search
בקריאה כעת: קוהיבה | לוסיה פואנסו
search

לוסיה פואנסו | מקור:ספרדית

קוהיבה

תרגום : אדם בלומנטל

הקדמה מאת ג'ן דיאס

בסיפור שלפנינו, שמתרחש על רקע פסטיבל הסרטים בהבאנה, מבקש המאסטרו גרסיה מארקס מהמספרת ומשאר התלמידים בסדנת הכתיבה שלו להביא לו את "הרעיון הטוב". וכך עושה לוסיה פואנסו. כבר מהשורה הראשונה תופס הסיפור את הקורא ולא מרפה ממנו עד המילה האחרונה. ההתרחשות בו לא נעימה, אדרבה, המפגש בין התלמידה לגבר המסתורי הוא גס וחולני. כאלה הן גם ההחלטה של הברזילאית כי הסוד שקוהיבה מסתיר חשוב פחות מהעניין שהיא מגלה בו, ותחושת הסכנה שאופפת את הסיפור כולו: אין זה משנה מה נגלה בסופו, אין זה משנה כיצד תמצא הברזילאית סוף לסיפורה הנדוש. העובדה שלוסיה פואנסו היא תסריטאית אינה מפתיעה, שכן היא מוסרת לקורא מידע באופן כזה שהוא אף פעם לא יודע מה מצפה לו בפנייה הבאה. סצנת הפתיחה מותירה את הרושם שהסופרת עומדת לספר לנו עוד סיפור על התעללות, אבל היא הולכת רחוק יותר. הסיפור של קוהיבה הוא הסיפור שלא היינו רוצים לקרוא, שלא היינו רוצים שיהיה מבוסס על המציאות, ונוסף על כך הוא גם הסיוט של כל כך הרבה נשים. העלילה מתרחשת בקצב של מרדף, אבל כבר בהתחלה, בלי שנשים לב, הצייד תפס את טרפו.   

קראו עוד

ידו של הגבר מתחככת בידי בחשכה. עורו חם ומחוספס. שערו קצר, התלתלים מעוכים אל הראש באיזו משחה תוצרת בית שבוהקת אפילו באפלולית הקולנוע. ריחו מתפשט לכל עבר. הוא מלכסן אלי מבט ואני אליו. הכול אצלו חדש: החולצה הלבנה, השעון, הילקוט הפתוח ובו שני ספרים על אמנות אפרו-קובנית. הוא מורה צעיר או סטודנט קרוב לסיום הלימודים. בן שלושים לכל היותר. אני מסירה את ידי מהמסעד וטומנת אותה בין רגליי. על המסך הגיבור מדבר אל המצלמה וקורא תיגר על האימפריה: תעשיית המזון המהיר אשמה במגפת ההשמנה העולמית. הוא מציג את חברתו הטבעונית ואת הרופאים העומדים ללוות את קריסת גופו שיפוטם בזבל במשך חודש שלם. בתנועה רכה שאין איש מבחין בה, מניח הגבר את ידו על ירכי. רק שנייה – לטיפה אחת – והכול מתפוגג… האנשים, הסרט: הוא לבדו קיים, נשימתו הנינוחה. אני מחכה, רוכנת קלות לעבר האישה שלימיני. יכולתי לבקש ממנה סליחה, לומר שאני צריכה ללכת לשירותים, לחכות במבואת הקולנוע. אבל אני לא עושה דבר. האישה מתרחקת כדי שזרועי לא תמשיך לגעת בזרועה. שלושתנו מביטים קדימה בשתיקה. על המסך הגוף האמריקאי מתחיל להתפרק. נפוח, רפוי, חסר תשוקה, הוא מקיא בכניסה לסניף מקדונלד'ס והאולם כולו פורץ בצחוק. גם האיש צוחק, ומצמיד את ירכו לירכי. הפעם אני לא זזה. הוא מבין שמתפתח בינינו מאבק כוחות (זה מוצא חן בעיניו). הוא מניח את הילקוט על ברכו השמאלית ומתקין אותו כך שהזר משמאלו לא יוכל לראות אותו. ידו מפשפשת במכנסיו, מתירה את הכפתור, פותחת את הרוכסן. בלי להפנות ראש אני רואה איך הוא מוציא אותו. בידו הימנית הוא מלטף אותו, השמאל מחזיקה את הילקוט. מעלה מטה, בקצב הולך וגובר. בלי להסיר את מבטו מהמסך (מעלה, מטה) הוא צוחק כשכולם צוחקים (מעלה, מטה) בשורה שלפנינו גרמני מתרווח במושבו ולא יודע שהוא מכוון אל עורפו (מעלה, מטה), נשימתו נעשית סוערת, מקוטעת, איש אינו מבחין בדבר (מעלה, מטה) ידו מתפרעת, מפעילה (גרמני, ספרדי, ארגנטינאית) טלגרף באמצע מלחמה (זרים לבנים, מכותר), הוא מכוון אותו אלי (לא אסתלק, לא אתן לו את התענוג) נשימתו עוטפת את שנינו (לא אתן…) והוא גומר עם מחיאות הכפיים, מבטו נעוץ במסך, הוא משפריץ על המושב של הגרמני, על קצות שערו הבלונדיני, הוא צובע את העץ בסילונים וחותם בטיפה אחרונה של זרע. הוא יושב בשקט, מתאושש, בעוד כתובות הסיום מכריזות שהאמריקאי זכה בכל פרסי הקולנוע העצמאי. כשנדלקים האורות הוא קם ומבקש שיתנו לו לעבור. הוא הראשון שנעמד, אפילו שאנחנו באמצע השורה. אנשים מרימים ברכיים, מישהו מתלונן על חפזונו. כמו עכברוש פחדן וחומקני הוא יוצא מהאולם כשמבטו נעוץ ברצפה. הוא הולך כפוף, קומתו הגבוהה מפריעה לו. האולם מתרוקן והולך ואני לא יכולה להסיר את מבטי מיצירת האמנות שלו, הביטוי קצר המועד ביותר של האמנות המודרנית. בשורה שלפני החברה של הגרמני מלטפת את שערו ומסירה יד דביקה.

מבואת הקולנוע היא קלחת רותחת של אנשים. נזיד שמתבשלות בו כל ארצות תבל. הוא לא נמצא בשום מקום. מתוך הערב-רב המיוזע הזה בוקעות הצעקות של קבוצת אנגלים שמתווכחים עם סדרן מולאטי. הם דורשים שירשה להם להישאר באולם ולראות את הסרט היפני הבא, מסרבים לעמוד שוב בתור, אחד מהם חבר בחבר השופטים של פסטיבל הקולנוע של הבאנה. הסדרן מדבר על שוויון זכויות. על סף היציאה אני חשה בנשימתו על עורפי. הוא מאחורי, גופו צמוד לגופי. בתוהו ובוהו של הקהל הנדחק אל היציאה אין איש מבחין בשום דבר חריג כשידיו לופתות את מותניי. "תסתכלי עלי, לפחות רק פעם אחת." קולו נמוך, שליו, כהה כמו עורו. אין לו המבטא הסתום האופייני לפנים האי. "עכשיו. בבקשה. תסתכלי עלי." ידו השמאלית מחליקה למטה. הימנית ממשיכה מעבר לה ונעצרת באמצע בטני. לרגע מפתיעה אותי הטבעיות שבה אוחזות ידיו בגופי (נדמה שהוא מכיר אותו בעל פה). דוחפים אותנו מאחור. אני נחלצת מאחיזתו וחוצה את המפתן. בחוץ ארבעים מעלות. תור באורך שלושה גושי בתים שעומדים בו בערבוביה קובנים וזרים שתגים תלויים על צוואריהם. אני מחפשת את הברזילאית, את החולצה האדומה של הבאסקי, את הגוף הענקי של ההונגרייה. אנשים נדחפים במורד גרם המדרגות הקטן. אחדים מאחרים להקרנה, אחרים נסחפים בזרם. אני נאבקת בחשק להביט בו עד שמעידה מוחצת אותי כנגד גבה החשוף של מולאטית אפורת עיניים שמסתובבת וצוחקת כמו מהפנטת נחשים. העורות שלנו מחליקים זה על זה, אין במה לאחוז. בין האירופים מפוזרים שחורים בכל הגוונים. לפני שמספיקה המולאטית לומר לי דבר מגיחה יד מתוך ערבוביית הגופים ואוחזת בידי. הברזילאית מחייכת בטור שיניה הלבנות מלובן. יש לה נקודת חן מעל השפה העליונה וכתם לידה על הצוואר, סימן נשיקה נצחי. שרידי האיפור המרוח מאמש מקנים לה הילה של זוהר, של כוכבת קולנוע קלאסי. הבל פיה מתוק ורווי אלכוהול, היא מחזיקה בתיק בקבוק קטן של רום ושותה ממנו בלגימות קטנות כאילו זו תמצית של פרחי באך. את המדרגות האחרונות היא יורדת שתיים-שתיים, חותכת באלכסון, צועקת "תנו לנו לעבור, מקרה חירום". בפינת הרחוב מחכה הבאסקי, קושר את שרוכי הנעל האורתופדית שלו. רגלו האחת קצרה בעשרים סנטימטרים מהשנייה, משקלו חמישים ואחד קילו. מיום שהיכרנו (לפני שבעים ושתיים שעות, למען הדיוק) הוא הודיע כבר חמש פעמים שאינו מסוגל להגן על אף אחד. ההונגרייה היא ההפך הגמור, הן בממדיה והן בהלוך רוחה. הסיפורים שלה שופעי חיוניות כמו גופה. היא חוצה את הכביש בין המכוניות בעודה טורפת גלידה נמסה. "יש לנו שעה עד הסרט הבא," היא אומרת בספרדית מושלמת, "בואו נלך לבית הקברות." היא ממשיכה ללכת בלי לחכות לתשובה. בבודפשט היא עוזרת במאי, היא רגילה לחלק הוראות. היא מכירה את האי על בוריו, היתה נשואה לקובני עשר שנים, בתה הצעירה נולדה בווארָדֵרוֹ וגדלה על דגים ותפוזים. מאז הגיעה היא מתעקשת לקחת אותנו למקום שבו בעלה הציע לה נישואים.

הרחוב הוא נחשול פסיכוטי בתנועה: אנשים הולכים בקבוצות, אין שניים באותו כיוון, כולם באותו צעד נרפה מרוב חום וחוסר אוויר. לאורך הגדות שורה של בתים גדולים חרבים, בנייני פאר מהתקופה הקולוניאלית שהפכו לשובכים, משפחה בכל חדר, כולם באותו מצב: צבע מתקלף, חלונות שבורים, עשבים גבוהים, חורים בגג ובקירות. בפתחיהם, על כסאות פלסטיק, יושבים הדיירים ומביטים במצעד הזרים. בלונדינית אחת, עורה חרוך משמש, אינה טורחת להסתיר הבעה של בוז נוכח מצבם הקרוב לעילפון של אחדים מנציגי העולם הראשון. הברזילאית היא היחידה שמשיבה לה מבט, בלי למצמץ, עד שהבלונדינית מחייכת אליה ועוברת לזר הבא. בית הקברות נמצא במרכז הבאנה, גוש רחובות שלם מלא מתים. ככל שמתקדמים אל מרכזו כך המצבות ישנות יותר. בחלקן נמחקו כליל השמות והתאריכים ונותרו רק גושי האבן הבולטים מתוך הצמחייה. אנחנו חוצים את הסף בשעת הקסם, השעה שבה הכול נראה קצת יותר יפה מכפי שהוא. שקיעת השמש אינה מביאה הקלה בחום. לעומת זאת הלחות הולכת ועולה. מבטו של הבאסקי מתערפל כשהוא מהרהר בתמונות שהיה יכול לצלם באור הזה. צליעתו מכתיבה את קצב ההליכה בעודו חושב על הבוגד שיכול היה להפוך להרפתקה הקובנית שלו: הוא הגיע יום לפני תחילת הסמינר והחליט להעביר את היום כשהוא מטייל לבדו; ביריד שעל המַלֵקוֹן – בשעה שעמד לקנות את "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" בחמישה עשר דולר – ניגש אליו שחור אחד ולחש באוזנו שהוא יכול להשיג לו את הספר בעשרה. כך, בבת אחת, זכה הבאסקי בספר, במדריך תיירות ובמאהב פוטנציאלי. עד הצהריים כבר הזמין את הבחור לשלושה מוחיטוס ולארוחה, נתן לו במתנה את הספר וקנה לו משקפי שמש… הוא היה באקסטזה: הבאנה התעלתה על כל מה שדמיין, הוא צילם על ימין ועל שמאל (הוא רצה לקחת הכול אתו) עד שהמדריך שלו הציע שיצלם תמונה שלו. הוא התרחק עוד ועוד כדי לתפוס פנורמה של המלקון. במרחק 50 מטר צעק לו שיחייך וברח בריצה.

Psst, you might also like:
הבוקר מוקדם

ההונגרייה נעצרת מול קבר שבמקום מצבה מונחת עליו אבן דומינו ענקית. על האבן חרוט שש כפול, שחוק מעשורים של חשיפה לפגעי הטבע. "זה כאן," היא אומרת, "כאן אמרתי לו כן." האישה שקבורה פה היתה חברה שלה, האהבה שלה, שחקנית דומינו כפייתית שבאה בעקבותיה מבודפשט להבאנה. היא מתה במהלך טקס מָקוּמְבָּה (לא עמדה במעברו של העיבור הטהור בגופה). בעלה לשעבר של ההונגרייה היה האומן שבנה את המצבה בצורת דומינו. שם בדיוק הם הכירו: היא מצביעה לעבר תאטרון גרסייה לורקה שנמצא מול בית הקברות ומבקשת מאתנו שנתלווה אליה. אני הולכת אחריהם ומביטה מעבר לכתפי. בכול יש משהו לא ממשי, היגיון של חלום: גברים ללא פנים, חברים-זרים, דרמות של אנשים אחרים… מאז שיצאנו מהקולנוע מלווה אותי התחושה שהוא עדיין כאן, מביט בי, נבלע בחשכת הלילה הקובני בכל פעם שאני מסתובבת.

מבואה שכולה שיש לבן, נברשות בדולח, שטיחים פרסיים… תאטרון גרסייה לורקה הוא אחד המבנים המשופצים המעטים בהבאנה. הוא מתהדר בגדולה של ימים עברו שאינה קיימת עוד בשום פינה אחרת באי. בעוד עשר דקות מתחילה הצגת "לה בוהם". הברזילאית מפתה את אחד הסדרנים בטבעיות שבה יתר בני התמותה נושמים. ריסיה מתנפנפים עד שהוא מהופנט. הסדרן מרשה לנו להשתלב בתור של הקובנים המקומיים. הנכנסים לבושים שמלות ארוכות וחליפות קיץ. הם זרים, אם כי יש ביניהם גם קובנים שלא משתייכים לסוציאליזם הגוסס השורר בחוץ, ברחוב. ההונגרייה מציגה את תעודת התושב הישנה שלה וקונה ארבעה כרטיסים, בזמן שהברזילאית צובעת את שפתיה מול המראה. השתיים נכנסות לאולם, גוררות אחריהן את המעמסה הבאסקית-ארגנטינאית המעיקה עליהן. הן מחזיקות את ראשן כל כך גבוה שאיש לא מבחין במכנסי הברמודה של ההונגרייה, כמו של ילדה בצופים, או בעורה המיוזע של הבחורה מסן פאולו, שנראית טבולה בשמן. הסופרן צורחת כאילו עומדים לבתר את גופה לגזרים. עוד לפני ההפסקה חומקת הברזילאית לשירותים באנקת ייסורים. המבואה חשוכה וריקה מאדם (בקובה חוסכים חשמל אפילו באופרה). בפרוזדור יש כורסאות ישנות מרופדות בקטיפה ומקושטות בגדילי זהב, אבל בשירותים אין כלום, אין נייר, אין סבון, הברזים מפיקים זרזיף קלוש, נורה חשמלית נעה מצד לצד כמו מטוטלת, נוכח מבטה המהופנט של הברזילאית העוקבת אחר תנועתה כשהיא שרועה פרקדן באחת הכורסאות, זרועותיה שמוטות לצדדים וצווארה מתוח לאחור. לרגע נדמה שמפרקתה שבורה, אבל היא מרימה את ראשה כשהיא שומעת מישהו נכנס. היא מפשילה את שמלתה ביד אחת ובשנייה מורידה את התחתונים בעודה נכנסת לאחד התאים. היא לא מתיישבת, רק מכופפת את ברכיה בפישוק רגליים. היא מתנערת במין ריקוד קטן לפני שהיא מרימה את התחתונים. יש לי מתנה בשבילך, היא אומרת בפורטוגזית. היא שולפת מחזייתה ג'וינט ומגלגלת אותו בקצות אצבעותיה כאילו היה יהלום.

כך היה כבר מהיום הראשון: היא גומרת להתעורר עם השקיעה. ביום א' הגעתי לבית הספר בחמש לפנות בוקר. המונית שהסיעה אותי משדה התעופה נעצרה מול שער הכניסה כדי שאיש הביטחון יוודא ששמי מופיע ברשימה. הוא הקצה לי חדר ביחידת הדירות האחרונה, בתוספת מפתח ואזהרה: השותפה הברזילאית שלי הגיעה אתמול. פנסי המכונית האירו חמישה בנינים בסגנון הרציונליסטי פזורים בשדה שומם כמו הסוואנה האפריקאית. הנהג הוריד אותי מול יחידת הדירות האחרונה, מלבן בטון עם חלונות אקריליים. דגדוג בכף רגל שמאל גרם לי להסתכל למטה: היתה שם צפרדע זעירה והיו עוד שתיים על התיק שלי. כל האדמה סביבי שרצה צפרדעים. כשנכנסתי הברזילאית שרה במקלחת. מנורת הלילה בחדרה דלקה, על האהיל היה צעיף. הבגדים היו מפוזרים על הרצפה, ניירות, ספרים, רמקולים, דיסקים, קטורת, שמנים, קרמים, חומרי איפור, ממתקים, אבקת חלב… המיטה הפוכה, על הקיר מודבקים צילומים. על שולחן המטבח היה קרטון חלב ריק. במרפסת הסגורה של הסלון, על כיסא נדנדה כחול מפלסטיק, היו תלויים זוג תחתונים וחזייה מתחרה. בשביל מישהי שנחתה לפני פחות מעשרים וארבע שעות זה נראה כמו תוהו ובוהו מוחלט. הנחתי את הלבנים שלה על השולחן. הם היו לחים, זה עתה כובסו. בחוץ לא נראו סימנים לזריחה. עדר של עזים כחושות, בהשגחתו של רועה מולטי רזה כמוהן, חלף על פני הדירה. היא יצאה מהמקלחת ערומה. אחרי שני צעדים נעצרה כשראתה קודם את התיק שלי ואחר כך אותי, יושבת מול המרפסת. היא נשענה על הקיר, ידיה מאחורי גבה. דיברנו עד הזריחה. בשום רגע לא עלה על דעתה להתלבש או להתכסות, היא הניחה לשלולית מים קטנה להיקוות לרגליה ולרוח שחדרה מהמרפסת לייבש אותה לאט לאט. בשעה שבע היא אמרה שכדאי לנו לישון כמה שעות לפני הפגישה עם המאסטרו.

בחמישה לעשר בבוקר, כמו חזיון תעתועים, מופיעה מכונית שחורה עם חלונות כהים בקצה שדירת הדקלים. אנחנו, עשרת משתתפי הסמינר, ממתינים לרגלי המדרגות מול יתר התלמידים, המצלמות והעיתונאים. השמועה אומרת שזה הסמינר האחרון שיעביר המאסטרו. בִּירִי – מנהל בית הספר – עוזר לו לצאת מהמכונית. גרסייה מארקס יורד עטוי סרבל כחול ומשקפיו הבוהקים שוקעים לרגע בזקנו הלבן של בירי לאחר שניתק מחיבוקו. "חייכו אל הצָבוֹעים," הוא לוחש ומחבק אותנו מול מצלמות העיתונות. אנחנו עולים אחריו לקומה הראשונה ונכנסים לכיתה. הוא אינו מרשה לאיש מלבדנו להיכנס. בפנים המיקרופונים פועלים. כל מילה מוקלטת והיא רכושו של בית הספר לקולנוע סן אנטוניו דה לוס בַּאניוֹס. "טוב… למי יש את הרעיון הטוב?" אומר גרסיה מארקס. הוא משתעשע אתנו. ליתר דיוק, משתעשע בנו. "המשימה שלכם היא להביא לי רעיון טוב, רק אחד," הוא אומר ומפשפש בכיס הסרבל עד שהוא מוצא את מה שחיפש: משאף. הוא שואף פעם אחת ועיניו מתעוררות לחיים. "אם אין לכם אותו, צאו לחפש אותו." כעבור עשר דקות הוא משחרר אותנו. אילמים מרוב אימה, מבלי שאיש יידע לקבוע אם רעבתנותו ערפדית או מזלזלת. דבר אחד ברור: מבחינת המאסטרו, תסריטאים הם עדת שכירי חרב. כך, כבר מהיום הראשון, הופך גרסייה מארקס את תלמידי הסמינר שלו ללהק ציידים. הטרף הוא הרעיון הטוב והוא עשוי להימצא בכל מקום (בעבר, בעתיד, בבדיון, במציאות). בלילה השני עומדת הברזילאית בפתח התאטרון כשהג'וינט תלוי משפתייה, מביטה בחשכה ונאנחת… "אני לא חוזרת לפני שאמצא אותו," היא אומרת. היא מתרחקת בסמטה הצרה המרוצפת אבן שמפרידה בין החלק האחורי של התאטרון וקיר מכוסה בכתובות המוקדשות לשוכני העפר בעברו האחר. פנסי המכוניות חותכים את הצלליות של ציפורי הלילה של הבאנה. עם רדת החשיכה הופכות המכוניות למוניות פיראטיות: לקוחות עולים ומתגבבים זה על זה עד שאין אוויר לנשימה. אם בוחרים ללכת ברגל המבט מתרגל לחשיכה והצלליות חוזרות אט-אט ולובשות צורה. הברזילאית שורקת לי מפינת הרחוב. לאור פנסי מכונית חולפת אני רואה אותה לרגע מנופפת, ושוב בולעת אותה החשיכה. התאורה היחידה ברחוב מגיעה מאחת ממנורות התאטרון. קול צקצוק מימין גורם לי להסתובב, רמץ בוער תלוי באוויר. כשעיני מתרגלות הולכת ומתגלה הברזילאית: היא מחזיקה את הג'וינט בקצות האצבעות, שעונה בעורפה על קיר בית הקברות וממלאת את ריאותיה בעשן. "ראית את זה?" היא שואלת בפורטוגזית ומצביעה לעבר דלת קטנה מוארת קלושות. שני זרים חיוורי צבע ממתינים מול גבר שחור בעל גוף של מתאגרף וזונה בגיל ההתבגרות שנמרחת עליו. על הדלת כתב מישהו בכתב יד: "ברוכים הבאים לגיהינום של גרסייה לורקה."

Psst, you might also like:
הרכבות הנוסעות למדראס

הדלת נפתחת ובגדי המותגים האירופיים נצבעים בקרני האור שבוקעות מבפנים. האירופים יורדים וכשהשחור עומד לסגור את הדלת הברזילאית מסתערת לעברו, מתמוגגת מהבליל המתוק של מוזיקה אפרו­-קובנית והיפ-הופ. שוב נכנסים הריסים לפעולה והוא נותן לנו לעבור. למטה רוקדים האנשים דחוסים במרתף בגודל חמישים מטרים רבועים; אביזרי תאטרון משמשים תפאורה והמלצרים לבושים תחפושות תקופתיות. ליתר דיוק, השחורים רוקדים; הלבנים צופים ביראת כבוד במה שהם לא יוכלו לעשות לעולם. כמה שיכורים (לבנים) מעיזים לנענע את גופיהם מוכי העווית נוכח החן המופלג וכמה נבחרות (לבנות) מועלות אל רחבת הריקודים ומוטלות לכל עבר כאילו היו בובות גומי. אני חשה מאוחר מדי בדקירת כאב באַמת זרועי. תנועתי הפתאומית והמגושמת מפילה את המשקה של הגבר שלידי. הוא עומד לצעוק עלי ואז הוא רואה מה עולל הסיגר שלו לעורי: כוויה עגולה, מושלמת כמו כתם לידה בבשר החי (באותו מקום שבו ליטף אותי הגבר בפעם הראשונה). מבואת התאטרון היא הלימבו שמעל הגיהינום השוכן מתחתיה. האנשים ממתינים לסוף ההפסקה בתנוחות מאולצות, לא עולה על דעתם שתחת רגליהם אחרים מנענעים את גופם עד אבדן חושים, או שהמלצרים שמגישים משקאות למטה לובשים חליפות דומות מאוד לאלה של המלצרים שמסתובבים למעלה עם כוסיות שרי וחיוכים מפלסטיק. ההונגרייה והבאסקי תקועים ליד השירותים, משועממים, אין להם על מה לדבר. היא מביטה בשעון כל חמש עשרה שניות, עווית שרכשה בעבודתה כעוזרת במאי. עיניה אורות כשהיא מבחינה בי (לא בזכותי, אלא בתקווה לראות את הברזילאית מאחורי). "בעוד שעה יוצא האוטובוס האחרון מגלידריה 'קוֹפֶּלְיָה' לכיוון בית הספר," אומרת ההונגרייה. הם מסכימים לרדת לגיהינום לחפש את הברזילאית. לרדת תמיד קשה יותר מלעלות: יש יותר אנשים משהיו לפני דקות אחדות, רוקדים בכל מקום שהצליחו להשתחל אליו בין גופים זרים. ליד הבר ההונגרייה מנופפת בכמה שטרות עד שהיא מצליחה להמיר אותם במוחיטוס. הכווייה מהסיגר הולכת ומחמירה, עיגול אדום ולח מכתים מפית אחר מפית ואין כל זכר לברזילאית, לא ליד הבר, לא ברחבת הריקודים… אני עושה עוד סיבוב ולבסוף רואה אותה בזרועותיו של שחור אחד שמזיז אותה מפה לשם כאילו הם בני אותו גזע, רגלו בין רגליה, ידו על גבה, האחרת סביב צווארו, והיא חגה כמו מריונטה, מוקסמת כל כך מהמושך בחוטים עד שהיא מניחה לו לעשות בה כעולה על רוחו, הם מסתובבים ופתאום אני רואה הכול: החולצה הלבנה, השיער המעוך במשחה, שעון היד, הילקוט התלוי על כתפו ובו הספרים על אמנות אפרו-קובנית, הם מסתובבים ועכשיו צווארה של הברזילאית בתוך פיו ועיניו נעוצות בי. הם מחייכים כשהם רואים אותי (שניהם). הברזילאית צועקת מעל המוזיקה, היא צועקת את שמי ואת שמו: קוהיבה. הגבר שלח לי נשיקה, פיו כה קרוב אל פי עד ששולי שפתינו מרפרפים זה על זה. לפני שהוא מתרחק הוא לוחש באוזני, "שלום". הברכה הזאת גרועה יותר מכל מה שקדם לה, היא הופכת אותנו לשותפים לדבר עבירה.

הברזילאית פותחת את הברז בשירותים ומכניסה את הראש למים. במראה אני רואה כפות רגליים של גבר מציצות מתחת לדלת הסגורה של אחד התאים. שתי ידיים קטנות של ילדה אוחזות בקרסוליו מעל נעלי עקב סגולות שסוליותיהן נשחקו. מבפנים בוקעות גניחותיו של הגבר. הברזילאית קושרת קשר בשערה הרטוב כדי שלא ייפול על פניה. היא אומרת שהוא צץ משומקום. הוא הצמיד אותה אליו כאילו הם מכירים. גופיהם התאימו. אחר כך הם החלו לדבר ואז הכול התאים. היא אומרת דברים נדושים, קלישאות של מאוהבת. אני מספרת לה מה קרה בקולנוע. "לא יכול להיות," היא אומרת שוב ושוב בפורטוגזית, "לא ייתכן שזה הוא." אני נשבעת לה שזה הוא. דלת אחד התאים נפתחת. מתוכו יוצאת הזונה שירדה אתנו למרתף. היא רוחצת פנים ושוטפת את הפה. אחריה יוצא גבר מאפיר בחולצה פרחונית, משפשף את האף ועיניו מעוותות ממנת יתר של הכול. הברזילאית מחכה שהם יצאו לפני שהיא מביטה בי שוב… "למה לא סיפרת לי קודם מה שקרה בקולנוע?" היא מסתכלת עלי בחשדנות, כאילו יכולות להיות לי סיבות להמציא דבר כזה. "אפילו לא ראית אותו כמו שצריך," היא חוזרת לפורטוגזית. והרי אמרתי לה שהוא קם ברגע שהדליקו את האורות, אף פעם לא ראיתי אותו מלפנים. "הוא מרצה באוניברסיטה," היא אומרת (כאילו זה מסביר הכול): "הוא צייר, הציג באמסטרדם שלוש פעמים, עובד בתור אוצֵר." היא חוזרת שלוש פעמים שלא ייתכן שזה הוא. ההונגרייה נכנסת לשירותים ולחייה אדומות מחום. אם לא נלך עכשיו נפספס את האוטובוס. "אני נשארת," אומרת הברזילאית. (היא מדברת אליה, לעברי אפילו לא מסתכלת.) "פגשתי מישהו שיש לו מכונית. הוא הציע להקפיץ אותי לבית ספר מאוחר יותר." ההונגרייה מושכת בכתפיה. "אוקי-דוקי," היא אומרת, "נתראה מחר." אין טעם שאתעקש, פתאום אנחנו כמו זרות. אין זה מתפקידי לקחת אחריות על אף אחד, אני אומרת לעצמי, שתעשה מה שהיא רוצה. אני יוצאת מהשירותים ולפני שאני עולה במדרגות אני רואה את קוהיבה בפעם האחרונה. הוא עומד מאחורי זוג ראשים וחיוך בעיניו. אני עדיין ברוגז כשהאוטובוס יוצא לכביש. בין שני מטעי קפה מתגנב ללבי הפחד. כולם סביבי ישנים. חבורה קטנה משוחחת על הסרט האיראני האחרון שככל הנראה שינה את חייהם. ההונגרייה נוחרת בראש שמוט לפנים והבאסקי בעיניים עצומות למחצה. זוג מתנשק בשורה הראשונה, ליד האור המגיע מהמושב שליד הנהג. הוא מעביר את קצה לשונו סביב שפתיה, ועושה זאת כה לאט עד שנדמה שהוא מצייר אותן.

בחוץ, עוד ועוד מטעים.

אני פוקחת עיניים בשער הכניסה לבית הספר, כשהאוטובוס נעצר. איש לא מדבר. עשרות גופים מנומנמים גוררים את עצמם לחדרים, ממלמלים לילה טוב. זומבים שמתאמצים לפקוח עיניים וזרועותיהם תלויות ברפיון לצדי גופם. הבאסקי הוא אחד מהם, צועד בצליעה מודגשת. ההונגרייה באמצע ואני אחרונה בטור העורפי, ברווחים של מטר זה מזה. הצפרדעים מנקבות את דממת הלילה. אחת נמחצת תחת רגלי, ניתזת עלי עד הקרסול. מן הנמנע להסיר את הפגר הקטן מהסוליה. היא דבוקה לנעל בפישוק, כאילו ישנה כשדרכתי עליה. "צפרדע אחת פחות בעולם לא תשנה שום דבר," אומרת ההונגרייה וצוחקת. אני הולכת עם הגווייה עד השירותים. אין מים, מנתקים את הזרם כמעט כל לילה, אין נייר טואלט (אין נייר בכל האי, לא דפים, לא מחברות, בבתי הספר התחילו להשתמש שוב בלוחות אבל אין גיר). אני מקלפת את חתיכות הצפרדע בשוליים של שמלה מלוכלכת, עוטפת בה את הסנדל המוכתם בדם ומחביאה את השאריות בפינה. על המראה בשירותים מודבקות שתי תמונות דרכון (אחת שלי, אחת של הברזילאית). בחוץ הצפרדעים ממשיכות לקרקר. ברגע מסוים במהלך הלילה אני מרגישה שהוא עומד מולי, מסתכל עלי בשנתי. כשאני פוקחת עיניים אין אף אחד. גניחות מעבר לקיר.

בזריחה אני פותחת את החלונות ועדיין לא נכנס אוויר. שברולט בצבע כחול כהה עם חלון אחורי שבור חונה מול הכניסה. הדלת של הברזילאית סגורה. מקל קטורת שהיה לאפר תלוי על מסגרת אחד הציורים. על שולחן העץ בסלון נח הילקוט ובו הספרים על אמנות אפרו-קובנית. על הכריכה של עטיפת אחד מהם מופיע ציורו של וילפְרֵדוֹ לאם "הג'ונגל". כותרת הספר היא "גן העדן מת". ספרים יקרים, מלאים תצלומים מופרדים במחיצות מגן. מחברת גדושה הערות. בעמוד האחרון, בכתב יד:

Psst, you might also like:
 נערת חלומותיו 

חברות התיירות מוכרות אותנו בארבעת ה-S

(Sun, Sex, Sand & Sea)

קנה אותנו, התענג עלינו!

אכול אותנו!

בסוף יש חור בנייר, כאילו הופעל כוח כה רב עד שהעט עבר דרך הדף. "הכרוניקות של הקונקיסטדורים מספרות שהאי שלנו היה מאוכלס בגברים קניבלים בעלי ראש כלב". הקו אינו יציב, אם מביטים היטב מבחינים ברעד היד. "ערבוב גזעים: המיטב של מה שיש לנו להציע". בתא הקטן של הילקוט יש שקיק טבק ונייר גלגול. ארנק עור. בתוכו, פסוס קובניים בני המרה, כמה דולרים (שטרות קטנים) ותצלום של ילדה בת חמש, מולאטית בהירת עיניים. תווי פנים כשל הגבר, מעודנים בזכות אם לבנה. חריקה מתוך החדר משיבה אותי על עקביי. במיטה, שכובה פרקדן ונשימתי מקוטעת, אני רואה את תצלום הילדה בידי, כאילו רציתי להציל אותה ממשהו בכך שלקחתי אותה. מאוחר מדי להחזיר אותה למקום. אני משאירה אותה כמו שהיא, על הסדין.

כשאני פוקחת עיניים השמש זורחת מבעד לכל החלונות. משב רוח שבא מהשדות מנופף את פאת הסדין. הברזילאית מפזמת בעליצות. היא חולפת מול דלתי עטופה במגבת ואומרת לי בוקר טוב בפורטוגזית. בידה כוס חלב. התצלום של הילדה נמצא בדיוק במקום שהשארתי אותו. מה שחסר הוא התצלום שלי, שהיה דבוק למראה בשירותים. אני מחפשת אותו על הרצפה, בפינות חדר השירותים. אני שואלת אותה אם ראתה אותו והיא צוחקת כאילו התלוצצתי. "למה לי לרצות תמונה שלך?" היא לא מחכה לי; היא גוועת ברעב ולא רוצה להחמיץ את ארוחת הבוקר. מבעד לחלון האקרילי של המרפסת אני רואה אותה הולכת לעבר הבניין המרכזי. היא הולכת ושרה, ממלאת את ריאותיה אוויר (מקסימה כל כך עד שאפילו כלבי בית הספר הולכים אחריה). על הרצפה אפשר עדיין לראות את עקבות רגליו היחפות של הגבר, נמשכות מהשירותים אל חדר השינה, הולכות ומתייבשות עד שהן נעלמות. בחוץ שקט, לא נותר איש בשלוש הקומות של הבניין. אחת הדירות בקומת הקרקע משמשת כחדר כביסה. אבל אפילו ריח  הבגדים שזה עתה כובסו אינו פוטר אותי מן הבחילה.

גרסייה מארקס כבר יושב ליד שולחן הכתיבה שלו. "הארגנטינאית המאחרת," הוא אומר. "הבאת לי רעיון טוב היום?" אני מספרת לו את הסיפור על התלמידה בסמינר שמחמת חוסר ברעיונות מחליטה לרצוח את המורה. הוא קוטע אותי מיד (פונה אל תלמידה אחרת). חילופי מבטים. הברזילאית נושמת עמוק ומסבירה שיש לה רק התחלה. המאסטרו מחייך: בשביל סיפור לא צריך יותר מהתחלה. הוא מבקש ממנה שתדבר בקול רם ורוכס את הסרבל שלו. כבר ארבעה ימים הוא מתלבש באותו אופן, תמיד בסרבל. כחול ביום הראשון, כתום בשני, חום בשלישי. ביום הרביעי ירוק כהה. הברזילאית מביאה את המיקרופון אל פיה ומספרת את סיפורה של אישה שמתאהבת במישהו בלילהּ השלישי בהבאנה. היא יודעת שהגבר הזה מסתיר משהו, אבל לא אכפת לה. היא מוכנה לעזוב הכול ובלבד שלא תאבד אותו. היא מדברת עד שנחירותיו של המאסטרו קוטעות את דבריה באמצע משפט. העובד שמקליט את הסמינר מפסיק את ההקלטה. כאילו מעיר אותו משנתו משקלם של כל המבטים הנעוצים בו פוקח גרסייה מארקס את עיניו ואומר לברזילאית שיש לה התחלה טובה. כעת היא זקוקה לסוף.

הרעיון הטוב האחד לא צץ באותו יום. ברבע לאחת הוא משחרר אותנו. את רבע השעה הבאה אני מבלה בשירותים: על הברכיים, מול האסלה, אני מקיאה את כל מה שיש לי. כשאני יוצאת אני רואה את האוטובוס נוסע העירה, רחוק כבר מאה מטר. אני לא מנסה לרוץ אחריו, רגליי חלשות. הדרך חזרה לדירה הולכת ומתארכת. הבטון מהביל, מעוות את הנוף. בשעות היום הצפרדעים מוסרות את ממלכתן לרשות הזבובים. מאחורי מתקדמת מכונית בקצב הליכה, שומרת על מרחק של מטרים אחדים. הברזילאית מחכה מחוץ לדירה בשמלה תכולה ומשקפיים כהים. יש לה צמה ארוכה ונעליה בידיה. חיוכה אינו מיועד לי, אלא לשברולט שבאה אחרי. קוהיבה מחזיר לנו חיוך מעבר לשמשת הנהג. הברזילאית לא שמה לב שיש לי בחילה וכולי רועדת. היא מחבקת אותי ומובילה אותי לכיוון המכונית: היא רוצה שאכיר אותו. היא פותחת את הדלת האחורית כדי שאכנס. קוהיבה מביט בי במראה האחורית. הוא עומד לומר משהו כשהברזילאית מחליקה למושב שלידו ומברכת אותו בנשיקה בפיו. "חברה שלי באה אתנו." קוהיבה לא אומר מילה. הוא עושה סיבוב פרסה וחוזר לשער הכניסה לבית הספר. כל חלונות המכונית פתוחים. אין שמשה אחורית. כשהמכונית יוצאת לכביש המהיר הרוח מזגזגת מחלון לחלון. הברזילאית צועקת כדי שקוהיבה ישמע אותה למרות הרוח והרעש של המנוע. היא סיפרה לגרסייה מארקס את הסיפור והוא אמר שחסר לו סוף. קוהיבה מחייך כאילו הבעיה כבר פתורה. הוא מדליק את הרדיו ושם קלטת בפול ווליום. כל כך חזק עד שאי אפשר לדבר.

הוא יורד מהכביש בסן אנטוניו ומאט כשאנחנו סוטים לדרך עפר. הוא לא מדומם את המנוע, אבל גם לא מתקדם. כשהברזילאית שואלת לְמה אנחנו מחכים הוא לא עונה, שקוע במחזה שלנגד עיניו. בפינה משחקות שלוש ילדות בצינור השקיה. טיפות המים זוהרות בשמש. הן רטובות לגמרי וצוחקות בין דילוגים וצעקות: הן מתרגלות איזו כוראוגרפיה, מנפנפות בשערן, מניעות את האגן ואת הכתפיים. נדמה שהמוזיקה המתנגנת ברדיו הומצאה בשבילן. הן מהפנטות, ובמשך כמה דקות אנחנו צופים בשתיקה כשהן רוקדות; עד שאחת הילדות מרימה את מבטה ומבחינה במכונית החונה בפינה. זו המולאטית ירוקת העיניים מהתצלום, רק מבוגרת בכמה שנים. היא מתקרבת למכונית, אבל שומרת על מרחק ביטחון, כאילו יודעת שלא כדאי לה להמשיך. קוהיבה מתקדם עוד מטרים אחדים עם המכונית עד שהילדה עומדת לצידנו. היא מביטה בנו. היא נראית בדיוק כמוהו, רק בצבעים בהירים. האיש מחפש משהו בכיס. מעטפה. כשהוא עומד לתת לה אותה מציצה מהבית אישה שחורה. היא בוודאי כבת ארבעים אבל כבר זקנה. כשהיא רואה את המכונית, היא קוראת לילדה בשם מוזר: "אישֵה". הילדה אינה ניתקת מיד ממבטו של הגבר. היא הולכת כמה צעדים אחורה ורק בקריאה השנייה רצה לעבר הבית. האיש יוצא מהמכונית והולך אחריה. האישה מדברת מהר בספרדית סתומה, בלתי מובנת. "עם התיירות מה שבא לך, עם הבת שלך – לא." זה כל מה שאני מבינה. היא חוזרת על כך פעמים מספר ("עם הבת שלך – לא) ואז לוקחת את המעטפה. הילדה משקיפה עליהם מהחלון. אילו הבחירה בידה היתה הולכת איתו. משהו באופן שבו הם מביטים זה בזה מזכיר זוג נאהבים שהופרדו בכוח.

נפרדנו לשלום כעבור יומיים, ביום האחרון לסמינר. בלי שצץ הרעיון הטוב של גרסייה מארקס. היום קיבלתי מייל מתיבת הדואר האלקטרוני של הברזילאית. הכותב הוא אחיה הבכור, הם מלקטים מידע מהאחרונים שראו אותה. היא יצאה מבית הספר עם גבר שנהג בשברולט כחולה כהה. מעולם לא הגיעה לשדה התעופה. גופתה נמצאה כחמישים קילומטרים מהבאנה.


*עריכת תרגום: משה רון

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: קוהיבה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a7%d7%95%d7%94%d7%99%d7%91%d7%94/