search
בקריאה כעת: עצות לבעלי כלבים | לסלו דארבשי
search

לסלו דארבשי | מקור:הונגרית

עצות לבעלי כלבים

תרגום : דוד טרבאי

הקדמה מאת דוד טרבאי

״משום שאני סקרן, אני מניח,״ אמר לסלו דרבשי, אחד הסופרים הפוריים ביותר היום בהונגריה, כשנשאל מה מניע אותו להתנסות כמעט בכל צורה של יצירה ספרותית. "זה עניין של אופי. אני אוהב לטייל בעולם הספרות, אני אוהב לנסות דברים חדשים, למרות שאני גם יודע לשמור על נאמנות.״

דרבשי כותב טורים (״זו הפרנסה״, הוא מסביר), רומנים (״המסעות הגדולים, ההרפתקאות, ההליכה לאיבוד והשיבה הביתה״), דרמה (״סקרנות״), סיפורי ילדים (״אהבה״), אבל הוא שמר נאמנות לסיפורים הקצרים, אותם הוא משווה לברקים. "עצות לבעלי כלבים״ הוא בדיוק ברק מהסוג הזה: בלתי צפוי, חזק, בהיר ומאיר, מחשמל. הוא מוצא וממציא ביום-יום את הגרוטסקה והאבסורד, ומגיש אותו עם המגע האנושי הייחודי לו. האומללות הנוגעת ללב של הדמויות שלו מעוררת חיוך, אבל גם צובטת בלב ומזכירה את השבריריות ואת הסופיות של הקיום, את היותנו תלויים זה בזה.

קראו עוד

הוא התפרץ בדלת בקללות, נושא את הכלב בחיקו. הוא התהלך אנה ואנה ולבסוף נרגע והעמיד את הכלב במקומו, ליד שולחן הכתיבה. הוא מזג מים לקערה הקטנה, פיזר אוכל יבש בקערה השנייה, והתכופף כדי להיטיב לבחון את הפציעה שלו. הבהמה הארורה הזאת נשכה בכמה מקומות את הפרווה הקטיפתית השחורה. הכלב נקרע מהצד, חומר המילוי נחשף, ועיניו נצצו בעצב כל כך משכנע, כאילו הכאב וההשפלה העירו אותו לחיים.

״אל תהיה עצוב,״ ליטף את קודקודו. ״אני אתפור אותך ותהיה יפה יותר מאי פעם, אתה שומע? אבל לא עכשיו, רק מחר. אחרי שאביא חוט ומחט.״

רק אז הכתה בו ההכרה שכבר אין לו יותר דירה.

הוא הזדקף, הסתובב בהיסוס, לבש את חלוק העבודה החום שלו, ולבסוף שלף גזה מתוך ערכת העזרה הראשונה של המשרד. הוא חבש את הכלב היטב. לעת עתה זה יספיק. הוא התיישב אל השולחן, בהה במדפי הספרים שנראו כמו חניכיים חסרי שיניים, סקר את שדרותיהם, ולא זכר מתי בפעם האחרונה ארגן אותם מחדש. מאז שעבר לגור כאן, התקשה לשמור על שיטת הקטלוג.

הדירה איננה, ומאז הוא גר כאן.

עכשיו, המקום הזה הוא ביתו.

זה התחיל לפני כמה חודשים, לכל היותר לפני שנה. המשכורת לא הגיעה. הוא חיכה בסבלנות שבועיים נוספים, ולבסוף הלך ברגל למרכז, שם נאמר לו שככל הנראה נפלה טעות מינהלית והיא תתוקן בהקדם, כמובן. אין לו מה לדאוג, זה יתוקן. כך בדיוק הם אמרו. בזמן שירד לאטו במדרגות השיש של המרכז, הוא ניסה לשוות בדמיונו כיצד עשויה להתרחש טעות מינהלית שכזאת.

מישהו שכח להעביר מסמך מחדר לחדר?

או ששכחו ללחוץ על כפתור מסוים?

או שלא חתמו על אחד הניירות?

הוא המתין שבוע נוסף, אבל מאחר שהמשכורת עדיין לא הופקדה בחשבון שלו, הוא חזר למרכז. הפעם נאמר לו כי לא מדובר רק בטעות מינהלית.

כך חשש, הוא הנהן.

הוא הוסיף ואמר שהוא לא ראה גם את תקציב התפעול השוטף של הספרייה בחשבון. לא רק שהוא לא יכול לרכוש ספרים חדשים לאוסף, אלא שלמעשה שום דבר כבר לא מובטח. לא ההסקה, לא הניקיון, ולא כל פעילות אחרת שקשורה לתחזוקה הבסיסית של הספרייה.

 הם אמרו לו שמתבצע ארגון מחדש, לא סתם, אלא בכל הרמות.

״איזה ארגון מחדש? ובאילו רמות?״ הוא תהה בקול רם. הרי אפשר לארגן מחדש את המערכת, בכל פעם ברמה אחרת, אבל בלתי אפשרי לארגן מחדש את כל רמות המערכת בעת ובעונה אחת, בלי לעורר כאוס ואובדן עשתונות. הוא נתן מבט בפקידה שישבה מולו, והיא ענתה כי המערכת תפעל מעתה לפי שיטה חדשה.

האם הוא יקבל משכורת גם בשיטה החדשה? הוא שאל. אם לשפוט לפי מבטה, הגברת ממול ציפתה ממנו למעט יותר התחשבות בנסיבות הקיימות, ולבסוף השיבה לו שעליו לחכות להתפתחויות. יש עמיתים רבים שחווים עמו את אי הנעימות הזו, זה מובן מאליו כשעוברים לשיטה חדשה, אבל בניגוד אליו, לא כולם מתלוננים ולא כולם מגיעים למרכז כדי שירחמו עליהם, או כדי ליצור מתיחות מיותרת.

״אין לי שום כוונה לעורר מתיחות מיותרת,״ הוא אמר והסמיק.

״תודה לאל,״ נדה בראשה הגברת. ״כבר נדמה היה שזה מה שאתה עומד לעשות.״

״נדמה היה?״

״כן, אבל לא קרה שום דבר. אנחנו כמובן מבינים ללבך.״

הוא השתתק. מי זה אנחנו? הוא חשב. האם הוא לא חלק מהאנחנו הזה?

״אנחנו נודיע לך,״ אמרה הגברת וסגרה את התיק, שהיה פתוח לפניה.

״על מועד קבלת המשכורת?״

״בדיוק. וגם על השיטה החדשה. מעבר לזה, אני לא יכולה להבטיח שום דבר. בעצם יש עוד דבר אחד. אתה מאמין באלוהים?״

הוא נדהם

״לא הבנתי.״

״זה מעניין אותנו.״

״אבל… למה?״

״אתה יכול לענות בכנות. כן או לא?״ חייכה הגברת.

הוא יצא מהמרכז בלי להוציא הגה, ולא חזר לשם מאז. היתה לו הרגשה שהשיטה כבר לא תעזור לו. אחר כך נדמה היה ששכחו ממנו. בספרייה עדיין היו חשמל והסקה. הברזים פעלו, המים זרמו. לא הגיעו חשבונות והוא לא נדרש לשלם ארנונה. היו כמה עיתונים ומגזינים שהוא מצא בתיבת הדואר, למרות שהם הגיעו באי סדר ובלי שיכול היה לדעת, איזה עיתון או כתב עת יגיע ואיזה לא. אבל לא היה לו ממה לחיות. הוא כילה את כל החסכונות. הוא מכר כמה דברים מהדירה, את שעון הקיר, את צלחת הארד של סבתא רבא, את השרפרף המקושט בפרחי צבעוני, את הצלחות, את מערכת כלי האוכל שמעולם לא פתח, את הבגדים של אשתו. הוא חשב גם לקחת כמה ספרים ישנים לאלטעזאכן, ספרים עלובים לטעמו, אבל כאלה שאנשים רבים היו שואלים בזמנו, כשעדיין הגיעו אליו לשאול ספרים. אבל הספרים הראויים למכירה נגמרו מהר, ולא היה לו לב להציע למכירה את הקלאסיקונים. בעלי החנויות לספרים משומשים בכל מקרה לא היו מתעניינים בהם, גם ככה הם המהמו ממושכות, בעודם מלטפים את החותמות הכחולות העגולות הטבועות בכריכות הפנימיות של הספרים.

Psst, you might also like:
טליתא קומי

״מכירת חיסול,״ הוא תירץ.

״הייתה לכם מכירת חיסול באביב, לא?״ בחן אותו בעל החנות בחיוך מזלזל.

״אתה רוצה אותם או לא?״

״על שם מי לרשום את הקבלה?״ שאל בעל החנות.

״על שם הספרייה, כמובן.״

בסוף, הוא חשב בעודו פוסע לאטו הביתה, גם זה חלק מהשיטה החדשה. הוא ידע בוודאות שהוא לא היחיד שנפטרו ממנו במכירת חיסול, אבל לפחות התנחם בזה שמישהו שכח אותו, מחק אותו מכל הרשימות, וכעת יזכה בשלווה. איכשהו הדברים יסתדרו.

הוא מכר את הדירה. בחצי מחיר, במחיר זול בכל קנה מידה, אבל בתקופה הזו ההיצע עלה על הביקוש, והוא כבר כמעט הגיע לפת לחם, לכן הוא מכר בזיל הזול את דירת השניים וחצי חדרים, את הפינה הקטנה הזו שבה נפטרה אשתו. הוא השאיר רק את הספה, את הטלוויזיה ואת הרדיו, לקח אותם לספרייה, ומאז הוא מתגורר שם.

הוא חי כאן בספרייה, מה עוד יכול היה לעשות, גם זה רק חלק מהשיטה החדשה.

עד היום התנהלו חייו על מי מנוחות. אבל עכשיו קרה דבר איום ונורא.

פעם, כשעוד היה מתגורר בדירה, במזג אוויר גשום, כשהרחובות התמלאו בבוץ, הוא היה נושא את הכלב בחיקו כשבא לעבודה. אחר כך, כבר לא היה צריך לקחת אותו לכאן, הם הרי עברו לגור בספרייה, ולמרות שהכלב כבר מת, הוא פחלץ אותו באופן כה יפה ומרשים, שבאמת לא הייתה לו סיבה להתלונן. בימים ההם, עדיין היו מגיעים לספרייה כמה קוראים, מלטפים את הכלב או נבהלים ממנו. אין מה לפחד, היה אומר אגב חיוך, בּוֹרקוֹש לא מזיק אפילו לזבוב. מדי פעם היה לוקח אותו לפארק הסמוך לספרייה, ומעמיד אותו מתחת לשיח או על הדשא הירוק, ממש כאילו הוציא אותו לטיול, או ירד איתו להשתין. מדי פעם הוא השכיב אותו על הדשא, ובורקוש השתרע בהנאה והתגרד בגב. הוא נהנה כל כך. היה לו כדור קטן שהיה זורק לו, ואז אוסף אותו וזורק שוב. כך הם היו משחקים, כי כשבורקוש היה בחיים, הוא אהב מאוד לשחק.

כך בדיוק הם שיחקו גם עכשיו. הוא הכניס לכיס את הכדור הדביק מהדשא הסתווי, ולרגע קט הסתובב. הוא פספס את זה רק בשנייה אחת. הבהמה הלבנה הפילה את בורקוש, ולמרות שהייתה מחצית מגודלו, התנפלה עליו בחמת זעם וקרעה אותו ונשכה אותו. לא רחוק מהם עמדה אישה אחת ובהתה בתמונה בלי לזוז. היו לה שיער שיבה ארוך, מעיל לבן ונעלי מגף עם שרוכים. היא החזיקה ביד את הרצועה של הכלבה הפרועה. הוא איבד את העשתונות, זינק על הכלבים, ובעט בכלבה הלבנה בעוצמה כזאת, עד שהיא עפה באוויר. הרצועה בידה של האישה נמתחה עד הסוף, הכלבה התרסקה על הדשא, פרכסה קצת ואז לא זזה יותר. האישה התבוננה בכלבה, ולאט-לאט הסתובבה לכיוונו. פניה לא הסגירו שום רגש. הוא הרים את בורקוש, ורץ בחזרה לספרייה בלי להביט לאחור. רק בכניסה לספרייה התפרץ כל הכעס. כשנרגע סוף-כל-סוף, החזיר למקומה את ערכת העזרה הראשונה ושקל מחדש את מהלך חייו, נשמעה דפיקה על הדלת.

האישה עמדה על המפתן, מחזיקה בידה את הכלבה שהכתימה בדם את מעילה האדום. היא נכנסה למסדרון בצעדים איטיים ונעצרה ליד שולחן הכתיבה שלו. היא התבוננה בבורקוש, שהיה נטול חיים. גם הכלבה שלה כבר מתה.

Psst, you might also like:
מי זוכר את האבק בבית של המינגווי?

״דרך אגב, כבר הזמנתי משטרה,״ אמרה בקול שהיה אפור בדיוק כמו שיערה. מתחת לציפורניה נראה הדם של הכלבה. שוטרים? מעניין מאוד, למיטב זיכרונו מעולם לא ביקר שוטר בספרייה. מכבי אש והמשמר האזרחי כבר ביקרו כאן, במדים ובתפקיד, פעם אחת גם הגיעו שני קציני צבא, אבל רק בטעות. הם היו שיכורים אבל לבביים, ואולם שוטרים – שוטרים טרם ראו הספרים שלו.

״את רוצה לשבת?״ שאל וקירב אליה כיסא.

האישה התיישבה. מיד נשמעו דפיקות בדלת, ולפני שהספיק לומר "כן", נכנס לספרייה שוטר.

״הזמנתם משטרה?״ אמר השוטר, גבר בלונדיני וגדל גוף, פניו מלאות נמשים אדומים.

״שלום וברכה,״ אמרו שניהם.

שקט השתרר, השוטר בחן אותם בלי לומר דבר. הוא הסתכל על הכלב שלו, החבוש, ועל הכלבה המדממת בחיקה של האישה.

״הכלבה שלי נרצחה,״ אמרה האישה בקול חלוש, כאילו רק ציינה בקולה האפור שהגשם הפסיק לרדת.

״זאת היתה הגנה עצמית,״ הוא טען.

״הכלבה תקפה אותך?״ שאל השוטר, ונתן מבט תמה בכלב המת.

״היא תקפה את הכלב שלי. בלי שום סיבה. אפילו שהכלב שלי כבר מת,״ הסביר. השוטר חשב, ניגש למדף הספרים והעביר אצבע על שדרותיהם המאובקות, כפי שילדים מנגנים במקלות עץ על מוטות הגדר תוך כדי הליכה. הבעה של גועל התפשטה על פניו.

״אם הוא כבר התפגר… אם הוא כבר מת, אז איך יכולת להכות למוות כלבה אחרת מתוך הגנה עצמית? ועוד כלבה קטנה יותר?״

״אני בעטתי רק פעם אחת,״ הוא אמר.

״הוא בעט רק פעם אחת?״ הביט השוטר באישה.

״כן, הוא נתן בעיטה אחת. אבל חזקה,״ אמרה האישה.

הם שתקו, האישה משכה בחוטם. הכלבה שלה המשיכה לדמם.

״הכלב הזה, הכלב שלי, הוא חלק מהמשפחה שלי,״ אמר. ״כלומר, הוא היה חלק מהמשפחה שלי.״

״זה מה שאתם תמיד אומרים. אבל כלב מת הוא עדיין כלב מת.״ אפשר היה לראות שהשוטר לא מרוצה ממצב העניינים, ואין לו כל עניין להתעסק בזוטות כאלה.

אלא שהוא התלהם והתחיל להסביר בלהט בלתי ניתן לעצירה.

״קראו לו בורקוש, כלומר, עדיין קוראים לו בורקוש. הוא היה איתי גם ביום ההוא, כשאשתי נפטרה. זה קרה בבית, בפתאומיות. לא ידענו שהיא חולה, לא היה שום סימן שהיא חולה, שמשהו לא בסדר. זה היה תסחיף, זה יכול היה לקרות לכל אחד. מצאתי אותה כשחזרנו הביתה, בערב. היא שכבה על רצפת המטבח. היא טרפה שש ביצים. בדיוק שש. הכיריים דלקו. סליחה. זה לא באמת העניין. אבל בורקוש, הכלב, היה חסר מנוחה באותו היום, וברגע שבו היא נפטרה, הוא התחיל לילל. בקושי הצלחתי להחזיק אותו, הייתי צריך לקשור אותו בחצר, כי אז… עדיין היו אנשים שבאו לספרייה. בורקוש ילל בחצר, וידעתי מיד שקרה משהו. אחר כך מצאתי את רעייתי… את אשתי, על רצפת המטבח. אבל זה לא מה שרציתי לומר. רציתי לומר, מה היה קורה אם הייתי אוהב את אשתי? אם הייתי מרגיש שהיא השותפה האמיתית לחיי? אם לא הייתי מרגיש איזו הקלה מוזרה, לא רצונית, כשראיתי אותה שרועה עקומה ומעוותת על רצפת המטבח, ללא רוח חיים?"

הוא השתתק, וניגב את מצחו בממחטה. אלוהים אדירים, כמה הוא דיבר.

״לא היה לנו טוב. איכשהו… לא התאמנו זה לזה. לא רבנו, לא הסתכסכנו, אבל לא היה לנו טוב. גם לה לא היה טוב. בהלוויה, ניסיתי לדמיין איך כל זה היה נראה אילו אהבתי אותה, אילו היה לנו טוב. חשבתי שגם אז, בורקוש היה מאותת לי. גם אם הייתי אוהב את אשתי ומתאבל עליה באבל כן וצורב, ולא חש שום הקלה, בורקוש היה מתחכך בי בקרסוליים, לסמן לי שמשהו לא כשורה. הייתי אסיר תודה לבורקוש. הוא היה כלב טוב, מוכן תמיד לכל דבר. תמיד חיובי. אתם מבינים? כשהוא מת, ביקשתי מאיש מקצוע מהשורה הראשונה, שנהג להגיע לכאן, לפחלץ אותו.״

האישה קמה ומיד התיישבה בחזרה על כיסאה.

״זאת לא סיבה להרוג יצור אחר!״ היא הרימה מעט את קולה. ״אני רוצה להגיש תלונה. על התאכזרות לבעלי חיים.״ היא הביטה בשוטר. השוטר נד בראשו והוציא פנקס. הם התבקשו לנקוב בשמם ולציין את יתר הנתונים הנחוצים לפרוטוקול. כשהאישה הזדהתה, שמה נשמע לו מוכר, והוא ניגש לפנקס ההשאלות, והתחיל לדפדף בתנועות פרועות.

Psst, you might also like:
חומר גנטי

״את,״ הוא תלה בה מבט חודר, ״חייבת לי ספר.״

האישה הסמיקה ולפתע התעוררה לחיים. נדמה היה שאפילו שיערה מקבל צבע.

״אתה צודק, אדוני,״ היא אמרה בקול חלוש.

״שאלת את הספר הזה בדיוק לפני שנתיים. בחודש הזה בדיוק. "עצות לבעלי כלבים", זה היה שם הספר. לא החזרת אותו בתום תקופת ההשאלה בת השבועיים. שלחתי לך שלוש תזכורות, אבל זה לא הזיז לך שום דבר.״

הוא לא הרים את קולו, הוא נקב בהאשמות בנימה שקולה, ובלי למהר.

״את יודעת איזה קנס הייתי צריך להטיל עליך? עשרות אלפי פורינט, כולל ריבית.״

״אני… התכוונתי להחזיר אותו,״ התחננה האישה. השוטר הביט בשניהם לסירוגין, בפה פעור, המום, "לכל הרוחות," הוא סינן בינו לבין עצמו.

״אבל לא החזרת.״

״לא.״

״מדוע?״ הפעם הוא הרגיש חזק יותר, כאילו הביטחון העצמי שלו חזר אליו. כמה חבל שלבש היום את חלוק העבודה החום. או שלא, בעצם. כך הוא נראה יותר רשמי.

״כי… כי…״ האישה הביטה בכלבה המונחת בחיקה. ״פִינצִ׳י אכלה אותו. מזמן רציתי להחזיר אותו, אבל בטעות שכחתי אותו על השטיח, ו… אז באה פינצ׳י.״

השוטר שפשף את עיניו, כמי שמקיץ מסיוט בלתי אפשרי.

״תצטרכו לפתור בעצמכם את הבעיה הזאת.״

״אנחנו נפתור אותה, אדוני,״ הנידה האישה בראשה.

״אני הולך,״ הניד השוטר בראשו, ונתן מבט אחרון באישה.

״טוב,״ אמרה האישה. ״אתה יכול לעזוב בלב שקט.״

״להתראות,״ נפרד השוטר לשלום.

הם נשארו שם עם שני הכלבים המתים, שאחת מהם עדיין הייתה מגואלת בדם, למרות שכבר הפסיקה לדמם. האישה הייתה נבוכה. אף שהיא זו שסבלה מנזק בלתי הפיך, לבסוף הועלתה בעצמה אל דוכן הנאשמים.

הספרן שקל את העניין.

״תראי, גברתי, אני יודע שלא אוכל לפצות אותך על אובדן כזה. אני מצטער. בכנות. אני מוכן לבטל את הקנס על האיחור. אני לפחות אתעלם מהעניין הזה. זה כבר לא משנה. עצה שלי, תשאירי כאן… את ה… את פינצ׳י. אני אדאג שיפחלצו אותה. הם יעשו עבודה יפה, וכשיסיימו, תוכלי לקבל אותה בחזרה. או להשאיר אותה כאן. היא תסתדר יפה עם בורקוש, ואת תוכלי לבקר מתי שתרצי… לראות אותה. או להיזכר בה.״

האישה קמה בהיסוס, לבסוף הניחה את פינצ׳י לצדו של בורקוש. נדמה היה שהכלב מביט בכלבה הקטנה בסקרנות.

״זה מה שנעשה.״

״מה נעשה?״

״תשלח לפחלץ אותה, ואני אבוא לבקר מדי פעם.״

הספרן שלח את פינצ׳י לפחלוץ. היא נראתה אמיתית בדיוק כמו בורקוש. אחר כך הגיעה האישה לביקור כדי לראות אותה. כעבור כמה ימים היא שוב דפקה בדלת. ביקוריה נהיו תכופים וארוכים יותר, עד שהתרגלה להשקות אצלו את העציצים, לטאטא, לאבק את הספרים, ולהציע על השולחן כריכי ממרח כבד שהכינה מבעוד מועד. ואז יום בהיר אחד, בעודם מסתכלים על הכלבים ומעלים זיכרונות, נגע הספרן בכתפה של האישה.

״בֶּרטָה, ברטה, אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו יושבים בבית קברות. בואי נוציא אותם לטיול!״

הם הוציאו אפוא את ברוקוש ופינצ׳י לפארק המושלג, ליד השיחים, והניחו אותם בשלג. להקה של ציפורי דרור התעופפה מעל, בין העלים הירוקי-עד של שיח הקיסוס. ילדים השליכו כדורי שלג, ושיחררו קולות צחוק וצווחות. מפלס שלג הסתובב בקולות חרחור בכניסה לספרייה. הוא זרק את הכדור לפינצ׳י.

״פינצ׳י, פינצ׳י!״

״כל הכבוד, פינצ׳י!״

כשסיימו לשחק, נכנסו להתחמם. האישה הניחה על הכיריים קנקן תה, ואת הכלבים הם העמידו ליד הרדיאטור, כדי שהרגליים שלהם יתייבשו. הבטן של פינצ׳י הייתה רטובה.

הם ישבו והסתכלו על הכלבים והעלו זיכרונות. זה היה יפה כל כך. השלולית הקטנה מתחת לבטן של פינצ׳י לכדה את אורה הצהבהב של המנורה. כשהספרן החזיק בידו את ידה של ברטה, הוא חשב על משהו.

 מה היה קורה אילו לקח לחנות הספרים המשומשים את ״עצות לבעלי כלבים״. סביר מאוד, הוא חשב, שהיו קונים אותו.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: עצות לבעלי כלבים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%9b%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%9d/