search
בקריאה כעת: ערב ארוך מדי. על אמנות המשורר היפני יאסושי אינוּאה | פוֹלקֶר צסטְרוֹפ
search

פוֹלקֶר צסטְרוֹפ | מקור:גרמנית

ערב ארוך מדי. על אמנות המשורר היפני יאסושי אינוּאה

תרגום : נועה קול

הקדמה מאת דויד ואגנר

הסיפור "ערב ארוך מדי" נותר עמי מאז שקראתי אותו בכתב העת "מֶרקוּר" (Merkur). במשך כל השנים לא יכולתי שלא להרהר בסיפור שוב ושוב. כשהוצאתי את הסיפור הזה מהספרייה שלי עכשיו, התפלאתי מאוד שעברו כבר תשע-עשרה שנה מאז פרסומו לראשונה. אז, בפברואר 1998, הייתי בערך בגילה של האישה הצעירה, שבסיפור עולה בידה באמצעות דמעות להביא לידי כך שמדפיסים את המאמר שלה בעיתון. היום אני מבוגר מדמות המספר, שהיא כמעט בת ארבעים, ובקיא בבעיות שנתקלים בהן בחיים הפרטיים כשחיים עם בת זוג, וברקע יש גרושה וילד. על כן, כשקראתי את הסיפור שוב, לא יכולתי שלא לשים לב שבחלוף השנים אני רואה את הסיפור מנקודת ראות אחרת, הפוכה מזאת שהייתה לי כשקראתי אותו לראשונה. האם "ערב ארוך מדי" הוא אכן סיפור בכלל? או שמא יש לפנינו מסה, כמו שנטען בטקסט עצמו, מסה שתכליתה להיות תוספת ליצירת האמנות של המשורר היפני יאסושי  אינוּאה, כמו שנכתב בתת הכותרת? בואו תחליטו בעצמכם, קוראים יקרים. פשוט תקראו את הסיפור. ולאחר מכן גם את השירים של המשורר היפני. זה מאמץ שכדאי לעשותו.

קראו עוד

את היכרותי עם יצירותיו של המשורר היפני יאסושי אינואה אני חב לעמיתה צעירה שביליתי איתה בחורף שעבר ערב ארוך ומייגע. באותה עת כבר חייתי בנפרד מאשתי ומבני כמה חודשים, שכרתי חדר בבית מלון על רכס טאונוס. אשתי לבדה היתה אשמה בפרידה, היא התמרמרה כלפיי ללא הרף, מאז שאני זוכר. ולמאהבת שלי היו שדיים גדולים יותר. אם כי היא חיה בברמן במרחק כמה מאות קילומטרים ממני. היה לי אפוא די זמן ודי סיבות לחשוב על כל דבר אפשרי, וגם, למשל, על נשים.  

בבוקר היום האמור הופיעה העמיתה הצעירה, שבהמשך תסב את תשומת לבי לאינואה, במשרדי שבמערכת. שוחחנו על טקסט שהיא כתבה לעיתון. היא הקדישה מאמץ מיוחד למשפט הראשון, הוא נשמע מבריק, אבל בקריאה נוספת התגלה כנבוב. גם שאר כתב היד היה גרוע, מסיבות שאמנם אינן בלעדיות למי שזה עתה השלימו את התואר האקדמי, אבל אצלם הן בכל זאת שכיחות במיוחד. המחברת לא ידעה בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל בהחלט ידעה איך היא רוצה להשתקף בטקסט, ולעניין זה היתה השפעה מכרעת על בחירת המילים, על מבנה המשפט ועל תוכן כתב היד כולו. ייתכן שפשוט לא רצתה לחשוף את חולשותיה, אבל התוצאה היתה אותה תוצאה. בסופו של דבר האחריות שלי לא נגעה לסיבות אלא להשלכות.

אחרי שהראיתי לעמיתה  הצעירה שדבר לא היה נגרע מהטקסט אילו פשוט מחקו ממנו את משפט הפתיחה שעל ניסוחו עמלה מן הסתם שבועות ארוכים, ואחרי שהצבעתי לה על פגמים נוספים, ובסופו של דבר המלצתי לה להתייחס לכל העניין כאל ניסיון נפל ולהתחיל מחדש, היא פרצה בבכי. דבר דומה כבר קרה לי שנים קודם לכן עם עמיתה שהתקשתה לקבל את זה שאני, הצעיר ממנה, נותן לה פתאום הוראות, ומתוך התרעומת הזאת, ככל הנראה, נהגה להתחמק ממילוי כל הבקשות שלי. הבכי שלה אז הותיר אותי ללא מילים. לא היה מדובר אלא בניסוח של כמה תזכירים, אבל לנוכח כתפיה הצרות והרועדות של האישה המתייפחת, שהפנתה לי את גבה כדי להסתיר ממני את דמעותיה, לכאורה, הרגשתי פתאום כאדם קר-לב ונוקשה וניסיתי לנחם אותה בבהלה. לאחר מכן הבנתי שזאת היתה תחבולה שהשתמשה בה כדי להשיג את מבוקשה.

בשל כך לא הרשימו אותי הפעם דמעות העמיתה הצעירה. שיערתי שהיא בוכה כדי לגרום לי להוריד לדפוס את כתב היד שלה. ואומנם, דמעותיה באמת פסקו ברגע שנתתי לה את הסכמתי להדפיס את הטקסט ועל פניה עלה חיוך נושע וגם נבוך במקצת. אמנם כעסתי על המתקפה הערמומית הזו על שלוות לבי, אך התנחמתי בכך שעונש הולם מובטח כבר בעצם הפרסום של מאמר כה בנאלי בעיתון רב חשיבות.

כך הסתיים הדבר לשביעות רצונם של שני הצדדים והתפתחה בינינו שיחה תמימה, שבמהלכה עלה בי הרעיון להמשיך ולשוחח בערב. הרעיון לשוב אל חדרי שבגב ההר לא משך אותי, כשם שלא היה שום דבר מפתה באפשרות להישאר לשבת עד שעת לילה מאוחרת במשרדי שבבית ההוצאה השומם, ולהתייסר ממחשבות על ביתי שנמצא בקרבת מקום אך בכל זאת מחוץ להישג יד, שם, ידעתי, יושבים רעייתי הלומת הצער ובני העצוב.

הזמנתי אפוא את העמיתה הצעירה לארוחת ערב. כבר מזמן לא ניהלתי שיחה עם אישה בת עשרים וחמש. עוד זכרתי במידה מסוימת איך הרגשתי וחשבתי אני כשהייתי בגיל הזה, אבל לא מספיק בשביל שאהיה מסוגל לדמות לעצמי מה הייתי מוצא כיום, בהתקרבי לגיל ארבעים, באני האחר שלי, הצעיר ממני בשלוש-עשרה שנה, אילו רק יכולתי לפגוש אותו. אמנם זה לא היה אפשרי, אבל במקום זאת, חשבתי, אולי אצליח להביט אל תוך נפשה של האישה הצעירה ובדרך זו, בעקיפין, גם קצת אל תוך העבר שלי.

כוונה זו לא התממשה, ולאורך השעות הצמיגות של הערב באתי בטענות אל עצמי שוב שוב, על כך שבעצם ידעתי מלכתחילה שכך יהיה. למשל, היה לי ברור כשמש שגם כשהייתי בן עשרים וחמש לא הייתי מתעקש עד כדי כך להדפיס כתב יד, שלגביו לא יכלה להיות לי ודאות, בניגוד לעצתו של אדם מנוסה ממני – ואם לא מתוך הבנה, אז מטעמי זהירות. ומובן מאליו שידעתי עד כמה אין זה סביר שאדם שהתנהג בבוקר ביהירות ובשתלטנות, יתגלה בערב כקשוב ועניו.

אבל במחשבה שניה היא היתה אישה. על אף שבסוף השבוע שעבר פענחתי במקרה את המסתורין הנשי, חשבתי שלא יזיק לאסוף עוד כמה הוכחות נוספות לתובנות החדשות שגיליתי, במקרה שהשאיפה האחרת שלי – המבט אל העבר – לא תתממש.

דרך אגב, קוראיי החביבים, הטקסט הזה אמור היה להיות מסה שבמרכזה נושא שמעסיק אותי זה זמן רב ואתכם זה כחמש דקות: הדיוקן העצמי של המחבר בטקסט שלו. מכל מקום, אם אתם מאמינים שהיתה לי כוונה נוספת, חבויה, במפגש עם הגברת הצעירה, הרשו לי לומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאתם טועים בנקודה זו! ראשית הייתי בקשר יציב עם אהובתי (זו עם השדיים הענקיים) ושנית, כשלא הייתי בברמן, שכבתי עם אשתי כמעט מדי יום. אני בעצמי מצאתי שכל זה אינו כשורה, אבל ככה זה פשוט היה ובזה, אלוהים יודע, הסתפקתי. רק ליתר ביטחון ביקשתי שיניחו מצעים גם בצד השני של המיטה בחדר המלון – למעשה השתכנתי שם בחדר זוגי. אבל לא, מה אני שׁח, אני כלל וכלל לא ביקשתי שיציעו גם את הצד השני של המיטה, רק שקלתי אם הייתי צריך לבקש שיציעו אותו ליתר ביטחון ואז דחיתי מעליי את הרעיון המופרך הזה. כן, כך זה היה!

Psst, you might also like:
הכרכרה

בשום הקשר אפוא לא תליתי ציפיות גבוהות במפגש הזה. מקום המפגש היה סושי בר קטן ובו ארבעה שולחנות, ובצמוד לו היתה מסעדה יפנית שבחלל האירוח רחב הידיים שלה הופיעו טבחים בתיאטרליות והכינו את המנות המלוהטות על אותם שולחנות שבהם ישבו האורחים. כל המשק היפני הזה היה בתורו חלקו הקטן של קומפלקס שלם שאת חלקו הגדול יותר תפסה מסעדה סינית, חרף ההיסטוריה הארוכה של יחסים בלתי ידידותיים על פי רוב בין יפנים לסינים. שתי המסעדות נתחמו בלובי דו-קומתי של בית מלון ומעל כל אלה התקמר מרכז קניות, במרכז העיר של פרנקפורט. בתוך כל הקומפלקס המסועף הזה הותיר הבר הקטן רושם של נידחות כלשהי. כשהגענו לשם כבר החל לרדת שלג בחוץ ומי שלג ממגפי האורחים העכירו את השתקפות האורות ברצפת האריחים בכניסה.

הערב התארך מדי, בלבי תהיתי פעם אחר פעם מדוע, לכל הרוחות, אני לא שם לו סוף, וגם מצאתי בתשובה לכך מיני סיבות שכלל וכלל לא החמיאו, לא לי ולא לעמיתה. ואולם לרדת לחקר העניין רציתי לא יותר מכפי שרצתה בכך האישה הצעירה בשעות הבוקר, מוטב להותיר את הנכשל בכישלונו. אחרי שהסתיימה הארוחה המשכנו במקום זאת, בכוחות הולכים ואוזלים, את שיחתנו הקלושה בפינה בלובי המלון, תוך שתיית יין לבן ונשנוש שקדים מלוחים, בעוד זמרת משועממת במכנסי פוליאסטר ורודים פלטה מגרונה את Evergreens בליווי קלידים. הערב הסתיים כמו אותם נהרות שגוועים במדבר בלי שזכו אי-פעם להגיע אל הים.

בחוץ, מכל מקום, כבר נערמה שכבה עבה של שלג. נראה לי ששלג כזה לא יאפשר לי להגיע דרך הר פלדברג לבית המלון שלי, במכונית ללא צמיגי חורף, או שלכל הפחות יקשה במיוחד את הנסיעה. אמנם כבר יצאתי לדרך בכיוון הזה, אבל כעבור הרהורים אחדים סובבתי את ההגה ובנקיפת מצפון מסתוריות  פניתי מזרחה ונסעתי דרך רחובות דוממים וריקים מאדם למה שהיה פעם ביתי, למה שהיתה פעם החנייה שלי. משם המשכתי אל מה שהיתה פעם הדירה שלי, אל מה שהיה פעם חדר השינה שלי, אל מה שהיתה פעם המיטה שלי ואל מי שהיתה פעם האישה שלי. כשאני מסתכל היום על סיומו של אותו ערב מתיש, בכל זאת הגעתי איכשהו אל היעד (בניגוד לאותם נהרות, שבלי להגיע אי פעם לים, גוועים באמצע המדבר), גם אם לא ידעתי על היעד הזה יותר ממה שהנהר יודע על הים – וגם לא פחות. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שאם אופיע בהפתעה באחת וחצי בלילה, ואשתחל בכפות רגליי הקרות מתחת לשמיכתה של אשתי לשעבר, היא לא תתמרמר.

מלבד זאת סימן הערב הזה לא רק את תחילתה של היכרותי עם יצירותיו של המשורר אינואה, אלא גם את ראשיתו המאוחרת של חורף עיקש בגרמניה. וכאשר הפלגתי עם בני לאי פֵר במוצאי יום ראשון הבא, רק במזל הצלחנו עוד לתפוס מעבורת פעילה. על פני המים האפורים צפו אינספור גושי קרח, שלג הסתחרר בסמוך לחלונות הלובי של הספינה וכאשר היא פילסה את דרכה במעטה הקרח הסגור, נראה שהחרטום היה לאגרוף ענק. בעל הבית שלי לא הגזים כאשר הבטיח בקיץ שפברואר הוא הזמן הטוב ביותר על האי. במהלך היום ערכנו, בני ואני טיולים ארוכים ברגל, עטופים בבגדים כמומיות. בערב ישבתי מול האח והתווכחתי בטלפון עם אשתי לשעבר ועם המאהבת הרחוקה, או האזנתי לירח, ואילו הילד שכב לצדי וחרק בשיניו מתוך שינה. באחד מטיולינו לאורך החוף, בין ערמות של גושי קרח בגובה המותניים (בגובה המותניים שלי, מנקודת מבטו הם היו בגובה הקדקוד), גילינו באיזו גומחה בקרח פגר בשלבי ריקבון מתקדמים, של ברווז שנלכד בכפור. אחת מרגלי החיה עדיין היתה תפוסה בשרידים של רשת ירוקה ובכלוב הצלעות השבור של בית החזה עדיין היה מונח, כמו חלוק נחל בודד, הלב המושחר והמצומק.

ילדי לא היה מסוגל להשתחרר ממראה היצור המת, ואחרי שבכל זאת התנתק ממנו, שב אליו בחזרה כעבור צעדים ספורים. כך עמדנו יחדיו דקות ארוכות ליד הפגר, מוקפים בגושי קרח מחוספסים שבוץ הסחף צבע בחום, ומעלינו כיפת השמיים פתוחה ורחבה. בני שאל אותי על החיים ועל המוות, כאילו היה לי ידע בנושא הזה, כמו בכל נושא אחר. שתי דמעות קטנות זלגו על לחייו, ואילו אני חקקתי על לוח לבי את המראה הזה של ילדי העגמומי, העומד ומהרהר מעל הקבר הקפוא.  

Psst, you might also like:
שדיים

מלבד זאת הקראתי לבני מדי יום מתוך ספרי לווייתנים שבחר לעצמו בחנות הספרים ויקֶר. גם לעצמי הבאתי לשם ערמה גדולה של חומרי קריאה ובין השאר גם חוברת דקה של אינואה "רובה הציד". ספר זה הופיע במשרד שלי למחרת הערב הארוך מדי, מתנה בלתי-צפויה מהעמיתה הצעירה. בעמוד הראשון היא הוסיפה הקדשה שלמרבה הפתעתי תיארה בה את אמש כ"מרתק". העדפתי לראות בזה אישור לשיפוט שלי ולא משהו שמעמיד אותו בספק. באותו זמן בדיוק סיימתי לקרוא את הרומן "מוסשי" מאת איג'י יושיקאווה. גם בספר זה היתה הקדשה, בכתב ידה של אשתי לשעבר, שקנתה לי אותו לפני אחת-עשרה שנה לכבוד חג המולד. במובן מסוים אפשר לי הרומן הזה, כשקראתי בו שוב אחרי שנים רבות, את המבט לאחור שייחלתי לו. אף על פי שפרטים רבים בעלילה נצרבו בראשי בקריאה הראשונה, קראתי עכשיו את הספר כמו בעיניים אחרות, שכן בחלוף השנים צברתי מן הסתם תובנות שחפפו לכמה מאלה של המחבר; מסיבה זו גיליתי כעת ברומן כל מיני דברים שבפעם הקודמת נותרו נסתרים ממני או בלתי-מוסברים, ובד בבד יכולתי לשחזר בזיכרוני את צורת ההסתכלות שלי מפעם. ואולם בדיוק כמו לפני עשור כמעט, נגעו ללבי משפטי הסיום של יושיקאווה, שבהם השווה בין רצונותיהם ואמונותיהם של בני האדם לשאון הגלים. "…ומי מכיר את נפש הים, שלושים מטרים מתחת לפני המים? מי מכיר את מצולותיו?"

בזמן שהיינו באי פֵר תכננתי לקרוא את  "שוגון" מאת ג'יימס קלאוול, שכן הספר הזה עוסק באותה תקופה ביפן שבה מתרחש "מוסאשי" ופונה, בדומה ליצירתו של יושיקאווה ואף באותה מידה של הצלחה, לקהל הרחב, אם כי לכזה שטעמו מערבי. להשוואה זו הניעו אותי בין השאר הערותיו של מומחה ליפן על סיפורי האהבה – השונים מאוד – בשני הרומנים. ואולם בד בבד התעורר בי צמא לספרות יפנית ולכן טוב היה שנשאתי בתיקי גם את הספרון של אינואה. מדובר בנובלה בת פחות ממאה עמודים. היא בעיקר מתארת שלושה מכתבים שלכולם אותו נמען. המכתבים נשלחו מאשתו, מהמאהבת שלו ומבנותיו. בעקבות "רובה הציד" קראתי את כל הספרים של אינואה שהיה בידי להשיג, למרבה הצער רק כמה מהם תורגמו עד כה לגרמנית.

אני חש צורך לומר שבספרים של אינואה מצאתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי באותה עת. אבל לאמיתו של דבר, מה שקרה הוא שספריו של אינואה עזרו לי להתמודד עם השאלות הללו, בהשפעתם החרישית על צורת ההסתכלות שלי על הדברים, ובין השאר באותו נושא שעומד, כפי שאתם, קוראיי המחוזרים, כבר יודעים, במרכז המסה הזאת: הדיוקן העצמי של המחבר בטקסט שלו. ודאי תסתייגו ותגידו שכל מה שכתבתי עד כה בעניין לא יכול להיחשב מסה ואני לא מתנגד. שכן אם לדבר גלויות אני בכלל לא יודע לכתוב מסות. פעם אחת ויחידה חיברתי מסה בייסורים רבים, היא הופיעה ב-1989 במוסף דפוס שקע של הפרנפוקטר אלגמיינה צייטונג וזיכתה אותי, אני מרשה לעצמי לומר, בהכרה מסוימת, אולי קראתם אותה. באותה עת אף אחד לא ערער על כך שמדובר במסה. אבל אני, בתור מחברהּ, ידעתי את האמת: בזמנו הצגתי את עצמי כמסאי רק משום שהצגתי את הטקסט במאמץ רב בסגנון של מסה, אבל למעשה הוא לא היה כזה.

בכל הנוגע לספריו של אינואה, הקריאה בהם תבעה ממני זמן ארוך יותר משנים-עשר הימים שביליתי עם בני על האי הצפוני המושלג. בינתיים הגיע האביב ואני כבר לא חשבתי עוד על העמיתה הצעירה שכבר מזמן נעלמה מחיי ושנתיב חייה הצטלב בנתיב חיי רק ביום החורף האחד ההוא. ספק אם עוד הייתי נזכר בכלל שהיא זו שאני חב לה את היכרותי עם סופר שהיה משמעותי עבורי יותר מכל סופר אחר כבר שנים רבות. ואולם כאשר נטלתי לידי שוב את "רובה הציד" באחד הימים, נפל מבטי על ההקדשה שבתוכו.

את הערב בסושי בר שימרתי בזיכרוני בדיוק כפי שתיארתי אותו קודם; עכשיו הכול נראה לי מוזר מאוד. איך ייתכן שאדם שלא היה שותף למחשבותיי ולמעשה גם לא עשה כל רושם שהוא מסוגל בכלל להבין אותן, הוביל אותי מכל הסופרים דווקא אל זה שיפיס רבים כל כך מכיסופי? אני עוד זוכר, למשל, שכאשר דיברנו על אבי ניסתה העמיתה לחנך אותי בדרך מגוחכת. וגם בהקשרים אחרים נראתה לי צורת המחשבה שלה יומרנית להחריד. ואולם כעת, כשאני מכיר את אינואה, לא ברור לי מה אישה כזאת יכלה למצוא בו. מדוע בכלל המליצה לי על הספר הזה? מן הסתם שוחחנו בארוחה גם על יפן, זה הלוא התבקש בתוקף הנסיבות, וסביר להניח שבהקשר הזה היא הזכירה את "רובה הציד". ועכשיו נזכרתי שוב: הספר הזה אמור היה לשמש הוכחה.

השיחה נסבה על המסתורין הנשי. את העובדה שאני כבר חשפתי אותו, שמרתי לעצמי בתבונה. הגרעין המחשבתי שלא ביטאתי בקול היה: נשים הן שונות. אני מודה שמחשבה זו, כשהיא מנוסחת בדרך זו, אינה נשמעת מקורית במיוחד. המתבוננים מהצד אף עלולים להתרשם שלא את הפתרון אני מציין כאן אלא שוב רק את המסתורין עצמו. ואולם בעיני היה בתגלית שלי משהו מהפכני. אחרי שהפכתי והפכתי בה עד לאחרון הסעיפים, מצאתי את עצמי בהלך רוח כזה שלא רציתי להאביס בה את האחרים אלא העדפתי לתור אחר דברים נוספים שאוכל להזין אותה בהם. מצאתי חומרים מזינים כאלה בכל מקום, למשל באחד השירים הסיניים בני השלושת אלפים שנה כמעט: "הגבר הנבון בונה חומה/האישה הנבונה הורסת את החומה".

Psst, you might also like:
דגנו זיקוקים

היה זה חסר כל היגיון מצדי להעלות את החכמה המבוטאת בבית הזה משירת ג'ינג דווקא באוזני אישה, ועל אחת כמה וכמה בפני אותה עמיתה צעירה, שהיתה משוכנעת כי כל ההבדל בין המינים מסתכם בכך שנשים הן "רגישות" וגברים אינם כאלה. שיחתנו העייפה נסבה לא מעט על התיאוריה הזו שלה. בין לבין הסבה העמיתה הצעירה את תשומת לבי למתרחש בשולחן הסמוך לשלנו, שבו סעדה את לבה קבוצה של יפנים. אחד הסועדים, גבר נמוך במחצית שנות השישים שלו, נראה אישיות חשובה, שכן תשומת לב כל הסועדים הצעירים ממנו היתה ממוקדת בו, בזמן שהוא עצמו היה עסוק באופן בלעדי כמעט במאכלים שהוגשו בזה אחר זה לשולחן. נראה שמהשיחות שהתנהלו סביבו הוא רק חטף פה ושם איזה משפט שעורר את עניינו; אז, ורק אז, הפנה את ראשו קלות בכיוון שממנו הגיע המשפט. ואולם תשומת לבו נמשכה בכל פעם זמן קצר בלבד ואז מיד שב והשקיע את מבטו בצלחת.

אני לא יודע איך זה קרה – אם אני ובת הלוויה שלי יכולנו פתאום להבין יפנית או אם, מה שסביר עוד הרבה פחות, דיברו היפנים בשולחן הסמוך גרמנית או אם, בסופו של דבר, ומה שנראית כמו האפשרות הסבירה ביותר, היתה למתרחש בשולחנם איכות כל-תרבותית, כך שכל אחד יכול היה בהכרח להבין מה הולך שם, אבל במהלך הארוחה, אשתו של האיש הקטן, שישבה לידו, הלעיטה אותו בעצות על גבי עצות, כמו למשל: "תאכל רק חצי מזה!" או "זה חמוץ. אתה לא חושב שעדיף לוותר על זה?" – "את צודקת, אני אוכַל רק חצי מזה; את זה אני מעדיף לא לאכול בכלל", הוא מלמל חרש בהכנעה, כאילו רוצה לקרוא את עצמו לסדר; אז הצהיר שוב מדי פעם בפעם, כאילו לעצמו: "איזה מעדן! אני בכל זאת אוכַל את זה", ובסופו של דבר אכל בכל פעם את כל מה שהיה בצלחת.

בת הלוויה שלי מצאה בהתנהגותו של אדון טניזקי – שכן זה היה שמו, כפי שנודע לי לאחר מכן – ביטוי לעור עבה להחריד, חסך ב"רגישות" שאופייני לגברים, לנוכח מאמציה האוהבים של אשתו שחיה רק למען הדאגה לבריאותו של בעלה. האם עלי לציין בכלל שאני עצמי ראיתי את הסיטואציה באור שונה בתכלית? לא, שכן מבחינתי העניין המהותי כאן הוא שבמהלך הוויכוח הזה הזכירה העמיתה הצעירה את הנובלה של אינואה: הספר הזה עסק בנושא שלנו בדיוק, הוא הראה בצורה המרשימה ביותר וללא עוררין, איך נשים מתרסקות על אי הנגישות של הגברים.  

למעשה, אם בכלל, הנובלה מתארת את משאלת לבן של נשים מסוימות להתרסק, פחות או יותר, על אי הנגישות של גבר מסוים. על הגבר עצמו אנו לומדים מעט מאוד, וגם המעט הזה נתון לנו כמעט כולו משיפוטי הנשים. מאחר שהשלוש שופטות במכתביהן גם זו את זו, וכל אחת מהן שוגה להחריד בשיפוטיה, נראה לי בלתי-סביר להניח שדווקא את מהותו של אותו גבר היה בידי הנשים הללו להבין כהלכה. כלומר, ברגע שנזכרתי כי הספר הזה למעשה נועד לשמש הוכחה לתזה מסוימת, כבר היתה לי סיבה טובה לפסול אותו – וזאת ללא כל קשר לכך שהעמיתה הצעירה התעלמה כליל מהעובדה שמי שכתב את הספר הזה, עם שלושת מכתבי הנשים שכלולים בו, היה גבר. אם מסתכלים על זה ככה, אז בסופו של דבר אני חב את היכרותי עם הנובלה הזאת ועם מחברה לאי-הבנה משעשעת. ובכל זאת מצאתי שבדבר אחד אני מסכים בכל לב עם העמיתה הצעירה: מדובר ביצירה של רב-אמן רגיש לאין ערוך וגם, אם יותר לי להוסיף, אדם טוב מאין כמוהו.

בחודשים הבאים ניסיתי תכופות לצייר בעיני רוחי את אישיותו של אינואה בספריו, כפי שמזמנים את רוחו של המת. ובסופו של דבר פתרתי גם את המסתורין הזה – ודאי כבר הבחנתם בכך. באותה עת, בעוד גושי הקרח הולכים ונמסים, השתנו מהותית גם חיי שלי. בדרך לא ברורה נשר מאשתי המרמור ועבר אל המאהבת שלי, ומתישהו בקיץ שבא בעקבות זאת, אני כבר מזמן חזרתי לגור בביתי, הפסיק גם בני לחרוק בשיניו בעת השינה. האם כל זה לא היה אלא חלום? אח, קוראים יקרים, זאת ודאי לא תוכלו להגיד לי.        


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.    

Copyright © Volker Zastrow, 1998            

*דימוי: Yohey Horishita

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend