search
בקריאה כעת: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 4 | רועי חן
search

רועי חן | מקור:עברית

סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 4

דימוי: אינה פרדו

4. ימי בראשית 

       

לפני שפגשתי את אֵלַה חלמתי אותה בהקיץ. בחלומי היא הופיעה כפי שהיא במציאות, לפרטי פרטים. ידעתי שהיא תהיה גדולה כבת ענקים, ידעתי שתהיה קרה בצפון וחמה בדרום, ידעתי שאאלץ לכבוש אותה בכוח. ידעתי שאני הנבחר שלה ושהיא המובטחת שלי.

הייתי אז עבד למורים בתיכון, למרות שהייתי בנו של המנהל. ואולי דווקא משום כך. בניתי פירמידות של תירוצים לנוגשים שמיררו את חיי בפרך. מלבד שתי מורות – שפרה לתנ"ך ופועה, כימיה, תיעב אותי כל הצוות הפדגוגי. את כל מררתם על אבי שפכו עלי. "משה, אתה חולם! משה, קום! בוקר טוב, משה!" צווחו עלי והשליכו אותי מעולם חלומותי אל יאור המציאות. כל פעם משיתי את עצמי החוצה וחזרתי לדמיין את אֵלַה, שטרם הכרתי.

חברים לא היו לי, אולי בגלל הגמגום. פעם כמעט רכשתי חבר כשהסתבכתי בתקרית אלימה. אני שבורכתי בגוף חסון אך נענשתי בנפש עדינה – הכיתי מורה. זה היה ביום קיץ רותח, כשהמוח נוזל החוצה מתוך הגולגולת. עברתי במסדרון צדדי שומם ונתקלתי במורה שנטפל לתלמיד מכיתה נמוכה. הוא לא הציק לו – הוא התחיל איתו, ליטף את שיערו ולחש משהו באוזנו. התקרבתי ושאלתי אותו מה הוא עושה בדיוק. הוא התפתל – באיזו זכות אתה מדבר אלי בטון כזה. שאלתי שוב "מ… מ… מ… מה אתה עושה בדיוק?" הוא לגלג על הגמגום שלי. הכנסתי לו אגרוף – ישר לגרון. זה מקום מאוד אסטרטגי. המורה השתנק ונפל. הייתי משוכנע שזה הסוף שלי, אבל המורה לא דיווח על כך לאבא שלי. התלמיד הצעיר לא הפך לחבר, הוא אפילו התחמק ממני. איפשהו, אני יכול להבין אותו.

החלום על מישהי שתחלוק איתי את כל הכמיהות הסודיות שלי, שתהיה לי בית, שתוציא אותי מעבדות לחירות התעצם. ואז היא הופיעה. כאילו בראתי אותה בכוח הרצון. היא ישבה בקפה מול בית הספר. תמיד במשקפי שמש. תמיד עם ספר ביד. תמיד באותה שמלה מפוספסת בכחול ולבן. נערה גדולה מדי מכדי שתטמע בהמון. ביום הראשון התיישבתי כשלושה שולחנות ממנה – שתיתי אספרסו קצר. ביום השני התיישבתי במרחק שני שולחנות ממנה ושתיתי אספרסו ארוך. ביום השלישי התיישבתי בשולחן הסמוך לה והזמנתי הפוך עם הרבה קצף.

"לפי ההתקדמות שלך אני מבינה שמחר תתיישב עלי?" היא חייכה.

תמיד חיפשתי מישהי חצופה יותר מהמחשבות שלי. חוויתי אז את אחד מהתקפי הגמגום החזקים ביותר. לאחר כמה מפגשים איתה לא שבתי לספסל הלימודים. שנינו שנאנו את הים ואהבנו חנויות ספרים שאפשר לשתות בהן קפה. למעשה אז התאמנתי על האיורים הראשונים שלי בקצף.

כל פעם מצאתי תירוץ אחר להמנע מבית הספר: סיפרתי שיורד לי דם מהאף, שיש לי כינים, שאני מתעוור ויש לי חושך בעיניים, שלחו אותי לבדיקות ולא מצאו כלום, כמובן. טענתי שאני חולה אנוש, שנתקפתי שחין, דֶבֶר – הריבים בבית הלכו וגברו. שמעתי בת קול – לך לך מעצמך ומבית הוריך אל הבחורה הזאת אשר הראיתי לך. אחרי שטעמתי מכרטיס האשראי האסור וקניתי לי ולאֵלַה בגדים, ספרים ומערכת תופים (חלום ילדות שלה, מתברר) – גורשתי מגן העדן של בית הורי. אבא שלי היה איש חינוך מהדור הישן. הוא האמין במעשים, לא בהסברים.

"משה… משה… משה…" אלה טעמה את שמי שוב ושוב, בלחישה, בקול רם, במלמול, במלעיל, במלרע ולראשונה בחיי הרגשתי שאני ומשה חד הם. כמו מרגלים נשלחו אצבעותי לתור את גופה, החזק הוא אם רפה, הטוב הוא, אם רע, גיששתי ומיששתי השמנה היא, אם רזה. התחזקתי ולקחתי מפירותיה. גופה הגדול, המופלא, האינסופי היה לי נווה מדבר, סגדתי לעגילי הזהב שלה, הנה הר סיני והר המוריה…. ודרומה משם… הפרדס המתוק – הפשטתי אותה, ניחשתי בה רמזים, דרשתי ממנה לחשוף את סודותיה. כשראיתי לראשונה בין רגליה את האדום האדום נאלמתי דום. הצצתי ונפגעתי. לא בקלות כבשתי אותה. בתחבולות כבשתי. והיא זבה חלב ודבש. בקירבה הראשונה בינינו הכל היה רך ושקט ולא היה שום רמז לבאות, למלחמות שותתות הדם והעונג בשדה הקרב שלי ושל אֵלַה.

Psst, you might also like:
המיקרוגל שלכם

כעבור ימים ספורים גיליתי בתוכי צורר, תליין, פרעה. היא לימדה אותי להיות לה אדון. מתברר שאת הסטירה הראשונה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. עשיתי בה שמות, רדיתי בה והזדעזתי מעצמי. אל תפחד, חזק יותר, אני יכולה לעמוד בזה. אני רוצה בזה. אתה רוצה בזה. מאין באה חדוות ההתעללות? מאין האגרסיה המתפרצת? הלהט המשלהב שאינו יודע שובע? תשאלו, איך אישה חיה עם אדם שמצליף בה בלילה ובבוקר מכין לה קפה? הרשו לי לענות במשל: האדמה נחפרת ונחרשת, דשים ובוטשים בה, חורצים והופכים בה, באתים, במכונות, ברגליים ובפרסות, ועדיין היא נותנת פירות ומחזירה אהבה, לא? זו דרכו של עולם. אני מזכיר בהזדמנות זאת שהסיפור הנוכחי אינו משל.

מרתק מכל היה, שאחרי שלמדתי להיות אדון לשפחה, למדתי להיות עבד למלכה. הייתי קנה רצוץ, כלב כנוע, עֶבֶד עִברי. יום אחד, באמצע הרחוב, הסירה את נעלה וסטרה בפני. היא פקדה עלי לרדת על ברכי, לקרוע קרע בחולצתי, לזרות אפר על ראשי ולקונן על עצמי ואז ירקה עלי והלכה. ואני דידיתי אחריה על ארבע. תשאלו איך גבר יכול לחיות עם אישה שסוטרת לו בנעל ויורקת עליו ואחר כך מבקשת ממנו שיכין לה קפה – כמו שחייל יזיע, יקיז דם, יקריב את איבריו, נפשו, חייו וישאיר את הוריו וילדיו שכולים למען ארצו, ועוד ישלם לה מסים ויקרע את גרונו בשירת ההמנון – ככה! ואני מזכיר שזה לא משל!

לא היו לנו חוזים וסעיפים, לא השתמשנו באביזרים קנויים, רחמנא ליצלן, ולא קבענו מי הוא מי. הונחנו על ידי פרצי אלימות משתנה, ליטופים, דגדוגים ונשיקות המתחלפים בשריטות, סטירות ויריקות. שנאנו את הים, אבל אהבנו לטייל על גדות הירקון בלילה. סרחון המים גרם לנו לחשוב שהירקון מזיע. נהר מיוחם. לא חזרתי יותר הביתה להורי, עזבתי לעד את סיר הבשר.

"נראה לי שאני בהריון. אני בשבוע השמיני או התשיעי…" היא פתאום אמרה.

"את רצינית?" לבי החסיר שמונה או תשע פעימות.

"אל תבהל, אסור לאנשים כמונו להיות הורים. אנחנו גונבים אוכל ב-AMPM. זאת לא דרך לפרנס משפחה." 

ישבנו בתור לרופאת הנשים. אלה ליטפה את בטנה מבלי משים.

חטטנית עם שיער בצבע משתנה החליטה לברך אותנו: "את בהריון? שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה לקבל הנחיות להפלה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

Psst, you might also like:
רוחה של גברת ז'אנליס (מקרה ספיריטואלי)

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"לא נורא, עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן בית ראשון. הבית שלא היה לנו."

"חורבן הבית הראשון ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי, מחפש שביל המלטות מהקדרות.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. "עבדנו עבודה זרה ושפכנו דמים."

חיינו יחד חיים סוערים, אבל מתברר שגם להר געש יש שגרה. אלה עבדה תקופה קצרה בדוכן מיצים, זה נגמר כשהיא שפכה שייק אנטי-אייג'ינג על גבר מזדקן. אני עבדתי בחנות ספרים משומשים ולימדתי את ילדי השכנים לנגן תופים.

גרנו בדירה של סבתהּ ז"ל. היתרון – אין שכירות, החסרון – סבתהּ ז"ל. רוחה שרתה על כל פריט בדירה: מקערת בדולח לסוכריות, עד צלוחיות קרמיקה מאוירות, מספלים חומים ועבים ועד לרדיו מקולקל, סבתא היתה בשעווניות הפרחוניות, במפות התחרה, במצעים המחוררים. אבל היו גם קרחות יער בעולמה של הסבתא, חללים שהעידו על חילול המקום שהתרחש לפני שעברנו לשם.

כשהוענקה לאלה הדירה, על פי צוואת הסבתא, צבאו עליה קרוביה וחמסו מכל הבא ליד. הם כל כך נעלבו שהנדל"ן הוענק דווקא לאֵלַה שהם יצאו למסע ביזה של פסלונים, גלויות, תמונות, ספרים, תקליטים, והותירו רק רהיטים חבוטים וכלי מטבח משומשים. אֵלַה הצילה מידיהם בדרך נס חנוכיה עתיקה (אני טענתי שזו מנורה – רבנו על זה המון). בחנוכה הדלקנו נרות ואפילו שרנו שירים. הנרות האלה שימשו אותנו לסיפוק מיני לפני שהספיקו לזלוג עד לחצי מגובהם. זה גם קטע את הדיון על השאלה הנוקבת – האם זו חנוכיה או מנורה ומה ההבדל בכלל.    

שכבנו, רבנו, גנבנו, עווינו, חטאנו, פשענו, עישנו בלי סוף והשתעממנו. נדמה שהאלימות במיטה גלשה אל מחוצה לה. לא פעם מצאתי את עצמי סוטר ואף סטור בלי קשר למין. הריבים היו תמיד קטנוניים. כל צד סבר שנצחון האחר יבטא עוולה של אמת, חוסר צדק עולמי. הטחתי אותה בכוח על הארון והיא נחבטה ברצפה, היא ניסתה לחנוק אותי עם כרית, נעלתי אותה בשירותים, היא השליכה עלי מאפרת זכוכית. ופגעה. ואז היא שוב נכנסה להריון.

יזמנו הפלה נוספת בטיעון שאין בינינו אהבה שתספיק לילד. ההפלה הזאת זכתה לכינוי הרשמי "חורבן בית שני" אשר קרה כזכור בשל שנאת חינם. ואכן – שנאנו. לחינם. כמו שאהבנו, ככה שנאנו. ואיבדנו את הבית השני שיכול היה להיות לנו. כשחזרנו מהפרוצדורה הבלתי נעימה, מחוסלים מעייפות, גילינו שפרצו לנו לבית. גנבו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה. 

פעם הריבים היו מלהיטים אותנו. עכשיו זה נגמר בבדלי סיגריות בספלי קפה, בחוסר שינה, בבהייה מהחלון על חיים של אחרים. בגיחות לזבל שהתארכו, בדמעות משפילות, בהשפלות אמיתיות, בחוסר חן, בחוסר חשק. הפסקנו לשכב. בכלל. כמעט לא דיברנו.

ואז הגיעה הגלות. ברחתי. לקחתי כסף מאמא שלי, אמרתי שזה עבור הפלה. היא לא הכירה את המחירים בשוק ובטח שלא את העמותות שכבר סייעו לנו בעבר בחינם ונתנה לי כמה אלפים. הבטחתי לעזוב את אלה ולחזור הביתה. באמת עזבתי את אלה. אבל עליתי לרכבת לנתב"ג.

לאן אַגְלֶה את עצמי? אשור, בבל, רומא? טסתי למעוז הגלות – ברלין. הייתי בן 27 והיה לי כסף לתקופה קצרה בהוסטל עם שותפים לחדר. זהו.

