search
בקריאה כעת: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 2 | רועי חן
search

רועי חן | מקור:עברית

סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 2

דימוי: אינה פרדו

2. היפהפיה בתרדמת

לא לקח זמן רב לגלות היכן מאושפזת האישה עם הלפיד בין הרגליים. טיפול נמרץ נשימתי, מיטה רביעית מימין. באמת שהפמיליריות במדינה הזאת מפליאה אותי כל פעם מחדש. אני מבין, מזרח תיכון, אנשים חמים, לשון משוחררת, כל ישראל חברים ועדיין. שהותי בגלות כנראה הטביעה בי את המושג "צנעת הפרט". כשהגעתי אליה שמתי לב שאני מחזיק כוס קפה, על גבי הקצף הצטיירו שרטוטים בלתי מוגדרים. כמו רישום אק"ג.  

היא שכבה מחוברת לצינורות ולמכשירים שצפצפו בקצב לא אחיד. גופה הגדול נעטף כגולם בשמיכת בית החולים התכולה, הדקיקה, הדהויה מכביסות. ידיה נחו בבובתיות במקביל לגופה, שרירי פניה היו רפויים, מלבד שפתיה שהיו תפוחות ונוקשות. מתחת לגבתה הימנית, קרוב מדי לעיניה, נקרש חתך. על צווארה ניכר תלם אדמדם. התקרבתי אליה ובתנועת קלה, כמו בטעות, הגפתי לגמרי את הווילון סביב מיטתה. ממרחק מה נשמע ויכוח טיפוסי בין אח של מאושפז ואחות במחלקה. ריבים כאלה עשויים להתלקח לקטטה המונית. קיוויתי שזה אכן מה שיקרה כדי שארוויח זמן נוסף לצדה.

התקרבתי לאוזנה של מי שעברה לעולם שכולו אוב וניסיתי גירוי מילולי. לא הגיבה. צבטתי אותה. חזק. עלה בי החשק לשפוך עליה את הקפה. קומי מיד! התרחקתי לאחור. זה נעשה מביך מדי כל זה, מביש ומחפיר.

זה היה מראה קשה משצפיתי, אפילו מעורר בחילה, אבל אסור היה לי להתעלף בשום אופן. הנחתי את הקפה על השידה הקרה לצד המיטה. הִדְרַמְתִי לאורך גופה, מרים אט אט את השמיכה ומסיט את חלוק האשפוז כדי להביט בשושנת המים, בדורבן הסמוק, בלפיד המתלהט. האודם בין רגליה העלה בערה בין רגלי.

על ירכיה המפוארות נסללו צלקות ארוכות ובהירות, סימני הצלפה. במורד הקרסול הימני, מעל מפרק הרגל, נתגלה שטף דם שדמה לצמיד פסיכדלי, ככל הנראה עקבות האזיק שהקשה על השוטר. ואז בא הגילוי המפתיע. בחלק הפנימי של הירך, ממש למרגלות הזוהר האדמוני, צויר מעין סלסול, כמו חוט שנרקם ישירות על העור, לא ניתן היה לטעות, זהו אינו שטף דם, גם לא חתך, גם לא עקיצה של יתוש מוכשר, זו היתה מילה. בערבית.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 9

כשלא יודעים שפה אז לא יודעים. אבל זיהיתי שזאת ערבית. לא עלה בידי לזהות שום אות, אף לא לבודד סלסול מתלתול. הם כותבים מימין לשמאל, אבל מה זה… ך' סופית? קווים נטולי צליל. צללתי בסחרור אל תהומות בורותי. מתי ביטלנו את הערבית בחיינו? איך התרחשה הדחיקה המוחלטת של הכתב הזה, הכתב של שכנינו, בני-דודינו, אחינו לשמיות ולאנטי-שמיות. הרי זה פשע… הלא תיכף המילה תעלם, הגוף יזיע, יתחכך בשמיכה והמילה תמחה לעד ואיתה פתרון התעלומה. הרי השפה היא התעלומה והיא הפתרון. הכותב האלמוני – הפליל את עצמו – כתב יד הוא כטביעת אצבע.

שלפתי את הטלפון המתוחכם שלי כדי לצלם את הראיה החותכת אבל שמעתי צעדים מתקרבים. לפחות הספקתי להפיל בחזרה את השמיכה על הגוף השוכב ולעטות את פני הבריסטה שלי, פנים שאיש לא זוכר, פניו של איש נעים הליכות, רודף שלום, עדין נפש – שאינני. הופיע אח חביב שלא הכרתי. אין באמת דרך להכיר את כל האחים במשפחת בית החולים.

"שלום," פתחתי ראשון בבטחון ושלחתי יד אל כוס הקפה שעל השידה המרוחקת, פעולה שהכריחה אותי להשען בתנוחה ליצנית בלתי אמינה.

