search
בקריאה כעת: קמבודיה האמיתית | לורה ג'ין מקיי
search

קמבודיה האמיתית

לורה ג'ין מקיי | מקור: אנגלית

תרגום : אביתר אורן

תמיד רציתי בחורה. היו מקומות, כמעט אפשר לומר חנויות, שיכולת להשיג בהם בחורה בכל שעה ביום ואפילו זכרו איך קוראים לך. אבל אני רציתי בחורה שלא צריך לשלם לה. אז שאלתי מישהו. את סוונסן, מהעבודה. הוא הסתכל עלי כאילו אני משוגע, אבל סוונסן בילה יותר מדי זמן אי שם ברטנקירי לפני שהגיע לפנום פן, ויש לו איזו עווית בעין. כשמדברים איתו בפעם הראשונה קשה לקבוע אם הוא המשוגע או שזה אתה.

"השתגעת?" הוא שאל אותי. "אתה יכול להשיג בחורה איפה שרק תרצה. ת'ידה, פיץ', הבחורה ההיא מ… משאבי אנוש…"

"אני לא יודע איך קוראים לה," אמרתי.

"ההיא ממשאבי אנוש," סיפק סוונסן. "כולן רוצות אותך. אתה יודע למה?"

לא היה לי מושג.

"כי אתה בחור לבן ומגודל, וכי יש לך כסף."

טפחתי על כיסי הג'ינס שלי.

"אין לי מי יודע מה. איפה שאני גדלתי…"

"איפה שאתה גדלת אתה סתם היפי אוזי מחורפן, כלומניק, רואים את זה עליך. אבל איפה שגדלת יש לך ביטוח רפואי ומכונית, נכון? אתה יכול לשכור דירה שאין בה חולדות. אתה יכול להרשות לעצמך את המשקה הזה וגם להזמין אותי ואת הבחורה שלך, לא ככה?"

הנהנתי. אבל הוא טעה. היה משהו משונה בבחורות במשרד. הן אף פעם לא ישבו בשקט – כל הזמן הלכו לשירותים או אכלו משהו. או שהן נראו בסדר גמור אבל פטפטו איתך אחרי ישיבה יום אחד ולמחרת תיעבו אותך ליד מכונת הצילום. איך אפשר לצאת לשתות משהו עם בחורה כזאת?

"פשוט תלך למסיבה ביום שישי, תצביע בזין שלך לאנשהו, ואיזו פצצה בת עשרים ומשהו תנחת עליו ותהיה החברה שלך," אמר סוונסן. ההאפי האואר כבר באה והלכה לה והעין המעוותת כמעט נעצמה לחלוטין.

הלכתי למסיבה בלעדיו. לא היה קשה להעריך שסוונסן עשוי להיות מטרד. היו שם כל כך הרבה בחורות, פי מאה יותר מבחורים, ומכיוון שהייתה שם בריכה הרבה מהן לבשו ביקיני. כולם דיברו על המסיבה הקודמת – היו בה כמה חבר'ה מקומיים שהסתובבו עם האקדחים שלהם ברחוב וירו להנאתם באוויר ואז כדור פגע באחד הגגות, ניתז אל תוך המסיבה ונחת בתוך הרגל של איזו בחורה. חצי מאיתנו צחקו והיתר חיפשו חורי ירי בסביבה. העיניים שלי ננעלו על בחורה בשם אליסון. היא לבשה מין חולצה רפויה שקופה מעל הביקיני ולפתה את רגליה כדי להגן עליהן מפני הסיפור. ניגשתי והתיישבתי לידה ונגעתי לה בפנים – הן היו חמות. היא צחקה אליי ונהייתה חברה שלי. לאליסון היה מבטא "לגמרי ממינסוטה", לדבריה, אבל כולם חשבו שהיא קמבודית כי רוב הסבים שלה היו יפנים. היא הייתה על מלגה ואני קיבלתי המון כסף בתור מתנדב אוסטרלי, אז הסתובבנו יחד והיה די כיף.

בערך שלושה חודשים אחרי שהכרתי את אליסון, שלחה לי המנהלת של פרויקט הבריאות, קייט, מייל על כך שהמשרד בסיאם ריפ צריך עזרה. סיאם ריפ אומר "מוות לתאילנד" והשתוקקתי כבר להגיע לשם. אליסון לא יכלה לבוא. היא היתה צריכה להישאר בפנום פן כדי לצפות באיזה משפט של הקמר רוז', ולהפתעתי הייתה די גועלית.

"הפרויקט שלך לא תלוי-זמן," היא אמרה לי. "תבקש מהם להזיז את זה לשבוע הבא." לא עשיתי את זה והיא התרגזה ובכתה.

הדבר הכי טוב בנסיעה לסיאם ריפ היה שנתנו לי לבחור איך להגיע לשם, אז לקחתי סירה. בעונה הרטובה אפשר להגיע בסירה ממש לתוך הקרביים של קמבודיה והאגם הוא כמו אוקיינוס – כולו קווי אופק וגלים. פה ושם הופיע כפר צף ואנשים הציצו מהבקתות המשייטות. על הרציף בצד השני חיכה לי איש ממש עליז. דארה היה אולי האיש הכי השמח שפגשתי בחיים וכשסיפרתי לו שיש לי יום פנוי להסתובב במקדשים, הוא נהיה אפילו יותר שמח.

"קמבודיה האמיתית! ממלכת אנגקור המפוארת! שימחת אותי מאוד, מיסטר לוּק." דארה אמר דברים כאלה כל הזמן. אחרי כמה ימים בחברתו, גם אני נהייתי שמח והמרמור של אליסון כבר נראה לי הרבה יותר רחוק משש שעות נסיעה. היא שלחה לי כמה הודעות טקסט אבל הייתי די עסוק בלראות כל מה שדארה עשה שם ואחרי כמה ימים הטלפון שבק.

Psst, you might also like:
הגנבים היפים

התפקיד שלי היה לפתח את היכולת של דארה בתחום תשלום החשבונות לארגון שלנו. אבל נראה שלדארה היו יכולות והמומחיות שלי באוסטרליה הייתה חנויות לציוד מחנאות, אז פשוט הבטתי ברשימות המספרים המסודרות שלו ונתתי לעליזות המתפרצת שלו לרקד סביבי. ביום החמישי דארה לקח אותי לראות את המקדשים.

"לא ראית פלא עולם עד שראית פלא עולם," דארה התלוצץ, והתעקש שחמש לפנות בוקר היא השעה היחידה לראות את אנגקור ואט. המלצת הטיול של סוונסן היתה ללכת לאולם בירה ולחפש "אקסטרא לאב" אבל נשארתי בחדר ואז יצאתי לחכות לדארה מחוץ למלון בחיקוי השחר המשונה שרשף באופק. הוא בא על אופנוע והציע לי את הקסדה שלו. היה לה ריח של קרקפת. חיבקתי אותו מאחור, וחשתי בכרס הרכה מעל לקו החגורה כשהוא התניע את האופנוע ויצאנו לדרך. לדארה היו שתי עבודות. ביום הוא היה רואה החשבון של הארגון הסביבתי שהשתייכתי אליו. בערב הוא סייע לאחיו בעסק הטלפונים הניידים שלו בשוק הלילה. בן אדם שיש לו קצת כסף. מספיק למשקה בשבילו ובשביל החברה שלו ולדירה נטולת חולדות. הרמתי את המשקף.

"יש לך חברה?" צרחתי.

"אישה!" הוא השיב בצעקה וגיחך אל הרוח. "וארבעה ילדים." הוא חייך חיוך רחב יותר והתחוור לי איפה טעיתי. נועצתי בסוונסן, במקום להיוועץ בדארה.

"נראה לך שאני יכול להשיג אישה וארבעה ילדים?" התלוצצתי, אבל לראשונה דארה הרצין והנהן.

עצרנו בצד בדיוק כשנהיה מואר מספיק לראות את הערפל שעלה מהתעלה סביב המקדש. אפשר היה להגיד שזה מזכיר את המלך ארתור אם זה לא היה מזכיר כל כך את ספר הג'ונגל. כשעברנו דרך שערי האבן הנישאים אל תוך המבנה, דארה סיפר לי את הסיפור על שני הנחשים המסותתים שמגנים על אנגקור ואט.

"הם נקראים נאגה, הנחשים ששומרים מכל משמר את…" הסתערתי קדימה, מטפס במהירות במדרגות כמו פרח נזירים. בפנים היה אנגקור ואט קריר ואפלולי. החלקתי את ידי לאורך קירות האבן העתיקים ופסעתי אל תוך חצר מלאת תחריטים. הייתה שם נערה. היא לא הייתה לבד – היו איתה חברות, אבל היא עמדה בנפרד. היא נעלמה מעיני מאחורי עמוד והופיעה שוב, בדיוק כשיצאה השמש מעל המקדש. היא נלכדה בקרניה וחיוכה התרחב. צעדתי לכיוונה. הייתי קרוב. החברות שלה עמדו בצד. הן חייכו וידעתי שאני מוצא חן בעיניהן. הושטתי יד לגעת בפניה. הם היו קרירים. השדיים שלה היו מדהימים.

"הנה אתה, מיסטר לוק," השתנק דארה. נבהלתי והסתובבתי. הייתי אומר שהחיוך שלו היה כמעט עצבני.

"דארה,", אמרתי, מעט נבוך, "זאת…" פניתי אליה כדי לשאול לשמה.

"אה, מצאת את אָפּסארה," אמר דארה.

"אתה מכיר אותה?"

דארה צחקק.

"כולם מכירים את אפסארה." דארה גלגל את ה-ר' בשמה על לשונו וחשתי מדקרת קנאה.

"אפ-סא-ררה," ניסיתי.

"הן כל כך יפות," הוא אמר ופסע הלוך וחזור לאורך שורת הבחורות כמו מלהק. הופתעתי ממידת ההיכרות שלו איתן ותהיתי על חיי המשפחה שלו. "רקדניות," הוא הסביר. העפתי מבט בָּנערה.

"את רקדנית?" שאלתי אותה. היא לא השיבה. "אתה חושב שהיא מבינה אותי, דארה?"

"אני חושב שהאפסארה מבינה את כל הגברים."

נזיר הופיע ופרש מחצלת קטנה על הקרקע והניח עליה חתיכות חוט וספר. דארה הלך לשוחח איתו. ראיתי את שפתיו של דארה נמתחות לחיוך כמעט עד האוזניים, בנימוס מופלג. כעבור רגע הוא סימן לי לבוא. ניגשתי בחוסר רצון וחשתי שהיא מביטה בי אז הארכתי את צעדי וזקפתי את ראשי.

"הוא יקרא לך את העתיד ואולי יגשים לך משאלות," אמר לי דארה בעונג. הבטתי שוב באפסארה, היא צחקה עלי חרש עם חברותיה. זה הצחיק גם אותי וכרעתי על המחצלת עם הנזיר. הרגשתי שהגוף שלי כבד וקל בעת ובעונה אחת, כאילו אני שוחה עם נעליים. הנזיר הושיט לי את הספר. עיפרון זעיר וחסר עופרת היה מחובר אליו בחוט. הנזיר דיבר ודארה הורה לי לשים את הספר על הראש, לתחוב את העיפרון בין העמודים ולחשוב על תשוקתי הגדולה ביותר. תשוקה. שחיתי בתוך תשוקה. הלחיים שלה, החיוך בפה סגור. הירכיים שלה. השדיים האלה. אפסארה. הנחתי את הספר על הראש ונעצתי את העיפרון בין הדפים. הנזיר לקח אותו ממני, הביט בכתוב ומלמל משהו. אפסארה נכנסה אל בין הצללים ולא יכולתי לראות את פניה.

Psst, you might also like:
אשתו של מנהל העבודה

"אל תוותר על הדרך העקיפה: אל תלך בדרך הישירה; לך בשביל שגילו אבותיך," תרגם עבורי דארה את העתידות שלי. מיהרתי אל אפסארה ולחשתי באזניה את נבואת הנזיר.

"מה זה אומר?" שאלתי, אבל היא כבר לא דיברה איתי יותר ורק הישירה מבט לפנים בחיוך קפוא. "אני אשוב," הבטחתי, "אני אתגעגע אליך, אני…" דברים שקרוב לוודאי כבר שמעה מבחורים כמוני, שרומסים ברגליהם את האוצר הלאומי.

כשחזרתי לפנום פן, אליסון בישלה לי ארוחת ערב מעולה ושכבה איתי במשך שעה. זה היה מאוד נחמד. חשבתי על אפסארה בזמן שאליסון הניחה את ראשה על חזיּ וסיפרה לי את כל התכניות שלה לשנינו. מחשבותיי עוד היו נתונות לאפסארה זמן רב אחרי שהיא נרדמה. היא תפסה אותי על חם כשלבשתי את מכנסיי באפלה בחדר שלה, שלא באמת היה חשוך. קולהּ היה רדום וסקסי וגרם לי לעצור ברוכסן פתוח ולהרהר אם לקפוץ בחזרה אל המיטה, אבל אז היא הבינה שאני הולך וקולהּ התעורר. הוא דחף אותי החוצה אל הרחובות הלוהטים ולעבר הדרכים העקיפות, אבל עדיין לא עלה בידי ללכת לאיבוד. דמיינתי את אפסארה רוקדת בסמטאות. יוצאת ממסעדה ורצה אלי. מנופפת ממרפסת של דירה מעלי. ראיתי את החיוורון המשונה של עורה – הקרירות החלקלקה הזאת – עיניה הריקות הצוחקות, מוכנות להתמלא. רציתי להיות נועז עבורה. לשוטט בסמטאות השורצות חולדות, לחלוף על פני בחורים על אופנועים שמעשנים באפלה, אך יצר התגוננות כלשהו משך אותי אל האזורים המוארים היטב, אל ברים שאנגלית האירה אותם. לבסוף בחרתי בדרך העקיפה ביותר שיכולתי. התקשרתי לסוונסן.

הוא עוד היה ער.

"אוי אוי אוי, ממזר דפוק!" הוא צרח. היה כל כך מאוחר בראשון בלילה עד שרשמית כבר היה יום שני וסוונסן היה לגמרי מחוק. בנקודה כלשהי על "רצף החוויות", כפי שכינה את חייו בקמבודיה, הוא למד לדבר קמרית לא רע, טוב מספיק לכוון בטלפון שלי נהג מונית על אופנוע לבר שהוא פרנס מעבר לנהר. איתרתי את סוונסן על המרפסת המשופעת, שנדמה שנועדה להביא לקוחות למעוד אל מימי הטונלה סאפ המשתוקקים.

"אני יודע מה אתה צריך," אמר לי סוונסן אחרי שקניתי לנו כמה בירות ושוטים וחבטנו בסיפוק ביתושים שעלו וריחפו  מהבוץ. "אני יודע מה אתה צריך. כסף. כסף זה מה שאתה צריך."

"בשביל מה?"

"איך הלכה הנבואה ההיא? עדיף ללכת בדרך הזאת ולא בדרך ההיא?"

צחקתי. "לא, זה היה… אל תעקוף או שתלך בדרך העקיפה… חכה… זה היה לך בדרך העקיפה כמו אבא שלך, משהו כזה."

"אז רגע, מה הייתה הדרך של אבא שלך?" סוונסן הדליק סיגריה ונשף את העשן אל תוך חריץ העין שלו. משכתי בכתפי. לא ראיתי את אבא שלי מאז גיל אחת-עשרה, כשהוא רוקן את חשבון הבנק, הימר על כל הכסף והשאיר פתק לאמא שהיה כתוב בו סליחה, מותק. סיפרתי את כל זה לסוונסן.

"בּוּיה!" אמר סוונסן.

סוונסן התעקש לעצור בכמה אולמות בירה על הדרך "למזל", כך שעד שהגענו לקזינו כבר היה כמעט שלוש לפנות בוקר והיינו שתויים עד כלות. נחשים עצומים שמרו על הכניסה ממש כמו באנגקור ואט, אבל נגעתי בהם כשנכנסנו פנימה והם היו עשויים מפיברגלס. לרוע המזל סוונסן היה נטול מזומנים אז משכתי חלק נכבד מתוך שכר של שבועיים והמרתי אותו בז'יטונים. כמות מפתיעה של אנשים עדיין שיחקו בשולחנות הירוקים המכוסים לֶבֶד, מהופנטים לכל הטלה של הקלפים. אמא שלי החדירה בי פחד חמור מהימורים, יותר מפשע, מסמים וממין בלתי מוגן. קפאתי במרכז החדר, חולף במבטי משולחן אחד למשנהו. לפני שהספקתי לאבד את זה, סוונסן תפס אישה בלבוש מסורתי נפלא והמון איפור. היא הביאה לכל אחד כמה שוטים, והורדנו אותם בשולחן הפוקר, ואחר כך ברולטה ולבסוף, עם שארית הז'יטונים, בבלאק ג'ק.

Psst, you might also like:
מאדאם רוֹז הַאנִי

כשאזלו כל הז'יטונים נזכרתי שבעצם מדובר בכסף והגעתי לשירותים בדיוק בזמן להקיא את ארוחתי האחרונה עד המשכורת הבאה. היה לזה ריח של מיצי קיבה ויוֹד.

שכבתי כשלחיי מונחת על הרצפה הקרה, בוהה בשערת ערווה עזובה, אסיר תודה על כך שאפסארה לא יכולה לראות אותי. כשדידיתי החוצה היא עמדה ליד סלע ענק ליד שירותי הנשים. היא נראתה שונה, אולי היא התמלאה, אבל ייחסתי את זה לאוכל הטוב של העיר.

"אפסארה, מצאת אותי," אמרתי. היה לי ריח של קיא, אבל לא נראה שהיא שמה לב והמשיכה לחייך כשרכנתי לעברה ונשקתי לשפתיה בעדינות. כמה מעובדי הבר שגמרו את המשמרת עברו על פנינו, התלחששו ביניהם וצחקו.

"את מכירה אותם?" שאלתי אותה, מוחה מפי את האבק המשונה שהיה על שפתיה. הסופרמרקטים בפנום פן היו מלאים באבקות מלבינות, משחות מחווירות ותכשירי פלא מבהירים ממש כמו הקרמים לעור שזוף במלבורן. התחשק לי לקרצף את כל זה ממנה. לראות את שיניה, להצחיק אותה. "אז את באה לפה הרבה?" סיגלתי לעצמי את חיקוי המאצ'ו הטוב ביותר שהיה לי ונשענתי על הסלע לידה. אבל הוא היה פחות יציב מכפי שנראה והתפורר אל תוך הפנים החלול שלו תחת המשקל שלי. אפסארה נפלה על הרצפה ותהיתי אם גם היא שיכורה. כשהקמתי אותה על רגליה, סוונסן מעד החוצה מחדר המהמרים הכבדים, מזיע בכבדות.

"חייב לזוז," הוא אמר בדחיפות והציץ מאחורי הכתף בשני שומרים לבושים היטב שרדפו אחריו בנימוס.

"סוונסן, אני רוצה שתכיר את אפסארה," אמרתי והתנתקתי מהסלע.

"פצצה," הוא אמר ואחז בזרועי. הוא גרר אותי מעבר לדלתות האימתניות ואל תוך הרוח שנשאה ריח של ביצות ופסולת. נהגי טוק-טוק צעקו לעברנו ולשמחתי אחד מהם היה דארה. רצתי לקראתו אבל התברר שהוא היה בסך הכל חייכן אחר.

"אתה מכיר את דארה?" שאלתי, מתנשף. האיש הסיר את הכובע שלו וגירד בראשו, מחייך אל הנהגים האחרים.

"תראה לי את דארה," הוא אמר לבסוף, והוציא מפת פנום פן מנוילנת בקפידה.

"דארה לא נמצא באף אחד מהכבישים כאן," התעקשתי "הוא…" האיש מתח את חיוך הדארה שלו. ואז התחלתי לרוץ. סוונסן שרק בעקבותיי. שעטתי במדרגות והתפרצתי אל תוך הדלתות – שליח ששב משדה הקרב של סיאם. השומר היחיד שנשאר נרדם בכסאו ולא שמע אותי כשאמרתי לאפסארה, "אמרתי לך שאני אחזור לקחת אותך."

זה היה ממש כמו קטע מסרט.

"היא כבדה?" שאל סוונסן. הרוח מהנהר שיוותה לשיערו הבלונדיני צורה של כרבולת, והוא נראה עוד יותר מטורף. נענעתי בראשי: היא הייתה מושלמת. העור שלה היה חמים יותר מכפי שזכרתי במקדש. סוונסן הנהן בפליאה, ואז הושיט את ידו ונקש לה על הברך כמו רופא (מי יודע מה הוא עשה בחיים לפני קמבודיה). "גנבת פסל, אחי!" הוא צעק בהערצה. הבטתי באפסארה שבדיוק חייכה אלי חיוך שוחר טוב, כאילו היא יודעת הכל – ואולי היא באמת ידעה.

"הוא משוגע," לחשתי לה וחיוכה התרחב. הורדנו את סוונסן ב"בר שלעולם לא נסגר", המלון שהוא גר בו מזה שלוש שנים. באורח פלא הוא מצא כמה דולרים אמריקאים ושילם לנהג ורצה שנבוא אליו לשתות עוד קצת, אבל השמש התחילה לעלות מעל הטונלה סאפ והכבישים התמלאו בכלי רכב שנוסעים לשוק. הנהג הכפיל של דארה לקח אותנו אל הדירה שלי. הוא חייך והציע לסחוב את אפסארה במדרגות אבל לא הייתי מוכן בשום אופן ושילחתי אותו לדרכו.

כשהבאתי אותה למעלה, העמדתי אותה במרכז הסלון והיא בהתה בי זמן רב בלי למצמץ, אז סובבתי אותה אל הקיר.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This