search
בקריאה כעת: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 9 | רועי חן
search

רועי חן | מקור:עברית

סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 9

דימוי: אינה פרדו

9דו-קיום

חיכיתי עד שמוחמד יצא. הייתי מוכן לחכות ימים ולילות. היתה זאת שעת ערב מאוחרת. נשברתי וקניתי מיץ מהמכונה – אבל בטרם הספקתי ללגום אפילו לגימה אחת מוחמד יצא מדלת הכניסה לבדו ופסע אל העולם כאדם חופשי. הוא שוחרר מהר יותר ממני. לא הבנתי כלום. איך אפשר לשחרר פושע ועוד בסיווג בטחוני גבוה, שהקורבן שלו שוכב כרגע בתרדמת?! אבל לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לתוך גינה עירונית קטנה. הוא פסע על הדשא, למרות שהיה שלט ברור "נא לא לדרוך על הדשא" – אבל שום דבר לא אסור בעיניו של המפלצת – הוא התקדם לעבר הנדנדה התלויה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. זינקתי עליו מאחור והתחלתי לחנוק אותו.

"אני לא יודע מה שיקרת להם שמה כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית לה!" אמרתי בקול ברור באוזנו. הוא התנדנד בעזרת הנדנדה לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. לא הערכתי נכון את כוחו.

"אני לא אשם. בגלל זה שחררו אותי." הוא התקרב אלי.

"זה אתה!" אמרתי ובעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל. "זה אתה, חתיכת חיה! היא היתה שלי! היה לנו טוב!"

"קודם כל – " מוחמד התיישר ושלח אגרוף ישיר לתוך הלסת שלי. "היא היתה שלי לפני שבא וגנבת אותה ממני! מי ביקש ממך לבוא? באיזו זכות השתלטת עליה?"

"הרבה לפני שהיית איתה," ירקתי דם על משטח הבטיחות עשוי הגומי של מגרש המשחקים. "אני הייתי איתה."

"לא יעזור לך כלום. כל העולם כבר מבין שהיא שלי."

Psst, you might also like:
מי זוכר את האבק בבית של המינגווי?

"כל העולם הצר שלך."

"בדם ואש אני אפדה אותה ממך!"

הוא זינק עלי. נפלנו והתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה.

"שמע ישראל!"

"אללה הוא אכבר!"

"מוות לערבים!"

"אטבח אל יאהוד!"

משכנו זה בשיערו של זה. הוא נגח בי. התערפלתי אבל התעשתתי ונשכתי את אוזנו עד שטעמתי את דמו. הוא זעק מכאב. התרוממתי. ירקתי וכיוונתי אל פניו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אל פרצופי שלי. ניגבתי אותה בשרוולי ועמדתי שם מתנשף.

"איך אתה לא מתבייש…" סיננתי.

"זה לא אני…"

"אה, זה לא אתה? לא אתה כתבת לה שלום וסלאם על הירכיים?"

"לא…"

"אז מי כתב? היא בעצמה?"

"כן."

"מה כן?"

"כן, אני מסביר לך, כן…"

"מה?.."

מוחמד התרומם, ידו על אוזנו הנגוסה, והתיישב על ספסל מול אגם מלאכותי קטן עם דגים גדולים כגורי חתולים. הירח השתקף באגם. או שזה היה פנס. התיישבתי לצדו.

"רגע.. מוחמד… מה הכוונה שהיא בעצמה… מאיפה אתה יודע את זה?.. מוחמד, אחי, דבר איתי. אני מתנצל. מוחמד… אתה היית איתה נכון?" הוא הנהן. "אחרי שאני הייתי איתה, נכון?" הוא הנהן. ואחריך היה עוד מישהו?" הוא נד בראשו לשלילה.

"הייתי בטוח שאני אשם בתרדמת שלה. אחר כך הייתי משוכנע שזה אתה. ואז כבר לא הייתי משוכנע בדבר." אמר מוחמד. "אני ואלה נפגשנו מעט בחודשים האחרונים. בגלל שהיא היתה איתך. היא סיפרה לי על משה אחד שאוהב אותה לא פחות ממני. אבל כשלא היית איתה – היא מיד התקשרה אלי. באותו ערב הגעתי אליה בערך בשבע וחצי. היא היתה במצב משונה. היא לא רצתה סקס אפילו. רק מלחמה. ואני לא הבנתי. לא הייתי בעניין. היא רצתה מוסיקה, אני רציתי שקט. היא ניצחה כרגיל. היא תמיד מנצחת. היא ביקשה שאקשור לה שקית ניילון מסביב לראש. סרבתי. אחרי שעה בערך היא גרשה אותי בצעקות. קראה לי נקבה. אמרה שלא אחזור יותר אף פעם, שאני לא אוהב אותה באמת. המשפט האחרון ששמעתי היה – שלא תעז לבוא ללוויה שלי!"

Psst, you might also like:
ג'ון-פול פיניגן, ריאליסט בזוי

"אני לא מאמין… זה שקר… אתה חנקת אותה."

"גם השוטרים לא האמינו שעזבתי אותה. הם היו בטוחים שחזרתי וחנקתי אותה כי נעלבתי מהמילים שלה – הם לא מבינים שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. השתיקות שלה זה המדבר שלי. אני הגמל שלה. היא הבאר שלי. הנשימה שלה זה הרוח שלי ביום חמסין."

המלים שלו הדהימו אותי. בעיקר הנימה השקטה, העגומה, המוכרת. אלה היתה שפחתם של שני אדונים, גבירתם של שני עבדים. היא ניהלה במקביל אלי יחסים עם מוחמד ופרנסה שתי מיתולוגיות, הבטיחה את עצמה לשני נבחרים, נטעה תקוות בשני מאמינים.

"אם השוטרים לא האמינו לך – איך שחררו אותך בסוף?"

"בהתחלה עיכבו אותי על השלום והסלאם."

"מה?"

"הם הכריחו אותי לכתוב סלאם שוב ושוב. ואז שלום – שוב ושוב. וזה לא התאים. מתברר שהיא כתבה את זה. היא בעצמה. רק מי שלא יודע ערבית מעתיק ככה את המלה סלאם. הל' לא מחוברת נכון לאליף שלא מתחברת למ', כי היא לא מתחברת לשום אות. הדבר המשונה יותר הוא שגם המילה שלום היתה כתובה באופן עקום. כאילו ששכחה את כל השפות."

האמנתי לו. אלה היא אחת כזאת שיכולה למחוק את המוח של עצמה, זה הכל פסיכולוגי אצלה.  

"אבל באמצע העניין, שניה לפני שמאשימים אותי בשיבוש חקירה, הגיעה ראיה חדשה. פתק התאבדות."

Psst, you might also like:
אחרי ט"ו בשבט

"פתק שאֵלַה כתבה?" שאלתי בתדהמה.

"כן. החתול כנראה הסתיר את זה מתחת למיטה."

"שונא את החתול הזה… מה היה כתוב שם?"

"לא אמרו לי כלום. גרשו אותי כאילו שאני עצמי נדחפתי לתחנת המשטרה. אפילו לא התנצלו. מתברר שהיא כבלה את עצמה באזיק למיטה, כתבה שלום וסלאם, קשרה לעצמה שקית לראש ונחנקה. השכן שמע את מוסיקת הרקע ונכנס. הדלת היתה פתוחה."

"איזו מוסיקה?"

"לא יודע. לא גילו לי."

"איך היא לא מתה?"

"היא קרעה את השקית."

"היא בעצמה? התחרטה?"

"לא ברור אם זה היה מודע. מצאו אותה עם שקית קרועה על הפנים."

"אולי השכן קרע את השקית."

"אולי. אני לא יודע כלום. המוח שלי נהיה טחינה."

הטלפון שלו צלצל. זה היה מבית החולים. הוא הקשיב קצרות ואז ניתק והביט בי.

"מה אומרים?"

"בוא," אמר מוחמד. "הם רוצים להעביר אותה למוסד."

"איזה מוסד?"

"מוסד לחוסים בתרדמת. מקום שבו ינשימו אותה עד שהיא תמות."

"או תתעורר."

"בוא."

טסנו במונית לבית החולים כדי להספיק לראות איך אורזים את גופה הגדול כמו עציץ במשתלה ושולחים אותה להמשיך להיות צמח במוסד. נהג המונית חשב שאנחנו ממהרים למיון בגלל הדם על הבגדים שלנו. שיקרנו לו שאנחנו אחים. לא יודע למה. זה עודד אותנו קצת. לא הפסקנו לדבר, סיפרנו לו שחבורת עבריינים התנפלה עלינו בגינה, אבל ניצלנו במזל גדול. כנראה היינו מוכרחים לדבר. כדי לא למות מרוב פחד.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend