search
בקריאה כעת: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 1 | רועי חן
search

רועי חן | מקור:עברית

סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 1

דימוי: אינה פרדו

לא משל

זה לא משל. ואין נמשל. עכשיו כשהבנו את זה, אפשר להתחיל.

1. שמעת על ההיא?  

לפעמים שומעים סיפורים אירוטיים-מפתיעים-מזעזעים שהתרחשו במקומות רגילים עם אנשים נורמטיביים לכאורה: הדייל וקופסת השטריימל, הפסנתרנית בבית האבות, האלטע זאכן והסוסה הצולעת… בני אדם מאוד אוהבים לפזר אבקני-שמועות מסוג זה ולהשבע שהמידע התקבל ממקור ראשון, אף שכמעט תמיד מדובר בשרשרת ארוכה של רכלנים שכל אחד מהם מוסיף לסיפור כתם חדש ממכחול דמיונו הבורגני. אני אחד מאלה שתוקעים את השרשרת. לא מספר הלאה. אין לי עניין בזה. לא מתרברב בסטיות של אחרים, יש לי את שלי, תודה לאל. אבל בוקר אחד גולגל לאוזניי סיפור שלולא שמעתיו, השד יודע מתי הייתי שומע עליו ומה היו התוצאות.

הסיפור על "ההיא", כמו רוב הסיפורים, הגיע ישירות אל דוכן הקפה שלי באיכילוב. כן, אני מכין קפה, או כמו שקוראים לזה היום – בריסטה. ברמן מוזג לציידים ולציידות ובריסטה תומך בנטרפים ובקורבנות, כאלה שחייבים את הקפה שלהם כדי לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר. אצלי הם מתחמשים לקראת ים היסורים של היומיום. בדוכן בית החולים חלוקת הצרכנים מעט שונה – אלה שעדיין ואלה שכבר לא. קהל לא קל.

אני מכין כל כך הרבה הפוכים, שנדמה לי שקפה רגיל הוא ההפוך ולא להפך. לפעמים אני מסתבך עם מילים אז נא לא לתפוס אותי במילה. יש לי כשרון מיוחד – אני יודע להתאים לכל לקוח את הציור בקצף של הקפה. נשים אוהבות לב, גברים – עלה, זה בסיסי. יש גם פרח לילדים, ינג ויאנג למהורהרים, סמל Peace לנערים עם שיער ארוך, והאותיות "חי" לכל מי שחי, ובבית חולים החיים – זה עניין. אייקונים שבאים בעיגול מתאימים מאוד לצורת הספל, אבל גם מגן דוד מקבל גוון מיתולוגי כשהוא בוקע מבעד לקצף.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 5

יש לי שדרוג קטן ששמור לקבועים, אני יודע להתאים ציור בקצף למחלה. אבל זה סוד, אז תרשו לי לא להרחיב – ולא, זה לא ציור של סרטן לחולי סרטן! אם תגיעו – ואני מאחל לכם שלא תגיעו – גשו לדוכן שלי ותגידו: "שלום, יש לי פרקינסון, אפשר הפוך עם הרבה קצף?" ותראו מה זאת אמנות.

וידוי נוסף, אני מעדיף את החולים על הבריאים. לחולים יש זמן, שזה דבר שאני תמיד מוכן לבזבז ויש להם פרספקטיבה על החיים. ככה זה בכור המצרף. כשהם יוצאים מפה בחזרה לגיהנום של המציאות הם שוכחים את הפרספקטיבה. ראיתי אנשים מתפרקים בבכי ותמיד ידעתי להגיש רוגלך או גבינית. במיוחד אם זה בערב, והמפולות הרגשיות מתרחשות בדרך כלל בערב, אפילו בלילה – שאז אני גם נעשה נדיב יותר, כי ממילא זה רוגלך וגבינית מהבוקר, ובמקום לזרוק אפשר לזכות בנקודת נדיבות אצל הקדוש ברוך הוא.

אני חייב לומר שזה חדש לי כל העניין של החולים, למעשה הפכתי לבריסטה לא פה, אלא בגלות, אני תושב חוזר. זה לא המקום להרחיב. עוד נחזור לזה. בקיצור…. בעצם, למה בקיצור? למה הכל צריך להיות בקיצור? "קיצור תולדות הזמן", "קיצור תולדות הציונות", "קיצור דרך", "קיצור קיבה"… אני אפילו אספרסו לא שותה קצר. נמשיך.

בעשר בבוקר בערך הגיע הדרעק מחנות הספרים ואני מתנצל על המילה "חנות ספרים". לקרוא למפגע הזה בשם הקדוש הזה, זה להעליב אישית כל אדם שכתב או קרא ספר. אם אתם מחפשים פאזל, מונופול, יומן, עכבר בצורת למבורגיני, חוברות תשבצים, ספרי בישול, מגזינים או סם הרדמה בצורת ספר – זה המקום בשבילכם. אבל ערמת דפים שאפשר לדפדף בה ולהוריד מפל טוב מהעיניים, ספר שקוראים בהליכה ונתקעים בעמודים, ספר שיחליף לכם את ההורים, את האישה, את הכלב ואפילו את עצמכם – זה לא תמצאו פה גם אם תחפשו עם נר בפינות. אז הוא בא הדרעק שממליץ תמיד על ספר שקודם היה סרט או אחר כך יהיה סרט וכבר מרחוק קלטתי את החיוך החתולי המכוער שלו. הוא אחד שאוהב בלי קצף, למזלו. אחרת הייתי כבר מצייר לו מה אני חושב עליו.

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 8

"נו, תמחק את החיוך ודבר, אני שונא פאוזות!" אני מתנפל עליו.

"לא, אתה לא מאמין… תביא לי הפוך בלי קצף וגבינית. שמעת על ההיא?"

"על מי?"

"בלילה הביאו למיון אישה בתרדמת. מצאו אותה עירומה בדירה בבן-יהודה, עם סימני חבלה ורגל כבולה ל… הי, הי, זהירות! קמת על העוקם? לא נורא, תעשה חדש, יש לי זמן. בקיצור, הרגל שלה היתה כבולה באזיק למיטה. השכן קלט דלת פתוחה, נכנס, מצא אותה ככה והתקשר למשטרה. אמרו שאם האמבולנס היה מגיע כמה רגעים אחרי זה היא היתה מתה. למרות שלדעתי עדיף למות מלשקוע בתרדמת לשנים. מה תגיד? עיר של סוטים, אני אומר לך. אבל זה עוד לא הקטע – שמת לי סוכר?"

"חצי שנה אתה קונה פה, ממתי אני שם סוכר?"

"קיוויתי שאולי אחרי חצי שנה, יתנו פה קצת שירות. ומה זה פה?"

"קינמון!"

"בקיצור, מה מסתבר… הסניטר שהביא אותה סיפר לי שהשיער שלה שמה למטה היה צבוע! קולט?"

"אני לא מבין, מה, אין… אין… אין דבר כזה חסיון רפואי?"

"אפשר לחשוב, אסור קצת פיקנטריה בבית-קברות הזה? עכשיו באיזה צבע היא צובעת שמה? מה אתה מסמיק, אתה כזה ביישן בדברים האלה. נו, בלעת את הלשון? זרוק צבע!"

לא זרקתי.

"אדום! לא ג'ינג'י – אדום אש! הסניטר חשב שמשהו בוער לה שמה בין הרגליים. מה תגיד? מופרעים בקרבנו. והוא אומר שהיא שמנה עם שיער קצר-קצר ויפהפיה, לך תבין. איך אומרים, על טעם וריח… חשבו שזה פלילי, אפילו על רקע לאומני, אבל אני מיד אמרתי – משחק שהסתבך עם נותנת שירות… עכשיו הכי מצחיק, בזמן שהסניטר שהיה שם מנסה לשחרר את האזיק מהמיטה קופץ עליו משום-מקום חתול שחור, פחד אלוהים… כמעט קיבל התקף לב. שומע?"

Psst, you might also like:
סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 2

"לא, אני לא שומע. זה לא מעניין אותי ואני שונא ריכולים מהסוג הזה. שונא."

"אתה משקר, כולם מרכלים, אפילו קופים, אפילו ציפורים. אני לוקח עוד גבינית, תרשום לי."

כשהוא התרחק, נעלתי את הקופה ועזבתי את הדוכן. במטרה למצוא את היפהפיה בתרדמת, כמובן.

 

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: סאדו-מאזו בארץ הקודש: פרק 1! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a1%d7%90%d7%93%d7%95-%d7%9e%d7%90%d7%96%d7%95-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a91/