search
בקריאה כעת: קץ הימים | מקסים לוסקוטוף
search

מקסים לוסקוטוף | מקור:אנגלית

קץ הימים

תרגום : ברוריה בן-ברוך

הקדמה מאת טל ניצן

כל אוהב/ת ספרות מכיר/ה את ההרגשה המיוחלת: הוודאות, החל בשורות הראשונות, שמדובר בכישרון של ממש, במיטב שאמנות הספרות יכולה לייצר. ​בהרגשה הנדירה הזאת זכיתי כשהתחלתי לקרוא את סיפורו של מקסים לוסטוקוף בכתב עת אמריקאי: "קץ הימים" הוא טוויסט מקורי במסורת סיפורי המסע, בכתב יד מובהק של סופר מחונן. לטבע, ולזואולוגיה בפרט, יש נוכחות ניכרת בסיפוריו של לוסטוקוף. ב"קץ הימים" זוג גומא בבהילות מרחקי ענק בין מדינות בארצות הברית בדרך אל וטרינר שעשוי להציל חיית מחמד לא-שגרתית: קויוטה, זאב ערבות. לקויוטה יש לפחות שלוש פונקציות בסיפור. הוא בעל חי ריאליסטי שמתואר באופן אמין ומוחשי מאוד, וגם קודקוד במשולש רגשי: יש הרבה מן המשותף בינו ובין הבחורה, שיש לה מאפיינים 'חייתיים', והקשר הרגשי העמוק ביניהם לא נטול רמזים ארוטיים, בניגוד לעוינות בינו ובין המספר. בנוסף, הוא אלמנט סימבולי אפקטיבי להפליא: גסיסתו על המושב האחורי מקבילה לגוויעת הקשר בין בני הזוג. על אף שזהו סיפור שסופו ידוע מראש, הוא נקרא במתח, ובסופו של דבר הסיום חורג מן הצפוי, ובדומה לכותרת מתרחב מעבר לגבולות העלילה הספציפית.

קראו עוד

אלי לא הסכימה שאעצור עד שנעבור את הגבול ליוטה. היא ננעצה כמסמר במושב שלידי – נוקשה, חדה, עיניה הכחולות מתרוצצות הלוך ושוב בין מד המהירות לבין הקווים הצהובים הכפולים. נחלים יבשים של איפור חיברו את עיניה אל סנטרה. ליאון רבץ במושב האחורי, במקום שבו הנחתי אותו. סנטרו נתמך בערימת ספרים של קרלוס קסטנדה. חוטים של רוק השתלשלו משִׁדרות הספרים הכתומות. ירכיו רטטו בכל פעם שעברנו מעל בליטה בכביש. פניו המזוגגות והמיוסרות התמקדו בכתפה החשופה של אלי. את רוב הדם כבר הסרנו מהפרווה האפרפרה שעל גבו, אבל על הבטן הבהירה עדיין נותרו כמה כתמים.

כביש 89 נמתח לצד השיחים הנמוכים והאבק של נוואדה לאורך 45 קילומטרים ואז פנה צפונה דרך קאנבּ. בקבוק ריק למחצה של פופוב שקשק בתוך מאחז הספל. אלי הרימה אותו בצווארו. "יכול להיות שנצטרך את זה," אמרתי. היא עצרה רגע, חשבה, ואז שתתה בכל זאת. קווי מתח תלויים על עמודי שנאים נשזרו על פני השמים למלוא מרחב העין. ייתכן שהמשיכו בדרכם עד מקסיקו, כמו השודדים.

בקאנב הייתה רק תחנת דלק אחת, סינקלר קטנה ונקייה עם חצר קדמית מצוחצחת ומשאבות ירוקות מבהיקות. נכנסתי וחניתי. האוויר היה צח, כמעט בלי ריח של דלק. יער אורנים הגיע ממש עד מאחורי החנות. על החלון, במקום שבו אמורות להופיע פרסומות לבירה, נתלה השלט "ביתן של הליידי ראמז אלופות המדינה". הצבתי את רגלִי על אדן הבטון שמתחת למשאבה, העברתי את כרטיס האשראי שלי ושלפתי את פיית המשאבה.

אלי יצאה מהמכונית והתמתחה. היא התכופפה ימינה ושמאלה, בית החזה הארוך שלה נחשי ומתפתל, מתחה את זרועותיה מעל לראשה ועמדה ברגליים יחפות על המדרכה. היא ניגשה בהליכה נוקשה אל השירותים שלצד החנות וסובבה את צווארה מצד אל צד. "תנעלי נעליים," רציתי לצעוק אחריה, אבל ידעתי שהיא לא תעשה זאת. היא הייתה נשמה חופשית בכל הנוגע לחיידקים, כסף, תחתונים וכיוונים. כל דבר אחר הדאיג אותה.

קווצת פרווה דבקה לשולי שמלתה הכתומה. אחת מרצועות הכתף נשרה וריחפה מעל מרפקה. בגדיה לא הצליחו להסתיר את הנערה שמתחתם ונהגו תמיד להחליק מגופה. לי כאבו הכתפיים כי נהגתי כל היום וגם סחבתי את ליאון.

היא יצאה עם צרור מגבות נייר רטובות ופניה קורנות דאגה. היא פתחה את הדלת האחורית המאובקת של הסֶנטרה והתחילה לטפוח קלות על הפרווה סביב פצעו של ליאון. כבר שטפנו אותו בוודקה וחבשנו כמיטב יכולתנו בסרט דביק ובחולצת טריקו נקייה שלקחנו מתיק הספורט שלי. הכדור חדר פנימה דרך הירך. שאלתי את עצמי אם זה מיקום גרוע אצל זאב ערבות – אם יש להם שם איברים פנימיים.

"מחר בשעה הזאת הוא יהיה בסדר," אמרתי. "הוא יחזיק מעמד."

אלי לא ענתה. היא רק המשיכה לנקות את הפצע. זרועותיה הדקות היו שריריות להפתיע. היא לא התעמלה אבל הייתה מתוחה כל הזמן. גם בשנתה חרקה שיניים. ליאון לא התלונן כשנגעה בו. מעולם לא התלונן – לא נהם, לא פלט אפילו נחרה קלה. אלי קירבה את שפתיה הסדוקות אל אפו של ליאון. עיניהם נפגשו.

משב רוח בא מצפון ואני נרעדתי כשהחזרתי את פיית המשאבה למקומה. הלכנו והתקרבנו לקווי הרוחב החורפיים. "מונטנה," אמרה כשיצאתי מהערוץ וליאון בידַי בצרור מדמם. היא הכירה שם וטרינר, חבר של אביה. היא ראתה אותו פעם מחזיר לחיים זאב ירוי, ממצב גרוע יותר כנראה, והוא לא היה מדווח עלינו לרשויות.

"הכול בסדר שם?" שאלה הקופאית כשנכנסתי לקנות מים ושפתון נגד יובש. היא הייתה נאה יותר מרוב הנשים שעובדות בדרך כלל בתחנות דלק. שזופה, עם עגילי נוצות וחיוך של אמא מודאגת.

הנהנתי ונוכחתי שעל חולצתי יש דם שהתייבש. "נשפך לי קפה."

דרך המדבר החלו להפציע הרים. קודם כול האדומים: הרי שולחן, גבעות מבודדות, עמודוני סלע. סיפרתי לאלי על טיול שעשיתי פעם עם אבי בזַאיון. שהינו במלון של טראווֶלוֹדג' בהאריקֵיין. בחדרים היה HBO ואחי ואני רק רצינו להישאר שם ולראות טלוויזיה. אבא התעצבן כל כך, עד ששבר באגרוף את מסך הטלויזיה וחזרנו הביתה יומיים לפני הזמן. אלי שרטטה באצבעה משולשים על החלון מול הנוף הצהוב-החום שחלף מטושטש על פנינו. היא לא הקשיבה. שפתיה, שהשפתון לחלח אותן, היו חשוקות. נמשים בצבצו מבעד למייקאפ שנמרח ברישול על אפה. היופי שלה היה כחוש, קודר, ולא יכולתי להתגבר עליו.

Psst, you might also like:
אלוף סוס-העץ

ליאון השתין. השתן תסס בדרכו אל רצפת המכונית והרטיב את השטיח ואת הספלים החד-פעמיים שמתחת למושבי. צחנת החומץ הרעילה והמתקתקה העלתה דמעות בעיני.

אלי הסתובבה והסתכלה בו מנסה להיחלץ מתוך הטינופת של עצמו. הוא הפיל מהמושב שניים מהספרים. כפתו נחבטה באוויר. רגלו האחורית הייתה ספוגה בשתן והפרווה הרטובה דבקה לעצמותיו. טיפות צהבהבות החליקו לאורך מכסה הפלסטיק של המושב אל הרצפה. "זה בסדר," היא אמרה. "זה בסדר."

פתחתי את החלונות והאוויר היבש הוטח בפני. הצטרפנו אל כביש I-15: ארבעה נתיבים רחבים בדרך צפונה עד בְּיוּט. נמנעתי מלהביט במראה הפנימית. בתוך יום או יומיים, שלושה לכל היותר, אהיה בבית, רחוץ ונקי, שוכב על הספה עם בירה קרה וצופה בטניס נשים. עשב חום בצבץ בין אבני החצץ ברצועת ההפרדה. משאיות גדולות שקשקו כשחלפו על פנינו וירקו דיזל מתחתיות בטניהן האפלות.

רק כעבור שעה דיברה אלי. "הוא צריך לאכול משהו," אמרה.

"הוא רק יחרבן מזה," עניתי.

היא הסתכלה בי כאילו הייתי חרק מעוך.

"אני צוחק," אמרתי. "בחייך."

ירדתי ביציאה לנֶפִי ונסעתי הלוך ושוב לאורך הרחובות המורמוניים השקטים, על פני טורים של בתי עץ לבנים כחולי שוליים ומדשאות גזוזות כתספורת צבאית. הייתה שם חנות של כלי בית, חנות ממתקים. לא ידעתי מה אנחנו מחפשים. ליאון אהב לאכול חתולים, והוא אהב לאכול אותם כשהם עדיין בחיים. הצעתי להשתמש בקאטניפּ כדי למשוך חתול למכונית.

"זה לא מצחיק," אמרה אלי.

מאחורי המטבח הכפרי, בין מְכוֹלת אשפה למוסטנג אדומה ומצוחצחת, כנראה של המנהל – שחצן כלשהו – מצאנו מקום חניה מוצל. החלפתי חולצה, אספתי את הספלים המלאים בשתן בתוך החולצה הישנה וזרקתי הכול למכולה. אלי פתחה מעט את החלונות. היא פתחה את הדלת האחורית והבטיחה לליאון שתיכף נחזור. באתי ועמדתי לידה. אצטרך לקנות שטיחוני רצפה חדשים, אולי כיסויי מושב חדשים. ראשה הגיע בקושי מעל כתפי. אם היא אי-פעם תעזוב אותי, ריח האלמוגים הרענן של קרקפתה ימשיך לרדוף אותי. "תתנהג יפה," אמרה, כאילו היה בנה. "אל תזוז."

הוא הרים את ראשו מעל הספרים ומצמץ. עיני הענבר שלו היו גדולות מהרגיל וזהרו בתוך השיער הלבן הקצר שהקיף אותן. פיו היה קפוץ. הוא היה נבוך, כאוב. כששמח, היה פיו משתרבב במלוא שיניים.

זאב ערבות ארור. שלחתי יד לגעת בפניו. מלתעותיו נורו לכיוון אצבעותי.

"לעזאזל." משכתי במהירות את ידי. הוא נשך אותי פעם, כשהיה גור, ועדיין נותרו לי שתי צלקות קטנות מתחת לאגודל. עכשיו היה גדול פי חמישה. אורך שיניו החותכות היה יותר מסנטימטר וראיתי מה הן מסוגלות לעולל לגולגולת של חתול. אוזני צלצלו. רציתי להרביץ לו. הסתובבתי והלכתי במהירות לכיוון המסעדה.

אלי מלמלה אליו משהו, סגרה את הדלת בעדינות והלכה בעקבותי.

המלצרית הובילה אותנו אל תא בפינה. כל אחת מירכיה הייתה רחבה כמו אלי כולה. סינרה הכחול נמתח על מפשעתה כמו מגן אשכים של מגן אחורי בפוטבול. קיוויתי שהמוסטנג שייכת לה. כיסוי הוויניל של מושבי התא חרק כשהתיישבתי. על השולחן היו פלייסמטים מנייר וספל עפרונות צבעוניים. אלי הסתכלה מבעד לחלון אל צריח אפור שפילח את השמים. שערה הבלונדיני היה מסופר בקו ישר בגובה סנטרה. פניה היו נפולות ואפורות, אומרות תשישות, תבוסה גופנית, אם כי זו גם האירה אותן, כאילו נעשתה חיה יותר.

היא הזמינה מילקשייק דובדבנים וסטייק.

"גם את צריכה לאכול משהו," אמרתי.

"אני אוכל את התפוחי אדמה."

על הצריח לא היה צלב, אבל ברור היה שזוהי כנסייה. מישהו אמר לי פעם שרק מורמונים רשאים להיכנס לכנסייה מורמונית. תהיתי אם זה נכון, ואם כן, מה יש שם בפנים. ציירתי על הפלייסמט שלי את ריצ'רד ניקסון בירוק – כולו פימות זועפות.

המלצרית הביאה את השייק על מגש כסוף. ענן של קצפת ריחף מעליו. אלי התרכזה בו כל-כולה. גידי צווארה נמתחו כשמצצה את הקש. העור על כתפה הימנית היה צרוב באדום עמוק מחלון המכונית.

Psst, you might also like:
יש יבשות שמוטב שלא היו מגלים אותן לעולם, אירופה, למשל, עם אירופה תמיד היו רק בעיות.

"לאט לאט," אמרתי. "המוח יקפא לך."

כשהכוס התרוקנה, קיפלה אלי את הקש למשולש. את המשולש מילאה במלח – פירמידה לבנה. סביב ציפורניה נקרש דם יבש.

"הוא ניסה לנשוך אותי," אמרתי.

היא פיצחה גרגר של מלח בציפורן אגודלה. "הוא פצוע ומבוהל."

"טוב, הם יהרגו אותו כאן. כל הציידים האלה." נדתי בראשי לעבר הרחוב הריק.

ברקע התנגנה מוזיקת קאנטרי חרישית והמלצרית צלפה באצבעותיה פעם אחת בלבד כדי להדוף את דלתות הפלדה המיטלטלות ולהיכנס למטבח. מנת ההמבורגר שלי הגיעה מופרדת למרכיביה על הצלחת: חסה, עגבניה, בצל, לחמניה – מסודרים ליד הקציצה. אלי הסתכלה בי כשהרכבתי את המנה ואז הסתכלה בי כשאכלתי. הסטייק שלפניה היה בצורת נוואדה, וצחיח לא פחות ממנה. היה ברור לי שהיא מונה את השניות בראשה – טיק, טיק, טיק. המלצרית נשענה על הדלפק ליד המאפים וגם היא הסתכלה בי. בקושי לעסתי.

כשהגיע החשבון, אלי לא ביקשה קופסה. היא פשוט עטפה את הסטייק במפית נייר ולקחה אותו כמות שהוא, נוטף, ביד חשופה. השארתי טיפ והלכתי אחריה בחיוך מתנצל.

בחוץ עמד באוויר ריח נחושתי חריף של אדי פליטה. צמרמורת של קור התפשטה על זרועותיה החשופות. טיפת מיץ של סטייק נזלה על שוקה. כשיצאנו מפיניקס היה חם. עכשיו החלה החשיכה לרדת על הרי ווסאץ'. הרכסים המושלגים שרטטו תרשים אק"ג ורוד משונן שפניו צפונה. הנחתי את ידי על כתפה וחשתי בעצמותיה.

"רוד עשה את זה," אמרה ופתחה את הדלת האחורית. "אני בטוחה."

נדתי בראשי. "המון אנשים יכלו לעשות את זה."

"זה היה רוד." היא הושיטה את הסטייק לליאון. אמרתי לה להיזהר אבל לא היה בכך צורך. הוא אכל את הסטייק בעדינות והקפיד להרחיק את שיניו מאצבעותיה. אחרי כל נגיסה הוא נד בראשו ובלע את הבשר. המיץ דבק לשפמו. הוא העיף בי מבט זחוח.

"רוד הומו," אמרתי. "אין להם רובים."

ליאון סיים לאכול וליקק את ידה של אלי. "יש להם חתולים."

"היו." צחקתי, לא יכולתי להתאפק.

אלי נשפה נשיפה ארוכה ואיטית ודמיינתי את עצמי כמין טבלה בתוך ראשה. שני טורים, טוב ורע, ולכל אחד מהם מוצמדים קטעי שיחה, דברים שעשיתי, זיכרונות. הטור הרע הלך והתמלא כל הזמן.

"אני עושה את זה בשבילך, את יודעת," אמרתי. "מפסיד עבודה, נוסע כל כך רחוק. כלומר, אכפת לי מליאון."

"באמת?" שאלה.

"ברור." הכעס התחמם בחזי. "אבל הוא חיית בר."

היא לחצה את גולגולתו ועיסתה את בסיסי אוזניו. "אז היית נותן לו למות?"

"את יודעת שזה לא מה שהתכוונתי." אבל אולי כן. הוא עשה לנו בעיות מהיום שהבאנו אותו הביתה. הוא הסריח את המיטה, כרסם את הפנלים, השיר שערות בכל מקום. הייתי מוצא חלקי חתולים זרועים בחצר: כפה תקועה בשער הכניסה, איברים פנימיים על צמחי העגבניות, גולגולת מכורסמת למחצה על מרבד הכניסה. הוא התחיל לנהום בכל פעם שהרמתי קול על אלי.

הוא טמן את סנטרו הארוך והזיפני בתוך ידיה וליקק את פרק ידה. "אנחנו כבר מגיעים, מותק," לחשה. "רק עוד כמה שעות."

הפעלתי את החימום והמשכנו צפונה. זמן-מה שמרתי על מהירות קבועה של 120 – לא ידעתי מה אגיד אם שוטר ידרוש שנעצור בשוליים – אבל אלי המשיכה להסתכל בי ולכן העליתי ל-130. המישורים הריקים הגדולים סגרו עלינו עד שנותר רק משולש האור שהטילו פנסי האורות הגבוהים. הייתי מותש. ראשי כאב. שרירי ירכי דאבו מהטיפוס בין קירות הערוץ כשאני מועד בחושך. ליאון הסתתר בשוחה בין שני סלעים. מצאתי אותו וסחבתי אותו החוצה. נראה שאלי שכחה את כל זה.

היא ישבה מלפנים כשכפות רגליה על המושב, זרועותיה מחבקות את קרסוליה וירכיה צמודות לבטנה. סנטרה ריחף מעל ברכיה. אורות המחוונים זרחו ערפיליים וירוקים על פניה הנפולות. עינה השמאלית קיפצצה והעור המכווץ חשף את דפוס הקמטים לעתיד לבוא. הקשבנו לרדיו עד שהוא התחיל להשתעל והפך לרעש סטטי. ידעתי שלא רחוק מכאן יש בתי משק ושדות מרעה, אבל נדמה היה לי שאם העולם ייגמר פתאום, לא נדע על כך עד הבוקר.

בניסיון להישאר ער דמיינתי אותה עירומה. כמו שהיא, במושב לידי, אבל בלי שמלה ותחתונים. זרועותיה השריריות והדקות מחבקות את ברכיה. העור מעל צלעותיה שרוט וחבול מהטיפוס בערוץ. גופה מקופל מעל עצמו, מהודק אל עצמו, צבעו כצבע החיטה.

Psst, you might also like:
הבוקר מוקדם

הנחתי יד על ברכה. החלקתי אותה מטה, אל המקום שבו מיששתי את שולי התחרה של תחתוניה. היא זזה והתרחקה ממני, הדפה את ידי ומתחה את שמלתה.

טוב, חשבתי. טוב טוב טוב.

סולט לייק סיטי הייתה עיר רפאים מתחת לכביש המהיר: בניינים אילמים ציירו גרם מדרגות לא אחיד של קו המתאר הלילי, המצמוץ האיטי של אורות שדה התעופה. המקדש, על צריחיו ומעקותיו, נראה כטירה אבודה שנתקעה ביבשת לא-לה. בראש גבעה התנוסס ללא ניע דגל ארצות הברית, מואר מלמטה.

מחוץ לגבולות העיר פינו הבתים את מקומם לשדות זרועי ממטרות ענק רכונות. אחת מהן פעלה והטילה קשתות של אדי מים אל תוך הלילה. הזמן האיץ את מהלכו ודילג קדימה. חשבתי על הנשים שידעתי, על המקומות שהכרתי, על שודדים, זאבים. המכונית הייתה חמה כל כך. ראשי צנח ואז נרתע והתרומם.

"אנחנו חייבים לעצור," אמרתי. "לנוח קצת."

"אני אנהג."

החלפנו מקומות בתחנת דלק נוספת. המוכר צפה בנו מבעד לחלון, קיסם שיניים מתגלגל בין שפתיו. הוא היה שחור. שחור ביוטה. בטח לא קל. המוטל הסמוך היה מבנה נמוך של עשרים חדרים שנכרך סביב מגרש חניה. "ת'נדרברד", ציפור הרעם, נכתב בשלט הניאון הכחול. היה לי ברור שהמזרנים שם דקים והסדינים מוכתמים וצהבהבים והקפיצים חדים, אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב. עיניו של ליאון הבהיקו במראה הפנימית. חלק מלשונו השתלשל בין שיניו, ורדרד כמסטיק.

אלי נהגה בשתי ידיים על ההגה, יד אחת בשעה עשר, ושנייה בשתיים. שפתיה נעו מדי פעם. נקמצו לכמעט נשיקה ואז נמתחו בחזרה מעל שיניה.

"אצל הווטרינר הזה יש מיטות?" שאלתי.

"אצלו בבית," אמרה. "לך לישון. אני אעיר אותך."

השענתי את ראשי על המושב. הוא הדיף ריח של פרווה ושתן. המנוע המהם מתחתי ובעיני רוחי ראיתי סוסי ענק ואינדיאנים ענקים, מאה רגליים גובהם, גועשים מעל ההרים האפלים.

כשהתעוררתי, המכונית עמדה. נמצאנו בשולי הדרך וסביב סביב לנו מישור רחב ידיים. פנסי המכונית היו כבויים. שחור צרוף, ומעלינו שדה של כוכבים. מצמצתי וניסיתי לבלוע לחות כלשהי אל פי הצמא. "תראה," לחשה אלי.

ליאון ישב. כפותיו הקדמיות היו תחת גופו, שעונות בחוסר יציבות אל כריכות הספרים המתנועעות. חוטמו היה נעוץ בחלון. גופו הצנום – בן שנתיים, עדיין גור – נטה בזווית מטה, אל גפיו האחוריות הפגועות שנחו על המושב. עיניו נקבעו בתמונה הזערורית של הירח המתמעט, כאילו בו נמצאת התשובה לכל הייסורים.

גבעות הדרום האפלות עלו וירדו כגלים. נשימתו ערפלה את השמשה.

הוא הצמיד את אוזניו האפורות הארוכות אל גולגולתו, פער את פיו ויילל. הצליל, גבוה וחד, פילח את הגג ונישא אל תוך הלילה. נמשך עוד ועוד. נוקב. נואש. כה חזק היה עד שהכאיב לעור התוף שלי.

"לא," אמרתי. "לא לנבוח."

ירכיו רעדו. הוא החליק ונשמט אל הדלת.

גווה של אלי, במושב הנהג, היה מסובב ומתוח אליו, פניה מעוותות, צבע עורה כצבע הירח.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא עצרה לרגע והסתכלה בי. בעיניה החשופות עמד משהו מפחיד: סלידה אולי, או תחילתה של שנאה.

"צא החוצה," אמרה.

הבטתי בה בקהות. קווצות אחדות של שערה דבקו למשענת הראש, ממש מאחוריה, טעונות חשמל.

"בבקשה. תשאיר אותנו רגע לבד."

גיששתי אחר ידית הדלת. משכתי ומשכתי בה עד שאלי רכנה מעלי, הדפה אותי אחורנית בכתפיה ושחררה את המנעול. פתחתי את הדלת. פני עקצצו באוויר הלילה הקר. הזדקפתי המום ואז שבתי ורכנתי אל המכונית. אלי הסתכלה בי בשפתיים מתוחות, גידי צווארה בולטים מעורה. ציפורניו של ליאון שרטו את כיסוי הפלסטיק של המושב האחורי.

"הוא הולך למות," אמרתי וטרקתי את הדלת.

אבנים קטנות התפצחו תחת נעלי הבד שלי. התרחקתי מהכביש המהיר, ירדתי לתעלה ושוב עליתי. הרחתי שלג, עצים. איידהו אולי. חשבתי שאלך קצת עד שאמצא מקום שבו אוכל לצנוח. חגורת אוריון והדובה הגדולה נתלו משני צדי כיפת השמים. לא הצלחתי לזכור אף מערכת אחרת. רק המוני כוכבים.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: קץ הימים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a7%d7%a5-%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d/