search
בקריאה כעת: סיפורים בני דקה | אישטוון אֶרקֶן
search

אישטוון אֶרקֶן | מקור:הונגרית

סיפורים בני דקה

תרגום : דוד טרבאי

הקדמה מאת דוד טרבאי

אישטוון אֶרקֶן, אחד הסופרים והמחזאים המיוחדים של הונגריה במאה העשרים, נודע בזכות הסיפורים הקצרצרים שכתב משנות השישים, כסופר בשל ואדם בוגר, שראה את העולם סביבו מתהפך וחוזר חלילה. "סיפורים בני דקה" אכן נקראים בתוך דקה-דקותיים, אבל מהדהדים בדמיון הקורא גם למחרת. בתיאורים פשוטים ומדויקים, ארקן מציג פרטים טריוויאלים מזווית לא צפויה, ובונה ניגודים גמורים, לעתים אבסורדים, שהמתח הפרדוקסלי ביניהם יוצר גרוטסקה משעשעת, אך לדידו הגרוטסקה מסוגלת לא רק לחשוף את האמת המרה, אלא גם לתת זיק של תקווה. "הגרוטסקה מערערת כל מה שחשבנו למוחלט וסופי," הוא מתוודה, "מבלי להציע לו חלופה. במקום לשים נקודה בסוף המשפט, היא מוסיפה סימן שאלה, במקום לסגור, היא מציבה דרך חדשה, פותחת התחלה."

 

קראו עוד

סתיו

סילבסטר גָץ', שומר היערות בן ה-44 ברשות היערות של צפון הונגריה, פסע בשבילים הבלתי נגמרים של היער בעייפות מסוימת. הוא היה בדיוק בנקודת האמצע בין ההתלהבות של ראשית הקריירה, ובין חוף המבטחים של הפנסיה, ולמען האמת, הוא מאס ביער, שהכיר בו כל עץ ועץ. לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שצעד בבדידותו בזיכרונות שונים ומשונים, בהרהורים ובניחושים באשר לעתיד לבוא. בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני השלווה האילמת של היער.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון, במיוחד כשמדובר בסילבסטר גָץ', שבסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו מן העבר.

יום אחד, למשל, הוא נעמד ליד עץ אלון והתבונן ארוכות בפרפר כתום שנראה כמו העתק מדויק של העלים סביבו.

"מתי ראיתי את זה בפעם הראשונה?" שאל שומר היערות.

כנפי הפרפר הזכירו במדויק את העלים, לא רק בצבע אלא גם בצורה, ואפילו בתבנית של קצה העלה. הוא היה בן שש, אולי שבע כשראה לראשונה את היצור הזה.

"תסתכל," אמר אבא שלו, שגם שמו היה סילבסטר, וגם הוא היה שומר יערות, "איזו חגיגה של הסוואה! קוראים לו Tettigoniidae, והוא למעשה חרגול, אבל כדי להתגונן, הוא לבש צורה של עלה אלון."

"ומה אתה, אבא?" שאל הוא, כשהיה בן שש, שבע אולי.

"אני בן אדם שלבוש כמו שומר יערות," השיב אביו בחצי חיוך. "וגם אתה, בני, אם ירצה אלוהים, תהיה שומר יערות כשתגדל."

"ואבא שלי צדק בעניין הזה," סיפר גָץ' לעצים שסביבו, והמשיך לצעוד בשביל המוכר לו לעייפה. "הוא נפח את נשימתו בייסורים נוראיים, בבית החולים של מישקוֺלץ… כלומר," רצה להוסיף, "הוא כבר לא בן אדם ולא שומר יערות."

הוא נעצר ושקע במחשבות משום שהבין דבר-מה חדש.

"מי יודע איך זה עובד באמת," שאל לבסוף, "אם עלה צהוב ויבש הוא בעצם חרגול, ושומר יערות הוא בעצם בן אדם, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה, כי כל הדברים חיים ומתגוננים… האבן הזאת," הרים אבן אחת וזרק אותה, "מה היא באמת? והסלע הזה, ופרח הפעמונית? ורשות היערות של צפון הונגריה? וכל העולם, מה הוא בעצם?"

הוא שוב נעצר, משום שלא יכול לענות על השאלה הזאת. הוא תלש עלה ירוק, התבונן דרכו ובחן את הרשת העדינה של הערוצים הדקיקים והסימטריים שיצאו מתוך העורק המרכזי של העלה. ואז הוא שאל בקול רם, כמעט בכעס:

Psst, you might also like:
האיים

"אם ככה, אז מה אמיתי?"

הוא סב על עקביו וחזר בשביל עד לעץ האלון שבו גילה את החרגול שהסווה את עצמו לעלה. הוא עדיין ישב במקומו. שומר היערות התבונן בו ארוכות, ופתאום נבהל. אותו ייצור שכינה אביו בזמנו בשם המדעי Tettigoniidae, איבד לפתע את אחיזתו, נפל מהענף, ולאט מאוד, בדיוק כמו עלה שלכת, נשר אל האדמה בתנועת מטוטלת ונחת בערמה גבוהה של עלי שלכת.

הזקן והמכונית

הסיפור הבא הוא לא סיפור אמיתי כלל וכלל. אבל לא רק לסיפורים אמיתיים כדאי לנו להקשיב, מעניין גם לדעת כיצד מספרים סיפור שאינו אמיתי.

מי שסיפר אותו לפני חמש שנים היה מספר אותו ככה:

בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מכונית גדולה מתקרבת אליו והוא מניף את ידיו. המכונית נעצרת, הנהג פותח את הדלת.

"למה אתה מנופף, חבר?"

"לאן אתם נוסעים?"

"לבודפשט, חבר."

"תסכימו אולי לקחת אותי אתכם?" מתעניין הזקן.

"אין מקום באוטו, חבר," עונה הנהג.

הוא טורק את הדלת ודוהר הלאה.

כעת השמש זורחת והאגם מנצנץ ואנחנו יושבים ומספרים זה לזה סיפורים, וגם הסיפור הזה שב ועולה, אבל קצת אחרת.

בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מגיעה מכונית ענקית. היא עוצרת, הנהג פותח את הדלת.

"אתה הולך לבודפשט, פאפה?"

" כן," אומר הזקן.

"אז תיכנס לכאן, ניקח אותך," אומר הנהג בנימה ידידותית.

הזקן ניגש לרכב, מכניס את ראשו פנימה ושואל:

"רדיו יש לך?"

שני הסיפורים יפים, אבל אף לא אחד מהם הוא סיפור אמיתי.

האמת היא שזקן יחף הלך בשולי הכביש לבלטון, לבוש בלויי סחבות. לפתע הגיעה מכונית ענקית, אבל לא עלה בדעתו של הזקן לנופף, והנהג כלל לא התכוון לעצור.

והסיפור הזה הוא אמיתי אמנם, אבל לא יפה כשני האחרים.

הכוכב

היה לנו שלל עצום. אמרו לי שהבאתי מזל לספינה, כי כבר כמה שבועות הם חזרו עם שלל של ארבעה או שבעה טון, ואילו היום, על פי הערכה גסה של מוּשקָט הזקן, אספו מרצפת הספינה לפחות שלושים וחמישה טון דגים אחרי שפתחו את הסלים והרשתות. רוב האנשים עדיין עובדים על הדוברה, הזרקור שלנו מכוון לעברם, ולאורו המסנוור הם מאחסנים את הדגים בקרח, ממוינים לפי סוג, איכות וגודל.

Psst, you might also like:
מֶטרָבוּעין

הטלנו את העוגן באזור דֶרגִיצֶ'ה, סמוך לקני הסוף. הודות לכך, האור שקישר בין שתי הספינות כמעט נעשה לגוף חי: היתושים, השפיריות וכל חרקי הלילה האחרים בבָּלָטוֺן התעופפו והסתחררו בקטע האור המסנוור. גם כאן, בתוך תא הפיקוד, אני בקושי מצליח לסלק אותם ממני, אף שכאן מאירה רק מנורת דייגים קטנה, בתוך פעמון נחושת וזכוכית.

מושקט הזקן השתרע לצדי, הניח עיתון על פניו ועכשיו הוא ישן. הוא התכווץ בצורה כה מפליאה, עד שגם אני מצאתי לי מקום על הדרגש הצר והקצר להחריד, שגם שני גברים רזים, בקושי היו מוצאים בו מקום לשבת. אני מדליק סיגריה ונושף את העשן למקום שבו התרכזו רוב החרקים, אני בוהה אל תוך הלילה הריק. המגדלורים מהנמלים של שוֺמוֺג' משיבים לי מדי פעם קריצה. מלבד זאת שורר כאן שקט, רק הגלים מפכפכים בתחתית הספינה.

לפתע אני שומע מישהו מן הירכתיים: "הלו! מישהו ראה את הכוכב?"

"איזה מן כוכב?" אני שואל כעבור זמן, משאיש לא ענה.

"את העיתון 'הכוכב'."

אני מביט סביב. לפני ההגה, בתוך קופסת עץ שבורה למחצה, עומד המצפן, משמאל ומימין יש שני מדפים קטנים. מושקט הזקן שומר שם את הטבק למקטרת, לצד כמה כוסות מלוכלכות, למקרה שיין או בירה יימצאו על הסיפון. ושם נמצאים  גם העיתונים: "עם חופשי", "טבע וטכניקה", וגם "לאישה", כולם מרופטים ודהויים. מרוב שעמום גם אני עיינתי בהם, אפילו התפלאתי מדוע יש לדייגים מנוי לעיתון "לאישה", אם אסור להעלות נשים לספינה. יכול להיות שזו בדיוק הסיבה.

עברתי על ערמת העיתונים וצעקתי אל תוך החשכה:

"אין כאן שום 'כוכב'."

"השד ייקח את הבּאָלוג הזה."

אם מדובר בגיליון האחרון של "כוכב", חשבתי בלבי, הרי התפרסם שם סיפור קצר שלי. אני מנסה לדמיין את תגובתו של הדייג הקשוח לסיפור שלי… ומתמלא ערגה. איזה סופר היה מדמיין שמישהו יקרא סיפור קצר שלו לאור מנורת דייגים, כאן בדרגיצ'ה, סמוך לקני הסוף? בכל זאת לא זכיתי לעסוק במקצוע המפוקפק ביותר בעולם – אני מנסה לשכנע את עצמי, ובקושי מצליח לשמור על קור רוחי מרוב שמחה. אני עולה אל הסיפון. הלילה קריר, קני הסוף מרשרשים מאחורי גבי בקולות חרישיים אך מלאי עוצמה, וניחוח של מרק דגים מדגדג את נחיריי. שני גברים מבשלים מרק דגים מאז חצות בסיר האמייל הגדול ביותר בהונגריה, רוכנים ליד התנור.

מאות שנים זכאי כל דייג בבלטון לקבל צלחת מרק דגים. במו עיני ראיתי כשהעבירו את הדגים מתוך השלל, ואף שאיני מומחה, נדמה לי שהם לא בחרו מהסוג הנחות. הסתכלתי עליהם מכינים את המרק, כפי שנהוג זה עידן ועידנים בבלטון, בלי שומן, אבל עם כמות כזו של בצלים, שגם שני גברים בקושי הספיקו לחתוך אותם לפני שרתחו כל המים על האש הקטנה. ועכשיו, בדיוק כשהתנודדה הספינה לצעדיהם של הדייגים שחזרו מהדוברה, התפשט ניחוח מרק הדגים בלילה ועורר אושר בלבבות, כמו צחוק של נשים.

Psst, you might also like:
ראשומון

 אולי בגלל הריח, ואולי בגלל דבר מה אחר, התעורר האדון מושקט. הוא האזין לדיווח על השלל והעיף בי, האורח שהביא להם מזל, מבט מכיר תודה. האנשים התהלכו והרעישו, הצלחות הצטלצלו. קול רם ועליז נשמע:

"היי, חברים! אצל מי ה'כוכב'?"

נו, חשבתי, עוד קורא.

"אצלי," השיב מישהו מקדמת הספינה.

"ומי אתה?"

"פֶרֶנץ סָאבּוֺ."

"טוב, אז קדימה, סאבו."

כמה דחוף לו, חשבתי לי בהשתאות, כשהגישו לדוד מושקט את מרק הדגים לתא הפיקוד. הוא הוגש לו על מגש בקערית חרס לבנה. הוא רב האמן כאן, רב החובל, השליט הכל יכול. הוא האל הזקן של הבלטון, שיודע היכן ומתי  שורצים הדגים, והוא מוביל אליהם את צי הדייגים.

בכניסה לתא מתיישב ענק אחד, הוא חוסם את הפתח גם בישיבה. אפשר להציץ אל הספינה רק דרך שיערו הפרוע, הדוחה כל מברשת. הוא מניח על הרצפה ליד מגפי הגומי שלו את קערת הפח המלאה במרק האדום, וזועק.

"איפה לכל השדים והרוחות ה'כוכב' הזה?"

תאמינו לי שנהיה לי חם. אני אוהב ספרות, וראיתי גם אנשים אחרים שאהבו מאוד ספרות. אבל קוראים נלהבים כדייגים הללו למודי הסערות עוד לא ראיתי. כעת עלתה הקריאה מכל עבר, "כוכב", "כוכב", איפה ה"כוכב" הזה?

"אני כבר מעביר לכם," מודיע סאבו מקדמת הספינה.

"אל תתמהמה כל כך, אחרת תקבל על הראש."

כך מתגוששים הדייגים, והענק בשיער הפרוע זז מהדלת ומתיר את כניסתו של בחור צעיר וזריז. הוא נכנס עם קערת ברזל צבאית מלאה במרק דגים ומגיש לי אותה.

"אם זה לא מתחת לכבודך," הוא אומר לי, "תצטרף אלינו, חבר."

"תודה רבה," אני אומר.

"אני כבר מביא את ה'כוכב'."

"אל תטרח," אני אומר. "כבר קראתי אותו."

"אנחנו נוהגים להניח אותו על הברכיים," הוא אומר לי בפליאה.

"על הברכיים?" אני שואל גם כן בפליאה.

"כדי שהמכנסיים לא יתלכלכו מהשמן," הוא אומר.

"אהה," אני אומר, מחזיק את הקערה החמה באוויר, ומחכה ל"כוכב". 

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: סיפורים בני דקה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%93%d7%a7%d7%94/