search
בקריאה כעת: עיר הברקת | ג'ניפר איגן
search

עיר הברקת

ג'ניפר איגן | מקור: אנגלית

תרגום : יואב כ"ץ

הקדמה מאת המערכת

"עיר הברקת", מושא החלומות הנחשק, משכנו של הקוסם מארץ עוץ, היא ניו יורק בסיפור הזה של זוכת פרס הפוליצר ג'ניפר איגן, "מקום שנוצץ מרחוק גם אחרי שהגעת אליו." הסיפור, שהתפרסם בקובץ הסיפורים הראשון שלה, בשנת 1996, מיושן רק בגישה נטולת האירוניה שהוא מציג כלפי עולם הזוהר של תעשיית האופנה והצעירים שבאים "לכבוש" את העיר הגדולה - היום כבר היו מלבישים עליו תלי שכבות של התחכמויות ומסרים כפולים - ואילו בכל מובן אחר הוא עדין ומדויק ורלוונטי ובזה כוחו, בגרסה שכנראה לא משתנה רק לובשת פנים אחרות, בתקופות שונות, מבלזק דרך "קאובוי של חצות" ועד היום.  

קראו עוד

 רוֹרִי ידע עוד בטרם הגיע לניו יורק איזה מין חיים יהיו לו. הוא קרא על כך ברומנים שכתבו סופרים צעירים ומגניבים שגרו שם. הוא ראה את הדירה, קטנה, אבל גבוהת תקרה, חלון מאורך ומפויח ומדרגות חירום מזדגזגות על רקע שמים בוורוד-כימי. לילות במועדונים מוטרפים, כפוף בבקרים מעל קפה באיסט וילג', מחמם את ידיו על הספל, מכנסיים שחורים, גולף שחור, מגפיים שחורים מחודדים. הוא התכוון להסניף קוקאין, אבל עד שהגיע לעיר, קוקאין יצא מהאופנה. במקום זאת הוא שתה.

הוא היה עוזר-צלם, כל היום טוען מצלמות בסרטי צילום, מחזיק מדי-אור, מנופף תמונות פולרואיד עד שהתייבשו מספיק כדי לקלף את הציפוי. מביט איך הדוגמניות זזות ומדי פעם דואג שהוא יותר מדי קליפורניה. מה אפשר לעשות עם שיער בלונדיני בצבע חול – להסתפר? אופנת השיער הקצר היתה בדעיכה, לפחות אצל גברים. אז הוא נותר תלוי על ראשו, זהוב, ישר כמו נייר, מעורר זכרונות של חופים שמעולם לא ראה, כי הוא היה משיקגו (יש אגם בשיקגו, אבל זה לא נחשב). האפשרות השנייה היתה לעלות או לרדת במשקל, אבל המראה המורעב איבד מקסמו – מוטב היה להימנע מכל רמז למחלה. מעובה, לכך הוא שאף. לא שמן, רק כרס קלאסית מעל החגורה. אבל כל כמה שאכל, רוֹרִי נשאר בדיוק אותו הדבר. במקום זאת הוא התחיל לעשן, למרות שזה צרב לו בגרון.

רורי כיבה את הסיגריה שלו וניגש לוודא שהאורות בחדר החושך כבויים. הוא תמיד הלך הביתה אחרון. הבוס שלו, וֶזוּבִי, נהג להעביר אליו את המצלמה ברגע שגמר את השוֹט האחרון ואז לצאת בשאננות מהסטודיו, דורך בדרכו על ים של מכלי סרטי צילום, כוסות פלסטיק וגליונות מושלכים של קרטון רקע. וֶזוּבִי היה מהאנשים האלה שתמיד צריכים ללכת לאיזשהו מקום. הוא בורך בכרס נהדרת, ורורי ניסה לא להתפעל ממנה בגלוי. הוא לא רצה להכניס כל מיני רעיונות לראש של וֶזּובִי.

רורי טיאטא את הפסולת לשקיות אשפה, ואחר כך כיבה את האורות, נעל את הסטודיו וירד לרחוב. הדמדומים היו השעה החביבה עליו – סורגי מתכת מחליקים ויורדים בחזיתות החנויות, עיתונים מסתחררים מן המדרכה לשמיים, אווירה של הבטחה ונטישה. כך ציפה מניו-יורק להיראות והוא התרגש כשהעיר נענתה לו.

הוא נסע ברכבת התחתית לצפון העיר לבקר את סטֵייסי, דוגמנית כושלת שהעריץ בניגוד לכל הגיון. סטייסי – כשבחורות עם שמות כמו זֵיְין ואנוּשְקה ובְּריד הגניבו לו דרך קבע את מספר הטלפון שלהן בצילומים. סטייסי סירבה לשנות את שמה. "אם אני אצליח," אמרה, "לאף אחד לא ישנה איך קוראים לי." היא מעולם לא הודתה שהיא כושלת, אף שזה היה ברור. רורי השתוקק להעלות את הנושא, לדון בו איתה, אבל פחד.

סטייסי שכבה על מיטתה, עם הנעליים. פחית דיאט-קולה ניצבה על השולחן לצדה. היא שקלה את עצמה מדי בוקר, ואם שקלה פחות מ-54 קילוגרם, הרשתה לעצמה קולה רגילה.

"מה קרה ב'הארפרס בזאר'?" שאל רורי, יושב על קצה המיטה. סטייסי התיישבה והחליקה את שיערה.

"כרגיל," אמרה. "אני מסחרית מדי." היא משכה בכתפיה, אבל רורי הבחין שהיא מוטרדת.

"וזה עוד כלום," המשיכה סטייסי. "באודישן הבא שלי, הבן-אדם כל הזמן הסתכל עלי ודפדף הלוך-חזור בבּוּק שלי, אז אני כבר חושבת, מעולה, הוא בטוח יקח אותי. ואתה יודע הוא אומר לי בסוף? שאני לא מספיק מכוערת. הוא אומר לי, 'היופי של היום זה יופי מכוער. תראי את הבנות האלה, הן מפלצות – מפלצות מדהימות ומיתולוגיות. אם בחורה לא מכוערת, אני לא אשתמש בה."

היא פנתה אל רורי. הוא ראה דמעות בעיניה והרגיש חסר אונים. "איזה בן זונה," הוא אמר.

להפתעתו, היא פרצה בצחוק. היא נשכבה על המיטה והניחה לצחוק לטלטל אותה. "כאילו, תראה אותי," היא אמרה, "הורגת את עצמי להישאר רזה, חופפת שיער בשמן חם, עושה ציפורניים, ומה הוא אומר לי? שאני לא מספיק מכוערת!"

"זה טירוף," אמר רורי, עוקב אחר סטייסי בחוסר שקט. "הוא יצא מדעתו."

היא התיישבה בחזרה ושפשפה את עיניה. היא נראתה שמחה וגמורה גם יחד, כמו שנראתה לפעמים אחרי הג'ין וטוניק השני שלה. שמונה חודשים קודם לכן, אחרי שנה של תכנון דקדקני, היא קנתה מכספה כרטיס לניו-יורק מסינסינטי. וזאת היתה רק ההתחלה. סטייסי קיוותה לרכוב על גל ההצלחה שלה סביב כל העולם: פריז, טוקיו, לונדון, בנגקוק. המדפים בדירתה הזעירה היו עמוסים מפות ומדריכי טיולים, ובכל פעם שפגשה זרים – ולא היה לה חשוב מאיפה – היא היתה מעתיקה בקפידה את כתובתם לפנקס קטן בכריכת עור, משוכנעת שלא ירחק היום והיא תגיע לכל מקום. היא היתה מסוג הבחורות שלא קורה להן שום דבר במקרה, והיה קשה לרורי לראות אותה נאבקת בזמן שבסטודיו של וֶזוּבִי הוא ראה כל יום בנות שחייהן היו שילוב של צירופי מקרים ותאונות, מהגילוי שלהן בקניון חסר יחוד או בדוכן נקניקיות ועד לשיבוש המבהיל של פניהן.

"רורי," אמרה סטייסי. "תסתכל עלי רגע."

הוא פנה אליה בצייתנות. היא היתה קרובה אליו כל כך שהוא הריח את הקרם החמים והחלבי שבו ניקתה את פניה. "היית רוצה לפעמים שאני אהיה יותר מכוערת?" שאלה.

"חס וחלילה," אמר רורי, מתרחק ממנה כדי להבין אם היא מתבדחת. "איזה מין שאלה, סטייס."

"בחייך. כל היום אתה עושה את זה." היא התקרבה אליו שוב ורורי שם לב שהוא מביט בנקבוביות הזעירות משני צדי אפה. הוא ניסה לחשוב על הסטודיו ועל הבנות שם, אבל כשהתרכז בסטייסי, הן נעלמו. וכשחשב על הסטודיו, כבר לא הצליח לראות את סטייסי. היא לא השתייכה לעולם הזה. כשהתבונן בפניה המתוחות והמייחלות של סטייסי, הרגיש רורי עוצמה מחרידה. דרוש כל כך מעט, חשב, כדי לרסק אותה.

"לא משנה," היא אמרה משלא ענה לה. "אני לא רוצה לדעת."

היא נעמדה וחצתה את החדר, ואז התכופפה והצמידה את כפות ידיה לרצפה. בתיכון היא היתה מתעמלת ונותרה גמישה להפליא. רורי התענג כל כך על הגמישות שלה עד שכמעט התבייש בכך – במיטה נהגה להתיישב, רגליים שלוחות קדימה, ואז לרכון ולהצמיד לחי לשוק. כבדרך אגב, כאילו כלום! רורי לא העז לגלות לה כמה זה מלהיב אותו. אם תדע, זה לא יהיה אותו הדבר.

סטייסי הזדקפה, פניה סמוקות והיא שוב רגועה. "בוא נעוף מפה," אמרה. דירתה היתה קרובה לשדרת קולומבוס. רורי לא סבל את הרחוב הזה ועם זאת הוא היפנט אותו. הוא וסטייסי צעדו שלובי זרועות, מציצים בחלונות ראווה של מסעדות באותה שקיקה שבה הביטו הסועדים החוצה. כאילו נאמר לכולם שאחד מחבריהם יעבור שם הערב והם ציפו לכך בכליון עיניים.

Psst, you might also like:
גואדלופה

"לאן כדאי ללכת?" שאלה סטייסי.

רורי פכר  את פרקי אצבעותיו בזה אחר זה. השאלה הלחיצה אותו, כאילו יש לה תשובה נכונה כלשהי שהוא אמור לדעת. איפה האנשים החשובים? מדי פעם היתה עולה בו תחושה שהם היו בדיוק במקום שהוא היה בו רק לפני כמה רגעים, אבל הלך משם. החלק הכי גרוע היה שהוא לא ידע מי הם בדיוק. הוא הכיר אנשים שנראו כאילו הם יודעים, זה הכי קרוב שהגיע. צ'ארלס, סטייליסט של צילומי מזון שהתמחה בפרחי קצפת, וכמובן וֶזוּבִי. וֶזוּבִי היה המקור העיקרי שלו.

הם עשו דרכם לדרום העיר, נהנים מאחרוני הימים החמימים של הסתיו, מעליבותה הנעימה של השדרה השביעית. הם עברו בצמתים שבהם טלאים של אבני מדרכת עתיקות נחשפו מתחת לשכבות אספלט, שרידים מניו-יורק אחרת שזכר רורי במעומעם מרומנים שקרא: כרכרות וכובעי צילינדר, שמירה על שמך הטוב ועלבונות.

"רורי," אמרה סטייסי, "אתה מרגיש יותר שאתה משהו, עכשיו שאתה מצליח?"

רורי פנה אליה בהפתעה. "מי אמר שאני מצליח?"

"אבל אתה מצליח!"

"אני אפס. אני העוזר של וֶזוּבִי."

סטייסי נראתה המומה. "זה לא אפס," היא אמרה.

רורי חייך חיוך גדול. השיחה הזו הצחיקה אותו. "לא?" אמר. "אז מה זה?"

סטייסי הרהרה בכך רגע. פתאום היא צחקה – אותו צחוק חסר אונים שצחקה על המיטה, כאילו העולם מצחיק רק במקרה. היא הוסיפה לצחוק ואמרה, "זה העוזר של וֶזוּבִי."

לפי הצעתה של סטייסי הם לקחו מונית לביסטרו בטרייבקה שבו ישב וֶזוּבִי לעתים קרובות. בטח יקר שם, אבל רורי בדיוק קיבל משכורת – הוא יזמין את סטייסי לארוחת ערב, למה לא. אולי אפילו יתקשר לצ'ארלס לראות אם הוא חזר מאל.איי, הוא עשה סטיילינג לעוגות מוכנות של "שרה לי" במשך כל השבוע. רורי לא קינא בעבודה של צ'ארלס, אף על פי שהוא הרוויח כסף טוב. לפעמים היה נשאר ער חצי לילה, מדביק בפינצטה זרעי שומשום על לחמניית המבורגר או מוסיף צבעים לבצק מלוח שבתמונות נראה כמו גלידה יותר מאשר גלידה אמיתית. רורי נדהם לגלות שבצילומי דגני בוקר נהוג להשתמש בדבק פלסטי במקום בחלב. "זה לבן יותר," הסביר צ'ארלס. "וזה גם נמזג יותר לאט ולא מרטיב את הדגנים." רורי גילה שזה מטריד אותו באופן שהוא לא מצליח להבין בדיוק.

רורי איתר את וֶזוּבִי בכבודו ובעצמו ליד שולחן עגול בירכתי המסעדה. או יותר נכון, וֶזוּבִי איתר אותו, וקרא לעברו בלבביות שפירושה היחיד שהוא משועמם מהאנשים שבחברתם ישב. הוא סימן להם לבוא בתנועות גדולות של זרועותיו.

המלצרים הוסיפו כסאות ורורי וסטייסי התיישבו. סטייסי הזמינה ג'ין וטוניק. רורי הבחין שהיא עצבנית – הבנות סביב השולחן היו פרצופים שראית הרבה: דפני הג'ינג'ית, אינגֶה עם פני הדגיגון, אחרות שאת שמותיהן לא זכר. והוא נלחץ מכך שראה שם את אנושקה, בחורה מדוכדכת שנדמה שעשתה את הדרך מאיזו עיר סיבירית קודרת אל פסגת האופנה של ניו-יורק באחר-צהריים אחד. פעם אחת התעכבה בסטודיו כשרורי ניקה אחרי העבודה, מזמזמת שיר של "פַיין יאנג קאניבּלז" ומעלעלת בלי מטרה בעותק הספר "גטסבי הגדול" שלו.

"אבא שלי מרצה באוניברסיטה," אמרה לו. "הוא מלמד הספר הזה."

"ברוסית?" שאל רורי כלא-מאמין. אנושקה צחקה. "ברור," אמרה, מעקלת את המילה במבטאה. "למה לא?"

אחרי שיצאו מהסטודיו ריחפו רורי ואנושקה ברחוב, חסרי כיוון באור הדמדומים. רורי היה אמור לפגוש את סטייסי, אבל הוא הרגיש מוזר לומר את זה לאנושקה. במקום זאת הוא התקדם ועצר מונית, השאיר את אנושקה עומדת על המדרכה, ואחרי שלושה רחובות שילם לנהג ונסע ברכבת התחתית לדירה של סטייסי. הוא הגיע רועד, מבולבל מההתנהגות האידיוטית שלו.

אנושקה הפחידה אותו מאז. בשבוע שעבר, כשטען סרט במצלמה של וֶזוּבִי, היא דיווחה כבדרך אגב על גובה האיי-קיו שלה ואחר כך עינתה אותו בבוחן-פתע משפיל על "הספרים הגדולים". "דוסטוייבסקי קראת הרבה?" צעקה אליו כשעמד על סולם רעוע, נאבק בפנס תאורה. "'האחים קרמזוב'? לא? מה עם 'מלחמה ושלום'?"

כשצעק רורי בתשובה שאת "מלחמה ושלום" כתב טולסטוי, אנושקה החליפה צבעים, התגנבה אל מעמקי הסֶט ולא דיברה איתו שוב. רורי הרגיש נורא. הוא לא קרא אפילו מילה מתוך "מלחמה ושלום". הוא אפילו שקל להודות בכך בפני אנושקה אחרי הצילומים, כשאספה את חפציה בחמיצות. אבל מה אכפת לי, החליט, שתחשוב שאני מבריק.

ועכשיו הביט רורי בוֶזוּבִי הרובץ לו בין הדוגמניות: לא מפוענח, עורו בצבע זית, בזקנו הגזוז נבזק אפור, אף על פי שבשיערו המתולתל והפרוע לא היה כל סימן לכך. הוא היה נמוך ונעל מגפיים גבוהי-עקב שהיו בעיני רורי מרהיבים. וֶזוּבִי לא הרבה לדבר, אבל לעתים קרובות נדמה היה שהנה הוא עומד לפצות את פיו. השיחה היתה נמשכת סביבו בהיסוס, מוכנה לפנות דרך בכל רגע לכל מה שעשוי וֶזוּבִי לומר. רורי עקב אחריו בהערצה מעל לכוס הבורבון שלו, מתקשה להאמין שהוא יושב עם וֶזוּבִי אחרי פעמים רבות כל כך שראה אותו מסתלק לדרכו במוניות, והרגיש אז שהדבר הכי חשוב בעולם הוא להיעלם איתו. ועם זאת, לא היה רורי שמח לגמרי: כולם סביב השולחן הביטו בו, במיוחד אנושקה, והוא הרגיש כי בתמורה לכך שהורשה להצטרף, מצפים ממנו שיעשה משהו מהמם.

הוא העיף מבט בשולחן הסמוך, שם נראה שהשיחה זורמת בחיוניות רבה יותר. ישבה בו קבוצה של טיפוסים מהדאון-טאון, הגברים נראו כמו מלכים מודחים מימי-הביניים עם תספורות הקארֶה ומדליוני הכסף הענקיים שלהם.

בחודש הראשון שלו בניו-יורק יצא רורי עם בחורה כמו אלה שישבו בשולחן הזה – דֵייב, היא קראה לעצמה. היא לבשה אך ורק שחור: סוודרים מגושמים, חצאיות קצרות ורחבות, גרביוני צמר ונעלי צבא עם חרטום מעוגל. הריגוש הגדול ביותר בשביל רורי במערכת היחסים הזאת היה לראות את דייב מתפשטת – היה משהו כביר במראה גופה הצנום והלבן המפציע מתוך כל האפלה הזאת. לעתים קרובות, כשהיתה גומרת להתפשט, היה רורי מקווה לא פעם שתלבש בחזרה חלק מבגדיה, או אפילו שתתלבש לגמרי, ותתחיל מהתחלה.

וֶזוּבִי בחן במבטו את סטייסי. "את נראית מוכרת," אמר. "השתמשתי בך למשהו?"

"פעם אחת," היא אמרה. "לפני ארבעה וחצי חודשים."

"נכון, אני נזכר. זה היה עם ה…" והוא נופף ביד רפה, ופירוש הדבר שלא היה לו מושג.

"'אֶל'," אמרה סטייסי. "עניבות פרפר." זאת היתה העבודה הכי טובה שלה, והיא היתה הרוסה כשהתמונות שהודפסו במגזין לא כללו את ראשה. הסוכנת שלה אמרה שאם תכלול אותן בבּוּק שלה יחשבו שהיא נואשת, לכן הדביקה אותן על המראה באמבטיה. רורי היה מביט בהן כשהתגלח.

Psst, you might also like:
האוסמה האחרון

וֶזוּבִי נשען לאחור, שבע רצון. רורי שם לב שהוא תמיד היה מוטרד מהשאלה אם עבד עם אחת הבנות או לא, כאילו העולם מתחלק לבנות שאותן צילם וכאלה שלא, וחוסר הידיעה לאיזה צד מישהי שייכת גרם לאי-יציבות קוסמית.

"עבדת בשביל 'אֶל'?" שאלה אנושקה את סטייסי.

"פעם אחת," אמרה סטייסי.

"בינתיים," מיהר רורי להוסיף.

אנושקה שלחה אליו מבט ואחר כך אל סטייסי, אותו מבט מבוהל שלבשו פניה כשנטש אותה על המדרכה. רגשות האשם תקפו אותו מחדש.

 "בטח גם את עבדת איתם," אמרה סטייסי לאנושקה, והיא הנהנה בהיסח דעת.

"שמעתי שקיבלת שער," אמרה מישהי.

"כן," אמרה אנושקה באדישות. ואז נראה שהיא מתעודדת, אוזרת עוז, כאילו שמעה את החדשות לראשונה. "כן!" אמרה, מחייכת לפתע. "אני השער של דצמבר."

רורי הרגיש איך סטייסי נעה בכיסאה.

אנושקה הדליקה סיגריה ועישנה. אקזוטית, מזכירה דרקון, שיערה השחור גולש מעבר לכתפיה. לרגע הביטה בה כל החבורה, ולמרות רצונו, אפילו רורי התרגש מהפנים המוכרות כל כך מתמונות. לא משנה מה חשבת על אנושקה, היא היתה "האישה ההיא"– זיהית אותה. היה בכך עונג משונה, כמו למצוא משהו שחיפשת.

"מתי את נוסעת לטוקיו?" שאלה אנושקה את אינגה.

"בשבוע הבא?" אמרה אינגה. "היית?"

"לפני שנתיים," אמרה אנושקה במבטאה הכבד. "בסדר שם, אבל אם את עולה על טיסת בוקר, את רואה את הגברים היפנים משתעלים לתוך פחי אשפה עד שיוצאות להם הריאות. מעשנים כמו משוגעים," סיכמה, מנופפת בסיגריה שלה בין שתי אצבעות.

רורי האזין בתחושת אומללות. סטייסי המסכנה בקושי שורדת בניו-יורק ואנושקה הזאת, לא רק שהיתה ביפן, עוד יש לה את הלוקסוס לבוא בטענות. הוא שקשק את הקרח בכוסו בחוסר סבלנות וכחכח בגרונו.

אנושקה העיפה בו מבט והרצינה. "בכל זאת," היא אמרה, "התרבות של יפן די חשובה."

"התרבות?" אמרה אינגה.

"את יודעת, מוזיאונים וכאלה."

וֶזוּבִי, שנדמה שהוא עומד להירדם, התעורר ופנה לאנושקה. "את, במוזיאון?" הוא אמר. "לא רואה את זה."

הבחורה נראתה מבוהלת.

"בטח היו לך שם צילומים," הוא אמר.

"לא צילומים! הלכתי לכיף שלי! מאיפה אתה יודע מה אני עושה?"

וֶזוּבִי משך בכתפיו והתרווח בכיסאו, עיניו העצלות גדושות שעשוע. אנושקה הסמיקה עד צווארה. הגוון הוורוד לא תאם את פניה המפוארות. בחוסר אונים היא פנתה אל סטייסי. "היית ביפן?" שאלה.

"הלוואי."

"אבל מילאנו, כן?"

"לא," אמרה סטייסי, ורורי הופתע כשהבחין שכמעט גמרה את המשקה שלה. בדרך כלל הספיק לסטייסי משקה אחד לערב שלם. הלגימות שלה היו זעירות כל כך.

"פריז?"

סטייסי נענעה בראשה, ורורי הבחין בשינוי בפניה של אנושקה, שחשה ביתרונה. האחרות שתקו. וֶזוּבִי רכן לפנים, מעביר מבטו מאנושקה לסטייסי בעניין רב, כאילו הן מדגמנות בפניו.

"אף פעם לא עבדת בפריז? אני חושבת כולם עבדו בפריז."

"אף פעם לא הייתי בפריז," אמרה סטייסי.

"לונדון? מינכן?" אנושקה פנתה לבנות האחרות, כדי לאשר שהיא לא סתם מופתעת. אף על פי שלא הביטה ברורי, הוא הרגיש שכל זה נועד בשבילו, ושבאופן מוזר ורווי אשמה, הוא  עושה איתה יד אחת. הוא ראה שידה של סטייסי רועדת כשהרימה את כוסה, ושטפה אותו שנאה פתאומית ומוחלטת לאנושקה – מעולם לא שנא כך אף אחד. הוא נעץ בה מבט, בשיער הגולש, בפה בעל המראה החבול. היא היתה מכוערת, כמו שאמר היום האיש ההוא. מכוערת ויפה. רורי הסיט את מבטו ממנה, מבולבל.

"נו?" אמרה אנושקה, "אז באיזה מקומות היית?"

תחילה סטייסי לא ענתה לה. היא נראתה מקופלת בכיסאה, כמו מריונטה שהורדה מהחוטים.

"הייתי בניו-יורק," היא אמרה.

היה רגע של דממה. "ניו-יורק," אמרה אנושקה.

וֶזוּבִי פרץ בצחוק. היה לו צחוק רועם, מתפוצץ, מתפקע, שהבהיל את רורי ברגע הראשון. עד עכשיו לא שמע אותו מעולם.

"ניו-יורק!" צעק וֶזוּבִי. "זה ענק!"

סטייסי חייכה. היא נראתה מופתעת כמו כולם.

וֶזוּבִי התנודד לפנים בכיסאו עד שמגפיו הכבדים הלמו ברצפה. "אני מת על זה," הוא אמר. "ניו-יורק. איזה תשובה מושלמת." אנושקה בהתה בו.

פתאום זה התחיל להיראות נורא מצחיק.

צחקוק עבר בקבוצה כמו זרם חשמלי. רורי שם לב שהוא צוחק מבלי לדעת למה. הוא הסתפק בכך שוֶזוּבִי יודע. הבוס שלו הביט בסטייסי במבט הרך שבו הביט בדוגמניות כשהצילומים התקדמו יפה. "איזה מקום הניו-יורק הזאת," הוא אמר, "לא ככה?"

"הכי טוב בעולם," אמרה סטייסי.

"אבל היא היתה רק כאן!" מחתה אנושקה. "מאיפה היא יודעת?"

"הו, היא יודעת," אמר רורי. הוא הרגיש קל-דעת, הדחף להרגיז את אנושקה סחרר את ראשו. "את לא תופסת , אה?"

"מה יש לי לתפוס אם אין כלום?" ענתה. אבל היא נראתה לא בטוחה בעצמה.

וֶזוּבִי מחה במפית את עיניו כבדות הריסים. "בפעם הבאה שאת נוסעת לניו-יורק," אמר לסטייסי, "קחי אותי איתך."

זה כבר היה יותר מדי בשביל אנושקה.

"לך קיבינמט!" היא צעקה, וקמה ממקומה בזינוק. "אני בניו-יורק. אתם בניו-יורק. פה זה ניו-יורק!"

אבל הצחוק שטף את השולחן ומחאתה של אנושקה רק החמירה את המצב. היא עמדה חסרת-אונים כשכולם צחקו. רורי שאג כמה שיותר חזק כדי להעמיד אותה במקומה.

"גמרנו," היא אמרה. "שלום."

"תחזרי ליפן," קרא רורי. הוא התקשה להסדיר את נשימתו.

אנושקה נעצה בו את מבטה. האיפור שלה העניק לזוויות עיניה מראה חרוך, והקשתיות היו בצבע ירוק בהיר וצלול. הוא חשב שהיא עלולה לעשות משהו מטורף – הוא שמע שהיא חוררה פעם את שפתו העליונה של החבר-לשעבר שלה במזלג שזרקה עליו. הוא הפסיק לצחוק ואחז בשולי השולחן, מוכן לתנועה מהירה. לתדהמתו, העיניים החרוכות-למראה התמלאו דמעות. "אני שונאת אותך, רורי," היא אמרה.

היא שלפה את תיקה מתחת לשולחן והניפה אותו אל כתפה. שיערה השחור הארוך נדבק אל לחייה כשנאבקה לשחרר את הז'קט שלה מהכיסא. רורי נזכר בחדר האוכל בתיכון: נערות חומקות החוצה, זועמות, מגשים משקשקים בידיהן, רגליהן הארוכות והרזות מתנודדות על נעלי עקב גבוהות. הוא הרגיש דקירה של נוסטלגיה. היא היתה רק ילדה, אנושקה – צעירה כל כך, צעירה הרבה יותר ממנו.

"היי," אמר וֶזוּבִי, נעמד וחיבק את אנושקה. "היי, סתם התבדחנו."

"לכו לעזאזל עם הבדיחות שלכם." היא סובבה את פניה כדי שלא יראו שהיא בוכה.

וֶזוּבִי ליטף את גבה. "די, די," הוא אמר.

הקבוצה ישבה בדממה של אשמה, נזופה ומיוסרת. סטייסי ורורי החליפו מבט וקמו על רגליהם. איש לא מחה כשהחליקו לתוך מעיליהם, אבל כשפתח רורי את ארנקו כדי לשלם על המשקאות, וֶזוּבִי מצמץ בעיניו ונופף בידו בביטול, זה עליו. אנושקה עדיין נצמדה אליו, פניה טמונים בצווארו.

Psst, you might also like:
המלאכית הקטנה יוצאת מקברה

וֶזוּבִי דיבר אל סטייסי בלחישה. "יש לי בקרוב משהו שאת תהיי מושלמת בשבילו," הוא אמר. "תזכירי לי אצל מי את?"

סטייסי אמרה לו את שם הסוכנות שלה, מתקשה להכיל את שמחתה. רורי האזין ולא שמח כלל. וֶזוּבִי אמר את זה לבנות כל הזמן, ושכח אחרי רגע. זאת היתה סתם ברכת פרידה חביבה.

הם יצאו מהמסעדה ופנו אל האיסט וילג'. רורי השתוקק לאחוז בידה של סטייסי, אבל היא נראתה מרוחקת ממנו עכשיו, שקועה במחשבותיה. מחוץ לחנות ירקות ישב ילד על שרפרף וקטם קצוות של שעועית. ספּר טיאטא קווצות שיער סמיך ושחור אל פינת מספרתו. מוסיקה בקעה מחלון מעליהם, ורורי מתח את צווארו והצליח לראות זרוע של מישהו, סיגריה בוערת. ההיכרות הקרובה עם כל זה היתה מתוקה ומכאיבה. הוא סקר את חלונות הראווה החשוכים וחיפש משהו, דבר-מה סופי, אחרון, שהוא ליבת כל הדברים האחרים, אבל מצא רק את בבואתו ובבואתה של סטייסי. מבטיהם נפגשו על הזגוגית, ומיד מיהרו להתרחק. ולפתע הוא תפס שזאת ניו-יורק: מקום שנוצץ מרחוק גם אחרי שהגעת אליו.

הם עלו ארבע קומות של מדרגות לדירתו של רורי. סדק של אור זהר מתחת לדלת, פירוש הדבר שצ'ארלס חזר. הם מצאו אותו עומד ליד שולחן המטבח, מנגב פרוסה גדולה של בשר אדום במגבות נייר. מבער היה מחובר לשקע בקיר וגלאי עשן מפורק נח לרגליו.

"מסכן," אמרה סטייסי, מנשקת אותו על לחיו. "אף פעם לא מפסיק לעבוד."

לצ'ארלס היה פה כמו של חתול, קטן ומתעקל מעלה בזוויותיו, לכן הוא נראה שמח גם כשלא שמח. "בשר הוא נקודת התורפה שלי," אמר. "יש לי מחר עבודה עם סטייקים."

הוא הקריח בטרם עת, ורורי העריץ את מראה ההתגברות על התלאות שהוסיפה לו הקרחת. בזמן האחרון בדק את קו השיער שלו-עצמו כדי למצוא סימני נסיגה, אבל רעמת הגולשים הבלונדית שלו נראתה עוד יותר שופעת אפילו. שיא האכזריות היה שצ'ארלס הוא זה שנולד וגדל בסנטה קרוז לחופי קליפורניה.

"מתחילים," אמר צ'ארלס והדליק את המבער. הם הסתכלו איך הוא מעביר את הלהבה לאט על הבשר, הלוך ושוב, כאילו כיסח דשא. פניו החיצוניות של הבשר הפכו אפור חיוור. כשכל הצד היה מוכן, הוא הפך את הסטייק ובישל קלות את צדו השני.

"איכס," אמרה סטייסי. "זה עוד נא לגמרי."

"חכו," אמר צ'ארלס. הוא העביר שיפוד מתכת בתוך הלהבה עד שזהר באדום. ואז הצמיד את השיפוד לבשר. נשמע סססס, עלה ריח של בישול, וכשהרים את השיפוד, פס שחור ארוך היה מקועקע על הסטייק. הוא חימם את השיפוד עוד כמה פעמים ולחץ אותו לבשר במרחקים קבועים. עד מהרה לא ניתן היה להבדיל בינו לבין סטייק מדיום-רייר שירד מהגריל זה עתה. רורי הרגיש נחשול של תיאבון שלא היה בו שום הגיון, כמיהה לאכול את הבשר אף על פי שידע שהוא נא וקר.

סטייסי פתחה את המקרר. רורי החזיק תמיד אספקה של קוקה-קולה בשבילה. דיאט, כמובן, אבל גם כמה פחיות רגילות למקרה שהרוויחה אחת כזאת באותו יום ועדיין לא נתנה פרס לעצמה. להפתעתו, היא הוציאה כעת פחית קולה רגילה.

"לא אכפת לי," היא אמרה. "זאת אומרת, באמת, מה כבר ההבדל?"

רורי הביט בה ארוכות. מעולם לא אמרה דבר כזה עד עכשיו. "מה עם וֶזוּבִי?" שאל, והתחרט על כך כבר כשאמר זאת.

"וֶזוּבִי לא יקח אותי לעבודה. אתה יודע את זה טוב מאוד."

היא חייכה אליו, ורורי הרגיש כאילו הציצה אל מעמקי הרמייה שבנשמתו. "וֶזוּבִי לא מבין כלום," הוא אמר, אבל זה נשמע פתטי גם באוזניו.

סטייסי העלתה ופתחה את החלון ויצאה אל מדרגות החירום. השמים היו בצבע צהוב גופרתי מוזר – יפהפה, ועם זאת נראה מנותק מהטבע. העץ העלוב מאחורי הבניין של רורי היה ריק מעלים וצייר על השמים צורה של זגוגית סדוקה. סטייסי שתתה את הקולה שלה בלגימות זעירות וזהירות. רורי עמד חסר אונים לפני החלון, מביט בה. היה עליו לומר לה משהו, הוא ידע זאת, אבל לא היה בטוח איך.

הוא טלטל את החפיסה שלו והוציא סיגריה והניח אותה בפיו. צ'ארלס עבד על הסטייק השני. "דרך אגב," אמר צ'ארלס, מסמן בסנטרו לעבר נקודה קרובה לראשו של רורי, "אפיתי לנו עוגה – עוגה אמיתית."

רורי הסתובב בהפתעה והרים מגש שהיה מונח על המקרר. זאת היתה עוגה גבוהה ואלגנטית עם פרחים ענקיים מקצפת סביב שוליה. "צ'ארלס," אמר רורי, מבולבל, "זה לא מה שעשית כל השבוע?"

"כן," אמר צ'ארלס, "אבל רק בשביל אנשים זרים. ואף פעם לא למאכל."

הוא רכן מעל הסטייק, המבער מלחשש על פני הבשר הלח. הוא נראה נבוך, כאילו בחירתו להכין עוגה אמיתית היא חולשה שלא נהג להודות בה לעתים קרובות. הכּנות של צ'ארלס גרמה לרורי להתבייש – צ'ארלס אמר מה שהוא מרגיש, ולא היה אכפת לו איך זה נשמע.

רורי יצא דרך החלון והתיישב לצד סטייסי. סורגי מדרגות החירום היו קרים מבעד לג'ינס שלו. סטייסי החזיקה את הקולה ביד אחת ואחזה בידו של רורי בידה השנייה. הם הביטו בשמים הצהובים והחזיקו ידיים חזק, כאילו משהו עומד לקרות.

לבו של רורי הלם בחוזקה. "אז אולי זה לא יעבוד," הוא אמר. "הדוגמנות. אולי זה פשוט לא יקרה."

הוא חיפש בפניה סימן כלשהו לכך שהיא מופתעת, אבל לא היה כזה. היא הביטה בו ברוגע, ולראשונה הרגיש רורי שסטייסי מבוגרת ממנו, שיש בראשה דברים שהוא לא מבין ולא מכיר בכלל. היא קמה ונתנה את הקולה שלה לרורי. אחר כך החזיקה במעקה מדרגות החירום והרימה את גופה לעמידת ידיים. רורי עצר את נשימתו, מביט בתדהמה מבוהלת בשרביט גופה הצנום מתנודד על רקע השמים הצהובים. היא לא התקשתה לאזן את עצמה, וריחפה לה שם במשך פרק זמן שנראה ארוך, בטרם קיפלה בחזרה את גופה ועמדה שוב על רגליה.

"אם זה לא יעבוד," היא אמרה, "אז אני אמצא דרך אחרת לראות את העולם."

היא נטלה את פניו של רורי בידיה ונישקה אותו על פיו – נשיקה חזקה שיש בה דחיפות ענוגה של מי שעומדת לעלות על רכבת. ואז פנתה והביטה בשמים. רורי בהה בה ובאופן מוזר היה מפוחד מכך שתעשה זאת, שתמצא דרך אחרת. הוא דמיין את סטייסי במקום רחוק, מביטה לאחור לעברו, לעבר העולם הזה שלהם, כאילו היה חלום בהיר ונוצץ שהאמינה בו פעם.

"קחי אותי איתך," הוא אמר.


*דימוי: יובל בן בסט

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This