search
בקריאה כעת: עגל הלגו | ג'ון בילבאו
search

עגל הלגו

ג'ון בילבאו | מקור:ספרדית

תרגום : מיכל שלי​ו

הקדמה מאת מריה פרננדה אמפוארו

למי— ולמה— מתפללים הילדים שלנו? מה הם מבקשים בתפילותיהם החרישיות? האם אנחנו יודעים באמת על מה חושבים היצורים הקטנים הללו שחיים איתנו תחת אותה קורת גג? באמצעות קורים של המוכר והמציאותי (המחלה הקשה של האם, מאמציו של האב לשמור על מידה מסויימת של שמחת החיים של בנו) וכמה לבנים של לגו, טווה ג'ון בילבאו לאט ובייסורים רשת עכביש של פראנויה ופחד. כן, פחד מהבן, בשר מבשרו של האב. מבעד לחריצי מבנה הלגו— דמות בעלת ידיים מרובות כמו מין אל משונה— אורבת תחושת העל-טבעי, שכבר לא ניתן לסלקה מהבית. האם אלה שטויות של ילדים ולא יותר? ואם כן, מיהו אותו יצור אכזרי שאני קורא לו "בן"? זהו סיפור יוצא דופן, שמעלה בזיכרון את השורה הנוראה של פביאן קאסס: "נדמה שזהו חוק: מה שמרקיב, יוצר משפחה."

קראו עוד

ראשית, עליי להתנצל על שאני שולח לך את המכתב הזה למרות שאנחנו לא מכירים. בהתחלה תכננתי לבוא אלייך הביתה ולספר לך פנים אל פנים את מה שאני עומד לכתוב, אבל אז חשבתי שמכתב הוא אפשרות הולמת יותר: שנינו נרגיש פחות שלא בנוח, ואני אוכל לבחור את המילים שלי טוב יותר. בכל אופן, אני בטוח שתדעי למחול לי על ההיסוסים שבוודאי יהיו לי. כשתגמרי לקרוא את השורות האלה ותחשבי על מה שכתוב בהן, אנא אל תהססי ליצור איתי קשר באמצעות מספר הטלפון המצורף, אם תחשבי שיש בכך טעם.

כעת עליי להתנצל שוב, הפעם על כך שאני מתחיל את הסיפור שלי בנושא כאוב, מחלתה ומותה של אשתי. איני יודע אם שרה ואת הכרתן זו את זו. בלי ספק נתקלתן אחת בשנייה כשהבאתן את הילדים לבית הספר, או כשבאתן לאסוף אותם. אני לא יודע. שרה תמיד הייתה האחראית על המשימות האלה, כל עוד מצבה הבריאותי אפשר לה. אם אכן הכרתן ואם הזכירה אותך אי פעם, אני בכל אופן לא זוכר.

למחלה לא קדמו שום תלונה או סימן נראה לעין; היא התגלתה בזמן בדיקה גינקולוגית שגרתית. כבר אז היא הייתה בשלב מתקדם שלא התיישב עם ההרגשה הטובה של שרה. אבל החל מאותו רגע הדברים קרו במהירות. שרה נאלצה לעזוב את העבודה ולהתרכז בהחלמה. אנחנו קראנו לזה החלמה. הרופאים קראו לזה טיפול, מונח הרבה פחות מבטיח.

לא הסתרנו מהבן שלנו את המתרחש, אף שלא גילינו לו את מלוא חומרת המצב. הוא בן עשר, גדול מספיק להבחין שמשהו לא בסדר. ההידרדרות הגופנית של שרה נעשתה גלויה במהרה, והיא לא יכלה להקדיש לו אותה תשומת לב כמו קודם. כעבור זמן קצר כבר כמעט לא יכלה להקדיש לו תשומת לב כלל. אני ביקשתי חופשה כדי שאוכל לטפל בה ולבלות איתה כמה שיותר.

טיפלתי גם בבן שלנו, כמיטב יכולתי וכוחותיי. בהתחלה זה לא נראה לי קשה. הוא תמיד היה ילד שקט ומופנם, עם נטייה לשקוע בחלומות. הוא אוהב לקרוא ולצייר ויכול לבלות שעות בחדר שלו, להעסיק את עצמו בלי צורך באיש.

כל יום אחר הצהריים הייתי מפנה לו זמן ונכנס אליו לחדר. רציתי שיידע שאכפת לנו ממנו, למרות כל מה שקורה. שאלתי אותו על הלימודים. אין ספק שלא היה קל לדבר איתו. היה כמעט בלתי אפשרי להוציא ממנו שני משפטים רצופים. די מהר לא נשאר לשנינו מה לומר, ושתקנו. חיפשתי תירוצים להישאר בחדר שלו, אבל אני מניח שהיה ברור שאני רוצה להסתלק משם, ואני חושב שהוא העדיף להישאר לבד.

כשהייתי ילד אהבתי מאוד משחקי הרכבה, ואני עדיין אוהב. טוב, עכשיו כבר פחות.

יום אחד, כשחזרתי מבית המרקחת, עצרתי בחנות צעצועים וקניתי לבן שלי קופסת לגו. חשבתי שנוכל לבנות מהקוביות משאית עפר.

באופן אופייני למדי, הוא קיבל את המתנה באדישות. הוא פתח את הקופסה על השולחן בחדר שלו והביט בקוביות כאילו הוא לא יודע מה לעשות איתן. הצעתי לו שנבנה את המשאית יחד, וניגשתי למשימה בלי לחכות לתשובה, מפחד שיסרב. אני עשיתי את רוב העבודה, אף על פי שהסברתי לו כל שלב והראיתי לו את השרטוטים בהוראות. זו הייתה משאית יפה. המכולה זזה כדי לפרוק את המטען. הלכתי למטבח ומילאתי אותה באורז, כאילו המשאית מובילה חצץ. שאלתי את הבן שלי אם היא מוצאת חן בעיניו, והוא ענה שכן.

למחרת, כשנכנסתי לחדר שלו, משאית הלגו עדיין הייתה על השולחן, אבל בפינה. שאלתי אותו אם הוא רוצה שנבנה משהו אחר; בהוראות היו שתי אפשרויות, פחות מסעירות ממשאית העפר, שאפשר לבנות מאותן קוביות. הייתי צריך להתעקש כדי שיסכים. פירקנו את המשאית ובחרנו אחת מהאפשרויות. הפעם הוא השתתף יותר. האמת שהרכיב אותה כמעט לבדו. אני החזקתי את ההוראות ביד והוריתי לו את השלבים.

נהיה לנו הרגל לבנות דברים יחד. קניתי לו לגו או שניים בשבוע. תוך כדי בנייה פטפטנו, אבל לא הרבה. בעקבות משאית העפר הבאתי לו רכבי בנייה נוספים: בולדוזר, עגורן, מחפר… אחר כך עברנו לדגמי ארכיטקטורה. בחנות צעצועים במרכז מצאתי דגם של הבית על האשד של פרנק לויד רייט. ואחר כך של הגוגנהיים בניו יורק ושל בניין האמפייר סטייט. התחלתי לחכות בקוצר רוח לרגעים האלה שבילינו יחד.

יום אחד אחר צהריים נכנסתי לחדרו וגיליתי להפתעתי שהוא בונה משהו על דעת עצמו. בדרך כלל הייתי צריך לבקש ממנו פעם או פעמיים שיפסיק את מה שהוא עושה כדי שנשחק יחד בלגו. אבל באותו יום הוא אסף את כל הקוביות מכל קופסאות הלגו שהבאתי לו לערימה אחת, ובנה משהו שלא הצלחתי לפענח. הוא עבד בלי להיעזר בהוראות, ומרוב ריכוז לא הבחין בנוכחותי. העדפתי שלא להפריע לו. באותו יום שרה סבלה יותר מהרגיל, וחשבתי שמוטב שאהיה איתה.

Psst, you might also like:
דרישת שלום מדלמטיה

מצבה של שרה החמיר בימים הבאים, כך שבקושי הייתה לי הזדמנות להיות עם הילד, שבילה בחדרו כמעט את כל זמנו בבית. בביקוריי הקצרים אצלו ראיתי שהוא ממשיך בפרויקט הבנייה שלו. הוא בנה משהו בלתי מזוהה, סתם גיבוב חסר משמעות של קוביות, מגדל שכל מיני בליטות מזדקרות ממנו ללא דפוס או מטרה ברורים. הערב רב של הצבעים, שגם בו לא היה ניתן להבחין בדפוס כלשהו, עשה את המבנה מטריד ומכוער עוד יותר.

מצבה של שרה החמיר כל כך שהיה צריך להעביר אותה לבית החולים. אמא שלי באה לטפל בילד. אני כמעט לא ראיתי אותו, הייתי מרוכז כולי בשרה.

אשתי מתה שבוע אחר כך.

בימים שבאו לאחר מכן, למרות חיוניותם לתכלית המכתב הזה, אני מרגיש שאיני מסוגל להיזכר.

כל אותו זמן נשאר הדבר שבנה הבן שלי על השולחן בחדרו. לא היה אפשר שלא להבחין בו. בגובה חצי מטר, וברוחב זהה. חתך הרוחב שלו היה פחות או יותר מעוגל. הוא היה מוצק למראה.

לא ייחסתי לו חשיבות. מבחינתי תקופת הלגו שלנו כבר הייתה מאחורינו, כמו הרבה דברים אחרים. היה לי ברור שגם הוא חושב כך, ושהוא לא נפטר מהדבר הזה רק כי התעצל לפרק את הקוביות הרבות כל כך שהרכיבו אותו.

חזרתי לעבודה. הייתי צריך להעסיק את עצמי. בינתיים נעשה בני יותר ויותר מופנם, ואני הייתי מודע לכך אבל לא היו לי כוחות לתקן את המצב. הייתי בא אליו לחדר ומתיישב לידו, היינו מחליפים כמה מילים. הייתי מלטף לו את הראש כמו מישהו שמשפשף באי רצון מנורה שמצא בעליית הגג, אולי ייצא ממנה שד.

אני לא מנסה להצטדק.

לנוכח המצב הזה תביני כמה שמחתי כשהגעתי הביתה יום אחד ומצאתי אותו משחק עם ילד אחר, חבר מבית הספר. שבועות שבני לא היה שמח כל כך. הם היו עסוקים במבנה הלגו והוסיפו לו קוביות חדשות. לא שאלתי מאיפה הביאו אותן. הקשבתי ללחשושים הנרגשים שלהם מהמסדרון.

למחרת שוב שיחק בני לבדו. שאלתי אותו על החבר שלו והוא אמר לי שהיום יש לו חוג קראטה. כעבור כמה ימים, כששאלתי אותו שוב, הוא רק משך בכתפיו. לא התעקשתי.

אבל כעבור זמן קצר בא עוד ילד לשחק בבית, עוד חבר מבית הספר. גם הפעם הם שיחקו במבנה הלגו. החבר החדש הוסיף אבנים שהוציא משקית נייר מקומטת. הוא הציב אותן בצייתנות במקום שבני הורה עליו. כמו הילד הקודם, גם הוא בא אלינו רק פעם אחת. הוא הוסיף למבנה את הקוביות שהביא, ולא ראיתי אותו שוב.

היו עוד ביקורים, חטופים גם הם. כל הילדים הביאו קוביות. חלקם קופסאות שלמות, לאחרים היה רק קומץ בכיס.

שאלתי אם לא תהיה להם בעיה לדעת של מי הקוביות כשיפרקו את מה שהם בונים. בני הביט בי כאילו הדבר לא עלה בדעתו, אבל אמר שזו לא תהיה בעיה. שאלתי אותו גם מה הם עושים, והוא ענה שהוא לא בטוח. שאלתי אותו אם הם מנסים לבדוק עד מתי הם יכולים להמשיך להוסיף עוד ועוד קוביות, והוא ענה שכן, שזה מה שהם עושים.

כמה ימים אחר כך, כשבני לא היה בבית, נכנסתי לחדר שלו. הייתי זקוק לעט, וחשבתי שאמצא אחד בין הדברים שלו.

מבנה הלגו כיסה את כל השולחן וכבר הגיע לגובה של יותר ממטר. עליי להודות שהוא היה מרשים. בזמן שחיטטתי במגירות נתקלתי בו. קשה היה שלא להיתקל בו. כל מיני זרועות הזדקרו ממנו, וחלקן חרגו מגבולות השולחן. אני נתקלתי באחת הזרועות האלה, זרוע עליונה שנוספה למבנה לאחרונה. הזרוע התנתקה ונפלה ארצה. מיהרתי להרים אותה. אבל לפני שהחזרתי אותה למקומה הבחנתי במשהו שמשך את תשומת לבי.

כמה קוביות התנתקו גם הן מהאזור שבו הזרוע התחברה למבנה, וחשפו חלל ריק, גדול מעט יותר מקופסת גפרורים. היה משהו בפנים. הייתי צריך לפרק עוד כמה קוביות כדי להוציא אותו. זה היה פתק מקופל פעמיים. פתחתי אותו: דף שנתלש ממחברת. בחלקו העליון היה כתוב: "אני רוצה שעון חדש". מתחת לכיתוב היה ציור של שעון דיגיטלי עם הרבה כפתורים. כתב היד היה ילדותי. השעון צויר בצבעי פנדה. המשאלה הודגשה פעמים רבות בקו תחתון, וקרניים מצוירות בקעו מהמילים וגם מהשעון, כאילו הם זורחים.

Psst, you might also like:
הזמנה

כתב היד לא היה של בני, וגם לא הציור; הוא מצייר הרבה יותר טוב. הנחתי שהיוצר הוא אחד הילדים שביקרו אצלנו בזמן האחרון.

פירקתי בזהירות עוד חלקים מהמבנה בחיפוש אחר חדרים פנימיים חדשים. מצאתי שניים, ובכל אחד מהם היה פתק מקופל פעמיים: "אני רוצה להיות יותר גבוה" ו"אני רוצה שלא יצחקו עליי". שתי המשאלות היו מלוות בציורים תואמים. בראשון: מין דחליל עם רגליים ארוכות מאוד; בשני, עוד דחליל, עם כתפיים רחבות ואגרופים גדולים באופן לא פרופורציונלי, ולרגליו עוד דחלילים קטנים יותר, בגודל נמלים. גם בשני הציורים האלה הופיעו קרניים צהובות וכתומות שבקעו מהמילים ומהציורים. כתבי היד היו שונים זה מזה, וגם מכתב היד שבפתק הראשון. אף אחד מהם לא היה כתב היד של בני.

ראיתי בזה משחק. שעשוע של ילדים. גם כשאני הייתי קטן היינו עושים כאלה דברים. בעיקר הבנות. הן היו כותבות משאלות ומכניסות אותן לקופסאות או לבקבוקים, ואחר כך קוברות אותן למרגלות העצים.

העדפתי לא להמשיך לחפש, שמא לא אדע להרכיב מחדש את המבנה. החזרתי את הפתקים לחדרים הסודיים שלהם והרכבתי חזרה את הקוביות.

בשבועות הבאים, בכל פעם שהופיע ילד בבית ובידו מנחות חדשות של קוביות לגו ופתק מקופל בכיסו, השתעשעתי בניחוש המשאלה שלו. שלא יצטרך משקפיים? שההורים יקנו לו בגדים יותר יפים? שהאוזניים שלו יהיו קטנות יותר?

כשבני לא היה בבית הייתי מפרק את התוספות הטריות למבנה בחיפוש אחר המשאלות. לפעמים הן תאמו את תחזיותיי, ולפעמים לא: "אני רוצה לראות את הנשים שאני רוצה ערומות", "אני רוצה שלא ידברו אצלנו כל כך בקול רם".

בכל אופן, אלה תמיד היו שטויות של ילדים. לא דאגתי.

התחלתי לדאוג כשהגיע ילד שלא סתם הוסיף קוביות למבנה ונעלם – הביקורים שלו היו לשגרה. נתקלתי בו כמעט בכל יום. הוא תמיד הביא עמו מנחות חדשות של קוביות נוספות. ילד גבוה לגילו, שתקן, מנומס. לא התפלאתי שהוא ובני נהיו חברים טובים.

אני מניח שכבר ניחשת שהילד הזה הוא הבן שלך, ושבגללו אני כותב לך את המכתב הזה.

חלפו כמה ימים עד שהייתה לי הזדמנות להיכנס לחדרו של בני, לפרק חלק מהמבנה ולקרוא את המשאלות החדשות. הייתה רק אחת. היה לי ברור שזו הייתה משאלתו של בנך.

בפתק היה כתוב: "אני רוצה שההורים שלי ימותו". הציור המצורף הפליא להמחיש את המילים האלה: שני גופים מבותרים, גפיים וראשים מופרדים מהגוף, שפע של דם והקרניים שבקעו מהכול כרגיל. הכיתוב "אמא" הופיע סמוך לאחד הראשים, זה עם השיער הארוך; לצד הראש השני הופיע הכיתוב "אבא".

עכשיו את ודאי מבינה מדוע החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה במקום להיפגש איתך ולשוחח פנים אל פנים. אילו הייתי עושה כך, רוב הסיכויים שכשהייתי מגיע לנקודה שתיארתי זה עתה היית מצווה עליי לשתוק בזעם ולא מאמינה לי. היית מסלקת אותי מביתך ולא רוצה לשמוע יותר אף מילה, וזו הייתה תגובה מובנת בהחלט. במקרה הטוב היית דורשת ממני הסברים שאני לא יכול לספק. ואילו כך, בצורה הזו, את אמנם עלולה להפסיק לקרוא מרוב זעם, ואולי אפילו לקמט את הדפים האלה ולהשליך אותם לפח. אבל יכול להיות, ואני מאמין שכך יהיה, שאחר כך, כשהכעס שלך ישכך, תדחק בך הסקרנות לקרוא עד הסוף את מה שעליי לספר לך.

עוד באותו ערב, אחרי הארוחה, דיברתי עם בני. אמרתי לו ששמתי לב שיש ילד שבא אלינו הרבה. שאלתי אותו מי הוא. הוא ענה לי את התשובה הרגילה: חבר מבית הספר. הוא הוסיף שהם לא באמת חברים, רק משחקים יחד. שאלתי אותו אם הוא היה פעם בבית של החבר שלו, והוא אמר שלא. הוא דפדף בחוברת קומיקס תוך כדי השיחה שלנו. הוא השהה את התשובות שלו מעט, כאילו הוא צריך לחשוב עליהן, או שהשיחה פשוט לא מעניינת אותו. המשכתי ואמרתי שגם אם הוא לא היה אצלו בבית, הוא בוודאי מכיר את ההורים שלו. התברר שלא. שאלתי אותו אם החבר למשחק שלו דיבר עליהם. הוא לא דיבר עליהם, או לכל הפחות בני לא זכר. שאלתי אותו אם יצא לו לראות אותם. הפעם הוא ענה בחיוב. הוא ראה אותם כמה פעמים, כשבאו לקחת את הבן שלהם מבית הספר; לפעמים האבא, לפעמים האמא. ביקשתי ממנו לתאר אותם. בני משך בכתפיו ואמר רק שהם רגילים, נורמליים.

Psst, you might also like:
קאסוֹס

הרהרתי בתשובה שלו. הוא המשיך לקרוא את הקומיקס. הכעס והעלבון שכל הסיפור הזה עורר בי הלכו והתגברו. הוא חש בכך, כנראה, כי תפסתי אותו מביט בי מזווית העין. לבסוף הוא קם ממקומו בכוונה לצאת מהחדר. אמרתי לו לא לזוז. שאלתי אותו שוב מה הם בונים שם, והוא ענה לי כמו קודם; שהוא לא יודע מה זה, רק משחק שבו הם מוסיפים עוד ועוד קוביות. ואז שאלתי אותו, בלי להסתיר את הכעס שלי, עד מתי יימשך המשחק הזה. הוא הביט בי בבלבול, נראה שהוא לא יודע. איך תדע שהמשחק נגמר? איך תדע שאתם לא צריכים להוסיף יותר קוביות? זה מה ששאלתי אותו. אמרתי שאני רוצה תשובה ברורה, אבל הוא המשיך להביט בי בשתיקה. אמרתי לו שהמשחק הזה לא מוצא חן בעיניי, שנמאס לי מהדבר הזה, ופקדתי עליו ללכת לפרק אותו. הוא מחה ולא זז. הוא שאל אם הוא יכול להשאיר אותו עוד קצת. שאלתי עוד כמה זמן ובשביל מה. הוא אמר שעוד כמה ימים.

מובן שעניתי שלא. אמרתי לו שיתחיל לפרק אותו בזה הרגע.

הוא הסתגר בחדרו. כמה דקות אחר כך הלכתי לומר לו שהגיע הזמן להיכנס למיטה. מצאתי אותו יושב ליד השולחן ומחזיק קוביית לגו. הוא המהם והביט בה, שקוע בעצמו. ראיתי שפירק שני קצוות מהמבנה וחלק מקצה שלישי. החלק המרכזי, שבו היו המשאלות, נשאר שלם. כשהתלוננתי שזה כל מה שעשה, הוא ענה שזה יותר קשה מכפי שנראה, שחלק מהקוביות מודבקות וקשה לשחרר אותן. אמרתי לו לצחצח שיניים ולהיכנס למיטה.

למחרת בבוקר התקשרתי לעבודה והודעתי שאגיע מאוחר. חיכיתי שהילד ילך לבית הספר ונכנסתי לחדר שלו. החלטתי לפרק את הדבר הזה בעצמי.

זה דרש הרבה יותר זמן משציפיתי. חלק מהקוביות באמת נראו מולחמות זו לזו. בכל פעם שמצאתי עוד משאלות שמתי אותן בצד, במטרה להיפטר מהן אחר כך. הקוביות יצרו ערימה על השטיח, באמצע החדר.

לבסוף הגעתי לחלק התחתון, זה שנבנה בקוביות הלגו שאני קניתי. ואז מצאתי פתק חדש, פתק שלא ראיתי קודם לכן. הפעם כתב היד היה של בני. המשאלה שלו הייתה: "אני רוצה שאימא שלי תמות כבררר". אני מעדיף שלא לתאר את הציור שהיה מצורף למילים האלה. כפי שאמרתי, בני מצייר מצוין.

המשאלה הזו, הראשונה, הייתה קבורה תחת אינספור קוביות שהביאו ילדים אחרים. קראתי אותה כמה פעמים. אחר כך שמתי אותה בצד וגמרתי לפרק את המבנה. האמת היא שלא פירקתי אותו. הטחתי אותו בקיר, פעם אחר פעם, עד שהתפרק.

קרעתי את המשאלות, חוץ מאת זו של בני. עכשיו אני מבין שהייתי צריך לשמור גם את זו של הבן שלך, אבל אני מקווה שתאמיני למה שאני אומר.

כשהבן שלי חזר מבית הספר באותו יום אחר הצהריים, המתנתי לו. חיכיתי שייכנס לחדר שלו ונכנסתי בעקבותיו. בני עמד על הסף והתבונן בערימת קוביות הלגו שעל השטיח. אמרתי לו שחסכתי לו את עבודת הפירוק. בניגוד לציפיותיי, הוא נראה רגוע. שאלתי אותו אם מפריע לו שעשיתי את זה, והוא מלמל שלא. אחר כך הוא שאל אותי אם זה הכול. הוא הצביע על הקוביות כששאל את זה. אמרתי לו שברור שזה הכול. מה עוד יכול להיות שם? הוא נעץ בי מבט וחזר על השאלה שלו. עניתי לו שכל מה שהיה במבנה נמצא בערימה הזו. כלום לא חסר. הוא הביט שוב בקוביות, מהורהר, והנהן. אני תכף אאסוף אותן, הוא אמר.

איזו סיבה הייתה לו להיות נסער? לא הרסתי שום דבר חשוב, רק בבואה של הדבר שהוא ושאר הילדים, ובהם הבן שלך, מיענו אליו את המשאלות שלהם. זה היה בדיוק כמו לקרוע לגזרים תמונה של הבתולה.

עכשיו את מבינה למה הייתי מוכרח לספר לך את כל זה. אני בטוח שלא לך ולא לבעלך לא מגיע מה שהבן שלכם מאחל לכם, בדיוק כפי שזה לא הגיע לשרה. אתם הרי רגילים, נורמליים; כמו שהיא הייתה, וגם אני.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2016

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This