search
בקריאה כעת: קיץ בסמרקנד | אליף בָּאטוּמָן
search

אליף בָּאטוּמָן | מקור:אנגלית

קיץ בסמרקנד

תרגום : יונתן רז פורטוגלי

הקדמה מאת יונתן רז פורטוגלי

עבורי, הקריאה ב"קיץ בסמרקנד" לפני ארבע שנים היתה גילוי ממש. מיד אהבתי בו הרבה דברים: את הטון המרענן – אירוני אך בו זמנית מלא באהבה לנושא, את הקצב הנהדר, את ההומור. אבל מה שהפעיל אותי במיוחד היה האופן שבו באטומן מתייחסת לידע, ולקשר שלו לכתיבה ולחיים בכלל. באחת הפסקאות הראשונות של הסיפור היא כותבת שאת שרשרת האירועים שתתואר בסיפור הניעה החלטתה ללמוד ספרות רוסית. כך, כבר בפתיחה, היא מציבה את יצירתה בניגוד להוראה המצמצמת "כתוב על מה שאתה יודע", שכל אדם שהשתתף אי פעם בסדנת כתיבה או קרא רשימת עצות לכותב המתחיל נדרש להפנים. סיפורה של באטומן מתאר מסע מבדח ומשונה, עשיר במפגשים אקסצנטריים ותובנות רגישות, אחר משהו שהכותבת עדיין לא יודעת. והמסע הזה בעקבות הידע, בעקבות השפה והספרות הרוסית, מכתיב גם את מבנה הסיפור – שלוש גיחות קצרות החוצה, מהאקדמיה אל המרחב דובר הרוסית והאוזבקית, ובחזרה.

לא פחות מלהיב, מבחינתי, הוא האופן הנונשלנטי, המצחיק והמושך שבו מתארת באטומן את הידע הספרותי העשיר שכן יש לה, כדוקטורנטית חרוצה לספרות רוסית באוניברסיטת סטנפורד. ככותב ותלמיד מחקר בעצמי, אני מכיר היטב את ההנחה הרומנטית שהאקדמיה ו"יותר מדי ידע" "הורסים" את הכתיבה. הקריאה ב"קיץ בסמרקנד" מפרקת את ההנחה הזו במחי יד. היא חיזקה תחושה שהיתה בי, אך לא ידעתי לנסח - שכל מציאות שבה חי אדם רגיש ומעניין היא מציאות שראוי וכדאי לכתוב עליה ספרות, גם אם האדם הזה אוהב מאוד לקרוא. אהבת הקריאה משמשת אצל באטומן פוטנציאל בלתי נגמר של אינטראקציות עם אנשים ומקומות בעולם, באופן שונה כל כך מאידיאל רומנטי נוסף, זה של הקורא (או הכותב) המתבודד בין מדפי ספריו. ואולי התחושה החזקה ביותר שהותירה בי הקריאה ב"קיץ בסמרקנד", ובכל ספרה הראשון והמבריק של באטומן, "שדים: הרפתקאותיי עם הספרות הרוסית והאנשים שקוראים בה" , שטרם תורגם לעברית והסיפור הזה לקוח ממנו, היא זו - שמחה על כך שישנה ספרות עכשווית קרובה ורלוונטית כל כך לחיי.

קראו עוד

כשאני מנסה להיזכר איך קרה שהגעתי לסמרקנד ונשארתי שם בסופו של דבר קיץ שלם, עולה בדעתי מעשיה על הגיבור העממי נאסר א-דין הוג'ה. לילה אחד, לפי הסיפור, צעד נאסר א-דין הוג'ה בדרך נטושה ולפתע הבחין בפלוגת פרשים דוהרת לכיוונו. מחשש שהפרשים ישדדו אותו או יגייסו אותו לצבא בכפייה, נאחז נאסר א-דין בהלה, זינק מעל לחומה סמוכה ומצא את עצמו בתוך בית קברות. התנהגותו של האיש סיקרנה את פלוגת הפרשים, שהיתה למעשה קבוצה של נוסעים מן השורה. הם דהרו עד לחומה, הביטו מעברה וגילו את הוג'ה שוכב על האדמה בלי לזוז.

"אתה צריך עזרה?" שאלו הנוסעים. "מה אתה עושה כאן?"

"ובכן," השיב נאסר א-דין הוג'ה, "זה עניין קצת מסובך. האמת היא שאני כאן בגללכם, ואתם כאן בגללי."

קל לדמיין את המעמד: הדרך בשעת בין ערביים, במקום כלשהו ודאי נובח כלב, ניחוח אדמה לחה, קול דהירת פרשים קרבה ולבסוף הפרצופים המודאגים והמופתעים-מעט המציצים מעבר לחומה. הסיפור הזה מגלם את חידת הרצון החופשי בהיסטוריה האנושית: תחום שבו, כפי שציין פרידריך אנגלס, רצונות חופשיים מפריעים זה לזה ללא הרף עד שבלית ברירה "מה שנוצר הוא דבר מה שאיש לא ביקש". אף אחד, לא כל שכן נאסר א-דין הוג'ה, לא ביקש שנאסר א-דין הוג'ה יימצא שוכב על אדמת בית הקברות באותו לילה. אף אחד גם לא אילץ אותו להיות שם. ובכל זאת, שם היה.

שרשרת האירועים שהובילה אותי בסופו של דבר לסמרקנד, נכנסה לפעולה בעקבות החלטתי ללמוד ספרות רוסית: החלטה רגעית כשלעצמה, לא בלתי דומה לזינוק מעל חומה ונחיתה בבית קברות, אף שעבורי הסתדרו הדברים בסך הכול על הצד הטוב ביותר. ובכל זאת, ללימוד רוסית נדרש זמן רב, והזמן באוניברסיטה חולף כה לאט. בתום שנתיים של לימודים שנדמו אינסופיים, עדיין לא יכולתי לפתוח ספר ברוסית ולקרוא בו. לא יכולתי להבין סרט רוסי ללא כתוביות. כשניסיתי לדבר עם רוסים הם בהו בי כאילו הייתי רפת שכל. החלטתי שהפתרון היחיד הוא פשוט לנסוע לרוסיה.

באביב של שנתי השנייה באוניברסיטה הגשתי בקשה למלגה בתוכנית ללימודי חו"ל במוסקבה, וכן מועמדות לשתי משרות: האחת, מזכירתו האישית של יצואן פֵּרוּאני של מזון קפוא, שהיה בעיצומו של משא ומתן עם רשת מרכולים ממוסקבה. השנייה, תחקירנית עבור מדריכי הנסיעות "לֶטס גוֹ" ברוסיה. התשובות שקיבלתי לא היו שליליות, אך גם לא בדיוק היו מה שרציתי. קיבלתי מלגה על סך מחצית הסכום שביקשתי, לא מספיק כדי לממן את שכר הלימוד של התוכנית. היזם הפרואני אמר שאוכל להיות המזכירה שלו, בתנאי שאשלח "תצלום גוף מלא עדכני". "לֶטס גוֹ" הציעו לי עבודה – בטורקיה, מפני שלדבריהם הרוסית שלי לא טובה מספיק לטיול ברוסיה. הטורקית שלי, לעומת זאת, טובה מספיק לטיול בטורקיה. שנה קודם לכן שלחה ההוצאה לטורקיה אדם צעיר שלא ידע מילה בטורקית. הוא הוכה בידי סרסור בעיר קוֹניָה בעקבות "אי הבנה" שטיבה מעולם לא הובהר, ועבר התמוטטות עצבים שתוארה לפרטי פרטים במגזין "רולינג סטון" במסגרת רשימה אוטוביוגרפית חושפנית.

השתדלתי להוציא את המיטב. כתבתי לפרואני מכתב סירוב מנומס, ניצלתי את כספי המלגה לטובת שהות בת שבועיים במוסקבה בחברת קבוצת אקדמאיים דלפונים, ובשארית הקיץ עבדתי עבור "לֶטס גוֹ" בטורקיה.

המסלולים הטורקיים היוקרתיים ביותר – איסטנבול והחוף האגאי – הופקדו בידי דוקטורנט לארכיאולוגיה בשם אֶרחָן שהצליח להיחטף באיזור אֵפֶסוֹס, עד שהתברר שכלל לא נחטף אלא התחתן; אף על פי כן, הוא מעולם לא חזר לבוסטון, ומעולם לא שלח חומרים להוצאה. המשפחה שלי השתוללה – לא בגלל אֶרחָן, עדיין לא ידענו על כך אז – אלא משום שאני קיבלתי מסלול מפוקפק כל כך: שטח המריבה בצפון קפריסין; חוף הים התיכון שמועדוני היורוטראש פזורים לאורכו עד לאיזור הגבול עם סוריה, שם היה עליך להיזהר ממחבלים של המחתרת הכורדית, והאיזורים הנידחים יותר של אנטוליה המרכזית. אמי טענה שמעולם לא שמעה על חצי מהערים ברשימה.

אחת הערים נקראת "טוֹקָאט", מילה שפירושה המילולי בטורקית הוא "סטירת לחי". זוהי גם כותרתו של מניפסט ידוע מאת הפוטוריסטים הרוסים: "סטירת לחי לטעם הציבורי" – או בטורקית, "טופלומסַל זֶוקֶה ביר טוֹקָאט". ה"סטירה העותומאנית" – טכניקה שפותחה בצבא העותומאני, שבו החטפת אגרוף נחשבה להתנהגות לא נאותה – ידועה בשם "אוסמנלי טוֹקָאט" (או, אם לדקדק, "אוסמנלי טוקאדי"), ואם תחפשו את המושג ב"יוטיוב" תמצאו מאות סרטונים שבהם נראים טורקים סופגים סטירת לחי – בעיקר מיידי טורקים אחרים, אף שבסרטון אחד, גם מידי קוף. אמא שלי הרגישה רע במיוחד בנוגע לנסיעתי ל טוֹקָאט.

כשהגעתי לאנקרה, שם התארחתי בדירתה של סבתי, הבנתי בהדרגה שאמי נקטה צעדים שונים להבטחת שלומי. היא הצליחה לשכנע איכשהו את דודתי אָרזוּ, קצינה בארגון המודיעין הלאומי של טורקיה, לסדר שמישהו יעקוב אחרי משעת השקיעה: לא קצין מודיעין של ממש, אלא אחד הנהגים. פגשתי את המלווה שלי לילה אחד בגָזיוֹסְמָנְפָּסָה, אזור השגרירויות הזרות ומלונות החמישה כוכבים. שוטטתי במועדון לילה ענקי ומדכא בשם "נו פארקינג", ניסיתי לעמוד על מחירו של בקבוק "אפס פילזנר", ולפתע טפח על כתפי גבר בחליפה ובישר לי שהגיעה המכונית.

"אבל לא הזמנתי שום מכונית," אמרתי.

אף על פי כן, הסביר האיש בחליפה, המכונית כאן. ייתכן שנשלחה הנה על ידי גברת חשובה, אולי קרובת משפחה.

"היא מסרה תיאור מאוד מפורט שלך," הוא אמר ובחן אותי מכף רגל ועד ראש. "תיאור מאוד מפורט."

יצאתי בעקבותיו. גבר נוסף בחליפה עמד לצד מכונית חונה. כשהבנתי מי הוא, ומדוע הוא שם, חשתי כל כך מכותרת שפרצתי בבכי.

"בבקשה אל תצטערי, גברתי," אמר הנהג, ופתח את הדלת למושב האחורי.

נכנסתי פנימה. נסענו חזרה דרך גָזיוֹסְמָנְפָּסָה, וחלפנו על פני תאי הזכוכית המשוריינים שבתוכם חיילים קראו עיתונים ועישנו, בדרכנו אל קַוַקלידֶרֶה, שם התגוררה סבתי. הנהג פנה אלי פעם אחת בלבד, במחלף הגדול מחוץ לפארק הברבורים. בפארק רוכלים מוכרים שקיות של עוגיות שקדים שאפשר לאכול או לזרוק לברבורים. בילדותי הוקסמתי מהעוגיות האלה – שאינן מכילות שקדים, אבל מעוצבות בצורת שקד. זה היה השיעור הראשון שלי במטאפורה מול מטונימיה. כאן, כשהמתנו ברמזור אדום, הסתובב הנהג לעברי.

"את רוצה תפוח?" הוא שאל.

"לא, תודה," אמרתי.

"קטפתי את התפוחים בעצמי," הוא אמר. "בידיים שלי, מהגינה שלי."

הוא שלף תפוח קטן משקית על המושב שלידו.

התפוח היה קשה, ירוק ומעוות, כמו תשובה לחידה חסרת טעם.

עזבתי את אנקרה מוקדם בבוקר, לפני שסבתי התעוררה. השארתי לה פתק ובו ביקשתי שלא תדאג והבטחתי שאתקשר בקרוב. לא ציינתי את יעד הנסיעה. ובכל זאת, כשירדתי מהאוטובוס בטוקאט, המתין לקבל את פני מפקח המים העירוני. הוא היה פקיד מלנכולי ומשופם, שדיבר על דודתי ארזו בכבוד רב, ולקח אותי לסיור במערכת המים.

בשבועות הבאים גיליתי שדודתי ארזו הפעילה מערכת קשרים מפותלת כדי לדאוג לשלומי. ערב אחד בקֶייסֶרִי, בירת הפסטרמה של טורקיה, אסף אותי מהאכסניה סמל בצבא. הסמל הסיע אותי למסעדת קבב צבאית על פסגת הר געש כבוי בשם הר ארג'ייס. טורקים חובבי סקי, שלהערכתי אינם רבים, באים לשם בחורף. בעונה הזו של השנה לא היה שום שלג בארג'ייס. מחוץ לחלונות מסעדת הקבב הצבאית שקעה השמש וצבעה בוורוד כמה כבשים שלחכו עשב כענני סוכר מתוק גדולים ודחוסים. היה מוזר לאכול בשר טלה ולהביט באותה שעה בכבשים הוורודות והפלומתיות האלה.

הסמל התעניין בלימודיי. כשסיפרתי שאני סטודנטית לספרות, הוא שאל אם אני קוראת את יצירותיו של יאסר כמאל (סופר טורקי מפורסם שחיבר את סיפורו הקצר הראשון בזמן שירותו הצבאי בקייסרי). לא קראתי את יצירותיו של יאסר כמאל.

"איזה סופר את קוראת? באיזה סופר את מתמקדת?" הוא שאל.

"אני עדיין לא יודעת," אמרתי. "אולי פושקין."

"פושקין? מי זה? אמריקאי?"

"לא, האמת היא שהוא רוסי."

ניכר שהמידע הזה בלבל את הסמל לגמרי. הוא מצמץ פעם או פעמיים ואז אמר שאני בת מזל ללמוד באוניברסיטה אמריקאית ידועה כל כך. כמה ילדים וילדות טורקיים – ולא רק ילדים וילדות – היו נותנים את האוזניים בשביל הזדמנות כזו.

"איזו הזדמנות?" הוא שאל ונטה לעברי מצדו השני של השולחן בלי לצפות לתשובה.

"איזו הזדמנות?" חזרתי אחריו.

"הזדמנות להשמיע את קולם! לספר לאנשים את האמת על טורקיה, במקום כל התעמולה הטיפשית של האירופים!"

כבר החשיך כשנסענו בחזרה לעיר וחלפנו על פני מקור תהילתה השלישי של קייסרי, אחרי פסטרמה וסקי: מצודה מגושמת בת אלף וחמש מאות שנים שנחצבה בסלע וולקני שחור. באור הזרקורים היא דמתה לקדירה שטנית.

במבט לאחור, אני מופתעת מהמשקל הרב שייחסתי לדבריהם של אנשים כמו הסמל ההוא. גם אם לא בדיוק חשבתי שתפקידי הוא לספר לאמריקאים את האמת על אודות טורקיה, בכל זאת הרגשתי שזה בזבוז ללמוד ספרות רוסית ולא ספרות טורקית. בקורסים בבלשנות שמעתי שוב ושוב שמורכבותן של כל השפות היא אוניברסלית, ונקבעת באופן ביולוגי ממש. מדוע, אם כך, מבחינה אובייקטיבית, לא יהיו כל השפות מעניינות באותה מידה? ואני הרי כבר יודעת טורקית, בלי שהשקעתי בזה שום עבודה, כמו מתנה נפלאה, ואני משליכה אותה כדי לשבור את השיניים בשינון הטיות שבאות בלי שום מאמץ לכל אדם שגדל במקרה ברוסיה.

היום החישובים האלו נראים לי מטופשים. אני מבינה כעת שאהבה היא דבר נדיר ויקר ערך, ושאנו לא זוכים לבחור את מושאה. אנחנו פשוט משוטטים לנו בעולם ונתפסים דווקא לדברים הכי פחות נוחים – ואם המכשול היחיד שעומד בדרכנו הוא עוד קצת עבודה, אז זו המתנה הנפלאה, ממש שם.

אבל הייתי אז צעירה וטיפשה יותר, ומצבו של הרומן הטורקי ריפה את ידיי. מה שמבינים מיד בנוגע לרומן הטורקי הוא שאף אחד לא קורא אותו, אפילו לא הטורקים. הבחנתי בכך לעיתים קרובות כשהייתי בטורקיה. רוב האנשים שם פשוט לא התעניינו ברומנים בכלל. הם אהבו סיפורים קצרים מצחיקים, מעשיות מצחיקות, מעשיות רציניות, מסות, מכתבים, שירים קצרים, שירים ארוכים, עיתונים, תשבצים – הם העדיפו לקרוא כמעט כל דבר שהודפס על נייר על פני קריאת רומנים. אפילו בשנת 1997, אורהאן פאמוק כבר כתב אז רומנים, כמובן… ואפשר היה לראות כמה אומללות זה גרם לו. באותו קיץ קניתי את "הספר השחור". הוא סיפר על אדם שאיבד אישה בשם "חלום". האיש הזה הסתובב ברחובות איסטנבול וקרא: "חלום! חלום!". אני זוכרת שקראתי את הספר באוטובוס בטורקיה וחשתי שעמום עמוק וחודר קרביים. את שארית הנסיעה ביליתי בבהייה מהחלון. שמות הערים עניינו אותי. אני זוכרת שלט של עיר בשם סֶרֶפיקוג'היסאר, שמשמעותו המילולית היא "מבצר האיל הנכבד".

החלטתי לשתף פעולה עם רעיון ה"גוון המקומי" באופן מעייף פחות והתחלתי לקרוא ב"מסע לאֶרזוּרוּם", יומן המסע של פושקין בטורקיה. הוא היה הרבה יותר מבדר מ"הספר השחור". עצם הרעיון שכף רגלו של פושקין דרכה מעולם בטורקיה כבר היתה מבדרת בעיני. בעיני זה מבדר לא פחות מעצם הרעיון שכף רגלו של ישו דרכה באנגליה בעיני האנגלים – בעיני ויליאם בלייק, למשל: "והאם אותן רגליים בזמן קדום / דרכו על הרי אנגליה הירוקים?" מעניין שכמה מהשורות המוכרות ביותר של פושקין הן אלגיה לכפות רגליים: "הה, רגלֵי חֶמֶד, אֵי תדרוֹכוּ? … עֶדְנוֹת מזרח אתכן לִטֵפוּ, וְעקביכן גם לֹא רִחֵפו, עַל פני שלגי צפון קודרים. פושקין לא מתייחס כאן, כמובן, לכפות הרגליים שלו עצמו. ובכל זאת, ראיתי פעם זוג מגפיים של פושקין במוזיאון, והן היו קטנות וחמודות מאוד.

Psst, you might also like:
עשרה קילומטר דרומה

הקיץ הלך והתקדם, ואני ביליתי בנסיעות אוטובוס ליליות מעיר לא מוכרת אחת לאחרת. ביקרתי במערות שנוצרים הסתתרו בהן פעם מפני הרומאים ובאמפיתאטראות יווניים שהוסבו לחאנים בידי הסלג'וקים. בין עירות לשינה השקפתי מחלון האוטובוס בחיפוש אחר עקבותיו של פושקין. הן היו עשויות להימצא בכל מקום! דמותו הקריקטורית של פושקין הנוכח-בכל היא אחד הדברים הנפלאים בתרבות הספרותית של רוסיה. דניאיל חארמס כתב על כך מחזה שנקרא "פושקין וגוגול", ובו פושקין וגוגול לא מפסיקים להיתקל אחד בשני:

גוגול, נעמד: העניין מגוחך לחלוטין! (מתחיל ללכת, נתקל בפושקין ונופל) עוד פעם פושקין!

ככה זה. פושקין נמצא בכל מקום. המילה "פושקין" משמשת ברוסית עד היום תחליף ל"דוד של מישהו" בביטויים כמו: "ומי ישלם? פושקין?"

החלק האהוב עלי ב"מסע לאֶרזוּרוּם" הוא שפושקין עצמו נתקל שוב ושוב באדם שנקרא… הרוזן פושקין. פושקין והרוזן פושקין מחליטים לטייל יחד, אבל רבים ומתפצלים. פושקין לא מוכן לקחת חלק בתכניתו של הרוזן פושקין לחצות מעבר הררי מושלג בכרכרה פתוחה רתומה לשמונה-עשר פרים אוסטים כחושים. דרכיהם נפרדות… אך הם נפגשים שוב בטביליסי. הם לא מצליחים לחמוק זה מזה. בטורקיה נזכרתי ברוזן פושקין בכל פעם שהצטלבה דרכי עם מישהי בשם אליף, דבר שלא הייתי מורגלת בו כמי שגדלה בארצות הברית. נכנסתי לכל חנות בשם "בגדי אליף". קניתי משהו קטן בכל "מכולת אליף". פעם אחת נתתי כסף לצוענייה ששאלה לשמי והציעה לגלות את עתידי. "לבת שלי קוראים אליף!" היא קראה. "אה, באמת?" נבהלתי כשהתברר שהבת הזו ניצבת ממש לידה: ילדה רזה, בת חמש או שש. הצוענייה בחנה את כף ידי ואמרה שעלי להיזהר מאישה בשם מרי.

ככל שהוספתי לקרוא ביומן המסע של פושקין מצאתי יותר ויותר קווים מקבילים לחוויות המסע שלי. כשם שפושקין הסתתר מהמשטרה החשאית, כך הסתתרתי אני מדודתי אָרזוּ. כשם שטעו לחשוב את פושקין במסעותיו לצרפתי או לדרוויש, כך חשבו אותי בטעות לספרדייה או לצליינית. כשם שנתקל פושקין במסעו בעותק מרופט של הפואמה הקווקזית המוקדמת שכתב, "אסיר הקווקז" – אותו הטקסט עצמו שהיה עליו לעדכן ברשמיו החדשים מן המזרח – כך נתקלתי אני שוב ושוב – בבתי-תה ובגנים – במהדורות ישנות של מדריכי "לֶטס גוֹ". ולבסוף, כשם שפושקין הרוסי היה חצוי בעמדתו בין ה"מזרח" והמסורת הצרפתית-אנגלית של רשמי המסע מן המאה השבע-עשרה, כך גם אני הייתי חצויה, בעמדתי בין טורקיה והשיח העכשווי והמרגיז של "טיולי תרמילאות": החיפוש אחר אידיליה שבה, תמורת שלושה דולר, יגיש לך מוסטפה ארוחה ביתית ויספר על אוסף השיער שלו. הדבר הכי גרוע בשיח התרמילאים היא הרטוריקה השמאלנית הצדקנית, כאילו ההחלטה שלא להתארח ברשת אכסניות אלא בבית הארחה פרטי מלא בינשופים עם מים קרים היא דרך לדפוק את הממסד.

התארחתי בכל המלונות החדשניים: מלונות בית-על-העץ שניצבים על קביים, מלונות אנשי-מערות חצובים בסלע דולומיט – ובכל מקום נתקלתי באותה אווירת חוסר אמון. המטיילים חיו בפחד מתמיד שיעשקו אותם, או שיחמיצו חוויה "אותנטית". המקומיים היו מבועתים שמא פספסו איזו "הזדמנות" שאורחיהם הזרים יכלו להרשות לעצמם. פגשתי כמובן גם הרבה אנשים אדיבים והגיוניים שהשתייכו לשתי הקבוצות הללו, אך תמיד המציקים הם אלה שפונים אליך: התיירים שמנדנדים על "המלצות של מקומיים", המקומיים שדורשים שאַפַתֶה זרים עשירים אל בתי העסק שלהם. מורה טורקי שהפך למלונאי מסר לי דוח מודפס שחיבר ובו חשף את שקר השואה הארמנית, כדי שאמסור אותו לידי הממשל האמריקאי. מדריך טיולי אוטובוס רצה שאסייע לדוד שלו לעבור השתלת כליה "ביוסטון". "ומי ישלם על ההשתלה," תהיתי בעגמומיות, "פושקין?"

את השבועיים האחרונים של הקיץ ביליתי במוסקבה, בדירתם של שני אקדמאים רוסים נחמדים אך מדוכדכים: מתמטיקאי מהאקדמיה למדעים ואשתו, ביולוגית שפוטרה לאחרונה מהאקדמיה למדעים ובילתה את לילותיה במשחקי "האחים סופר מריו" בגיים-בוי במטבח. הם השכירו לי את חדר השינה של בתם, שהוגלתה אל הדאצ'ה של אחת הסבתות.

כשחזרתי לאוניברסיטה באותה שנה הצלחתי להשיג מלגה גדולה יותר וכך להירשם לסמסטר אביב בתוכנית ללימודי חו"ל. התוכנית נוהלה על ידי שני יזמים רוסים בשם איגור, והיתה מסונפת בעקיפין למכללה לאמנויות בקנזס.

מוסקבה בשנת 1998 היתה כמו פריז בתקופת הרסטורציה. צינור הנפט מהים הכספי משך את ההשקעה הזרה הגדולה ביותר בתולדות רוסיה. העיר רחשה ספקולנטים. ראש העיר לוּז'קוֹב השיב לחיים את סולם הדרגות מתקופת פטר הגדול וזמם להקים עיר תת-קרקעית בפרברים. המדינה הפסיקה את מימון תחזוקת גופתו של לנין בכיכר האדומה, ועתודת חונטי העילית המובטלים נשכרה לשחזר את גופותיהם של קורבנות מכוניות התופת של המאפיה ולחנוט את הנובורישים באולמות קבורה עשויי שיש.

במוסקבה, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, יצאתי עם בנקאים. עם הבנקאי הראשון לא הסתדרתי, אבל את הבנקאי השני אני עדיין זוכרת בחיבה. קראו לו רוּסטֶם, היו לו עיניים צהובות-חומות נפלאות, והוא בדיוק עזב את עבודתו כמהנדס במפעל לחומרי נפץ ביקטרינבורג, שם בנה פצצות שנקראו בשמות של פרחים, לטובת משרה בבנק "מֶנָאטֶפ", שבאמצעותו ניהל האוליגרך מיכאיל חודורוקובסקי את כספי המדינה המיועדים לקורבנות צ'רנוביל, וגם ביצע לכאורה מעילה והונאת מיסים שבגינה, בעת כתיבת שורות אלה, הוא מרצה עונש מאסר. רוסטם חסך כסף לקורס צניחה.

רוסטם נהג לבקר באוזבקיסטן על בסיס קבוע: אחותו נישאה לאיש עסקים אוזבקי והתגוררה בטשקנט, שדמתה, לדבריו, למערב הפרוע מהסרטים האמריקאים. הוא ידע לספור עד עשר באוזבקית, ונדהמתי לגלות שהמספרים נשמעו כמעט זהים למספרים בטורקית. נאמר לי בעבר שאוזבקית קרובה לטורקית, אך סירבתי להאמין. העובדות לא הוצגו לי באופן משכנע. דוד רחוק שלי נישא ליפיפייה אוזבקית בשם לולה, שמעולם לא דיברה עם אף אחד ואפילו לא פתחה את פיה (אף שחייכה לעתים קרובות, וחשפה גומות חן מקסימות). רק שנתיים לאחר נישואיהם נודע שללולה יש שלוש שיני זהב. כולם נהגו לשאול את דודי: "איך אתה חי עם מישהי שאתה לא מסוגל לתקשר איתה?" ודודי תמיד צעק: "טורקית-אוזבקית דומה מאוד לשפה הטורקית שלנו!".

לא האמנתי לדוד שלי, גם משום שהיה אדם משוגע – האם לא הקדיש את שנותיו המאוחרות לכתיבת ספר על אודות עכבישים ותורת המיתרים בתוך מחסן גינה בניו ג'רזי? – וגם משום שמניסיוני, אנשים מטורקיה חושבים שכל שפה דומה מאוד לטורקית שלנו. פעמים רבות נאמר לי שההונגרית דומה לטורקית, שמוצאם של ההונגרים והטורקים מאותם עמים אלטאים, שאטילה ההוני היה טורקי וכן הלאה. אך כשנסעתי להונגריה גיליתי שההונגרים אינם שותפים לאותה דעה. "ודאי שיש כמה מילים בטורקית בשפה שלנו," הם אמרו. "אזיקים, למשל. הסיבה לכך היא שכבשתם את הארץ שלנו במשך ארבע מאות שנה."

אבל לרוסטם היה קצת כסף אוזבקי בדירה – שטרות בצבעים בוהקים ועליהם, מעל דיוקנאות של משוררים וגיאוגרפים ממרכז אסיה בעלי עיני שקד ומבט נוקשה, התנוססו המילים הטורקיות המוכרות בכתב אקרילי. השטרות דמו לכסף של משחק, מטבע של ארץ דמיונית שבה טורקית ורוסית חפפו זו את זו ויצרו משהו אחר.

כעבור כמה שנים, כשכתבתי את הדוקטורט שלי (בנושא רומנים אירופים), פיתחתי תיאוריה של הרומן: צורת הרומן "עוסקת" במאבקו של הגיבור להפוך את חווית קיומו השרירותי והשברירי לכדי עלילה בעלת משמעות, בדומה לעלילות בספרים האהובים עליו. במבט לאחור, כך אני מבינה את העניין שלי במרכז אסיה: גיליתי שקיים בעולם מקום שניתן לבקר בו, ושהאנשים בו מדברים בשפה שאפשר ללמוד, והוא קישר בין הספרים האהובים עלי לאחד ההיבטים היותר שרירותיים ו"נתונים מראש" בחיי: עובדת היותי טורקייה.

מרגע שלמדתי על קיומה של טשקנט, גם היא החלה לצוץ בכל מקום. אנה אחמטובה פוּנתה אל טשקנט מלנינגרד בזמן המצור. כך גם אלמנתו של בולגקוב: שם היא החביאה את כתב היד של ה"אמן ומרגריטה". הגידול בבטנו של סולז'ניצין נרפא באורח פלא בבית חולים בטשקנט, והוא היה לזירת ההתרחשות של "אגף הסרטן". ב"אנה קרנינה", ורונסקי הורס את הקריירה הצבאית המבריקה שלו בסירובו לקבל "תפקיד מחמיא ומסוכן שחיכה לו בטשקנט," ובורח במקום זה עם אנה לאיטליה.

החלטתי לבקר בטשקנט בזמן חופשת הסמסטר. רוּסטֶם רצה להצטרף אלי, אך לא היה יכול להיעדר מהבנק. בנקאי האומה עבדו שעות רבות בימים ההם. לא עקבתי אחרי תחלואי הכלכלה שהלכו והחמירו, ורוּסטֶם בקושי הזכיר את העניין; רָאיזָה, הגימלאית המבוגרת שבביתה התגוררתי, צפתה בחדשות רק כשדיברו על שערוריית מוניקה לווינסקי. "אני לא רואה את החדשות שלנו – הן כל כך קודרות. אחר כך מרגישים רע."

"אני מרגישה רע כשאני שומעת על מוניקה לווינסקי," אמרתי.

ראיזה משכה בכתפיה. "בשבילכם באמריקה זאת דרמה גדולה, אבל אותנו זה פשוט מצחיק. הקלינטון הזה שלכם הוא איש צעיר, בריא ונאה. אז מה הבעיה? קחי לדוגמה את ילצין שלנו, חצי-מת… אם היינו מגלים שבוריס ניקולאייביץ' שכב עם בחורה צעירה היינו מכריזים על יום חג לאומי."

בינתיים, באוניברסיטה, התברר שהנמוך מבין שני האיגורים הוא חבר של אנטולי צ'וּבֵּאיס, צאר ההפרטה שהיה ממונה באותה תקופה על הכלכלה המתמוטטת כולה. הוא אפילו הצליח להביא אותו להרצות בפני כיתת תלמידי הרוסית למתקדמים. "אתה יודע למי בטוח יש הרבה זמן פנוי?" אמרתי אחר כך לרוסטם, "לצ'ובאיס הזה. הוא מסתובב בין אוניברסיטאות ומעביר הרצאות לסטודנטים זרים." נדרשו כמה דקות לשכנע את רוסטם שאני לא צוחקת.

"היא ראתה את צ'ובאיס!" הוא אמר בהתפעלות. "ומה הוא אמר?"

לצערי לא זכרתי אפילו מילה אחת מדבריו, חוץ מהעובדה שהרבה להשתמש בפעלים בזמן הווה.

בסופו של דבר נסעתי למרכז אסיה בחברת אחד מחבריי לכיתה, מתמטיקאי מטאיוואן בשם אלכס. הגענו לטשקנט בגשם זלעפות והתחלנו לצעוד מתחנת האוטובוס אל האכסניה. עברנו דרך מבוך של חצרות והתעלמנו משלל הכלבים שנבחו עלינו מאחורי גדרות רשת. אחר כך חצינו שלולית עצומה על גבי גשר עשוי קרש מרקיב.

"טשקנט היא ונציה של המזרח," הכריז אלכס בקולו המונוטוני המשונה.

זכרונותיי מהטיול הזה מפוזרים, אך מלאי חיים. חיינו על מעין ממרח שוקולד שאכלנו ישירות מהצנצנת בעזרת חרב אוזבקית מעוקלת שנרכשה בחנות מזכרות. נאלצנו לשחד אנשים ללא הרף. באחד המקרים בילינו עשרים דקות באולם ביליארד ליד תחנת אוטובוס בניסיון לזהות את האדם שאותו אנחנו אמורים לשחד. אני נדרשתי לדבר כל הזמן משום שאף אחד לא הבין מילה ממה שאלכס אומר. למבוכתי, גם מלאכת החישובים הפיננסיים הוטלה על כתפיי.

"אתה לא עושה תואר במתמטיקה?" שאלתי את אלכס בשעה שניסינו להבין מי חייב מה עבור התשלום להוצאת ויזה קירגיזית.

"אני עוסק במספרים רק ברמה התיאורטית," הוא הטעים.

Psst, you might also like:
אוגוסט

ביקרנו באוזבקיסטן, קירגיזסטן וקזחסטן ונשארנו שלושה ימים בכל מדינה. העברנו זמן רב בתחנות אוטובוס, בהן אלכס כפה עלינו לבצע תרגילי התעמלות, "כמו הגרמנים." "אנחנו מבזבזים דקות יקרות!" הוא נהג לצעוק במבטא גרמני מזויף. לפעמים התברר שהאוטובוסים הוחרמו בידי חיילים – בקירגיזסטן היתה מלחמה – ואז, אפילו אם נותרו מושבים ריקים, נאלצנו להמתין לאוטובוס הבא.

"אולי גם אנחנו יכולים לעלות לאוטובוס הזה?" שאלתי פעם אחת.

"מה… עם החיילים?" קרא הסדרן בתחנה. "חה! חה! חה!"

בבוכרה ביקרנו בארמון האמיר, שפלשו אליו טווסים. חלק מהחדרים נאטמו במלט. "כאן היה הקונסרבטוריום, אבל הסובייטים התנגדו לפסנתרי כנף." בהרים הקירגיזיים ביקרנו במרחצאות חמים, שם ישבנו בתוך תאי עץ וטבלנו במי גופרית. הגופרית התערבלה בריח המחליא של בשר סוס שמישהו בישל בחוץ מעל מדורה. בבִּישקֶק עלינו על גלגל ענק שציין את המקום שבו לכאורה ביקש פעם טימור לנג להיקבר. הוא לא נקבר שם. הגלגל הענק עמד במרכז כיכר ריקה וילד קטן עם שיני זהב רכב בה על אופניים במעגלים; ילד אחר, לבוש חליפה אפורה, ירה על שיח יחיד ברובה צעצוע.

אך העיר שהותירה בי את הרושם החזק ביותר היא סמרקנד, עם בית הכולבו הסובייטי הנטוש, האוניברסיטה הימי-ביניימית הנטושה, ומצפה הכוכבים שבו מיפה אוּלוּג בֶּג במאה החמש-עשרה קואורדינטות של 1018 כוכבים. פסיפס האריות ב"מדרסת האריות" – מחצית טיגריס, מחצית שעון – היה ללא ספק מעשה ידיו של אדם שמעולם לא ראה אריה. סמרקנד היא גם המקום שבו נקבר טימור לנג בפועל, תחת לוח אבן ירקן בגודל שני מטרים שנלקח ממקדש בסין. אולי ארצה לבקר כאן שוב יום אחד, חשבתי, כשאהיה פחות עייפה, מלוכלכת ומבולבלת.

באותו קיץ, זמן קצר לאחר שחזרתי לארצות הברית, התרסק הרובל הרוסי. בנקים רבים, כולל מֶנָאטֶפּ, התמוטטו בין לילה. רוסטם מימש את הרובלי של באמצעות רכישת מכשירי פקסימיליה; מדי פעם שלח פקס למקום שבו עבדתי בקיץ, במחלקת ההגהות של הוצאת ספרים גדולה בניו יורק. לבסוף הפקסים פסקו, הקי תם.

כשנפתחה שנת הלימודים באותו סתיו התחלתי לחקור את ה"מזרח הרוסי": קראתי סיפורים סובייטים ריאליסטים מאת סופרים אוזבקיים וקירגיזיים, חיבורים פאן-סלאביים מאת בלשנים סובייטים, חיבורים פאן-טורקיים מאת כמאליסטים טורקיים ושירים "קווקזיים" מאת משוררים רוסיים. נרשמתי לקורס אוזבקית למתחילים. המורה היה דוקטורנט יליד סמרקנד בשם גוּלנוֹרָה. הוקסמתי מהשפה, שדמתה בעיני לגרסה נוקשה יותר, נאיבית יותר ורוסית יותר של הטורקית. אם הכאמליסטים הטורקיים שאלו מילים מצרפתית (לדברים כמו רכבות ובשר חזיר), האוזבקים הסובייטים שאלו מילים מרוסית. באותה תקופה נתקלתי בספר על אודות פושקין מאת מוניקה גרינליף, פרופסורית בסטנפורד. לדברי גרינליף, המסע של פושקין לאֶרזוּרוּם היה למעשה תחליף למסע לפריז, שפושקין חלם עליה כל חייו – מחזה לא גמור שלו מתחיל בשורה: "בעוד שבוע אהיה בלי ספק בפריז!" – אך הוא מעולם לא ביקר בה.

מסעותיו של פושקין החלו בגיל עשרים-ואחת, כאשר על בסיס כמה שורות שיר מהפכניות, הוא גורש מפטרסבורג למשימה בשירות המדינה בדנייפרופטרובסק של ימינו. שם הוא הכיר את הגנרל רָיֵיבסקי, גיבור מלחמת 1812, ועמו נסע במשך שלושה חודשים לאורך קרים והקווקז ואסף חומרים עבור "אסיר הקווקז" ו"מזרקת בָּחצ'יסָרָאי". בהמשך הועבר פושקין למולדובה ואז לאודסה, שם התאהב נואשות באשת המושל הכללי, התמודד כמה פעמים בדו-קרב ואולץ לעזוב את שירות המדינה. בינתיים יירטה המשטרה החשאית מכתב שבו הזכיר פושקין "לימודי אתאיזם טהור" אצל אדון אנגלי חירש באודסה, אשר הפריך באופן משכנע את הישארות הנפש. שורות הכפירה הללו שימשו תירוץ לשלטונות להגלות את פושקין לפסקוב.

בשנת 1826 התיר הצאר החדש, ניקולאי הראשון, את שובו של פושקין למוסקבה, ואפילו לקח על עצמו את חובת הצנזור של כתביו. לרוע המזל, התברר כי הצאר הוא הצנזור המציק ביותר שהיה לפושקין עד כה. גרוע מכך, הוא הכפיף את פושקין לאחריותו הישירה של הרוזן בֶּנקֶנדוֹרף, ראש המשטרה החשאית, שנדרש לאשר כל בקשת נסיעה של הסופר. (בשלב זה, טוענת גרינליף, ה"גלות שעליה קונן פושקין מרות בשנות העשרים המוקדמות של המאה התשע-עשרה" כבר החלה "לייצג את חירות הנדודים של נעוריו.") כשסירב בנקנדורף לאשר את נסיעתו של פושקין לפריז ב-1829, החליט פושקין לגנוב את הגבול לטורקיה. וכך, המזרח, שאמור היה לייצג את "המרחבים הפתוחים של הרפתקה והעלאת זכרונות," יצג למעשה את ההפך הגמור מחירות: גירוש מפריז, מרכז העולם, אל הפריפריה הנידחת ביותר.

כשחזרתי לסטנפורד לשנה השנייה של לימודי הדוקטורט, נאלצתי להירשם לקורס פדגוגיה בשפה הרוסית כהכנה לקראת השנה שבה אצטרך ללמד רוסית לתלמידי תואר ראשון. את השיעור העבירה ברוסית בלשנית סובייטית בשם אלה, שייעצה לנו, בין היתר, להתייחס באהדה לסטודנטים הטיפשים יותר בכיתה "כאילו שיש להם סרטן."

בזמן שעברתי את הכשרתי הפדגוגית, פרצה שערוריה סביב אחת מחברותיי ללימודים, ג'נין, דוברת רוסית שאינה רוסייה, שכבר החלה ללמד באותה שנה רוסית לתואר ראשון. אלה ביקרה במפתיע באחד השיעורים של ג'נין וחזתה בה כותבת על הלוח את המשפט ואשָה אִימִיָה ("השם שלך") – משפט שהיה תקין אילו אִימִיָה ("שם") היתה מילה בנקבה. למעשה "שם" ברוסית הוא סתמי יוצא דופן, כך שהצורה הנכונה של המשפט היא ואשֶה אִימִיָה. משרת ההוראה של ג'נין נלקחה ממנה בו במקום והועברה לידיה של סטודנטית אחרת (שכעת היה לה עומס הוראה כפול). עד סוף אותה שנה, לא הותר לג'נין אלא לבדוק עבודות בית של סטודנטים בעזרת מפתח תשובות.

חשבתי הרבה על מצבה של ג'נין. נכון, "שֵם" היא מילה די שגורה בקורסי שפה שנה א', והמורה אמורה, כנראה, לדעת אם היא בזכר או בנקבה. מצד שני, אנחנו מדברים פה, בסך הכל, על טעות באיות אות אחת בשם עצם יוצא דופן. מי מאתנו חסין בפני מעידה כזו?

בזמן שחשבתי את המחשבות האלה, פירסמה אוניברסיטת ברקלי הודעה על משרה פנויה להוראת אוזבקית – מחווה ברורה של "היד הנעלמה". למדתי אוזבקית במשך שנה אחת בלבד, אך הפרופסור שהופקד על החיפוש – מחברו של מחקר סמיוטי נודע על התאבדויות – אמר שאם ארשם לקורס קיץ אינטנסיבי באוזבקיסטן, אקבל את המשרה. מנהלת תכנית השפות-המיוחדות בסטנפורד אמרה שאולי אוכל ללמד אוזבקית גם בסטנפורד. כל אחת מהאפשרויות תתאים להשלמת דרישות הוראת השפה שלי. זה נראה לי רעיון מצוין: מי הולך לחשוף את שגיאות האיות שלי באוזבקית על הלוח? אף אחד.

הקורס האינטנסיבי המעמיק היחיד בשפה האוזבקית, שהוכר לצרכים אקדמיים בארצות הברית, נוהל על ידי המועצה האמריקאית למורי רוסית (מאמ"ר) ועלה שבעת אלפים דולר. "מעניין למה הקורס יקר כל כך," אני זוכרת ששאלתי את הפרופסור מברקלי. "הטיסות עולות אלף דולר… ואחר כך, סביר להניח שעלות המחיה באוזבקיסטן די נמוכה."

הסמיוטיקאי זקף שלוש אצבעות. "אלף דולר לשכר לימוד, אלף דולר ללינה וכלכלה, וארבעת אלפים דולר כדי לממן את שק הגופות שבו תחזרי הביתה."

השגתי את שבעת אלפים הדולרים הדרושים – רוב הסכום מסטנפורד והשאר ממחלקת המדינה של ארצות הברית, אבל אז ארעה תפנית נוספת. לפתע התברר שהשכר עבור המשרה בברקלי שולם דרך מלגה ממשלתית שרק דוברי אוזבקית מלידה זכאים לה. להפתעתי התברר גם שמנהלת תכנית השפות-המיוחדות בסטנפורד אמרה לוועדת המלגות שבדיתי את השיחה בינינו ואת תכתובת המיילים שבה הודיעה לי כי ישנה אפשרות שאוכל ללמד אוזבקית בסטנפורד. אני שומרת את המכתב שלה עד היום. כתוב בו: "אשמח שתלמדי אוזבקית בתכנית ללימודי שפות-מיוחדות." "מעולם לא אמרתי דבר לאישה הזו," אמרה, ככל הנראה, מנהלת המחלקה לשפות-מיוחדות לוועדת המלגות.

הבשורות לא השפיעו יותר מדי על מצב רוחי. אולי, חשבתי לעצמי, הכול לטובה. מוטב שאיש לא מעודד אותי להימלט לאוזבקיסטן עם שק גופות בשווי ארבעת אלפים דולר, רק משום שאני חוששת להיתפס בידי אֵלָה על שגיאת איות. קבעתי פגישה עם אחראית המלגות לאיזורי "מדינות עצמאיות חדשות" (מע"ח) והסברתי שאני מעוניינת להשיב את הכסף. בזמן שגוללתי בפניה את הסיפור שלי, נעשתה ארשת פניה מרוחקת יותר יותר.

"זה לא נראה טוב," היא אמרה לבסוף. "לבטל הצעת מחקר רק כי את לא זכאית לקבל את המשרה המסוימת בברקלי, בשנה המסוימת הזו?" היא נענעה בראשה. "זה לא נראה טוב. אני מחבבת אותך, אליף, ואני רוצה שתצליחי. לכן אני אומרת לך שאם תבטלי את הצעת המחקר שלך עכשיו, הסיכוי שהוועדה הזו תעניק לך בעתיד מלגה נוספת הוא קטן מאוד."

מכל הנסיבות שתרמו לעובדה שמצאתי את עצמי, בסופו של דבר, בסמרקנד, האולטימטום הזה היה הכי פחות צפוי. סעי לאוזבקיסטן עכשיו… או שלא נעניק לך יותר מלגות מחלקה לעולם? הדחף הראשוני שלי היה להגיד להם בדיוק מה הם יכולים לעשות עם מלגות המחלקה שלהם. אבל שלושה דברים שינו את דעתי. קודם כל, כשבוחנים זאת בחישוב קר, מלגות מחלקה, ורצונה הטוב של המחלקה באופן כללי, הם לא עניין שכדאי להתייחס אליו בביטול. שנית, הייתי נתונה באותה תקופה להשפעת הקריאה ב"דיוקנה של גברת", ספר שאפשר למצוא בו את השורה הבאה: "לאחר מכן, בכל אופן, היא תמיד זכרה שלא צריך להתחרט על טעות נדיבה." בהשפעת הספר התחלתי להפוך שוב ושוב בכל החלטותיי הזהירות ולשנות אותן לטובת "טעויות נדיבות", קטגוריה שבוודאי כללה נסיעה לסמרקנד כדי ללמוד את השפה האוזבקית המפוארת. ושלישית, הייתי מאוהבת, אך אומללה ורציתי להתרחק.

התכנית השתבשה מעט כשאחד האנשים שמהם רציתי להתרחק, אריק, בן הזוג שלי מלימודי התואר הראשון, התעקש להצטרף אלי מסיבותיו שלו (דאגה לביטחוני, הערכתו – הנכונה, כפי שיתברר בהמשך – שהנסיעה תשמש לנו מקור לנושאי שיחה עתידיים, ושאיפות גיאופוליטיות מעורפלות שהיו כרוכות בהשגת ידע חובק עולם). התרגשתי בעל כורחי. אמרתי שאברר במה תהיה כרוכה הצטרפותו לנסיעה. התברר שהצטרפותו לא היתה כרוכה בשום דבר כמעט. מאתיים דולר נוספים בלבד הוסיפו את שותפך לחיים לסידורי הלינה ואפילו לפוליסת הביטוח במקרה של מוות או ביתור בתאונה. קיבלתי אותה בדואר כעבור כמה שבועות:

חיים: 25,000$

שני מבוטחים או יותר: 25,000$

מבוטח אחד: 25,000$

אגודל ואצבע מורה: 6,250$

סכום מקסימום משולב של 50,000$ במקרה של החזרת חירום או החזרה רפואית לארצות הברית או במקרה של החזרת שיירים.

החזרת שיירים: השירותים כוללים אך לא מוגבלים ל: הוצאות עבור חניטה, שריפה, אספקת ארון מינימלי לצורכי שילוח ותובלה.

"מפגש הדרכה" לקראת הנסיעה נערך בוושינגטון, במלון שלושה כוכבים שעוצב על טהרת הצבע הסגול. בתכנית ללימודי השפה והתרבות הרוסית למדו שלושים וחמישה סטודנטים, שלושים ושלושה מתוכם התכוננו לנסוע לרוסיה.

בארוחת הערב של היום הראשון – "פסטת ירקות אביב" שהוגשה על גבי שולחנות סגולים באולם נשפים ארגמני – הקשבנו לדברים שנשא פרופסור לבלשנות שהמציא שיטה חדשה לדירוג רמות שליטה בשפה-שנייה. הגאונות של שיטתו היתה טמונה ברעיון לדרג שליטה בשפה-שנייה על פי סולם של אחד עד ארבע.

לפתע הבנתי שבעצם אף אחד לא כופה עלי להישאר באולם הזה. אין ספק שניצול טוב יותר של הזמן יהיה רכישת כובע קש. (יש לי שיער שחור ואוזבקיסטן היא מדינה שטופת שמש: לצד ליכטנשטיין, היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שאין להן מוצא לים, והן מוקפות במדינות שגם להן אין מוצא לים). הפרופסור העדיף שלא לשים לב או שבאמת לא שם לב ליציאתי מאולם הנשפים הסגול. כשהגעתי ללובי שאלתי את השוער, שעל תג השם שלו היה כתוב "אלברכט", היכן אוכל לקנות כובע קש. אלברכט הציע לי לחפש בג'ורג'טאון הסמוכה. "אז אנחנו נמצאים כאן…" הוא אמר, והציב את עט המלון שלו מעל מפה. אך העט פשוט ריחף שם, כמו מסוק. אלברכט לא הצליח לאתר את המלון שלנו במפה. "האמת שזה מביך מאוד," הוא אמר. כנותו הותירה בי רושם עמוק.

Psst, you might also like:
מדריך לעוזרות בית

בערב הלח ריחפו גחליליות בגובה העיניים מעל לרחובות קטנים של בתי לבֵנים. איכשהו מצאתי את עצמי בחנות של "אורבן אאוטפיטרס". הייתי מוקפת בנות שקנו בגדים שנראו בלתי-ניתנים ללבישה: שמלות דקיקות בעלות צווארון וי שמגיע עד לטבור; מכנסי ג'ינס בגזרה שנגמרת חמישה סנטימטר מעל המפשעה; חוטיני חסר גמישות לחלוטין, מעוטר אבני חן מזויפות. מצאתי כובע קש מזעזע שלא התאים לי לראש, קניתי אותו ונמלטתי ל"בארנס אנד נובל".

היה בתכנית עוד סטודנט שהתכונן לנסוע לאוזבקיסטן: דן, שהתמחה במדעי המדינה בהקשר של טשקנט והיה אדם ממוצע להפליא הן במראה והן בהתנהגות, בדומה לקלסתרון משטרתי. במטוס הצליח דן להתיידד עם קבוצה של שנים-עשר אוזבקים ואוקראינים שהיו בחילופי סטודנטים. בזמן חניית הביניים בפרנקפורט ישבנו כולנו בשתי שורות של מושבים באיזור ההמתנה ודפדפנו באלבום תמונות שהשתייך לאוזבקי צעיר בשם מוּרָאטבֶּק. מוּרָאטבֶּק היה שזוף מאוד, בעל שיער מחומצן וחיוך קבוע. לכל משפט שאמר בכל שפה, הוא הוסיף את הקריאה: "!Awesome". "טורקצ'ה גפירסיזמי?" הוא שאל אותי. "את מדברת טורקית? !Awesome".

לאחר שאבדו לי כך שעתיים מנעוריי הלכתי לפגוש את אריק, שדילג על מפגש ההדרכה וטס לפרנקפורט ישירות מסן פרנסיסקו. המטוס שלו הגיע לטרמינל אחר, גדול יותר. מכונית ב-מ-וו סדאן, הפרס הגדול על משהו, חנתה במרכז אולם נוסעים רחב ידיים. מעברה השני של מחיצת זכוכית גלשה עגלה פתוחה עמוסה במזוודות לאורך מסלול ההמראה על רקע שמי הבוקר החיוורים. על מסך טלוויזיה בגודל קיר שודר משחק מהמונדיאל: טורקיה נגד יפן. חבורה קטנה של שרתים טורקים התאספה מול המסך. ברגעים המותחים הם שמטו את ידיות המגבים, אחזו זה בזרועותיו של זה וצעקו על השחקנים בגרמנית.

אריק ירד מהמטוס לבוש בחולצה קצרה לבנה ונושא תיק גב. עיניו הסיניות העדינות והממצמצות שיוו לו מראה מהורהר וטוב מזג בדומה לסנופי. מכיוון שאריק היה קצין מודיעין במילואים של חיל הים האמריקאי (במסגרת שאיפותיו הגיאופוליטיות), מצאנו את עצמנו ממתינים במעין טרקלין צבאי. היו שם אינטרנט חופשי, מאפים מקמח סובין וטלוויזיה קטנטנה ששידרה את המשחק בין יפן לטורקיה. טורקיה ניצחה, אחת-אפס. צרחות השרתים הגיעו לאוזנינו עד הטרקלין הצבאי.

הגענו לטשקנט מאוחר בלילה. איזור איסוף המזוודות דמה לחדר בחלום, חדר בבית של מישהו. משב רוח נכנס מבעד לחלון פתוח. עברנו במכס וצעדנו בשורה אל תוך מגרש חניה שבו המתינה המשפחה המארחת של דן לאסוף אותנו: שלושה נערים שהביטו בעיניים מלאות אשמה, ואמם, מָרג'וּדה, אישה גדולה מאוד בעלת שיני זהב ושמלה אדומה מבהיקה. מרג'ודה בירכה את כולנו בחמימות; היא כתבה את מספר הטלפון שלה על חתיכת נייר וביקשה שאני ואריק נבוא לבקר אצלה בטשקנט. אחר כך היא סימנה לדן לבוא למכונית שלהם. דן הסתובב לעברי. "אז את ישנה איתנו הלילה, נכון?" הוא אמר בבהילות, כאילו הייתי חברתו הקרובה ביותר.

"אה, לא, במלון," אמרתי. למחרת אמורים לשלוח נהג שייקח אותנו לסמרקנד.

"אבל היא הרגע הזמינה אותך!"

בערפילי השינה נכנסנו אריק ואני אל רכב של נציג מטעם מאמ"ר והוא הסיע אותנו אל המלון שלנו. על קירות ולוחות מודעות היו תלויות כרזות תעמולה שנכתבו באותיות ענק – הצלחתי לזהות את המילים "הלקים" ("אחיי") ו"ואטאנים" ("ארצי") חתומות בידי אסלאם קָארימוֹב, נשיא אוזבקיסטן מאז נפילת מסך הברזל. בפעם האחרונה שנבחר מחדש, בשנת 2000, הוא זכה ב-91.9 אחוזים מהקולות מול יריבו היחיד: פרופסור לפילוסופיה מרקסיסטית, שהודה כעבור זמן שהצביע לקארימוב בעצמו.

בבוקר אספה אותנו מפינת רחוב מכונית קוריאנית קטנטנה ורוטטת מתנודותיה של מערכת סטריאו זולה. הנהג, טאג'יקי תמהוני, כיבה את המוסיקה ברגע שנכנסנו למכונית. כשיצאנו אל הכביש הראשי החלה השמש לקפוח והחום נעשה בלתי נסבל. הנהג ערך מדי פעם התאמות זעירות לטמפרטורה. הוא העביר את המזגן בין "חלש" ל"כבוי", הרים והוריד את פתחי האוורור, פתח את החלון לכדי חרך, ואז סגר אותו שוב. לא משנה מה הוא עשה, החום היה בלתי נסבל.

לאחר שעה של שתיקה, הסתובב הנהג לעברי ואמר ברוסית:

"אז מה, לא הבאת איתך קלטות?"

לא הבאנו קלטות, אמרתי, אבל אולי אפשר להאזין לקלטות שלו.

הנהג שתק כמה רגעים. "אבל מה אם לא תאהבו את המוזיקה שלי?" הוא שאל לבסוף.

"הו… אני בטוחה שנאהב אותה," אמרתי.

הנהג נראה מבולבל לחלוטין. "איך את יכולה להיות בטוחה?" הוא שאל. "את בכלל לא יודעת איזו מוזיקה יש לי."

קטע באורך שלושים קילומטרים, בכביש הראשי שמחבר בין טשקנט לסמרקנד, עובר בשטח קזחסטן. ברגע שחלפנו על פני נקודת הביקורת המשטרתית השתנה הנוף לחלוטין. שדות מטולאים ואפרפרים נפרשו עד האופק. לא היו שום עצים ולא בני אדם. פה ושם עמדו כמה סוסים שדופים ועגמומיים, ראשיהם הפרה-היסטוריים שחוחים.

כעבור עשרים דקות שוב נראו עצים משני צדי הכביש, עצים מלאי עלים שגזעיהם צבועים לבן; עברנו על פני מחסום דרכים של המשטרה האוזבקית.

"אז חזרנו לאוזבקיסטן?" שאלתי את הנהג.

"כן, אנחנו באוזבקיסטן. את רואה, עצים."

"רגע, בקזחסטן אין עצים?"

הוא נענע בראשו לשלילה וקימט את מצחו. "לא אוהבים."

"הקזחים לא אוהבים… עצים?"

הנהג נענע את ראשו ביתר נחרצות. "בשום אופן."

הגענו אל הבית לפנות ערב. שתי דלתות עץ כבדות היו קבועות בקיר טיח ורוד; אחת הדלתות הסתובבה על צירה באיטיות וגוּלצֶ'קרָה, "האם המארחת" שלנו – באמת כינו אותה כך, כאילו היינו תולעי שרשור – יצאה החוצה. מוזיקה מוכרת באופן מחשיד נישאה לעברנו. גוּלצֶ'קרָה חייכה אלי ואל אריק בחינניות, ופחות בחינניות אל הנהג. היא פנתה אליו בטאג'יקית. ניכר שהיא מנסה להפטר ממנו, ואילו הוא דשדש במקום, השפיל את מבטו, ונראה כמי שממתין לקבל תשלום. כפי שגילנו אחר כך, המראה לא היה מטעה. הנהג היה מעין קרוב משפחה של גוּלצֶ'קרָה במובן הרחב ביותר, ולכן, היא הסבירה לנו, הם מנסים להיות נחמדים אליו. אבל הכסף שלו נמצא אצל האמריקאים בטשקנט, הם לא העבירו לה אותו.

צעדנו דרך מעבר מקורה אל חצר אבן ובה בריכה מרובעת שמימיה ירוקים ועכורים מצמחיה וירוקת. באוויר החם והבוהק הלמו צליליה של מה שזיהיתי כעת, באיחור רב, כבלדה של אנריקה איגלסיאס. ליד טייפ גדול רחץ נער בעל שפם נעורים מדובלל מכונית דייהו סדאן בעזרת צינור גינה.

אריק ואני קיבלנו בבית אגף שלם, שהכיל שלושה חדרים: חדר שינה, סלון קטן ובו טלוויזיה, וחדר אוכל ובו שולחן ארוך שהתאים לעשרים איש. (בית השימוש המקולקל נמצא באגף אחר.) גוּלצֶ'קרָה ביקשה שנקרא לה גוּליָה, והודיעה שבכוונתה לקרוא לי "אמה," מכיוון שהשם האמיתי שלי מסובך מדי. בזמנו היתה פקידה במפלגה הקומוניסטית וכעת עבדה כסוכנת נסיעות ו"ביקרה בכל מדינה בעולם חוץ מאמריקה, אפריקה ויפן." היו לה שני ילדים: אִינוֹם, הנער עם המכונית, ולִילָה, בת הארבע-עשרה. אביהם של אִינוֹם ולִילָה, הסבירה גוּליָה, "הפך ליוגי" ועבר לקליפורניה לפני שנתיים.

אחר הצהריים הסיע אותי אִינוֹם לאוניברסיטה, שם פגשתי את סגן הרקטור סָפָארוֹב, אישיות שמבנה גופה דמוי המקרר, ופני הגומי והעפעפיים הכבדים שיוו לה מראה של פריט ריהוט מואנש בסרט של דיסני. הוא היה ספון בכורסת העור במשרדו, ונאם לי ברוסית מוטעמת על אודות חשיבות הספרות ההשוואתית ולימודי התרבות.

"אנחנו יכולים לחקור סמלים ואת האופן שבו השתמשו בהם בתרבויות שונות," הוא הכריז, "או שאנחנו יכולים לחקור מערכות פולקלור, או שאנחנו יכולים לחקור איך שפות שונות מבנות את תפיסות המציאות של אנשים." הוא נשען לאחור בכיסאו ושילב את ידיו. "איזו שפה את רוצה ללמוד כאן, בהיבט העקרוני?"

"השפה האוזבקית," העזתי בחשש. האם הוא כבר יודע שהייתי אמורה ללמד רוסית בשנה הבאה?

ספארוב שלף מחברת ושירבט את תכנית הלימודים שלי. אלמד ארבע שעות בכל יום: שעתיים של "שפה מדוברת" ושעתיים של "שפה כתובה", כלומר, האוזבקית הספרותית רבת הפאר. הייתי הסטודנטית היחידה בשיעורים האלה. סגן הרקטור קם מכיסאו, פתח את דלת המשרד בתנופה רבה וחשף אדם צעיר וכחוש לבוש חולצת כפתורים שעמד והמתין מאחוריה. "הנה המורה שלך," אמר ספארוב. "קוראים לו מוּצָאפָר." מוּצָאפָר, דוקטורנט לפילוסופיה, היה בעל עור חיוור, עיניי שקד חיוורות, עצמות לחיים גבוהות ויציבה שמוטה, עצובה, כשל בובה. הוא קד והצמיד יד אחת אל חזהו. למרות מראהו האקזוטי ומחוותיו הזרות, אווירת החולשה הכללית שאפפה אותו היתה מוכרת לי מצפייה קודמת בדוקטורנטים לפילוסופיה.

מוצאפר הונחה ללוות אותי חזרה לביתה של גוליה. נוכחותו היתה מעיקה. בזמן שצעדנו, חלפנו על פני חבורה של נערות רוסיות שעישנו סיגריות. "אני צריך להתנצל בפניך, אליף," אמר מוצאפר באנגלית בקול רך ובטון שניסה, נדמה לי, לרמז על דבר מה. "הבנות שלנו, האוזבקיות, הן לא מעשנות ברחוב כמובן. אבל הבנות הרוסיות כן."

"זה בסדר," אמרתי. ניסיתי לרמוז לו פעמיים שהוא יכול ללכת הביתה, שאני יכולה להמשיך בשארית הדרך לבדי, אבל לא היה טעם – אדם או אֵל החדירו בו תחושת אחריות כבדה מדי לשלומי.

פנינו אל הרחוב של גוליה. " נתראה מחר," אמר מוצאפר. "אנחנו נעבוד קשה מאוד."

"יופי," אמרתי.

"בגיל שלנו," הוא העיר, "אנחנו צריכים לעבוד וללמוד הרבה, כשעדיין יש לנו כוח."

ההערה הזו גרמה לי להביט במוצאפר בחיבה בפעם הראשונה. צחקתי, והבהוב של שעשוע הופיע בעיניו החיוורות. "כשעדיין יש לנו זמן," הוא הבהיר. "כבר עכשיו הזמן בורח, אבל בקרוב גם לא יהיה לנו כוח יותר."

כעת כבר היינו במרחק כמה מטרים מדלתות העץ העצומות; יכולתי לשמוע את קולו של אנריקה אגלסיאס. מוצאפר אמר שהגיע הזמן להיפרד, ושהוא יעמוד מאחורי עץ עד שאכנס הביתה בבטחה.

"אה, בסדר," אמרתי. "להתראות."

"להתראות. עכשיו תכנסי לתוך הבית. אל תדאגי. אני אחכה שם." הוא הצביע לעבר עץ כחוש.

דפקתי בדלת והבטתי מעבר לכתפי אל המקום שבו עמד מוצאפר כפי שהבטיח מאחורי העץ. הוא הרים זרוע רופסת. הרמתי את זרועי בחזרה. בתוך החצר המוזיקה היתה רמה מאוד. אינום שוב שטף את המכונית שלו.

"היה שם גבר שהתחבא מאחורי העץ?" שאלה גוליה בחשד.

"לא ראיתי אף אחד," אמרתי.


 
*תרגום ויליאם בלייק: יהושע כוכב.
*תרגום אלכסנדר פושקין: אברהם לוינסון.
*תרגום "אנה קרנינה":  נילי מירסקי, הוצאת עם-עובד, 1999.
*תרגום "דיוקנה של גברת": אסתר כספי, הוצאת מוסד ביאליק, 1981.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: קיץ בסמרקנד! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a7%d7%99%d7%a5-%d7%91%d7%a1%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%a0%d7%93/