search
בקריאה כעת: רוחה של גברת ז'אנליס (מקרה ספיריטואלי) | ניקולאי לסקוב
search

רוחה של גברת ז'אנליס (מקרה ספיריטואלי)

ניקולאי לסקוב | מקור: רוסית

תרגום : דינה מרקון

הקדמה מאת דינה מרקון

הסיפור "רוחה של גברת ז'אנליס" תופס מקום צנוע, אולי אף יוצא-דופן במקצת, ביצירתו של ניקולאי לסקוב (1895-1831), אמן הסיפור ואשף הסגנון, שאיחר לזכות בהכרה כאחד הקלאסיקונים הגדולים של הספרות הרוסית, בגלל שׂפתן הצבעונית וה"קלוקלת" לעתים של דמויותיו, שאוצר המילים שלהן שאוּב משפת הדיבור של זמנן ומקומן, וכן מפני שלא השתייך לשום מחנה ספרותי של אותה עת, אלא ניסה לשמור על כעין ריחוק ואובייקטיביות בתיאור המציאות, כדברי ולדימיר פפרני בפתח דבר לקובץ העברי של סיפורי לסקוב (הוצאת כרמל, 2016). אין בו מן הריאליזם המפלצתי של "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק" וגם לא מן האפּיוּת הפיוטית (אך בעלת היסוד הקומי, יש לציין) של "הנווד המוקסם", שתי היצירות הגדולות הפותחות את המבחר."רוחה של גברת ז'אנליס" פורסם לראשונה בשנת 1881 בכתב עת כ"סיפור חג המולד" – סוגה השואבת מן הרוח הקרנבלית ומציגה בדרך כלל תמורה פלאית של העולם או של הגיבור - את ניצחון האור על החושך הודות להתערבות נסית כלשהי. אך במיניאטורה זו, הקלילה לכאורה, שרוח הספרות שורה עליה (היא משופעת אזכורים ספרותיים), המעוגנת אף היא היטב בזמנה (משובצים בה שמות אישים בני התקופה – אגב, היחידים המוזכרים כאן בשמותיהם), ושעולות ממנה שאלות כבדות ראש, ישנות-נושנות –  מהו "טעם טוב" בספרות; ; מהו היחס בין הבורגנות לאמנות – הועמדו הדברים "על הראש", כיאה למהתלה. מהו כאן ה"טוב" ומהו ה"רע"? האם "כוחות האור" הם שניצחו? אין לדעת אם יש אמת בספיריטואליזם, אופנה שרווחה בסלונים של שלהי המאה ה-19, אך מתגלה כאן ללא ספק פעולתה של רוח ספרותית קונדסית, שמציגה את המוסרנות הבורגנית במערומיה הנלעגים.

קראו עוד

לפעמים קל יותר לזמן את רוחו של מת מאשר להיפטר ממנה.

(אוֹגוּסטין קַלְמֶה)1

פרק ראשון

ההרפתקה המוזרה שבכוונתי לספר עליה התרחשה לפני שנים אחדות, ועתה אין כל מניעה שתסופר, לא כל שכן משום שאני שומר לעצמי את הזכות שלא לנקוב תוך כדי כך בשמו הפרטי של איש מהמעורבים בה.

בחורף *186 הגיעה לפטרבורג בכוונה להשתקע בה משפחה אמידה ומיוחסת מאוד, שהיתה מורכבת משלוש נפשות: האם – גברת מבוגרת, נסיכה שנחשבה לאישה בעלת השכלה מעודנת והיתה בעלת קשרים מן המיטב שבמיטב בחברה הגבוהה ברוסיה ומחוץ לגבולותיה; בנה, איש צעיר, שהחל באותה שנה בקריירה של איש הסגל הדיפלומטי, ובתהּ, נסיכה צעירה שנכנסה זה עתה לשנתה השבע עשרה.

עד כה התגוררה על פי רוב המשפחה, שזה מקרוב באה, בחוץ לארץ, שם אייש בעלה המנוח של הנסיכה הזקנה משרה של נציג רוסיה בחצר מלכים אירופית אחת, שנייה במעלה. הנסיך והנסיכה הצעירים נולדו וגדלו במחוזות זרים וקיבלו שם השכלה זרה למהדרין, אבל מוקפדת מאוד.

פרק שני

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

הנסיכה היתה אישה בעלת כללי התנהגות מחמירים למדי ונהנתה, ובצדק, ממוניטין ללא כל רבב בחברה הגבוהה. בדעותיה ובטעמיה צידדה בהשקפותיהן של נשים צרפתיות אשר זכו לשבח ולתהילה בזכות חוכמתן וכשרונותיהן, בתקופה שבה שגשגו חוכמתן וכשרונותיהן של נשות צרפת. הנסיכה נחשבה ליודעת ספר, אמרו עליה שהיא קוראת בבררנות עצומה. יותר מכל אהבה לקרוא את מכתביהן של הגברות סֵווִינְייֶה, דֶה לָה פָייֶט ומֶנְטֵנוֹן, וכן קַיילוּס, דאנְג'וֹ וקוּלאנְז',2 אך את הכבוד הרב ביותר רחשה לגברת ז'אנְליס3, שחולשתה אליה גבלה בהערצה. הכרכים הקטנים של כתבי הסופרת החכמה הזאת, בהוצאה נאה שראתה אור בפאריס, עטויים בכריכות תכלת צנועות ומעודנות מעור עיזים, היו ממוקמים תמיד על כוננית יפה שהיתה תלויה על הקיר מעל לכורסה גדולה – המקום החביב על הנסיכה. מעל לשיבוצי צדף שעיטרו את חלקה העליון של הכוננית נחה על כרית קטיפה כהה והשתלשלה ממנה קלות יד מיניאטורית, שפוסלה מטֶרָקוֹטָה ביד אמן. ליד הזאת נשק וולטר בביתו שבפֶרְנֶה,4 בלי לצפות לכך שהיא תטפטף עליו את טיפת הביקורת הראשונה – עדינה אך צורבת.5 אינני יודע עד כמה הרבתה הנסיכה לקרוא בכרכים שאת המילים והמשפטים שבהם התוותה היד הקטנה, אבל הם תמיד היו בהישג ידה והנסיכה נהגה לומר שיש להם בעיניה משמעות מיוחדת במינה, מסתורית אם אפשר לומר, שלא היתה מעיזה לספר על אודותיה לכל אדם, מפני שלא כל אחד יאמין לכך. אם להאמין לדבריה, לא נפרדה מִווֹלוּמים6 אלה "מאז שהיא זוכרת את עצמה" והם יֵרדו איתה אל הקבר.

"נתתי לבני משימה," היתה נוהגת לומר, "להניח את הספרונים בארון הקבורה שלי, מתחת לכרית שראשי ינוח עליה, ואני בטוחה שהם יועילו לי גם אחרי מותי."

הבעתי משאלה זהירה לקבל ולו את ההסבר הכללי ביותר בנוגע למילותיה אלה – וקיבלתי אותו.

"הספרים הקטנים," אמרה הנסיכה, "רוויים ברוחה של פֵליסיטָה (כך כינתה את m-me7 Genlis, כאות ליחסיהן הקרובים, יש להניח). כן, אני מאמינה אמונה קדושה באלמותיות הרוח האנושית, ולכן מאמינה גם ביכולתה ליצור באין מפריע קשר מעבר לשפת הקבר עם אלה שקשר כזה נחוץ להם ושיודעים להעריך זאת. אני בטוחה שמהותה הדקה של פֵליסיטָה בחרה לה מקום משכן נעים מתחת לכריכת עור העיזים בת המזל, אשר חובקת את הדפים שעליהם מצאו מנוחה מחשבותיה. אם אינך אפיקורס גמור, אני מקווה שזה מובן לך."

קדתי לה ללא אומר. ללא ספק מצא חן בעיני הנסיכה שאיני מנסה לסתור את טענתה, והיא הוסיפה כדי לגמול לי על כך, שכל מה שאמרה זה עתה אינו אמונה בלבד כי אם שכנוע גמור ואמיתי, שיסודותיו מוצקים כל כך עד ששום כוחות אינם יכולים לקעקע אותם.

"וכל זה דווקא משום שיש לי המון הוכחות," אמרה לסיכום, "שרוחה של פליסיטה חיה, וחיה דווקא כאן!"

אחרי שביטאה הנסיכה את המילה האחרונה, הרימה את ידה מעל ראשה והצביעה באצבעה העדינה על הכוננית שכרכי התכלת ניצבו עליה.

פרק שלישי

מטבעי אני נוטה במקצת לאמונות טפלות ותמיד מאזין בהנאה לסיפורים שמשאירים ולו מקום כלשהו למסתורין. בשל כך, דומני, טענו זמן מה מבקרים רואי כליות ולב, אשר סיווגו אותי על פי כל מיני קטגוריות מפוקפקות, שאני ספיריטואליסט.

זאת ועוד, כאן המקום לציין, שכל מה שאנחנו מדברים עליו כעת התרחש בדיוק בזמן שבו הגיעו אלינו בשפע ידיעות על תופעות ספיריטואליסטיות מחוץ לארץ. הן עוררו אז סקרנות ולא מצאתי סיבה לא להתעניין בדברים שבני אדם מתחילים להאמין בהם.

את "המון ההוכחות" שהנסיכה התייחסה אליהן היה אפשר לשמוע ממנה פעמים רבות: ההוכחות האלה היו גלומות בכך שהנסיכה עשתה לה מזה זמן רב הרגל לפנות לחיבוריה של הגברת ז'אנליס כאל אורקל, ברגעים של הלכי רוח רבים ומגוונים, וכרכי התכלת גילו בתורם את יכולתם התמידית להשיב תשובות נבונות על השאלות שהציגה בלבהּ.

לדברי הנסיכה, היא עשתה לה זאת ל"הבּיטוּד"8 ומעולם לא שינתה ממנהגה זה. לא היתה אפילו פעם אחת, שבה אמרה לה ה"רוח" השוכנת בתוך הספרים דברים לא הולמים.

נוכחתי לדעת שיש לי עסק עם חסידה מושבעת של הספיריטואליזם, שנוסף לכול איננה נעדרת חוכמה, ניסיון והשכלה, ועל כן גיליתי עניין עצום בכל אלה.

כבר היו ידועים לי אי-אלו דברים על טבען של הרוחות, ובמקרים שהזדמן לי להיות עד להם הדהימה אותי תמיד תכונה מוזרה המשותפת לכל הרוחות באשר הן, והיא שכאשר הן מגיחות מעבר לשפת הקבר הן מתנהגות בקלות דעת – ולמען האמת, גם בטיפשות – רבה פי כמה מכפי שביטאו את עצמן בחיים הארציים.

כבר ידעתי את תורתו של קארְדֶק על "רוחות שובבות",9 וגיליתי כעת התעניינות עצומה: כיצד תואיל להציג את עצמה בנוכחותי רוחה של המרקיזה סוּלְייֵרִי, הרוזנת בְּרוְסְליאָר10השנונה?

המקרה לא התמהמה לבוא, אולם היות שבסיפור קצר, בדיוק כמו במשק בית קטן, אסור לשבש את הסדר, הריני מבקש עוד הרף עין אחד של אורך רוח בטרם אגיע בסיפורי עד לרגע העל-טבעי, שיש בו כדי להתעלות על כל הציפיות.

פרק רביעי

יש להניח שבני אדם שנמנו עם חוג חבריה הלא גדול, אך המובחר עד מאוד של הנסיכה ידעו את גחמותיה; אך כולם היו אנשים מחונכים ובעלי נימוסים טובים, ועל כן ידעו לכבד את אמונות זולתם, אפילו במקרים שבהם נגדו ניגוד חד את אמונותיהם ולא עמדו בביקורת. על כן איש מעולם לא התווכח על כך עם הנסיכה. אולם ייתכן גם שידידיה של הנסיכה לא היו בטוחים שהיא סבורה שווֹלוּמי התכלת שלה הם משכן "רוחה" של המחברת במלוא מובן המילה, אלא התייחסו לדבריה בתור צורת ביטוי. ולבסוף, ייתכן מאוד שהם התייחסו לכל זאת בפשטות כאל בדיחה.

היחיד שלא היה יכול לראות את העניין בדרך זו הייתי אני, למרבה הצער; היו לי לכך טעמים משלי, שסיבותיהם טמונות אולי בהיותי קל אמונה ונוח להתרשם מטבע ברייתי.

פרק חמישי

את תשומת לִבּהּ של הגבירה הזאת מהחברה הגבוהה, אשר פתחה בפנַי את דלתות ביתה המכובד, אני חב לשלוש סיבות: קודם כול, מצא חן בעיניה מטעם כלשהו, סיפורי "המלאך החתום", שהודפס זמן לא רב לפני כן ב"רוּסְקִי וֶסְטְניק";11 שנית, עוררה בה עניין הרדיפה האכזרית שסבלתי ממנה שנה אחרי שנה, ללא מידה ומספר, מידי אחיי הטובים אנשי הספרות, שביקשו כמובן לתקן את אי-ההבנות והמשגים שלי; ושלישית, בפאריס קיבלה עלי הנסיכה המלצות טובות מרוסי ממִסדר הישועים, הנסיך גָגארין12 טוב הלב עד מאוד – זקן שנהניתי משיחות רבות איתו ושהדעה אשר גיבש עלי לא היתה מן הגרועות ביותר.

Psst, you might also like:
שמישהו יסגור את השער

לפרט האחרון נודעה חשיבות מיוחדת, מפני שהנסיכה ייחסה משמעות רבה לדרך מחשבתי ולהלך רוחי; היה לה צורך – או לכל הפחות, היה נדמה לה שעשוי להיות לה צורך – בשירותים קטנים מצִדי. מוזר ככל שהדבר יישמע כשמדובר באדם בעל משמעות בטלה כמוני, כך היו פני הדברים. הצורך הזה הוכתב לנסיכה על ידי דאגתה האימהית לבתהּ, שכמעט לא ידעה את השפה הרוסית… כשהביאה האם את הנערה המקסימה למולדתה, היא רצתה למצוא אדם שיוכל לערוך לנסיכה הצעירה ולו היכרות כלשהי עם הספרות הרוסית – כמובן, אך ורק עם ספרות טובה, כלומר אמיתית ולא נגועה ב"ענייני השעה הבוערים".

מושגיה של הנסיכה על עניינים אלה היו מעורפלים ביותר ואף מוגזמים עד להחריד. היה קשה למדי להבין ממה בדיוק היא חוששת מצִדם של ענקי המחשבה הרוסית בני זמננו – האם מכוחם ומעוז רוחם, או שמא מחולשתם ומחשיבותם העצמית הנלעגת. אולם אחרי שקלטתי בדרך כלשהי, בעזרת הַכְוונות וניחושים, "ראשים וזנבות" ממחשבותיה של הנסיכה, הגעתי להכרה מדויקת, להשקפתי, שהיא פוחדת יותר מכול מ"רמזים לא טהורים" שכל ספרותנו הלא צנועה הושחתה בהם עד היסוד, על פי תפישותיה.

לא היה טעם לנסות להעמיד את הנסיכה על טעותה בנוגע לכך, מפני שהיתה בגיל שבו דעותיו של אדם כבר מגובשות ומוצקות ורק אנשים נדירים מסוגלים להכפיף אותן לבדיקה ולבחינה מחדש. היא לא היתה מאלה, ללא ספק, וכדי לשנות את אמונתה בדבר שהאמינה בו לא היה די בטיעוניו של אדם רגיל – הדבר היה עשוי להיות אולי רק לפי כוחה של רוח, שהיתה מוצאת לנכון להגיח לשם כך מגן עדן או מהגיהינום. אך האם דאגות קלות ערך שכאלה עשויות להעסיק רוחות ערטילאיות מעולם לא נודע; האם כל הוויכוחים והדאגות המתייחסים לספרות, כדוגמת הוויכוח הנוכחי, אינם קלי ערך בעיניהן? הלוא גם רובם המכריע של בני אדם חיים רואים בהם עיסוק ריק מתוכן של ראשים נבובים.

ואולם, הנסיבות הוכיחו עד מהרה שטעיתי טעות גסה לחשוב כך. כפי שניווכח לדעת בקרוב, רוחות ספרותיות אינן זונחות את החטאים הספרותיים הקטנים שהורגלו בהם גם מעבר לשפת הקבר, ועל הקורא תוטל המשימה להחליט, עד כמה פעילותן של רוחות אלה נוחלת הצלחה ועד כמה הן שומרות על נאמנות לעֲבָרָן הספרותי.

פרק שישי

הודות לכך שלנסיכה היו השקפות מנוסחות בקפידה ביחס לכל עניין שבעולם, משימתי לעזור לה בבחירת יצירות ספרותיות בשביל הנסיכה הצעירה היתה מוגדרת מאוד. היה נחוץ שהנסיכה תתוודע מתוך קריאה לחיים הרוסיים, ועם זאת לא תיתקל בשום דבר שיש בו כדי לזעזע את שמיעתה הבתולית. הצנזורה האימהית של הנסיכה לא התירה אף לא מחבר אחד בשלמותו, גם את לא דֶרְזָ'ווִין13 וז'וּקוֹבסקי.14 כולם הצטיירו כלא אמינים דיים בעיניה. על גוֹגוֹל, כמובן, לא היה אפילו מה לדבר – הוא סולק מכול וכול. מתוך יצירותיו של פושקין הותרו: "בת הקפיטן" ו"יבגני אוֹנייֵגין", אבל זה האחרון עם קיצוצים ניכרים שהנסיכה סימנה אותם במו ידיה. לֶרְמוֹנְטוֹב לא הותר, כמוהו כגוגול. מן החדשים ביותר זכה לאהדה בלתי מבוטלת טוּרגֶנייֶב לבדו, אך גם זאת פרט לקטעים ש"מדברים בהם על אהבה". גוֹנְצָ'רוֹב גורש, ואף שהגנתי עליו בתעוזה רבה למדי, זה לא עזר. הנסיכה ענתה:

"אני יודעת שהוא אמן גדול, אבל זה רע פי כמה, אתה מוכרח להודות שיש אצלו עניינים משלהבים."

פרק שביעי

רציתי לדעת ויהי מה, למה בדיוק מתכוונת הנסיכה ב"עניינים משלהבים" שמצאה ביצירותיו של גוֹנְצָ'רוֹב. במה היה יכול סופר כמוהו, שיחסו לאנשים וליצרים שגוברים עליהם מתאפיין ברוך ובעדינות, לפגוע ברגשותיו של כל אדם שהוא?

זה היה מסקרן עד כדי כך, שלבשתי פנים אמיצות ושאלתי ישירות אילו עניינים משלהבים מצויים אצל גונצ'רוב.

על השאלה הכנה הזאת קיבלתי תשובה תמציתית, שהיתה כנה אף היא ונאמרה בלחישה חדה: "מרפקים".

היה נדמה לי שלא הקשבתי כראוי או לא הבנתי.

"מרפקים, מרפקים," חזרה ואמרה הנסיכה והתכעסה כמדומה כשנוכחה לדעת שאיני יורד לסוף דעתה. "האומנם אינך זוכר… איך הזה שלו… הגיבור… אינו יכול להסיר את מבטו מהמרפקים החשופים של הזאת שלו… של גברת אחת פשוטה מאוד?"15

עתה נזכרתי, כמובן, באפיזודה המפורסמת מ"אוֹבְּלוֹמוֹב" ולא מצאתי מילה כדי להשיב לה. למעשה, היה לי נוח פי כמה לשתוק, מפני שלא חשתי צורך או רצון להתווכח עם הנסיכה האטומה לניסיונות שכנוע, שלמען האמת כבר מזמן התבוננתי בה בשקידה רבה פי כמה, יותר משהתאמצתי לשרתהּ במתן הנחיות ועצות. וגם איך יכולתי להנחותה, אם ראתה ב"מרפקים" אי-מהוגנות מקוממת, כשכל הספרות החדשה הרחיקה לכת לאין ערוך בגילויים כאלה?

אדם היודע כל זאת, עליו להיות אמיץ מאוד כדי לנקוב אפילו בשמה של יצירה חדשה אחת, שכסויות היופי הורמו בה בנחישות רבה פי כמה!

הרגשתי שבנסיבות שהתגלו תפקידי כיועץ צריך להסתיים – וגמרתי אומר לסתור את דבריה במקום לייעץ לה.

"נסיכה," אמרתי, "נדמה לי שאינך הוגנת, בדרישותייך כלפי הספרות היפה יש משום הגזמה."

גוללתי בפניה את כל מה שלדעתי התייחס לעניין.

פרק שמיני

הפלגתי בתיאוריי ולא זאת בלבד שנשאתי נאום שלם בגנותה של טהרנות כוזבת, אלא גם סיפרתי את האנקדוטה המפורסמת על גבירה צרפתייה שלא היתה מסוגלת לא לכתוב ולא לבטא את המילה culotte,16 ואולם פעם אחת, כשלא יכלה להימנע מלבטא את המילה בנוכחות המלכה, התמהמהה, גמגמה וגרמה בכך לפרץ צחוק כללי. אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר אצל מי מהסופרים הצרפתים הזדמן לי לקרוא על שערוריית החצר האיומה, שלא היתה מתרחשת כלל אילו ביטאה הגבירה את המילה "culotte" באותה פשטות שבה ביטאה אותה המלכה בכבודה ובעצמה בשפתי הוד מלכותה העדינות.

מטרתי היתה להראות שאנינות יתרה עלולה להזיק לצניעות, ועל כן ספק אם יש צורך בבחירה קפדנית מדי של ספרי קריאה.

לתדהמתי הרבה, האזינה לי הנסיכה בלי לגלות סימן קל שבקלים לאי-שביעות רצון, ובלי לעזוב את מקומה, הרימה את ידה מעל ראשה ולקחה את אחד מכרכי התכלת.

"לךָ," אמרה, "יש נימוקים, ולי יש אורקל."

"אני מעוניין להאזין לו," אמרתי.

"התשובה לא תתמהמה לבוא, אני מזמנת את רוחה של Genlis והרוח תשיב לך. פתח את הספר וקרא."

"הואילי להצביע, איפה עלי לקרוא?" שאלתי כשקיבלתי את הכרך לידי.

"להצביע? זה לא ענייני, הרוח תצביע בפניך בעצמה. פתח בכל מקום שייצא."

זה עורר בי גיחוך קל ואפילו התביישתי כמדומה בבת שיחי, אולם עשיתי כרצונה ומיד אחרי שהעברתי את מבטי על פני הפסקה הראשונה בעמוד שנפתח, חשתי פליאה ומורת רוח בצִדהּ.

"אתה נבוך?" שאלה הנסיכה.

"כן."

"כן, זה כבר קרה לרבים. אני מבקשת ממך לקרוא."

Psst, you might also like:
איך לדבר עם אמא שלך (רשימות)

פרק תשיעי

"קריאה היא עיסוק רציני וחשוב מבחינת תוצאותיו מכדי שלא לפקח בעת בחירתו על טעמיהם של האנשים הצעירים. יש קריאה שמוצאת חן בעיניהם של בני הנעורים, אך עושה אותם שאננים ומטפחת בהם נטייה לקלות דעת, דבר שלאחריו קשה לתקן את אופיים. כל זאת חזיתי מבשרי". אלה הדברים שקראתי, והפסקתי.

בחיוך שקט פרשה הנסיכה את ידיה לצדדים. היות שביקשה לציין את ניצחונה עלי ברגישות, שחה:

"בלטינית, נדמה לי, זה נקרא dixi?"17

"נכון בהחלט."

מאז לא התווכחנו, אבל הנסיכה לא יכלה לשלול מעצמה את התענוג לשוחח לפעמים בנוכחותי על חינוכם הקלוקל של סופרים רוסים, שלדעתה "בשום אופן אסור לקרוא מהם בקול ללא עיון מקדים."

ל"רוחה" של Genlis לא הקדשתי, כמובן, מחשבה רצינית. הלוא אנשים אומרים דברים רבים מסוג זה.

אבל ה"רוח" חיתה באמת והיתה פעילה, ונוסף לכול, תארו לכם, התייצבה לצִדנו, כלומר לצד הספרות. הטבע הספרותי גבר בה על הטפת מוסר יובשנית. "רוחה" של הגברת ז'אנליס, שהצטיינה במהוגנות ללא דופי, השמיעה דברים du fond du coeur18 וכמו תלמיד שובב, עוללה (כן, בהחלט עוללה) בסלון כבד הראש מעשה קונדס שתוצאותיו היו מלאות טראגי-קומיוּת עמוקה.

פרק עשירי

פעם בשבוע התכנסו לשתיית תה בביתה של הנסיכה "שלושה ידידים". היו אלה אנשים נכבדים, בעלי מעמד מצוין. שניים מהם היו חברי סנאט והשלישי – דיפלומט. מובן מאליו שלא שיחקנו קלפים, אלא שוחחנו.

דיברו על פי רוב המבוגרים, כלומר הנסיכה ו"שלושת הידידים", ואילו אני והנסיך והנסיכה הצעירים השחלנו מילה משלנו רק לעתים נדירות. בעיקר השכלנו, ולכבודם של המבוגרים מאיתנו ייאמר שהיה מה ללמוד מהם – ובייחוד מהדיפלומט, אשר עורר בנו פליאה בהערותיו דקות ההבחנה.

נהניתי מאהדתו, אף על פי שאינני יודע במה זכיתי. בעצם, אני מחויב להאמין שהוא לא החשיב אותי יותר מהאחרים, בעיניו כל "אנשי הספרות" היו "מאותו שורש". הוא נהג לומר בבדיחות הדעת: "גם הטוב בנחשים עודנו נחש."19

דעתו זו היא ששימשה עילה למקרה הנורא שעמד להתרחש.

פרק אחד עשר

הנסיכה, ששמרה על נאמנות סטואית לידידיה, לא רצתה שהגדרה כוללנית ממין זה תחול גם על הגברת ז'אנליס ועל "פליאדת הנשים" שהסופרת פרשה עליה את חסותה. ובכן, כשהתכנסנו בביתה של הגבירה הנכבדה הזאת כדי לחגוג בצניעות את ערב השנה החדשה, נקשרה בינינו סמוך לשעת חצות השיחה הרגילה, שהועלה בה שוב שמה של הגברת ז'אנליס, והדיפלומט הזכיר את ההערה שלו ש"הטוב בנחשים עודנו נחש."

"אין כלל בלי יוצא מן הכלל," אמרה הנסיכה.

הדיפלומט ניחש מי נועד להיות היוצא מן הכלל ולא אמר דבר.

הנסיכה לא התאפקה, הגניבה מבט לכיוון דיוקנה של ז'אנליס ואמרה:

"איזה מין נחש היא!"

אולם הדיפלומט הבקי בהוויות העולם היה בשלו: הוא נופף קלות באצבעו וחיוך קל נגע בשפתיו – האיש לא האמין לא לבשר ולא לרוח.

כדי להכריע במחלוקת היו נחוצות בבירור הוכחות, ושיטת הפנייה לרוח היתה עשויה להיות כאן לעזר.

מצב הרוח בחברה המצומצמת שלנו הלם מאוד ניסויים מעין אלה. בעלת הבית הזכירה לנו תחילה את מה שידענו על אמונותיה, ואחר כך הציעה שנערוך ניסוי.

"אני טוענת," אמרה, "שגם אדם שנטפל לקטנות לא ימצא אצל ז'אנליס שום דבר שלא תוכל לקרוא בקול הנערה התמימה ביותר, ותכף נבדוק זאת."

שוב, כמו בפעם הראשונה, היא הניפה את זרועה אל הכוננית התלויה מעל למקום הימצאה, לקחה לידה כרך אקראי – ופנתה לבתהּ:

"ילדתי! פתחי וקראי לנו את הכתוב בעמוד הזה."

הנסיכה הצעירה צייתה.

כולנו לבשנו ארשת של ציפייה כבדת ראש.

פרק שנים עשר

אם הסופר מתחיל לתאר את מראה הדמויות שהציג בסוף סיפורו, הוא ראוי לגנאי, אבל אני כתבתי את הזוטה הזאת כך, שלא יהיה אפשר לזהות בה איש. לכן לא נקבתי כלל בשמות ולא התוויתי שום דיוקנאות. שרטוט דיוקנה של הנסיכה הצעירה היה עלול בכל מקרה להיות מעל לכוחותי, שכן היא היתה בהחלט מה שקרוי "מלאך בשר ודם". ואשר לטוהרהּ ולתוּמהּ בכליל שלמותם – טיבם היה כזה, שאפשר היה להטיל עליה אפילו את פתרון הבעיה התיאולוגית הקשה עד בלי די, שעליה התווכחוBernardiner und Rabiner  אצל היינה.20 כמובן, על הנפש הזאת, שאינה נגועה בשום חטא, היה צריך להעיד דבר מה נעלה יותר מהעולם ומיצריו.21 בתום האופייני ובר' מתגלגלת בחינניות קראה הנסיכה את זיכרונותיה המעניינים של Genlis על זִקנתה של madame Dudeffand,22 הרשימה עסקה בג'יבוֹן23 השמן, שהמליצו עליו לסופרת הצרפתייה בתור מחבר מפורסם. ז'אנליס, כידוע, עמדה עד מהרה על טבעו ולעגה בארסיות לצרפתים, שהלכו שבי אחר המוניטין המצוצים מן האצבע של נוכרי זה.

בהמשך אני מצטט מתוך תרגום ידוע מהמקור הצרפתי, שקראה הנסיכה הצעירה אשר היתה מסוגלת להכריע בוויכוח בין "Bernardiner und Rabiner".

"ג'יבון קטן קומה, שמן להפליא ויש לו פנים מעוררות השתאות ביותר. אי-אפשר להבחין בשום תו בפנים האלה. אין רואים כלל לא את האף, לא את העיניים ולא את הפה; שתי לחיים שמנות, עבות, המזכירות השד יודע מה, בולעות הכול… הן התנפחו כל כך, עד שחרגו לגמרי מכל תוֹאַם שהיה עשוי להיות מהוגן ולו במידה כלשהי גם כשבלחיים הגדולות ביותר מדובר; לכל מי שראה אותן לא נותר אלא להתפלא, מדוע מקום זה קבוע שלא במקומו. הייתי מאפיינת את פניו של ג'יבון במילה אחת, אילו רק היה אפשר לבטא מילה כזאת. לוֹזֶן,24 שהיה מיודד מאוד עם ג'יבון, הביאו פעם לביתה של Dudeffand. אז כבר היתה M-me Dudeffand עיוורת ונהגה למשש בידיה את פניהם של בני אדם יוצאים מגדר הרגיל שהוצגו בפניה. כך היתה מאמצת לה תפישה נכונה למדי על תווי פניו של המכר החדש. במקרה של ג'יבון יישמה את אותה שיטת מישוש, וזה היה נורא. האנגלי ניגש לכורסה ובטוב לב מיוחד הגיש לה את פניו המדהימות. M-me Dudeffand קירבה אליו את ידיה והעבירה את אצבעותיה על הפנים הכדוריות. היא התאמצה למצוא במה להשתהות, אך זה היה בלתי אפשרי. אז הביעו פני הגבירה הזקנה ראשית תדהמה, אחר כך זעם ולבסוף היא משכה במיאוס את ידיה וקראה: 'איזה דבר גועלי!'"

פרק שלושה עשר

כאן בא הקץ לקריאה ולשיחת הידידים ולחגיגת השנה החדשה שציפינו לה. זאת, מפני שכאשר סגרה הנסיכה הצעירה את הספר ושאלה: "מה בדיוק היה נדמה ל-M-me Dudeffand?", היתה לפני אִמהּ הבעה איומה כל כך עד שהנערה פלטה צעקה, הליטה את עיניה בידיה וזינקה בבהילות לחדר הסמוך, שממנו הגיע לאוזנינו קול בכייה הגובל בהיסטריה.

האח רץ אל אחותו, ובו ברגע מיהרה לשם הנסיכה בצעדים רחבים.

נוכחותם של זרים לא היתה עתה במקומה, ולכן כל "שלושת הידידים" ואני הסתלקנו בחשאי תכף ומיד, ובקבוק האלמנה קְליקוֹ25 שהוכן לציון השנה החדשה נשאר עטוף במפית, אך לא נפתח.

פרק ארבעה עשר

התפזרנו מדוכדכים, אך רגשותינו לא כיבדו את הלבבות שלנו, שהרי אף שהקפדנו לשמור על ארשת פנים של רצינות מאומצת, בקושי יכולנו להסתיר את הצחוק שביקש להתפרץ מקרבנו. התכופפנו בשקידה יתרה כדי למצוא את הערדליים שלנו, מה שהיה הכרחי כי גם המשרתים התפזרו בגלל הבהלה שקמה בשל מחלתה הפתאומית של העלמה.

Psst, you might also like:
מאדאם רוֹז הַאנִי

חברי הסנאט עלו אל הכרכרות שלהם, והדיפלומט עבר כברת דרך ברגל יחד איתי. הוא ביקש לשאוף אוויר צח ונדמה לי שעניין אותו לשמוע את דעתי חסרת המשמעות בשאלה מה היה עלול להצטייר לנגד עיני רוחה של הנסיכה הצעירה לאחר קריאת הקטע הידוע לנו מתוך חיבוריה של m-me  ז'אנליס.

אולם בהחלט לא העזתי להעלות שום השערות בנוגע לכך.

פרק חמישה עשר

מאז היום האומלל שבו אירע אותו מאורע, לא ראיתי עוד לא את הנסיכה ולא את בתהּ. לא יכולתי להרהיב עוז לבוא ולברכהּ לרגל השנה החדשה, אלא רק שלחתי לשאול לבריאותה של הנסיכה הצעירה, וגם זאת בהיסוס רב, כדי שלא יבינו את כוונתי הפוך מן הרצוי. ואילו ביקורי "קוֹנְדוֹלֵאַנְסִים"26 נראו לי דבר שכלל אינו במקומו.

המצב היה מטופש ביותר: הפסקת ביקורים פתאומית בבית מכרים היתה עלולה להתפרש כגסות רוח, אך גם להתייצב שם נראה מעשה לא הולם.

יכול להיות שלא צדקתי במסקנותי, אך הן נראו לי נכונות. ואמנם לא טעיתי, המהלומה שספגה הנסיכה בערב השנה החדשה מ"רוחה" של גברת ז'אנליס היתה קשה מאוד והיו לה תוצאות שאין לזלזל ברצינותן.

פרק שישה עשר

כחודש לאחר מכן פגשתי את הדיפלומט בשדרת נְייֶבְסקי. הוא היה חביב מאוד ונקשרה בינינו שיחה.

"מזמן לא ראיתי אותך," אמר.

"אין איפה להיפגש," עניתי.

"כן, איבדנו את ביתה הנחמד של הנסיכה הנכבדה, היא נאלצה לנסוע מכאן, המסכנה."

"מה פירוש לנסוע…" אני אומר. "לאן?"

"האם אינך יודע?"

"איני יודע שום דבר."

"הם נסעו כולם לחוץ לארץ, ואני מאושר מאוד שהצלחתי לסדר שם משרה לבנהּ. לא היה אפשר שלא לעשות זאת אחרי מה שקרה אז… איום ונורא! אומללה שכמותה, אתה יודע שעוד באותו הלילה היא שרפה את כל הווֹלוּמים שלה וניפצה לרסיסים את היד מטרקוטה – אם כי, נדמה לי, שרדה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. בכלל, אירוע לא נעים ביותר, אולם הוא משמש הוכחה טובה מאין כמוה לאמת גדולה אחת."

"אם תשאל אותי, אפילו לשתיים ושלוש אמיתות."

הדיפלומט חייך, הביט בי ישירות ושאל:

"אילו אמיתות?"

"ראשית, זה מוכיח שצריך קודם לקרוא את הספרים שאנחנו מעיזים לדבר עליהם."

"ושנית?"

"ושנית, שאין זה מן התבונה להשאיר נערה בחוסר ידיעה ילדי שכזה, שבו הוחזקה עד לאותו מקרה הנסיכה הצעירה; אחרת, היתה כמובן מפסיקה לקרוא על ג'יבון הרבה יותר מהר."

"ושלישית?"

"שלישית, שעל הרוחות אי-אפשר לסמוך בדיוק כמו על האנשים החיים."

"אתה שוגה בכול. הרוח מאמתת רק את דעתי-שלי, ש'גם הטוב בנחשים עודנו נחש'. זאת ועוד, ככל שהנחש יותר טוב, כן הוא יותר מסוכן, מפני שהוא שומר את הארס בזנבו."

אילו היתה סאטירה במקומותינו, הדבר היה עשוי לשמש לה עלילה יוצאת מן הכלל.

לצערי, באין לי שום כישרונות של סאטיריקן, אוכל למסור זאת אך ורק בצורת סיפור פשוט.

כי, נדמה לי, נשארה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. צה לרסיסים את היד מטרקוטהי.


*מתוך "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק / הנווד המוקסם – סיפורים" בהוצאת כרמל (2016)

  1. אוֹגוּסטין קַלְמֶה (1757-1672), תיאולוג צרפתי, נזיר בנדיקטיני. ספרו "על הופעת הרוחות" ראה אור ברוסית בשנת 1867.
  2. שמותיהן של סופרות צרפתיות (de Sévigné, de la Fayette, de Maintenon, de Caylus, de Dangeau, de Coulange) מן המאה ה-17, שהיו מקורבות לחצרו של המלך לואי ה-14, מחברות של מכתבים וזיכרונות ששיקפו את החיים, את דרך החשיבה ואת התמונות של אורחות החיים בחוגי החצר – פרוזה מעודנת ודייקנית של תקופת הקלסיציזם. כמעט כל השמות עוותו בגרסתם הרוסית, מפני שלסקוב שאל אותם מזיכרונותיה של ז'אנליס בתרגום רוסי הלוקה בטעויות דפוס מרובות. הם מובאים כאן בצורתם הנכונה.
  3. סְטֵפָני פֵליסיטֶה ז'אנליס, (1830-1746), סופרת צרפתייה, רוזנת, מחברת פורה מאוד של רומנים, נובלות וחיבורים אחרים בעלי מוסר השכל, ברוח סנטימנטלית.
  4. עיירה בקרבת העיר ז'נבה, שוולטר חי בה את עשרים שנות חייו האחרונות.
  5. בעת תיאור פגישתה עם וולטר בזיכרונותיה מבקשת ז'אנליס ליצור את הרושם שהוא אדם לא מחונך ובעל טעם רע, חובב החנופה הגסה.
  6. ווֹלוּם (volume: צרפתית) – כרך.
  7. גברת ז'אנליס (צרפתית).
  8. habitude (צרפתית) – הרגל.
  9. אלאן קארדֶק – שמו הבדוי של המרקיז איפּוֹליט ליאוֹן ריווַייְל (1869-1803), ספיריטואליסט צרפתי מפורסם, שייסד אגודה וכתבי עת ספיריטואליסטים וחיבר שורה של ספרים על הספיריטואליזם, אשר רבים מהם תורגמו לרוסית. בחיבורו העיקרי, "ספר הרוחות", חילק קארדק את ה"רוחות" לסוגיהן והוא מקצה בו מקום בולט ל"רוחות קלות דעת", ש"אוהבות לגרום אי-נעימויות קטנות, להביך בני אדם, להטעות ולהוליך אותם שולל באמצעות כל מיני תכסיסים ערמומיים" (אלן קארדק, "ספר הרוחות", מוסקבה, 1906 [רוסית]).
  10. התארים של ז'אנליס.
  11. "הבולטין הרוסי" (רוסית). סיפורו של לסקוב "המלאך החתום" הופיע בגיליון הראשון של כתב עת זה לשנת 1873.
  12. איבן סֶרְגֵייֵביץ' גָגארין (1882-1814), נסיך שלאחר עזיבת השירות הדיפלומטי השתקע בפאריס, המיר את דתו לקתוליות והיה לנזיר במסדר הישועים. לסקוב הכיר את גגארין בעת שהותו בפאריס בשנת 1875. לימים סיפר על ההיכרות איתו במאמרו "הישועי גגארין בפרשת פושקין" ("איסְטוֹריצֶ'סְקִי וֶסְטְניק" [רוסית: "הבולטין ההיסטורי], 1886, גיליון 8). מטרת המאמר היתה לטהר את זכרו של גגארין מן החשד שהוא זה שכתב את המכתבים בעילום שם, אשר הביאו למותו הטראגי של פושקין.
  13. דֶרְזָ'ווין גַבְריאיל רוֹמָנוֹביץ' (1816-1743), משורר רוסי נודע.
  14. וָאסיליי אַנְדְרֵייֵביץ' ז'וּקוֹבְסקי (1852-1783), משורר, מתרגם ומבקר רוסי נודע, ממייסדי הזרם הרומנטי בשירה הרוסית.
  15. ברומן "אוֹבְּלוֹמוֹב" מוזכר פעמים אחדות שאובלומוב נהנה להתבונן במרפקיה החשופים של האלמנה פְּשֵׁניצינָה, שהוא מתגורר בדירתה.
  16. תחתונים, מכנסיים קצרים (צרפתית).
  17. אמרתי את אשר היה לי לומר (לטינית).
  18. מעומק הלב (צרפתית).
  19. כנראה שחזור לא מדויק,על פי הזיכרון, של סיום המשל של קרילוב, "האיכר והנחש": "על כן לא תסתדר איתי/ כי גם הטוב בנחשים/ אינו שווה מאום, לדעתי." (תרגום מילולי שלי; ד"מ). או בגרסתה של חגית בנזימן: "וסתם – על פי תחושת הבטן – אתה, נחש, נשארת פֶּתֶן" (איבן אנדרייביץ' קרילוב, "כל המשלים", נוסח עברי: חגית בנזימן, איורים: זהבית כרמל, כרמל, 2015, עמ' 333).
  20. בֶּרְנַרְדיני ורב (גרמנית). בשירו של היינה "Disputation" ("ויכוח") נזיר קתולי-פרנציסקני (ולא ברנרדיני) ורב יהודי מתווכחים: אלוהים של מי הוא האלוהים האמיתי. בוויכוח אמורה להכריע יפהפייה צעירה – מלכת ספרד.
  21. ציטוט לא מדויק משירו של אלכסנדר פושקין, "יפת תואר".
  22. מאריה דוּדֵפאן (1780-1697), מרקיזה הידועה בעיקר בזכות מכתביה המזהירים לוולטר ולאנציקלופדיסטים.note]] אחרי ש"ראייתה התדרדרה".[note]ציטוט לא מדויק מתוך המשל של קרילוב "הקוף והמשקפיים" (איבן אנדרייביץ' קרילוב, "כל המשלים", עמ' 55). לעת זקנתה התעוורה דוּדֵפאן.
  23. אֵדוּאַרְד גיבּוֹן (1737-1794), היסטוריון אנגלי נודע, בעל החיבור החשוב "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומאית" (1776). בסיפורו של לסקוב מובא שמו בדרך ביטויו הצרפתית, ג'יבּוֹן.
  24. ארמאן לוּאי דה גוֹנְטוֹ בּירוֹן (( Armand Louis de Gontaut-Biron, רוזן דה לוֹזֶן (1793-1747), גנרל צרפתי שהשתתף במלחמת העצמאות של ארצות הברית לצד המתיישבים ובמלחמות המהפכה הצרפתית. הוצא להורג בימי "שלטון הטרור".
  25. סוג של שמפניה.
  26. condoléance (צרפתית) – ניחומים, השתתפות בצער.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This