מהר מאוד נכנסתי למשבצת התושב הזר, הישראלי בברלין, כובש פלסטין, אוטו-אנטישמי, היפסטר, סטלן, דור ה-Y, יהודי שיש לסלוח לו (למרות שהמשפחה שלי לא מהצד הזה של השואה, אני ממוצא מצרי-עירקי), והכינוי האחרון והיחיד שבאמת ייצג אותי – בריסטה. על גדות הריין ישבתי גם בכיתי. דמיינתי את אֵלַה מתעוררת וקוראת לי מאה פעם לפני שהיא קמה לחפש אותי בדירה ומגלה שאינני. עברה שנה, ועוד שנה ועוד שנה… צללתי והתבוללתי אל תוך בבל-ברלין.

Psst, you might also like:
גידול סיאמי

עכשיו נדבר על משבר זהות, ילדים. תחתכו לי את הזין אם אני יודע במה אני בדיוק יהודי. המוהל לא בדק אם יש אמונה בלבי. עליתי לתורה בשביל סבתא עליזה השם יצרור את נשמתה בצרור מפתחותיו. אז אני יהודי כי מוצא חן בעיני בשביס-זינגר? וודי אלן? יחזקאל הטרגיקון? גם אריסטו מעניין, אז מה? אני מתיוון? מתחתן רק עם יווניות? נעלב כשמעליבים אותן? אוף – קחו את הרגליים ותברחו, הכל דמגוגיה! לא יהודי ודי. אזרח העולם. בריסטה!

אבל בלילה, בחלום, המשכתי להתפלל בשפה שרק אני ואלה דיברנו. שרתי לה (מי שר בחלום?) זה התחיל יפה, מנגינה רכה שהפכה מהר מאוד משיר השירים לדיר חזירים, שוט השוטים, סיוט הסוטים וקמתי מזיע כמו יהודי שהתנדנד בתפילה מאז שחר הימים.  

בגלות ביקרתי במועדון סאדו-מאזו. יש שם הרבה, כל כך הרבה שלא מתחשק להכנס. הארגון עורר בי בחילה. השתתפתי במה שקרוי "סשן". יש מילת בטחון, הסבירו לי וביקשו לחתום על חוזה מרובה סעיפים – התגעגעתי לקהילה הקטנה שלי ושל אלה.

יצאתי תקופה עם בובנאית פולניה עשויה פורצלן והיה לנו סקס שקט וחביב אבל פעם נרדמתי באמצע, כשפקחתי עיניים היא כבר לא היתה. היו עוד נשים אבל לאף אחת לא סגדתי, לא העליתי זבח ולא צמתי כדי שתסלח לי. אחרי.. כמה שנים הייתי שם? עשר? אלפיים? חזרתי. למה חזרתי? מכיוון ש – רק רגע…

כמה זמן אני יושב על הספסל הזה ומעלה זכרונות? אולי אֵלַה קמה בינתיים?

אני לא רואה נוכחות משטרתית ליד הדוכן, לא כיתרו את בניין הלב, אין מצור על המחלקה, עוד לא עלו עלי, לא דולקים אחריי, הטלפון בכיס שלי לא מתפוצץ מצלצולים, אין הודעות על זימון דחוף לתחנה הקרובה לביתי, בקיצור – רשלנות פושעת מצד המשטרה! מה זה פה, הפקרות? אישה נמצאת בדירתה ללא הכרה, על גופה סימנים לאלימות – נכון, כתוצאה ממעשה אהבים, ועדיין – לא בודקים מי, מה, מתי?

המעשה הקלאסי יהיה לחזור לזירת הפשע. לא התכוונתי לעשות את זה. מה איבדתי שם? סדין שאני עצמי הכתמתי? חתול שחור שלא אכל יומיים? קיללתי את עצמי בגרמנית והצגתי לעצמי שאלות קשות: אתה מבין שטבעת החקירה מתהדקת על צווארך (מי הלשין עלי – החתול?) אתה מודה שהיית בדירת הקורבן וחנקת אותה בגרביון (לבקשתה!) בשעת מעשה האהבים והסתלקת מהמקום (נישקתי אותה קודם, כבוד השופט, נישקתי! – עדות לכך שחשבתי שהיא ישנה שנת מלאכים – יש לי לא מעט סטיות, אבל אני לא נקרופיל!) ואם אלה עצמה תתעורר? לא חסרים סיפורים על אנשים שהתעוררו מתרדמת. האם תפליל אותי? לא. אלה תסביר לכולם שאני והיא זה זיווג משמיים, אני לדודי ודודי, כלומר, היא לדודה ואני… אני דודה והיא… אני חייב לרוץ להעיר אותה – אחרת אני הופך מבריסטה לאסיר-עולם.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend