search
בקריאה כעת: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 3 | רועי חן
search

רועי חן | מקור:עברית

סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 3

דימוי: אינה פרדו

3. אוויר, אני צריך אוויר!

פצחתי במסע בין מסדרונות אינסופיים לכיוון החצר, שם תכננתי לעגון על ספסל מבודד ולסדר את המחשבות. חלפו על פני רופאים, חלקם חומקים כצללים, חלקם מרצדים מרוב תשישות. האחיות והסניטרים נשענו על כל הבא ליד בנסיון לצלוח משמרות של עשר או שתים-עשרה שעות ברציפות. העפעפיים שלהם היו כבדים יותר מהנעליים שלהם. פילסתי דרך בין אנשים בריאים ומתוסכלים הבוהים בתמונות אמנים אלמונים, תרומותיהם של מי שניצלו מתופת הניאון של בית החולים.

זאת אֵלַה שם. אֵלַה שלי. עכשיו צריך להבין. צריך להבין עכשיו. להבין עכשיו צריך. עכשיו ומיד, הלא המשטרה עשויה להופיע בכל רגע. לפני יומיים עזבתי אותה בדירה הקטנה שלה והיא היתה… זאת לא אשמתי. זאת אשמתי?! מה פתאום! אני אדם שומר חוק, תמיד הייתי, לא הייתי אומר נורמטיבי, אבל שומר חוק, בהחלט!

נכנסתי למעלית עם אב ששתק מעל כיסא הגלגלים של בנו. הבטתי ישירות בעיני האב-אִיוֹב והיה נדמה לי שבדרך לקומת הקרקע הופיעו סדקים באמונתו באל.

לחשוב על הצרות שלי – לא של אחרים! אני מוכרח לספר לעצמי שוב במדויק מה קרה: בפעם האחרונה שנפרדתי מאֵלַה זה היה לפנות בוקר, בתום לילה פעיל במיוחד. אני זוכר בבירור שהתרתי את קשר הגרביון שליפפתי סביב צווארה והסרתי אותו בעדינות, שלא להפריע את שנתה המתוקה. היא נחרה קלות. גלגלי עיניה הסתובבו בחלום מסוחרר, כנראה הדהוד החוויה הפרועה שלנו.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 1

היכן שני פחמי אישוניה כעת? כלואים בארובות העיניים, רמץ לא רושף, גץ לא משתלהב. האזיק שעל רגלה פרח מזכרוני, אני מודה. אבל מאיפה הופיעה המילה בערבית על ירכה? פה יש לי אליבי מצוין. אני לא יודע קרוא וכתוב בערבית. ואם מישהו ימחוק את המילה שבה תלויה הפללתי או חירותי? אני מוכרח להתגנב שוב ולצלם אותה. הייתי פונה לאלוהים לולא התביישתי. אין דבר הגון פחות מאשר לא להאמין חיים שלמים וברגע של משבר להתחנן לנס.

"הנה אתה – אפשר נס על חלב?" צעק לעברי הדרעק מחנות הספרים.

מצחיק מאוד, אלוהים, חשבתי לעצמי, ממש שנינות אלוהית. העמדתי פני חרש מלידה ומיהרתי לחצר. שם התרסקתי על ספסל וחצצתי ביני לבין העולם באמצעות עיתון חינמי שפרשתי מול עיני. כותרות החדשות בערו על הדף: קיצונים כורתים ראשים בשם האמונה, פליטים נסים מרצח עם, אישה הטביעה את בתה, גבר דחף מהחלון את אמו הקשישה, מתרחץ בים נפגע בנסיון חיסול של העולם התחתון, ילד הוציא עין למורה, שחקן כדורגל נגח בשופט, חתונה נסתיימה בקטטה, חסיד נמחץ בלוויית צדיק ולבסוף עמוד מודעות האֵבֶל של כל מי שמת "מוות טבעי". אלימות בכל מקום, אלימות רעה, משפילה, פוגעת, לא כמו האלימות שלנו, שלי ושל אֵלַה. אלוהים הוא הסאדיסט הגדול, לא אני.   

בחוץ היה שקט מחריד. בבית החולים אף פעם לא שומעים סירנות של אמבולנס. הנהגים מפעילים אותן רק כשהם מתרחקים, אחרת כל היום היו שומעים פה סירנות. על פי המיתולוגיה היוונית, המאזינים לסירנות נמשכים למצולות. וכאן, גם ככה כולם במצולות. ביחוד אני, כרגע.   

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 9

השלכתי את העיתון מעלי. לחזור לדוכן הקפה? אני לא יכול להיות גם הבריסטה המנחם וגם הלקוח המתנחם. אני יכול לנסות ולהתפרק בדוכן אחר בקניון הצמוד לבית החולים, אבל הסיפור שלי הוא לא סיפור קורע לב על מחלות ממאירות או תאונות דרכים. זה סיפור שאפילו אני לעצמי כרגע לא בטוח כיצד יש לספר אותו. נדמה לי שאם מישהו יציע לי להתנחם ברוגלך אני אכה אותו עד איבוד ההכרה, שלי או שלו. יש אנשים שלא קמים מתרדמת במשך שבועות או חודשים או הופכים לצמח עד סוף חייהם. לא יצילו אותי גם אינספור הפוכים, אינספור גביניות… 

זאת היא. השפחה שלי. המלכה שלי. שלימדה אותי הכל על הכל. הגוף שהתעללתי בו שוכב חסר אונים. הגוף שכל כך נהניתי להצליף בו, להכאיב לו, לצרוב, לצבוט, לדגדג, להלהיט עד שיחליף צבעים, עד שפלומת השיער האדומה תסמור, הגוף הזה ששרטתי עד זוב דם וליקקתי אחר כך, הגוף הצועק הזה שותק עכשיו – זה אני עשיתי? מהר – לחשב: הייתי איתה לפני יומיים, מאז לא דיברנו, הייתי בעסקיי, והיא… בעסקיה. מה הם עסקיה? האם נפגשה עם מישהו נוסף מלבדי? בפרק הראשון של הזוגיות שלנו הייתי עד לכל עיטוש שלה, עכשיו, בפרק השני של יחסינו… יש נשים שעוסקות בתחום באופן מקצועי. לא היא. לא אֵלַה. אין סיכוי… אין סיכוי. מדובר פה באהבתי הראשונה. היא הבראשית של ספר הלב שלי.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 8

נפגשנו לפני 21 שנה. הייתי בן 17, היא בת 19. לא צריך לחשב – הנה: אני היום בן 38, היא בת 40. בתרבויות מסוימות בעולם אנחנו צעירים שכל עתידם לפניהם, בתרבויות אחרות אנחנו קשישים על ערש דווי שמובלים על ידי קרובינו אל הר שבו נמות בלי להפריע, במציאות אנחנו בני… תלוי איך קמנו הבוקר, אני למשל קמתי בן 38 ואלה… לא קמה. ניסיתי. באמת שניסיתי לא לראות את סרט חיינו חולף מול עיני. ונכשלתי.  

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend