search
בקריאה כעת: קְסַנְטִינִי, הילד האחרון של המאה | סמי ברדוגו
search

קְסַנְטִינִי, הילד האחרון של המאה

סמי ברדוגו | מקור: עברית

הקדמה מאת מאיה פלדמן

הסיפור "קסנטיני – הילד האחרון של המאה" הוא הסיפור האהוב עלי מכל סיפוריו של סמי ברדוגו. בעיני זהו סיפור פרידה, נוגה ויפהפה, שמהלכו נשזר בזמן, בגיאוגרפיה, בנוף ובגוף לאורך העלילה כולה. הפרידה שמסומנת בסיפור אינה רק פרידה פיסית של מעבר מן העיירה הכפרית אל העיר הגדולה, זהו גם מעבר נושאי שמנסה לחתום תקופה במושאי העיסוק ובכתיבתו של ברדוגו, כפי שמצטייר מהלכה בקובץ המכנס את סיפוריו, שראה אור ב-2011, ושהסיפור הזה, שמופיע בסופו, העניק לו את שמו. על קיר דירתו של הגיבור, בן דמותו של הסופר, מופיע כתם רטיבות גדול (הכתם שנשאר על הקיר ומרמז לשירו של גדול משוררי תל אביב, כמו מסמן גם את הגיאוגרפיה הספרותית של ההתרחשות כבר בפתיחה). הכתם הזה, שהולך ומתפשט, מאיים להקריס את הבית, מעלה צחנה ודוחף את הגיבור לעשות מעשה. "לעתים," כתב פעם סמי ברדוגו, "אני חש כי ישנו רק מקום אחד, ישנו רחוב אחד בלבד. נדמה כאילו פינת הרחובות של ילדותי ונעורי השתלטה על כל המקומות האפשריים שהכתיבה יכולה להגיע אליהם, ואולי אף כמהה לעשות זאת." ככל שמתקדם הסיפור נדמה שהכתם המתפשט בדירה אינו אלא ביטויה של התחושה המתוארת - אולי "כתם העבר", כתם הזהות, או משא העבר והנוסטלגיה שהופכת דביקה ומעיקה, והצורך "להיפטר ממנה" קשה ומתעתע עד כדי כך שהוא מוביל בסופו של דבר לשיתוק. המספר מסתגר בדירתו בעיר הגדולה וחולם על מחוזות הילדות, על החורף הטוב שבו "בקלות רבה הצלחתי לראות את הנימים המרושתים של העלים", והדירה הופכת למעין לימבו שבו אפשר לשהות רק בהווה, ואי אפשר לצעוד אפילו צעד אחד לפנים. אט אט הכתמים מתפשטים  ונכפית עליו ההבנה כי "כאן בעיר ובדירה, אין לזיכרון משמעות", וכשמפשיטים אותו מן הזיכרון, מן הזהות שהובנתה בילדות ובנעורים, מה נותר? נותר הגוף, ומן ההסתפקות הארצית נסללת הדרך אל העימות הישיר הבלתי נמנע עם הממש, עם דוד המים הדולף החבוי בבוידעם ומביא את הדירה לידי ריקבון. הגיבור נאלץ אפוא להזמין איש מקצוע, וכאן פולש אל הסיפור המבקר מן העבר, קסנטיני - הילד האחרון של המאה, נציג פוליטיקת הזהויות הקודמת: בצמד הפועלים שניצב בדלת מזהה הגיבור את אחד מילדי השכונה, שלמד אצלו שיעורים פרטיים בנעוריו. לפתע מתעוררת בו "איזו התרפקות על משפטיו הפשוטים", וזה מוזר, שכן המאבק המונכח בשפה שנרכשה במאמץ, שמאפיין כל כך את סיפוריו הקודמים של ברדוגו, נעדר מן הסיפור הזה, שאולי נכתב בידי סופר שלא יכול ולא רוצה עוד לכתוב את עברו. כעת שב המאבק הזה ומופיע בדמות בושה (בדירה המוזנחת), בדמות כמיהה, המספר מתקשה להיפרד ממנו, עודו מתרפק עליו, אף שהוא מבין שהחשבון הושלם, והזמנים הם זמנים אחרים – "ידעתי ש[קסנטיני] היום כבר אינו זקוק לי. הוא לא צריך ממני דבר." הסיפור נגמר בגילוי, בהשלמה עם אי-הוודאות של הזמן החדש: התשוקה ללכת אל "הקסנטינים הנזקקים מפילה אותי לתרמית חדשה". העבר המרקיב סולק מן הדירה, אך לא נעלם מן המרחב, הדוד הישן עודו אורב בחדר המדרגות עד שיבוא שוב אחד הקסנטינים לסלקו. גיבורי הרומן האחרון של ברדוגו, שראה אור ב-2014, כבר נודדים בארץ ישראל. 

קראו עוד

יותר לא היה אפשר להרשות לכתם להמשיך להתפשט על הקיר. שולחן־הכתיבה שלי צמוד לקיר הזה, ועיני שהביטו בו היו קרובות מדי אל הכתם. לא הצלחתי להבחין אם הלך והתרחב ממש בכל יום, אבל בסופי־שבוע, בסיכום של שבעה ימים, היה ברור שגָדַל וגָדַל. כך חלפו כמעט עשרה שבועות, ואני ידעתי שמתקרב הרגע שאצטרך לטפל בכתם. כי כמה אפשר לדחות תקלות שמתרגלים אליהן, ועם הזמן אף מפיקים מהן נינוחות מסוימת בבית ובגוף? זאת היתה הסכנה שאותה ניסיתי למנוע מעצמי, וכמעט כשלתי בכך, משום שהנאה־נרדמת כלשהי חזרה והתעוררה בדמי הודות לקלקול שהתהווה בקיר. אולי אף עודדתי בתוכי את התפשטות הכתם, כאילו שאפתי לראות עד להיכן יגיע ואיך ומתי יכסה את הצבע היבש שעוד נותר. לשווא קיוויתי לעזרה, וימי ההווה היו בשבילי הוכחה שהזמן הנוכחי אינו לטובתו של שום אדם. היה ברור לי: התקופה שונה ומשתנה. לכן גם התחדדו בי התהיות – האם יגרום הכתם לקיר ליפול? מה יכול להיות הנזק הגדול ביותר שיעשה לי? מי יצטרך להתערב ולהציע פִּתְרון מקצועי? כמה כסף אשלם תמורתו?

אך יותר מכל, עייפתי מן הכתם ונואשתי. היה קשה לדמיין אותי מבצע פעולה אחת נגדו. לא יכולתי לאסוף את מחשבותי ולהבין כיצד אני מתחיל ליזום שינויים. הריח הטחוב, שהתרכז בקיר המשתנה לנגד עיני והתפזר ממנו אל חלל הדירה, כמדומה מוסס אותי, חָדַר לתוכי כמו סם אווירי שמְרַפֶּה את האיברים ושולח אותי להיזרק על הספה, ואני מרשה לנפשי לוותר, נתמך בכריות ונושם את הניחוח העבש, ואז, במצב של שכיבה מול החלון, שוב ושוב מחזיר אותי הריח אל העלים שנשרו בעבר, במאה הקודמת, כשעוד היה חורף בארץ הזאת. הייתי בעבר הזה בילדותי ובנעורי, וזכרתי את העלים ההם שנשארו לנוח על האדמה והתרככו עם הזמן. גשם היה נוזל עליהם, פעם במַתָּך ופעם בטפטוף מָדוּד, וביחד עם האדמה הלחה הם הפיצו ממש את הריח הזה, שעכשיו הפתיע אותי בנוכחותו המתחדשת סביבי בדירה השכורה הסגורה שבקצה הרחוב העירוני.

לאחר חודשיים־וחצי, כשהופיע כתם ראשון גם בתקרת חדר־השירותים הקטן, הממוקם בצדו האחר של הקיר של שולחן־הכתיבה, הרגשתי כי הדבר הוא כבר מעל לכוחותי. כעת שני קירות נגועים, אנכי ואופקי. ההתפשטות המשתלטת היתה גלויה וברורה, ובו־בזמן כה נסתרת ומתוחכמת בכוחה לפלוש עוד ועוד. לא יכולתי להבין אותה, לא היה לי אפילו קְצה מידע כדי להתחקות אחר מקור הפלישה. תנועתם המתקדמת של הכתמים המפוארים בשני החללים של הדירה היתה מסודרת ועקבית, ועובדה זו עוד העצימה את התסכול ואת חוסר־האונים למולם. ומהר מאוד זיהיתי את הקושי הנוסף הגדול שאיים עלי: השקט של ההתפשטות.

אני יודע איזה ייאוש מציף אותי כאשר הדברים הדוממים מקבלים חיים משלהם, אבל לא משמיעים אפילו רחש. וככה התפתחו להם הכתמים; ללא קול, ורק בְּריח כבד, הם התפרשׂו על שני הקירות, והללו נכנעו להם כמו חיות חלשות שנלכדו בשיניהם של טורפים רעבים. מה עושים נגד כתם חרישי וקיר שעלול להתפורר ולהתמוטט? שניהם ממש נשמו אתי. כוחם השקט חילחל והפך את ההפרעה בדירה לקיבעון שהתיישב בה ובי.

ברוב ימות השבוע, לאחר שנכנסתי מן הרחוב הסואן־למחצה ונסגרתי במקומי, התאמצתי לחשוב מה עלי לעשות עם הזמן הנכלא שלי, כיצד עלי לפעול בהיגיון נכון המבקש להבדיל את עצמו מן העיר הנשרכת, שנאטמה בחוץ מיד עם טריקת הדלת. עוד קודם־לכן, במדרגות הבניין, הרגשתי את עירי ואנשיה נאחזים רק בניסיונותיהם לצבור עתיד, שאינו תמונת־שווא בעיניהם, ואינם שמים לב להווה המתפורר שסביבם. אבל בִּפְנים, בתוך דירה שהיא שלי רק בדיבור ובמחשבה, ברגעים אלה של כניסה אליה, דרש ההווה שאתייחס אליו ולא הרפה, אולם גופי נכנע לרפיון והתמסר מיד לרצון לעצור, דרש להפסיק כל פעולה. צעדתי כמה צעדים מן הדלת אל המסדרון הקצר, ובסופו נשענתי ללא תזוזה אל המשקוף ונחשפתי אל עוצמתו הגוברת של ההווה, ובנקודה זו, מול חלל הדירה הקטנה והספה שעמדה במרכזו, כבר הוכֵּיתי בתחושת חידלון מוחלט, אך גם ייחלתי כל־כך להפסיק את המצב. היה מוזר ששני אלה פעלו בי יחד: הכישלון של הגוף הכמֵה לא לזוז, והדַחַף לשינוי. הבנתי שהכל תלוי בכתם.

אחר־כך הצלחתי להביא את עצמי אל הספה ושכבתי דבוק אל האריג האפרפר בעיניים כמעט עצומות. זיכרון העלים הנושרים הישנים תמיד הופיע בראשי בתחילה, אך עד מהרה נעלם לזמן־מה, כי מבעד לחלון שמעתי את קולו של הערב המתקרב, המקובע וממושמע לעירוֹניוּתוֹ: צפירות מזדמנות של מכוניות, אשה מדברת אל ילד, נתיב עמום של מטוס בשמיים, נביחה של כלב שהופכת ליללה, משאית משמיעה בִּיפּ־בִּיפּ־בִּיפּ בנסיעת רֶוורס, אוטובוס מטרטר מנוע לפני רמזור, שני קולות גבריים שמנהלים שיחת רחוב בעמידה, וקול של אשה צעירה מחזיר להם את המלה 'תְּשׂוּאה' לפחות פעמיים. ככה, ערב רגיל. פעילות הקולות ריחפה באזור הדירה, עטפה אותה, אבל בתוך הדירה עצמה היה שקט מוחלט. אני הרי לא דיברתי, וצלילים לא השמעתי, רק שכבתי פגוע ורפוי.

זה היה הנוהג של מִחייתי הסגורה בחודשים האחרונים. הוא התקבל במוחי ולא היה ניתן לשנותו. אבל חשתי שלעומתי הכתם דווקא עובד ועובד, וכמוהו גם שני הקירות המשתפים עמו פעולה בעל־כורחם. במשך חמישה חודשים ויותר כמעט לעגתי לעצמי על חוסר המַעַש שלי, שכן הנחתי שההתפשטות בקירות מתבצעת ביעילות ובקלות רבה, באופן שיטתי להפליא, כי הרטיבות הפנימית לא טיפטפה החוצה אלא חילחלה ערמומית חרש במעמקים, בכל קרביו של הבלוק ועד לטיח, ועד לצבע שעדיין לא התקלף ורק הפך כהה יותר (יכולתי לדמיין את המִרקם הקִירִי ולרצות לבחון אותו בעיני רנטגן) – ואילו אני, אבוד ורחוק מן התפוקה החרוצה הזאת, נותרתי יצור שמוט גפיים שאין בכוחו לבצע כל תנועה.

כך קרה שהכתמים ליבלבו ואני עצרתי. אולי אף רמסתי שביבים של תקווֹת. נכנעתי לכוחו של הריח וניסיתי לעקוף את רחשו של הערב החיצוני. דקות ארוכות האזנתי לו בלי רצון, בעיניים מרוקנות ובגוף לא מקופל. לא חיכיתי לְדבר, עד אשר הצלחתי לשוב אל תמונת העלים־המתים שלי. צורתם היתה לרוב אליפטית ולא קטנה. נזכרתי איך הייתי דורך עליהם, מוחץ ברגלי את דקותם הירקרקה־נעלמת. במקומה צָבַע את העלים גוון של חום־כהה. אני סבור שהדבר קרה מהר למדי, השתנות הצבע על העלים היתה כאילו עובר עליהם מכחול בדיוק ברגע שבו אני עובר מעליהם. ככה היה אז בטבע של המאה שחלפה. חורף טוב היה פוקד אותה בכל שנה, ומים השקו את אדמתה הפרובינציאלית. במאה ההיא היתה נפילה בריאה של העלים מן הענפים, והם ליוו אותי בכל דרך עפר. הישארותם על הקרקע נתפסה כה שלווה, ולמרות צבעם החום־כהה, היה להם, בכל־זאת, גם אופי שקוף, כי בקלות רבה הצלחתי לראות את הנימים המרושתים של העלים. תחת כובד משקלי הם שקעו אל האדמה הרכה, אבל עדיין נותרו חשופים, לא קבורים. והיה נדמה לי שככה אני משחרר מהם עוד ועוד מן הריח המתפזר.

לא נשארתי לצידם, גדלתי והתרחקתי מהם, אבל אז, בילדותי שמיהרה אל הנעורים הקצרים, באותם חורפים יפים שהתעוררו לנשימה ארוכה במאה הקודמת, חשתי שהעלים ממשיכים לחיות על העפר הבוצי גם כשאינני הולך ביניהם, ושאף־פעם לא אהיה עד להתפוררותם.

כעת אני יודע שבין כל ההליכות שם היתה אחת, באחד הימים, ההליכה הכמעט־אחרונה, שבדיוק בה נגמרה הילדות בעולם. אינני מזהה איזו מכולן היא היתה, אך אני משוכנע כי זה קרה לי בשעה של אחר־צהריים קריר ולחלוחי, על גבול הפרדס ולצד עצי הפרא השחורים־ירוקי־עד, שסביבם היו פזורים פרחי החורף. הרחק ממני היו תינוקות וילדים, ששמעו גם הם את קול שבירת הענפים בפרדסים האחרים ואת נַפצוצי העלים. צלילים אלה הודיעו גם להם על סופו של השחר הילדותי, אך הקטנים ממני התעלמו מן הסימן ועדיין סמכו על הטבע ההוא ועל טבעם שלהם.

קולות מן הסוג הזה כבר אינם בארץ. כאן, בעיר ובדירה, אין לזיכרון משמעות, ואם היה רגע נדיר שהחמצתי, רגע שלא הבחנתי בו אז בין שלל העלים על האדמות הרווּיות – אפילו לְבַכּוֹת אותו איני יכול. יחד עם המאה האבודה ועם המשקעים הנדיבים שלה, שהולידו את יַרקוּת הטבע, נכחדים גם הזיכרונות, ושרידיהם אינם מציתים בי רצון להשתנות בחזרה בכיוון הימים והשנים והעשורים האחרונים של הָאלף־תשע־מאות. במחשבה שפיתחתי ונברתי בה שוב ושוב היו לו לאלף ההוא עשורים אחרונים שבהם, לדעתי, כבר החלו אנשים להפיק לקחים צנועים לגבי טיבם של חיי האדם הפרטי, יהיה אשר יהיה. שיכנעתי את עצמי שפגשתי אז יותר מאדם אחד שהכיר בחשיבותו הגדולה של הכבוד ההדדי. חשבתי שהיו לא מעטים שהרבו להשתמש נכון בשפה עברית מדוברת כאמצעי הגון ליצירת מגע ולהבעת דעה, ואִפשרו מין זכות־קדימה לכל מי שביקש אותה. זו היתה מצידם התנהגות מדודה שאינה מודעת לתמימותה, ובשל כך היתה אמיתית מכל.

ואילו השמועות המופצות פה־ושם כיום מפי קהל אמהות עירוניות המשגיחות על ילדיהן בגינות ציבוריות מצהיבות, ומפי ציבור זקנים היושבים על ספסלי המדרכות המטונפות, וגם על הספסלים החומים והכיסאות שהם מושב לעובר־אורח יחיד, אלה שנשתלו לאחרונה באקראיות מתוכננת, שפָּניהָ לכאורה אל עתיד העיר, על־פני מדרכות שהונחו מחדש באפור ובאדום בהירים, השואפים לחזור בהקדם אל הדליחוּת של המדרכות הישנות – השמועות המופצות שם כיום אומנם מעידות שהיו כאן ימים ראויים, טובים ביותר, אבל הערגה הנלווית לקולות המדברים נשמעת באוזני סָרת־טעם ומזויפת, אפילו הרסנית. עלי לדעת: העבר חוסל סופית וזהו, ויש לאתר את הניצנים החדשים של ההווה. ולכן, בימים שפקדו אותי בשנה האחרונה קיוויתי להיות גם מועיל, לחשוב על ההשבחה שאפשר להפיק מתוך המצב שלי, מתוך זמן ההווה שלו, שנטיתי להאמין רק לו.

Psst, you might also like:
סדקים | יבשה

אבל התפתחות חדשה פעלה נגדי ולא נתנה לי הזדמנות לממש מהלך כלשהו, כי יום אחד הופיעו בדירתי כתמים חדשים, כתמי מִשנֶה בצורת נקודות עגולות. הנקודות בלטו רק על הכתם הרחב, ולא קישטו את יִתרת הקירות בעיגוּליוּתָן המעוּותת. היה נראה כי התבוסה, והרכנת־הראש שלא מתוך כבוד, שוררות במרחב הצפוף של הדירה. אני והקירות לא צעקנו את התחינה האפסית ואת הרחמים העצמיים, לא הנפנו דגל לבן. לא היה טעם בכך, כי כבר ידעתי שאין בעיר המרכזית הזו מי שישעה לאובדנו של היחיד. המקום הזה, כך הבנתי, אינו טורח על רווחתם האנושית של הבניין, העץ, ועל המלים הנדברות, ועל הילדים שמתחנכים בו. לכן שיננתי שוב ושוב ביני לבין עצמי: איזו ברירה יש לי עכשיו? עם השכבה החדשה שנוספה על הכתם יכולתי לפנות רק אל גופי ולגעת בו. רק כך דחיתי את הצהרתו של ההווה, את דרישתו התקיפה: יותר אי־אפשר לשאת את הדבר הזה, המשתלט על דירתך, על ראשך ועל חייך.

בערבים הסתובבתי בתחתונים בלבד בכל מרחב הדירה. התחממות העיר והעולם, והיעדרותו של חורף בסגנון המאה הקודמת, אִפשרו לי להתנהל ככה רוב ימות השנה. פגשתי את דמותי העירומה במראָה של חדר־השינה, ובזו האליפטית שבמקלחת, ומתוך מחדל המעשים וחוסר־היעילות שלי חיפשתי אישוש פיזי לקיומי. ליטפתי את שערות חזי וצבטתי את הפטמות, ובאוויר הכלוא של הבית חדר לתוכי בקלות רבה ובעוצמה הריח המסחרר שהפיצו הקירות הלחים, וכך, במערבולת הייאוש שהותירה לי רק לגעת בגוף, להיאחז בדבר החי היחיד שאינו מתנגד לי – ניגשתי לשבת או לשכב, ושלחתי יד אל בין הרגליים, ואיברי נענה מיד והזדקף להנאתו הקצרה. הבנתי את הצדק שלי: זה כל מה שיש לי, גופי ואיברי שמשכיחים ממני את הנלוֹזוּת שנפלתי ברשתה. ולא שמעשה האוננות היומי באמת אושש אותי, אבל חיכיתי לו בכל פעם מחדש, בניתי לו שיא מיד לאחר שחשתי את העירום של הגוף, ואז שאפתי שאיפה עמוקה מן הריח הכבד של הטחב. משום־מה הצלחתי כך לחזק את מעמדי במקום ובזמן האלה, ואפילו קולות הערב שנסגרו לאיטם ברחוב הסואן של העיר הלא־נרגעת שיפרו את ידיעתי הכואבת על הזמן שנגמר לפני ארבעים שנה, ועל העובדה שהייתי עד לו באותה תקופה נהדרת שאיננה. עצם הידיעה היא שהיתה חשובה ועקרונית – לא הכאב. והנה, דווקא בגלל הפער בין אז להיום, בגלל אותו הבדל גדול בין הימים הפשוטים ההם, שאִפשרו שיחה איטית וקצב טבעי לחייו של האדם, לבין הימים העכשוויים, שאני ואחרים איננו מוצאים בהם את ייעודם ואת הנאתם בתוך הדיבור של שלל הנערים ושל הוריהם שמחקים אותם בעל־כורחם – דווקא בגלל זה גם התעודדתי. אולי רק כך שרדתי את החודשים. היו פעמים שנשארתי לעמוד ולהישען על המשקוף, והקיר שסגר עלי משמאלי רק עודד אותי להסיר ממני את התחתונים ולגעת בעצמי, ואגב תנועת ידי, ותוך שאני מסניף לתוכי את אדי הריח, חשתי כאילו הכתמים עובדים שְׁכֶם אחד אתי, ועכשיו יותר מכל רציתי שלא ייעלמו מכאן, שיתפתחו ויגיעו לכלל מיצוי ואולי אף ישאבו אותי אל תנועתם המאורגנת, אשר נראתה לי טבעית, מנומסת, שקולה ולא נמהרת. אז גם הידהד בי מחדש ריח העלים הנושרים שלי, שאף במותם לא חדלו לחיות על אדמת המאה ההיא.

העיגולים שעל הכתם היו עובש חי ונושם – חיים בדמות פטריות בעלות צבע אפור בהתחלה, שהלך והשתנה לירקרק, ובסוף־השבוע הלפני־אחרון כבר הפך בחלקו לשחור. אם אינני טועה, ברגע שמופיע הצבע השחור כבר אין בפטרייה חמצן. התוספת הנגועה של העיגולים היתה איפוא מתה בחלקה, ולא ידעתי אם גם המתים משחררים את הריח הנעים. ביום חמישי של אותו שבוע, ברגע שפתחתי את הדלת אל הדירה, פנה אלי הריח במשב מיידי, ואני נשאבתי פנימה אל קַדמַת המסדרון ומיהרתי לעמוד צמוד לשולחן־הכתיבה והבטתי בשטח האמצעי־התחתון של הקיר הלחלוחי. ידעתי שהשטח העליון, מן האמצע ועד לתקרה, כבר הובס לחלוטין, ולא חששתי עוד לבדוק אם הגיעה התבוסה קרוב לפנלים של הרצפה. וכבר לא ביקשתי להתעודד. נשמתי את הריח ונחלשתי, וגם בי־עצמי לא רציתי לגעת. אותו הווה שנכח בִּפְנים, ומילא את החוץ העירוני, הפך לצרתי הגדולה מכל. גם קבורתה של המאה הקודמת, שנלכדה בראשי, לא היתה לטובתי הנפשית, וכך לא היה לי שום זמן להיאחז בו. ביומיים הרצופים הבאים לא יצאתי מהדירה. סוף־השבוע סייע לי להיכלא עד מוצאי־השבת.

ובאותו לילה התעוררתי ושמעתי מים מרביצים על שלבי התריס. השארתי את עיני סגורות והידקתי עלי את השמיכה, דימיתי קור אמיתי. לרגע רציתי לשים את שתי כפות ידי בין רגלי, לקבור אותן במפשעתי ולנסות לברוא מגע אנושי. אחר־כך נשמע קול חזק יותר וידעתי שמשהו נשבר. התקשיתי להאמין לַגשם בחושך. ניסיתי לשוב ולהירדם לקול המַתָּך, שלא היה זולג, אלא יורה על קירות הדירה, ומן־הסתם מנקר את מדרכות העיר, שאינן יודעות איך לנקז במהירות את הנוזלים המתלכלכים. על העלים של העיר לא חשבתי, כי אלה מהם שנתלשים מעצים מזדמנים, נקרעים אחר־כך בגלל תנועה לא־טבעית בין מכוניות חונות לבין הולכי־רגל שמאיצים בעצמם הלאה.

מוקדם בבוקר התפזר אור בהיר מן הרגיל על המיטה שלי. אז הבחנתי ששלושה משלבי התריס נפרדו מן האחרים וּודאי נפלו מן הגובה אל אדמת החצר המוזנחת של הבניין המשותף. גם אותו עלי לתקן עכשיו, חשבתי וחיפשתי לראות שאריות נוזלים על כרכובים ועל גגות שטוחים נמוכים, או עדיין מטפטפים ממרזבים כמעט מפורקים. כעת היה נדמה לי כי לָריח בדירה הצטרף רק במעט משב של אוויר קל שנושא עמו טעם של אדמה רטובה. טעם קצר ביותר, שהיה זר לגמרי.

יצאתי מדירתי, ובחדר־המדרגות ארבה לי לפתע השכנה מן הקומה שמתחתי, עצרה אותי על אמצע מדרגה ופנתה אלי בטון כועס, שניסה להיות מנומס בחלקו: "תקשיב, יש לך נזילה, היא כבר אצלנו, זה בא ממך, כל התקרה שלנו רטובה, אתה צריך לבדוק את זה, המים בטוח באים ממך". השבתי לה שאולי הכל באשמת הגשם שירד בלילה האחרון, אבל היא היתה נחושה בטענתה שאין סיכוי לכך, כמעט דרשה להחזיר אותי פנימה אל הדירה ולבדוק מיד את פשר הנזילה ומקורה, ושוב הדגישה שהכל בא ממני וכדאי שאקרא מהר מאוד לאינסטלטור או למישהו שמבין. "אתה חייב לעצור את זה, זה נזק רציני מאוד, שעכשיו הוא בתקרה אבל כבר מתחיל להתפשט לקיר, ובטוח שהוא בא מהדירה שלך". לא ידעתי מניין הביטחון הגדול שלה, ודחיתי ממני את שפתה הישירה, שהיו בה החלטיות נוקבת ובעיקר דרישה ברורה לשפר את מצבה הנוכחי, ואת חייה בכלל, שכרגע עורערו לחלוטין באשמת הכתם שהוא בלי ספק באשמתי.

טוּב־לב לא היה בה, בשכנה מן הדירה שמתחתי. גם ברחוב ראשי של העיר לא מצאתי חביבות, ואף לא בנוסעים שהיו אתי במונית־השירות אשר נסעה בכיוון התחנה המרכזית החדשה. הזקנה שישבה מולי, והשניים הצעירים שמאחור, הפגינו התנהגות מוחצנת באמצעות שפת־גופם הדרוכה והזקופה, כאילו בבוקר זה ממש הם נוהרים אל שיפור מובטח בחייהם. אותי הדאיגה ביותר ההפרעה החדשה שפרצה את גבולות ביתי ועירבה את השכנים הזרים במתרחש בו. המונית גמאה את הרחוב, והנהג לא נתן שקט בנסיעתו התזזיתית, אשר גרמה לי ולאחרים להיטלטל ימינה ושמאלה בכל עקיפה שעשה. דרך החלון ראיתי חנות של טמבור ותהיתי אם כדאי להיכנס אליה ולברר פרטים, אולי יֵדעו לומר לי למי עלי לפנות ומה אפשר לעשות במקרה כמו שלי. בניתי בראשי מלים שיתארו את המצב הנוכחי, וניסיתי לחשוב איך אסביר להם כיצד התחיל הכל ועד לאן התפתח. גיליתי שגם אני־עצמי איני זוכר במדויק את ההתחלה, את הופעתו הראשונה המקורית של הכתם – כיצד נראה? מה היה צבעו? והריח, היה לו אז ריח?

וכך, תוך כדי נסיעה, הבחנתי כי ברחוב נוסף, שכולו עלייה לא נעימה, ורובו מוכהה בגלל עצי פיקוס לא־מסודרים משני צדדיו, שצמרותיהם השחורות, החודרות ומתערבות זו בזו, עומסות על המדרכות טינופת של פירות רקובים ועודף עלים קטנטנים ויבשים – באמצע אותו רחוב נמצא עוד סניף טמבור ישן, בקומת הקרקע של אחד הבניינים. ושוב אמרתי בלבי שאולי מכאן יתחיל הפתרון שלי, אבל אותה חנות נראתה סגורה ואולי אף נטושה, וכשפנה הנהג בסיבוב חד ימינה, ובחלון נגלתה הקמתו המחודשת של בניין התיאטרון הלאומי המוגדל, נפלה עלי חרדה גדולה ולא יכולתי לשאת את האפשרות שאכנס לאחת החנויות האלה כדי לקבל עצה. דרך השמשה הסגורה ראיתי את הפיגומים הרבים שהסתערו על המבנה ההרוס, וביניהם זיהיתי את שלדו המקורי ואת צורתו העמוסה והמבולגנת. אבק, צינורות ואבן כתושה היו בַּכֹּל, ולא תפסתי כיצד מתוך זה יקום לו בניין מחודש ונקי, שיציג את לִבָּהּ של תרבות המדינה. בזמן שהמונית כבר התרחקה מן הכאוס הנורא שנוצר בטבורה של העיר עוד סובבתי ראש לאחור, ובעודי מביט על הברזִלים הנתלים באבנים, ועל הפח המרוטש הסוגר על המתחם המאובק, כבר ראיתי איך גם בדירתי־שלי יתרחש מופע דומה, ובמקום קירות יקיפו אותי שלדים עירומים ומפולשים של צינורות חלודים, ולכלוך ובוץ, ולא אוכל להימלט מן העיר הרשלנית המספקת לי עזובה חסרת־ברירה. איך אעמוד בכל המעמסה הזו שתיפול עלי בקרוב?

עוד יום שלם החזיקו הדירה והזמן מעמד. יום אחד תמים נמשך ללא כל עשייה מצדי. ואף כי הנחתי שהשעות האלה הן רק רוגע מדומה, צללתי לתוך השקר הזה כי הרגשתי שגם הוא מצטרף אל שאר הדברים המתכלים סביבי, נערם אל המאה הנעלמת. ואז נשמעה דפיקה, ועוד אחת, אולי לא ממש על הדלת אבל מכיוונה. הלכתי אליה מהר, אגב זריקת מבטים בקיר השבוי, שנראה עייף וסחוט, ונעמדתי שקט מול הידית. היססתי אם לפתוח, וגם נזהרתי לא להשמיע נשימה, או אפילו קול של מִפְרְקֵי רגליים. התפללתי שאין זאת השכנה הנוגשת בי, ובזהירות רכנתי אל העינית, אבל מבעדהּ לא היה שם איש, גם לא במורד המדרגות. לכן פחדתי יותר, כי עכשיו ידעתי שאם אתמיד באי־עשיית דבר, יתפרצו וישתלטו עלי הדמיונות; ודפיקות לבי החזקות אישרו זאת, האיצו את קצב נשימתי, שיחד עם הריח גרם לי השתנקות ושיעולים מתגברים. מיהרתי למטבח לשתות מים, הרכנתי ראש אל הברז ובלעתי ישר מן הזרם. ניסיתי לדחוק בחזרה את מה שעלה מגרוני ורעדתי מן המחשבה שאני עלול להיות חולה ומוטרד ביותר. עוד רגע, ידעתי, וכבר אהיה תשוש־נפש. על כן הזדקפתי מכאנית, אילצתי עצמי להתיישר ולא להישאר כפוף, לקחתי אוויר ריחני מלוא ריאותי, דרשתי מעצמי ללכת בצעדים ברורים במרחב רק כדי לחוש את כוחן של המרצפות, את קיומן ואת קיומי שלי עליהן, וכך, בהליכה לא־בטוחה זו, נתקלו עיני בשכבה של צבע מתקלף על התקרה בסוף מסדרון־הכניסה. נגעתי בקילופים, ואלה התפוררו מיד תחת אצבעותי וחשפו תקרה רטובה לגמרי. איך זה קורה לה, התחננתי לדעת והמשכתי להביט בה. התקדמתי איתה לאחור עד תחילת המסדרון, ששם נמצאת הדלת אל הבוידעם. גררתי בזריזות את כיסא הישיבה משולחן־הכתיבה וייצבתי אותו תחת הפתח, טיפסתי עליו ופתחתי את דלתות התא הקטנות, ואז היכה באפי ריח גדול של העובש המוכר וכולו צחנה מסחררת שכמעט הפילה אותי מהכיסא.

Psst, you might also like:
גן החורף

שטח האחסון הנטוש היה אפל ומסריח, ובתחתיתו שכבה לא עמוקה של מים עומדים. הכנסתי את ראשי פנימה ככל שיכולתי, ובידי דחפתי כל־מיני גרוטאות רטובות ומרופשות, כגון תיק עור קרוע ומאוורר שבור. התאמצתי נגד הגובה והריח, וגם החושך ששרר בָּעומק הִקְשָׁה עלי ביותר. חידדתי לתוכו עיניים והשתדלתי לשמור על יציבות רגלי. המרפקים נרטבו, ולא ידעתי מה ואיפה לחפש, חשתי שכולי מתכסה בזוהמה החשוכה ובאבק הקברים של החפצים הישנים. עכשיו אולי עמד לבוא הרגע שבו אצעק. הזמן עמד להכניע אותי והכל סביבי היה הטרדה במהותה המלאה, עד כדי איבוד ההיגיון והנחת הראש להפוגה נצחית. אבל אז שמעתי קול טפטוף קל, שהגיע מצד ימין של החלל. הסטתי מבט, ותחילה זיהיתי צבע לבן מתעגל. נדחפתי עוד בכיוונו, ורגל אחת שלי כבר תלויה באוויר, והצלעות כואבות מהילחצותן אל שפת הפתח – והנה בפינה, נח על צדו שמן ומנופח, דוּד מים חשמלי, וממנו יוצאים צינורות מתכת דקיקים. לא הצלחתי לאתר את מקום הטפטוף, אבל קולו היה ברור ביותר בקרבת הדוּד, וידעתי שהרחש הזה הוא תחילתה של התנועה שלי.

היה פשוט למדי למצוא מבחר גדול של שירותי אינסטלציה וחברות לבדיקה ולהתקנה של דודים־חשמליים ודודי־שמש ומערכות סולאריות. שמות כמו "אור הטבע", "קרן אור", "מקור השמש", "אור הסהר", "מֵי שמש", החליפו את החום בְּאור, ואת השמש בְּקרן, והדוּד חימם בהן את השמש. הכותרות צעקו, וההבטחות משכו את תשומת־לבי לרעה. בחרתי במשפט החמישי ברשימה: "שירות אמין, אדיב וחם". טילפנתי ל"מֵי שמש", וענה לי אחד בקול עבה וסמכותי. דיבורו היה טעון שגיאות, וקולו נמהר, ואני, במין חשש מסוים, ניסיתי לפרט ולהסביר לו את בעיית הנזילה, אך הוא קטע אותי ומיד איבחן את התקלה. "אבל עוד לא ראית", אמרתי לו. "מניסיון אני כמעט בטוח שהלך הדוּד", ענה לי. עכשיו האט את דיבורו ושאל כמה שנים יש לי אותו. "אני לא יודע, בטוח שלמעלה מעשר שנים". "אז אני מציע שנבוא לבדוק ונראה איך נפתור לך תַּ'בָּעָיָה, אבל תסמוך עלי, הלך הדוּד, נביא חדש בכל מקרה". סמכתי עליו והסכמתי שיבוא, וכשאמר כי אינו מגיע מן העיר שלי, אלא מן האזור הדרומי־מרכזי של הארץ, נלחצתי ותמהתי, והוא ענה לי בגיחוך שריכך אותי: "למה מאיפה אתה חושב שאנחנו באים, שעה־וחצי, אולי פחות, אנחנו אצלך".

הצהריים היו בהירים, ואור רב נכנס אל הדירה והִשְׁרָה בה רוגע, ובכל־זאת נדרכתי והתכוננתי אל האיש, שאפילו הקדים והגיע בפחות משעה. עוד במדרגות שמעתי אותו משוחח עם מישהו נוסף תוך כדי שהוא עולה לקראתי. זיהיתי את קולו העבה, וזה של האחר נשמע לי צעיר יותר. צעדיהם היו רועשים וכבדים, והם החלו לטעת בי בלבול וגם מידה של ביטחון. מיהרתי לפתוח את הדלת לפני שידפקו עליה, ובדיוק באותה שנייה התייצבו השניים ונעמדו מולי. המבוגר, נמוך ומעט קירח, כרסו הבינונית אינה רופפת אלא מוצקה, לובש חולצה ששרווליה נגזרו ממנה, ידיו עבות וקצת שעירות ועורו חום־כהה. "שלום לך", אמר ונדחף אל מסדרון הכניסה, עקף אותי וצעק אלי, "אז איפה הוא?" רציתי להיכנס מיד אחריו, אבל השני שהיה אתו הספיק גם הוא לעקוף אותי, ובאותו רגע לא הבחנתי בפרטיו, רק שהוא גבוה למדי ורזה, עורו חום־אדמדם ושׂערו קצוץ. סגרתי את הדלת והתקדמתי אל השניים. עכשיו הצצתי בעיניו של הצעיר ואלה מיד לכדו אותי, צורת השקד שלהן וצבען השחור ביותר. יחד עם פניו הרזות ועורן החָלָק, ועצמות לחייו הבולטות, הן היו תמונה שראיתי פעם מקרוב. היה נדמה לי שכבר בעבר חייכתי אליו, והייתי משוכנע שהצעיר הזה קשור אלי בחוט כלשהו. ובינתיים כלל לא שמתי לב שהמְתַקן הנמוך כבר הספיק להביא כיסא ולעמוד עליו, ולהזדחל בכל כובד גופו אל עומק הבוידעם – בכוח ידיו התרומם והשתחל פנימה, סילק מדרכו חפצים, והתמקם מצומצם ויעיל סמוך לדוּד, ואפילו זימזם משהו אגב המאמץ. עמדתי מתרשם איך אפשר ככה בזמן עבודה לשחרר מלים בטון קליל ונעים, וחזרתי להביט בצעיר, שעמד תחת הדלתות הפתוחות והפנה את פניו מַעְלָה וחיכה כמוני לבשורה, אף שהיטב ידע מה תהיה. אני עמדתי כמה צעדים ממנו, בסמוך לשולחן־הכתיבה ולכתם העצום, והיה נדמה לי שהריח נחלש, והתפלאתי שאותו הם אינם מזכירים, כאילו אינו מפריע להם. כבר לא דמיינתי שהצעיר הזה היה פעם לידי, ולא בדיתי איזה קשר אליו, אלא ממש זיהיתי את הווייתו הרצינית והמזלזלת כאחד. זיהוי זה לא נבע מן העיר; הייתי משוכנע שהוא משתייך אלי ממקום הולדתי, מן המאה שעברה.

שעת־הצהריים היתה שקטה ומוקדמת, וחשתי שהדקות זזות באיטיות, מותחות את מסגרתן, כמעט עומדות במקומן, וביקשתי בלבי שכך יִימָשך. הצעיר, שלא היה נער, ועם זאת נשא בתוכו משהו מן הנערי, התמסר כולו למלאכתו. במכנסי טרנינג כחולים עם פסים כתומים לאורך הצדדים וסמל אדידס על הכיסים עמד וחיכה להוראות כמו שוליה נאמן. המכנסיים היו רפויים על גופו אבל גם צמודים, חושפים את הבליטה הטבעית באזור המפשעה, כי בַּבַּד הזה הדבר הכרחי ומוסכם, וגם מוּכּר לי מעֲבָרי, מנעורי בעשור הלפני־אחרון של המאה הראשונה של חיי. כמעט שכחתי את טבען של הבליטות הקלות האלה אצל הנערים והגברים. הן הופיעו תמיד במכנסיים הספורטיביים הללו, שהיו שימושיים לימי החול בבית־הספר ולדרכנו בחזרה הביתה, דרך שבה חלפנו על־פני גדרות השיחים הירוקים, שהיו מעוטרים בקמצוץ של צבע חלש נוסף, לא יותר מכך, נניח סגול בהיר־בהיר או צהוב־חרדלי. צעדנו על המדרכות המפותלות, המעוכות אל הקרקע וכמעט משתווֹת אליה בגובהן, ובמרחק קצר עקפה אותנו אדמה חומה־שחורה, לרוב רטובה במידה הראויה, כך שאם נגענו בה והרמנו ממנה גוש עפר, היה רובו מתפורר בידינו, ואת הגרגירים שנותרו בין האצבעות התפוחות נשאה ופיזרה הרוח הקרה של החורף הטוב, שגם סחבה איתה את תפארת העלים הנושרים של המקום ההוא. והזמן, הזמן של האדמה והילדים החיים בְּטבע לא־עירוני, עמד כמו תפאורה יציבה ולא משתנה, שלא תהפוך לעָבָר ולעדוּת, אף־פעם לא, וככה היינו אני והאחרים מנותקים מפחד הסוף.

זיכרון זה נראה לי רק חלק ממה שמקשר ביני לבין אותו צעיר שהפתיע אותי בדירתי העירונית, ועכשיו חייך אלי כדי לרמוז לי שהכל בשליטה. עורו נצץ ואוזניו היו כרויות לאוּמַן התיקונים הקבור מעלינו. הוא היה כל־כולו שלֵו־ושלם עם עצמו, והיה שלֵו גם כלפי הדירה, ודווקא משום כך חשתי שהמבקר הרענן הזה, יחד עם הבעל־בית שלו, שהמשיך לגעת ולבדוק למעלה, דוקרים בגאווה את העיר הזאת ומביטים לא־בחמלה על רחובותיה, על בניין מגורי ועל דירתי הבלויה.

השניים בפירוש היו טובים ממני ומסביבתי, ולא הצטערתי על שלפתע התגליתי במקום שהוא אחר מהם, מקום ירוד ומוזנח. ואז הציץ אלינו המְתקן ונשלף מדלתות הבוידעם, קפץ ללא חשש אל הרצפה, ותוך כדי שהזדקף אל גובהו הנמוך ושיחרר נשיפה קצרה, הודיע לי שאכן הלך הדוּד, והוא כבר סגר אותו, ועכשיו עוד צריכים לסגור גם את השִׁיבֵּר הראשי, ושאל אותי על מיקומו, שלא ידעתי, וצחק והרגיע אותי, אל תדאג, נמצא אותו, ואז, במין שמחה של פותר פתרונות, שעל־סמך מקצועיותו הצליח לאבחן את הבעיה, הכריז: "אמרתי לך, חייבים לשים חדש". "בסדר", עניתי, והוא עודד אותי שהכל ייעלם מיד, הרטיבות והריח, כי הדוּד שהביא אתו חדיש וחסכוני ביותר. הקשבתי לו ברצון מלא, והתעוררה בי איזו התרפקות על משפטיו הפשוטים, וכשהרכין מעט את ראשו ועמד להסתובב, הספקתי לקלוט כיצד שפתיו נפתחות ושיניו הלבנות מאוד נגלות, צוחקות לַמצב, ורציתי מאוד לגשת אליו ולפחות ללחוץ את ידו במחווה שהיא יותר מנימוס, אבל אז, בקולו האבהי, הוא פקד על הצעיר לרדת ולמצוא את השִׁיבֵּר הראשי, לסגור אותו, ולהעלות את הדוּד החדש. הוא שלח אותו למשימה בדרך מתבקשת ולבבית, ושניהם התנהלו לפני באופן כל־כך עכשווי, מדויק, סבלני ופזיז גם יחד, והצעיר הגבוה הסתכל בי, כמבקש אישור ממני, לכן הנדתי בראשי, ורק אז הוא הלך אל הדלת וירד במהירות במדרגות, והמְתַקֵן שב מיד בהשתחלות קלה אל הבוידעם כדי לסלק את הדוּד הישן וחזר לפזם שיר שקצת הכרתי.

Psst, you might also like:
כלב מת בחצות

מי היה בעצם קְסַנְטִינִי ואיך צץ פתאום מחדש בחיי? הוא לא היה אחד ויחיד, אלא כמה דמויות שדמיון רב ביניהן, אשר התהפכו והתחלפו בראשי לסירוגין ונעשו דפוס אחד של קְסַנְטִינִי. אבל הוא כבר נקבר כליל בזיכרוני, הייתי משוכנע שזהו, לא אראה עוד מקְסַנְטִינִי ולא יהיה לו מקום בחיי, כי ממילא היתה חשיבותו אצלי חלשה כל־כך. והנה, באותה שעת צהריים לפני שבוע, שלא היתה חורפית במיוחד, אף־על־פי שדצמבר עמד להסתיים, התחממתי בלבי מכך שדמות מחוקה לגמרי יכולה לחזור אלי בגלל בעיית הכתם, והשתעשעתי ברצינות גמורה במחשבה שעלי גם לפעול למענו, ואולי למעני. אבל גם ידעתי שהיום כבר אינו זקוק לי.

הוא לא צריך ממני דבר, ובטח שלא אחיו הבכור, וגם לא שני אֶחָיו האחרים, הגדולים ממנו. כולם היו שושלת זכרים ממשפחת קְסַנְטִינִי שזכיתי להכיר בנעורי. אז הם היו ילדים עם הפרשים קטנים ביניהם, וחיו על העוקם לא רחוק מביתי, בבניינים החדשים שנבנו בגובה שלוש קומות ואיכלסו את מעוטי היכולת. האמא שלהם היתה אשה־גבר קצוצת שיער ועבת רגליים, בעלת קול רם ולעגני, אשר התרוצצה במגפיים או בנעליים כבדות, ניקתה בתים בחריצות מפוארת, ורק בדרכה מכאן לשם גם ידעה למצוא זמן לגידול הצאצאים. אביהם, מודל מבוגר של הקְסַנְטִינִים, הוא שרצה לשפר את עתידם, ובעיקר חשש שמא יסטו מן הדרך ויגיעו לבתי־הכלא, שהוא־עצמו עבד בהם רוב ימיו כסוהר קשוח. לכן פנה אלי דרך אמי וביקש שהילדים הקטנים שלו יגיעו לחדרִי כדי לקבל ממני עזרה בהכנת שיעורי־הבית ובשיבוח החומר הלימודי בכלל. הציע שתמורת שקלים בודדים (חשובים לי אז, הם היו הון בעיני) אהיה להם מורה פרטי. ואני באותם ימים נער בעצמי, בן חמש־עשרה ושש־עשרה, שלא חשב על עתידו שיתפרץ אל קץ המאה השחוּן ויחסל את הכפר הלא־כפרי שהכיר.

אני זוכר שאבא קְסַנְטִינִי, כשנתקלתי בו ברחוב השטוח, או בתחנת־האוטובוס, או בהתקרבות המִדרונית אל בית־הכנסת בערב שבת, וזיהה אותי כַּמורה הצעיר והחכם של בניו, היה מביט בי בעיני השקד שלו ומלווה אותי בהסתכלות שקטה, חדה וארסית, של נץ, ואני יראתי מפניו, יראתי כל־כך מעורו השחור ומעורפו הרחב, עד שלרוב ניסיתי לחמוק מן הפגישה אתו. לא יכולתי להבין כיצד האיש הזה הוא אבא של קְסַנְטִינִים רכים, צבועים בחוּם כהה ולרוב צוחקים, ומדי פעם מתעלמים משיעורי־הבית ומן הרצינות שניסיתי להפגין מולם רק בהתחלה. גופו הנוקשה של האב הפליא אותי בחושניותו הנדרכת, האצילית, שהיתה גם עקומה כשעמד, אך תמיד היתה יציבה ובטוחה, כמו של טורף־על שאינו מפחד ממי שמיקומם בשרשרת המזון דומה לשלו. ללא מלים דרש ממני להעביר השכלה יסודית לילדיו, במין דאגה שהיתה לא רק אבהית, אלא אף אלוהית, כאילו היה אומר לי: "לְך אֶתנֵם. אני סומך עליך", ואחר־כך רומז: "תעשה את שלי כמוך".

אני חוזר בעיני רוחי אל הפעולות שהשניים המשיכו לעשות בדירתי לפני שבוע, רואה את התמונה הכבדה והקלילה של הצעיר החוזר מזיע ואדום עם הדוּד החדש על גבו, והנמוך המבוגר מוביל אותו פנימה במסדרון, ושניהם מורידים במיומנות דוּד פגום וחלוד, מזליג טיפות עכורות הפוגעות בזרועותיהם ובמרצפות, והטינופת לא מטרידה אותם. יחד התקדמו עם המְכל הרעוע בזהירות במסדרון והוציאו אותו אל חדר־המדרגות, הניחוהו בנחת לפני הדלת וחזרו במרץ פנימה. וכשעמדו שניהם להעלות את הדוּד החדש אל הבוידעם, עוד הספקתי לקרוא את הכיתוב שהיה עליו באותיות שחורות גדולות: "מֵי שמש", ומתחתיו באותיות קטנות: "אוריגינל". המְתקן הנמוך נדחף והתקין, והצעיר הסתכל בו בעודו עומד יציב על כיסא־העבודה שלי, לא מתנדנד ושואל יותר מפעם אחת את האיש שבפנים אם הוא זקוק למשהו, ואם כדאי שיעלה גם הוא פנימה אל חשכת הבוידעם. וגם אני הרגשתי צורך להתקרב אל הכיסא וכך לקחת חלק בהתקנה החדשה. מזווית עמידתי שמחתי שאנו שלושה, יוצרים סולם מדורג שבו האחד בין תקרה לרצפה, השני גבוה מאוד על הכיסא, ואני האחרון זקוף למטה. לא רציתי לאתר שוב, בגובה עיני, את הבליטה במפשעתו של הצעיר הארוך, כי שמתי לב כמה היה המבוגר המתקין אדיש אליה עד כה במהלך ביקורם אצלי. הליטוף במפשעה בחודשים האחרונים נתפס בעיני פתאום נלוז ומסואב, ועל כן גם זזתי לבסוף מן הכיסא שעליו עמד קְסַנְטִינִי הצעיר, ובכך שברתי את הסולם הדמיוני. העדפתי להתרחק מהם ולנעוץ את עיני בספה שבמרכז הסלון עד שיסיימו, ודווקא כשלא הייתי סמוך אליהם השתוקקתי יותר להיות דומה להם, נקי ומרוחק מן העיר שלי.

איני יודע כמה זמן יישארו אתי תמונות אלה של המתקין ואחיינו הצעיר, ששניהם קְסַנְטִינִי. כמה הופתעתי כשהתברר הקשר אל השם הזה. הדבר קרה כשסיימו השניים את העבודה וביקשתי קבלה כדי להציג אותה בפני בעל־הבית שלי. הנמוך המבוגר ענה לי מיד בגיחוך, "זה בַּעַלְבַּיִת זה? ככה הוא דואג לך עם כל השכר־דירה שאתה משלם לו, בטח הון־תועפות של כסף", ואז ניגש לשלוף פנקס־קבלות משקית מהוהה, ובאותן דקות הצעיר לא התערב ולא הציע עזרה, רק עמד וחיכה, ולאחר שהמבוגר כתב פרטים בעט ישן ומסר לי את הנייר, גיליתי שלא ציין בו את שמי אלא רק את החלפת הדוּד, והבחנתי בשמו המודפס למעלה: "הרצל קְסַנְטִינִי, דוּדים חשמליים ודוּדי שמש".

כך פוענח החוט, ומיד אמרתי בקול ברור: "אני מכיר קְסַנְטִינִי", והמבוגר שאל אותי, "מאיפה מכיר?" והשבתי, "משם, מאיפה שנולדתי וגדלתי", וציינתי את שם המקום, וכאן התערב הצעיר וחייך, "בטח, אני משם, כל המשפחה שלי שמה, האחים שלי, וזה הדוֹד שלי, אח של אבא שלי", והחל למנות את שמות אחיו, ומיד ראיתי אותם אחד־אחד, את הראשון והשני והשלישי, בני עשר ותשע ושבע, ואיך ישב כל אחד מהם בתורו על כיסא ליד השולחן־ספרייה בחדרי הישן והאפלולי, והיה שקוע בעולמו ובעייפות השעה, אך הקשיב וכיבד את קולי ואת הוראותי, ובו־בזמן גם זילזל בהם ובתפוקה שבאמת ניתן להוציא מן הזמן הזה, אולי כי גם אני האמנתי שהרבה לא יֵצא מן הלימוד הזה, ואפילו הפגנתי בפניו כעס וחוסר־עניין. לא העזתי להתנהג כך מול אביהם, ולכן אף הקצנתי את שאט־הנפש שגעש בי. היו דקות ארוכות שלא עשינו דבר, נטשנו את המחברות ואת הספרים ושקענו בריחו הדחוס של החדר ובאומללותנו הרגעית, ביקשנו להימלט זה מזה. בַּסמכות שניתנה לי פקדתי לא אחת על קְסַנְטִינִי זה או אחר לשבת ולא לזוז, ואילו אני קמתי ויצאתי מהחדר וחיכיתי שיעבור זמן.

אבל עכשיו, בדירתי, לא סיפרתי לַשניים על תחושותי אלה, ורק צעקתי בהתפעלות: "כן, אני זוכר, אני ממש זוכר את האחים שלך". הצעיר הינהן אלי בראשו, ואני התקרבתי אליו יותר וראיתי כמה כולו קְסַנְטִינִי, פאר המשפחה המופיעה לפני עכשיו בבגרותה הזכרית המשופרת. "ואתה, איפה אתה היית?" שאלתי אותו. "אני הייתי אז האח הקטן, האחרון, הילד האחרון", ענה, ומיד הוסיף שהוא זוכר את אחיו הגדולים הולכים אלי, מתחלפים במהלך השבוע, יום זה ויום זה. "אבל אותי כבר לא הספקת ללמד", סגר את דבריו ופנה ממני בכיוון המסדרון.

כמה מפליאה אותי העובדה הפשוטה שהצעיר הזה ודוֹדוֹ היו אתי במאה ההיא, וחלקנו אותו זמן בְּמקום משותף. כעת כה גדול המרחק בינינו, ותשוקתי ללכת אל עֲנִיֵי עִירִי הקודמים, אל הקְסַנְטִינִים הנזקקים, מפילה אותי אל תרמית חדשה. אני יודע שאין להם שום מחסור, שיש להם אפילו שובע של פרנסה ראויה. חשתי בכך היטב כשהצעיר והמבוגר סָנְטוּ באוזני בעיר הזאת ובדירה הקטנה. "תגיד לי, זה בניין זה? זאת תחזוקה זאת?" אמרו לי כאיש אחד לאחר שסיפרתי על שלבי התריס שהתפרקו בגשם האחרון. ובזמן שארזו את הכלים שלהם זרק אלי הצעיר: "תסתכל איזה ריקבון נהיה לך כאן". התביישתי בקורת־הגג שלי, בכך שאין לי לא מסד ולא טפחות ראויים, והמלה ריקבון נזדעקה בלבי. והנה דווקא לקְסַנְטִינִי הצעיר, שעמד לצאת מכאן ולנסוע עם דוֹדוֹ בחזרה לכפר הלא־כפרי, דווקא לו יש עדיין אדמה וטבע שהכרזתי על מותם. הוא עוד שם, אמרתי בלבי בצער רב, ואולי הוא עֵד לעלים האליפטיים שתנועתם מַקְדִימָה את הגשם.

הכתמים החלו לגווע כבר ביום המחרת, כאילו נשאבו בחזרה אל תוך הקירות. הריח גם הוא הלך ואיבד את סמיכותו. אבל הדוּד הישן עדיין מונח לפני דלת הכניסה שלי, בכוחות עצמי לא אוכל לגרור אותו במדרגות. כעת המתנתי, מבלי לדעת אם אכן כדאי להמתין, לשובו של קְסַנְטִינִי הצעיר, כי דוֹדוֹ אמר ביום ההוא שהם כבר מאחרים להתקנה נוספת של דוּד־שמש, אבל אם הם יעברו פה בסביבה ביום אחר, ישלח אותו אלי כדי שיפנה את הדוּד הישן, ואפילו רמז לי לתת לו כבר עכשיו חמישים שקל, כדי לעודד אותו. וכך עשיתי. רגע לפני שהלכו נתתי את השטר לדוֹד וביקשתי ממנו שימסור אותו לצעיר. מאז חלף שבוע, אבל עודני מאמין שבאחד הימים יבוא אלי קְסַנְטִינִי וישלים את המלאכה, ישאיר אותי יבש לגמרי. כמה מוזר שבימים אלה מתקשטת העיר בשמיים כהים, חשרת עבים רובצת מעליה.


*הסיפור ראה אור בקובץ "הילד האחרון של המאה" מאת סמי ברדוגו, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 2011.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This