search
בקריאה כעת: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 8 | רועי חן
search

רועי חן | מקור:עברית

סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 8

דימוי: אינה פרדו

8. חקירה

"הנה. תסתכל. מתבייש? חתיכת סוטה."

החוקר הציג בפניי תצלום של אלה העירומה, כפי שהיא נמצאה על ידי הסניטרים והשוטרים. אפילו בתצלום כזה, שנעשה בתנאים לא תנאים, הלפיד של אהובתי בער כמו אש התמיד, כמו אבוקה, כמו משואה של עצמאות.

"אני מודה בכל, אדוני השוטר, לרסקולניקוב זה לקח מאות – "

"טה-טה-טה-טה – אני מנהל פה את החקירה. מה שמה של האישה בתמונה?"

"אֵלַה."

"איפה היא גרה? מה עיסוקה? כמה זמן אתם מכירים? מה צבע החתול שלה? מתי היית שם בפעם האחרונה?"

עניתי בפירוט.

"אז אתה אוהב להתעלל?"

"זאת לא התעללות – "

"זאת לא התעללות לחנוק מישהי עד שהיא שוקעת בתרדמת?!"

"זאת היתה תאונה. היא ביקשה ממני בעצמה. היא אוהבת את זה. חוסר הנשימה גורם לגוף שלה – "

"טוב-טוב-טוב-טוב, ביקשה את זה… כל רוצח ואנס יסביר לי שהקורבן ביקש את זה. גם רבין ביקש שירו בו, כן?"

"מה הקשר?.. אדוני השוטר, כמה יסורים בני זוג גורמים זה לזה במסגרת יחסים נורמלים? ראית פעם זוג באוטו בדרך לחתונה? זוגות נורמטיביים מתעללים זה בזה כל יום, מילולית, פיזית, פסיכולוגית וכלכלית. לרוב בנוכחות ילדים, שזה בעיני פלילי."

"אז עכשיו אתה קובע גם מה פלילי ומה לא? יופי. להביא לך מדים של שוטר?"

"משכנתא זאת לא התעללות? כולנו ביחסי סאדו-מאזו עם הבנק. ניסית פעם להתנתק מטלוויזיה בכבלים? זה עינוי ואין אפילו מילת בטחון שתפסיק את זה!"

"אני חוזר לחקירה. כיצד חנקת את הקורבן?"

"בגרביון."

"בגרביון… רוצה לחשוב עוד פעם?"

"אה… בגרביון…"

"תזכר עוד קצת ותגיד את האמת."

"מה? בגרביון!"

"אל תצעק."

"בגרביון…" הנמכתי את קולי. "אני אגיד לך גם איזה – כזה שמגיע עד מעל לברך, סגול עם קצה מעוטר, וכבר עברה בו רכבת אחת. הגרביון השני נשאר על רגלה."

"הבנתי."

"מה הבעיה? אמרתי לך שאני מודה ומתוודה על הכל, יש לי זכרון מעולה…. מה?"

"אני שואל פה את השאלות. איזו מוסיקה היתה ברקע?"

"מתי?"

"בחתונה של אמא שלך! כשחנקת את הקורבן!"

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 7

"מוסיקה? לא היתה מוסיקה…"

"לא היה במערכת דיסק ששמת בלופ?"

"לא…"

"בסדר גמור. מתי היית שם בפעם האחרונה?"

"אמרתי לך כבר, לפני שלושה ימים."

"ברור… מה כתוב פה?" הוא הראה לי נייר שכתוב עליו משפט בערבית.

"אין לי מושג."

"תסתכל טוב טוב."

"זה בערבית, מה זה יעזור לי להסתכל. אבל אני חושב שאני יודע למה אתה שואל – "

"שקט. אתה לא יודע כלום. כל מה שנשאר זה שתכתוב לי פה את המילה שלום."

"שלום?"

"כן."

"למה?"

"מה זה למה? אמרתי תכתוב!"

"סתם שלום או שלום רב או שלום עכשיו או שלום ולהתראות או שלום – "

"שלום! תכתוב את המילה שלום!"

"טוב…"

"אתה שמאלי או ימני?"

"אני שמאלני."

"לא מעניינות אותי הדעות הפוליטיות שלך."

"לא – התכוונתי שאני שמאלי וימני, אני יכול לכתוב אותו דבר בשתי הידיים. התאמנתי על זה כששעמם לי בבית הספר."  

"אז תכתוב פעמיים, פעם בזאת ופעם בזאת."

"כתבתי "שלום" ו"שלום"."

"תודה רבה לך. שלום."

"כן. שלום."

"אני מתכוון שלום. זהו. אתה משוחרר."

"מה זאת אומרת?"

"אתה יכול ללכת."

"אתה משחרר בן אדם שהודה הרגע בפשע חמור נגד אישה שנמצאת בסכנת חיים?"

"אני מתנצל על ההטרדה. שלום." הוא הפנה אלי את גבו.

"אתה נורמלי? זה אני! אני המאהב של אלה, אני עשיתי לה את זה. היא לא רק היתה הנערה הראשונה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, היא גם היתה האישה האחרונה שאמרה לי את זה."

"ממש רומנטיקן. תכתוב שירים."

"רוצה לדעת עוד דבר? כתוב לה בערבית על הירך הפנימי."

"מאיפה אתה יודע את זה?" השוטר פנה אלי בחדות.

"כי…. ראיתי… בבית חולים…"

"תכתוב פה את המילה שכתובה עליה."

"רק רגע… אני מתחיל להבין – המלה היא שלום… נכון? כתוב לה על הירך בערבית שלום! יעני, סאלאם! כן? הייתי יכול להיות בלש, תודה? אז למה ביקשת ממני לכתוב בעברית? איך אתה יכול להבין אם אני זה שכתב את המילה, אם אתה לא מבקש ממני לכתוב אותה בערבית?"

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 5

"אתה יודע לכתוב בערבית?"

"לא."

"אז זה לא אתה. אתה סוטה וכנראה אדם דוחה אבל זה לא אתה חנקת אותה."

"זה אני! זה אני!  אני לא יכול ללכת לשום מקום, אני צריך להאסר, לשלם על מעשי, איך אני אחיה עכשיו? זה אני…"

"המשונה הוא שבאמת חשבתי שזה אתה… לא האמנתי לעדות האופי שנתן הקולגה שלך."

"איזה קולגה?"

"המוכר מחנות הספרים, רק דברים טובים אמר עליך."

"הדרעק מהחנות… זה העדים שלכם? איך אפשר להאמין לו? טינופת! הוא מוכר לאנשים ספרים במחיר מלא גם כשהם במבצע! הוא מסוגל למכור לעיוור כרטיס מועדון! הוא גונב גביניות מהדוכן שלי! אני האשם, אדוני השוטר! אני חנקתי את אלה בגרביון… רגע, נזכרתי! תשאל את השכנה של אֵלַה מקומה שניה, עם הרוטווילר, חלפתי על פניהם כשיצאתי מאלה בשלוש לפנות בוקר."

"השכנה עם הרוטווילר ראתה את אלה פותחת את הדלת למישהו שלא דומה לך ביום למחרת בשעה שבע וחצי בערב, איך זה? הבנת? שלום ולא להתראות."

הוכיתי תדהמה. אבל המשכתי בקול רפה.

"מה זאת אומרת… אחרי שיצאתי ממנה, אלה עדיין… ומישהו אחר…"

"משה, יש לי חקירה לנהל, החוצה."

"אבל… אני חלק מהחקירה… נתתי פה דיווח מהימן – "

"שום דבר לא היה מהימן בדיווח שלך. טעית בכל הפרטים, מגדול עד קטן, חוץ משם הקורבן, כתובת וצבע החתול. עכשיו, אל תחשוב שאני פראייר, אני לא מאתמול שוטר ופיצחתי כמה תעלומות פשע בחיי – יש מקרים שבהם החשוד מוסר בכוונה פרטים שגויים, כדי שלא יעלו עליו. אני תמיד עולה על כאלה ואתה לא כזה, אתה פשוט לא מתוחכם מספיק. עכשיו, כדי שלא תתלונן בעיתונות שהודית בפשע והמשטרה העלימה עין, אז אני אומר לך בינינו ולא לציטוט שכלי החנק לא היה גרביון, היתה מוסיקת רקע ושתי מילים שהיו כתובות לקורבן על הירך – "

"שלום וסאלאם."

"נכון, וזה פרט שאני אמרתי לך בעצמי ולא ידעת, אז אל תשחק אותה עכשיו. הכתב העברי שלך לא תואם בשום צורה – "

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 4

"אתה גרפולוג מומחה?"

"כן! מה תגיד?! עשיתי קורס גרפולוגיה! וערבית אתה בכלל לא יודע, אחרת היית מזדעזע מהמשפט שהראיתי לך."

"מה היה כתוב שם?"

"לא מגלה. זמננו תם. תודה רבה על שיתוף הפעולה. הייתי מת להכניס אותך אל מאחורי הסורגים, סתם כי אתה לא בא לי טוב בעין – אבל עכשיו אתה אדם חופשי."

יצאתי החוצה בלב כבד. לא הבנתי כלום. לפני שהספקתי להרהר במצב, חלף על פני שוטר שהוביל באזיקים לתוך תחנת המשטרה את מוחמד, האח מבית החולים.  

"מוחמד?" קראתי, אבל הוא הוכנס באלימות לתוך אחד החדרים. "זה היה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

"מה זה, למה עצרו אותו?"

"בטח משהו בטחוני, אני יודעת…"

מוחמד שייך לגרעין טרור שניסה להרעיל חולים? קשה להאמין… מנהל בית החולים ודאי צפה במצלמות הבטחון באלימות שלו נגדי והחליט בכל זאת להגיש תלונה. איזה מן אח זה שמכה מבקרים ששרים לחולים? השתהיתי בכניסה לתחנה. לא ידעתי לאן ללכת, עכשיו כשנמצאתי חף מפשע. גם לא הרגשתי חף מפשע. לרוץ לאלה – עכשיו כשהסירו את מחסום מוחמד מדרכי? עוד רגע, עוד רגע קט… חפרתי באצבעותי באדמתו של עציץ נבול ועלו בי מחשבות נוראיות.

אלה בגדה בי. מישהו אחר היה אצלה אחרי שעזבתי. ואז הכל התבהר. שום סיבות בטחוניות. לא סתם מוחמד שהה בחדרה כל הזמן. האם הוא אח אמיתי בכלל? כל יסורי המצפון שלי – לשווא. רומיתי. הוא זה שהגיע ביום למחרת אחרי שעזבתי אותה. הוא זה שהשכנה עם הרוטוויילר ראתה. הוא זה שכבל אותה באזיק למיטה, הוא זה שחנק אותה עד תרדמת – לא עם גרביון… ששם מוסיקת רקע. הוא זה שהתחמם לאור הלפיד שלה. מוחמד. כן. מוחמד. רק מוחמד. הוא זה שדפק אז בדלת. כשבאתי אליה עם בלורית. הוא זה שירד במעלית כמו שועל לבאר. מוחמד. כמה תמים הייתי. מוחמד. הוא זה שכתב לה ס… ס… סלאם וש… ש… שלום על הרגל. מ… מוחמד… מ… מופקרת!

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend