search
בקריאה כעת: קיץ | נטליה גינצבורג
search

נטליה גינצבורג | מקור:איטלקית

קיץ

תרגום : אלון אלטרס

הקדמה מאת אלון אלטרס

לספריה של נטליה גינצבורג יש אוהבים רבים. רבים מהקוראים המושבעים שלה נקשרים לפרוזה הצלולה הזאת משום לשונה הפשוטה ומשום הישירות הרבה בה היא משכילה לספר על חייהם של בני אדם, שמחותיהם, עצבונותיהם, הצלחותיהם וכשלונותיהם. הכל מתקיים אצל גינצבורג במרחבים צרים, אינטימיים, משפחתיים בדרך כלל.

אך דומה שרבים מחמיצים את העובדה שנטליה גינצבורג היתה סופרת פורצת דרך שהקדימה את זמנה וסללה את הדרך לסופרות שפועלות בעשורים האחרונים דוגמת אלנה פרנטה וכריסטינה קומנצ'יני, למרות שמעולם לא הציגה עצמה כמהפכנית או כפימניסטית מושבעת.

הסיפור "קיץ" פורסם לראשונה בשנת 1946, בדיוק בשנה בה ראתה אור אף יצירתה המופתית "ככה זה קרה" (בעברית פורסמה בהוצאת "הספריה החדשה" ובתרגומו של מירון רפופורט) והוא ללא ספק קרוב לה ברוחו. יש בדפים המעטים של "קיץ" חידושים רבים: האופן בו מתוארים בו יחסי גברים ונשים (לגברים אין בו כל יתרון. להפך!) הצורה החדשנית בה נתפסת האימהות והיחס של האם לילדיה והלבטים בין אושרם לחירותה, ואפילו בדרך שבה בוחרת הסופרת לתאר ידידות בין נשים.

הקוראים ביצירות סופרות כמורנטה, פרנטה וקומנצ'יני ימצאו כאן את הנושאים העיקריים שהיוצרות המוכשרות הללו פיתחו ברומאנים משלהן. לטעמי גינצבורג היא זו שהניחה את היסודות לתפיסה הביקורתית שלהן כלפי נושאים מורכבים – ודאי בתרבות האיטלקית – שאיתם נאלצו להתמודד הנשים באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה.

בקיצור, הסיפור שלפנינו הוא מעבדה ספרותית קטנה שאת חומריה המזוקקים שבו ועיבדו טובי היוצרות האיטלקיות הן במאה העשרים והן במאה העשרים ואחת. כדאי לקרוא את "קיץ" הצנוע מנקודת המבט שתיארתי לעיל.

קראו עוד

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

Psst, you might also like:
אוקסיטוצין

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

Psst, you might also like:
שש דרכים לקפוץ מגשר

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend