search
בקריאה כעת: סיאנס עם השטאזי | זארה קאן
search

זארה קאן | מקור:גרמנית

סיאנס עם השטאזי

תרגום : יונתן ניראד

דימוי: אנג'לה דיין

היא האישה שגרה בסביבה, פוגשים אותה בסופרמרקט, בתור בסניף הדואר. בימי שני היא מביאה את הילד, בימי שלישי היא שוחה את הסיבובים שלה בבריכה, בימי רביעי היא לוקחת את הילד, בימי חמישי היא עושה קניות, ובימי שישי היא באה מחנותו של האופה ובידה עוגה. שכנוֹת פוגשות שכנוֹת כמו חוטי שתי וערב שנפגשים, זה היה יכול להישאר כך לנצח נצחים, עד שדברים מתגלגלים אחרת, ובפתיחת התערוכה של סינדי שֶרמן בגלריית שְׁפְּרֶת מאגֶרס בברלין הציירת אוּטָה פֶּפְגֶן אומרת: את מחפשת רוחות? אז תשאלי את אנֶה, האישה הזאת יכולה להעלות רוחות באוב, יש לה שיטה מצוינת. וכך קובעים פגישה עם אישה לא מוכרת בשם אנֶה, היא פותחת את הדלת, וזאת לא אחרת מאשר השכנה ההיא. השערות האדמוניות הארוכות האלה, המבט המשועשע והבוטה, הלב הרחב בחזה הגדול, והריח שעולה משולחן הקפה מאחורי גבה. הסיפור הזה הוא מתנתה של הסופרת אנֶה האן, של מכשפת היין האדום מברלין-מיטֶה, של אשת הארמון מְגוֹזֶק, של המדיום ממגדֶבּוּרג. תודה.

אישה בעלת חושים מחודדים מדי שמה לב ליכולות שלה כבר בנערותה המוקדמת ועושה כל מיני ניסיונות. יום אחד קורה מה שהיה צפוי שיקרה, אוחז אותה פחד איום, והיא מחליטה להניח לשטויות האלה אחת ולתמיד. ובכל זאת היא מעלה רוחות באוב שוב ושוב, מפני שהיא לא יכולה בלי זה. אנֶה נולדה במגדֶבּוֹרג בשנת 1966. כשמלאו לה עשרים ושתיים, והיא הייתה בעיקר משועממת עד מוות, החליטה לברוח ממזרח גרמניה. היא הרי לא ידעה שימיה של מזרח גרמניה ספורים, שכן לעתים נדירות שאלה את הרוחות שהעלתה באוב על עתידה שלה עצמה. זה היה עניין סבוך ורגיש מדי. במעגל החברים שלה היא גם לא הייתה האדם היחיד שהיה עסוק במחשבות בריחה. אחרים הגישו בקשות יציאה ממזרח גרמניה, והם פחדו מחדשות רעות. חוץ מזה, תמיד היה צורך לקחת בחשבון שיש מרגלים. מה יקרה אם הרוח אומרת בסיאנס, באוזני כל הנוכחים, שאנה ה. עתידה לצאת בשבוע הבא לניסיון בריחה מוצלח. לכן לא הייתה אפשרות לשאול את הרוחות על העתיד שלך. אבל אנה והחברים שלה היו מוקסמים מן הסיפורים המלוטשים והמסתוריים של הרוחות. פעם אחת ביקרה אותם רוח שהכירה את ברטולד ברכט, ופעם אחרת רוח של ילד, שישבה תמיד על בירכו הימנית של אלוהים. זה היה מבדר ומשעשע. ואילו המציאות והעתיד הקרוב מעולם לא מבדרים, וגם לא משעשעים, עבור התושבים הצעירים של מזרח גרמניה. על כן אפוא לא שאלה אנֶה את הרוחות מה צופן לה העתיד, לו עשתה כן, אולי הייתה חוסכת מעצמה את הבריחה, את המעצר, ואת הכלא במזרח גרמניה.

לאנֶה לא הייתה עבודה במגדֶבּוּרג באותם ימים, אבל היו לה חברים. לחברים היה יין אדום, ליין האדום היה נר ולנר הייתה כוס. הם התיישבו במעגל, הפכו את הכוס והעמידו אותה במרכז המעגל על שולחן. ואז הניחו סביב הכוס הרבה מאוד פתקאות: את המילים "כן" ו"לא", ואת כל אותיות האל"ף-בי"ת, ואת המספרים אחד עד מאה, בסדרות של עשרה מספרים על כל פתק. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס, ואז הם התחילו. ואיזו התרגשות נפלאה, סערה ומתח אחזו את כולם ברגע שאנֶה העלתה באוב את הרוחות. ואז ריקדה הכוס.

פעם אחת תכף ומיד הופיעה בתוך הכוס רוח ואמרה: קריאה לעזרה, קריאה לעזרה, קריאה לעזרה.

"מי זקוק לעזרה?"

הרוח אמרה להם מספר, ועוד מספר, היא חזרה שוב ושוב על אותם מספרים. מישהו מביא אטלס, ובודק מה הם קווי האורך והרוחב לפי המספרים שנתנה להם הרוח. המיקום הוא בדרום האוקיינוס האטלנטי. קבוצת הסיאנס חובבת היין האדום במגדֶבּוּרג, מימיה האחרונים של מזרח גרמניה, שמעה למחרת היום בחדשות שמול החופים של איי פוקלנד טבעה אונייה, וכל אנשי הצוות נספו.

פעם אחת עשו סיאנס, ודבר לא אירע. ואז נשמעה דפיקה בדלת. אחד המשתתפים קם לפתוח, איש לא נראָה, ובכל זאת – מישהו נכנס לחדר. כולם ישבו במעגל, בישיבה מזרחית, על רצפה מקורות עץ דקות מאוד, ישנות ועקומות, והם הרגישו כיצד קורות העץ שוקעות ומתרוממות תחת צעדיו של האורח, שהיה אמנם בלתי נראה, אבל בעל גוף, הם שמעו את החריקות של העץ. האורח הקיף את מעגל האורחים כמה וכמה פעמים, הבהיל אותם עד אימה, ואז הלך. כולם ידעו שאנה היא זאת שהיה לה הכוח להעלות באוב אורח כה פרובוקטיבי. בלי אנה זה אף פעם לא הצליח, ועם אנה זה היה תמיד נפלא ומבהיל כאחד. אבל אחרי החוויה הזאת נשבעה אנה שתחדל מזה. ביקור של רוחות בדירה שלך זה דבר הרבה יותר מדי מטלטל, ובכלל, לא כדאי יותר להעלות רוחות באוב, כי הרי אף פעם אין לדעת מי יגיע ומה הוא יביא עמו. היא הבינה סופית שהיא אמנם יכולה לפתות את הרוחות, אבל לא לשלוט בהן. אם כך, העניין סגור, היא לעולם לא תעלה שוב רוחות באוב. אבל אז קרה הסיפור עם האישה המוזרה, שמכרה בגדים משומשים בשוק הפשפשים, כמו אנה, ונצמדה אליה. בנחמדות כה מוגזמת, במלאכותיות כזאת, בצורה כה חשודה הזמינה האישה את אנה ואת החבורה שלה אליה הביתה. ואז לא יכלה אנה להתאפק, היא רצתה להפגין את כישוריה, לקחה את החברים שלה ובקבוק של יין ודפקה על דלתה של האישה המוזרה. האישה המוזרה רצתה לשמוח על הביקור המפתיע, אבל אז קטעו את זרם המילים שלה ואמרו לה: תפני את השולחן שלך, אנחנו צריכים אותו עכשיו. הכוס הונחה הפוכה במרכז השולחן, ואותיות האל"ף-בי"ת והמספרים הונחו סביבה בתפזורת, הם הביאו אתם הכל. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס. האישה המשונה לא רצתה להשתתף, היא נתקפה חרדה איומה, אבל אמרו לה שלא תהיה כל כך משעממת. אנה העלתה את הרוחות באוב. והנה כבר הייתה רוח בתוך הכוס. תחילה שאלו אותה לפי הסדר שאלות חסרות חשיבות.

Psst, you might also like:
סונטת ולדשטיין

"רוח נכבדה, התרצי לדבר עמנו?"

"כן."

"את רוח טובה?"

"כן."

"יפה שם, איפה שאת נמצאת?"

"קר."

"מה שמך?"

"לוּדוִיג בְּרֶנדֶקֶר

"ממתי אתה מת?"

"1952."

"בן כמה היית, כשמתת?"

"בן 57."

"מה היה המקצוע שלך?"

"נכה."

כשהאישה המשונה מתחילה לצחקק מעט, מגיעה אנה לנושא שבאמת מעניין אותה.

"יש פה מישהו בחדר שעובד בשביל השטאזי?"

"כן."

"יש בחדר מכשירי האזנה?"

"כן."

"תוכל להראות לי איפה הם?"

"כן."

"כשאלך לפינה שבה נמצאים מכשירי ההאזנה, תגיד 'כן'".

אנה קמה ממקומה והולכת ברחבי החדר. כשהיא עומדת בפינה שבה ניצבת השידה, שומעים כולם את הרוח:

"כן!"

על השידה יש מכשיר רדיו. אנה אוחזת ברדיו ומטלטלת אותו.

"פה בפנים?"

"כן."

אנה מתיישבת בחזרה אל השולחן. האישה המוזרה חיוורת כסיד. "תצאו מהדירה שלי. החוצה!" היא צועקת. "אבל מיד!"

אבל הם לא הולכים, הם ממשיכים.

"אתה יודע את מספר הטלפון של האנשים שמצותתים לנו עכשיו?"

"כן."

"אתה יכול לתת לי את המספר?"

המספר שהרוח נותנת להם הוא בן חמש ספרות, והספרה הראשונה היא שלוש. מספרי הטלפון שהספרה הראשונה בהם היא שלוש היו מספרי הטלפון של השטאזי במגדֶבּוּרג. איזה ניצחון לאנה. היו לה יכולות שהרפובליקה המזרח גרמנית לא הייתה ערוכה לקראתן. אלו מחיאות כפיים. על כן היא חשבה שהבריחה תצליח לה, אף על פי שעדיין חשבה גם על המוות. חיכו לה חיים אחרים, חיים ללא סורגים. לא נותר לה אלא לפרוץ החוצה.

לפני הבריחה יצאה אנה לשני מסעות. המסע הראשון הוליך אותה לפראג, לקברו של פרנץ קפקא, המסע השני הוליך אותה לארמון גוֹזֶק בטוֹבִּינגֶן. שם רצתה לבלות בפעם האחרונה עם חברים. הם רצו לטייל, לשתות, לצחוק. כבר שנים היתה בתהליך פרידה איטי ומייסר, ולא חלקה את רגשותיה עם איש. הפרידה בגוֹזֶק הייתה אמורה להיות אחרת, לתת כוח. עכשיו ארמון גוזק משופץ, התקינו בו שירותים, כיאה לבניין שנועד לשימור היסטורי, נערכים בו ערבי טנגו באביב, מתבצעות בו חפירות ארכיאולוגיות ונערכים בו קונצרטים. אבל בימים ההם, בשנות השמונים של הרפובליקה המזרח גרמנית, היה הארמון הרוס למחצה, ועקבות הזמן נתנו בו את אותותיהם. רוב חלקי הארמון היו נעולים ומאובקים. באחד מאגפיו הצדדיים של הארמון הייתה אכסניית נוער קטנה, שם גרה אנה עם החברים שלה. לפי זיכרונותיה של אנה, הריהוט והציוד באכסניה הזאת היה עלוב. שטיחים זולים מקיר לקיר, רהיטים קלים, ושולחנות עם ציפוי פלסטיק, שום תחושה של ארמון. פעם אחת יצאה הקבוצה בסתר לסיבוב בחלק הסגור של הארמון. רוב החדרים היו נעולים, אבל באמצעות מפתח גנבים וקצת התעסקות במנעולים היה אפשר לפתוח את הדלתות. אנה הפכה את זה למשחק. לפני שפתחה דלת, תיארה את החדר. היא עמדה מול הדלת הנעולה ותיארה את מיקום הפריטים בפנים: משמאל האח, המחתה מונחת על אדן האח, בידית שלה יש סדק, החלון ירוק, באמצע החדר יש עמוד. או: חדר אפל וארוך, בקצה החדר, מימין, יש חלון זעיר, שולחן גדול במרכז החדר, מנורת פמוטים מברזל יצוק תלויה נמוך מעל השולחן. ותמיד התברר כי התיאורים של אנה נכונים. כאילו היא מכירה את החדרים המתים האלה היטב היטב, עם הווילונות המרוטים, הקישוטים המזוהמים שעל הדלתות, הרהיטים הרקובים והטפטים הכהים. פעם מצאו בשיטוטים שלהם בארמון בקבוק של יין אדום ללא מדבקה, בתוך ערימה של פסולת בניין. על הבקבוק הייתה שכבה עבה של אבק, והזכוכית והפקק של הבקבוק נראו כה מיוחדים, כאילו היין הוא מתקופה עתיקה מאוד. הבקבוק היה יכול להיות אולי בן שישים שנה, אולי בן מאה שנה. החברים פתחו את הבקבוק, אבל איש לא העז לטעום מן היין. לבסוף טעמה ממנו אנה. הוא היה כה טעים בעיניה, שהיא שתתה את כל הבקבוק. ואז נשכבה במיטתה, באכסניה. בלילה ההוא חלמה שהיא הולכת דרך הארמון של גוֹזֶק. היא צריכה להגיע לקפלה של ארמון גוֹזֶק, זאת הפקודה שקיבלה. בדרך לשם יכלה לחצות קירות. לתחוב חלקי גוף מבעד לחומות עבות, את הראש, זרוע אחת, רגל אחת. זה היה כיף. לפתע לא הצליחה להתקדם. החלום הסתיים. למחרת היום נודע לאנה שבאותה לילה מתה בארמון גוֹזֶק אישה זקנה שזכתה לחיות בארמון כל ימי חייה. הזקנה, כך סיפרו, הייתה אשת אצולה, רוזנת, שמשפחתה גרה בארמון זמן רב. אבל הסיפור מגיע לסופו רק חצי שנה מאוחר יותר, בחודש מאי 1989. אנה ישבה בתאה בבית הסוהר של השטאזי, שכן ניסיון הבריחה שלה הרי נכשל. בתא הזה החלום פתאום התחדש. היא שוב עמדה במקום ההוא בארמון שממנו הולכים לקפלה, באותה נקודה שממנה לא הצליחה להתקדם. בהמשך של החלום היא רואה גם את הנוף, בנוסף לכך כלב הרים שווייצרי ואת עצמה בשמלה לבנה, ולצדה ילדה קטנה, בערך בת חמש. פתאום היא יודעת שהרגו את האישה הזאת ואת הילדה הזאת, בעלה של האישה הרג אותם. הוא היה במסעות הצלב שנים ארוכות, והיא לא שמרה לו אמונים. את הילדה הרג בגלל הבושה, והיא נקברה לפני המזבח בקפלה של הארמון, את האישה קבר בעודה חיה. אבל מה זה קשור לרוזנת הזקנה? היא שואלת בחלום, והיא מקבלת אפילו תשובה: "האישה הזקנה בארמון גוֹזֶק הייתה האחרונה בשושלת שלה, והיא יכלה למות רק כשאת הגעת." – זאת הייתי אני עצמי, חשבה אנה בלבה, כששבה והתעוררה בתא המעצר שלה. אלה היו החיים שלי בגלגול הקודם. לכל זה אין היום יותר שום קשר אלי.

Psst, you might also like:
פעם אחר פעם

כשהשתחררה מהכלא, והרפובליקה המזרח גרמנית חדלה להיות ארץ סגורה ומסוגרת, היא נסעה לחופי הים התיכון והביאה משם אבן. עם האבן נסעה בפעם השנייה בחייה לקברו של פרנץ קפקא, לפראג. היא הניחה את האבן על המצבה והתנצלה באריכות באוזני קפקא על כך ששנה קודם לכן לקחה אבן קטנה שהייתה מונחת על המצבה. היא הסבירה לו מדוע עשתה זאת. היא רצתה לקחת איתה את האבן, שהייתה מונחת בשעתה ממש בראש המצבה, כקמע שיביא לה מזל, בשביל הבריחה שלה ובשביל כל הסכנות שמצפות לה. היא אמרה שהיא רצתה שחלק ממנו, מקפקא, יהיה ברשותה, היא הרי כל כך העריצה אותו, אבל לא לקחה בחשבון שמישהו אחר הביא לו את האבן הזאת. מאז גם היה לה רק מזל ביש, שנה תמימה רק עונשים וחוסר מזל. ואם מזרח גרמניה לא הייתה מתמוטטת היא עדיין הייתה תקועה שם. על כן, כך אמרה לו, היא מחזירה לו את האבן. זאת אמנם לא האבן ההיא, היא איבדה אותה בתלאות השנה הזאת, אבל זאת אבן יפה מחופי הים התיכון, והיא מבקשת ממנו שיואיל לקבל את האבן, יקבל את ההתנצלות שלה וימחל לה.

אנה עברה לברלין, למדה תולדות האמנות, עבדה בעבודת סטודנטים של מיון מכתבים בדואר, והייתה במשך זמן מה מעין יושבת ראש לשם כבוד בקומנדנטור בר בפרנצלאואר ברג. פעם אחת עוד שמעה על ארמון גוֹזֶק. שנתיים לאחר החלום, כלומר בשנת 1991, הכירה גבר צעיר שהתגורר בוָיְסֶנפֶלס, ישוב ששכן בסמוך לארמון גוֹזֶק. חבריה של אנה סיפרו לו על הדברים המפחידים שמתרחשים בארמון, ועל החלום של אנה, שבו התייצבו לפניה אישה וילד, בליל מותה של הרוזנת הזקנה. ועל כך שמאז אותו חלום אנה טוענת בנחרצות שלפני המזבח בקפלה של הארמון נטמנה ילדה. הגבר הצעיר החוויר כסיד וסיפר שבקפלה של הארמון מצאו לוח שיש לבן, שתחתיו היה מונח שלד של ילדה.

"זאת הייתה הילדה שלי," אמרה אנה, "בתקופה של מסעות הצלב. אני ילדתי את הילדה הזאת."

בברלין חדלה אנה כמעט לגמרי מערבי הסיאנס ומהעלאת רוחות באוב, וזה כמובן משונה, שכן ברלין מלאה רוחות, ולרוחות האלה אין סיבה להימנע מאנה. מדי פעם בפעם עוד נעמדה לצדה רוח, אבל לפעמים היא כלל לא הרגישה בכך. פעם אחת טעתה לחשוב שהרוח היא השותף שלה, שלבש תמיד בגדים כהים. הרוח נכנסה בשקט, הציצה מעבר לכתפה של אנה וקראה בעניין את הטקסט שכתבה ליד שולחן הכתיבה. אנה שוחחה עם הרוח. השיחה הייתה מאוד חד צדדית, הרוח לא ענתה. כשהסתובבה, לא היה אף אחד בחדר. כאילו האיש מעולם לא היה שם.

בסוף שנות התשעים התגוררה אנה במשך כמה שנים בדירה מוזנחת ומתפוררת באינוואלידָנשטראסֶה 104, מול מוזיאון הטבע. אחר כך נתן לה בעל הבניין הרבה כסף, כדי שתעזוב את הדירה ותהיה אפשרות לשפץ את הבניין. הבניין היה חלק מקומפלקס מגורים בצורת פרסה, הוא נבנה בסוף המאה ה-19 והיה קרוב מאוד לבית החולים שריטה ולמתקנים צבאיים שונים. הרומן של תיאודור פונטנה, "סטינֶה", מתרחש בתקופה ההיא – בשנת 1890 בקירוב – בדיוק בקטע הזה של אינוואלידנשטראסה, רחוב שאורכו בסך הכל שלושה קילומטרים. לא במקרה בחר פונטנה דווקא ברחוב הזה למקום התרחשות לרומן שלו. ברחוב הזה, על הבניינים והמוסדות השונים שבו, התבטא הסגנון של סוף המאה ה-19 בצורה חזקה במיוחד. הרחוב ביטא את הדם, היזע, הלכלוך והקצב של התקופה: שלוש תחנות רכבת גדולות, מפעלים לבניית מכונות שונות, רחבות לתרגילי סדר, בסיסים צבאיים, מעון הנכים, בנוסף לזה בית הסוהר ובית החולים; ועוד כמה וכמה בנייני מגורים וכנסיות. פונטנה תיאר את החיים החברתיים המורכבים של האחיות אֶרנַסטינֶה רֶבַּיְן, המכונה סטינֶה, ופַּאוּלינַה פִּיטֶלקוֹ באינוואלידנשטראסה 98ה', בין פרשות אהבים להבטחות נישואים, ותקוות לעלייה במעמד החברתי לצד אהבה מאושרת. חברת המעמדות הקטנונית גורמת לכל החלומות לרדת לטמיון, ורק המוות מנצח.

סטינֶה התבוננה באחותה.

"כן, את מסתכלת בי, ילדתי. את חושבת שזה נפלא, איך שאת מרגיעה אותי כשאת אומרת: 'זה לא סיפור אהבים.' אה, סטינה היקרה שלי, ככה את בכלל לא מרגיעה אותי; להיפך. סיפור אהבים, סיפור אהבים. אל אלוהים, סיפור אהבים זה ודאי לא הדבר הגרוע מכל. היום הוא עוד ישנו, הסיפור, מחר כבר לא, והגבר הולך לדרכו, והיא הולכת לדרכה, וביום השלישי שניהם שרים: 'לך לדרכך, לכי לדרכך, אני כבר קיבלתי את שלי.' אָה, סטינה, סיפור אהבים! תאמיני לי, אף אחד לא מת מזה, אפילו לא כשמשהו משתבש. לא, לא, סטינה, סיפור אהבים זה לא הרבה, סיפור אהבים זה בעצם שום דבר. אבל כשזה יושב פה (והיא הצביעה על הלב), אז זה מסתבך, אז זה נעשה מגעיל'."

באותה דירה במספר 104 התחילה אנה שוב עם הסיאנס. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, הם היו חמישה, והכל היה מתוכנן מראש. חבר אחד הביא בקבוק יין גדול מאוד, זה היה היין הכי לא שגרתי והכי מעודן שאנה שתתה מעולם, אחר כך כתבה עליו סיפור קצר, על היין. הסיאנס התחיל כמו תמיד: "רוח נכבדה, הרינו קוראים לך." בכוס הופיעה אישה צעירה, שנפטרה משחפת בגיל עשרים ושלוש בלבד. היא ענתה על השאלות "איפה את?" ו"מנין את?": "אני בחצר" ו"אני קבורה בחצר." משמועות שעברו בין השכנים שלה נודע לאנה שמאחורי קומפלקס המגורים בצורת פרסה היה פעם בית הקברות לעניים של בית החולים, שבו היה אפשר לקבור בלי הרבה טרחה את החולים שנפטרו ממגפות ומצהבת. השמועות האלה שנפוצו בין השכנים והשיחות ביניהם עסקו בעיקר בחולדות שהגיעו משטח בית החולים הישן, ולא ויתרו על כיבוש המחסן ועל החיטוט בחביות. אחרי מסעות הביזה שלהם נסוגו מבעד למחילות שלהן בחזרה לגן של השריטה. שמא הרוח של האישה הגיעה משם? על השאלה "מה יש לך?" ענתה הרוח של האישה הצעירה "שנאה" ו"זעם". בתשובות לשאלות הבאות הופיעה המילה "Oficier", כתובה ממש כך, ב- f אחת וב – c. במהלך הסיאנס התברר סיפורה של האישה הצעירה: הרוח שבכוס הייתה משרתת של קצין, קצין שהתגורר בעבר הרחוק בדירתה של אנה, עם אשתו. המשרתת לנה בקיטון הזעיר שפנה לחצר. היא גם הייתה פילגשו של הקצין והייתה מאוהבת בו עד מעל לראש. אבל כשחלתה בשחפת, זה לא עניין את האיש כמעט כלל. היא נקברה בבית הקברות לעניים של בית החולים, לא הרחק מדירתו. אבל האיש המשיך בחייו ללא דאגות, רק היא לבדה רומתה מהתחלה ועד הסוף. לכן הייתה כה זועמת. אחרי שהחברים שמעו את הסיפור הזה, הם החליטו לעשות מעשה. הם הצטערו מאוד על גורלה של האישה הצעירה, אחד החברים בכה מרוב סערת רגשות. אבל אנה רצתה בעיקר להוציא את הזעם הבלתי מרוסן הזה מדירתה. היא פתחה בקבוק נוסף של היין האדום המצוין ונשאה נאום לחייה של האישה הצעירה. היא דיברה על החיים הקצרים שלהם זכתה המסכנה, ועל הסבל הרב שסבלה בוודאי עם האיש חסר הרגש. הם כיבדו את הגורל המר של האישה בדקת דומיה ואיחלו לפצועת הלב שתמצא לה שלוות עולמים, לא פחות. ואז שרר שקט בכוס. – כן, גם זה גורל נשי סוער ומעניין מאינוואלידנשטראסה, אמנם לא של פונטנה, אבל לפחות מממלכת הרוחות.

Psst, you might also like:
קץ הימים

אשת הרוחות כמובן לא יכולה להסתפק בזה והיא מסתכלת במפות ישנות של העיר משנת 1900 בערך. שם היא אכן מוצאת את בית הקברות הישן של בית החולים, שהתפרש בדיוק מאחורי בית מספר 104. הוא התפרש לאורך הֶסישֶה שטראסה, עד למכבסה של בית החולים. כבר אין כמעט מידע על בית הקברות הקטן הזה, אפילו עובדת בית החולים שזה התחום המקצועי שלה, הגברת בֶּר, שמציעה סיורים היסטוריים בשטחו, לא יודעת על זה שום דבר. "כדי להיות בקיאה בעניין אצטרך לצלול עמוק מאוד," היא אומרת. "אצטרך לצלול עמוק מאוד." בית הקברות היה קיים משנת 1726. כיום שוכנים בשטח הזה הקפטריה החדשה "מנזה נוֹרד" הבנויה כולה מזכוכית והסמינר לפיתוח הכפר. החומות המשונות והצמחים המטפסים הפראיים שאורכם מאה מטרים בהחלט יכולים להיות שאריות שנותרו מבית הקברות. אבל במקום עצמו אין שום דבר שיזכיר את האתר הזה לקבורת אנשים עניים וחולים, רק מפות ישנות, רוח של משרתת, ושמועות שמסתובבות בין הדיירים באזור, שסובלים מנוכחותן של חולדות, עדיין מזכירים את זה. ואשר לאותו קצין: בבניין מספר 104 אכן התגורר איש צבא, זה מתברר מתוך ספרי הכתובות של ברלין, וספציפית מתוך "רישום כל הבניינים בברלין, כולל בעלי הבניינים והשוכרים." מאז שנת 1893 חי בבית במספר 104 אחד בשם מילר, שבכל ספרי הכתובות של השנים הבאות הוא מופיע כסמל או כסֶגֶן, ובשנת 1904 הוא מופיע כ"סגן במילואים"; אחר כך הוא כבר לא מופיע כלל. בצבא הרייך הקיסרי הגרמני נחשבו נושאי הדרגות האלה לקצינים או לקצינים זוטרים, ועל כן הותר להם להשתמש בסמלי דרגה ומושגי דרגה בהתאם. מסִפרי הכתובות של ברלין אי אפשר לדעת אם סמל מילר הזה אכן היה אותו מאהב נבל, והאם אכן היה נועז והאם הסיפור עם המשרתת הצעירה חולת הריאות הוא בכלל נכון. העניין הזה יישאר מסתורי.

לפני שנניח לעניין, הנה עוד מחשבה כללית באשר לכישרון המיוחד שליווה את חייה של אנה: בנערותה, במזרח גרמניה, היו הרבה יותר רוחות שהתגלו לה. היא הביאה עמה כוחות לשמוע את הסיפורים שלהם, היה לה עניין בסיפורים. העניין הזה פחת ככל שהזדקנה. כמו במקרים של יין אדום ושל מרץ – לפעמים יש לנהוג בהם במשורה. בעיקר כשצריך לדאוג לילד, לאהוב בעל ולנהל חיי מקצוע. הנתיב אל התבונה, כשהוא עובר דרך היין, הוא נתיב קשה מדי. בברלין, אנה כבר לא הייתה המדיום שהייתה פעם במגדבורג. היא כבר לא הייתה אימת השטאזי, האישה שמגלה מכשירי האזנה בכל מקום ובכל זמן, לא ולא. אבל מה שאירע בברלין: היא שמה לב שבברלין יש הרבה אנשים שדואגים לשדים ולרוחות. אנה פוגשת כל הזמן אנשים שיודעים לספר על פגישות עם רוחות. כמו למשל, השכן שלה, הצייר. היא ביקרה אותו והרגישה שעוד מישהו נמצא בחדר שלו מלבדם, אולי אלה היו רעשים. היא הביטה סביבה.

"אָה, עכשיו גם את שמעת משהו?", אמר הצייר. "יש לי מין שותפה לדירה, אבל מי יודע, אולי זה רק חלום."

"תספר לי בבקשה!" תבעה אנה.

הצייר היה ספקן. "זה כנראה היה רק חלום."

ואז סיפר: "שכבתי על הספה ונרדמתי. הופיעה אישה, היא לבשה שמלה עם סינר, היו לה צמות ארוכות. הבטנו משתאים זה בזו. הרגשתי לא בנוח, לא ידעתי מה אוכל לומר לה. ואז חשבתי פתאום: הרי אני ישן! עצמתי את עיניי ושבתי והתעוררתי."

הוא הראה לאנה תמונה שצייר מיד לאחר שהתעורר. האישה נעלה מגפי שרוכים עם עקבים, היא נראתה קטנת קומה, רצינית ומותשת מעבודה. אישה כמו לפני מאה שנה. השותפה שלו.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Gespenster von Berlin – Wahre Geschichten by Sarah Khanl. © Suhrkamp Verlag Berlin 2013.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: סיאנס עם השטאזי! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a1%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%98%d7%90%d7%96%d7%99/