search
בקריאה כעת: קטטה | אורי ניסן גנסין
search

קטטה

אורי ניסן גנסין | מקור: עברית

הקדמה מאת דן מירון

לכאורה, זהו סיפור על קטטת שוק, מריבת סבלים בעיירה במזרח אירופה לפני מאה שנים. גנסין, המספר המעודן, הנחשב לאבי סיפורת זרם התודעה בספרות העברית, כאילו לקח לעצמו "חופשה" וירד אל החיים העממיים הגסים והצבעוניים. למעשה, זהו סיפור שובר לב על נסיונות לברוח מן השיממון הקיומי ומתחושת האבסורד שבה הוא כרוך; נסיון הנעשה בכמה רמות: זו של הסבל המנסה לברוח משיגרת חייו אל הקרקס והראינוע שבעיר הסמוכה; נסיונם של כל הצופים בקטטה, המתקהלים סביב המתקוטטים והמרווים את נפשם היבשה במראה חורג מן הרגיל; ונסיונו של מספר הסיפור, השרוי במצוקה עצומה, הבאה לידי ביטוי באופן בו הוא מספר את סיפור הקטטה לברוח מן השיממון באמצעות הסיפור כשלעצמו. כל הנסיונות נכשלים. הדבר שממנו מנסים האנשים להימלט - "לית אתר פנוי מניה", אין מקום ריק ממנו, כפי שאומר גנסין בלשון שבה מתארת הקבלה את האימאננציה האלוהית. באמצעות הסצינה השוקית מספר גנסין סיפור פילוסופי.

קראו עוד

אצל אותם הקרונות1  הפשוטים, הארוכים ומכוסים קמח, שהיו ניצבים תדיר לבטלה בטבורה של אותה הכיכר המרוּוָחה והמיותמה שבצד השוֹסיי2  הכרסני, הנטוש במקצת כלפי חמה של אביב, אותם, שסוסיהם המדולדלים והקטנים היו נראים מרחוק כתפוסים בחלומות קופאים וניצבים ככתובים בתמונה שבקיר, אלא שהיו מצליפים לפרקים בזנבותיהם הנרפים, מחמת הזבובים הטרחנים שאפפו אותם – אצל אותם הקרונות הרחוקים הוטל פתאום נחשול גדול של קולות רבים וחזקים, שפרצו יחד בצחוק אדיר ומצלצל, וכיכר זו, המיותמה במקצת, שהיתה תמיד זרועה אניצי חציר שנפזר ואחוזה בתרדמה נרפה, חרדה פתאום בקדחת, וחלָלָה הקופא היכה גלים צוהלים וצלולים:

– הוֹ-הוֹ-הוֹ-הוֹ!

בחוטי הברזל הנמוכים, שהיו נמשכים בצדו של אותו השוֹסיי הרחב למן הכלונס האחד ובזיכיו3  הלבנים ועד לכלונס השני ובזיכיו הלבנים, ישבה להקת דרורים שאננות וחלפה כלפי הזוהר; ולהקה זו נבהלה פתאום ונתלשה ממקומה בבת אחת, אגב רשרוש קודח שבחרדה:

– פררר…

ופרחו והתחילו רוחצות בלהג רב וסובבות בתכלת האורה והשלווה, שתחת השמים הגדולים, הרומזים בחיבה. פררר – הניחו! חייכם, הניחו לבריות המקומחות והשואנות הללו שמתחת! הניחו ויהיו אלו מטפלים להם בשורות החנויות הגוצות והנדכאות, שבטפח הזה הנידח. ויהיו להם ארמונות הדוכס הנטושים ופרדסם הגזוז תחת יופי ופסגת המסגד הנוצצת ונטויית הצוואר הנואל תהי להם תחת שיא. פררר – באמונה, כלום כדאים הם כל אלה בנשימה אחת קלילה וחופשית שבתכלת זו הצחה והגדולה ושבאופקה הרחוק וההוגה חלומות נשׂגבים?

– פררר…

ולמטה היתה המולה שוקקה והשטח חרד ויימלא קולות פתאום, יוֹלי אילם, נַטָל4  אחד צהוב וחרום5,  שאינו מדבר ברור היה, כפי הנראה, גם הוא במדברים והיה מוטל בקרונו ומתלהב בשאגה משונה קצת – באיזו שאגה צהבהבה, שבסופה היא מחודדה:

כל מַדווי מִטְרַים6  לבטנו של זה! אה? חוֹ-חוֹ-חוֹ משַח נא, משחהו שם, אתה – כלב סומא! חו!

וחבריו הנטלים האחרים רגשו בקרונותיהם וקולות היו להם כפטישים:

– חוֹ! תיפח רוחו של אותו תרנגול.

– חוֹ-חוֹ! הרי זה כלב סומא! אַה?

– חוֹ-חוֹ-חוֹ! פּחָה בו! פּחה הלאה, אפרוֹח!

– כַּסֶה7,   אח טוב!

