search
בקריאה כעת: סופת שלגים | מיכאיל בולגקוב
search

סופת שלגים

מיכאיל בולגקוב | מקור: רוסית

תרגום : ליזה צ'ודנובסקי

הקדמה מאת אולגה סונקין

הסיפור "סופת שלגים" לקוח מתוך הקובץ "רשימות של רופא צעיר" המבוסס על חוויותיו של בולגקוב עצמו, שבטרם נהיה סופר שימש רופא בעיר מחוז נידחת ומנותקת מציוויליזציה ברוסיה. הדיווח על מעלליו של רופא צעיר באזור הכפרי, העני ומוכה הבערות נמסר בגוף ראשון, והתוצאה היא סיפורים ריאליסטיים, משעשעים, קריקטורים. "סופת שלגים" הוא סיפור יוצא דופן בתוך הקובץ. הזרקור בסיפור הזה מופנה לסופה דווקא, להתרחשות של הטבע, ולא להתמודדות עם חולים, עם מחלות ועם המוות, כפי שקורה בסיפורים האחרים. במרכזו ניצבת הדרך, הדרך אל הנערה הגוססת והחזרה אל בית החולים הכפרי בזמן שסופה אימתנית משתוללת בחוץ. נוכח הסופה הזאת, שהיא מעל לכל תכנון אנושי, מתחזקות התהיות שמטרידות את הרופא הצעיר גם בסיפורים האחרים: תהיות על מקומו של היחיד מול הגורל – מדוע לנסות ולרפא חולים שימותו ממילא? מדוע לעזוב את הבית הנוח והחמים ולצאת לדרך? ומאין נובעת תחושת הייעוד? גם תמורת זהב לא אסע שוב, אומר הרופא הצעיר בתום עוד מקרה שמסתיים במפח נפש, והסופה, בכוח החיים, הסוחפים את האדם, משיבה לו בשריקה לעגנית: "תיסע גם תיסע..."

קראו עוד

 "היא תיילל כחיית פרא

 ותבכה כתינוק" 1

לדבריה של אקסיניה הכל-יודעת, הסיפור הזה התחיל כאשר התאהב הפקיד פָּלְצִ'יקוֹב משָלוֹמֵטייבוֹ בבת האגרונום. האהבה בערה ואיכלה את לב האומלל. הוא נסע לעיר המחוז גְרָצֵ'בְקָה והזמין לעצמו חליפה. החליפה היתה מרהיבה, וייתכן שהפסים האפורים על מכנסי הפקיד הכריעו את גורל האיש חסר-המזל. בת האגרונום הסכימה להינשא לו.

ואילו אני, רופא בבית החולים נ', בתחנת מחוז פלוני, לאחר שכרתּי את רגלה של נערה שנלכדה במכונת דיש הפשתן, התפרסמתי עד כדי כך שכמעט נספיתי בנטל תהילתי. לשעות הקבלה שלי הגיעו במזחלותיהם מאה איכרים ויותר ביום. חדלתי לאכול ארוחות צהריים. האריתמטיקה היא מדע אכזר. נניח שעל כל אחד מן הפציינטים שלי בזבזתי חמש דקות בלבד… חמש! חמש-מאות דקות או שמונה שעות ועשרים דקות. ושימו לב – ברצף. בנוסף להם היתה לי מחלקת אשפוז לשלושים איש והיו ניתוחים.

בקיצור, בשובי מבית החולים בשעה תשע בערב לא רציתי לאכול או לשתות או לישון. משאלתי האחת והיחידה היתה שאיש לא יבוא להזעיקני ללידה. במשך שבועיים הסיעו אותי בלילה בשביל המזחלות חמש פעמים.

לחלוחית הציפה את עיני, ומעל גשר אפי הסתמן קמט אנכי, דומה לתולעת. בלילות צפיתי מבעד לערפל רוטט בניתוחים כושלים, בצלעות חשופות, בידי המגואלות בדם אדם. התעוררתי דביק ואחוז צינה, למרות להט התנור ההולנדי.

בשעת ביקורי חולים פסעתי נמרצות ואחרי משתרכים החובש, החובשת ושתי האחיות. בעוצרי ליד המיטה שבה חולה קדח מחום, פולט נשימות תחנונים, סחטתי את מוחי עד תום. אצבעותי התרוצצו על העור הלוהט, היבש. בחנתי את אישוניו, הקשתי על צלעותיו, הקשבתי לפעימות המסתוריות של לבו בתוככי גופו, ובראשי התבצרה מחשבה אחת ויחידה: איך אוכל להצילו? וגם את ההוא! את כולם!

הקרב התנהל. הוא החל בכל יום לאורו החיוור והמושלג של הבוקר והסתיים בהבהובה הצהוב, הנרגש, של מנורת הגז.

הייתי רוצה לדעת איך כל זה ייגמר, אמרתי לעצמי בלילה. הרי הם ימשיכו לבוא כך במזחלות בינואר, בפברואר ובמרס.

כתבתי לגְרָצֵ'בְקָה והזכרתי בנימוס שבתחנה הרפואית נ' אמור לעבוד עוד רופא.

מכתבי הפליג במזחלת על פני אוקיינוס שלג למרחק של 40 ורסטאות. התשובה הגיעה כעבור שלושה ימים: כתבו שכמובן, כמובן… ללא ספק… רק לא עכשיו… לפי שעה איש אינו מוכן לבוא…

לסוף המכתב צורפו חוות דעת מחמיאות על עבודתי ואיחולי הצלחה בעתיד.

בעודי אפוף בכל זה הסתערתי על חיטוי פצעים, הזרקתי נסיוב נגד שנית, פתחתי מורסות בממדים מפלצתיים, הנחתי תחבושות גבס…

ביום שלישי פקדו אותי מאה ואחד-עשר אנשים ולא מאה. סיימתי את קבלת החולים בשעה תשע בערב. נרדמתי, משתדל לחזות מראש: כמה יגיעו מחר – ביום רביעי? חלמתי שהגיעו תשע-מאות איש.

הבוקר שהציץ בחלון חדר השינה שלי היה לבן במיוחד. פקחתי את עיני ולא הבנתי מה העיר אותי. אחר כך הבנתי – הנקישות.

"דוקטור," זיהיתי את קולה של פלגיאה איוונובנה המיילדת, "כבר התעוררת?"

"אוּּ-הוּ," השבתי בקול פראי ומנומנם.

"באתי לומר לך שלא תמהר לבית החולים. הגיעו רק שניים."

"את צוחקת או מה?"

"שכה אחיה. סוּפָה, דוקטור, סוּפָה," קראה בעליזות לתוך חור המנעול. "לאלה שבאו השיניים רקובות. דמיאן לוקיץ' כבר יעקור להם."

"בחיי…"

לא ברור למה, אבל קפצתי מן המיטה.

היום היה נפלא. לאחר הביקור במחלקת האשפוז התהלכתי בין חדרי ביתי (לרופא יועדה דירה בעלת שישה חדרים, שגם היתה, משום מה, דו-קומתית – שלושה חדרים בקומה העליונה ושלושה נוספים, עם המטבח, בתחתונה), שרקתי קטעים מאופרות, עישנתי, תופפתי על חלונות… ומעבר לחלונות התחולל דבר שכמותו לא ראיתי מימי. השמים נעלמו, וגם הארץ. משהו לבן הסתובב והתפתל עקלקלות ובאלכסון, שתי וערב, כשד המשתעשע באבקה לניקוי שיניים.

בצהריים פקדתי על אקסיניה, שמילאה את תפקידי הטבחית והמנקה הצמודה לדירת הרופא, להרתיח דוד ושלושה דליי מים. לא התרחצתי חודש.

בעזרת אקסיניה הוצאתי מהמחסן גיגית בעלת ממדים שלא ייאמנו. הצבנו אותה על רצפת המטבח (בעיר נ' אפילו לא חלמו על אמבטיות, שהיו בנמצא רק בבית החולים, ואף הן היו מקולקלות).

בסביבות השעה שתיים נהיו הקורים המסתחררים מעבר לחלון צפופים פחות ואני ישבתי בגיגית בראש מסובן.

"את ז-זה אני מבין…" – מלמלתי בשקיקה, שופך מים רותחים על גבי, "את ז-זה אני מבין! ואחר כך, לידיעתכם, נאכל ארוחת צהריים, ואחריה ננמנם לנו. ואם אישן מספיק, שיבואו מחר אפילו מאה וחמישים. יש חדשות, אקסיניה?"

אקסיניה המתינה מאחורי הדלת לתום מבצע הרחצה.

"בחוות שָלוֹמֵטייבוֹ הפקיד מתחתן," ענתה.

"מה את שחה! נעתרה?"

"שכה אחיה! מ-או-ה-ב…" זימרה אקסיניה, מקרקשת בכלי המטבח.

"הכלה יפה?"

"יפהפייה מושלמת! בלונדינית, דקה…"

"הרי לכם!"

ברגע זה נשמעה הנקישה בדלת. שפכתי על עצמי מים בקדרות והאזנתי.

"הדוקטור מתרחץ…" זימרה אקסיניה.

"בר… בר…" רטן קול הבס.

"פתק בשבילך, דוקטור," צפצפה אקסיניה אל תוך חור המנעול.

"הושיטי."

יצאתי מן הגיגית, מצטמרר ומתמרמר על מר גורלי, וקיבלתי מידה של אקסיניה מעטפה לחה.

"לא ולא. לא אסע הישר מן הגיגית. גם אני בן-אדם," אמרתי לעצמי בהיסוס מה, שבתי אל הגיגית ופתחתי את המעטפה.

"עמיתי הנכבד (סימן קריאה גדול). אני מתח… (מחוק). הנני מבקש ממך בכל לשון של בקשה להגיע בדחיפות. אישה, לאחר פגיעת ראש, סובלת משטפי דם מחלל… (מחוק)… מְאָפָּה וּמפִּיהָ. מחוסרת הכרה. לא אוכל להתמודד. בכל לשון של בקשה. סוסים מעולים. דופק חלש. יש קמפור. הדוקטור (חתימה בלתי-קריאה)".

Psst, you might also like:
הדבר האחרון שאנחנו צריכים

"אין לי מזל בחיים," העיקה עלי המחשבה, בעודי מביט בבולי העץ הלוהטים בתנור.

"גבר הביא את הפתק?"

"גבר."

"שייכנס."

הוא נכנס ודמה בעיני לרומאי עתיק בשל הקסדה הנוצצת שחבש על כובעו אֶרֶך האוזניים. הוא עטה אדרת זאבים, זרזיף של קור הצליף בי בהיכנסו.

"מדוע אתה בקסדה?" שאלתי, מכסה את גופי הרחוץ למחצה בסדין.

"אני כבאי משָלוֹמֵטייבוֹ. שם אצלנו תחנת כיבוי…" השיב הרומאי.

"איזה רופא כתב את זה?"

"בא להתארח אצל האגרונום שלנו. רופא צעיר. אסון אצלנו, איזה אסון…"

"מי האישה?"

"ארוסת הפקיד."

אקסיניה נאנקה מאחורי הדלת.

"מה קרה?" (שמעתי את גופה של אקסיניה נצמד לדלת)

"אתמול התארסו. אחרי האירוסים הפקיד רצה להסיע אותה במזחלת. רתם את הסוס, הושיב אותה, ואל השער. הסוס זינק, הכלה הועפה ישר אל המשקוף. נחבטה. אסון כזה שאי-אפשר לתאר… לא מניחים לפקיד לרגע, שלא יתלה את עצמו. יצא מדעתו."

"אני מתרחץ," אמרתי בקול תחנונים, "למה לא הבאתם אותה הנה?" שפכתי מים על ראשי והסבון נשטף אל הגיגית.

"אי-אפשר, האזרח הנכבד הדוקטור," נרגש הכבאי והצמיד את כפות ידיו כמו בתפילה, "אין אפשרות. הבחורה תמות."

"ואיך ניסע? סופה!"

"נרגעה. מה איתך?! נרגעה לגמרי. סוסים זריזים, בריצה. בשעה נגיע…"

נאנחתי בהכנעה ויצאתי מהגיגית. שפכתי על עצמי בפראות שני דליי מים. אחר כך התיישבתי לפני פי התנור ותחבתי את ראשי פנימה כדי לייבשו ולו במקצת.

דלקת ריאות תצא לי מזה, זה בטוח. ועוד עם סיבוכים, אחרי נסיעה שכזאת. והעיקר, מה אעשה בה? הרופא ההוא, לפי הפתק, מנוסה עוד פחות ממני. אינני יודע דבר, בחצי השנה האחרונה קלטתי כמה דברים מניסיון, והוא עוד פחות. כנראה רק סיים אוניברסיטה, וחושב אותי למנוסה…

שקעתי בהרהורים האלה ולא שמתי לב שהתלבשתי. מעשה ההתלבשות לא היה פשוט: מכנסיים, חולצה, מגפי לבד, ז'קט עור מעל החולצה, ואחר כך מעיל, ומעליו אדרת כבשים; כובע, תיק ובו קפאין, קמפור, מורפין, אדרנלין, מצבטים, בד סטרילי, מזרק, זונדה, אקדח בראונינג, סיגריות, גפרורים, שעון, סטטוסקופּ.

בחוץ לא היה מפחיד, אף שהיום החל לפוג וכבר החשיך כאשר יצאנו מהשער. נדמה שהסופה שככה מעט. הרוח העיפה את השלג באלכסון לאותו כיוון – לכיוון הלחי הימנית שלי. הכבאי היה כמחיצה ביני לבין גב הסוס הראשון. אכן, הסוסים פתחו בריצה, התמתחו, והמזחלת החלה להיטלטל בין מהמורות. נשכבתי בתוכה ומיד התחממתי, הרהרתי בדלקת המלווה בקרמת, באפשרות שעצם הגולגולת של הנערה נסדקה בפנים והשבר ננעץ במוח…

"סוסי כבאים?" שאלתי מבעד לצווארון הפרווה.

"או-הו… הו…" סינן העגלון מבלי להסתובב.

"ומה הרופא עשה לה?"

"הוא זה… הו, הו… הוא, הרי לך, למד מחלות מין… או-הו… הו…"

"הו… הו…" רעמה הסופה בפאתי היער, אחר כך שרקה מן הצד, זינקה… התחלתי להיטלטל, היטלטלתי, היטלטלתי… עד שמצאתי את עצמי בבתי המרחץ סַנְדוּנוֹב שבמוסקבה. במעיל פרווה, בחדר הלבשה. נשטפתי זיעה. אחר כך הובער לפיד, מישהו נתן לקור להיכנס, פקחתי את עיני וראיתי קסדת מים זוהרת, חשבתי על שרפה… אחר כך התעוררתי והבנתי שהגעתי ליעדי. מצאתי את עצמי מול דלת הכניסה למבנה לבן על עמודים, שהיה, ככל הנראה, מתקופת הצאר ניקולאי  הראשון. אפלה עמוקה מסביב. את פני קיבלו הכבאים, אש מרקדת מעל ראשיהם. הוצאתי מיד את שעוני מתוך החריץ באדרת. השעה היתה חמש. כלומר, נסענו שעתיים וחצי, ולא שעה.

"הכינו לי מיד את הסוסים כדי לחזור חזרה," אמרתי.

"תכף ומיד," השיב העגלון.

פסעתי אל הפרוזדור רטוב ומנומנם למחצה מתחת למעיל העור, כמו מתחת לתחבושת. מן הצד הוטח בי אור המנורה, פס הצטייר על רצפה צבועה. ברגע זה זינק לעברי איש צעיר, עיניו רדופות ושערו בהיר. הוא לבש מכנסי קפלים שגוהצו לא מכבר. עניבתו הלבנה המנוקדת בעיגולים שחורים נטתה הצידה, חזית חולצתו הזדקרה כגיבנת, אך מקטורנו היה ללא רבב – חדש, קיפוליו נוקשים כאילו היו עשויים ממתכת.

האיש הניף את ידיו, נאחז במעילי, ניער אותי, נצמד וזעק חלושות:

"דוקטור… יקר… מהר… היא גוססת… אני הרוצח." הוא צודד את מבטו, פקח לרווחה את עיניו הקודרות, האפלות, ואמר למישהו: "אני הרוצח, אלא מה."

אחר כך פרץ בבכי, אחז בשערותיו הדלילות ומשך. ראיתי אותו תולש את שערותיו וכורך אותן מסביב לאצבעותיו.

"תפסיק," אמרתי ולחצתי את ידו.

מישהו גרר אותו. נשים אלמוניות אצו אלי. מישהו הסיר את מעילי, הובילו אותי על גבי המחצלות החגיגיות אל המיטה הלבנה. רופא צעיר קם מן הכיסא לקראתי, עיניו מיוסרות ואובדות עצות. לרגע קט נשקפה מתוכן פליאה, מכיוון שהייתי צעיר בדיוק כמוהו. ובכלל, היינו כשני דיוקנאות של אותו קלסתר מאותה שנה. אחר כך שמח לקראתי עד שכמעט נחנק.

"כמה אני שמח… עמיתי… הנה… הבט, הדופק נחלש. אני, למעשה, התמחיתי במחלות מין. אני כל כך שמח שבאת…" המזרק נח על פיסת גזה שעל השולחן ולידו אמפולות אחדות עם שמן צהוב. בכי הפקיד עלה מאחורי הדלת. סגרו אותה. דמות אישה בלבן ניצבה מאחורי גבי. חדר השינה היה חשוך למחצה, המנורה בצד כוסתה ברצועת בד ירוק. שערותיה הבהירות של הנערה השתלשלו והתבדרו. אפה היה מחודד. נחיריה נסתמו בצמר גפן שהווריד מדם.

"הדופק…" לחש לי הרופא.

אספתי את ידה חסרת החיים, הנחתי את אצבעותי בתנועה מתורגלת ורעדתי. תחת אצבעותי הרגשתי רעד חלש, מהיר, שאחר כך נקטע ונמתח לחוט. חשתי צינה בקערית החזה, כבכל פעם שראיתי לנגד עיני את המוות. שנאתי אותו. הספקתי לנפץ את קצה האמפולה ולשאוב אל תוך המזרק שמן צהוב. הזרקתי מוכנית, חדרתי מתחת לעור ידה. לשווא.

Psst, you might also like:
זוג גרבוני משי

לסתה התחתונה התחילה לרעוד והיא נחנקה לכאורה, ואחר כך חדלה, גופה נמתח מתחת לשמיכה, קפא ורפה. החוט האחרון ניתק תחת אצבעותי.

"מתה," לחשתי באוזנו של הרופא.

הדמות הלבנה, אפורת השיער, קרסה על השמיכה החלקה, נצמדה והתחילה לרעוד.

"לאט, לאט לָך," לחשתי באוזנה של האישה בלבן והרופא השפיל מבט מיוסר לכיוון הדלת.

"הוא התיש אותי," אמר הרופא בקול חרישי.

פעלנו כך: את האם הבוכה השארנו בחדר השינה ולא אמרנו דבר לאיש, את הפקיד לקחנו אל החדר המרוחק, שם אמרתי לו:

"אם לא תסכים שנזריק לך תרופה, לא נוכל לעשות דבר. אתה מתיש אותנו, מפריע לעבוד!"

הוא הסכים: הוא הוריד את המקטורן, מייבב חלושות, קיפלנו את שרוול חולצת החתנים החגיגית שלו והזרקנו לו מורפין. הרופא הלך לנוח, לכאורה כדי לטפל בה, ואני נשארתי עם הפקיד. המורפין השפיע מהר מהצפוי. כעבור רבע שעה נחלשו תחנוניו ובכיו נקטע והוא התנמנם, אחר כך הניח את פניו הרטובים מדמעות על ידיו ונרדם. הוא לא שמע את קולות המהומה, הבכי, הרשרוש והצרחות העמומות.

"הקשב, עמיתי, מסוכן מאוד לנסוע. אתה עלול ללכת לאיבוד," לחש לי הרופא בפרוזדור, "הישאר ללון…"

"לא, אינני יכול. אסע ויהי מה. הובטח לי שיחזירו אותי מיד."

"הם יביאו אותך, אבל אתה היזהר לך…"

"יש אצלי שלושה חולי טיפוס במצב שאי-אפשר לעזוב אותם. עלי לבדוק אותם בלילה."

"אם כך, כרצונך…"

הוא דילל את האלכוהול במים, נתן לי ללגום, ומיד, בעודי עומד בפרוזדור, בלעתי פרוסת נקניק מעושן. חמימות פשטה בלבי, והמועקה שלפתה אותו הצטמקה מעט. נכנסתי בפעם האחרונה לחדר השינה, הבטתי באישה המתה, נכנסתי אל הפקיד והשארתי אמפולת מורפין לרופא, התעטפתי ויצאתי החוצה.

הסופה שרקה, הסוסים מוכי השלג הנמיכו ראשיהם. אש הלפיד ריקדה.

"אתה מכיר את הדרך?" שאלתי, מכסה את פי.

"כן, מכירים את הדרך," ענה העגלון בעצב (הוא כבר לא חבש קסדה), "היית נשאר ללון…"

לפי אוזני כובעו היה אפשר לראות עד כמה לא מתחשק לו לנסוע.

"חייבים להישאר," הוסיף השני, שאחז בלפיד המשתולל, "לא טוב בשדה."

"12 ורסטאות," רטנתי בכעס, "נגיע. יש אצלי חולים קשים…" טיפסתי אל תוך המזחלת.

עלי להודות שלא הוספתי שעצם המחשבה כי אישאר חסר אונים וחסר תועלת, בְבית מוכה-אסון, היתה קשה מנשוא.

העגלון המיואש צנח על הדוכן, הזדקף, היטלטל, ואנו חלפנו דרך השער. הלפיד נעלם כאילו נבלע, ואולי כבה. אך כעבור רגע נתתי את דעתי לעניין אחר. הסתובבתי בקושי רב וראיתי שלא רק הלפיד איננו, אלא גם שָלוֹמֵטייבוֹ על כל מבניה נמחקה כבחלום. חשתי דקירה לא נעימה.

"ובכן, זה נחמד…" ספק חשבתי ספק מלמלתי. לרגע קט, הוצאתי את האף ומיד הסתרתי אותו, כה רע היה מסביב. העולם כולו התפתל לידי כפקעת שטולטלה לכל הכיוונים.

במוחי חלפה המחשבה: לחזור? – אך מיד גירשתי אותה מעלי, התכרבלתי עמוק בתוך התבן, בתחתית המזחלת, כבתוך סירה, התכנסתי ועצמתי את עיני. מיד צצה לנגדן רצועת הבד הירוק על המנורה והפנים הלבנים. לפתע הוארו תוככי ראשי: "זה שבר בבסיס הגולגולת… כן, כן, כן… בדיוק כך!" הביטחון בנכונות האבחון נדלק כאור. הארה. אך לשם מה? עכשיו כבר אין מה לעשות, וגם קודם לא היה. מה הטעם! איזה גורל נורא! כמה אבסורדי ונורא לחיות בעולם! מה יקרה עכשיו בבית האגרונום? המחשבה על כך היתה מעיקה ומבחילה. אחר כך התחלתי לרחם על עצמי: הוי, כמה קשים חיי. האנשים ישנים, התנורים דולקים, ואילו אני לא הספקתי אפילו להתרחץ. הסופה סוחפת אותי כעלה נידף. נו, אגיע הביתה, וייתכן מאוד ששוב יסיעוני לאן שהוא. וכך אמשיך להתעופף עם הסופה. אני לבדי, ואילו החולים הם אלפים… עוד אחלה בדלקת ריאות ובעצמי אתפגר כאן… כך, שטוף רחמים עצמיים, צנחתי אל תוך החשכה, ואין אני יודע כמה זמן ביליתי שם. לא הגעתי לשום מרחצאות חמים, אלא קפאתי יותר ויותר. כשפקחתי את עיני ראיתי גב שחור, ואחר כך הבנתי כי אין אנו נוסעים, אלא חונים.

"הגענו?" שאלתי, מאמץ את עיני המצועפות. העגלון השחור זע כאחוז מועקה. לפתע ירד, ונדמה לי שטולטל לכל עבר… לאחר מכן פנה אלי, בלא שמץ כבוד:

"הגענו… היית צריך להקשיב לאנשים… ראיתם כדבר הזה! נהרוג את עצמנו ואת הסוסים…"

"ייתכן שתעינו בדרך?" צמרמורת אחזה בגבי.

"איזו דרך," השיב העגלון בקול עצוב, "עכשיו כל העולם לנו דרך. אבדנו בשביל פרוטה שחוקה… ארבע שעות אנו נוסעים, ולאן… תראה מה מתרחש…"

ארבע שעות. התחלתי לחטט, מיששתי את שעוני, הוצאתי גפרורים. לשם מה? מאמצי עלו בתוהו. גפרור לא נדלק. שפשוף, הבזק – והאש נבלעת מיד.

"אני אומר לך, כארבע שעות," אמר העגלון בקול קודר, "מה נעשה עכשיו?"

"איפה אנחנו?"

שאלתי היתה חסרת שחר בתכלית, והעגלון אף לא מצא לנכון להשיב עליה. הוא פנה לכיוונים שונים, ולי היה נדמה שהוא עומד במקום ללא ניע ומסובב אותי עם המזחלת. נחלצתי ומיד גיליתי שליד מוטות המזחלת מגיע השלג עד הברכיים. הסוס האחורי שקע בשלג עד לבטנו, רעמתו תלויה כשערה של אישה גלויית ראש.

"נעצרו בעצמם?"

"בעצמם. התעייפו, הבהמות…"

נזכרתי לפתע בסיפורים רבים והתרעמתי, משום מה, על לב טולסטוי.

Psst, you might also like:
צמד אחים

"טוב היה לו שם, ביאסנאיה פוליאנה," חשבתי, "אותו לא היו מסיעים אל הגוססים…"

ריחמתי על הכבאי ועל עצמי. אחר כך, בהלה פראית שבה ותקפה אותי אך דיכאתי אותה.

"זו פחדנות…" סיננתי מבעד לשיני.

המרץ גאה בתוכי ותסס.

"אז ככה, דוד," פתחתי, חש את הקור בשיני, "אל לנו להתייאש, שאם לא כן נאבד באמת, לכל הרוחות. הם עמדו קצת, נחו, וצריך לזוז. לך, תוביל את הסוס הקדמי ברסן, ואני אכוון. חייבים לצאת, אחרת השלג יקבור אותנו."

אוזני כובעו של העגלון אמרו נואש, אך למרות הכול, פילס את דרכו קדימה. הוא צלע ושקע והגיע אל הסוס הקדמי. יציאתנו נדמתה לי אינסופית. דמות העגלון התמסמסה לנגד עיני, שהשלג היבש של הסופה הצליף בהן.

"דִי-יוֹ," נאנק העגלון.

"דיו! דיו!" צרחתי, חובט במושכות.

הסוסים זעו והחלו ללוש לאיטם את השלג. המזחלת היטלטלה כמו בין גלים. העגלון גדל, קטן ופרץ קדימה לסירוגין. כרבע שעה עשינו את דרכנו כך, עד שלבסוף הרגשתי שהמזחלת התייצבה מעט. השמחה הציפתני כשראיתי את נצנוץ פרסותיה האחוריות של הסוסה.

"רדוד כאן, זאת דרך!" צעקתי.

"הו… הו…"  ענה העגלון. הוא צלע אלי ומיד גדל.

"נדמה שזאת דרך," השיב הכבאי בקול שמח, מסולסל. "רק שלא נלך שוב לאיבוד… אולי…"

החלפנו מקומות. הסוסים רצו ביתר זריזות. הסופה כמו התכווצה ולי היה נדמה שנחלשה. אך מעלינו וסביבנו לא היתה אלא עכירות. לא ציפיתי להגיע הישר אל בית החולים. רציתי להגיע לאן שהוא. הרי הדרך מובילה אל מגורי אדם.

הסוסים זינקו לפתע, מניעים את רגליהם מהר יותר. שמחתי. טרם התוודעתי לסיבת התופעה.

"אולי הריחו יישוב?" שאלתי.

העגלון לא השיב לי. התרוממתי במזחלת והתבוננתי. צליל משונה, כעוס ומעיק, קם אי-שם באפלה, ועד מהרה שכך. תחושה לא נעימה אחזה בי משום מה, ונזכרתי בפקיד – ביללות הדקות שהשמיע כשראשו מונח על ידיו. מימיני הבחנתי בנקודה שחורה שגדלה בהדרגה, עד שהפכה לחתול שחור, אחר כך גדלה עוד יותר וקרבה. הכבאי הסתובב אלי לפתע. ראיתי שלסתו רועדת, הוא שאל:

"ראית, האזרח הדוקטור?"

אחד הסוסים זינק ימינה, השני – שמאלה. הכבאי נשען לרגע לאחור, אל ברכי, נאנח, הזדקף והחל לקרוע את המושכות. הסוסים חרחרו והגבירו את שעטתם, מעיפים גושי שלג, דוהרים בעקלתון, רועדים.

פעמים אחדות חלפה בגופי צמרמורת. כשהתאוששתי תחבתי את ידי מתחת לאדרת ושלפתי את הבראונינג, מקלל את עצמי על ששכחתי בבית את המחסנית הנוספת. אם לא נשארתי ללון, אז מדוע לא לקחתי איתי לפחות את הלפיד?! בעיני רוחי ראיתי ידיעה קצרה בעיתון המספרת עלי ועל הכבאי חסר-המזל.

החתול גדל, נהפך לכלב והחליק לא הרחק מן המזחלת. הפניתי את ראשי וראיתי מאחורי המזחלת חיה נוספת, קרובה מאוד. אני יכול להישבע שהיו לה אוזניים מחודדות, והיא רצה בקלילות כעל  רצפת עץ. היה משהו מאיים ומחוצף בחתירתה. "להקה או רק שניים?" חשבתי. באומרי את המילה "להקה" הציף את גופי מתחת לאדרת נחשול זיעה, ואצבעות רגלי הפשירו.

"החזק היטב ורסן את הסוסים, אני תכף יורה,"  אמרתי בקול זר שלא הכרתי.

בתגובה העגלון נאנח וצמצם את ראשו בין הכתפיים. משהו הבזיק מול עיני וניטח בחוזקה. אחר כך פעם שנייה ושלישית. אינני זוכר כמה דקות טולטלתי בתחתית המזחלת. שמעתי את חרחורם הפראי, הצווחני, של הסוסים, לפתתי את הבראונינג, ראשי נחבט במשהו, התרוממתי בקושי, ואחוז פחד מוות דימיתי על חזי גוף ענקי, שרירי. ראיתי בעיני רוחי את מעי הקרועים… באותו רגע יילל העגלון…

"או-הו… הו… הנה הוא… הנה… אלוהים, הָאֵץ, הָאֵץ…"

לבסוף התגברתי על פרוות הכבשים הכבדה, חילצתי את ידי והתרוממתי. חיות שחורות כבר לא נראו מאחורינו או מצדדינו. הסופה היתה קלושה ונסבלת, ובתוך אובך דליל הבהבה העין המקסימה ביותר, אותה תזהה בתוך אלף, גם היום – פנס בית החולים. גוש אפל ניצב מאחוריו. "הרבה יותר יפה מארמון…" חשבתי. לפתע יריתי כאחוז דיבוק שתי יריות לאחור – אל המקום שבו נעלמו הזאבים.

* * *

הכבאי נעמד על המדרגות היורדות אל הקומה התחתונה של דירת הרופא המעולה, אני – במעלה המדרגות, אקסיניה – לבושה מעיל – בתחתיתן.

"גם תמורת זהב," פתח העגלון, "בפעם הבאה ש…" הוא לא סיים את דבריו, בלע בחטף אלכוהול מדולל ופלט קרקור מפחיד ופנה אל אקסיניה והוסיף, פורש את ידיו ככל שגופו איפשר לו: "כזה גודל…"

"מתה? לא הצלתם?" שאלה אקסיניה.

"מתה," השבתי באדישות.

כעבור רבע שעה שכך הכול. למטה כבה האור. נשארתי לבדי למעלה. גיחכתי בקדחתנות, התרתי את כפתורי חולצתי. לאחר מכן שוב כיפתרתי אותם, ניגשתי אל מדף הספרים והוצאתי את כרך הכירורגיה, בדקתי משהו בנושא שברים בבסיס הגולגולת והשלכתי את הספר.

כחצי דקה לאחר שהתפשטתי והתכרבלתי מתחת לשמיכה חלפה צמרמורת בגופי, אחר כך הניחה לי וחמימות תפסה את מקומה.

"גם תמורת זהב," רטנתי, שוקע בתנומה, "בפעם הבאה שאס…"

"תיסע גם תיסע…" שרקה הסופה בלעג, החליקה ברעש על הגג, זימרה בתוך הארובה, פרחה החוצה, רשרשה מעבר לחלון, נעלמה.

"תי-סע… תי-ס-ע…" תקתק השעון, אך חרש, חרש…

ואָיִן. דממה. מנוחה.


*ערך את התרגום: גיורא לשם. מתוך "רשימות של רופא צעיר", הוצאת בבל, 2007.

*דימוי: Nikolai Egorovich Sverchkov , A Carriage in a Snowstorm

 
  1.  מוטו משירו של אלכסנדר פושקין "ערב חורפי"  (1825).

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This