search
בקריאה כעת: פרנצלאואר ברג, לילה | אנט גרשנר
search

אנט גרשנר | מקור:גרמנית

פרנצלאואר ברג, לילה

תרגום : גדי גולדברג

הקדמה מאת קייט דרבישייר

הרבה סיפורים נכתבו על הג'נטריפיקציה בברלין, ובמיוחד על אזור פרנצלאואר ברג. ובכל זאת, אנט גרשנר מעניקה לנו מבט ייחודי - הגיבורה שלה מרגישה כמו מין בסכנת הכחדה, כמו השועל שהיא פוגשת ברחובות השוממים עכשיו בלילה. היא מודאגת מן "הפולשים", אבל מבינה שגם הם רק בני אדם, וכך, בחיפוש אחר אלטרנטיבה, היא מנסה להתיידד איתם וללמוד את מנהגיהם ואת אזורי המחייה שלהם.
אנט גרשנר מכירה את ברלין ואוהבת אותה. היא מכירה את המקומיים בשכונה שלה ואת ההיסטוריה של הרחובות והבתים. היא מכירה את הפרטים הקטנים ואת שאריות החפצים שהיא מתארת בסיפורה. היא מיטיבה כל כך ללכוד את האווירה הלילית של פרנצלאואר ברג אז ועכשיו, שאפשר ממש להריח אותה. בסיפור המחוכם, העצוב-מצחיק הזה, היא מזמינה אתכם לקלף שכבות יחד איתה.

קראו עוד

 הלילה, קצת אחרי אחת, שוב פגשתי בקצה הרחוב שלי את השועל. וכמו בפעם הקודמת, גם הפעם הוא נעצר, הפנה אלי את פניו, ורגע קט הצטלבו מבטינו. שני בעלי החיים האחרונים בעיר הזאת. אפילו מרחוב גְרַייפְסוַלְד הסמוך לא נשמע שום רעש. רגע המבט דמה בעיניי לנצח. מעין הבנה שבשתיקה נרקמה בינינו. אחר כך נעלם השועל בין המכוניות החונות.

אני לא זוכרת מתי שמתי לב שחוץ ממני אין כאן יותר אנשים ברחובות אחרי חצות. מן הסתם זה היה תהליך אטי ולא מורגש. בהתחלה נעלמו הפאבים השכונתיים, אחר כך נסגרו המועדונים עקב תלונות של השכנים, המסעדות הקדימו את שעת הסגירה והתרוקנו הרבה לפני חצות, הקיוסקים נסגרו ובתי הקפה עברו לפעול רק במשך היום. מתישהו חדלו גם בעלי הכלבים לצאת לטיול הלילי שלהם מפני שרק בעלי כלבים מעטים נותרו בשכונה. הם חסרו לי, אף על פי שמעולם לא אהבתי כלבים שמתרוצצים חופשי.

בתחילת השנה נסגר גם הפאב הקבוע שלי, מקום המפלט של כל ילידי השכונה, שהיו נפגשים כאן לשתות, לעשן, לפטפט ולשחק, וכדי לגדף את החדשים שעברו לגור כאן, את הגברים, שבגילם המתקדם הקימו עוד משפחה, עם נשים צעירות מהם בעשר שנים, אבל לא ממש צעירות, שכולן קשורות איכשהו לעולם התקשורת.

בהתחלה חשבנו שמן הסתם נסתדר איתם איכשהו, הרי כבר ראינו רבים באים ועוזבים. אבל אלה היו אחרים, נוקשים יותר, בלי שיכולנו לנסח מה בדיוק גורם להם להיות נוקשים, כי הרי כלפי חוץ הם היו ידידותיים, לפעמים אפילו אדיבים, אבל אחרי רגע היית מוצא בתיבת הדואר שלך הודעת פינוי מהדירה, ודירה אחרת פשוט לא היה אפשר למצוא, בגושי צואת הכלבים האחרונים היו תקועים פתקים קטנים על קיסם, שדרשו לשמור על הרחובות נקיים, ובעיתונים כתבו עלינו בלעג שאנחנו דבקים בשכונה שלנו כאילו היתה מולדת. שאנחנו לא מבינים את התקופה. שהגיע הזמן שנזוז. שחיינו כאן די והותר. הרי דירה עם קישוטי גבס ורצפת עץ אינה חלק מזכויות האדם. אבל גרוע מהלעג היה עצם זה שמסביבי נעלמו האנשים בזה אחר זה, עד שלבסוף נשארנו רק מעטים ושילמנו מחיר כפול על הבירה כדי שבעל הפאב יוכל להמשיך לחיות ולשלם את שכר הדירה. אחרי שהתקבלה תלונה אנונימית במחלקת התברואה, שיפצנו את הפאב במו ידינו והתחלנו לעשן בחוץ, שקטים כמו חתולים המתגנבים על חומת הבניין. אבל כל זה לא הועיל.

בעל הפאב נתקף זעם כשהתקוטט ערב אחד עם בעל הדירה מהפּיאנוֹ נוֹבּילֶה, שכל ערב היה מזמין משטרה ומגיש תלונה על מפגע רעש. בעל הפאב הפסיד במשפט ואיבד את רישיון העסק, ואנחנו איבדנו את הסלון שלנו. כבר מזמן אי אפשר יותר לחיות כאן ממכירת אמנות, חפצים משומשים או בירה. בערב האחרון הבאתי גלויית דואר ששנים היתה תלויה אצלי במסדרון, מקיאוולי לילדים: ״כשאתה כובש אזור כלשהו, חסל את כל מי שנגדך. אחר כך התנהג בחביבות רבה לכל מי שנשאר.״ אולי בדיוק זאת היתה הנוקשות: איש מאיתנו לא היה אמור להישאר. אחד מאיתנו שאל אם מצב הרובע לא דומה בעצם לתוצאות של פצצת ניטרון, שמפניה הזהירו אותנו בילדותנו והפחידו אותנו כל כך. סיפרו לנו שהאויב עלול להשליך אותה על הרובע שלנו ולמחות כל דבר חי, אבל הבתים יישארו על עומדם בלי פגע. אחר כך יבואו הכובשים ויתרווחו להם בדירות שלנו. טוב, אמרנו, אבל אף אחד הרי לא מת. אז לאן נעלמו כולם? הוא שאל. הדבקנו את גלויית מקיאוולי בדבק-שלוש-שניות לחלון הראווה. אבל גם זה לא הועיל. הזגוגית הוחלפה. בעל הפאב עבר לגור בפריפריה, ובחדר שבו נהגנו להתרפק זה על זה בלילות, נפתח לא מזמן בית קפה לילדים עם טירה מתנפחת, ואבות עומדים לצידה שעות על גבי שעות ומשגיחים על ילדיהם משחקים, מפחד שייפצעו או שגברים מרושעים אחרים יחטפו אותם.

את דממת חצות המוחלטת הזאת בלב המטרופולין – אם שואלים אותי, מדובר באוקסימורון – אפשר לבלבל בקלות עם מצב חירום, אבל לאמיתו של דבר מצב החירום האחרון באזור הזה הוכרז בשבוע שאחרי ההתקוממות של 17 ביוני 1953. אפילו אחרי ליל 7 באוקטובר 1989, כשברחובות מסביב לכנסיית ״גת שמנים״ – פחות מקילומטר מכאן – הגיעו הדברים לידי התנגשויות בין כוחות הביטחון ובינינו, הצעירים הזועמים, ורובנו נעצרנו והרחובות התרוקנו מאדם, אפילו אז לא שררה כאן בלילה דממה כזאת. טוב, אולי ליד החומה, אבל גם שם תמיד היה צץ לו איזה שוטר מעלטת הכניסה של אחד הבניינים המטים לנפול ומבקש, בעצם פוקד, להראות לו תעודת זהות. אז היה באופנה לחקות את הניב הסקסוני המוזר שלהם: ״נו טוב, חבר, אני אבדוק אם יש עלי תעודת זהות״, והשוטרים היו מגיבים באורך רוח או בתאוות שליטה גדולה יותר, איש איש על פי מזגו, לפעמים אפילו במעצר. ואז היינו מבלים את הלילה בתחנה.

בחורף שלפני האחרון, כשהשלג נערם בגובה עצום על המדרכות ובפארקים ועמעם את קול הצעדים במשך ימים רבים (אפילו על הכבישים הוא נערם), עקב אחרי בלילה גבר אחד, צמוד מאוד וחרישי כל כך, עד שרק בגלל ריח הנשימה שלו הבחנתי שיש מאחורי מישהו. הוא לא אמר מילה ורק הלך אחרי כמו צל. זה היה שעה לפני חצות, ואף אחד לא היה ברחוב, אפילו החלונות בחזיתות הבתים היו כולם חשוכים. כשהגברתי את קצב הליכתי, הרחיב גם הוא את צעדיו. אם הלכתי לאט, האט גם הוא את הקצב, ואם נעצרתי לקשור את השרוכים, עשה גם הוא כמוני. בכל רגע ציפיתי למהלומה על הראש, לכך שיגנוב לי את התיק או יצמיד לוע אקדח לגבי. אחרי שלוש מאות מטר נתקפתי חרדה. בדקתי את דלתות הבניינים, אולי אחת מהן לא סגורה עד הסוף, אבל כל הדלתות והשערים היו נעולים ומוברחים. לפתע ראיתי אור בוקע מתוך השלג. כשהצצתי בחלון נגלה לעיני בָּר שמעולם לא הבחנתי בקיומו לפני כן. החלקתי פנימה וטרקתי את הדלת. הצל חדל לעקוב אחרי.

הבָּר היה מלא. זיכרוני מורה לי שהוא היה ספוג עשן, אבל לא יכול להיות שזה נכון, כי ביום שנכנסתי אליו בפעם הראשונה, כבר נחקק החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים. ובכל זאת, כולם נראו כאילו הם יושבים לפני מאפרות ומאפרים בעודם שקועים במחשבות. היו שם כמעט רק גברים.

Psst, you might also like:
הפעם האחרונה

מה שהתרחש אחר כך, קרה בעצם במקרה. אחד מהם פנה אלי בדברים. הוא נראה לי מוכר, אבל במובן כלשהו כל החדשים האלה דומים, אותם בגדים, אותם משקפיים, אותו בושם, זקן של שלושה ימים וסמארטפון. פתאום התאוויתי לדעת, אם גם כשהם עירומים אי אפשר להבחין ביניהם. אני אוהבת סקס עם זרים כמו שאני אוהבת נקניקיות קארי. לפעמים אני לא נוגעת בהן שנה שלמה, אבל אז הריח שלהן עולה באפי ואני מוכרחה למהר לדוכן הקרוב ולבלוס שלוש נקניקיות בבת אחת עד שיחלוף ההתקף. הפגנתי עניין בבילוי לילי משותף.

עד מהרה התברר שמדובר באחד מאותם גברי הֶליוּם. בפאב שלנו זאת היתה בדיחה קבועה, ככה היינו מכנים גברים עם קול של ילד. גם נשות הליום היו למכביר.

אם בדרך לפארק אחר הצהריים עוברים על פני עשרה או אחד-עשר מהאנשים המצפצפים האלה, אני מתחילה לדאוג ולדבר בקול רם, כי בניגוד לכל היגיון, אני חושבת שזה מדבק. אבל לא, הקול שלי עדיין נמוך ומחוספס כל כך, שלפעמים משפחות מסתובבות בבהלה כשאני צוחקת ברחוב, ותמיד אחד מקולות ההליום אומר לילד או לילדה שלו: "אל תפחד/י ליאון/ליאוני, זאת רק אישה״, ואז אני מיד צוחקת שוב ובקול רם יותר, עד שהם זזים מן הדרך בבהלה, מה שהם לא עושים בשום סיטואציה אחרת, כי העולם הרי שייך להם. אני אוהבת לצחוק. פעם, בעבר, אהבתי יותר להיות עצובה ומסתורית, אבל כשעוברים את גיל ארבעים, מהר מאוד מתחילים לעשות רושם דכאוני.

למען האמת הוא לא מצא חן בעיניי בכלל, הוא היה נמוך מדי, צעיר מדי, משעמם, אבל היה בי דחף להיענות לחיזורים שלו, להניח לו להתפתל עוד קצת ואז לטרוף אותו. לקחתי אותו אלי, אבל הוא פחד כל כך מאשתו, שלא הגענו לשום דבר מעבר לליטופים. הוא אפילו לא הצליח להיפרד ממני כמו שצריך ופשוט לא הופיע לפגישה הבאה שקבענו. אבל אצלי בכל זאת התעורר התיאבון. הלכתי שוב אל המקום ההוא, שבעצם לא היה יותר מפּיק-אַפּ-בָּר, כמו שהיה פעם המועדון של פרַנץ, כמה מאות מטרים בהמשך הרחוב, רק שכאן ישבו האבות המאוחרים עם טבעות סביב העיניים וחמדנות בתוכן. נשים, כך נראה, תמיד ישבו שם זמן קצר בלבד. בעצם הן רק באו לאסוף את הגברים. גם לי הספיקו שתי בירות כדי להגיע להחלטה, ומכיוון שכולם נראו דומים, הבחירה היתה קלה יותר מאשר מול מדף היוגורט בצרכניה הגדולה שבהמשך הרחוב, שבחגיגות הפתיחה שלה עוד הופעתי עם קבוצת ריקודי העם שלי ואילו עכשיו קראו לה כמובן ״סופרמרקט״. אחרי גבר ההליום השני שנפל ברשתי, החלטתי לחקור את התופעה של הזן הזה. התכונה הדומה ביותר שמפגינים כל הפרטים היא גאוות הבעלות. החלקת אצבע אחת על מסך הסמארטפון וכבר מופיעה משפחתם הנוכחית, האישה המתרפקת על שני ילדים קטנים, בדרך כלל תאומים. פעם אחת הברחתי אחד מהם עוד לפני המשגל, כי למראה התאומים שאלתי: ״מבחנה?״. לכן אני זהירה יותר היום. דומה כי כל הנשים לובשות בגדים באותה מידה, יש להן אותה תסרוקת, ובחורף נראה שכולן לובשות את המעילים המרופדים האלה, בשחור או בכחול כהה, עם לוגו ענק של איזה מותג יקר. אבל בדרך כלל אני לא מספיקה לבחון את הנשים, כי הגברים מוכרחים לפרסם מהר איזה סטטוס, לענות על הודעת טקסט או לבדוק מייל. לפעמים הם גם מתנצלים שהם צריכים לנהל שיחת טלפון, ואז הם צועדים בחשיבות עם הסמארטפון לאוזנם הלוך ושוב ברחוב ועושים לי סימנים שלא אלך.

אני לא אוהבת משחקים מקדימים מצועצעים. יותר מכול אני אוהבת סקס בלילה בפארק, הדגדגן אז גדול יותר, הפחד מפני התגלות לא מאפשר לאקט להתארך עד אינסוף. אבל שמתי לב שהגברים האלה לא מתאימים לסוג כזה של התנסויות. לנערים החסונים של פעם לא היה שום דבר נגד הטבע, לדיירים החדשים הרגישים זה מגרד יותר מדי, והם מפחדים שאיזה גבעול בין הרגליים יסגיר אותם. הם צריכים קורת גג לראשם כשהם מפשילים את המכנסיים. בדרך כלל אנחנו הולכים אלי. אני נמנעת מלהדליק את האור. העיקר הוא הסקס, לא איך אני חיה. אני גרה בבניין חזיתי בדירה אמצעית, ועד כה עלה בידי להגן עליה בהצלחה מפני כל שיפוץ. המקלחת נמצאת במטבח והשירותים נמצאים בחדר המדרגות חצי קומה למטה. זה כבר הרתיע כמה מהם, במיוחד מפני שאת המים במקלחת צריך לחמם מראש. מבחינתי זה לא עניינם במה אני עובדת. לראשון עוד סיפרתי וזה לא נגמר טוב. עכשיו אני רק אומרת: משהו עם מחשבים, ואף אחד מהם עוד לא שם לב שבדירה אין בכלל מחשב, רק ספרים עד התקרה.

בכלל, רק לעתים רחוקות הם רוצים לדעת עלי משהו. הם לא סקרנים. וגם לי לא בוער שהם יֵדעו, בלאו הכי לא הייתי אומרת להם את האמת. מאז שנולדתי אני חיה ברובע הזה. כשאני מספרת את זה, אני קוצרת מבטי רחמים כאילו בחיים עוד לא נסעתי לאנשהו. לדעתי מייחסים חשיבות מופרזת למסעות. ברבע המאה האחרונה התחוללו כאן כל כך הרבה שינויים, ששום מסע ושום מעבר דירה לא היו משתווים לזה, גם אם בעשר השנים האחרונות, מאז שהם החליטו להפריח את השממה המזרח-גרמנית ברכבי השטח שלהם ובגזרים בריאים, נעשה כאן משעמם יותר ויותר. הם כמובן יחלקו על זה. זה גם מה שאני הייתי עושה במקומם. השכנה שלי, גברת קוֹרטֶה, אישה בת 75 שכל חייה גרה באותה דירה, אמרה לי לא מזמן בחדר המדרגות: ״אני בטוחה שעוד אחיה לראות אותם עוזבים שוב״. האופטימיות שלה מזכירה לי את דודתי הזקנה טְרוּדֶה. בראשית שנות התשעים נשארו היא ובעלה הדיירים היחידים בבניין ריק לגמרי. זמן קצר אחר כך השתלטה עליו בפעולה לילית קבוצת צעירים, והם לא הפסיקו להרעיש יומם ולילה. טְרוּדֶה, שבדרך כלל שום דבר לא מוציא אותה משלוותה – בבית הזה חוותה את ההפצצות של בעלות הברית ואת כיבוש העיר בידי הצבא האדום – שאלה אם לא כדאי לעבור דירה כי היא לא מצליחה לישון בלילות בגלל הבאסים ההולמים, אבל בעלה אמר: ״חכי, טְרוּדֶה, הם יהפכו לכאלה זעיר-בורגנים, שהם עוד יתלוננו עלינו.״ וכך באמת היה.

Psst, you might also like:
ארוחה עם מל"ט - רשמים מעיר תחת אש

אני מציגה לַגברים הרבה שאלות. בדרך כלל אחרי הסקס, כשאנחנו שותים עוד משהו קטן כדי להירגע. אני טובה בזה כל כך והם לא חושדים בכלל. אנחנו סוקרים את החיים שלהם, של פאלְק או פְלוֹריאָן, דוויד או דניאל, לוּקאס או יוֹהאנֵס, עוברים מתחנה לתחנה, מטפסים בסולם הקריירה, אף פעם לא יורדים בו, כמובן. ממתמחה ליועץ בכיר. אחת כמוני, הם חושבים לעצמם, לה אפשר לספר מה שרוצים, היא זרה ולא מתמצאת בתחום. אני מבחינה, כמובן, שהם משקרים לעצמם, אבל מי לא עושה את זה? אני טובה בזה במיוחד. כבר מזמן אני יודעת שימיי כאן ספורים. שהטיעון שנולדתי כאן, לא נחשב יותר. שהרובע הזה הוא עכשיו פרוור, ושיש לשמור על השקט בערבים. ושאני לא מתאימה לכאן יותר, שעלי לדאוג להסתלק בראש מורם בעוד מועד. אבל אני עוד מהססת כי זה הבית שלי. עד לפני זמן קצר עוד היתה לי עמדה נוחה. הייתי יושבת על המרפסת שלי, ומולי השתנה העולם בהילוך מהיר: רק לפני רגע הוא עוד היה אפור ומאוכלס במה ששכניי החדשים היו מכנים ״המעמד התחתון״ ו״השכבה התחתונה״, ועכשיו כולו צבוע בצבעי פסטל כמו בחלון תצוגה של גלידרייה, ומלא במשפחות מאושרות.

לעולם אני לא מכחישה שכבר הייתי כאן כשהם עוד גרו בפרוור מערב-גרמני וחלמו על עתיד בבית טורי. אף על פי שבקלות הייתי יכולה להמציא לעצמי ילדוּת מערב-גרמנית – אולי יותר בסקסוניה תחתית מאשר בבאדן-וירטמברג בגלל הדיאלקט. חקרתי את כל אלילי הפופ שלהם, ראיתי את הסדרות שלהם, האזנתי למוזיקה שלהם, אני מכירה את זמרי הלהיטים של ילדותם, שהאמהות שלהם אהבו, כי גם אמא שלי אהבה לשמוע אותם. אני יודעת את שמות דגמי המכוניות של מעמד הביניים, שבמושב האחורי שלהן הם ישבו בילדותם ואחר כך חוו בו את הסקס הראשון. אני מכירה את שמות המחלפים בכבישים המהירים שלהם, את גובה פני המים ואת עומק הנהרות שלהם בכל עונות השנה ואת שמות ספרי הילדים שלהם. אני יודעת לפתור את התעלומות של ״שלושת הבלשים״ ומכירה את כל קלפי האספנות. אני יודעת איך קראו לדגמי הילקוטים שלהם ויכולה למנות את שמות כל המשקאות הקלים משנת 65׳ עד שנת 90׳. אבל אין לי חשק להעמיד פנים.

וגם אין בזה צורך, אני לא חייבת לעשות עליהם רושם. כי הלב שלי לא מדבר. הוא לא משמיע הגה. בעבר, כשהייתי נערה, לא העליתי על דעתי להיכנס למיטה עם נער שאני לא מאוהבת בו לפחות קצת. בימים ההם העולם עוד נראה ככה: הנערים שברו לנו את הלב ואנחנו הנחנו לו להישבר, רק לשם ההנאה שבדבר. אילו שוברי לבבות היו לנו בשכונה!!! זה השתנה לגמרי מאז שהתבגרתי. בימים ההם היה צריך להתבגר כאן מוקדם מאוד. כיום הנשים מגלחות את שיער הערווה כאילו ככה לא יכאיבו להן כי הן נראות למטה כמו נערות.

למען האמת אני המאהבת האידיאלית. אני לא רוצה שום הבטחות חתונה, שום ילדים ושום מתנות. אבל איכשהו גם זה לא מתאים לגברי ההֶליוּם. קשר כזה נגמר מהר מאוד כשאני אומרת, אני לא אוהבת אותך. אני רק רוצה להזדיין, וזה גם מה שאתה רוצה, אז בוא נשאיר את זה כמו שזה. אנחנו יכולים להמשיך ככה עוד ועוד, אני אשתוק כמו קבר, לא ארוץ אחריך, לא אעקוב אחרי המשפחה שלך, לא אשב על ספסל במגרש המשחקים ואתבונן בילדים שלך. אבל גברי ההליום רוצים להכריע בעצמם בנוגע לקשר. הם רוצים לומר: מצטער, היו לנו ימים יפים ביחד, עכשיו זה נגמר. הם רוצים התחייבויות וגעגועים, הם אוהבים דמעות, הודעות אהבה בסמס וביטולי חברות בפייסבוק. הם רוצים לשמוע אותי אומרת להם שאני רוצה שזה יימשך לנצח, כדי שהם יוכלו להגיד: ״זה היה רק סקס, בייבי, הרי לא באמת חשבת שאני אעזוב את המשפחה שלי בשבילך.״ או כדי שהרחמנים יותר יוכלו לנחם אותי בשתיקה ואז לאסוף את הבגדים שלהם. אחד רצה אפילו לתת לי כסף. זאת היתה טעות איומה. זרקתי את הבגדים שלו מהחלון. לפעמים אני תופסת מהם מרחק כבר בבָּר. אחד הזמין אותי פעם לכמה כוסיות של ברנדי יקר, וכשכבר היה שיכור, סיפר לי על שוכרים נודניקים, שתפקידו להיפטר מהם, ועל הכחדת המרקם השכונתי. וכשאמר את המשפט: ״התמימים עוזבים, הטובים באים״, שקלתי בדעתי רגע אחד לקחת אותו אלי ואחרי הסקס לנעול אותו בשירותים בחדר המדרגות, עירום ומנומנם אחרי המשגל. זה היה בחורף, הייתי יכולה לסחוט אותו, אחרי הכול היו לו אישה וילדים. אבל לא רציתי שהוא יכנס לדירה שלי. הוא בטח היה קונה אותה מיד ומסלק אותי. זה לא היה שווה את זה.

הגברים אוהבים להראות לי את הדירות הגדולות שלהם, עם המטבחים הענקיים היקרים, שרק לעתים רחוקות מבשלים בהם. אני יכולה להריח את זה. בקצות אצבעותיהם הם מלטפים את הסכינים כדי להיראות מסוכנים, אבל בסוף אנחנו מחפשים בחדר האמבטיה את ערכת העזרה הראשונה ואני מוכרחה לחזור למקצוע הראשון שלמדתי לפני האוניברסיטה. אלו הן אפוא דירות החלומות שלהם עם קישוטי גבס ורצפת עץ, עם אח ושירותי אורחים, עם מטבחי מעצבים ועגלות ילדים שעלו כמו המכונית המשומשת שלי. על הקירות תלויות תמונות גדולות, ציורי שמן או תצלומים בשחור-לבן, תמונות מופשטות או של איזה צמח או חפץ, לפעמים גם הדפסי משי של המשפחה, כאילו וורהול קרא להם אליו לצילומי דיוקן. בכלל, הם אוהבים להראות מה יש להם, לרוב מעט דברים מתכלים, ובעצם רק חפצים שעלו הרבה. ואז הם מתנפלים עלי, ואני שמחה אם אנחנו עושים את זה על השטיח ולא בחדר השינה שלהם.

Psst, you might also like:
דרך הטבע

אני לא רוצה לדעת כלום על הנשים שלהם, שבטח בדיוק בוגדות בהם בזמן שאני יושבת בחיקם של הבעלים. אני יודעת שאני אמורה להיות סולידרית עם בנות המין שלי, אבל אני לא אוהבת את הפמיניזם האנוכי שלהן. לא מוצא חן בעיניי הטון שבו הן נוזפות בעוזרות הבית שלהן כשהן מצלצלות חזק מדי בפעמון דירת הדופלקס. אני תמיד בתפקיד עוזרת הבית, ואז אני לא זוכרת יותר את הלן סיקסו אלא רק את קלרה צטקין, ואת זה ששאלת האישה היא תמיד גם שאלה מעמדית, רעיון שלפני עשרים שנה עוד דחיתי בכעס. אחד מאלה ששכבתי איתם התרברב פעם באוזניי עם אילו מפורסמים הוא חולק את עוזרת הבית. רובם עובדים בתעשיית הקולנוע או הטלוויזיה, בתור מנחים, מבקרים או מוזיקאי פופ של השיח האקדמי, מה אני יודעת. אני לא מבינה בזה, הפסקתי להתעניין בדברים האלה.

בלילות הקיץ החמימים, כשהחשיכה יורדת רק שעה קלה לפני חצות, אני נהנית להתהלך ברחובות ולהתבונן בשכבות הזמן המתגלות בדברים שהם שכחו לסלק: משאבות מים, סלי נייר, מכסי ביוב או פנסי רחוב, מפעם לפעם גם חזית בניין שעוד לא שופצה. אני פוסעת בתוך הלילה, ובכל קרן רחוב עולה זיכרון אחר: המועדונים הלא-חוקיים, הפאבים שבהם עישנו חשיש, הסרטים שהוקרנו בחצרות הבניינים, גני משחקים לילדים, בתי ספר, האנשים עם השגיונות המוזרים. לפעמים אני כבר נדמית לעצמי כמו גברת גאלדוֹ, השכנה שלי מהבניין הסמוך, שהרעילה את עצמה כשהיתה צריכה לפנות את דירתה. היא עוד ראתה את ארנבי חג המולד שהיו תלויים אחרי המלחמה בכל החלונות לדמם ולהתקרר לפני שפושטים להם את העור. אני יודעת שכל סוג של ביטחון תמיד יהיה כאן אחיזת עיניים, גם בשביל החדשים, ולא חשוב כמה גדרות נראות ובלתי נראות הם יבנו סביבם. באדמה עוד אורבות די והותר פצצות נפל, שאיש מעולם לא ניסה למצוא.

לפעמים אני הולכת לבית הקברות ומשוחחת עם חבריי שמתו. אני הרי לא יודעת מתי יעבור זמנם ואם הקברים שלהם לא מאויימים, הרי גם הכנסייה זקוקה תמיד לכסף, ועל בתי הקברות האלה אפשר לבנות בניינים יפים או לפחות גני משחקים. ואז יבוא ילד אחד עם עצם של יד שמצא, להראות אותה לאימא או לאבא או אולי אפילו לסבתא הזקנה, שבאה לביקור ממינכן וגם ככה מודאגת כל הזמן מהלכלוך בעיר הזאת. ואולי זאת תהיה היד של גיטריסט המחתרת האגדי של שנות השמונים, ג׳ימי הנדריקס של פרנצלאואר ברג, שאפילו ישב שנה וחצי בכלא. אבל אני חולמת. הרי כאן קבורים רק כדי אפר.

פעם אחת פסעתי באחד הרחובות המתים מסביב לכיכר קולוויץ עם אחד הגברים, נבוכה קצת בגלל הדממה, וכבר כשהוא פתח את דלת הבניין, התחיל לבי לפעום, וכשיצאנו לחצר הראשונה, עלה לפתע באפי הריח, הריח של שנת 1984, אורוול וחצר הפחמים הסמוכה; תמיד עלה באש אחד מפחי האשפה, ולעתים קרובות נשבה רוח חזקה לארובות והעשן חדר לדירות. בחצר האחרונה הכרתי את אביה של בתי, כששוב היתה הפסקת חשמל והאהובה של הוֹרְסְט החונק מיהרה בצווחות במורד המדרגות החשוכות, ואֶריקָה הסתבכה שם ברצועה של הכלב שלה והתגלגלה למטה קומה שלמה, ולצווחות שלה היתה סוף סוף סיבה, כי אחר כך היא לא הצליחה לדרוך על כף הרגל והכלב שלה ליקק לה את הקרסול, בעוד אני רצתי אל הבניין החזיתי, אל גברת שניידר, שהיתה היחידה בבניין עם מכשיר טלפון, כדי לבקש ממנה להתקשר לעזרה ראשונה. אבל גברת שניידר סירבה, בשביל השיכורה ההיא חבל לה על הטלפון, שתמות, ממילא היא רק עושה רעש, הזונה. קיללתי את גברת שניידר (ובאמת, פחות מחצי שנה אחר כך היא נפלה ושברה את עצם הירך, ומפני שגרה לבד, לא יכלה לגרור את עצמה עד הטלפון). בסוף טיפלתי אני באֶריקָה. בתה החזיקה את הנר ואני קיבעתי לה את הרגל בתחבושת אלסטית לקרש ארוך. בדיוק כשגמרתי ירד במדרגות בחור שלא הכרתי, שחור שיער וגבוה, ושאל מה קרה, ובמקרה הוא נעשה אביה של בתי הראשונה. כבר מזמן הוא לא גר כאן יותר. גם הילדים שלי מצאו לעצמם שכונות מסעירות יותר לחיות בהן.

לגבר שנכנסתי איתו עכשיו לבניין שלי היה מפתח למעלית. כל זמן שחיכינו לה הוא ניסה לנשק אותי. אני הייתי בסרט אחר. הרהרתי בכך שבימים ההם נאלצתי לשאת הכול לקומה הרביעית והייתי צריכה להחליט מה להעלות קודם, את הילדה, את הקניות או את הפחמים. הגבר לחץ על 4, וכשהגענו למעלה, הוא פתח את דלת הדירה שלי. בחמש הדקות האחרונות כבר לא ציפיתי לשום דבר אחר. רק לכך שהוא בוודאי קנה לעצמו גם את קומת הגג וחיבר בין הדירות. לא סיפרתי לו דבר על לילות הקיץ שהיינו מבלים על הגגות ולא על המסמרים שחיזקו את יריעות הבידוד ותמיד דקרו בבשר בזמן הסקס. בדיוק במקום שבו מפרידה עכשיו גדר תיל בין הבניינים כדי ששום פורץ לא יבוא מהגג.

בסוף אנחנו תמיד מעשנים עוד סגריה ביחד לפרידה, אחרי שהם חוככים בדעתם דקות ארוכות. למען האמת עוד לא שכבתי עם אף אחד יותר מפעמיים.

מאז אתמול הבָּר סגור. אני לא יודעת לאן הגברים עברו עכשיו. הצרכים שלי מסופקים לעת עתה. למרות שאני עדיין חושבת שאסור להשאיר אותם לבד עם עצמם. הם עוד עלולים להתחיל להרוג אחד את השני.

השועל משוטט עוד זמן מה בין המכוניות ודורך על הענפים היבשים. באחד העיתונים המקומיים קראתי שהמשפחה שלו בנתה לה מאורה בארכיון של מועצת הרובע. אנשי החברה להגנת החי יעצו שלא להניס אותם משם. לפעמים אני רוצה להיות חיה, שועל או עטלף, אבל טוב, מה אפשר לעשות.

מספרים שזאבים ראשונים כבר נצפו בפרוורי העיר. לילה אחד הם יפלשו לרובע שלי ולא ימצאו אף אחד חוץ ממני.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend