search
בקריאה כעת: פעמיים | בלה שייר
search

בלה שייר | מקור:עברית

פעמיים

הקדמה מאת עמרי הרצוג

בלה שייר היא אחת מהסופרות החשובות ביותר שקמו לספרות העברית החדשה – ואני כותב את המילים הללו בביטחון מלא, ללא תחושת הפרזה, על אף שרק ספר אחד וכמה סיפורים בכתבי עת מעידים על כך, בינתיים. הסיפור הקטן "פעמיים", שחותם את ספרה "מט ילדים", הוא מושלם בארכיטקטורה שלו, במורכבותה של הפשטות, באופן שבו הוא בונה עולם ודמות במילים ספורות. הוא מזדהר גם במהות החמקמקה, שאפשר לקרוא לה "אמת", כלומר בתחושה שאדם מספר לך אמת דרך הבדיון, אמת שאין דחופה ממנה. האמת הזו קשורה, כדרכה, בהעמדת פנים: העמדת פניה של הגיבורה גניה, שמנקה בניין משרדים ומתגוררת עם בתה וחתנה, וכבר עיניה כהות. ובהעמדת הפנים הזו אין תו של זיוף; כי יש בה צד פנימי וצד חיצוני, יש בה כפל פנים של מילה אחת, "פעמיים", שגניה אומרת לנהג האוטובוס אחרי העבודה, ופעם אחת היא עדות לזרות ולבדידות ולחוסר מוצא, ופעם שניה היא גם עמדה של מרד ועצמאות, של מי שהיתה צריכה לוותר, ועדיין, גם אם היא עצמה לא מודעת לכך, לא ויתרה.

קראו עוד

כשמסתכלים בדברים מן הצד החיצוני, הכל נראה כמו מין משחק הרכבה צבעוני. פסיפס של מדבקות־מחירים מכסה את המוצרים בסופרמרקט: הכי ישנות בלבן, אלה מלפני שבועיים בצהוב, החדשות באדום. על פחיות השימורים זרועות גם מדבקות ירוקות מלפני חודשיים, אבל מחיר מלפני חודשיים הוא כבר פרֶהיסטוריה.

מחירי הנסיעה באוטובוס עולים כל כמה חודשים. ביום שהם עולים מקבלת רָאִיסָה מן הנהג ארבעה כרטיסים – שניים בשבילה, שניים בשביל גֶנְיָה. את שני הכרטיסים שמושיטה לה רָאִיסָה – האחד עם המחיר הישן, האחר עם תוספת המחיר – מכניסה גֶניה לכיס מעילה.

ככה זה נמשך שבוע־שבועיים, עד שכבר מדפיסים כרטיסים עם המחיר החדש, והנהג, בתגובה על ה"פעמיים" הלאקוני של רָאיסה, מושיט לה שני כרטיסים. אבל גֶניה, אחרי שנתיים בארץ, כבר יודעת שזה לא יארך זמן רב – כי בקרוב מאוד יעלו המחירים שוב, ורָאיסה שוב תקבל ארבעה כרטיסים ותעביר לה שניים. היא תשאל את רָאיסה מה גובה התוספת, כי את המחירים שעל הכרטיסים היא כבר לא יכולה לקרוא. את הכסף היא תחזיר לרָאיסה בקלות – היא מזהה את המטבעות לפי הגודל.

מירוץ הכרטיסים הרודפים אחר המחירים, והמחירים בורחים מהם, מזכיר גם הוא משחק. אם מסתכלים בצד החיצוני.

הבעיה עם הצד החיצוני של הדברים היא שגֶניה כבר בקושי רואה אותו. הקָטָרַקט שלה הוא בשתי העיניים. הוא לא מספיק מפותח, הסביר הרופא בעברית ובתה תירגמה, יהיה אפשר לנתח רק בעוד שנתיים. בינתיים תלכי בזהירות, המשקפיים ישפרו את המצב רק קצת.

המשקפיים בהחלט משפרים את המצב רק קצת. גֶניה הולכת בזהירות. גם את הרצפות ואת השירותים היא שוטפת בזהירות בכל הקומות שלה – 12 עד 14; בזהירות אבל טוב, אף־אחד לא מתלונן. בסוף היום היא פוגשת את רָאיסה (קומות 15 עד 17). רָאיסה מחייכת אליה בפטרונות. כפות ידיה מונחות על מותניה, זרועותיה זוג קשתות המחוברות אל גופה כמו ידיות אל מֵחם.

"תבחרי צד", היא אומרת.

גֶניה משחילה את ידה לתוך אחת הקשתות. המדרגות היורדות מבית IBM אל הרחוב הן רצף אחיד ותלול, והן יורדות אותו אַנְגָאזֶ'ה, כפי שאומרת רָאיסה.

הן חוצות את הרחוב וממתינות. בדרך־כלל אוספת אותן המכונית הכחולה של פָּאבֶל ומביאה אותן אל השכונה. אבל לפעמים פאבל עובד עד מאוחר, ואז הן מצטרפות אל קבוצת האנשים שממתינה לאוטובוס. עד שהוא מגיע כבר גדולה הקבוצה דייה להישאב אל תוך האוטובוס בלחץ עצבני. האחרונים שעלו נדחסים פנימה, כתפיהם מעכבות את הדלת הקדמית וזו נסגרת מאחוריהם במאמץ, והנהג, כבר תוך כדי נסיעה, ממשיך לנקב כרטיסיות, למכור כרטיסים, ולקרוא מדי פעם "מי עוד לא שילם" לעֵבר הקבוצה שעדיין מיטלטלת כלואה בינו לבין הדלת.

רָאיסה היא שהסבירה לגֶניה מה צועק הנהג. גֶניה ניחשה את זה בעצמה, אבל רָאיסה אוהבת להסביר, אז גֶניה עשתה הבעה של "אהא, עכשיו הבנתי", והמשיכה לחשוב את מחשבותיה. היא חשבה כמה היא עייפה, וכמה גם הנהג בטח עייף. היא חשבה שבדוחק הזה אין לו מושג מי שילם, רָאיסה יכלה לשלם על אדם אחד כמו שהיא יכלה לשלם על שלושה. היא חשבה שהוא צריך לנחש את המתחמקים מתשלום כמו שהיא מנחשת את המדרגות ברדתה אל הרחוב.

פאבל, הבן של רָאיסה, עובד בחברת ביטוח שנמצאת בַּבִּניין הסמוך לבית IBM, זה שנראה כמו אונייה לבנה ואת שמו גֶניה שכחה. רָאיסה אמרה לה את השם כבר מזמן, והיא זוכרת שזה שם קל, אבל רָאיסה אמרה לה אותו לאט־לאט, הברה אחרי הברה, כאילו גֶניה מפגרת, וגֶניה פתאום נעלבה כל־כך, עד ששכחה אותו מיד. הבניינים עומדים זה לצד זה, האחד כמו טיל מוכן לשיגור, האחר כמו אונייה הערוכה להפלגה, כאילו מוכנים לקחת אותה למקום אחר, והיא מתאמצת להמציא מקום שאליו הם יכולים לקחת אותה.

בינתיים האוטובוס לוקח אותה הביתה, יחד עם רָאיסה שקבוצת תלמידות נדחפות הפרידה ממנה. גֶניה מקשיבה לרדיו של הנהג ומנסה לזהות מלים, אבל מזהה רק "שלום", "לבנון", "אינפלציה", שוב "לבנון", וכמה פעמים "מר ארידור". היא מגיעה הביתה.

בתה של גֶניה אַנָה, חתנה, וגֶניה־עצמה הם שלוש חוליות במעֵין שרשרת־מזון שגֶניה היא החוליה הנחותה ביותר שבה. כשחתנה של גֶניה עצבני, הוא צועק על אנה, ואז אנה מתרגזת וצועקת על גֶניה. גֶניה לא צועקת על אף־אחד. כשהיא מגיעה הביתה, היא מנקה, תולה כביסה ומגהצת. כשחתנהּ מגיע הביתה, נעלמת גֶניה בחדרה או נמלטת אל רָאיסה.

Psst, you might also like:
תיקון אמנותי

"הגן הכחול" – גינת שעשועים שמִתקניה צבועים בכחול – היא הדבר היחיד שמפריד בין הבניין של גֶניה לבניין של רָאיסה. גֶניה חוצה את הגן ומצלצלת באינטרקום.

בנה של רָאיסה פאבל, כלתה, נכדהּ, ורָאיסה־עצמה הם שרשרת שרָאיסה היא החוליה המיוחסת ביותר שבה. רָאיסה אף־פעם לא צועקת, אבל הרהיטים בבית נקנו לפי טעמה, הארוחות מתבשלות על־פי הנחיותיה, וכלתה תלד ילד נוסף כשרָאיסה תגיד לה.

גֶניה היא בת־חסותה של רָאיסה, לכן מעמדה בבית זה איתן. כשהיא מגיעה, מפסיקה כלתה של רָאיסה לקפל כביסה, שואלת אותה איזו ריבה היא רוצה עם התה, וממתינה בסבלנות לתשובתה. כל הערב רָאיסה מסבירה לגֶניה דברים. גֶניה מקשיבה לה, ארשת פניה אומרת, "כן, עכשיו אני מבינה", אף־על־פי שהיא לא ממש מבינה איך תוכל לגרום לאנה להפסיק לפחד שבעלה יעזוב אותה, או לענות לחתנה שלא, לא רק מיליונרים מורידים את המים אחרי שהם עושים בסך־הכל פיפי, או ללמוד עברית כשהיא לא מצליחה לקרוא שום אות.

"תִּלמדי כמוני, מִשמיעה", אומרת רָאיסה. אבל גֶניה לא יכולה. תמיד היה הזיכרון שלה ויזואלי, היא עונה, ועכשיו, עם העיניים האלה, איך תקרא.

הטון הסמכותי של רָאיסה היה יכול, בזמנים טובים יותר, לקומם את גֶניה, אבל הזמנים הטובים שייכים לעבר. הפטרונות של רָאיסה אוהדת וחדורת כוונות טובות, ואהדה היא מצרך נדיר בחייה הנוכחיים של גֶניה. היא אוהבת את ביקוריה אצל רָאיסה.

בחייה הקודמים, גֶניה לא עבדה. בעלה ניהל חנות כל־בו גדולה ופירנס את המשפחה ללא קושי. ימיה היו שלֵווים. הילדה גדלה, העוזרת הגיעה פעמיים בשבוע, וגֶניה התמסרה בנחת לעיסוקה האהוב – דפדוף באלבומי אמנות. במיוחד התרשמה ממַגריט. כשאנה התחתנה ועזבה את הבית, הפכו חייה קלים עוד יותר. השנים עברו, הנכדים בוששו להיוולד. זאת היתה אכזבה גדולה עם נחמה־פורתא לצידה: פנאי וחיים נוחים המשיכו להיות מנת־חלקה של גֶניה. יום אחד קיבלה טלפון מהכל־בו של בעלה. הוא נפטר מדום לב.

בעלה של גֶניה היה רוסי. עכשיו, אמר חתנה, שום דבר לא קושר אותם עוד לארץ המפגרת הזאת. גֶניה ובתה היססו. גֶניה כבר לא היתה צעירה, ראייתה החלה להשתבש. אבל חתנה הבהיר שהוא נוסע לישראל, ומכאן היה ברור שגם אנה תיסע. לא נותרה לגֶניה שום ברירה. היא הצטרפה אליהם.

ייתכן שההחלטה לגור יחד היתה שגויה. היא יכלה לגור לבד בדירת חדר, אבל אז בתה וחתנה היו מקבלים דירת שני חדרים, וחתנה רצה שלושה. עכשיו הם גרים יחד בדירת שלושה חדרים, ובכל פעם שחתנה נכנס אחריה לשירותים, הוא צועק לה שהם לא מיליונרים, והיא מביטה בפניה המבוהלות של אנה ושותקת. הוא עובד בתעשייה האווירית עד מאוחר וחוזר הביתה תשוש, אבל יש לו מרץ בלתי־נדלה לחישובי הוצאות. כל ערב הוא שואל את גֶניה איך היא הגיעה הביתה. בימים שהיא מגיעה באוטובוס, פניו זעופות במיוחד – הנה עוד הוצאה שהיה אפשר לחסוך אם לא הפאבל הקמצן עם השעות הנוספות שלו.

גֶניה פורשת לחדרה. הטלוויזיה בסלון, אבל היא־עצמה לא רצויה שם, בזה אין לה כל ספק. הרדיו היחיד בדירה הוא חלק ממערכת סטריאו הנמצאת גם היא בסלון. רדיו נוסף – אפילו קטן, גֶניה לא צריכה מערכת – אין להם, כי הם לא מיליונרים. היא מציצה החוצה דרך החלון.

"הגן הכחול" מאותת לה "בואי, תעברי דרכי, תצלצלי באינטרקום, רָאיסה תקבל אותך יפה". אבל גֶניה כבר היתה אצלה אתמול, ושלשום, ובתחילת השבוע. הרי אי־אפשר ליפול ככה על אנשים כל יום.

היא פותחת ספר ומביטה בפסים האפורים שהיו פעם שורות של אותיות. מקרבת אל הספר זכוכית מגדלת, וכל פס הופך עתה לקפיץ שחור שקרעי ערפל לבן הסתבכו בין פיתוליו. היא סוגרת את הספר. האלבומים אינם, מַגריט נשאר ברוסיה. היא הולכת לישון. בחלומותיה רואה גֶניה ביצה לבנה ענקית כלואה בתוך כלוב. לעתים הופכת הביצה לציפור אפורה גדולה שמפרפרת בין הסורגים, אחר־כך שוב מלבינה והופכת לביצה.

בבקרים הן נוסעות לעבודה עם פאבל. רָאיסה יושבת לצדו וכל הדרך מסבירה לו דברים. ממקומה במושב האחורי רואה גֶניה את פניו במראָה. ארשת אדיבה של "כן, עכשיו הבנתי" נסוכה עליהם. כמו מאחורי צעיף משי לבן שקוף למחצה חולפים על־פניה הרחובות. בהמתנה ברמזור נשמעים מהמכוניות הסמוכות צלילי רדיו. גֶניה מטה אוזן. שוב "מר ארידור", "לבנון", "אינפלציה". שאר המלל זורם כמו הפסים האפורים בספר: רעש אילם וזר שאינו אומר דבר.

Psst, you might also like:
דלתות אסורות

הקטרקט, שהמיט על גֶניה סוג של עיוורון, גזר עליה גם סוג של חירשות. היא מנסה לחלק את רצועת המלל לחתיכות, לזהות מלים, לנחש או להיזכר במשמעותן. כבר כמה פעמים הסבירה לה רָאיסה מה פירושה של מלה כזאת או אחרת, אבל הכל לשווא. עוד כשהיתה נערה, בשיעורי האנגלית בבית־הספר, למדה רק מקריאה, לא משמיעה.

כמו בכל הבקרים, גם בבוקר הזה מפנה רָאיסה מדי פעם את ראשה אל המושב האחורי ומחייכת אל גֶניה חיוך מעודד. אבל הפעם חדשה מרעישה בפיה:

"את יודעת, גֶניצ'קה, אנחנו עוברים דירה".

"עוברים דירה? למה? לאן?"

רָאיסה מסבירה – דירה יותר גדולה, אזור יותר טוב, בכל־זאת, חולון טובה יותר מהשכונה שלהם.

"הזדמנות טובה, החלטנו מהר, נעבור כבר בעוד חודש", מדווחת רָאיסה, "אבל אל תדאגי, נמשיך להתראות בעבודה. וגם אחרי העבודה תבואי אלי, תבואי כאילו את ממשיכה לגור בבית על־יד, את שומעת?!"

כל החודש שומעת גֶניה את סיפורי האריזה של רָאיסה. סוג של קהות־חושים אוחז בה. מופנמת היתה תמיד, אך הבידוד בבית נעל אותה בתוך עצמה על סוגר ובריח. רָאיסה היא חברתהּ היחידה, וגם אותה ספק אם היתה מכירה אם לא היו עובדות יחד ומגלות שהן שכנות.

מַעֲבַר הדירה של רָאיסה מכה בגֶניה כפטיש כבד. כמובן, רָאיסה תשמח להמשיך לארח אותה, אבל מי ייתן לגֶניה לנסוע אליה? חתנה, כששמע על המעבר, חישב מיד את העלייה הצפויה בהוצאות – הרי הטרמפ עם פאבל אבוד עכשיו! הוא נתן בגֶניה מבט של תוכחה, השליך את העט על השולחן, ונקב בסכום שיעלו להם עכשיו נסיעותיה.

"ניאלץ לקנות לך כרטיסייה חודשית, וגם היא בקושי תספיק", פסק.

גֶניה מדמיינת את הסצנה שתתחולל אם תוציא כסף נוסף על החזרה מביתה של רָאיסה, ויודעת שחיי החברה שלה נגמרו.

בינתיים עושה רָאיסה אימונים לקראת נסיעתה העצמאית של גֶניה באוטובוסים.

"רק כרטיסייה. שהנהג לא יעבוד עלייך עם העודף. ותיזהרי כשאת עולה לאוטובוס, יש כאלה עם שתי מדרגות וכאלה עם שלוש!"

את מספרת לי, חושבת גֶניה, אני אלופה בספירת מדרגות.

"לא ירמו אותי, אני מכירה מטבעות לפי הגודל", היא אומרת לרָאיסה בשמץ של גאווה פגועה.

ביום הראשון לאחר המעבר של רָאיסה, בדיוק באחד בחודש, מעיר השעון את גֶניה כרגיל בשש. אבל כשהיא פוקחת את העיניים, היא מגלה שהאהיל התלוי מעל ראשה טס הצידה במהירות עצומה. כך גם התמונה שעל הקיר, כך גם החלון. כל היום וכל הימים שלאחר־מכן מסתחררת כל סביבתה ללא רחמים, וכשגֶניה קמה, נסחף גם גופה אל תוך הסחרור ונזרק בעוצמה לכיוון הטיסה המטורפת. היא נאחזת בקירות כדי לא ליפול. הרופאה קובעת: וירוס. זה יעבור לבד.

זה עובר לבד אחרי עשרה ימים. חתנה בדילמה – האם עדיין כדאי לקנות לה כרטיסייה חודשית? הוא מחשב את מספר הנסיעות שנותר לה החודש – לעבודה ובחזרה, כפול מספר ימי העבודה. "זה כבר לא כדאי", הוא ממלמל.

בבוקר, לראשונה בלי רָאיסה, היא ממתינה לאוטובוס. כשהוא מגיע, יש כבר אנשים רבים בתחנה. היא עולה במדרגות, מוצמדת בכוח אל הנוסעים שמלפניה, נדחפת על־ידי אלה שמאחוריה. האוטובוס מתחיל לנסוע. הנהג קוטף במהירות כרטיסיות מתוך ידיים אלמוניות, מנקב, מוכר כרטיסים, מחזיר עודף.

"מי עוד לא שילם?" הוא צועק כל כמה שניות.

גֶניה, כהרגלה, חושבת כמה קשה לו לנחש מי משתמט מתשלום. בדוחק הזה איש לא יֵדע אם שילמת על שלושה או לא שילמת כלל.

האנשים מתקדמים פנימה במעבר. גֶניה ועוד אשה עולות מדרגה נוספת, תיקו של האיש שמאחוריה תקוע בגבה. כסף קטן אין לה. היא מכינה שטר. פחד צונן מפני הנסיעה לבד תוקף אותה. הכי בטוח זה לעשות הכל כפי שהיתה עושה רָאיסה.

גֶניה מושיטה לנהג את השטר. רָאיסה תמיד גם אומרת משהו. מלה מסוימת. כנראה מספר התחנות, כי אולי זה קובע את המחיר. נו, כן, בטח, היא אומרת תמיד "פעמיים".

"פעמיים", אומרת גֶניה לנהג.

הנהג מושיט לה שני כרטיסים, דוחף לתוך ידה עודף, וכבר מנקב את הכרטיסייה של האשה שלידה ושל האיש שמאחוריה ושל מישהו בלתי־נראה מהמדרגות מאחור.

גֶניה מביטה בכרטיסים מבולבלת. בזמן שהיתה חולה כנראה שוב העלו את המחירים. מעניין בכמה. אבל המספרים שעל הכרטיסים נראים מטושטשים ולא ברורים. רק כשמתפנה מקום־ישיבה והיא בוחנת את העודף, היא נדהמת לגלות: או שהנהג החזיר לה פחות מדי כסף, או שהמחיר עלה במאה אחוז. היא יושבת במקומה מהססת. צריך לגשת לנהג, לשאול אותו. בטח! איך בדיוק? באיזו שפה? היא מסתכלת אם יש בסביבה מישהו מרוסיה שיתרגם, היא מזהה את הרוסים לפי הפנים. הנה אדם במגבעת נוקשה ומעוגלת, הוא חייב להיות רוסי.

Psst, you might also like:
אתה רק מדמם

אבל תחושת בושה כבדה משתלטת עליה. היא מן־הסתם טועה במשהו בסיסי. המציאות ניצבת מולה מסתורית כדמות רעולת פנים. אולי המדד קפץ בעשרות אחוזים, וכולם יודעים את זה חוץ ממנה. אולי היא טועה בזיהוי המטבעות. זה יהיה מביך כל־כך. האיש שחייב להיות רוסי מביט בה מתחת לשולי מגבעתו כשהיא יורדת מן האוטובוס.

את הרצפות בקומות 12 עד 14 היא שוטפת במשנה זהירות. שרידי הסחרחורת עדיין בתוכה, מאיימים לזרוק את גופה אל השַׁיִש המבריק.

רָאיסה איננה. לפני יומיים היא התקשרה לגֶניה וסיפרה ששכנתה החדשה הציעה לה עבודה: לטפל באמהּ הזקנה.

"זה כדאי לי, גֶניצ'קה", הסבירה רָאיסה בלהט, "זה פה תיכף, לא צריך לנסוע לשום מקום, וכשהנכד חוזר מבית־הספר, אני כאן. אז הסכמתי. כבר אמרתי שם בעבודה שלום לכולם. אבל אנחנו נמשיך להתראות, אחרי העבודה תבואי עם פאבליק. בחזרה תיקחי אוטובוס עד לה גרדיה, זה אחת־שתיים, התחנה פה. ומשם זה כבר לא בעיה, כל קו שעובר נוסע לבית שלך".

אחת־שתיים, אבל אצלנו הכל סָפוּר, זה שני אוטובוסים במקום אחד. אנחנו לא מיליונרים, דיקלם לגֶניה קולו של חתנה.

בהפסקה היא בוחנת את המנקות האחרות שהתאספו במטבחון. אף־אחת לא מדברת רוסית, אף־אחת לא יכולה להגיד לה אם מחירי הנסיעה התייקרו.

"רָאיסה יוֹק!" אומרת לגֶניה אחת המנקות ופורצת בצחוק ספק־ ידידותי ספק־שמח־לאיד.

"יוֹק" זה בטח "הָלְכה" בעברית, חושבת גֶניה בהמתינה לאוטובוס בדרכה הביתה. משכורתה נכנסת ישר לחשבון הבנק המשותף שלה עם בתה וחתנה. בארנקה מונח הכסף שהקציב לה חתנה עד סוף החודש בשביל הקניות במכולת והנסיעות. היא שולפת מתוכו שטר נוסף.

"פעמיים", היא אומרת לנהג מכותרת טבעת צפופה של נוסעים, ומקווה שהאירוע מהבוקר יתגלה כחד־פעמי.

אבל הוא מושיט לה שני כרטיסים ומחזיר עודף שמלמד על התייקרות של מאה אחוז.

"הנסיעות באוטובוסים עלו?" היא שואלת את בתה.

"מה אני יודעת? הלחם עלה, בטח גם הנסיעות עלו", היא עונה.

בתה עובדת בסניף הבנק השכונתי, כך שבאוטובוסים כמעט אינה נוסעת. בערבים המעטים שהיא ובעלה יוצאים, הם נוסעים במכוניתם.

"מה אני יודעת", חוזרת אנה על דבריה בעצב.

אנִייֶצ'קה שלי, חושבת גֶניה, לְמה הפכת. היית עליזה כציפור כשהיית ילדה.

את חתנה אינה מעיזה לשאול על המחירים.

הימים בלי רָאיסה בודדים מתמיד. איש לא מדבר עם גֶניה בעבודה. רק המנקה הצחקנית אומרת בכל פעם "רָאיסה יוֹק!" ופורצת בצחוק.

גם בבית לא מדברים הרבה. חתנה ובתה בקושי מדברים זה עם זה, לא כל שכֵּן עם גֶניה. היא מסיימת את עבודות הבית ופורשת לחדרה, עייפה, קהת־חושים, כבר לא מופתעת מהתייקרות הנסיעה, מביטה בגעגועים ב"גן הכחול".

בחלומותיה בלילות נוגס אדם בציפור יפת־נוצות, דמה מטפטף על צווארונו הלבן.

בכל פעם שגֶניה יוצאת מהעבודה וממתינה לאוטובוס, מרחף בית IBM גבוה מעליה חום־אדמדם, מחורר בחלונות מרובעים צפופים, כמו יערת־דבש ענקית שהוצאה מהֶקשרהּ. הבניין הסמוך נראה עתה כסליל נפרם של רצועות נייר לבנות. במבט בוחן רואים שצורתו צורת ראש אדם ענק.

בכל פעם שהאוטובוס מגיע, מתלבטת גֶניה אם לעלות או להמתין לפאבל. פאבל יכול לקחת אותה למקום המיוחל שבו ישאלו אותה עם איזו ריבה היא רוצה את התה, ורָאיסה כל הערב תסביר לה דברים, וגֶניה תקשיב לה בהבעה של "כן, עכשיו הבנתי". גֶניה תספר על המבט המבוהל בעיני בתה כשבימים קרים במיוחד תופס אותה חתנה רוחצת כלים במים חמים. רָאיסה תגיד לה שתיזהר כשהיא יורדת במדרגות. גֶניה…

אבל כאן עולים בזיכרונה החישובים המדויקים של חתנה, הסכום החודשי שהוקצב לה ההולך ואוזל, והיא מדמיינת את הסקנדל שיתחולל אם יסתבר שעשתה נסיעות מיותרות.

היא עולה לאוטובוס.

"פעמיים", היא אומרת לנהג ונוסעת הביתה.


*הסיפור לקוח מתוך ספרה של בלה שייר "מט ילדים", ב"ספריה החדשה", 2011, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.

*הסיפור ראה אור לראשונה בכתב-העת "קשת החדשה" בשנת 2004, ובאנתולוגיה "סיפורי הקשת החדשה" ב-2007.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: פעמיים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a4%d7%a2%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%9d/