעמים היו אפילו מחזיקים ידיים ומכנים זה את זו "הָאני" ושוּגר-פאי". אדם אמר שממילא היתה להם רק בת אחת שכבר היתה נשואה וגרה בנאשוויל, כך שלא היתה להם בעיה להסתדר עם משכורת אחת, ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור.

"האו'ר יוּ דוּאינ'?" צרח ברוס ונופף בידו כשהבחין בי עומדת בחלון. "האוּ אִיז דֶה בִּיג גָאי?" שאל ואחר כך הצליב את אצבעותיו, כמאחל לאדם איחולי הצלחה בתחרות. "אָיִים קיפינג מָיי פינגרס קרוסד" אמר וחייך. הנהנתי בראשי לאות תודה וצחקתי כשגרייסי שוב זינקה למעלה בעקבות הכדור ורגליה כמעט עזבו את הרצפה. לרגע התחשק לי לרדת לחצר ולבלות קצת עם ברוס ועם גרייסי בשלג אבל חששתי לפספס שוב את צלצול הטלפון.

אחר כך הלכתי לנוח קצת בחדר השינה.

עניין מעייף, ההריון, לרגע את מניחה את הראש על הכרית ובשנייה הבאה את כבר כמעט נרדמת ורשרוש ההסקה האוטומטית ממלא את אוזנייך בפכפוכים קטנים והחום נמסך באיבריך שהופכים להיות כבדים כאילו שקעו לתוך המיטה, חשבתי שוב על ברוס ועל אשתו ועל הבעת פניהם הנינוחה והמרוצה כשישבו יחד לשתות בירה בגינה המושלגת כאילו לאיש מבין שניהם לא היה מקום טוב יותר להיות בו באותו זמן, והחלטתי שאדבר על זה עם אדם כשיחזור מישראל לאחר שהתחרות תיגמר, אגיד לו שגם אני רוצה שננסה לחזור לזה, לימים שבהם הרגשנו כאילו לאיש מאיתנו אין מקום יותר טוב להיות בו, כי הרי כל שאר הדברים, הפרסים, הכבוד, ההכרה, הכול יכול להיגמר בתוך רגע, כמו אצל ברוס שהיה מנהל בכיר בחברת הייטק מצליחה ובתוך רגע אחד הפך לגבר מובטל שמדבר כל היום עם כלבה מטופשת וסוֹפר תפוחים בהוֹל פוד מרקט. קולות הפכפוך הקטנים של ההסקה הלכו וגברו כפי שקורה כשהטמפרטורות בחוץ יורדות והחום בבית עולה, הם גברו כל כך עד שרעמו בתוך אוזניי כמו צלצול הטלפון ובבת אחת זינקתי מהמיטה לבדוק אם אדם שוב מתקשר, ואז הבחנתי שהצלצול מגיע מבחוץ ומייד ניגשתי לפתוח את הדלת ושם הוא עמד, חגיגי ומבוייש, עיניו הושפלו אל חרטומי נעליו כשאמר בלחישה "אָיי אֶם סוֹ סוֹרִי, איי שוּדֶנט הֶב קם היר" ואני אמרתי שכשהזמנתי אותו לא האמנתי שבאמת יבוא, ואם להיות כנָה, לא האמנתי שניפגש שוב אי פעם, וגם הוא אמר שלא האמין שניפגש שוב, אף פעם לא תיאר לעצמו שיגיע למצב כזה שבו ימצא את עצמו יוצא מהבית בשלג ונכנס לאוטו כדי לנסוע שלושים מייל לבית של אישה נשואה, ולא סתם נשואה אלא נשואה למי שפגע בו כל כך, כי האמת היא שאף אחד, בחיים, לא פגע בו ככה, אף אחד לא כתב עליו מעולם ביקורת מכוערת, זדונית, כמו שאדם כתב עליו, מי הוא חושב שהוא, הבעל הזה שלך, כתב ספר אחד בחיים שלו, ספר שאף אחד לא יקרא מחוץ לישראל, וכבר חושב שהוא יכול לכתוב ביקורות מרושעות על קולגה, ועוד סופר אמריקאי שכל העולם מכיר, איפה הוא ואיפה אני, הקנאה מעבירה אנשים על דעתם, אני אומר לך, ג'לוסי אִיז א דזִיז, ואני אמרתי נכון, אתה צודק, תן לי לפצות אותך, ומשכתי אותו במהירות פנימה כדי שג'סיקה, שוודאי מציצה עכשיו בעד לעינית, לא תראה אותנו והוא נכנס במהירות ואפילו נעל אחריו את הדלת, מוכנית, כאילו את דלת ביתו שלו הוא נועל, ולרגע עצר והביט בי כאילו הופתע בעצמו מנחישותי, ושאל: אָר יוּ שוּר? ואני אמרתי שכן, בטח, הרי אדם חוזר מישראל רק בעוד שלושה ימים, הטקס מתרחש עכשיו, ברגעים אלה ממש, והוא שאל דֶה סָפיר פּרייז, יוּ מִין? ואני צחקתי ואמרתי, כן, ושאלתי איך הוא יודע לבטא את זה כל כך יפה, ממש כמו ישראלי, והוא אמר שלמד עברית בקיבוץ, כשהיה בן עשרים והתנדב לתותחנים אחרי הקולג', ואני אמרתי איזה יופי, כל הכבוד, ומשכתי בכוח את חולצתו הכהה מעל ראשו והוא פלט אנקה קצרה והתחנן שאזהר עם החולצה, אשתו קנתה לו אותה בנוֹרדסטרוֹם, היא כל כך תיעלב אם הוא יהרוס את החולצה הזו, מתנת יום הולדת ארבעים וארבע, ואני אמרתי לו שישתוק כבר וצרחתי בקול רם אָיי דוֹנט ק̤ייר א̤באוט יוֹר פאקינג וָוייפ, וקרעתי מעליו את החולצה עד שהכפתורים נתלשו ממקומם והתפזרו בכל החדר ואחר כך הדפתי אותו אל המיטה והוא נשכב על גבו בצייתנות וכשהתיישבתי עליו רק עצם את עיניו ומלמל אָיי גָ'סט הוֹפ אִיטס נוֹט טוטאלי רוּאִינד, איי ג'סט הופ איטס נוט טוטאלי רואינד, ואני התעלמתי והמשכתי לחתור קדימה ואחורה והוא המשיך למלמל ואחר כך התחיל לגנוח ולהיאנח, מתוך עונג ואולי בכלל מתוך צער, כאילו היה זקן מוכה יגון שהתאבל על אשתו שהקדימה אותו ומתה לפניו, והתחשק לי לומר לו אל תדאג בקרוב גם אתה תמות ותצטרף אל אשתך, לא תשאיר אותה לבד עוד הרבה זמן, אבל במהרה סחף העונג גם אותי וכשנפלתי עליו בבת אחת שמענו יחד את צלצול הטלפון, ועדיין לא זזתי ממקומי ורק שכבתי מעליו, ובטני שיהיה לה עוד מספיק זמן לגדול בחודשים הבאים נלחצה אל כרסו הקטנה, והוא שאל אותי אם אני חושבת שזה אדם בטלפון ואם אני מתכוונת לענות ואני אמרתי שאין טעם לענות בשלב הזה, השעה בישראל תשע בערב בוודאי כבר הכריזו על הזוכה ככה שלא מוכרחים לדבר בטלפון, אפשר פשוט לברר את זה באינטרנט. אחר כך התגלגלתי מעליו ולמשך כמה דקות שכבנו שם זה לצד זו על המיטה והאזנו לצלצול הטלפון עד שפסק והוא משך את החולצה הקרועה מתחתיו וכיסה אותי, ושאל אם אני מרגישה בסדר ואני אמרתי שאני מרגישה מצוין ובאמת הרגשתי לא רע, אפילו הבחילה נעלמה ואת מקומה תפשה איזו עירנות חדשה, והוא השתתק והביט בי בחשש מסויים, כאילו תהה האם אני אומרת את האמת ורק לאחר כמה דקות אמר שכשחושבים על זה, זה בעצם דבר מטופש מעין כמוהו לקרוא לפרס ספרותי בשם של אבן חן או תכשיט, מה זה אמור להביע בכלל הספיר הזה, ואני אמרתי שהפרס נקרא בעצם על שמו של פנחס ספיר שהיה שר בממשלת ישראל או אולי ראש מפעל הפיס, אני כבר לא זוכרת, והוא אמר שהכיר פעם איזה ספירסטין, אחד שהיה ראש חוג שלו באיזו מחלקה באוניברסיטה בניו יורק שלימד בה פעם כתיבה יוצרת, טיפוס ממש נאלח, "א טוֹטאל אסהול", ואני אמרתי שכן, שמעתי סיפורים על הספירסטין ההוא. מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים.

Psst, you might also like:
קץ הימים

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: סָפּירסטין! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a1%d6%b8%d7%a4%d6%bc%d7%99%d7%a8%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9f/