search
בקריאה כעת: קלרה | רוברטו בולניו
search

רוברטו בולניו | מקור:ספרדית

קלרה

תרגום : אדם בלומנטל

דימוי: Maurizio Di Iorio

הקדמה מאת עוזי וייל

אתה אף פעם לא יכול לדעת, כשאתה קורא סיפור של רוברטו בולניו, על מה הוא. קחו לדוגמה את הסיפור הזה. לכאורה הוא על קלרה. קוראים לו ”קלרה”, יש לו גיבורה ראשית בשם קלרה, וסיפורה המלנכולי ממלא את רוב עמודיו, שאינם רבים.
אבל בעצם לא. בעצם הגיבור הוא המספר, וכל מה שהוא מספר על קלרה הוא מספר רק מתוך עיניו שלו, במבט מאוד אגוצנטרי. אבל רגע, הוא כן יודע לספר עליה המון, על קלרה. ומצד שני - או שלישי? כמה צדדים כבר אספנו? - מצד שלישי, כל כמה שהוא מספר עליה, היא נותרת סוג תעלומה, לו ולנו.
אז אולי זה לא עליו ולא עליה, אלא על חוסר היכולת להכיר אדם אחר באמת; או שמא זה וידוי על מוגבלותו שלו, האישית, להכיר אדם אחר, כלומר זה סיפור על ניכור ובדידות, שחוגגים את נצחונם אפילו בתוך החוייה האחת שהיתה אמורה לנצח אותם, האהבה; ואולי זה בכלל על כתיבה - על חוסר היכולת לספר סיפור ”אמיתי”, גם כשאתה הסופר, והמספר, והגיבור גם יחד.
אתה אף פעם לא יכול לדעת, כשאתה קורא סיפור של רוברטו בולניו, על מה הוא באמת. אולי כי הוא עצמו לא יודע. וחי בשלום - לא, חוגג! - את חוסר הידיעה הזה. אולי בגלל זה אני כל כך אוהב אותו.

 

קראו עוד

היא היתה דדנית, עם רגליים דקיקות ועיניים כחולות. כך אני אוהב לזכור אותה. אני לא יודע למה התאהבתי בה, אבל התאהבתי כמו משוגע, ובהתחלה, כלומר בימים הראשונים, בשעות הראשונות, הכול הלך בסדר. אחר כך קלרה חזרה לעיר מגוריה בדרום ספרד (היא באה לברצלונה לחופשה) והדברים התחילו להשתבש.

לילה אחד חלמתי על מלאך: נכנסתי לבר ענקי וריק וראיתי אותו יושב בפינה במרפקים שעונים על השולחן ומולו כוס קפה בחלב. זו האישה של חייךָ, הוא אמר לי, הרים את ראשו ושלח אותי במבטו, מבט חורך, אל צדו השני של הדלפק. התחלתי לצעוק: מלצר, מלצר, ואז פקחתי עיניים ונמלטתי מהחלום המייאש הזה. היו גם לילות שבהם לא חלמתי על איש, אבל התעוררתי בבכי. בינתיים התכתבנו, קלרה ואני. מכתביה היו יובשניים. שלום, מה שלומך, יורד גשם, אני אוהבת אותך, להתראות. בהתחלה הם הבהילו אותי, המכתבים האלה. הכול נגמר, חשבתי. אבל לאחר בחינה קפדנית, הגעתי למסקנה שהדלות של מכתביה באה מן הצורך שלה להסוות טעויות דקדוק; קלרה היתה גאה וסלדה מהכתיבה הגרועה שלה. אף על פי שהמצב גרם לי סבל, סבל שהיא לכאורה היתה אדישה אליו.

באותה תקופה היא היתה בת שמונה עשרה וכבר עזבה את בית הספר התיכון. היא למדה מוזיקה באקדמיה פרטית וציור אצל צייר נוף בדימוס, אבל האמת היא שהיא לא ממש התעניינה במוזיקה ואפשר לומר כמעט אותו הדבר גם על ציור: היא אהבה לצייר, אבל לא היתה מסוגלת להתמסר לזה. יום אחד הגיע אלי מכתב שבו היא הודיעה לי בדרכה היובשנית שהיא מתכוונת לגשת לתחרות יופי. תשובתי – שלושה עמודי פוליו כתובים משני הצדדים – היתה משופעת הצהרות על יופייה השלֵו, על המתיקות שבעיניה, על גזרתה המושלמת וכולי. זה היה מכתב נדוש לגמרי וכשגמרתי לכתוב אותו התלבטתי אם לשלוח אותו או לא, אבל בסוף שלחתי.

במשך כמה שבועות לא שמעתי ממנה. יכולתי לטלפן אליה, אבל לא טלפנתי, גם כדי לא להיות חטטן וגם כי בתקופה ההיא הייתי עני כמו עכברוש. קלרה הגיעה למקום השני בתחרות והיתה בדיכאון במשך שבוע. באופן מפתיע היא שלחה לי מברק שבו כתוב: מקום שני. סטופ. קיבלתי את המכתב שלך. סטופ. בוא לבקר אותי. המילה "סטופ" היתה כתובה באופן ברור.

כעבור שבוע עליתי על הרכבת המוקדמת לעיר מגוריה. מובן שלפני כן, כלומר אחרי המברק, דיברנו בטלפון, וזכיתי לשמוע את הסיפור על תחרות היופי כמה פעמים. נראה שקלרה היתה באמת פגועה. אז ארזתי מזוודה ועליתי על רכבת בהקדם האפשרי והשכם בבוקר המחרת כבר הייתי באותה עיר זרה. הגעתי לביתה של קלרה בתשע וחצי. שתיתי קפה בתחנה ועישנתי כמה סיגריות כדי להעביר את הזמן. אישה גדולת ממדים וסתורת שער פתחה לי את הדלת, וכשאמרתי שאני מחפש את קלרה, היא הסתכלה עלי כאילו הייתי כבשה בדרך לבית המטבחיים. במשך דקות ספורות (שנראו לי ארוכות מדי ואחר כך, כשחשבתי על כל העניין, הבנתי שאכן הן היו ארוכות מדי) חיכיתי לה בחדר האורחים, חדר שמשום מה, בלי שום סיבה הגיונית, נראה לי מסביר פנים; עמוס יתר על המידה, אבל מסביר פנים ומלא אור. הופעתה של קלרה השפיעה עלי כמו התגלות של אלה. אני יודע שטיפשי לחשוב כך. אני יודע שטיפשי לומר זאת, אבל כך היה.

הימים הבאים היו נעימים ובלתי נעימים גם יחד. ראינו הרבה סרטים, כמעט סרט ליום, עשינו אהבה (אני הבחור הראשון שקלרה שכבה אתו, קוריוז ותו לא, אם כי בסופו של דבר זה יעלה לי ביוקר), טיילנו, הכרתי את החברים של קלרה, היינו בשתי מסיבות מזעזעות, הצעתי לה שתבוא לגור אתי בברצלונה. למותר לציין שבשלב זה ידעתי כבר מה תהיה תשובתה. כעבור חודש, בערב, עליתי על רכבת בחזרה. אני זוכר שהנסיעה היתה איומה.

זמן לא רב אחר כך שלחה לי קלרה מכתב, הארוך ביותר שתשלח לי אי-פעם, וכתבה שהיא לא יכולה להמשיך להיות אתי, שהלחצים שאני מעמיד אותה בהם (הצעתי שנגור ביחד) הם בלתי אפשריים, שהכול נגמר. דיברנו עוד שלוש או ארבע פעמים בטלפון. נדמה לי שכתבתי לה מכתב תשובה מעליב שהכרזתי בו שאני אוהב אותה, ופעם אחת כשנסעתי למרוקו טלפנתי אליה מהמלון שהתארחתי בו, באַלְחֶסירַס, ואז הצלחנו לנהל שיחה מנומסת. או כך לפחות היא חשבה. או כך לפחות האמנתי.

כעבור שנים סיפרה לי קלרה את החלקים בחייה שהחמצתי ללא תקנה. ועוד שנים רבות אחר כך, חזרו אותה קלרה עצמה ואחדים מחבריה וסיפרו לי את סיפורה, מההתחלה או מהמקום שבו השארתי אותו מאחורי, בעיניהם זה היה היינו הך (הרי בסופו של דבר הייתי אדם זר), וגם בעיני, אף על פי שהתעקשתי שלא. קלרה, כצפוי, התחתנה זמן קצר אחרי שתמה הזוגיות שלנו (אני יודע שהמילה זוגיות מוגזמת, אבל לא עולה בדעתי מילה אחרת) ובר המזל היה – גם כן כצפוי – אחד מהחברים ההם שהכרתי במהלך אותו ביקור ראשון בעיר מגוריה.

Psst, you might also like:
עמנואל

אבל לפני כן היא סבלה מבעיות נפשיות: היו לה חלומות על עכברושים, היא היתה שומעת אותם בלילה בחדרה, ובמשך חודשים, החודשים שקדמו לנישואיה, היא ישנה על הספה בחדר האורחים. אני מניח שאחרי החתונה נעלמו העכברושים המחורבנים האלה.

יפה. קלרה התחתנה. והבעל, אותו בעל שקלרה אהבה, התברר כהפתעה גמורה אפילו בשבילה. כעבור שנה או שנתיים, אני לא יודע כמה – קלרה סיפרה לי אבל שכחתי – הם נפרדו. הפרדה לא היתה ידידותית. הבחור צעק עליה, קלרה צעקה עליו, קלרה נתנה לו סטירה, הבחור ענה לה באגרוף שפרק לה את הלסת. לפעמים, כשאני לבד ולא מצליח להירדם אבל גם לא בא לי להדליק את האור, אני חושב על קלרה, הזוכה במקום השני בתחרות יופי, כשהלסת תלויה לה מהפרצוף, בלי יכולת להחזיר אותה למקום בכוחות עצמה, כשהיא נוהגת ביד אחת (ביד השנייה היא מחזיקה את הסנטר) לבית החולים הקרוב. הייתי מאוד רוצה לצחוק, אבל אני לא מסוגל.

מה שכן מצחיק אותי הוא ליל הכלולות שלה. יום קודם לכן היא עברה ניתוח טחורים, כך שהיא לא היתה לגמרי צלולה, אני מניח. ואולי כן. אף פעם לא שאלתי אותה אם היא הצליחה לעשות אז אהבה עם בעלה. נדמה לי שהם שכבו לפני הניתוח. בכל אופן, זה לא חשוב; כל הפרטים האלה מעידים עלי יותר מאשר עליה.

אז קלרה נפרדה מבעלה שנה או שנתיים אחרי החתונה, והתחילה ללמוד. אמנם לא היתה לה תעודת בגרות, כך שהיא לא יכלה להתקבל לאוניברסיטה, אבל חוץ מהאקדמיה היא ניסתה הכול: צילום, ציור (משום מה היא תמיד חשבה שהיא יכולה להיות ציירת טובה), מוזיקה, קלדנות, מחשבים, כל הקורסים החד-שנתיים האלה עם תעודות ועבודה מובטחת שצעירים מיואשים צוללים לתוכם עם הראש או עם התחת קדימה. וקלרה, למרות האושר שהרגישה אחרי שעזבה את בעלה המכה, היתה לא יותר מבחורה מיואשת.

חזרו העכברושים, הדיכאונות, המחלות המסתוריות. במשך שנתיים-שלוש היא עברה טיפול לכיב קיבה ובסוף גילו שאין לה כלום, לפחות לא בבטן. באותה תקופה, נדמה לי, היא הכירה את לואיס, מנהל חברה שנהיה המאהב שלה, ובנוסף שכנע אותה ללמוד משהו שקשור למנהל עסקים. לטענת חבריה, היא סוף-סוף מצאה את הגבר של חייה. תוך זמן קצר הם עברו לגור ביחד, קלרה התחילה לעבוד במשרד כלשהו, אצל נוטריון או איש עסקים, אני לא זוכר, עבודה מאוד משעשעת, כך קלרה אמרה בלי שמץ אירוניה, ונדמָה שחייה עולים על דרך המלך. לואיס היה בחור רגיש (הוא אף פעם לא הכה אותה), בחור תרבותי (נדמה לי שהוא היה אחד משני מיליון ספרדים שקנו את מכלול יצירתו של מוצרט באריזה אחת) וסבלני (הוא הקשיב לה, הקשיב לה כל ערב וגם בסופי שבוע). ואף על פי שלא היה לקלרה הרבה מה לומר על עצמה, היא דיברה על זה בלי הפסקה. היא הפסיקה להתמרמר בגלל תחרות היופי, דרך אגב, אם כי מדי פעם הזכירה אותה, אבל הדיכאונות כן העיקו עליה, ונטייתה לשיגעון, והציורים שהיא רצתה לצייר ולא ציירה.

משום מה, אולי מקוצר הזמן, לא היו להם ילדים, אם כי לואיס, לדברי קלרה, ממש מת על ילדים. אבל היא לא היתה מוכנה עדיין. היא ניצלה את הזמן ללימודים, להאזנה למוזיקה (למוצרט, אבל גם לאחרים), לצילום של תמונות שהיא לא הראתה לאף אחד. בדרכה העמומה וחסרת התועלת היא ניסתה לשמור על החופש שלה וללמוד.

בגיל שלושים ואחת היא שכבה עם חבר מהמשרד. הסיפור היה פשוט ולא גרר השלכות מיוחדות, לפחות לא בשבילם, אבל קלרה עשתה שגיאה וסיפרה ללואיס. הריב היה מזעזע. לואיס הרס כיסא או ציור שהוא בעצמו קנה, השתכר ולא דיבר אתה חודש. לדברי קלרה, מאותו רגע שום דבר לא חזר לקדמותו, למרות הפיוס, למרות הטיול שעשו יחד לאיזו עיירת חוף, טיול שהיה בינוני ועגום למדי.

בגיל שלושים ושתיים, חיי המין שלה היו כמעט בלתי קיימים. וקצת לפני שמלאו לה שלושים ושלוש, לואיס אמר לה שהוא אוהב אותה, שהוא מכבד אותה, שהוא לעולם לא ישכח אותה, אבל הוא יוצא כבר כמה חודשים עם חברה מהעבודה, אם גרושה, בחורה טובה ומבינה, ושהוא מתכוון לעבור לגור אתה.

למראית עין, קלרה עברה את הפרדה (זו היתה הפעם הראשונה שמישהו עוזב אותה) לא רע. אבל אחרי חודשים מעטים היא שקעה שוב בדיכאון שאילץ אותה לעזוב זמנית את העבודה, ולהתחיל בטיפול פסיכיאטרי שלא הועיל הרבה. התרופות דיכאו לה את הדחף המיני, אם כי היא ניסתה, לא בהצלחה יתרה, לשכב עם אנשים אחרים, ביניהם אני. המפגש בינינו היה קצר ובאופן כללי היה די אסון. קלרה חזרה והזכירה באוזני את העכברושים שלא מניחים לה. כשהיא נלחצה היא הלכה לשירותים שוב ושוב. בלילה הראשון ששכבנו היא קמה להשתין בערך עשר פעמים, דיברה על עצמה בגוף שלישי, ופעם אחת אפילו אמרה לי שבנפשה מתקיימות שלוש קלרות, קלרה הילדה, קלרה הזקנה – העבד של משפחתה – וקלרה הצעירה, הקלרה האמתית, זו שבא לה לקום ולהסתלק אחת ולתמיד מהעיר הזאת, הקלרה שמתחשק לה לצייר, לצלם, לטייל ולחיות. בימים הראשונים למפגשנו המחודש חששתי לחייה, עד כדי כך שלפעמים אפילו לא יצאתי לקניות מחשש שאמצא אותה מתה כשאחזור. אבל עם הזמן פחדַי שככו, והבנתי (אולי משום שהיה לי נוח להבין) שקלרה לא תתאבד, לא תשליך את עצמה ממרפסת דירתה, לא תעשה כלום.

Psst, you might also like:
הילד

זמן קצר אחר כך הסתלקתי, אבל הפעם החלטתי לטלפן אליה לעתים מזומנות וגם לשמור על קשר עם אחת מחברותיה (אם כי לא באופן תדיר) כדי להתעדכן במה שקורה לה. כך נודעו לי דברים שאולי הייתי מעדיף לא לדעת, תקריות שלא תרמו לשלוותי, סיפורים שאדם אנוכי צריך לדעת להישמר מפניהם. קלרה חזרה לעבודה (הכדורים החדשים שלקחה עשו פלאות למצב הרוח שלה) ותוך זמן קצר, אולי כעונש על היעדרותה הממושכת, שלחו אותה לסניף אחר בעיר אנדלוסית אחרת, לא רחוקה. שם היא הקדישה את זמנה לחדר כושר (בגיל שלושים וארבע היתה יפה הרבה פחות מאשר בגיל שבע עשרה) ופיתחה קשרים חדשים. כך היא הכירה את פּאקוֹ, שגם הוא היה גרוש.

תוך זמן קצר הם התחתנו. בהתחלה הוא שיבח את תצלומיה ואת ציוריה של קלרה באוזני כל מי שמוכן היה לשמוע. וקלרה חשבה שפאקו חכם ובעל טעם טוב. אבל עם הזמן, פאקו הפסיק להתעניין בניסיונותיה האסתטיים של קלרה ורצה ילד. קלרה היתה בת שלושים וחמש ובהתחלה לא התלהבה מהרעיון, אבל בסוף הסכימה ונולד להם ילד. לטענתה, הילד התעלה על כל משאלותיה – ציטוט מדויק. לטענת חבריה, מצבה הלך והידרדר מיום ליום, מה שבעצם לא אומר הרבה.

פעם אחת, מסיבות בלתי תלויות, נאלצתי לבלות לילה בעיר של קלרה. התקשרתי אליה מהמלון, אמרתי לה היכן אני נמצא, וקבענו פגישה למחרת. הייתי מעדיף לראות אותה עוד באותו ערב, אבל מאז מפגשנו האחרון, קלרה, אולי בצדק, ראתה בי סוג של אויב, כך שלא התעקשתי.

כשראיתי אותה בקושי זיהיתי אותה. היא שָמְנָה, ופרצופה, למרות האיפור, חשף פצע של תסכול – מה שהפתיע אותי, כי לאמתו של דבר מעולם לא חשבתי שקלרה שאפה למשהו אי-פעם. ואם אין לך שאיפות, מה כבר יכול לתסכל אותך? גם החיוך שלה העיד על שינוי: פעם הוא היה חמים וקצת מטופש, חיוך של בחורה צעירה מעיר מחוז קרתנית, וכעת הוא היה חיוך אומלל, חיוך פוגעני שניכרו בו טינה, זעם וקנאה. החלפנו נשיקות על הלחי כמו שני אידיוטים ואחר כך התיישבנו ובמשך זמן-מה לא מצאנו מה לומר. בסוף הפרתי את השתיקה. שאלתי אותה על בנה, היא אמרה לי שהוא בגנון, ואז שאלה אותי על בני. הוא בסדר, אמרתי. שנינו הבנו שאם לא נעשה משהו, המפגש הזה יוצף עגמומית בלתי נסבלת. איך אני נראית לך? היא שאלה. זה נשמע כאילו היא מבקשת ממני סטירה. כמו תמיד, עניתי באופן אוטומטי. אני זוכר ששתינו קפה ואחר כך טיילנו בשדרה של עצי דולב שהובילה היישר לתחנה. הרכבת שלי עמדה לצאת תוך זמן קצר. נפרדנו לשלום בכניסה לתחנת הרכבת ומעולם לא התראינו עוד.

לעומת זאת, כן היו לנו כמה שיחות טלפון לפני מותה. נהגתי לטלפן אליה כל שלושה-ארבעה חודשים. עם הזמן למדתי לא להיכנס לנושאים אישיים ואינטימיים בשיחותי אתה (בערך כמו בשיחת בר עם אדם זר, שמדברים בה רק על כדורגל), כך שדיברנו על משפחה (משפחה מופשטת כמו שיר קוביסטי) על בית הספר של בנה, על העבודה שלה בחברה, אותה עבודה, ששם היא כבר הכירה עם השנים את הסיפור של כל עובד, את הצרות של כל מנהל, סודות שהסבו לה סיפוק אולי קצת מופרז. פעם אחת ניסיתי לסחוט ממנה איזה פרט על בעלה, אבל כשהגענו לנקודה הזו קלרה נאטמה.

מגיע לך את הטוב ביותר, אמרתי לה פעם. מוזר, ענתה קלרה. מה מוזר? אמרתי. זה מוזר, מה שאתה אומר, מוזר שדווקא אתה אומר את זה, אמרה קלרה. מיד ניסיתי להחליף נושא, טענתי שנגמרו לי המטבעות (מעולם לא היה לי טלפון, ולעולם לא יהיה לי, תמיד טלפנתי מתא טלפון ציבורי), מיהרתי להיפרד ממנה וניתקתי. הבנתי שאני לא יכול יותר, פשוט לא יכול לריב שוב עם קלרה, לא יכול לשמוע אותה מתגוננת שוב.

ערב אחד, לא מזמן, היא אמרה לי שיש לה סרטן. קולה היה צונן כתמיד, אותו קול שהכריז לפני שנים שהיא הולכת להשתתף בתחרות יופי, אותו קול שסיפר על אירועים בחייה בנימה המנותקת של מספרים גרועים – נימה שכופה סימני קריאה במקומות לא נחוצים, נאלמת דווקא כשהיא אמורה להמשיך לחטט בפצע. אני זוכר, אני זוכר ששאלתי אותה אם היא הלכה כבר לרופא, כאילו היא יכולה (אולי בעזרתו של פאקו) לאבחן את עצמה. בוודאי, היא אמרה. שמעתי מצדו השני של הקו משהו דומה לקרקור; היא צחקה. אחר כך דיברנו בקצרה על הילדים שלנו, ואז היא ביקשה ממני – אולי היא הרגישה בודדה או משועממת – שאספר לה משהו על עצמי. המצאתי לה את הדבר הראשון שעלה בדעתי, וקבענו שאטלפן אליה בשבוע הבא. באותו לילה ישנתי רע מאוד. היתה לי סדרה של סיוטים ופתאום התעוררתי בצעקה והייתי בטוח שקלרה שיקרה לי, שאין לה סרטן, שמשהו אמנם קורה לה, זה בטוח, כבר עשרים שנים קורים לה דברים, דברים קטנים ודפוקים, כולם מלאי חרא ומאירי פנים, אבל סרטן אין לה. השעה היתה חמש בבוקר, קמתי והלכתי לכיוון הטיילת כשהרוח בגבי – מה שהיה משונה – כי לרוב הרוח תמיד נושבת מהים אל העיירה ורק לעתים נדירות מהעיירה לים. צעדתי ולא עצרתי עד שהגעתי לתא טלפון שנמצא ליד המרפסת של אחד הברים הגדולים בטיילת. המרפסת היתה ריקה מאדם, הכיסאות היו קשורים לשולחנות בשרשרת, אבל קצת הלאה, על ספסל, כמעט על שפת הים, ישן נווד בברכיים מורמות ומדי פעם בפעם נרעד כאילו יש לו סיוט.

Psst, you might also like:
גת שמנים

חייגתי את הקידומת לעיר של קלרה, למספר היחיד שהיה לי ביומן שהוא לא של קלרה. כעבור זמן רב ענה לי קול אישה. אמרתי לה מי אני ופתאום לא יכולתי להמשיך לדבר. חשבתי שהיא תנתק, אבל אז שמעתי קול חיכוך של מצית ואז שפתיים שואפות עשן. אתה עדיין שם? שאלה האישה. כן, אמרתי. דיברת עם קלרה? כן, אמרתי. היא אמרה לך שיש לה סרטן? כן, אמרתי. אז זה המצב, אמרה האישה.

פתאום הכו בי כל השנים שחלפו מאז שהכרתי את קלרה, כל הדברים שהיו חיי ושקלרה בקושי קשורה אליהם. אני לא יודע מה עוד אמרה האישה שהיתה בצד השני של הקו, במרחק של יותר מאלף קילומטר, נדמה לי שפרצתי בבכי לא רצוני, כמו בשיר של רובן דָרִיוֹ. התחלתי לבכות, חיפשתי את הטבק בכיסי, שמעתי חלקי סיפורים, על רופאים, ניתוחים, שדיים כרותים, ויכוחים, חילוקי דעות, שיקולים, מהלכים שחשפו בפני את הקלרה שלעולם לא אוכל להכיר, ללטף, לבוא לעזרתה. את הקלרה שלעולם לא תציל אותי.

כשניתקתי, הנווד עמד מולי במרחק של פחות ממטר. לא שמעתי אותו מתקרב. הוא היה גבוה מאוד, הוא לבש בגדים חמים מדי לעונה, ונעץ בי את מבטו כאילו הוא קצר ראייה או חושש מתגובה בלתי צפויה. הייתי עצוב כל כך עד שאפילו לא נבהלתי, אם כי אחר כך, כשחזרתי הביתה דרך רחובותיה המתעקלים של העיירה, הבנתי פתאום שלשבריר שנייה שכחתי את קלרה, ושהתהליך הזה רק ילך ויתעצם.

דיברנו פעמים רבות נוספות. היו שבועות שטלפנתי אליה פעמיים ביום, שיחות קצרות, מגוחכות, שלא יכולתי לומר בהן את הדבר היחיד שרציתי לומר, אז דיברתי על כל דבר שהוא, על הדבר הראשון שעלה בדעתי, על שטויות שקיוויתי שיעלו חיוך על פניה. באחת השיחות נתקפתי נוסטלגיה ורציתי להיזכר בימים עברו, אבל קלרה חזרה ועטתה את שריון הברזל שלה, ומהר מאוד הנחתי לנוסטלגיה. ככל שהתקרב מועד הניתוח כך תכפו השיחות. פעם אחת דיברתי עם בנה. פעם אחרת עם פאקו. שניהם עשו רושם בסדר, נשמעו בסדר – בוודאי פחות לחוצים ממני. אבל אני מן הסתם טועה. אני בוודאי טועה. כולם דואגים לי, אמרה קלרה ערב אחד. חשבתי שהיא מתכוונת לבעלה ולבנה, אבל למעשה האמירה "כולם" הקיפה עוד אנשים רבים, רבים מכפי שיכולתי לדמיין. את כולם. בערב שלפני מועד האשפוז שלה, טלפנתי שוב. ענה לי פאקו. קלרה לא היתה בבית. כבר יומיים שאף אחד לא יודע איפה היא. נימת קולו של פאקו העידה שהוא חושד שאולי היא נמצאת אתי. אמרתי לו ישירות: אתי היא לא. אבל באותו לילה רציתי בכל לבי שקלרה תופיע בביתי. חיכיתי לה באורות דולקים, ובסוף נרדמתי על הספה וחלמתי על אישה יפהפייה, שלא היתה קלרה, אישה גבוהה קטנת שדיים, רזה, עם רגליים ארוכות, עיניים חומות ועמוקות, אישה שלעולם לא תהיה קלרה ושמחקה אותה בנוכחותה, הציגה אותה כסתם אישה מסכנה בגיל העמידה, אבודה ונפחדת.

היא לא באה אל ביתי.

למחרת טלפנתי שוב לפאקו. ושוב כעבור יומיים. מקלרה עדיין לא הגיע שום סימן חיים. בפעם השלישית שטלפנתי אל פאקו, הוא דיבר על בנו והתלונן על התנהגותה של קלרה. כל לילה אני שואל את עצמי איפה היא יכולה להיות, הוא אמר. לפי נימת קולו והאופן שבו התפתחה השיחה, הבנתי שהוא זקוק לי, זקוק לידידות של כל אדם שהוא. אבל מצבי לא אפשר לי להציע לו את הנחמה הזאת.


הסיפור התפרסם בקובץ ״שיחות טלפון״ מאת רוברטו בולוניו בתרגומו של אדם בלומנטל, הוצאת ״עם עובד״, 2012.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: קלרה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a7%d7%9c%d7%a8%d7%94/