– כשם שאני יהודי, הו-הו!

ופתאום התחיל שוב אותו נחשול מצוות שבתחילה והקולות אבדו מיד.

– הו-הו-הו-הו!

אותו יום היה במקצת יומא דפגרא8  לנוצרים והדלתות שבחנויות היו סגורות למחצה ולשליש. בקרוב התחילו חנוונים יוצאים ומציצים מחרכים. באטליז המרוחק קצת היה בתחילה קרדום חובט רכות וארוכות ופתאום חדל. הנה נקשה זגוגית בלשכת הנוֹטאריוּס שבדיוֹטה השנייה9  ואשנב נפתח לרווחה:  ואותה פרוֹזדוֹרנית10  שמנה, שב"אכסניה הצנטראלית" השחה ומרובת החלונות, זו שיצאה כששמלתה מופשלת וקיבורותיה חשופות והיתה מדקדקת בשפיכת קיתונה הגדול, שתשפכנו דווקא אל הבִּצה הקמה, שהשחירה לנוכח הפּרוזדור המט, ניצבה והתחילה בכמיהה נרפה שבנפש סוקרת אותה הכנופיה שאצל הקרונות הרחוקים. היה שקט מסביב והכיכר היתה שוב קופאה וחמת הבוקר יישנתה קצת ובחצר האַפּוֹתיקה11  הסמוכה היה פּרוֹחוֹר, אותו בחור אדמוני, המשרת שם רכב, מנקה, כנראה, את הסוסים ומזמר פסוקי תהילים בנחת ובקול משונה שבדיאַקוֹנוֹס12. אצל הקרונות הארוכים ששם חשדו האוזניים אותה המולה מצלצלת ואינה רגילה, היו סוסים מדולדלים ניצבים, כאילו לא היה בהם רוח חיים, ובני אדם בריאים ומקומחים היו שטוחים בדומייה בקרונותיהם ואחד קצר וכתפני היה ניצב  בסינורו המקומח אצל סוסו, כששוטו תחת שחיו, והיה מקשר לו צרור של שחת בסנטרו. היתה דממה שלווה ובשטח הכחול שלראשם היתה ציפור דרור אחת רוחצת יחידה והיתה יורדת ויורדת בשלווה גמורה וירדה וישבה בחוטי הברזל שמאצל. ההיה זה משגה? אם לא היה זה חלום, שחלמו האוזניים הכואבות מחמת ייסורים גרויים שבשתיקה זו קופאה? ותרנגול התחיל קורא וקרא יחידי מאצל הנהר הרחוק.

ואולם לבותיהם של בני אדם נטרדו והללו קשה לכובשם בבת אחת. אותו נחשול הוטל בקרבם, ואפילו אם לא היה באמת אלא חלום, היו הם מטילים אחר במקומו. משגה, אתם אומרים? לאו, רוצים הייתם כנראה, באמת, שחיי האדם יהיו נבובים משום אינטרס ומשולים כאבק פורח זה, יהודים רחמנים? ומה שוב יכולים פיקחים שבכם להמציא?  חלום?… חלום שבנפש, הנחנקת מחמת אותה קהות מזוהמה שבבטלה וחולמת איזו גאולה שהיא? אבל הללו אינם אלא דברים שבפילוסופיה נוגה של מי שבטלנותו אומנותו. לאו. האוזניים הקשיבו צחוק – במטותא, מה פירושו של אותו צחוק? האלוהים טובים הם והקולות אדירים היו – מה טיבם של אותם הקולות האדירים, אה? ובני אדם התחילו מגיחים מחוריהם הסגורים ונאחזים בקש. בקרוב התחילו מוציאים ספסלים שבורים. ארגזים שנתרוקנו טולטלו ודפקו בהמיה וחנוונים נראו יושבים ליד חנויותיהם ומצפים. אל מה היו הללו מצפים?

ותא חזי13: אלוהים טובים הם ולא באותה מידה של בני אדם טובים, אחד מאותה כנופיה שבקרונות, קוֹפּי בֶּנדיט אפרוח, נטל גבוה ובריא, שכתפו האחת יורדת לו הרבה והוא פוזל במקצת בראייתו, התרומם פתאום במקצת מקרונו והשוט שבידו נתחב באוויר ונשאר תלוי כלפי גיסו הקצר והכתפני, חיים לֶמי יתום, זה שהיה ניצב ומטפל אצל סוסו, אותו יתום גופו, שהיה בורח תמיד מאשתו הגוצה והחולנית קצת, הדומה לאחיה הגבוה והבריא בזה, שכתפה האחת יורדת לה והיא פוזלת הרבה יותר ממנו בראייתה, וזו היתה באה אצל הרב והיתה בוכה שם בקול גבר ומדברת דברים שאינם ברורים והיתה נוטלת הימנו מכתב וגורפת את חוטמה והולכת לסטאַרוֹדובּ ומחזירה אותו מבית הקרקס שֶׁבְשָׁם הביתה. יתוֹם זה נשא אותה לו לפני שמונה שנים ויותר לאשה, קצת מחמת אהבה, אותה אהבה של יתום גלמוד, ששיננו לו אותם הסיפורים השווים פרוטה, שהיה קורא לצמאונו באשפתות שבאורוות בית הקרקס הנודד, ששם היה משמש בבחרותו ימים רבים משרת, וקצת מפני שהקרקס והנדידה כבר יצאו מאפו וקוֹפי בֶּנדיט זה הגבוה והבריא חבט לו אז בכתפו בחיבה ופזל אליו וקרא:

– ציית לי, אָח טוב! הלא לא "ילוד" אתה. את ה"ברוּד"14  וקרונו, שאתה רואה, הרי אתה מקבל. טפּרר! טפּר-טפּר! אַל תמהר! כרים וכסתות יש. סמובר זה כרסני גם הוא שלה – אֵי, ברקיקה, אח! לגימה ניקח ואנשים אחים נהיה – מה לנו הרבה? חי נפשי, אה?

ורק כשהיה ניצב בליל קֶרָח אחד בהיר תחת החופה וידו האחת היתה בחיקו והשושבינים הביאו אליו את הכלה בנבל וחליל, ראה בה באותה גוצה שלו, שכשהיא בוכה, הרי טיפה אחת יורדת ונשארת תלויה לה בחוטמה בקצהו ושם הרי זו חרדה ורומזת לו, ככוכב זה שבשיפולי אותם השמים הכחולים.  ומשהתחילו מקריאים לו את ה"ברכה", היה מגמגם ונתקל בכל מלה ומלה וישראל רחמנים מתקנים לו בציבור; ולא שבה אליו רוחו כל אותו לילה, אלא משניגש גיסו הגבוה וישב אליו וחיבק אותו, כשהוא כבר מבוסם למדי ופיטפט בנדודי ראש נרפים:

Psst, you might also like:
הטפט הצהוב

– ממ… ממ… וכיוצא בזה… התבינה? אנשים אחים – וכדומה… ואת הנבלה הזו שיחה אל תרבה… אל תרבה!… הלוא לא "ילוד" אתה – וכיוצא בזה…

ופתאום קם והיכה באגרופו ובלבו ונהם אגב בכייה:

אלַי פנה! התבינה? אלַי! ואני – את שיניה אקהה! את שיניה! כשם שאתה רואני חיים! מם… מם… ניקח נא לגימה, אח – ו…כיוצא בזה!

אותו אפרוח היה יושב למחצה בקרונו והיה, כנראה דורש: התחילו קארטוזים15  מקומחים מתרוממים לאט לאט גם בקרונות האחרים. לפרקים היה אחד צוהל וחדל ויש ששוט היה יוצא ונתחב גם הוא באוויר כלפי זה של אפרוח התחוב מכבר וקולות היו נלחמים. חה. תיפח רוחם של הללו… קמצו להם נשותיהם היום בפולים, כנראה, ובפת קיבר16,  שהם מדברים שם כמצֵרות הללו – הי! בני אדם נַטָלים מדברים…

ורבי ישראל ליב חרוֹסת, חנווני אחד מהאמידים וסוחר במיני תרגימא17,  קם והתחיל מטייל-לאטו, בתחילה אצל חנותו, זו שמתחת ללשכתוֹ של הנוֹטאריוּס, ולאט לאט התחיל מתרחק ומתרחק הימנה, כשכפיו מגלגלות לו שלא בזריזות יתירה פּאפּירוֹסה18– הוא  והסורדוט19 השחור שלוֹ ואותה מטפחת אדומה שבצווארוֹ תמיד והקארטוז הקרח שלראשו. כשהיה בקצה השוֹסיי באלכסונו שמנגד, ניצב פתאום והתחיל מרטיב בלשונו בכוונה יתירה את קצה ניירה המיותר של אותה פּאפּירוֹסה שגילגל.  ראה אותו משוּרת החנויות המרוחקה שמנגד רבי מרדכי בּר שצ'אַוויל, חנווני אחר כתפני ומהודר, סוחר בקמח אמיד, שזקנו מגודל וחוטמו אדום ויש לו פטמה שחורה ומצמיחה נימה בצדו, וקם גם הוא ונפרד מחנותו בגניחה רמה ומשולשת קצת, אה… הוא אומר – רבי ישראל ליב… בטובתו, ימחול נא, רבי ישראל ליב… מה שיש ברצונו להגיד לו – במטותא… הנה לאחר הצהריים יפתחו מסתמא20 את דלתות בית התחנה והוא רוצה לפדות היום את הוואַגוֹנים21  שלו – אפשר ישיג אצלו הלוואה קטנה… מחר יחזירנה לו – הא? הנטלים הללו – מה אלו שואנים היום? ראה אותם והתחיל אחד מפהק בקול בפינה שלישית וקם לשם טיול סתם ומאחורי המסגד שבקצה הכיכר התחילה משחירה תמונה אחרת ובקרוב לבשה הכיכר המיושנה צורה דומה לזו של תמונת תחיית-המתים, שאדם רואה בחלומו כשהוא ילד, ותמונות התחילו נדות בה גבוהות וקצרות וכפופות וישרות –  התחילו נדות בנחת, היו נדות בודדות ובצוותא חדא22  והיו גונחות ומפהקות ומדברות אפילו.

בינתיים נתהווה שינוי קל גם באותה כנופיה. נמצאו הקרונות ריקים ואנשים היו אצלם מקומחים ושאינם מקומחים והיו ניצבים צפופים.

אותו אפרוח היה גם הוא ניצב והיה דורש בקול; אבל הוא לא היה יחידי. דיברו רבים ודיברו בהמולה רוגשת ובצחוק מצלצל והכנופיה הלכה וגדלה, היתום היה קודר והוא התלהב:

– חיות! קאלקוטים23  שגדלו פרא!

קריאה זו היה זוכר מימות הקרקס ואותם הסיפורים השווים פרוטה והיה מתגדר בה תמיד, וביחוד, כשהיתה רוחו קודרת.

– כלום מה אמרתי, מה, כלום? אמרתי כי חמורים אתם כולכם! כולכם. כשם שאני יהודי! הי! מה חייכם, מה? הלא נדמיתם כבהמות, נדמיתם, כבני אדם פראים, כאַזיאַטים, תיפח רוחכם הסרוחה! מה? זָלוֹל וסָבוֹא ונחוֹר ו… ו… שתוק – אתה, חָרום! הי! בני אדם – גם אלו בני אדם! הייתם מימיכם ב"לוזיון"? ב"תריאַטר"24  ראיתם? חמורים! אַזיאטים! הי! לחיות אתכם יחד! לחיות אתכם יחד  – הרי זה גיהינום! כשם שאני יהודי, גיהינום! כלום אפשר לחיות אתכם יחד? טפו!

–אי-הי-י! – נכנסו פתאום הדברים לחוטמו של אחד מהכנופיה וההמולה התחילה רוגשת ורוגשת. לא התאפקו והתחילו משתתפים גם אלו שבאו לראות – שאפילו לראות לא באו. קוֹפּי בנדיט היה שותק ופניו הלוהטים קפאו מחמת טמטום תוהה ובני אדם טובים היו לוחשים לו באוזניו וחפצים בטובתו.  פתאום נתחב, כנראה, איזה טריז במוחו הנרפה והוא התנפל כחיה זו על גיסו וקולו התחיל מצלצל ברמה:

אַהאַ-א? הרי מה שאתה רוצה, אנטיכריסט שלא נימול? שוב ארחי פרחי? סטארוֹדוֹבּ25  מושכת כבר?

ובחירוק שיניים:

– שתהא שותק, שופטני! היי! הלא… הלא הוּדק תוּדק  אצלי פה כ…כינה זו – טפו!

הכנופיה נשתתקה והתחילה נצפפת יותר ויותר. דומה היה, כאילו בני אדם כבשו את רוחם. אותו יתום התחיל בתחילה שוב בסגנונו הקודר:

– חיה! קאלקוט אפריקני! מה אתה רוצה ממני, מה? כלום…

אבל לגמור לא הספיק. בקצה הרחוב המפולש שמנגד היה ניצב משה קצב, יהודי אדמוני וצוחק תמיד, שכלפי חמה מבהיקים תמיד שיניו הלבנות וסינורו המזוהם גם יחד. זה נתלש פתאום ממקומו בקריאה מצלצלת ומלאה הדים קשים, שהיו דומים בצלצולם לאותם הקולות הצלולים והאיתנים, היוצאים מתחת קורנסו הגדול של הנפח:

– אהא? כַּסֶה, אפרוח! אותו בחור יפה התחיל שוב? כַּסֶה כשם שאני יהודי! הה-הה-הה!

והיתום פסק. פניו מלאו פתאום דם ומיד חוורו והוא הושיט את כתפו כלפי גיסו והתחיל מתריס בחוצפה:

– ואם אפילו לסטארוֹדובּ – הרי מה? נו – לסטארודובּ, נו? רוצה אני – ואני בורח לסטארוֹדובּ! נו? הרי מה?

פרצה פתאום אנחה כבדה אחת, שהיתה כבושה בחזות, והכנופיה שאפה רוח. מיד רגשו שוב אותם הקולות והמולתם היתה גדלה וגדלה:

– הו-או-הו-הו-הו… מגיפה שכזו! אשה וילדים! חוצפה! הו-הו-הו-הו…

יוּלי אילם יצא בפנים לוהטים ומזוהמים ושאגת קצפו החדה נקבה את האוזניים:

אנטיכריסט שכמות זה! את הטוּט וטרוֹנוֹ, טוֹפּי! את הסוס וקרונו, כשם שאני יהודי – ותיפח רוחם של אבות אבותיו של זה! הי!

אי בזה צילצל פטישו של משה קצב:

– אריסטאנט26  שכמותו!

ואחר בא…27

– משחהו שם, את האריסטאנט! משח!

ופתאום גברה ההמולה ופרצה, כמים האדירים הללו, שפרצו סכר:

– משח! משח! אפרוח! אפרוח, תחב! לקק אותה צורה, טריפה! פחה בו! פחה! פחה-הוּ-הוּ-הוּ!

וראשים התחילו נודדים רווחים. פתאום נאנח באחד הקרונות נֶסר28  ששברוהו ומטבורה של הכנופיה פרצה תמונה אחת קצרה וכתפנית, כשראשה הגזוז מגולה ופניה, שזקנם מגולח, חיוורים ופאתה האחת נוזלת דם וחזה סינורה תלוי לה ויורד, והיא התחילה מרקדת ונישאת בצווחה פראית לפניה, כשהיא מצליפה בשוט שבידה ימינה ושמאלה ונוהמת ושואגת:

Psst, you might also like:
כופר נפשו של הצ'יף האדום

– קאלקוטים, שהקדחת בראשיכם! חיות! זָלוֹל… וסָבוֹא… ונָחוֹר… חיות!

בתחילה נפלה דממה בחבורה שנדהמה קצת. יוֹלי, שניגש לפני זה בקצפו אצל אותו סוס רתום, שצרורו היה תלוי לו בסנטרו, ונטלו במושכותיו, נשאר שוטו שהרים תלוי לו בגבו ורגלו האחת, שהציג כבר בזיזו של אחד האופנים, נשארה מחוברה למקומה ופניו הלוהטים קפאו בזוהמתם; ונשימתו של אותו אפרוח, שהיה ניצב לוהט ופיו הגדול פתוח, היתה רוגשת וזרמה, כזו של סוס שנלאה. אבל פתאום גנח אותו קצב מטבורו וקרא:

– הי! חיות? לַווי יֶהוֹ!

והכנופיה חרדה. שוב נדדו ראשים רווחים. אנשים בני צורה התחילו מסתלקים כלפי צדדים ובאלו, שהיו שטופים בתיגרה, נפלה מהומה קטנה. אפרוח הגדול סגר את פיו ונתלש ראשונה ממקומו בצווחה חנוקה, וכשידיו אוחזות באותו נסר רחב וגדול באוויר, היה דומה מרחוק לאותו משה שבתמונות הזולות, כשהוא שובר את הלוחות, ומגפיו המסומרות התחילו נוקשות בכבדות באבני השוֹסיי. גנח שנית גם משה קצב והתנפל אחריו כשקרדומו בידו וחבורת הנטלים האחרים התנודדה והתחילה נישאת גם היא וההמולה התחילה. בתחילה נקבה שאגתו של יוֹלי את האוזניים:

– נוֹ-וֹ, נבלה!

אבל שאגה זו בטלה באותם הקולות הכבירים, שהיו רוגשים ומצלצלים בחלל הכיכר שאבד את גבוליו:

– לָווי! הו-הו! לווי! דלוֹק, אפרוח! לסטארוֹדוּבּ, ימח שמוֹ?  אנטיכריסט שכמותו! אשה וילדים, שהקדחת בכרכשתו!29  לווי! הוֹ-הוֹ! הצג רגל, אפרוח! לווי! לווי!

ופתאום התחיל קרונו של הבורח מרקד בשוֹסיי ומחריש את האוזניים בשאגת ברזל הומה ויוֹלי היה ניצב בו בפישוק רגליים איתנות והיה מצליפו לאותו סוס מדולדל בגבו, וזה היה מכרכר בכלונסאותיו שלא לפי כוחו, והוא היה שואג צהובות ומרקדות באותה מהומת פתאום והיה נוהם כחיה זו:

– את הטוּט וטרוֹנוֹ, תיפח רוחו! האַ-א? מטוּמד שכזה! נוֹ-וֹ, נבילה! נקניקים שבטריפה?  הא-א, ימח טמוֹ!

ובקול כחלילים:

– ואִטָה וילדים ימותו? ימותו, אַה? נוֹ-וֹ, נבילה טרוּחה!

וסופת פרצים באה וכבשתה לאותה כיכר מרווחה ונטושה, זו, שהיתה תמיד מיותמה במקצת וזרועה אניצי חציר שנפזר ואחוזה בתרדמה נרפה. באו תמרות אבק וניצבו פתאום כנד, ובאבק ריפרפו תמונות יהודים דחופים, ומאצל האיטליז רדפו כלבים ונבחו במהומה, ונשים קראו בחצרות, ונקשו אי בזה חלונות שנפתחו, ויוֹלי וקרונו שאנו והחרישו את האוזניים ודלת כבדה חרקה ודפקה מאצל הפּוֹסטה30,  באה סופת פרצים וכבשה את הכיכר.

אבל משאָבד יוֹלי וקרונו ותמרות האבק התחילו מתרבצות לאט לאט ויהודים נמצאו משחירים כנופיות כנופיות ואצל החלונות ניצבו צפופות נשים וכנופיית פקידים נצברה אצל הפּוֹסטה וקרחתו של הנוֹטאריוּס הבהיקה מחלונו שבדיוֹטה השנייה, לא נשאר אפילו זכר כל שהוא לאותה סופה. היתה דממה, ואותם הכלבים, שנבחו בתחילה, אבדו, וצווחה לא היתה, ובקצה אותו רחוב, הרחק מטבורו של הכיכר שֶשָמם, נישאה בהטיות נפתלות ומשונות כנופיה שחורה של בני אדם, ששכחו, כנראה, את כוונתם והיו שותקים: היתום הכתפני בראש, ושוטו בידו שנכפפה, ושני לו אפרוח הגבוה, והלוחות בידיו הקפואות, ואחריו כנופיית הנטלים האחרים, שהיו חצי קומתם נטוי לפניהם ורגליהם רצות כבדות ומדודות וכל כוונתם היתה, כנראה, רק שלא יקלקלו את הסדר. אותה תהלוכה היתה מרחוק מוזרה קצת, ואלו מהצופים, שמזלם גרם ולא באו בסוד אותה מהומה בתחילת ברייתה, היו ניצבים והיו תוהים בלב תמים ומחפש פתרונים: ריצה משונה זו, שבני אדם מגודלים אלו התקינו להם פתאום להנאתם, כנראה, או שלא להנאתם, איזו תכלית יש בה? אבל גם אלו, שהיו יכולים, לכאורה, לפתור אותו דבר בהנאה רוויה זו שבפיכוח הנפש, שלבם הציחֵה כמה לה כל כך, גם אלו היו משתדלים שלא יהיו מרגישים במשיכות הידיים התכופות ובדחיפות שבצד, שהיו מקבלים מאת חבריהם שלא באו בסוד, והיו מתביישים להתוודות לפניהם, שגם אצלם בטלו פתאום איזה תחומים, שהיו לכאורה, ברורים להם למדי, והיו שותקים ומביטים אל אותה כנופיה השותקה והנישאת, בכדי שלא יהיו מביטים בפני חבריהם אלו. היתה, כנראה, אותה כיכר מיותמה מרווחה יותר מדי, בכדי שאותה כנופיה קטנה תכבשנה, וגגות החנויות הגוצות, שהיו מכוסים אבק, התחילו פתאום קובלים: שוממים, שוממים החיים אצלנו, בני אדם טובים…

אצל האַפּוֹתיקה שהיתה מלבינה גוצה ויהירה בקצה אותה רחוב, כשראתה הכנופיה מרחוק את כותנתו האדומה של פּרוֹחוֹר, שהיה ניצב בגילוי ראש מסורק במרפסת המוגבהת קצת אשר לפרוזדור ופסוקי התהילים שלו בפיו, נזכרו, כנראה, פתאום בתכלית האמיתית שבאותה ריצה ומשה קצב צילצל פרא:

– פּרוֹחוֹר, לַווי, פּרוֹחוֹר!

ופּרוֹחוֹר חרד, ככלב זה, שהצייד קרא לו: "פְלִי!", וחדל מפסוקיו. בטיסה אחת ניצב בסורג של המרפסת והתנפל למטה ישר כלפי הבורח, זה נטה פתאום הצדה, וכחתול זה התפתל וחזר שוב אל הכיכר בצד רודפיו, שלא הספיקו לחזור אחריו בשל אותו פּרוֹחוֹר גופא, שנתקל בקפיצתו, ובכדי שלא יפול, נמצא מרקד שלא ברצונו ברחוב, כשקומתו נטויה לפניו ורגליו פשוקות ונזרקות אחת אחת באוויר. לאחרונה מצא זה את שיווי המשקל שלו, אבל אז היה כבר אצל המסגד שבצד השני של הרחוב, והוא פלט קללה שאינה הגונה והתחיל צוחק בקול וחזר לפסוקיו השלווים, והכנופיה נמצאו פניה מהופכות שוב כלפי השוק ושוב התחילה רצה בשתיקה ובאותו סדר שהיה. ורק אצל חנותו של אותו מרדכי בּר שצ'אוויל, שהיתה מפולשה ודלתה השנית יצאה אל הרחוב, אשר בו ישב הרב, ניצב פתאום אותו יתום.  וכשראה את בנו החולני של אותו מרדכי בר, שהיה יושב אצל הפתח ושתי כפיו מונחות במקלו אצל חזו והוא נוהם ונושם, איים לו משום מה באגרופו הקשה:

– פגירה שהקְדחתָ באותה אם ארורה! הלא הכפרה תהא – מה? טפו!

איים ואבד באותה חנות גופה והכנופיה נבהלה אחריו.

וניכר היה, כיצד נשמה הכיכר לרווחה. שוליא אחד מזוהם, שהיה אוחז אימום בידו השחורה, קרא אל אחד החלונות הנמוכים:

– אל הרב! כשם שאני יהודי – אל הרב, מנדיל!

וילדים התחילו רצים ונשים היו צוחקות ויהודים שוחחו ושרקו בשׂפתותיהם. מרדכי בר החנווני נמצא פתאום ניצב אצל כנופיית הפקידים שבפוסטה ומספר להם את המוצאות. ישראל ליב חברו היה מדבר בהֶ"הֶ ובזנאַיֶטיֶה-לי31  את הנוֹטאריוּס שלו, שהוציא את ראשו הקרח מהדיוֹטה השנייה. אצל "האכסניה הצֶנטרַלית" היתה הפרוזדורנית השמנה צוהלת ומספרת בהרחבה את האורחים שיצאו, וכשווֹיאז'וֹר אחד, שפניו היו נסוכים שינה ובלסתותיו האדימו כתמים, היה מתגנב תכופות מאחריה וצובט לה בחלקת צווארה הגלויה, היתה מרימה קול צריחה חדה וגומרת כבושות קצת:

Psst, you might also like:
מתנת חכמי-הקדם

– אוי, צרותי הגדולות… פּאנַי רוֹסילקרוֹיט!32

ואצל חנותו המפולשה של שצ'אוויל היה ניצב אותו בחור חולני והיה חיוור והיה נרגש ושפתיו היו חרדות והוא היה גונח וקובל באוזני הקהל שמסביבו ואותו קהל היה נשמט ופוחת ואובד באותה חנות  גופא ויוצא מפּתחה השני של אותו רחוב, שהתחיל הומה מצחוק שבנשים וממשובת ילדים יחפים ושאינם יחפים. בית הרב היה פתוח לרווחה ובחלונותיו היו תלויות והיו משחירות, כמחנות הזבובים הללו, כנופיות כנופיות של ילדים ואנשים מגודלים, ובני אדם היו ניצבים צפופים בחדר האוכלים הגדול ובפרוזדור הצר וזנבם השחור והגדול יוצא והומה ברחוב. בבית דיברו הכול בבת אחת ודיברו אלה, שהציצו בחלונות, וההמולה היתה גדולה, ואשה אחת גוצה ופוזלת בראייתה היתה ניצבת ליד הקנפּיי האדומה ואוחזת בשתי ילדות מדולדלות ונבהלות והיתה מתייפחת בקול גבר פולח וגורפת את חוטמה מחמת בכייה ומדברת בשאגה דברים שאי אפשר להבינם, והרב, שיצא מחדרו המיוחד וספרו הגדול בידו ומשקפיו בחוטמו, היה ניצב אצל כיסאו הגדול ומקשיב בקושי רב לשאגתו של אותו אפרוח:

– הי! פתאום, שהשדים יבינו לראשו המסואב! אדם שוכב אתמול בלילה בריא ושלם – הרי, רבי, הרי זו מספרת, שהקדחת בבטנו!

חיים לֶמי ניצב חיוור ונדחק אל הקיר, וקילוח הדם שבלחיו האחת נתייבש, ולראשו היה חבוש איזה קארטוז מקומט של משי, שמצאו בשבילו בבית הרב.  הוא היה שותק ופניו החיוורים היו דומים לפני אדם, שזה רק ניתקו לו חבלי איזה חלום זר וקשה והוא תוהה ומחפש את נפשו. הרב, שנשאר ניצב וידו האחת אוחזת בספרו שלא נסגר כולו, דיבר איזו דברים, כנראה, ושאל איזו שאלות: אבל הוא לא הקשיב כלום. אפרוח היה ניצב בקירוב מקום והיה מספג בשרוולו המזוהם את מצחו הצר והמזוהם שכמות אותו שרוול גופא. כנראה, גמר. ופתאום להטו פניו של אותו יתום והוא יצא מפינתו ופילס לו נתיב וניגש בבטחה אל הרב וקרא:

– רבי! לאו… רבי! אני שואל… את זה אני שואל… למשל, רבי…. כשאני נשאתי לי אשה – הרי… הרי אני הגבר? אה? אני הגבר? לאו, אני?

הוא נשתתק קצת והביט אל פני הרב; וכשראָם, שהם מוסברים לו, חבט באגרופו בכוח ובשולחן:

– וכשאני, תיפח רוחה של זו, אומר: פּוֹלים – הרי חייבים שיהיו פולים! לאו, רבי? חייבים שיהיו פולים, אני אומר!

אבל פתאום נשתתק ופניו חוורו שוב. שוב התחילה המולה מסביבו. הרב ישב והיה צוחק וכתפיו היו נמשכות לפרקים מחמת ריתחה שהתחילה. האשה דיברה מה שדיברה ואי אפשר היה להבינה ואפרוח הגבוה התחיל שוב צווח והקהל שמסביב התרגש. מהרחוב באה צריחתו החדה של יוֹלי, שהיה מתקרב רגלי ומגרד במגפיו המסומרים את האדמה הנוקשה וחיים לֶמי הוריד את ראשו והתחיל שוב נדחק אל הקיר ותוהה, כנראה. פתאום התחילה אותה אשה שוב שואגת וחיים לֶמי הביט אליה וראה את פניה הפוזלים והנה הם נובלים והם מקומטים, כמטלית ישנה של גַלוֹש המוטלת באשפה, ובקצה חוטמה שתפח היתה תלויה וחרדה אותה טיפה, והוא לא התאפק והתנפל אליה בנהימה:

– הביתה, נבילה! מיד!

אחת הילדות הנבהלות התחילה בוכה ומסביב התגלגל צחוק אדיר והיתה שוב מהומה. אותה אשה נבהלה ופניה נבלו יותר וידה סוככה את ראשה שנפל, וחיים לֶמי ירק פתאום:

– טפו!

ובפרצו אל הדלת הפתוחה, נהם:

– הניחו, חיות!

הניצבים נדהמו והתחילו נפנים לצדדים. בפרוזדור חפצו אפילו לחסום בפניו את דרכו; אבל הוא גנח ואחד נפל שם וקללה רוחשת בפיו. רק בהיותו ברחוב ניצב וקרא כלפי החלונות:

– את! נבילה! הי, תאמרו שם לנבילה שלי, שתחזור מיד הביתה. מיד! הרי אני רוצה לאכול!

וגמר בנהימה:

– חיות הבר! קאלקוטים שגדלו פרא! מֶרְדֶר, תיפח רוחכם הסרוחה – טפו!

ואחרי הצהריים, כשנפתחו דלתות בית התחנה וחבורת הנטלים היו נוהגים בקרונותיהם ששאגו את שני הוואגוֹנים של שצ'אוויל שֶפָּדָם, היה חיים לֶמי ניצב, בהאיצו מרחוק בסוסו הנרפה, ומצית את הפּאפּירוסה שלו בזו של גיסו, שהיה גם הוא מזרז מרחוק בצליפות שבשוט את סוסו שלו. וכשראה אפרוח בסינורו של זה, שחזו תלוי ויורד לו, כמו שהיה בבוקר, נהם:

– אותה נבילה, שהקדחת בבטנה! כלום היתה חולה לתפור את זה בכדי שלא יהא תלוי ומתלבט?

והוא ינק בכוח מהפּאפּירוֹסה שלו, בכדי שילַבּנה יותר, והושיטה חזרה לגיסו אגב הטלת רוק שברתיחה:

–צְרְק!

אבל חיים לֶמי היה אוחז בכפו הגסה של גיסו והיה כובש וכובש את קצה הפאפירוסה שלו באשהּ הקרה של זו שבפי גיסו וקרא אגב יניקה תכופה:

– לתפור? אילו, לפחות, נתנה לי לאכול… הנשים הללו – יום כיפור התקינה לי היום בבית!

ואפרוח ניתר לאחור, כאילו הכישו פתאום נחש, וצווארו תפח ואדם:

– מה-ה? "מלאכות" שכאלו הרי זו מתקינה? שוטה – את שיניה הקהה!

ובכוננו את פניו בפוזלים כלפי גיסו, שכבר הצית את הפאפירוסה שלו והשתדל ללבותה ביניקה, נטלו בכתפו מחמת חיבה ותיקנו בהנהגה טובה. הוא היה מבטיחו והיכה באגרופו כלפי לבו:

– ציית לי, אח טוב – ותראה! בלי שום "מַחזקות" – טול והקהה את שיניה! הי! אחת ושתיים – והקהה את שיניה! צדק נוֹ-נוֹ, מנוול – הי, ניצב! אה, זוהי תרו-פה! צרְק!


  1. עגלות
  2. דרך
  3. פנסיו
  4. עגלון
  5. פחוס אף
  6. מצרים בשיבוש לשון
  7. במשמעות השתק
  8. יום חג
  9. הנוטריון שבקומה השנייה
  10.  הנוטריון שבקומה השנייה
  11.  בקול כנסייתי, מהמילה דיאקונוס או דיאקון, אחת ממשרות הכמורה.
  12. בוא וראה
  13. המנומר
  14. כובעים
  15. לחם פשוט
  16. ממתקים
  17. סיגריה
  18. מעיל ארוך
  19. מן הסתם
  20. קרונות – עגלות
  21. אחת
  22. כינוי לטטארים , הכוונה לברברים, פראי אדם
  23. במופע, בתיאטרון
  24. עיר הולדתו של גנסין באוקראינה
  25. נוכל, פושע
  26. במקור שתי מילים מטושטשות כאן
  27. קרש
  28. במעיו
  29. בית הדואר
  30. מילים והתבדחויות ברוסית
  31. אדון רוסילקרויט
  32. וילון

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This