"שלום, שלום, מי אדוני?" אמר האח ברהיטות מופרזת שלא נעדרה ממנה התגרות והתקדם לעברי, מתיר לי לקרוא בזריזות שרלוק-הולמסית את השם על תגו – "מוחמד" ולתכנן את מהלכי הבא.

"נעים מאוד, מוחמד, אני משה," עניתי.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 10

לא שיקרתי. זה אכן שמי. לא ציינתי אותו עד כה, כי תמיד הרגשתי שאינו מייצג אותי כראוי, אני לא נראה כמו משה ולא מרגיש כמו משה. זה שם שגדול עלי. מצד שני, גם משה רבנו היה אחד שהרגיש שהכל גדול עליו. בכל אופן, מול "מוחמד", זאת היתה הפעם הראשונה שביטאתי את שמי בגאווה הראויה. זה הקנה למפגש בינינו אופי מיתולוגי.

השהיתי את האתנחתא בהמתנה לכושר האלתור שלא היה מסגולותי הבולטות. בינתיים הצמדתי רגליים, משווה לגופי זקיפות קומה לא טיפוסית.

"הבאתי פה משלוח קפה: הפוך עם חלב דל וסוכרזית," שיקרתי, זה היה חלב רגיל ושני סוכר. "אולי טעיתי בחדר, היא ישנה לא רציתי להפריע, חשבתי שאולי אני פשוט אניח את זה על ה – "

"יש לך אישור להיות פה?" שאל מוחמד בחדות.

"ואז קלטתי שהיא בקומה וזה למה שהיא לא קמה…" אמרתי, מרגיש איך השפה נשברת לי בפה.

"הכניסה לחדר הזה מוגבלת אפילו לקרובי משפחה." העיר מוחמד.

"אז אולי מישהו מקרובי המשפחה שלה הזמין את הקפה?"

"אף קרוב משפחה עוד לא הגיע ואני מבין שגם אתה לא קרוב שלה."

"איך הבנת את זה בדיוק?"

"אמרת שהגעת לפה עם משלוח קפה." אמר לא בלי זלזול, האינטלגנט, והוסיף "אתה לא מהמזנון בבניין הלב?"

"נכון, נכון, שמע, יש לך זכרון פנומנלי."

"אז איך הגעת לפה?"

"הגעתי על שתי אלה," הצבעתי על רגליי, לא מוותר על חדוות העקיצה הנגדית.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 4

"ממתי אתם עושים משלוחים?"

"זה חדש אצלנו, ממש יום-יומיים, אבל מדובר בלהיט. תראה, בן אדם שמרותק למיטה, סובל, משתנק, הגב, האגן, הרגליים, הלב, קרובי המשפחה הנוראיים שמטרטרים לו בראש יומם ולילה, לא קל לו לקום ולהגיע למזנון, נכון? אז הוא מעדיף להזמין. מה יותר נעים מלקבל קפה חם ישר למיטה? שירות כזה אפילו בבית אין. כאב לב, אה? אישה יפה. איך זה קרה לה, אתה יודע?"

"כמובן שאני יודע, אני עובד כאן. אבל יש חסיון רפואי, אדוני. חולה זה לא רכוש הציבור. אני מבקש ממך לצאת."

"בטח, כמובן. ברור כשמש." התלבטתי אם לבקש ממנו לתרגם לי את המילה בערבית, אבל חשתי עוינות מסוימת מצדו, חוץ מזה ששאלה אינטימית כזאת עלולה להסגיר את הרמת השמיכה.

"יום טוב לך, אח," אמרתי והתעכבתי עוד רגע. "הרבה אנשים קוראים לך אח? אחי? אחוי? אחויה?"
"אף אחד חוץ מהאחים שלי." ענה בפנים רציניות. 

במבט גנוב לאחור ראיתי שהוא מרים מעט את גופה של האישה לצורך פרוצדורה כלשהי. אולי למניעת פצעי לחץ.

"אדוני, ביקשתי לצאת." אמר בנימת תוכחה כשתפס אותי שוהה ובוהה.

"חשבתי שאולי תרצה את הקפה? ממילא כבר התבלבלתי בחדר והוא תיכף יתקרר, רוצה?"

"לא, תודה, אני שותה שחור עם הל."

כמה צפוי. התכוונתי לשלוף חידוד נוסף אבל יכולת הדיבור התחלפה במחנק. רק עכשיו ראיתי באמת את האישה השוכבת, רק עכשיו הרחתי את הריח הכבד של התרופות והזיעה שאפילו המזגן המקפיא לא הצליח לפזר, רק עכשיו ניקר צפצוף המכשירים האכזרי באוזניי, רק עכשיו נצרבה בתודעתי ההכרה במצב.

הרי זאת היא, אֵלַה שלי.   

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend