search
בקריאה כעת: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 7 | רועי חן
search

רועי חן | מקור:עברית

סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 7

דימוי: אינה פרדו

7. תחיה

כך עובדת המשטרה בארצנו: בתחילה עוצרים אדם באלימות, תולשים אותו מעל אהובתו ברגע אינטימי, ואז מייבשים אותו על ספסל ללא משענת בתחנת המשטרה העירונית. פתאום זה לא דחוף לחקור אותי, פתאום "חכה אדוני", פתאום אני כבר לא פושע מסוכן.

"סליחה, אני מחכה פה ארבעים דקות. אולי יסבירו לי על מה אני עצור? ששרתי שיר לחולה מאושפזת? זה פשע בימינו? עבריינים שודדים קשישים לאור יום, דורסים ובורחים, אונסים ילדים ואת מי עוצרים? אותי?"

"יקראו לך, אדוני". הפקידה התעסקה בטלפון הנייד ובפתיחת חטיף שוקולד – שתי פעולות סותרות שכל אחת מהן תבעה ממנה שימוש בשתי ידיים.

"איך זה עובד פה? הכל הפוך? קודם מאסר, אחר כך משפט ואז חקירה? ואם יגלו שאני חף מפשע?" זאת היתה שאלה הרבה יותר מדי ארוכה בשבילה.

"אדוני, שב."

"אני העצור היחיד היום? אין אחרים? יום ללא פשע? אני החוטא היחיד בסדום?"

"יקראו לך." חזרה ואמרה בנימה מוקלטת.

חזרתי לספסל ההמתנה, כאדם המהלך בבוץ. האמת שפחדתי. פחדתי כמו ילד. אני לא בנוי לכלא, אני שונא סורגים על חלונות ומעולם לא גרתי עם שותפים. רק עם אֵלַה. מה לי ולטיולים במעגל בחצר, טלפונים ציבוריים, קנטינות, שיעורי פסיכודרמה, ספריה איומה… לא, כלא זה לא בשבילי. אני מוכרח להתכונן לחקירה הצולבת ולשחזר כל צעד במעשה האהבים שבתומו עזבתי את הדירה, מותיר אחריי תרדמת. עלי לרקום מלאכת מחשבת של מסכת שקרים כי האמת לא תספק פה איש. גם אנשים רגילים לא מבינים אותנו – אז שוטרים?! שבתי במחשבותי לזירת הפשע וחיפשתי ראיות מפלילות.

הזמן: לפני שלושה ימים. המקום: בניין ברחוב בן יהודה בתל-אביב, מספר כך וכך, קומה כך וכך. חדר השינה שבקצה הדירה הצרה כקרון רכבת. בחיפוש ראשוני בחדר יתגלו מיד זוג אזיקים, נרות, מספריים, סכין יפני, אטבי כביסה, חגורת עור, חתול שחור. איכס! כמה משפיל. אני כבר רואה איך החיטוט המשטרתי משטיח את עולמי לכדי רשימת ממצאים בנאליים. איך אפשר להסביר שסכין יפני זה… אטב זה… טפו. ואז יגיע התשאול: כמה זמן אתם מכירים? האם היית מגדיר את עצמך אדם אלים? האם היית חבר בארגונים קיצוניים? מי יצר קשר ראשון? האם חזרת לארץ בכוונה לתקוף את הקורבן? אנחנו מכירים מאז ומעולם, לא אלים, לא ארגונים קיצוניים, אלוהים יצר בינינו קשר, כמובן לא חזרתי כדי לתקוף אותה, לא ידעתי אם אזכה בה שוב! קיוויתי שנחדש ימינו כקדם, שנחזיר עטרה ליושנה, השתוקקתי להפריח את שממת חיי.

נכנעתי שוב לזכרונות על אודות הפרק השני בזוגיות שלי ושל אלה. אפשר לקרוא לו: מדחיה לתחיה.

למה בכלל שבתי מהגלות? תגידו אנטישמיות – לא ולא. סבלתי מהיהודים בסביבתי יותר מאשר מהאנטישמים. אבל לא אלה ולא אלה החזירו אותי. כשמתגעגעים אלפיים שנה זה פשוט הופך להרגל. ומהרגלים קשה להפטר.

Psst, you might also like:
סיפורים בני דקה

בתחילה כל זכרון שקשור אליה היה בלתי נסבל. אחר כך שכחתי ממנה. השכחתי אותה ממני. הבנתי שהכל היה טעות, היינו מיתולוגיים מדי. מי שמנסה להיות גדול מהחיים, החיים פולטים אותו. בלילה אחד של קטסטרופה, כששרטתי בציפורני את קירות המוח שלי מרוב געגוע, השלכתי את עצמי למימיו של נהר הריין. אבל נמשיתי. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא על ידי אזרחית גרמניה חזקת זרועות שחשוב היה לה שימצא לידה יהודי חי. כל מחוות חסד של אדם זר נרשמה בי. החלטתי לזכור ולא לשכוח את חסידוֹת אומות העולם, החסידות הבהירות, דקות הרגליים, שלקחו אותי תחת כנפן והיו לי אם ואחות. אבל יותר משרציתי אם ואחות, רציתי אֵלַה.

השתניתי בגלות, השתפרתי, הזדקפתי. החשוב מכל – נפטרתי מהגמגום. חלף עבר. כמו גיבנת שנשרה לפתע. היהודי הקטן שבי התפתח. עברתי ממשה למוזס. צמחה לי מן בלורית מגוחכת שהתגאיתי בה כתרנגול, הטמעתי לתוכי כל דבר חדש, למדתי שפות, רכשתי השכלה, וההשכלה הזאת, היא שדחפה אותי לשוב אל אלה ולייבש את כל הביצות שהיו בינינו.

"משה?" ביטאה את שמי העייפה מהדלפק בתחנת המשטרה.

"כן?" קמתי כמו מתוך חלום לתוך הסיוט שנמצאתי בו.

"זה יקח קצת זמן, אתה יכול לחכות פה בחוץ, אבל אסור לך לצאת מהתחנה."

"תודה רבה לך באמת." כנראה שהרגל המתופפת שלי שיגעה אותה. יצאתי לחצר הסגורה של התחנה. ככה סומכים על חשודים שלא יברחו? או שאני לא חשוד? הכל עוד יתבהר. בחצר עמדה מכונת פחיות שתיה. התקמצנתי. אני רגיל לשתות בדוכן שלי מיצים כאלה בחינם. אני יודע מה המחיר האמיתי של פחית כזאת. נוכלים חסרי בושה. התהלכתי במעגלים בחצר. העבר נדמה מעורפל לא פחות מהעתיד והיה צריך להמשיך ולנסוע במסילת חיי כדי להבין כיצד הגעתי עד הלום. אם כן – תְחִיַה!

כשחזרתי מהגלות לא הודעתי לאלה. זה היה בחורף, הסתננתי חרש, התמקמתי בדירה מחניקה משלי באזור מזוויע, מצאתי את העבודה בדוכן הקפה והתחלתי להכין הפוכים. לפעמים דמיינתי שאֵלַה מגיעה לקנות אצלי קפה במסגרת ביקור חולים, ואני – שהיא לא מזהה בגלל הבלורית – מצייר לה על קצף הקפה אזיק עגול. אח, הדמיון, הדמיון, מכשיר מיושן שכמוך, מה לך ולמציאות ההפכפכה?

היא לא הופיעה בבית החולים, פגשתי אותה במקום בנאלי, בחנות הספרים המשומשים שבה עבדתי פעם.

"אני לא מאמינה!" היא פערה פה ענק ומיד חיבקה אותי כאילו נפרדנו לפני יומיים או שעתיים.

התיישבנו לשתות קפה (שהיה גרוע: פולים זולים שנכוו בקליה גסה, מים פושרים, קצף סמיך). היא מיד התוודתה בפני על כל הגברים שהיו לה, סיפרה שהיא מרגישה בעצמה משומשת יותר מכל הספרים במקום והתבדחה שלא שכבה עם יהודי בערך אלפיים שנה. זאת אלה – שום סמול טוק.

Psst, you might also like:
מעשיית הגמדים

בזמן שלא הייתי פה היא לא היתה לבד. הייתי שמח לספר שבאתי ומצאתי קרקע בתולית, נקיה מעקבות רגליים ומטביעות אצבעות, צחה כמו החול על שפת הים, אך זה יהיה שקר גס.

כמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, מתנחל פנאט מחשמונאים, רומאי, ערבי, נוצרי, טורקי ובריטי.

"לאן אתה מסתכל?" היא שאלה אותי לפתע.

"אני?"

"המבט שלך גולש לי בין השדיים כמו טיפת זיעה." 

מן דיבור כזה שכבר שכחתי שקיים בעולם.

"השתניתי? אני מרגישה בת שבעים."

"לא השתנית בסנטימטר. אז יש לך מישהו עכשיו?"

"יש. בחור מקומי. נקשר אלי, המסכן. אולי תלמדו לחלוק בי."

"אולי…"

"אתה מתכוון להשאר או שכבר התרגלת לחיים בגלות?"

"לא, לא, אני נשאר. לאן יש לי ללכת?"

שעתיים לאחר מכן כבר הייתי בתוך דירת-הרכבת שלה. החלטנו פה אחד שזה יהיה בנאלי אם נשכב ביום הראשון שבו נפגשנו, אז שתינו תה עם טימין ושתקנו כי היה יותר מדי מה לספר. זו היא שלימדה אותי לשתות תה שחור עם טמין. שלוק אחד גדול, כשזה עדיין חם, אבל כבר לא שורף. זה כמו לטבול את כל הראש בתוך אדמה בלילה. והראש הזה מצמיח שורשים. ואז חושך. חושך מוחלט. תה הטימין מילא את הפאוזה בינינו, והמבוכה נעלמה כלא היתה. בסוף היא אמרה: "אתה נראה אידיוט עם הבלורית הזאת."

"תודה."

"אולי אתה גם מנגן אקורדיון?"

"מה… מה הקשר?"

"לא יודעת. מתאים לבלורית איכשהו."

"אני אגזור אותה אם זה כל כך מפריע לך."

"לא – היא הכריזה וחייכה את החיוך שהיה אחד הרכיבים הפעילים ביותר בסם-אלה – אני אגזור אותה!"

ישבתי על קצה האמבטיה בלי חולצה בעוד אלה מתיזה מים קרים על ראשי.  

"אל תצפה ליותר מתספורת."

לפתע נשמע צלצול בדלת. היא סגרה את ברז המים וקפאה.

"מי זה?" שאלתי בלחש.

"אולי ההוא שלי… רוצה להכיר אותו?"

"להכיר אותו? למה שאני ארצה להכיר אותו?"

שוב צלצול.

"אני פותחת."

"חכי רגע. לא עכשיו. לא התראינו אלפיים שנה. הוא תיכף ילך."

"לא יפה לגרש אותו ככה."

"מי מגרש?"

אלה סירקה את בלוריתי. הצלצול נשמע שוב.

"איזה נודניק." אמרתי.

"הוא אוהב אותי."

"גם אני." קרבתי אותה אלי בידי.

"סיכמנו שלא שוכבים!"

הצלצול האחרון של ההוא בדלת היה חזק ומהדהד, הוא לווה בדפיקות שנשמעו כיריות או כמהלומות של אדם שנכלא בספינה טובעת. חיבקתי אותה חזק חזק, שלא תזוז. היא נבהלה, חששה שקרה לו משהו, שהוא זקוק לה, נאבקה בי. נלחמתי עליה. ואז נעצרנו. שמענו יחד כיצד ההוא, שאיני יודע את שמו, עוזב. הקשבנו למעלית היורדת, אולי כך נשמעת יללת שועל שהחליק בטעות לתוך באר. רציתי לשאול בן כמה הוא, כיצד הוא נראה, כמה זמן הם יחד, באיזו שפה הוא מדבר, מתי הוא יחזור, אבל אלה נטלה מספריים וגזרה את בלוריתי בגסות. קווצת שיער גדולה נפלה אל רצפת השומשום.

Psst, you might also like:
מי זוכר את האבק בבית של המינגווי?

חטפתי את המספריים וגזרתי חלקים מחולצתה. וזהו. הופרה ההבטחה לא לשכב ביום הראשון. 48 שעות לא יצאנו מהמיטה. רקדנו הורה. הבערנו מדורות. חידוש היחסים היה עבורי גם תחיית השפה העברית. כל שנותי בגלות השתדלתי לדבר בשפה הזאת רק עם עצמי ורק בנושאים קדושים ללבי. ועכשיו שוב המילים הללו: שרוט! צבוט! משוך! חתוך! לקק! נשק! נדמה שהכל מתחרז. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' הרכה והמצליפה. תחבל בי היא אמרה, חיבלתי. תכבוש אותי, תעשה מה שאנשים מתביישים לעשות ותכתוב עלי. חלל את קודש הקודשים, טמא אותי. אני אהיה היוליה המתה שלך, הקלאופטרה המתאבדת שלך, אני אהיה שיילוק שלך: "אם תדקור אותי – לא אדמם? אם תדגדג – לא אצחק? אם תכה – לא אבכה? אם תצבוט – אח, מנוול, זה כואב! עוד!"

כל מי שהיה במערכת יחסים של שולט-נשלט, יודע שהשפחה שולטת באדון לא פחות מאשר האדון בשפחה. אלה ידעה כיצד לגרום לי לירות מטח כבוד מפואר בתוך דקות ספורות, וכמו כל מטח כבוד, בתום הרעש והצלצולים נותרו רק תחושות של שכול וכשלון. גם אם אלך 40 שנה במדבר, לא אפסיק להיות העבד של אלה. חידשתי ימי כקדם. שוב חייתי רק בציפיה לרגע שבו אתנחל בתוכה. שוב הייתי מסומם מקדושתה.

אבל כשאתה חולם על מישהי אלפיים שנה, נלחם עליה וכובש אותה, אז מתחיל הקושי האמיתי: החיים המשותפים. אין נורא מהגשמת חלום.

הבטתי בשמיים האפורים והנמוכים בחצר תחנת המשטרה. הפטפטנות שלי היא תוצאה של האילמות שנכפתה על אלה. אני מבזבז מילים עבור שנינו כדי שלא יופר האיזון המילולי בעולם.

אני מתחמק מהשאלה המרכזית – האם אני גרמתי לה לשקוע בתרדמת? נראה שכן. אז מי כתב את המילה בערבית?

תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לגופות ולפאוזות ולפרטים קטנים כמו ליפסטיק על פומית עץ או כיתוב בדיו בהיר על מניפה. התרדמת שלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, לא אתה מחליט מי סובל, לא אתה, אני אדוני אלוהיך, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר, תודה לאל. אני נכנס עכשיו פנימה, מתוודה על הכל ומסגיר את עצמי. 

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend