search
בקריאה כעת: פוקנר | אדמונדו פאס סולדן
search

פוקנר

אדמונדו פאס סולדן | מקור: ספרדית

תרגום : אדם בלומנטל

אחרי שראה את השלט שבישר על בואם לנאצ'ז טרייס, אמר חורחה לאביו שהם עומדים להיכנס לשמורת טבע ושכדאי למלא דלק. אביו הנהן. כל עוד אני בארץ הזאת, הוא אמר, אתה מחליט. חורחה הביט בו לרגע והבין שאין טעם, שלמרות כל תקוותיו, אביו לעולם לא ישתנה. ברגע שהבחין בתחנת דלק, האט.

חורחה כיבה את המנוע של השברולט קבליר האדומה ושאל את אביו אם הוא רוצה משהו. חפיסה של מרלבורו. הוא יצא מהמכונית, מילא את המכל ונכנס לחנות. הוא ניגש לקופאית, אישה שמנה מאוד שלמראיה היה רק חן אחד, אבל מספיק – שתי עיניים ירוקות, עזות ומתוקות.

"Would that be all?" היא שאלה. חורחה ביקש חפיסת מרלבורו. אחר כך שילם.

"Have a nice day".

"You too" הוא ענה ויצא מהחנות לעבר השברולט. היה חם, הלחות הדביקה את החולצה לגופו, העננים הלכו והתפזרו ככל שהתקדם הבוקר. תודה, אמר אביו והדליק סיגריה. חורחה עלה שוב על הכביש.  

"יוצאים לדרך, וילי," הוא אמר.

עוד ארבעה ימים יקבל חורחה את התואר הראשון שלו בעיתונות ואביו בא מבוליביה כדי להיות נוכח בטקס. אחרי שראו את המעט שיש לראות בהאנטסוויל, העיר שהאוניברסיטה שלו נמצאת בה, הציע חורחה שיסעו לאוקספורד, מיסיסיפי, להכיר את העיר של ויליאם פוקנר. רק ארבע שעות נסיעה. אביו הסכים. חורחה התלהב מאוד מהרעיון, עד כדי כך שהשמחה המהולה במתח לקראת המפגש המחודש עם אביו וטקס קבלת התואר הממשמש ובא איבדו לרגע מחשיבותם: הוא תמיד רצה לבקר בעיר (ומשהו תמיד מנע ממנו לעשות זאת) של הסופר שהוא העריץ יותר מכל, האיש שבגללו הוא ישב לכתוב ימים ולילות וחלם להיות סופר יום אחד. אבל עכשיו, בנאצ'ז טרייס, מוקף בעצי אורן, הולך ומתקרב לאוקספורד, פוקנר הסתתר בפינה נידחת כלשהי במוחו ואביו הוא שעמד במרכז מחשבותיו ותחושותיו.

הוא הביט בו במלוכסן, כפי שהיה עושה בצעירותו. מדוע תמיד נאלץ להביט בו במלוכסן? לפני שלושה שבועות, כשאביו הודיע לו בשיחת טלפון שהוא ינכח בטקס, חשב חורחה על האפשרות שישלימו. הוא בטח השתנה, הוא אמר לעצמו, הוא הרי בא לטקס, אחרי הכול. הוא תכנן שיחות ארוכות בבר כלשהו, ג'ז טוב ובירה מהחבית. הוא יספר לו על התוכניות שלו וישאל אותו שאלות על חייו: איך היתה הילדות שלו? האם השתתף במהפכה של 52? מי היתה אהובתו הראשונה? איך העביר את שנות הגלות בבואנוס איירס? האם הוא עדיין אוהב את אימו? הוא רצה לשאול אותו כל כך הרבה דברים והתבייש שידע עליו כל כך מעט: כן, הוא התנהג כמו אידיוט ולא ידע לעשות את הצעד הראשון. הוא נזכר בערב שבו דפק על דלת המשרד של אביו וקול שבור שאל אותו מה הוא רוצה, והוא שאל אם הוא יכול לתת לו כמה פסו לקולנוע, והקול ענה שכן, ברור, וכשחורחה פתח את הדלת הוא ראה הבעה של צער אינסופי, אבל כעבור רגע הרגיש את המטבעות בידו, הסתובב ויצא. הוא מעולם לא נזכר בהבעה הזו, עד עכשיו.

Psst, you might also like:
יום א'

נאצ'ז טרייס היתה שוממת: פה ושם מכונית, פה ושם סנאי. שולי הדרך היו שילוב מוזר ומרתק של עצים יבשים, סתוויים, בצבע אבק, ועצים אביביים מפוארים, שופעי ירוק. חורחה התעייף מהנהיגה. הוא הביט שוב באביו, שעישן והתבונן בנוף. בדבר אחד חורחה היה בטוח – לא הוא האשם במרחק שנוצר ביניהם. הוא נזכר במפגש בשדה התעופה, החיבוק הדל, המילה או שתיים שהחליפו; הוא נזכר בימים שעברו מאז ועד עכשיו, בתחושה ששבה ועלתה בו בכל פעם שפגש את אביו, שהנה עוד רגע הם עומדים לתקשר באמת, אבל ברוב המקרים התקשורת הזו לא התממשה אלא חמקה מבין אצבעותיהם: המילים לא נאמרו והרגשות לא בוטאו. הוא לא עשה את הצעד הראשון משום שציפה שאביו ייטול את היוזמה. ואביו, מדוע הוא לא עשה זאת? אולי נטל את היוזמה בעצם הגעתו עד הנה? זו היתה המסקנה הראשונית, אבל כעת חורחה לא יכול היה שלא לחשוב שאביו החליט לבוא לטקס רק מתוך תחושת מחוייבות.

ועכשיו הם פה, חשב חורחה, רחוקים מארצם ומחליפים ביניהם רק את המילים ההכרחיות, סופרים את הדקות, אולי, עד שהטקס יסתיים והם יוכלו לחזור כל אחד לחייו. הוא חשב לגעור בו, לשאול אותו מה לעזאזל הבעיה שלו ואם הוא מתכוון לשתוק עד ההלוויה שלו. אבל לא, הוא ידע שהוא לא יעשה זאת: הוא לא היה מסוגל להתפרצויות רגשניות מהסוג הזה. באותו רגע עלה בדעתו רעיון שהעביר בו צמרמורת: האם הדיכוי העצמי הזה אינו אלא תכונה שירש מאביו? האם הוא דומה לו הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות? האם מחברת ביניהם מערכת יחסים מורכבת של השתקפויות? חורחה דמיין את עצמו בעוד עשרים שנה, יושב ומעשן בשתיקה בזמן שבנו נוהג לאוקספורד בשברולט קבליר אדומה.

Psst, you might also like:
סנטה קלאוס ישן בבית

"כבר שנים שלא קראתי פוקנר," אמר אביו. "יש לי זיכרונות מאוד טובים ממנו. אהבתי אותו מאוד בתקופה מסויימת."

"באמת?" אמר חורחה. מאזדה אחת עקפה אותם במהירות גבוהה; חורחה הצליח להבחין שהנהגת היא אישה.

"זה היה בתקופת הגלות שלי, כשגרתי בפנסיון סוג ז'. לך היה מזל. לי לא היה שום כסף לבזבוזים והשותף שלי לחדר היה בחור מקורדובה שכל הזמן קרא. אני קראתי את הספרים שלו. אני זוכר שהיו לו מלא רומנים של פרי מייסון וגם כמה ספרים של פוקנר, איזה שילוב. אהבתי את הספרים של פרי מייסון: פשוט קראתי אותם וזהו, נגמר הסיפור. פוקנר היה משהו אחר, קשה להבנה, אבל נפלא, נפלא. אתה מאמין? יש משפטים ותמונות שעלו לי בראש שאף פעם לא שכחתי. במיוחד אני זוכר דמות אחת: באיירד סארטוריס. בחיים אני לא אשכח את העצב שלו, את המסעות המטורפים שלו במכונית, על סוס, במטוס… אני זוכר גם את טמפל דרייק, ככה קראו לו, נכון? ואת הסיפור על האישה שישנה עם הגופה של החבר שלה. וגם את הסיפור ההוא עם האסם שעולה באש והילד שלא יודע אם להיות נאמן לאבא שלו, לדם ולמשפחה, או לעצמו.

הוא שתק זמן מה.

"כן, כן, פוקנר, פוקנר הגדול," הוא המשיך. "ידעת שהיו כמה ימים שרציתי להיות סופר? כן, אני רציני, המהנדס הפרוזאי שיושב פה לידך רצה פעם להיות סופר… אבל הדבר היחיד שיכולתי לייצר, כמובן, הוא חיקוי גמלוני של פוקנר. אחרי כמה חודשים של ניסיונות מגוחכים, ויתרתי. וכעבור שנה, כמו שקורה בחיים, הבחור מקורדובה עזב ומאז לא קראתי את פוקנר. חשבתי לעשות את זה כמה פעמים, אבל זה לא קרה. וככה עברו שלושים שנה בלי שקראתי פוקנר.

Psst, you might also like:
התקררות

חורחה רצה להגיד משהו, אבל לא ידע מה לומר.

"האהבה שלך לפוקנר מזכירה לי את הימים ההם," המשיך אביו, שדיבר בלי להסיר את מבטו מהאופק. "אף פעם לא הראית לי מה שאתה כותב, אבל אני סומך עליך שלא תוותר. אני סומך עליך שבמקרה שלך זה לא דבר חולף ושאתה תכתוב את הדברים שאני לא יכולתי לכתוב ותזכיר לכולם, כי חשוב להזכיר את זה מפעם לפעם, שאם הבחירה היא בין כאב לכלום, חייבים לבחור בכאב. שאהבה וכאב הם היינו הך ומי שיוצא בזול באהבה, רק משלה את עצמו. שאין דבר טוב יותר מלהיות בחיים, אפילו אם זה רק לזמן הקצר שניתן לנו בהשאלה."

חורחה ירד מהכביש וכיבה את המנוע.

"אבא…" הוא אמר. "אתה יכול להסתכל עלי?"

האב סובב באיטיות את הצוואר והביט בעיניו של חורחה.

"היחסים בינינו לא בדיוק היו מופתיים, נכון?"

"אין סיבה שהם יהיו. ראית פעם דבר כזה?"

"אבל הם היו יכולים להיות טובים יותר."

"כן."

"מאוחר מדי?"

"יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם."

"אני אוהב אותך, אבא. מאוד מאוד."

"אני יודע," אמר האב והניח את יד שמאל שלו על הכתף הימנית של חורחה, ליטוף עדין, קצר. "עכשיו תמשיך לנהוג."

"הייתי רוצה שנדבר קצת."

"אפשר לדבר בזמן שאתה נוהג."

חורחה הזעיף פנים, התניע את המכונית ועלה על הכביש.

אבל הזעף לא נמשך הרבה זמן. עד מהרה הוא חשב שהדברים קרו באופן הזה ואין טעם להצטער על מה שלא התרחש. אין טעם להתמרמר על המילים שלא נאמרו ועל הרגשות שלא בוטאו. כל זה דווקא הקנה משמעות וכוח למפגשים המעטים ביניהם. יהיו פוקנרים אחרים, הוא אמר לעצמו. רק צריך לחפור.

חורחה הביט ביופי המוגזם והמאיים שהקיף אותם ואמר בקול רם שמדובר ביום נפלא.

"כן," אמר אביו. "נפלא."

ועל פניו של חורחה הצטייר חיוך מעורפל, ספק אירוני ספק כן.                    

    

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This