search
בקריאה כעת: עצלות | אווה מֶנָסֶה
search

אווה מֶנָסֶה | מקור:גרמנית

עצלות

תרגום : עופרה קק

דימוי: Seung-Hwan OH

הקדמה מאת סנדרה היינריצי

כשקראתי את "חטאים קלים", קובץ הסיפורים הראשון של אווה מֶנָסֶה, הייתי המומה לנוכח היכולת שלה לשפוט אנשים בצורה כה חסרת רחמים וכה מלאת אהבה בעת ובעונה אחת. בקובץ הזה תרה מֶנָסֶה אחר דפוסים ארכאיים שמתקיימים בחברה פוסטמודרנית. אבל יותר מכול היא מראה בחדות פסיכולוגית ובאירוניה דקה כחוט השערה איך אנחנו, בני האדם, מחמיצים זה את זה. ואת עצמנו. "הִילדה הזאת", שמתחילה לדבר עם פריץ בבר שנקרא "גן עדן עכשיו", אפילו שהיא יושבת מול קוקטייל ירוק כדשא, היא ההזדמנות האחרונה שלו לשנות את כיוון ההפלגה של חייו. להציב מול הפרצוף של אשתו לשעבר ושל בנותיו אושר קטן שהשיג לעצמו. והנה התפיסה העצמית ותפיסת הזולת הן כבר כעין קובייה הונגרית קשה לפיצוח. האם מישהו כאן מבזבז את חייו לריק? האם בנותיו שלו עושות עליו מניפולציות? או שאולי ההיפך הוא הנכון והוא דווקא נאחז היטב במה שחשוב? הביתיוּת המאושרת, הצפיפות המחניקה של החיים העייפים שבהם התמקם פריץ, ההתרגשות רגע לפני ההתרה, לכאורה, של הקשר הגורדי, חקוקים בסיפור הזה, שנראה קליל כל כך, בצורה המעודנת ביותר. שום דבר לא נפתר בסוף, ושאלות הקיום רק דוחקות ביתר שאת. ובדיוק בשל כך אנחנו ממשיכים לחיות, חכמים יותר - כמו במקרים רבים כל כך אחרי קריאה בסיפוריה של מֶנָסֶה.

קראו עוד

פריץ הכיר את "הִילדה הזאת" במסעדה בשם "גן עדן עכשיו", צירוף מקרים מוחלט. הוא מעולם לא הלך למסעדות כאלה. הוא הסתובב כבר הרבה שנים בין שלושה־ארבעה פאבים ובתי קפה, כמה מסעדות גרמניות שמרניות, הקנטינה בעבודה והאספרסו בר ליד אולם הסקווש. באחד הלילות, כשקרין חטפה את אחד מהתקפי ההיסטריה שלה, היא עוד הצליחה להתקשר למסעדות האלה בזו אחר זו. וכך מצאה אותו בבּלָאו בּיכלֶר או ביעקובּינֶר וירְט, קצת אחרי חצות. פְריץ היה בן אדם צפוי. הוא לא אהב לחרוג מהרגליו. לכן היו לו במשך כל השנים רק פרשיות אהבים עם נשים מהעבודה או, לעתים רחוקות יותר, עם נשותיהם של שותפיו לסקווש. ובדיעבד הוא התנחם בעובדה, שאישה כמו "ההִילדה הזאת" בכלל לא התאימה לסגנון חייו.

אבל היא באמת נראתה טוב, גם אם הייתה שחרחורת. אף על פי שהיה לו מעט מאוד ניסיון עם שחורות שיער; איכשהו עד עכשיו תמיד היה לו עסק עם בלונדיניות. הוא לא יכול לומר אם זו הייתה נטייה. קרין היתה בלונדינית כמו ילדה שוודית. מובן ששני הילדים המשותפים שלהם היו בלונדינים. אין פלא. גם הוא עצמו היה טיפוס בהיר מאוד. אבל אפילו ליהודית, הבת הגדולה, שקרין הביאה מנישואיה הראשונים, היה ראש שנראה כמו שדה תירס. לכן נראו כל החמישה כמו משפחה אמתית מאושרת. כל כך הרבה בלונד הוא עניין נדיר כאן. "יותר מדי סלאבים הביאו איתם את הבלונד," אהבה קרין להתבדח, ונראה שהרגישה אז נועזת. רק לאחר שנים רבות הבחין פריץ בכך שגם כל החברות של קרין היו בלונדיניות, ואם לא באופן טבעי, אז הן חִמצנו. הוא שם לב לכך רק לאחר שעזב את הבית. וגם אז הוא לא ייחס לכך כל חשיבות.

בכל אופן פריץ חשב שזה קצת מוזר לדבר עם אישה ששתתה קוקטייל ירוק כמו דשא, כאשר פלח אפרסק עיטר את שפת הכוס. בחוגים שלו שתו בירה ויין טוב. הנשים אהבו לשתות שמפניה. אך כל הערב הזה היה איכשהו יוצא דופן בגלל חברו לעבודה וולפגנג, שבערבים בקנטינה, אחרי משמרת הערב, התחיל פתאום להשתפך לפניו על החיים שלו. הוא דיבר על נישואיו ההרוסים, על הבן הנכה. והוא נאלץ ללוות אותו אל "גן עדן עכשיו" הזה, כנגד כל הרגליו. פריץ לא יכול לסרב. הוא היה חסר הגנה כנגד רגשות, קרי: כנגד אסונות טבע. והוא לא היה רגיל לדבר על דברים אישיים, גם אם כבר התרוצצו במערכת כל מיני שמועות על וולפגנג. כשוולפגנג הזמין את כוס הבירה השלישית, הוא הסתכל עליו בעיניים אדומות והבהיר שהוא חושב כל הזמן על רצח והתאבדות, אלא שהוא פשוט לא יכול להחליט אם עליו להרוג גם את אשתו, או שהעונש הכי טוב בשבילה יהיה לאפשר לה להמשיך לחיות. אז חשב פריץ באי־נוחות: "פָּבלוביק, המנהלת הסכסכנית בעבודה בכלל לא הייתה נכנסת למצב הזה." אבל הוא, הוא הרי נחשב לאדם הגון. הלעיטו אותו בפרטים אינטימיים שאנשים אחרים היו שמחים לדעת, ואותו הם רק הביכו. פריץ התחיל להזיע, ולקח לו כמה דקות מענות עד שקלט שוולפגנג לא ציפה לעצה. לכן הוא הלך איתו ל"גן עדן עכשיו" מתוך הקלה, מתוך רגשי אשם ותחושת כל־יכול, שחלחלה לאטה ושאותה אפשר היה להציג בלי כל בעיה כחוש אחריות.

פריץ ראה את עצמו כמובן כאדם רפלקטיבי. קרין האשימה אותו לעתים קרובות שהוא כבד. ואילו הוא הצדיק את עצמו שאם העביר את הזמן בבטלה, תמיד עשה זאת בהכרה מלאה. הוא חלק בתוקף על הטענה שיש דברים שנעלמו מעיניו. אם הוא קיבל דברים מסוימים כפי שהיו, הרי זה מכיוון שלא ראה כל תועלת במאבק נגדם. לכן הוא התייחס לחוסר המאבק, בסופו של דבר, כל החלטה מודעת. הוא לא הניח שיניאו אותו מכך. הרי קרין עצמה היא שהרוויחה בדרך כלל מהחלטות כאלה שלו, שהתקבלו ללא בזבוז אנרגיה! אפילו ההיכרות שלהם הייתה כל כך נמהרת, שאחרים היו עשויים להתנגד לה רק מתוך עיקרון. איזה בן אדם בן עשרים וחמש היה עובר לגור עם אישה וילדה קטנה אחרי ליל אהבה אחד בלבד? הוא יכול להבין את הפרגמטיות של קרין גם פעמים רבות לאחר מכן. מה התועלת בכך שהיא תחפש עכשיו דירה, אם בעוד חצי שנה, כשהם יכירו וכך גם יאהבו יותר זה את זה, הדירה תהיה קטנה מדי? אך היא הרי צריכה דירה. אמנם אבי הילדה, במאי צעיר, השאיר לה מתוך רגשי אשם את דירתם המשותפת לשעבר, לאחר שהתוודה על פרשת אהבים ונעלם רגע אחרי. "ממנו אני לא לוקחת כלום, רק שיעוף, הבן זונה," סיננה קרין ושרבבה תוך כדי כך את השפה התחתונה לתוך פיה, דבר שפריץ עוד יראה אחר כך לעתים קרובות. אבל פריץ, שדמיין בזמנו אימהות צעירות שננטשו לאחרונה כיצורים מתייפחים, לא היה יכול שלא להעריץ אותה על זעמה הממוקד. אחרי הכול זו הייתה אישה שידעה מה היא רוצה. לא ילדה עם פוני וספרים עבי כרס במיטה, כמו הנשים שהכיר עד עכשיו באוניברסיטה או במסיבות.

קרין סיפרה לו שהיא בהיריון רק כמה שבועות לאחר מכן, אחרי שהם חתמו על חוזה השכירות. לפריץ לא הפריע שהיא נכנסה להיריון כבר בלילה הראשון. הוא אפילו היה כמעט גאה בעצמו. וליהודית הקטנה זה יעשה רק טוב. היא גם ככה הייתה צריכה לעכל את ההלם שבחילופי האבות, בדיוק כך הוא ראה זאת. הבמאי, האבא של יהודית, דרך אגב, לא היה כל כך נורא, אבל פריץ שמר זאת לעצמו. קרין הייתה מעורבת מדי מבחינה רגשית, כך הוא האמין. בשנים שבהן יהודית ופאולה גדלו — הן נראו כמו תאומות — תיווך פריץ לפעמים בין קרין לבמאי. זה תמיד היה בנושא כסף, זה הרי מובן במקרים כאלה.

לעתים קרובות הוא כמעט גילה הבנה כלפי הבמאי. אמנם ייתכן שהבמאי שילם באופן כללי פחות מדי, משום שהוא לא הצהיר כהלכה על הכנסותיו. קרין הפיצה שמועה זו בכל מקום שרק יכלה. אבל אפילו פריץ לא הבין למה קרין יצאה מגדרה דווקא בגלל מעיל חורף ממכירת סוף העונה ודרשה עורכי דין, שופטים ואת מחלק הנוער. הוא לעולם לא היה מודה בכך. גם לא במידת השלווה שאפיינה את שיחות התיווך שלו עם הבמאי. הוא תמיד חשב מראש על פתרון, בדרך כלל על ידי כך שניסה לחשוב מה יהודית הייתה רוצה באותו רגע. הוא נהג להציע זאת לבמאי מיד לאחר שבירכו זה את זה לשלום, ולאחר מכן הם יכלו לשתות בשקט יין אדום ולהחליף דברים על אנשי התרבות.

Psst, you might also like:
טבעוני בהתהוות

אחרי הסיפור עם המעיל הם עשו יום סקי בזֶמֶרינג. בסוף השבוע הזה הבמאי אפילו הזמין את פאולה לבלות איתם. זה לא ממש הוציא לקרין את הרוח מהמפרשים — "בדברים יומיומיים הוא חוסך על הילדה היחידה שלו, רק כדי להציג את עצמו אחר כך כהרפתקן מדהים!" — אבל לפחות עשה סוף לפעלתנותה המשפטית: המכתב לעורך הדין שכב עוד כמה ימים על שולחן הכתיבה שלה, עד שנעלם, ולא לכיוון תיבת הדואר. חוץ מזה, הבמאי היה נוח לטיפול. הוא בילה מדי שנה חופשת קיץ עם בתו, ולעתים קרובות גם חופשת חורף. הוא לקח אותה אליו באופן קבוע בכל סוף שבוע שני, הוא חסך ממנה כמעט לגמרי את בנות הזוג המתחלפות שלו. נראה שיהודית נהנתה מהחיים אפופי הסוד עם אביה, במיוחד כשהיא הגיעה לגיל ההתבגרות. אפשר היה לשמוע שאב ובת קראו יחדיו בחוף המקומי בֶּקֶט וברֶכט על פי תפקידים.

כפי שנאמר, מריבות היו בעצם רק בנושא כסף. כשקרין החליטה פתאום שיהודית תוותר על שמו של אביה לטובת שמו של פריץ, הופתע פריץ לטובה כמה מעט התנגדות הביע הבמאי. קרין שלחה קודם את פריץ. נאמן למשימה הוא הסביר שליהודית יהיה קל יותר בבית הספר. כך חוסכים ממנה את הסטיגמה של ילדת גירושים, והיא עצמה כבר שאלה לעתים קרובות למה בעצם יש לה שם אחר מלשאר בני המשפחה — כאן פריץ הגזים במקצת. וכך קרה הדבר, אף שהבמאי עשה פרצוף מוזר ביותר, רועד במקצת, כפי שפריץ דיווח אחר כך לקרין, שנראה שהפיקה מזה מעין סיפוק גס.

כשפריץ נדחף על הספסל מול "הִילדה הזאת", הוא שפשף את כתפו בענף של דקל מלאכותי. היא חייכה אליו. קולה היה הרבה יותר גבוה וילדותי משאפשר היה לנחש על פי המראה הגזעי שלה. היא גרה לבד והיה לה בן בוגר. היא תמיד הצטערה על כך שיש לה רק ילד אחד, אבל הנישואים שלה היו גם ככה בעייתיים, וזמן קצר לאחר מכן הם גם התפרקו. היא קינאה בפריץ בלהט על "שתיים וחצי ילדותיו". למה הוא אמר פתאום "שתיים וחצי"? בעבר הוא תמיד אמר "שלוש", אבל אחרי הפרֵדה מקרין הייתה לו לפעמים הרגשה שהוא צריך להחזיר משהו לבמאי. או שיש להם משהו משותף, הוא לא הרהר בזה בצורה מדויקת עד כדי כך.

הִילדה אמרה שהיא משתוקקת לנכדים. היא כבר עולה לבן שלה עם זה על העצבים עד כדי כך שהוא דווקא לא יגשים לה את המשאלה. בכל אופן כך הוא מאיים. "אז זה באשמתי," היא אמרה וצחקה. פריץ לא אהב את הנושא. אחרי הכול, בתו הקטנה עדיין לא הייתה בת ארבע. קרין רצתה אותה כהוכחה מאוחרת לאהבה, ככפרה על פרשת אהבים שפריץ כמעט לא זכר. נראה שגם לעובדה שיהודית עזבה את הבית מיד אחרי בית הספר היה חלק בכך. איש לא צפה זאת אצל הנערה הביישנית.

הִילדה דחקה בפריץ להראות לה תמונה של הילדות. בהתחלה הוא לא רצה, הוא חשב ש"גן עדן עכשיו" הוא מקום מאוד לא מתאים לאינטימיות שכזו, בכל מובן אפשרי. היא כמובן אמרה את מה שכולם אומרים ("אחח, איזה בלונדיניות יפות") והחזיקה את התמונה בידה הרבה זמן. אבל לאחר מכן נושא המשפחה שלו לא עלה יותר במשך זמן מה.

היו להם אז כמה שבועות טובים. חששותיו הראשונים של פריץ התפוגגו במהרה — הִילדה גרה בבניין של "גן עדן עכשיו", והיא ירדה למטה רק כשנגמר היין בדירתה המעוצבת בטוב טעם. להילדה היה בעיקר גוף מדהים. אחרי כל השנים, אחרי החוויות, אחרי הנשים מהמערכת, שהיו לעתים קרובות צעירות מדי, פריץ לא ציפה יותר להתלהב מגוף של אישה. והִילדה עוד עברה אינספור ניתוחים בעמוד השדרה, אבל הצלקות היו רק בגב. הוא ראה אותן לעתים רחוקות בלבד, פריץ היה מאהב קונבנציונלי. אבל ההתעמלות שנועדה למנוע כאבי גב, אימון השרירים, ההתעסקות הכמעט כפייתית בכל הפונקציות של איבריה, גרמו להִילדה להישאר רזה וגמישה. והיא גם מרטה אצל הקוסמטיקאית את כל שער הערווה שלה, פרט לפס צר של שיער על עצם החיק. פריץ חשב שזה נראה אמיתי, אפילו אצילי, לא מאיים כמו סבך השיחים השופע שהיה מקובל לפני עשרים שנה.

קרין לא הייתה עקבית בתחום הזה. היא עשתה ניסיונות עם קרמים שמהם היא קיבלה פריחה, היא ניסתה גילוחים שבהם היא נחתכה, או שהיא שכחה את שניהם והיו לה זיפים בין הרגליים. חוץ מזה היה גם הצבע העדין הזה של העור של הִילדה, שריתק את פריץ, משהו כמו צבע זית. קרין לעומת זאת הגזימה זה זמן מה עם מכונות השיזוף. בכל אופן, לדעתו של פריץ הִילדה הייתה מושלמת. הוא גם תיאר אותה באותו דיוק אנטומי בפני אנטון, שאצלו הוא גר מאז הפרדה מקרין — שני חברים לעבודה, שלהפתעת כל העולם נישואיהם עלו פתאום על שרטון. אנטון צחק והקניט אותו בכך שהוא מעולם לא חשב שהוא כזה סקסיסט. אבל פריץ התקשה לתאר את הִילדה מעבר לכך. "היא כל כך נחמדה," הוא אמר לבסוף, "ותרנית, דאגנית, כמובן לא אישה כל כך חזקה כמו קרין, כמעט אף אחת לא חזקה עד כדי כך." הוא הסתיר את העובדה שהִילדה שלחה לו במשך היום אי־מיילים עם סמיילים מטופשים ולבבות. אבל אחרי שאנטון שתה פעם כוסית יין עם השניים, נראה שהוא הבין בעצמו. "מה שלום החתלתולה שלך?" שאל עכשיו מדי פעם והעמיד פנים כאילו הוא מקנא. הביטוי הזה ננעץ לפריץ בזיכרון כמו קרס. הוא לא חשב שאנטון לעג לו, ובכל זאת היה לו קצת לא נוח.

Psst, you might also like:
יומנה של קוראת עיתונים

פאולה הייתה זו שהכי סבלה מהפרדה של פריץ וקרין. בעוד לוֹטשֶן הקטנה, למרבה המזל, כמעט שלא קלטה כלום, ודעתה של יהודית הייתה מוסחת בגלל הלימודים ובעיקר בגלל האהבה הגדולה הראשונה שלה, נראה היה שפאולה איבדה לגמרי את שיווי המשקל שלה. היה קשה איתה כבר מאז שיהודית עזבה, והיא רזתה בצורה מפחידה.

שבועות אחדים לאחר שקרין זרקה אותו בקללות ובאיומים והודיעה לו שיצמצם ככל האפשר את הקשר שלו עם הילדות, "לטובתן", התעורר פריץ באמצע הלילה, מפני שאנטון, שנראה מקומט בפיג'מה, עמד לידו והושיט לו את הטלפון. היא כבר לא מצליחה לשלוט על הבת שלו, ייבבה קרין, וזה לא באשמתה, באמת שלא, היא לא מסכימה שיפילו עליה הכול. בשיחה של שעתיים, שאותה היא ניתקה בזעם כמה פעמים, אבל מיד אחר כך התקשרה שוב, הם הסכימו בסופו של דבר שפריץ יִלמד עם פאולה בזמנים קבועים. בכל פעם שהוא נכנס בשבועות הבאים לדירתו לשעבר, הוא מצא רק את הנערה. היה חשוב לקרין לא לפגוש אותו, ופאולה הזכירה פעם אחת בלעג שכבר מזמן יש לה מישהו חדש.

פריץ הסתדר עם פאולה הרבה יותר טוב ממה שציפה. היא הייתה נעימה בנוכחותו כמו טליה צעירה, והשקיעה בלימודים. רק כשנפרדו, היא נתלתה בכל פעם על צווארו כמו מאהבת קטנה, החליקה את ידיה לתוך צווארון חולצתו כמו חיה חמדנית, והתחננה בדמעות שירשה לה לבוא איתו. בכל פעם הוא ניחם אותה בתחושת אשם, שתוכל לבוא אליו כשתהיה לו דירה משלו. הוא באמת לא יכול לקחת את הַילדה לדירת הגברים המבולגנת שלו, חוץ מזה הוא לא בטח באנטון, שמאז שנפרד מאשתו התחיל לצאת עם בחורות יותר ויותר צעירות. אבל בחיפוש דירה משלו הוא טיפל במקרה הטוב בחוסר התלהבות. שכן חיי הרווקות הלא מחייבים האלה היו חופש מתוק ולא רגיל, לפחות בזה הוא הודה.

מדי פעם, כשהוא נפגש עם הִילדה אחרי העבודה, היו לה שקיות נייר גדולות עם לוגו של חנות צעצועים יקרה. נראה שהיא תמיד הכירה ילדים חדשים, והיא חילקה מתנות לילדים של חבריה לעבודה בכל ימי ההולדת. היא השקיעה במתנות אלה הרבה זמן ואהבה. בכל פעם שילד חדש נולד, היא יצאה מגדרה. כדי שתהיה מוכנה לכל מאורע, היא שמרה באחת המגירות שלה במשרד מבחר קטן של נעליים ומטפחות לתינוקות וחיות בד בצבעים עמידים בפני רוק. אך פריץ לא ידע על כך, רק חברותיה לעבודה לעגו לה בגלל זה. בפעם היחידה שפריץ אסף את הִילדה מהעבודה, הוא אמנם הבחין בלוח השעם הענקי מאחורי שולחן הכתיבה, שהיה גדוש בתמונות של ילדים, אבל הוא לא חשב על כך יותר מדי, היות שמיהר לצאת משם.

פריץ התחמק מכל האירועים שיכלו לחשוף את מערכת היחסים שלהם. בשביל ארוחות הערב המשותפות שלהם הוא חיפש במדריך המסעדות אחר מקומות המרוחקים מהמסלול הרגיל שלו. הוא עדיין לא היה מוכן לכך, אף על פי שכבר הרבה זמן הוא לא הרגיש כפי שהוא מרגיש עם הִילדה. כך הוא ניסה להסביר לאנטון, האדם היחיד שאותו הוא שיתף. אולי שמונה־עשרה השנים עם קרין בכל זאת גרמו לו איזשהו נזק, הוא התלוצץ. בדרך כלל הוא רק לעג לדיבורים על טראומה ותהליכים פנימיים. הוא פשוט לא רצה להיחפז, טען, וחוץ מזה, ההערות של יהודית ופאולה על הגברים של קרין הפריעו לו מאוד. אבל כשאנטון הגיב לכך ללא שיקול דעת ("פוחד מהבנות שלך"), פריץ ממש זעם, דבר שהפתיע בעיקר את עצמו. "זה לא עניין של פחד," הוא סינן, "אלא עניין של כבוד, כבוד לילדות וגם להִילדה, כבוד, אתה מבין, אתה בכלל יודע מה זה אומר?"

יום אחד הִילדה הביאה צפרדע ירוקה מבד. "קניתי אותה בשביל לוטשֶן הקטנה, גם אם אני לא מכירה אותה. כן, הייתי חייבת לקנות," היא לחשה ותחבה לו את הצעצוע ליד. פריץ הביט בצפרדע, שרגליה הקדמיות רעדו מפחד, וכשהרים את מבטו, נראו לו עיניה המבקשות של הִילדה ואלה של הצפרדע כקרובות משפחה. ממש סוטה. פריץ הגיב בגסות, בחוסר שליטה, כמו שרצה לעתים קרובות להגיב כלפי קרין ומעולם לא עשה.

מה היא חושבת לעצמה, הוא שאל בלעג וזרק את הדבר הצמרירי לחיקה של הִילדה, שהוא ימסור לילדה בת השלוש ד"ש ממנה "גם אם היא לא מכירה אותה"? או שהוא ייתן את המתנה, כאילו היתה ממנו? ומה בכלל היא רצתה להשיג? היא רוצה ללחוץ עליו? אז הוא כבר יכול לומר לה ש… "לא, לא," הִילדה ייבבה ונענעה את הצפרדע בזרועותיה, היא מצטערת, היא לא ממש חשבה, רק שהצפרדע היתה נורא מתוקה ואז היא… "לגמרי בתמימות, לפעמים אני באמת קצת מטומטמת, תסלח לי בבקשה, אתה יכול לסלוח?" שארית הערב עברה על פריץ בהתרוממות רוח זועפת של גבר שמוכן לסלוח, ועל כך מודים לו שוב ושוב בגלים חדשים של רכות גדושה ומתחנפת. המשחק המסוכן הזה נמשך אל תוך הלילה, שבו הִילדה התרפסה בפניו במידה כזאת, שגם למחרת, באמצע ישיבת מערכת, קיבל פריץ זקפה רק מהזיכרון, אבל הוא די התבייש בגללה. 

זמן קצר לאחר מכן, החבר של יהודית, הווטרינר השאפתן והחיוור, בגד בה, וקרין, פריץ והבמאי התחלפו ביניהם ליד מיטת חוליה. שני האבות נדרשו להעביר את החפצים של יהודית מהדירה על יד הכביש המקיף. מזל שהם לא פגשו שם את הבחור החיוור, שכן, עם כל הרצון הטוב, פריץ בכלל לא היה יודע איך עליו להגיב. הצורך של הנשים בבית בנקמה היה חסר גבולות, אבל גם פריץ וגם הבמאי לא היו האנשים המתאימים להוציא לפועל משאלות כאלה שעדיין לא נאמרו. בשבועות אלה נעשה הקשר בין פריץ לקרין הרבה יותר נינוח, ההתרכזות בבתה הפצועה מבחינה נפשית וגם, כפי שהוא גילה יותר מאוחר, באהבה החדשה המתפתחת, המבטיחה רבות, הפכו את קרין לאישה ידידותית. לכן הוא גם לא מצא שום סיבה שלא לבוא לקראתה ועבר ברצון לגור עם הילדות למשך שלושה שבועות, כשקרין נסעה עם החבר החדש שלה אל האיים הקריביים.

Psst, you might also like:
קצת דבש

כמעט הכול היה כמו קודם, והוא לא יכול היה להימנע מרגשנות מסוימת: הוא קם בבוקר, הכין ארוחת בוקר, לקח את הבת הקטנה לגן ושתה אחר כך כוס קפה על יד השולחן במטבח לפני שיצא לכיוון המערכת. לרוע המזל, משמעות הדבר היתה הפסקה כפויה בקשר עם הִילדה. שכן היה זה נגד עקרונותיו להמציא פגישות בערבים. הוא עשה את זה לקרין יותר מדי פעמים. דבר כזה עושים רק לאישה. עם הילדות זה נראה לו איכשהו לא מוסרי. זה הגיע אפילו עד כדי כך שהוא התחיל שוב לאונן, וכמו בעבר, הוא הקפיד לקחת רק את המגבות הלבנות. הוא התנחם בכך שהפרישות היא רק לתקופה מוגבלת. הִילדה והוא החליפו מדי יום אי־מיילים מלוכלכים, וזה הסב לו עונג רב. אבל כשפתאום הגיע אי־מייל לא מלוכלך, אלא מתגעגע, פתטי מדי ועם הרבה לבבות מהבהבים, שהסתיים בשאלה אם שתי הבנות הגדולות לא יוכלו להשגיח ערב אחד על הבת הקטנה, ניתק פריץ את הקשר איתה לכמה ימים.

בבית התחילו הבנות להתנהג באופן לא מובן. בכל פעם שהוא התיישב לידן, הן התחילו עם הקשיים שיש להן לטענתן עם אמן, הן התלוננו וקיטרו, וסיפרו ברחמים עצמיים על התנהגותה הלקויה והלא הוגנת של קרין. אך פריץ לא הקשיב בריכוז, הוא בקושי הגיב ומיאן לשמוע את המסרים הסמויים. אחרי הכול, דבר אחד היה לו ברור: זה לא היה הזמן המתאים להציג בפניהן את הִילדה. לבסוף הפרה הִילדה את כל ההסכמים והתקשרה באחד הערבים. פאולה, שענתה לטלפון, קפאה בהתחלה, ואז היא עשתה פרצופים ליהודית, שמאז המהלומה שחטפה נשארה לרוב בבית. פריץ זעם ובאותה מידה היה מגורה כששמע את קולה הילדותי של הִילדה. הוא החליף איתה רק כמה מילים וניתק את הטלפון. אל פאולה ויהודית הוא סינן שהוא יוצא וכנראה לא יחזור הלילה. הוא מקווה שיהודית תוכל לקחת את לוטשן בבוקר לגן. אחר כך הוא הלך, כשהוא מקים רעש רב, מלווה בשתיקתן של בנותיו. כשהִילדה פתחה את הדלת, הוא תפס אותה ודחף אותה לחדר השינה. אחר כך הוא גילה שהוא אפילו השאיר את דלת הדירה פתוחה. הוא התנפל עליה כמו משוגע, הוא הרגיש כאילו בדרך זו היה יכול מבלי משים להיפרד ממנה, מקרין, מהבנות המפונקות שלו, מכל החיים המחורבנים שלו. הוא מעולם לא היה כל כך זר לעצמו. אחרי אורגזמה עצומה, שבמהלכה צעק כמו חיה — פריץ תמיד תיעב קולות גבריים בסקס — כשהתעורר באי־רצון משיכרונו, הבחין בכך שהם קברו תחתם דובי חום ענקי. הוא בקושי היה מסוגל לסבול את מבטה מלא הרגש של הִילדה. ועדיין הוא הרגיש מזוכך. פתאום הוא שכב כמו ילד בזרועותיה והבטיח הבטחות מטופשות. אחר כך הם הלכו יד ביד ל"גן עדן עכשיו", ישבו תחת הדקל המלאכותי והתמזמזו כמו תיכוניסטים. 

מאוחר יותר הוא כבר לא היה יכול לומר אם זה היה בגלל פאולה, שהתחילה להתנהג כמו מטורפת וסחטה אותו בכך שמיאנה לגמרי לאכול, בגלל קרין, שאחרי שובה מהאיים הקריביים היתה בלתי צפויה, תוקפנית ומאיימת בדיוק כמו בתקופות הנישואים הגרועות ביותר שלהם, בגלל הִילדה, שכמעט חנקה אותו עם ההבנה האינסופית שלה, או בגללו עצמו, מפני שאולי הגזים בחשיבותו של הקטע עם הִילדה. אולי באמת זה היה רק רומן רגיל, אחד מאלה שמאבדים את כוח משיכתם מיד כשהם הופכים למחייבים.

בשנים הבאות, בשעת מריבה, עדיין העירו בנותיו מדי פעם הערות על "הִילדה הזאת", כאילו היה להן ביד משהו נגדו. באופן עקרוני הן רק יכלו לומר ש"יש לה שיער כזה שחור, שזה מגעיל", שהרי הן בקושי הכירו אותה. כשכל העניין היה טרי, הן עוד אמרו דברים אחרים לגמרי על הִילדה, אבל פריץ תירץ זאת במתח הרגשי הגדול שלהן ושכח מהעניין מהר ככל האפשר.

כשפריץ חגג את יום ההולדת החמישים שלו בבּלָאוּ בּיכלֶר או ביעקובינר וירט, הוא הזמין אפילו את אנטון. הוא קצת התרחק ממנו עם השנים. פריץ כבר לא יכול לומר בדיוק מדוע. מובן שגם קרין באה, עם בעלה השלישי, בעל משרה ניהולית באיגוד התעשיינים. הקשר איתה היה בעצם בסדר גמור מאז השבועות הנוראיים, כשפאולה שכבה במשך יומיים בטיפול נמרץ, וקרין עם השיזוף שלה מהאיים הקריביים נראתה שם, לאור הניאון, עוד יותר זרה מהבת שלה המחוברת לכל הצינורות. אבל לפריץ היתה הרבה פחות כימיה עם המנהל מאשר עם הבמאי. הוא חשב שזה כמעט לא הוגן, שהמנהל היה אורח במסיבת יום הולדתו, בעוד שהבמאי לא היה שם. קרין, בכל אופן, אפילו דאגה למצוא לו לאחרונה פועלים לשיפוץ הדירה, שבהחלט היתה זקוקה לשיפוצים. המטבח לא נצבע מאז שפאולה נולדה! קרין תמיד היתה טובה במטלות מעשיות כאלה. גם בבחירת המרצפות היא יעצה לו. לפריץ לא היה שום דבר נגד זה. אחרי הכול, היא גרה שם בעצמה מספיק זמן.

כשארז את חפציו אצל אנטון, אחרי הקטע עם הִילדה, וחזר לגור עם הילדות באופן סופי, הוא תהה לרגע מה לעשות עם הקרטונים שהוא אחסן במרתף של קרין כשעבר דירה. לתקופה מוגבלת בלבד, הוא חשב בזמנו. עכשיו הוא החליט להשאיר אותם במרתף, שהיה הרי שלו עכשיו. מה שלא חסר לו בכל החודשים אצל אנטון לא יכול להיות כל כך חשוב. מתישהו, בעוד כמה שנים, אפשר יהיה לבדוק שוב את הדברים. אולי זה יהיה נורא מצחיק, למצוא דברים שנשכחו מזמן. אבל קרוב לוודאי שאיש לא יפתח אותן עוד לעולם, את הקופסאות הישנות האלה. אם הוא כבר היה חייב לחשוב על התקופה הנוראה ההיא, אז הוא עדיין אהב לחשוב בעיקר על הסצנה עם לוטשן. כשהוא הגיע עם הקרטון הראשון, מתנשם בכבדות, אל הקומה הרביעית, הבת הקטנה שלו פתחה לו את הדלת לרווחה, הוציאה בתיאטרליות את המוצץ מהפה וצהלה: "ועכשיו אבא נשאר לתמיד."


*הסיפור לקוח מתוך "חטאים קלים", הוצאת מטר, 2013.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: עצלות! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a2%d7%a6%d7%9c%d7%95%d7%aa/