search
בקריאה כעת: עכביש בצנצנת | תיאודורה ארמסטרונג
search

תיאודורה ארמסטרונג | מקור:אנגלית

עכביש בצנצנת

תרגום : ברוריה בן ברוך

הקדמה מאת שרה מקלכלן

קובץ הביכורים של תיאודורה ארמסטרונג "שמיים בהירים, בלי רוח, ראות מאה אחוז" ריגש, הדהים ועינג את כולנו בהוצאת "האוס אוף אננסי" כשקראנו את כתב היד לראשונה. כל הסיפורים בספר לוקחים את הקורא אל לב הדרמות הביתיות, הגדולות והקטנות, בסגנון כתיבה מדויק ומלא חיים. אין סיפור שמיטיב להפגין את יכולותיה של ארמסטרונג מאשר "העכביש בצנצנת". מנקודת מבטו של הנרי, הבן האמצעי במשפחה של שלושה ילדים, משרטטת ארמסטרונג את חיי הרגש של ילד קטן הכמה לתשומת הלב והאישור של אחיו הגדול וחבריו. ככל שאתה נשבה בעלילה, אתה הולך ונכנס לנעליו של הנרי ואיכשהו אתה יודע בדיוק איך ההרגשה להיות במקומו. אתה עוצר את נשימתך כשהוא מביא את עצמו - ואת כל הסובבים אותו - לכל מיני מצבים מסוכנים בתשוקתו הנואשת לקבלה ואישור. כפי שאמר הסופר סטיבן גאלווי (מחבר "הצ'לנית מסרייבו") על יצירתה של ארמסטרונג: "הסיפורים בקובץ הזה הם תופעה נדירה, בכוחם לקחת את הקורא למקומות מוכרים כל כך, עד שהוא שוכח שאי פעם ביקר בהם. הכתיבה רעננה, מהודקת ומעוררת מחשבה וכל סיפור מעניק עונג מסוג אחר." אנחנו באמת מרגישים שארמסטרונג היא כישרון שראוי לתשומת לב ומחכים בקוצר רוח לראות מה הדבר שהיא תעשה. 

קראו עוד

 כשהאחים סיימו לאסוף את בקבוקי הבירה ממגורי העובדים שליד המנסרה, הם פנו אל היער שמאחורי ביתם ואכלו אוכמניות-בר עד שבטניהם התפקעו וקצות אצבעותיהם הוכתמו בסגול.

"סְתכל." בן כרע על ברך אחת, החווה אקדח בידו וכיוון אל אנקור שישב על ענף. "בום!" הציפור התעופפה בין העצים וברחה. כשהילדים היו ביער, בן דיבר המון על רובי אוויר.

"אל תבהיל אותם," אמר הנרי. אמא שלהם החזיקה במטבח שלושה כלובי ציפורים – באחד פְּרוּשים, באחד תוּכּוֹנים ובאחד תוכי אפריקאי אפור – והנרי אהב לנעוץ אצבע בין סורגי הכלובים וללטף את בטניהם או לחוש בדקירות הקצרות של מקוריהם. נדמה היה לו להנרי שהם מנסים לברוח מדי בוקר. עם אור ראשון שמע אותם מטפחים בכנפיהם, מצטווחים ונחבטים בכלובי המתכת. עד ארוחת הצהריים כבר נרגעו ובערב ישנו. בבוקר שררה תמיד במטבח המולה גדולה של הציפורים ומכונת הקפה והאחים.

"זה לא אמיתי," אמר בן. הוא עמד מול הנרי וכיוון את נשקו אל העין החבולה של הנרי. "בֶּנג!"

הנרי נרתע והסיט את מבטו.

"תחתונית בכיינית," אמר בן. כך קרא אביהם לגברים שזלזל בהם. כשהנרי שמע את המילה הזאת, תמיד חשב על התחתונים של אמא שלו, אלה שצבעם קרמל והם מגיעים עד מעל לטבור. בן הרים שני מקלות וסחרר אותם בין אצבעותיו כאילו היו נונצ'אקות ואת רגליו סובב בבעיטות מעגליות. הוא כיוון מקל אל עינו הנפוחה של הנרי. "עדיין כואב?" זו הייתה הפעם הראשונה שבן אמר על כך משהו.

"לא," שיקר הנרי. האזור סביב עינו לבש גוון של סגול עמוק, והבוקר, כשהנרי הסתכל במראה ופקח בכוח את העפעף, ראה שהקרנית מכוסה בקורים דָמִיים. באותו יום עמד בן מעברה האחר של גדר הרשת של בית הספר וצפה בילדים שצעקו הומו ורדפו אחרי הנרי בשדה לכיוון העצים. הנרי חשב שימצא ביער המון מקומות מחבוא. משהו בתוכו האמין שברגע שיגיע לקו העצים, הוא ייעלם או ינתר גבוה אל בין הענפים ירוקי העד כבן-כנף.

"זה מכאן," אמר בן כשהשביל התפצל. הם חיפשו מערה שמצאו אתמול, מאחורי קרחת היער ומעבר לנחל. להנרי אסור היה לחצות את הנחל כי לא היה שחיין טוב, אבל בן תמיד ידע לשכנע אותו לעשות דברים, למשל לתחוב שישה בוטנים לתוך האף. את רובם הצליח הנרי לפלוט בנשיפה, אבל שני האחרונים חייבו אותם לגשת למיון.

הפעם לקחו אתם גפרורים, שאותם סחבו מתא הכפפות במכונית של אמם. המערה הייתה חשוכה כליל ובפעם הקודמת נקרעה חולצת הטריקו האהובה של הנרי בזמן שזחל החוצה, אחרי שבן פלט צווחה שטשטשה לו את עור התוף. בן התכוון רק להתגרות בו, אבל באפלה הגמורה ששררה במערה נדמה היה להנרי שהוא מרגיש פרווה גסה של דב מתחככת בלחיו.

עתה נראה לעיניהם הנחל שהתפתל בין עצים נוטפי אזוב ובן רץ קדימה, בוסס במים ויצא מהעבר האחר כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו. הוא פשט את חולצתו וסחט אותה ושב ולבש אותה כשהוא מחליק את בד הכותנה המקומט על חזהו. "אנחנו צריכים לפיד," צעק מעבר למים והחל ללקט עשבים יבשים וזרדים. הנרי סרק את הנחל לכל אורכו וניסה למצוא מקום חצייה בטוח. פה ושם היו המים עמוקים והסתחררו קלות בנקודות שבהן יצרו הסלעים מערבולות. הנרי חצה את הפלג לאורך קו של סלעים גדולים ופסע בזהירות על האבנים הירוקות החלקלקות. הוא ניסה לא לדמיין שהוא נופל למים ונסחף עד האוקיינוס. מדי קיץ, ביום הראשון באגם, היה אביהם מסתכל בשעונו ומודד את הזמן שנדרש לבן לשחות לאורך קו החוף. הוא היה משווה את התוצאה לתוצאה של השנה הקודמת ורושם את המספרים בפנקס קטן שהחזיק בכיס חולצתו. הנרי היה עומד על החוף וצופה. הוא היה נשען על רגלו של אביהם ומניח לגופו להתרופף עד שידיו ורגליו השתלשלו כאילו היה חולה או עייף נורא. כשבן יצא מן המים היה אביהם שולף זנב עיפרון כדי לרשום וטופח על שכמו, והנרי היה מנער מעצמו את טיפות המים שנשרו עליו.

כשהנרי הגיע לכניסה למערה כבר כרע בן על ידיו וברכיו, חצי גופו בפנים והלפיד הכבוי תחת זרועו. הנרי מיהר לבוא בעקבותיו והתנגש בטעות באחוריו. "אל תידבק אלי, בסדר?" אמר בן והחל לבעוט בו. אחת הבעיטות פגעה באפו של הנרי, עוררה בו עיטוש ושילחה עווית של כאב בעינו.

המחילה המובילה אל תוך המערה הייתה צרה, וכאשר זחלו דרכה חסמו גופיהם את כל האור הבא מבחוץ.

"יש פה דובים?" שאל הנרי וחש זיפי רפאים על עורו.

"החור קטן מדי, טמבל." קולו של בן היה עמום.

הסלע הלח חיבק את האחים כאשר נחלצו מן המעבר ולא ראו דבר, ואז פתאום נעלמו הקירות הקרים. האוויר נעשה שופע ירק, קריר ורחב. הנרי גישש בידו בחלל החשוך ולא חש דבר. הם ישבו רגע שותקים בחלל הריק, קרובים זה לזה, ברכיהם צמודות. הנרי ניסה להרגיע את נשימתו כדי שתישמע רגילה – המערה הגבירה כל צליל קטן. בן הדליק גפרור והלהבה הדקה הבהבה ובקושי האירה את המעגל הקטן בין שניהם. הוא קירב את הגפרור אל הלפיד והלהבה זעה ואז תססה וכבתה. הוא הצית גפרור שני והלפיד נדלק, בער בעוז ומילא את החלל בעשן שריחו כחציר שרוף.

"אני לא מאמין.” האור המוזר של האש עיוות את פניו של בן שעמד ונופף בלפיד סביב סביב. "זה מדהים."

המערה הייתה מעגל כמעט מושלם של קירות סלע חלקים עם קרקעית מאובקת חרוצת גומות.

"מדהים," אמר הנרי, אבל המועקה שחש בבטנו לא נעלמה כשהביט בצללים החדים החולפים על פניו של בן.

כמטר או שניים מהאחים נפל משהו מן התקרה ונחת לרגליהם. הם התקרבו והביטו מלמעלה אל הגוש הכהה, ואז הרימו את עיניהם וגילו מעליהם מרבד שחור רוטט. עוד לפני שמוחו של הנרי הספיק לקלוט מה רואות עיניו, הפיל בן את הלפיד וזינק החוצה מן המערה. בעלטה הגמורה ששררה עתה הלם המראה בהנרי כמו ברך הנשלחת אל בטן – תקרת המערה רחשה עכבישים שחורים גדולים. הנרי פנה לרוץ החוצה אך לא ראה לפניו שום אור. לרגע תהה אם משהו גרם לו להסתובב קודם ועכשיו הוא רק מעמיק אל תוך המערה פנימה. זרועותיו רעדו כשגישש באפלה וניסה להבין איפה הוא נמצא. הוא נגע במשהו רך, שלח את ידו וחש את האריג הנוקשה של ז'קט הג'ינס של בן, נגע בכתפיו הגרמיות. הנרי דחק בגבו של אחיו אבל בן התנגד בעקשנות וחסם את היציאה בגופו. גרונו של הנרי נשנק ואנקה חנוקה בקעה מתוכו – קול חייתי. "בני, תן לי לצאת." הנרי רעד עתה בכל גופו ודמעות זלגו על לחייו. "בבקשה." צעקותיו הפכו לצווחות נואשות והדהדו בכל רחבי המערה עד שנדמה היה שכלל אינן שלו. הוא נחבט בקירות כאחת הציפורים הכלואות בכלובים עם עלות היום. ואז, פתאום, הכול נפתח – אור זרם סביב גופו של הנרי והוא הגיח מפתח המחילה, שרוע בעפר וזרועותיו מתנפנפות מעל גופו.

Psst, you might also like:
האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר

"תוריד אותם ממני," צווח הנרי. "תוריד אותם."

"אין שם כלום," אמר בן, גוו כפוף ועיניו דומעות מרוב צחוק. הוא מחה את הדמעות שציירו פסים על לחייו, וידיו המלוכלכות הותירו על פניו רצועות של צבעי מלחמה. הנרי ידע ששום דבר לא קרה ובכל זאת לא הצליח להפסיק לצעוק ועיניו היו פרועות ופעורות אל היער הסובב אותם. בן לפת את כתפיו וטלטל אותן. "די, סתום כבר." אבל הנרי לא חדל. "סתום כבר, סתום כבר, תחתונית בכיינית שכמוך,” אמר בן והדף את הנרי ארצה.

הנרי התיישב בעפר וטעם של דם על לשונו. "אתה אמור לשמור עלי," אמר וניסה לכבוש את יפחותיו.

"אתה צריך ללמוד לשמור על עצמך," אמר בן. "אחרת אנשים תמיד יגידו עליך דברים."

הנרי השתתק ובן השאיר אותו יושב על האדמה והלך הביתה לבדו.

בזמן ארוחת הערב התנועע בן באי-שקט בכיסאו וכמעט הפיל אותו פעמיים, עד שאביהם שאל אם הוא צריך ללכת לשירותים ואמם הטיחה את המזלג בשולחן וגרמה לאחיהם התינוק אלי לצחוק. ואז פלט בן את הסוד וסיפר על המערה שגילו, כל הפרטים – המחילה הסמויה שמצא, הלפיד שהכין, העכבישים הענקיים ששרף. הוא דילג על החלק שבו הנרי בכה. למען האמת הוא סיפר את הסיפור כאילו הנרי לא היה שם כלל, והנרי היה צריך לצעוק כדי לגבור על קולות האחרים: "גם אני הייתי שם, שתדעו לכם." הנרי חטף פליק מפני שחצה את הנחל וגם בן חטף פליק מפני שנתן לו לחצות. למחרת ביקש אביהם מבן להראות לו איפה נמצאת מערת העכבישים, אבל הנרי נדרש לחכות בבית, כעונש. כל אחר הצהריים ישב ליד החלון והביט בשולי היער ההופכים לצללים.

הם הביאו הביתה בצנצנת חמוצים את אחד העכבישים המתים. אביהם אמר שאף פעם לא ראה דבר כזה והאחים רבו על הצנצנת כל הערב. הם הפכו אותה והפכו אותה והצמידו את חוטמיהם לזכוכית ובחנו את הזיפים על רגליו המעוקמות של העכביש, את הכיסוי העורי של גופו, את עיניו הזאביות.

"זה שלי," אמר בן. "אני מצאתי את הדוגמה הזאתי."

"אבל זה לא שייך לך," אמר הנרי.

"אז למי כן?"

"לאלוהים."

אמם לא הרשתה להם להחזיק את הצנצנת על השולחן בזמן ארוחת הערב. "איזה דבר דוחה," אמרה.

אחרי הארוחה הוציא בן את הזכוכית המגדלת והביא אנציקלופדיה מהסדרה שקיבלו מאביהם. הוא שרטט את העכביש וכתב בלטינית את חלקיו – cephalothorax, pedipalps, chelicerae. בראש הדף כתב ARACHNID באותיות גדולות ובולטות. בן הסתיר את הציור בזרוע מגוננת כך שהנרי נאלץ לשרבב את צווארו כדי לראות משהו. אלי התרומם ונתלה על כיסאו של הנרי, רגליו השמנמנות מתנדנדות בקצב בעוד הוא מוצץ את ברכו. הנרי חטף את צנצנת העכביש והצמיד אותה אל פניו של אלי, מעווה את פיו ונוהם אליו. "אני צריך לראות אותו," אמר בן, חטף את הצנצנת בחזרה והניח אותה בזהירות מול ציורו. הנרי הסתכל רגע באלי ואז התכופף וצבט את קפל העור הרך שמאחורי ברכו. כשהתינוק צעק ונפל ארצה, הוציאה אמם את ראשה מן המטבח. "מה קרה?"

"לא יודע," אמר הנרי וליטף את השיער הדק על ראשו של אלי. "הכול בסדר, תינוקי, הכול בסדר."

מאוחר יותר בערב נעל הנרי את דלת האמבטיה ופשט את בגדיו. הוא צחצח את שיניו במרץ מול המראה עד שקצף דשן זלג מפיו אל משטח השיש. עם הפנס בעין הוא נראה כמו דבר דוחה. הוא נהם ככלב מוכה כלבת ואז ירק את משחת השיניים לכיור. הוא העביר את ידיו על זרועותיו ועל רגליו הצנומות ועל הצלעות המזדקרות מחזהו ולחש cephalothorax, pedipalps, chelicerae.

מישהו הלם על דלת האמבטיה. "צא כבר," צעק בן.

אחרי שבן השלים את ציורו והאחים היו לבושים בפיג'מות, הם הסתכלו באביהם שארז את צנצנת העכביש בתוך קרטון וליפף אותו בנייר דבק. מחר על הבוקר הוא ישלח אותו לבדיקה במעבדה בוויקטוריה. את ציורו של בן הצמיד למקרר.

מאוחר יותר באותו ערב בכה אלי וישן במיטת הוריו, ולהנרי היו סיוטים אבל הוא לא סיפר לאף אחד.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשו של הנרי כשהתעורר למחרת בבוקר הייתה: היום יום ההולדת של בן. הוא הדף מעליו את הסדין אבל המשיך לשכב במיטה ובחן את הדוגמאות שהטיל וילון הגלילה על התקרה. הצורות השתנו והפכו ממשולשים שמנים למעוינים צנומים ולרמחים ארוכים ואז נעלמו. הנרי החליט שהיום הוא ישנה את עצמו. הוא כבר ניסה זאת בעבר, אך ללא הצלחה. תמיד כששב למיטתו בערב ידע שנשאר בדיוק כפי שהיה. אבל הבוקר היה נחוש לא להיות כמו הנרי הקודם. הוא סירק את שערו לאחור, במקום בשביל באמצע, והתאמן בדיבור במבטא הבריטי ששמע פעם ברדיו.

Psst, you might also like:
ההורים שלי והילדים שלי

מסיבת יום ההולדת נערכה באגם והשמש זרחה, אבל רוח קרירה דילגה על פני המים והקימה גלים שהצליפו בחוף. בשמים שייטו עננים שמנים שכמו נלקחו מתוך ספרי ילדים וצללים שחורים נשרכו בעקבותיהם על פני האגם. הנרי עזר לאמו לקשור בלונים כחולים לשולחנות הפיקניק והבלונים פרפרו ברוח והתחרו על תשומת הלב. בן וחבריו התאספו לאכול נקניקיות ולפתוח מתנות. אביו של הנרי הוציא את המתנה האחרונה מתחת לשולחן הפיקניק, ובתוך ההשתוללות הכללית עזר הנרי לבן לקרוע את האריזה. בן הניף גבוה מעל לראשו את רובה האוויר החדש – דייזי רֶד רַיידֶר עם טעינת רובה ציד וקת מעץ מלא – והכול הריעו, אפילו הנרי, כי היום הוא היה אחר. אחרי המתנות נכנסו כל הילדים לאגם. הנרי עמד רגע קל על החוף לצד אביו ואז רץ במלוא המהירות אל תוך המים.

"תיזהר, הנרי. תיכנס רק עד גובה הראש," קראה אליו אמו.

"תיזהר, הנרי," לגלג אחד הילדים.

הנרי זינק אל תוך המים בקפיצת בטן והקור צמרר את עורו וקטע את נשימתו. הוא חבט בזרועותיו ובטש ברגליו וחיכך את כפות רגליו באבנים שבמים הרדודים והתנשם כשגלים הוטחו בפניו. הוא רצה לחזור אל הביטחון שבחוף, אך כעבור רגע ראה שרגליו עדיין מסוגלות לגעת בקרקעית האגם ושהוא יכול להתקדם בקלות ורק להעמיד פנים שהוא שוחה כמו שאר הילדים. אם יגלה שהתרחק יותר מדי ויאבד את תחושת החול בין בהונותיו, פשוט ישכשך ויסתובב ויחזור. מגע המים לא היה עוד צונן אלא נעים והנרי החל לחוש שלווה תחת העננים הטהורים והאווריריים הנסחפים בשמים. צעקות וצחוקים ניתרו על פני המים והוא צף והתקדם. "הֶלוֹ," אמר במבטאו הבריטי העליז לכל ילד שנקרה בדרכו. "הֶלוֹ, הֶלוֹ." המים היו צלולים, בהונותיו הבהירות כשכשו כיצורים חיים בין האבנים הנוצצות שעל קרקעית האגם. הילדים התיזו מים זה על זה ובאוויר התעופפו טיפות זעירות שפגעו בפניו המחייכות של הנרי. הוא התרחק עד שהגיע לרציף, שם זינקו בן וכמה חברים בקפיצות פצצה אל תוך המים והוא צף מתחת, חסר משקל בין התומכות המכוסות קורים. מבעד לקרשים צפה ברגליהם היחפות של הנערים מתרוצצות על הרציף ומפעם לפעם נעץ את אצבעו בין הקרשים ודגדג את כפות רגליהם. "תפסיק עם זה, הנרי," צעק בן אי-שם מלמעלה. ראשו הופיע, משתלשל מקצה הרציף, "אני רואה אותך."

הנרי החל לדשדש בחזרה אל עבר המים הפתוחים ואז קפץ מישהו מהרציף ונחת עליו והוא שקע מתחת לפני השטח. הוא בלע כמות גדולה של מים והבהלה זינקה בגופו כשניסה לשוב ולעלות אל פני המים. כף רגל פגעה בו בצד הראש. הוא שלח יד להיאחז במשהו והרגיש גוף לפניו. אצבעותיו לפתו את הבד הרופף של בגד הים שהתבדר סביב רגליו הדקות של מישהו. הנרי נאחז בבגד כדי לעלות מתוך המים, אבל המכנסיים צנחו והוא לפת אפוא את אחת הזרועות שהדפו אותו והצליח לעלות למעלה, מתנשם ומשפשף את עיניו כדי לסלק את המים.

"אתה משכת לי את המכנסיים," צעק הילד והדף את הנרי בחזרה מתחת למים.

כשהנרי שב ועלה, כל הילדים צעקו וכבר החלו להתרחק ממנו בשחייה הרחק אל תוך האגם או טיפסו ועלו אל הרציף. הילד הביט בהנרי בתרעומת כשעלה בסולם והחזיק את אחורי מכנסיו כאילו הנרי עלול לנסות למשוך אותם ממנו שוב. הנרי שקע עד שרק אפו נותר מעל פני השטח. "סליחה," אמר, אבל המילה נלכדה מתחת למים. הוא שמע את ההברות הולכות לאיבוד בבועות. אביו הגיע אליו בתנועת גלישה וחפן ועמס אותו על כתפו, כפי שעשה כשהנרי היה קטן, ולקח אותו עד שולחנות הפיקניק. כשהלכו על החול שמע הנרי מישהו אומר תחתונית. תחילה חשב שהמילה באה מאביו, אבל אז הבין שדמיונו מתעתע בו. כשחזר והתיישב ליד השולחן עמדו שוב כל הילדים בשורה בקצה הרציף ושיחקו בתורות בקפיצות פצצה.

במטבח התלכסן אור הירח מבעד לחלון והתיז אור ממשטחי השיש. הנרי ישב ברגליים משוכלות על השולחן ושתה כוס מים, למקרה שהעכביש יקום לתחייה ויימלט מהצנצנת, אבל אז נזכר שהעכביש כבר בוויקטוריה. על המקרר להט הדף הלבן סביב קווי ציורו של בן. הנרי הביט בתמונת העכביש עד שעיניו החלו לקרטע ורגליו החלו להתנועע.

קודם לכן באותו ערב צחצחו הנרי ובן שיניים יחד ליד הכיור, ואז ירק בן ופנה אל הנרי ואמר: "כל החברים שלי חושבים שאתה מוזר." הנרי משך בכתפיו ואז, בפה שעדיין הקציף ממשחת שיניים, נשך את בן בכתפו.

אלי בכה שוב באותו לילה ולא הניח להנרי לישון. הנרי רצה להיות במיטה עם הוריו אבל לא יכול לבקש כי אביהם כעס שנשך את בן. הוא נשאר אפוא על המיטה העליונה, הסתכל בבן הישן וחשב על המערה. הוא חשב שזה יכול להיות מקום מחבוא טוב, ואם יסגרו אותו טוב, שום דבר לא יוכל לחדור פנימה.

למחרת היה יום ראשון והנרי ובן ירדו אל מגורי הפועלים. מדי יום ראשון ויום חמישי הם אספו בקבוקים במנסרה ואחסנו אותם בארגזים מתחת לצריפים. מדי שבועיים העמיסו את הבקבוקים הריקים על סיפון האצ'אק שהגיעה לתאסיס והביאה מצרכים ואספקה נוספת. הם קיבלו תמיד המחאה שנרשמה על שם אביהם והוא היה פודה אותה ומחלק את הכסף ביניהם. בשבוע מוצלח הרוויח כל אחד מהם ארבעה דולרים. בדרך כלל נדרש להם אחר צהריים שלם, כי הם אהבו להציץ מהחלונות אל המטבחונים והמיטות עם שמיכותיהן הסתורות. אם התמזל מזלם ראו בגדים מלוכלכים על הרצפה או אוכל שנותר על השולחנות – קליפות ביצה או קרומי לחם דביקים מריבּה ואכולים למחצה – שרימזו איזה מין אדם עשוי לחיות שם. כשהיה להם זמן חיפשו דברים מעניינים בפחי האשפה, אבל היום התקדם בן במהירות וארגז הבקבוקים שקשק כשרץ ממרפסת למרפסת.

Psst, you might also like:
הסוד

"מה אתה ממהר?" שאל הנרי.

"יש לי אימון בקליעה."

"עם מי?"

"ציפורים."

בצריף הבא היה משהו שגרם לבן להאט את צעדיו. הוא התכופף ושלף מגזין מפח האשפה ותקע אותו מאחורי מכנסיו. הנרי הלך בעקבותיו לחלקו האחורי של צריף מגורי הפועלים והם ישבו יחד על בול עץ. בן הוציא את המגזין. "רוצה לראות משהו?"

"בטח," אמר הנרי.

בן הפך לאט את הדפים הצבעוניים, על כל אחד מהם אישה עירומה, לפעמים כמה נשים עירומות גוהרות או נוהמות כחיות.

"איזה הכי מוצאת חן בעיניך?" שאל בן.

"לא יודע."

"אתה צריך לבחור." בן הושיט לו את המגזין.

הנרי עלעל בדפים עד שהפכו לטשטוש ורוד. "לא יכול."

בן גלגל עיניים וחטף את המגזין מידיו של הנרי.

"מה תעשה עם זה?" שאל הנרי.

"אשמור." בן גלגל אותו ושב ונעץ אותו במכנסיו. "אתה אפילו לא יודע מה זה, אז מה אכפת לך."

"אני כן יודע מה זה."

בשובם הביתה, עלה בן בריצה במדרגות וחזר עם רובה האוויר שלו. "אפשר לבוא איתך?" קרא הנרי אחריו. בן עבר ממש לידו ופנה לעבר העצים. הנרי חזר הביתה, הניח לדלת הרשת להיטרק אחריו ונכנס לאמבטיה להסתכל בעצמו במראה. העין הלכה והשתפרה, שולי הפנס הצהיבו כאגס שהבשיל יותר מדי. הוא הסתובב בבית בחוסר שקט כחצי שעה ואז יצא החוצה.

היער המה מרעש והשמש זרמה היישר מבעד לענפי העצים וחיממה את קרקעית היער עד שהאוויר הדיף ריח ירוק ושופע. הציפורים דיברו אל הנרי ופטפוטן היה כה רם עד שהתבלבל ולא ידע היכן בדיוק המערה ועצר שוב ושוב ותהה אם בן עומד מאחורי אחד העצים לפניו ומכוון אליו את רובה האוויר.

הנרי החזיק פחית של דלק שלקח מהמוסך ומתחת למיטתו של בן מצא את הגפרורים שגנבו. הנחל בעבע סביב האבנים כשעבר לגדה השנייה. הוא ידע שצריך לשפוך את הדלק באמצע המערה כדי שהמדורה תהיה גדולה מספיק. הוא ירד על ברכיו וזחל לאטו דרך המחילה כדי שלא להפיל את הפחית. הריח הטחוב של הסלע מילא את נחיריו כשהמערה נפתחה סביבו והטמפרטורה צנחה. הוא עצר את נשימתו והוריד את ראשו כדי שלא להציץ במאות הגופים הישנים מעליו. הכול דמם – הצליל היחיד היה השכשוך הרך של הדלק בפחית המתכת, וגם הוא חדל עד מהרה. כל הבהילות אזלה מגופו ושריריו התרופפו, כפי שהתרופפו תמיד כשעמד על שפת אגם. הוא ישב בשיכול רגליים במרכז המערה ואחרי זמן מה ירדה עליו שלווה. העכבישים עסקו בענייניהם ושום דבר לא הפריע לו. זרועותיו ורגליו הזדקרו בזוויות חדות והשיער שעל עורפו סמר בשורות של זיפים. בקצות האצבעות חש דגדוג של קורים דקיקים דמיוניים.

הוא היטה את הפחית והריח המתכתי המתקתק נשפך והתפשט על קרקעית המערה. הצליל הזה עורר הכול לחיים ואלף רגליים רשרשו מעל ראשו. הוא מיהר החוצה והותיר אחריו שובל, הפחית היטלטלה בין ברכיו והריח עקב אחריו עד הירוק המהמם שבחוץ. הוא ניער את הפחית לוודא שהיא ריקה והיטה את הפיה כדי לפזר את הטיפות האחרונות סביב רגליו. ברכי מכנסיו היו רוויות דלק. הוא הוציא את חפיסת הגפרורים עם ציפור הבר האדומה על העטיפה ונשכב על בטנו כדי להיטיב לראות את המסלול הרטוב המתפתל בעפר ואת המרחק בינו לבין פתח המערה. הוא זחל לאחור על גחונו, כלטאה, ורחרח את האדמה. אצבעותיו גיששו אחר הגפרורים וכמה מהם נשרו לפני שהצליח להצית אחד ולהבעיר את הקו. המשעול רשף והוא קפץ על רגליו.

כאשר הגיעה האש למערה דחק הדף פתאומי את האוויר מריאותיו וינק את הצלילים מכל העולם סביבו. הוא נפל ארצה ואור השמש סימא אותו מבין העצים ואז הוא נבלע במהלומת חשיכה.

כשפקח את עיניו ראה את בן, פיו פעור, כמו דג נשנק בקרקעית סירה. בפנים משולהבות מעונג הוא ריקד סביב ראשו של הנרי ורק אז משך והרים אותו וניער את העפר מגבו. הפיצוץ העיף את הנרי כמטר או שניים. חיוך התפשט על פניו של הנרי ובן צחק עוד יותר, והצליל המושתק הגיע לאוזניו של הנרי כאילו הוא צף ועולה אל פני המים מעומק רב. הוא שמע את קולו המעומעם של בן חוזר שוב ושוב: "אתה בסדר." בדרך הביתה רכן בן אל הנרי, זרועו כרוכה סביב כתפו, וצעק לתוך אוזנו: "עפת כמו ציפור."

כל העיר שמעה את הפיצוץ. הוא העיר את אלי משנתו ושילח את אמו במרוצה אל מדרגות הכניסה. הוא הרעיד את כל החלונות בשכונה והזניק ציפורים לחלל האוויר. בעיר קפאו אנשים בצמתים, כיסו את ראשיהם או הביטו אל השמים. הכול תהו היכן היה הפיצוץ הזה. אמו ואביו של הנרי שוחחו על כך בארוחת הערב ובן והנרי קבעו את עיניהם בצלחות ואכלו בשתיקה.

מכתב הגיע מוויקטוריה אך הצנצנת לא הוחזרה. העכביש סווג כעכביש בית מצוי, או Parasteatoda tepidariorum. בן הפך את המערה הלא מיושבת למצודה עם דלת בד ופנסי מחנאות שהאירו את חלקה הפנימי. הנרי לא חזר כמעט אף פעם למערה, וכאשר עשה זאת, חש תמיד שלא בנוח, כאילו אינו שייך. אבל על ההתפוצצות חשב הרבה, אם כי רק בלילה, כששכב לבדו במיטה. לפעמים היה רואה שביל של אש יוצא מקצות אצבעותיו ומתפשט אל העולם. לפעמים היה שומע את קולו של בן אומר אתה בסדר. אתה בסדר.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: עכביש בצנצנת! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%a9-%d7%91%d7%a6%d7%a0%d7%a6%d7%a0%d7%aa/