search
בקריאה כעת: רוסו מַלפֶּלו | ג'ובאני כרמלו ורגה
search

רוסו מַלפֶּלו

ג'ובאני כרמלו ורגה | מקור: איטלקית

תרגום : יונתן פיין

הקדמה מאת יונתן פיין

מהסיפוריו האייקוניים ורבי העוצמה של רב האמן הסיציליאני ג'ובאני ורגה. "רוסו מלפלו" (אדום רע-עור, בתרגום מילולי ישיר וחוטא למושג): זהו שם הגנאי של גיבור הסיפור, נער בן-בלי-בית שנולד וגדל לתוך האומללות בעבודה המפרכת במכרה החול, וזו גם קללתו: בשל אמונה טפלה שעל פיה שיער אדמוני מקורו מן השטן, נדון רוסו לנידוי גמור, שהוא עצמו מפליא להצדיק באורחו החייתי – עד לסיום הבלתי נמנע. מעבר לתיעוד יקר המציאות של הקיום המחפיר בכפרי סיציליה, ומיצוי של טכניקות סיפור  ייחודיות שגם היום נחשבות לפורצות דרך, ורגה מציץ בקיצור נמרץ ובאפס פשרות או רחמים לקרקעית מכרות החול של הרשעות והעליבות האנושית.

קראו עוד

 למָלְפֶּלוֹ קראו ככה כי הוא היה ג'ינג'י; והוא היה ג'ינג'י כי הוא היה ילד רע ומופרע, וראו עליו שיהיה פושטק אמיתי. אז כולם במכרה החול האדום קראו לו מלפלו; ואפילו אמא שלו, ששמעה את השם הזה כל הזמן, כמעט שכחה את השם שבו הטבילה אותו.

חוץ מזה, היא ראתה אותו רק בשבת בערב, כשחזר הביתה עם הפרוטות העלובות של השבוע; ומפני שהוא מלפלו, היה גם חשש שהוא ייקח לעצמו איזה שתיים-שלוש מהפרוטות האלה, אז על כל צרה, שלא יהיו טעויות, האחות הגדולה הוציאה לו קבלה בסטירות.

אבל הבעלים של המכרה אישר שזה היה כל הכסף, ולמען האמת גם זה היה יותר מדי בשביל מלפלו, פרחח שאף אחד לא רצה לראות מול העיניים, ושכולם ברחו ממנו כמו מכלב רחוב מטונף שליטפו בסוליות כשהיה בסביבה.

הוא באמת היה חתיכת בחור מכוער, מרושע, רגזן ופראי. באמצע היום, כשכל שאר הפועלים במכרה אכלו יחד את צלחת המרק שלהם ונחו קצת, הוא הלך להתבודד בפינה עם הסל שלו בין הרגליים, לכרסם את הלחם המבאיש שלו, מלפני שמונה ימים, כמו החיות החברות שלו, שבעצם היה אחת מהן; וכל אחד ירד עליו וזרק לו איזו הערה, וגם אבנים זרקו, עד שהמפקח שלח אותו בבעיטה חזרה לעבודה. והוא השמין מבעיטה לבעיטה, וסחב טוב יותר מהחמור האפור, בלי להעז להתלונן. הוא תמיד היה מרושל ומלוכלך מחול אדום, כי אחותו בדיוק התארסה והיו לה דברים אחרים בראש. בכל מקרה, את השם שלו הכירו בכל מוֹנסֶרַטוֹ וקוֶורְנָה כמו שמכירים את עשב השדה, עד שלמכרה שהוא עבד בו קראו "המכרה של מלפלו", ואת הבעלים זה שיגע. בקיצור החזיקו אותו שם ממש בתור צדקה, וכי מאסטרו מישיוּ, אבא שלו, מת באותו מכרה.

הוא מת ככה, ביום שבת אחד, כשרצה לסיים עבודה שלקח בקבלנות, על עמוד שפעם עזר להחזיק את המכרה וכבר לא היה בו צורך, עמוד שאמור לתת, ככה הוא והאדון העריכו בעין, שלושים וחמש או ארבעים עגלות חול. אבל מאסטרו מישיו חפר והוציא חול במשך שלושה ימים, ועוד נשאר מספיק לחצי יום עבודה בשני. זאת היתה עסקה גרועה ורק טמבל כמו מאסטרו מישיו יכול היה ליפול בפח ככה אצל האדון; לכן קראו לו "מאסטרו מישיו בהמה טיפשה", והוא היה בהמת המשא של כל המכרה. הוא, מסכן שכמותו, נתן להם לדבר והסתפק בלהרוויח את לחמו בשתי הידיים שלו, במקום לשלוח אותן אל שאר העובדים ולהתחיל קטטות. מלפלו היה עושה פרצוף כל כך מקומט, כאילו העלבונות האלה נוחתים על הכתפיים שלו, וכל כמה שהיה קטן הוא פתח עליהם כאלה עיניים, שהאחרים אמרו לו: "תמשיך ככה, ולא תמות במיטה, כמו אבא שלך."

אבל בסוף גם אבא שלו לא מת ככה, במיטה שלו, כל כמה שלא היה בהמה טובה. דוד מומוּ הצולע אמר שאת העמוד הזה הוא לא היה מוריד גם בשביל עשרים אונצ'ה, עד כדי כך מסוכן זה היה; אבל מצד שני במכרות הכול מסוכן, ואם מתחילים לשים לב לכל סכנה כבר עדיף ללכת להיות עורך דין.

וככה בשבת בערב המשיך מאסטרו מישיו להכות בפני השטח של העמוד, הרבה אחרי שבכנסייה צלצלו פעמוני האווה-מריה, וכל שאר העובדים הדליקו מקטרת ואמרו לו שיעשה חיים בגירוד חול בשביל האדון, והזהירו אותו לא למות כמו עכבר במלכודת. והוא, שהיה רגיל לבדיחות, לא שם לב אליהם, וענה רק באותו "אה! אה!" ששיחרר עם כל מעדר שמילא, ובין לבין מילמל:

"זה בשביל לחם! זה בשביל יין! זה בשביל השמלה של נונציאטה!" וככה המשיך וחישב איך יוציא את הכסף מהעבודה הקבלנית שלו.

מחוץ למכרה התמלאו השמים כוכבים, ולמטה העלה הלפיד הבוער עשן והסתובב כמו גלגל טוויה. עמוד החול האדום הגדול, שהצטמק עם כל מכת מעדר, התעוות והתעקל כמו קשת, כאילו יש לו כאב בטן וגם הוא אומר "אוי!". מלפלו פינה את האדמה, והזיז למקום בטוח את המכוש, את השק הריק ואת פיאסקו היין.

אבא שלו, שאהב אותו, המסכן, כל הזמן אמר לו "זוז לשם!" או "שים לב! שים לב אם נופלים מלמעלה אבני חצץ או גושי חול, ותברח!" ולפתע לא אמר יותר כלום, ומלפלו, שהסתובב לשים את כלי הברזל בסל, שמע צליל עמום וחנוק, שמשמיע החול כשהוא נערם ונופל בבת אחת, והאור כבה.

באותו ערב, כשבאו בבהילות לחפש את המהנדס שפיקח על העבודות במכרה, היה המהנדס בתיאטרון, ולא היה מחליף את המושב שלו שם בכס המלך, כי היה חובב תרבות מושבע. רוסי גילם את "המלט", וזה היה ערב נהדר. ליד הכניסה הוא מצא את עצמו מוקף בכל נשות מונסראטו, שצרחו והכו על החזה כדי לבשר על האסון הנורא שקרה לקומארה סנטה, ורק היא לבדה, המסכנה, לא אמרה כלום והשיניים שלה נקשו כאילו זה ינואר. המהנדס, שאמרו לו שהמקרה קרה לפני ארבע שעות, שאל בשביל מה באו אליו אחרי ארבע שעות. בכל זאת הוא הלך לשם עם סולמות ולפידים, אבל עברו עוד שעתיים, ובסך הכול שש, והצולע אמר שייקח שבוע להוציא מהמנהרה את כל החול שנפל.

ממש ארבעים עגלות! הר של חול נפל שם, חול דק ושרוף מלבה, שאפשר לערבב אותו בידיים וצריך כמות כפולה של טיח. אפשר היה למלא עגלות במשך שבועות. יופי של עסקה הוא עשה, מאסטרו בהמה טיפשה!

המהנדס חזר לראות את הקבורה של אופליה, ושאר הכורים משכו בכתפיים וחזרו הביתה אחד אחרי השני. בתוך כל הדוחק וההמולה אף אחד לא שם לב לקול של נער, שכבר לא היה בו שום דבר אנושי, והוא שאג "תחפרו! תחפרו כאן! מהר!"

"אֶה!" אמר הצולע, "זה מלפלו! מאיפה יצא מלפלו? אם לא היית מלפלו, בחיים לא היית יוצא מזה, בחיים!"

האחרים צחקו, אחד אמר שהשטן בעד מלפלו, מישהו אחר אמר שיש לו יותר נשמות מלחתול. מלפלו לא ענה, אפילו לא בכה, הוא היה בתוך הבור וחפר בחול בציפורניים, וככה אף אחד לא שם לב אליו. וכשהתקרבו אליו עם האור, הם ראו שהפנים שלו כל כך מעוותות, ומבט עיניו המרושעות כל כך מזוגג, ומהפה יוצא לו כל כך הרבה קצף, שהוא נראה פשוט מפחיד. הציפורניים שלו נתלשו ונתלו לו מהידיים, מלאות דם. ואחר כך כשרצו לעקור אותו משם זה היה סיפור רציני; לא היו לו ציפורניים לשרוט בהן, והוא נשך כמו כלב מטורף והיה צריך לתפוס אותו בשׂערות ולגרור אותו משם בכוח.

אבל בסוף הוא חזר למכרה אחרי כמה ימים, כשהאמא המתייפחת שלו לקחה אותו לשם ביד. כי מה, את הלחם שאתה אוכל לפעמים אי אפשר ללכת לחפש בכל מקום שבא לך. והאמת שהוא לא רצה להתרחק יותר מהמנהרה ההיא, וחפר בה במרץ, כאילו כל סל חול שהוא מוציא יורד מהחזה של אבא שלו. לפעמים, כשעבד במעדר, נעצר בבת אחת – במעדר מונף באוויר, הבעת תיעוב על הפנים ומבט סהרורי – ונראַה שהוא מקשיב למשהו שהשטן שלו לוחש לו באוזניים, מהצד השני של הר החול שנפל. באותם ימים הוא היה עצוב ורשע מהרגיל, עד כדי כך שבקושי אכל, ואת הלחם זרק לכלב, כאילו זה לא חסדו של האל. הכלב אהב אותו, כי כלבים לא מסתכלים על שום דבר חוץ מהיד שנותנת להם לחם. אבל החמור האפור, בהמה מסכנה, חבול ושדוף, ספג את כל עוצמת הרוע של מלפלו; הוא הרביץ לו בלי רחמים במקל המעדר, ופלט: "ככה תתפגר יותר מהר!"

אחרי המוות של אבא שלו נדמה היה שהשטן נכנס בו, והוא עבד כמו התאואים הפראיים האלה שצריך לקשור באף בנזם ברזל. הוא ידע שהוא "מלפלו" וניסה להצדיק את השם, ונהיה הכי מרושע שהוא יכול, ואם קרה איזה אסון, אם פועל איבד כלי עבודה, אם חמור שבר רגל, או חלק ממנהרה התמוטט, תמיד כולם ידעו שזה הוא; והוא באמת ספג את המכות בלי להתלונן, ממש כמו החמורים שמקמרים את הגב כשמחטיפים להם, אבל ממשיכים בשלהם. כלפי שאר הילדים הוא היה פשוט אכזר, ונדמה היה שהוא רוצה לנקום בחלשים ממנו על כל הרעות שחשב שעשו לו, לו ולאבא שלו. הוא חש עונג משונה כשנזכר בכל ההתעללויות וההתנכלויות באבא שלו אחת אחת, ואיך שנתנו לו להתפגר. וכשהיה לבד היה מלמל: "גם לי הם עושים ככה! ולאבא שלי קראו בהמה טיפשה כי הוא לא עשה ככה." ופעם אחת כשעבר לידו האדון, הוא תקע בו מבט מרושע: "זה הוא! בשביל שלושים וחמישה טארי!" ופעם אחרת, כשהיה מאחורי הצולע: "וגם הוא! והוא צחק עליו! שמעתי אותו באותו ערב!"

Psst, you might also like:
חרפה

כדי לסגנן קצת את הרוע שלו, נראה היה שהוא לוקח תחת חסותו נער מסכן, שבא לא מזמן לעבוד במכרה. הוא נפל מפיגום ונקע את הירך, ולא יכול היה לעבוד יותר בבניין. המסכן צלע כשסחב את שק החול על הכתפיים כאילו הוא רוקד טָרנטֶלה, כל המכרה צחק עליו ובגלל זה הדביקו לו את השם "צפרדע"; אבל בעבודה, אפילו שהיה צפרדע, הוא הרוויח את הלחם שלו מתחת לאדמה; ומלפלו נתן לו גם את הלחם שלו, מתוך ההנאה שהיתה לו לרדות בו, ככה אמרו.

והוא באמת עינה אותו במאה דרכים שונות. הוא הרביץ לו בלי סיבה ובלי רחמים, ואם צפרדע לא התגונן, הוא הרביץ לו יותר חזק, ביותר להט, ואמר: "נו! בהמה טיפשה! בהמה טיפשה אתה! אם אין לך ביצים להגן על עצמך ממני, שאני לא נגדך, זה אומר שתיתן לכל אחד לפוצץ לך את הפנים!" או, כשצפרדע ייבש את הדם שירד לו מהפה ומהנחיריים, "ככה, כשהכאב מהמכות שלי יצרוב לך, אתה תדע לתת מכות כאלה לאחרים!"

כשדחף חמור עם מטען בעלייה התלולה של המכרה, וראה שהוא מותח את הפרסות, מותש, כורע תחת המשקל, מתנשף במבט כבוי, היה מרביץ לו בלי רחמים בידית המעדר, והמכות נשמעו יבשות ועמומות על הרגליים והצלעות החשופות. לפעמים קיפל המטח את הבהמה לשניים, אבל לא היו לה כוחות והיא לא היתה מסוגלת לעשות עוד צעד, והיתה נופלת על הברכיים, וחמור אחד נפל כל כך הרבה שכבר היו לו פצעים בברכיים. ואז מלפלו הבהיר לצפרדע: "החמור חוטף כי הוא לא יכול להחזיר; ואם הוא היה יכול, הוא היה מועך אותנו מתחת לרגליים שלו וקורע לנו את העור בשיניים."

ולפעמים: "אם יוצא לך לתת מכות, תדאג לתת הכי חזק שאתה יכול. ככה שאלה שמקבלים אותן יחשבו שאתה יותר חזק מהם, והרבה פחות אנשים יציקו לך."

כשעבד במעדר או במכוש הוא הניף את הידיים בטירוף, כאילו יש לו משהו נגד החול, והיה מכה שוב ושוב בשיניים חשוקות, ובאותו "אה! אה!" של אבא שלו. "החול הוא חתיכת בוגד," אמר לצפרדע בשקט, "כמו כל האחרים, שאם אתה יותר חלש, הם מצליפים לך בפנים, ואם אתה יותר חזק, או חלק מקבוצה גדולה כמו הצולע, אז הם נותנים לך לנצח. אבא שלי תמיד הרביץ לחול, אבל הוא לא הרביץ לאף אחד אחר ובגלל זה קראו לו בהמה טיפשה, והחול עשה לו תרגיל ובלע אותו, כי הוא היה יותר חזק."

בכל פעם שצפרדע קיבל עבודה קשה מדי והתבכיין כמו איזה נקבה, מלפלו החטיף לו בגב ונזף בו:"שתוק, תרנגולת!" ואם צפרדע לא הפסיק להתבכיין, הוא עזר לו ואמר בגאווה מסוימת "תשאיר את זה לי, אני יותר חזק ממך." או שנתן לו את חצי הבצל שלו, והסתפק בלחם יבש, ומשך בכתפיים והוסיף "אני רגיל לזה."

הוא היה רגיל להכול, הבחור הזה, סטירות, בעיטות, מכות בידית של את חפירה או הצלפות ברצועה של חמור; לעלבונות ולבדיחות של כולם, לשינה על אבנים, בידיים ובגב שבורים מארבע-עשרה שעות עבודה; גם לצוּם הוא היה רגיל, כשהאדון היה מעניש אותו ולוקח לו את הלחם או את המרק. הוא אמר שאת הקצבת המכות שלו האדון מעולם לא חסך ממנו, אבל מכות לא עולות כלום. בכל זאת הוא לא התלונן, והתנקם בחשאי, בערמומיות, באמצעות כל התכסיסים האלה שנדמה היה שהמציא לו השטן: לכן הוא תמיד נענש, גם כשלא היה אשם; הרי אם זה לא היה הוא זה יכול היה להיות הוא, והוא אף פעם לא הצטדק, מה גם שזה ממילא לא היה עוזר. ולפעמים כשצפרדע המבועת התחנן בפניו בדמעות להגיד את האמת ולחסוך מעצמו את העונש, היה חוזר ואומר: "מה זה משנה? אני מלפלו!" ואף אחד לא ידע להגיד בדיוק אם הכיפוף הזה של הראש והכתפיים הוא סימן של גאווה זועפת או אדישות נואשת, ואפילו לא ידעו אם בתוכו מסתתרת פראות אדירה או ביישנות. מה שבטוח הוא שאפילו אמא שלו לא קיבלה ממנו ליטוף אחד, ולכן גם לא נתנה.

בשבתות בערב, כשהיה מגיע הביתה עם הפנים המכוערות האלה, המטונפות מנמשים ומחול אדום, לבוש באותם סמרטוטים רחבים שהשתלשלו מטה מכל צד, היתה אחותו תופסת את מקל המטאטא ביד, אם היה מתקרב לדלת ככה בהופעה הזאת, שהיתה מבריחה את הארוס שלה אילו היה רואה עם איזה מין גיס הוא עומד להיתקע. האמא תמיד היתה אצל איזו שכנה, אז הוא היה הולך להצטנף על שק הקש שלו כמו כלב חולה. ואז ביום ראשון, כשכל שאר הנערים בסביבה לבשו חולצה נקייה כדי ללכת למיסה או להסתובב בחצר, נראה היה שאין לו מה לעשות חוץ מללכת לשוטט בשבילי שדות הירק, או לרדוף אחרי לטאות מסכנות שלא עשו לו כלום וליידות בהן אבנים, או לחורר חורים בגדרות שיחי הצבר. את העלבונות ואת האבנים של שאר הילדים הוא בטח לא אהב.

האלמנה של מאסטרו מישיו היתה מיואשת מהילד הזה שלה, שהיה פרא אדם, כמו שאמרו כולם, ובאמת לא היה שונה מאוד מהכלבים האלה, שמרוב בעיטות ואבנים שהם חוטפים, מקפלים את הזנב בין הרגליים ובורחים ברגע שהם רואים נפש חיה, ונעשים מורעבים, מרוטי שיער ופראיים כמו זאבים. לפחות מתחת לאדמה, במכרה החול, כל כמה שהיה מכוער, מסמורטט וגועלי, שם כבר לא לעגו לו, והוא ממש נראה כמי שנולד לעבודה הזאת, אפילו בצבע השיער שלו ובעיני החתול המרושעות האלה, שהתכווצו עוד יותר מול השמש. כמו החמורים שעובדים במכרות שנים על גבי שנים וכבר לא יוצאים מהם, שמצניחים אותם בחבלים למנהרות התת-קרקעיות שפיר הכניסה אליהן אנכי, והם נשארים שם כל החיים. נכון, אלה חמורים זקנים, שקונים בשתים-עשרה או שלוש-עשרה לירות, לפני שמביאים אותם לבית המטבחיים בפְּלָאייה, אבל בשביל העבודה שהם צריכים לעשות למטה הם עדיין טובים; ומלפלו מן הסתם לא היה שווה יותר מהם; אם יצא מהמכרה בשבת בערב, יצא כי היו לו ידיים להעלות את עצמו בעזרתן בחבל, וכי היה צריך ללכת להביא לאמא שלו את הכסף של השבוע.

ברור שהוא היה מעדיף להיות פועל בניין, כמו צפרדע, ולעבוד ולשיר על פיגומים באוויר, באמצע השמים הכחולים, עם השמש בגב; או להיות עגלון, כמו קומפארה גָסְפַּרֶה, שבא לקחת את החול מהמכרה, מתנודד חצי ישן על העגלה, עם מקטרת בפה, ונוסע כל היום בדרכים היפות בכפרים; או אפילו יותר טוב, הוא היה רוצה להיות איכר שמבלה את החיים שלו בשדות, בתוך כל הירוק הזה מתחת לצמרות החרובים, הים הכחול אי שם באופק וציוץ הציפורים מעל לראש. אבל זאת היתה העבודה של אבא שלו, ולתוך העבודה הזאת הוא נולד. וכשחשב על כל זה, הצביע לצפרדע על העמוד שנפל על אבא שלו, וסיפק עוד חול שרוף ודק שהעגלון בא לקחת, מתנדנד על קורות העץ של העגלה עם המקטרת בפה, ואמר לו שכשיסיימו לחפור ולהוציא את החול, תתגלה הגופה של אבא שלו, לבושה במכנסי פשתן כמעט חדשים. צפרדע פחד, אבל הוא לא. הוא סיפר שתמיד היה שם, מאז שהיה ילד, ותמיד ראה את החור השחור הזה, ששקע עוד ועוד מתחת לאדמה, ואבא שלו היה לוקח אותו לשם ביד. אחר כך פשט את הזרועות שלו ימינה ושמאלה, וסיפר כמה סבוך מבוך המנהרות שיש מתחת לרגליים שלהם, שהוא משתרע הלאה והלאה בלי סוף, לכל עבר, עד שרואים באופק את מדרון הלבה השחור והשומם, המוכתם בשיחי רותם שרופים; וסיפר שיש אנשים רבים שנשארו בפנים, שנמחצו או איבדו את הדרך בחושך, וצעדו במשך שנים והם עדיין צועדים; שלא מצליחים למצוא את הפתח שנכנסו ממנו, ולא יכולים לשמוע את הצעקות הנואשות של הבנים שלהם, שמחפשים אותם לשווא.

Psst, you might also like:
נתנו לנו את האדמה

אבל פעם אחת כשמילאו את סלי החול התגלתה אחת מהנעליים של מאסטרו מישיו, ואת מלפלו תקף כזה רעד שהיה צריך למשוך אותו בחבלים חזרה לאוויר הפתוח, ממש כמו חמור שמתחיל לבעוט באוויר. אבל לא הצליחו למצוא לא את המכנסיים הכמעט חדשים ולא את השיירים של מאסטרו מישיו, למרות שהמומחים קבעו שזה צריך להיות המקום המדויק שבו התמוטט עליו העמוד; וכמה פועלים, חדשים במקצוע, התפלאו כמה גחמני החול הזה, שפיזר את בהמה טיפשה לכל עבר, נעליים לכאן ורגליים לכאן.

אחרי שמצאו את הנעל, את מלפלו תפס כזה פחד שפתאום תצוץ בחול גם כף הרגל העירומה של אבא שלו, שהוא לא רצה לתקוע את המעדר בחול: מוטב שהוא עצמו יחטוף אותו בראש, את המעדר. הוא הלך לעבוד בנקודה אחרת ולא רצה לחזור יותר לאזורים האלה. ויומיים או שלושה אחרי זה באמת גילו את הגופה של מאסטרו מישיו, המכנסיים עליו, שוכב על פניו כאילו הוא מפוחלץ. דוד מומוּ העיר שהוא בטח סבל הרבה זמן לפני שמת, כי עמוד החול התקמר והתמוטט עליו וקבר אותו חי; גם עכשיו אפשר היה לראות שמאסטרו בהמה טיפשה עוד ניסה להשתחרר מהחול מתוך דחף – הידיים שלו היו חבולות והציפורניים שבורות. "בדיוק כמו הבן שלו מלפלו!" חזר ואמר הצולע, "הוא חפר מכאן, והבן שלו משם." אבל לבחור לא אמרו כלום, כי ידעו שהוא רשע ונקמן.

העגלון פינה את הגופה ממתחת לפני האדמה בדיוק כמו שפינה את החול שנפל ואת החמורים המתים, כי הפעם, חוץ מהסירחון של הפגר, היתה גם גופה של בשר שהוטבל בכנסייה; והאלמנה הקטינה את המכנסיים והחולצה והתאימה אותם למידות של מלפלו, שככה קיבל בפעם הראשונה בחיים שלו בגדים חדשים, ואת הנעליים הם שמרו לו כשיגדל, כי אותן אי אפשר להקטין, והארוס של האחות לא רצה נעליים של אדם מת.

מלפלו העביר את היד על בד המכנסיים הכמעט חדשים שעל הרגליים שלו, והרגיש שהם רכים וחלקים כמו הידיים של אבא כשליטפו לו את השיער, אדומות ומחוספסות ככל שהיו. את הנעליים הוא תלה על מסמר מעל שק הקש שלו, כאילו היו נעלי בית של האפיפיור, וביום ראשון לקח אותן, צחצח ומדד; ואחר כך הניח אותן על הרצפה זו ליד זו ובחן אותן במשך שעות, במרפקים על הברכיים וסנטר על כף היד, מהרהר במי יודע אילו רעיונות שמתבשלים בראש הזה שלו.

רעיונות מוזרים היו לו, למלפלו הזה! כיוון שירש גם את המעדר והמכוש של אבא שלו, הוא השתמש בהם, ולא הזיז לו שהיו כבדים מדי לגילו; וכשהציעו לו למכור אותם, ולשלם לו עליהם כאילו הם חדשים, הוא סירב; הקתות שלהם נהיו כל כך חלקות ומבריקות מהידיים של אבא שלו, ששום  כלי אחר לא היה נעשה חלק ומבריק יותר תחת ידיו, גם אם היה עובד מאה שנה או יותר.

באותו זמן התפגר החמור האפור מרוב ייסורים וזקנה, והעגלון הלך לזרוק אותו רחוק, במדרונות הלבה. "ככה עושים," סינן מלפלו. "הציוד שלא משתמשים בו יותר, זורקים אותו רחוק." והוא הלך לבקר את הפגר של האפור שהיה מוטל בתחתית הערוץ, ולקח איתו בכוח גם את צפרדע, שלא רצה לבוא; ומלפלו אמר לו שבעולם הזה צריך להתרגל לראות בעיניים שלך כל דבר יפה או מכוער, והביט דקות ארוכות, בסקרנות רעבתנית של ילד רחוב, בכלבים ששעטו לשם מכל החוות בסביבה, להתקוטט על הבשר של האפור. כשהשניים הופיעו ברחו הכלבים ביללות, והסתובבו וחרחרו על המדרון ממול, אבל רוסו לא נתן לצפרדע לגרש אותם באבנים. "תראה את הכלבה השחורה הזאת," הוא אמר לו, "שלא פוחדת מהאבנים שלך. היא לא פוחדת כי היא רעבה יותר. תראה את הצלעות שלה!". עכשיו הוא לא סבל יותר, החמור, והוא שכב בשלווה וארבע הרגליים שלו היו שמוטות לכל עבר, ונתן לכלבים להתענג ולרוקן לו את ארובות העיניים העמוקות ולפשוט לו את העור מעל לעצמות הלבנות שלו, אבל השיניים שחתכו לו את המעיים לא גרמו לו לכופף את הגב כמו שעשתה המכה הכי קלה באת, מאלה שהיו נותנים לו כדי להכניס לו קצת כוח לגוף כשהוא עולה בדרך התלולה. ככה העולם עובד! גם החמור חטף את מכות האת והשריטות שלו, וגם הוא, כשכרע תחת כובד המשקל ולא היה לו אוויר להמשיך, היו לו את העיניים האלה, כשהרביצו לו, כאילו הוא אומר: "לא עוד! לא עוד!" אבל עכשיו את העיניים שלו אכלו הכלבים, והוא צוחק על כל המכות והשריטות האלה בפה השלדי שלו, שנשארו בו רק שיניים. ועדיף היה לו לא להיוולד.

אדמת הטרשים של הלבה השתרעה נוגה ושוממת עד האופק, טיפסה על פני גבעות וגלשה בגאיות, שחורה וחרושת קמטים; שום צרצר לא צִרצר ושום ציפור לא עפה מעליה. לא נשמע שם שום קול, אפילו לא מכות המכוש של העובדים מתחת לאדמה. וכל פעם מחדש אמר מלפלו שמתחת לאדמה הכול חלול בגלל המנהרות, בכל מקום, לכיוון העמק ולכיוון ההר; עד כדי כך שפעם נכנס כורה אחד בשיער שחור ויצא בשיער לבן, ואחד אחר, שכבה לו הלפיד, צעק לשווא "הצילו" אבל אף אחד כבר לא שמע אותו.

"היחיד ששומע את הצעקות שלו היה הוא בעצמו!" הוא אמר, והרעיון הזה, אפילו שהלב שלו היה יותר קשה מהטרשים שעל אדמת הלבה, עשה לו צמרמורת. "האדון שולח אותי הרבה פעמים רחוק, למקום שאליו האחרים פוחדים ללכת. אבל אני מלפלו, ואם אני לא אחזור, אף אחד לא יחפש אותי."

ובכל זאת, בלילות היפים של הקיץ זהרו הכוכבים הנוצצים גם על אדמת הלבה, והשדות סביב היו שחורים אף הם, כמו הלבה, ומלפלו, עייף מיום העבודה הארוך, נשכב על השק שלו בפנים מופנות לשמים, ליהנות מהשלווה ומהאורות מלמעלה. בגלל זה הוא שנא את לילות הירח, שבהם הים מתמלא ניצוצות ואפשר לראות פה ושם את השדות – ואז המדרון אפילו יותר עירום ונטוש. "בשבילנו, שנולדנו לחיות מתחת לאדמה," חשב מלפלו, "צריך להיות תמיד חושך, בכל מקום." הינשוף נשף בקול על פני אדמת הלבה וניתר לכל עבר. הוא חשב: "גם הינשוף מריח את המתים שנמצאים פה מתחת לאדמה, והוא מתוסכל כי הוא לא יכול למצוא אותם."

צפרדע פחד מינשופים ומעטלפים, אבל רוסו נזף בו וירד עליו, כי למי שחייב להישאר לבד אסור לפחד משום דבר, וגם החמור האפור לא פחד מהכלבים שפשטו לו את העור, עכשיו כשכבר לא כואב לו כשאוכלים לו את הבשר.

Psst, you might also like:
בית תפוס

"אתה היית רגיל לעבוד על הגגות כמו חתול," הוא אמר לו. "ואז זה היה סיפור אחר. אבל עכשיו כשאתה מוכרח לחיות מתחת לאדמה, כמו עכבר, לא צריך לפחד מעכברים או מעטלפים, שהם עכברים זקנים עם כנפיים, ולעכברים מתאים להיות עם המתים."

צפרדע מצידו נהנה הנאה מסוימת להסביר בשביל מה יש כוכבים למעלה בשמים, והוא סיפר לו ששם למעלה נמצא גן עדן, שאליו הולכים המתים שהיו טובים ולא עשו להורים שלהם צרות. "מי אמר לך את זה?" שאל מלפלו, וצפרדע ענה שאמא שלו.

אז מלפלו גירד בראש, וחייך בקול של ילד רחוב מרושע שחושב שהוא יודע הכול: "אמא שלך אומרת לך ככה, כי אתה במקום מכנסיים צריך ללבוש שמלה."

ואז הוא חשב על זה קצת.

"אבא שלי היה טוב ולא עשה רע לאף אחד, עד כדי כך שקראו לו בהמה טיפשה. אבל הוא שם למטה, ואפילו מצאו את כלי העבודה שלו ואת הנעליים והמכנסיים שלו שאותם אני לובש עכשיו."

קצת אחר כך צפרדע, שהמצב שלו הידרדר כבר לא מעט זמן, היה כל כך חולה שבערב היו צריכים להוציא אותו מהמכרה על חמור, שרוע בין סלי החול הגדולים, רועד מחום כמו עוף ספוג מים. אחד הפועלים אמר שהבחור בחיים לא יפַתֵח עצמות קשוחות מספיק בשביל העבודה הזאת, ושכדי לעבוד במכרה בלי להשאיר לו את העור שלך אתה צריך להיוולד לזה. אז למלפלו היתה גאווה שהוא נולד לזה, ושהוא כל כך בריא וחזק גם באוויר הרע ולמרות כל הקשיים. והוא סחב את צפרדע על הכתפיים, ועודד אותו בדרך שלו, בצעקות ובמכות. אבל פעם אחת כשהרביץ לו בגב, התחיל צפרדע לירוק דם, ואז מלפלו המבועת השתנק והסתכל בתוך הפה והאף שלו לראות מה הוא עשה לו, ונשבע שלא יכול להיות שהוא פגע בו עד כדי כך ברצינות, במכות האלה שנתן לו, וכדי להוכיח לו את זה הוא נתן לעצמו מכות כאלה בחזה ובגב, באבן; אבל עובד אחד שהיה שם הוריד לו בעיטה רצינית בגב, שהדהדה כמו מכה על תוף, וגם אז מלפלו לא זז, ורק אחרי שהפועל הלך הוא הוסיף: "ראית? לא עשה לי כלום! והוא הרביץ הרבה יותר חזק ממני, נשבע לך!"

צפרדע בכל אופן לא הבריא, והמשיך לירוק דם ולקדוח מחום כל הזמן. אז מלפלו קנה לו יין ומרק חם מהמשכורת השבועית שלו, ונתן לו את המכנסיים הכמעט חדשים שלו שיכסו אותו יותר טוב. אבל צפרדע כל הזמן השתעל ולפעמים כמעט נחנק; בערב לא היתה דרך לנצח את צמרמורות החום, לא בשקים שלו, לא בקש שבו כיסה אותו ולא כששם אותו מול האש. מלפלו לא הוציא הגה ונותר רכון מעליו בלא-ניע, בידיים על הברכיים, הסתכל עליו בעיניים המכוערות האלה שלו, שהיו קרועות לרווחה כאילו הוא רוצה לצייר תמונה שלו. וכששמע אותו נאנח בקול חלוש, וראה שהפנים שלו רצוצות והעיניים כבויות, בול כמו אלה של החמור ההוא שהתנשף סחוט כולו מתחת למשקל הכבד שסחב בעלייה, הוא מילמל: "עדיף שתתפגר מהר! אם אתה צריך לסבול ככה, עדיף שתתפגר!" והאדון אמר שמלפלו מסוגל להוריד לו את הראש, לבחור הזה, וצריך לפקוח עליו עין.

יום שני אחד צפרדע לא חזר יותר למכרה והאדון נפטר ממנו, כי במצב שאליו הוא הגיע הוא כבר הביא יותר נזק מתועלת. מלפלו בירר איפה הוא גר, ובשבת הלך לבקר אותו. צפרדע המסכן כבר היה יותר שם מכאן; אמא שלו בכתה וצעקה, כאילו הבן שלה הוא מאלה שמרוויחים עשר לירות בשבוע.

את זה מלפלו פשוט לא הצליח להבין, והוא שאל את צפרדע למה אמא שלו צורחת ככה, בזמן שכבר חודשיים הוא לא מרוויח אפילו את מה שהוא אוכל. אבל צפרדע המסכן כבר לא שם לב אליו, כאילו שקע כולו בספירת קורות הגג בתקרה. אז עלה בדעתו של רוסו, שהאמא של צפרדע צועקת ככה, כי הבן שלה תמיד היה חלש וחולה, והיא טיפלה בו כמו באותם תינוקות שאי אפשר לגמול. הוא לעומת זאת תמיד היה בריא וחזק, והוא "מלפלו", ואמא שלו לא בכתה עליו אף פעם כי לא פחדה לאבד אותו.

אחר כך אמרו במכרה שצפרדע מת, והוא חשב על זה שעכשיו הינשוף נושף בלילה גם בגללו, וחזר אל העצמות של האפור, בערוץ שאליו היה הולך עם צפרדע. מהחמור נשארה עכשיו רק ערימת עצמות מרוסקות, וזה מה שיקרה גם לצפרדע, ולאמא שלו יתייבשו הדמעות, כמו שלאמא של מלפלו הן התייבשו אחרי שמאסטרו מישיו מת, ועכשיו היא התחתנה שוב והלכה לגור בצ'יפַלי; גם האחות התחתנה והם נעלו את דלת הבית על סורג ובריח. ומאותו רגע אם הרביצו לו כבר לא היה אכפת להן, ואפילו לו לא, וכשיקרה לו מה שקרה לאפור או לצפרדע הוא לא ירגיש כלום.

בערך באותה תקופה בא לעבוד במכרה מישהו שבחיים לא היה שם קודם, ועשה כל מה שהוא יכול כדי להסתתר. שאר הפועלים אמרו שהוא ברח מהכלא, ושאם יתפסו אותו יחזירו אותו פנימה לשנים על גבי שנים. ככה למד מלפלו שכלא זה מקום שבו שמים גנבים ופראי אדם כמוהו, והם תמיד סגורים שם ותחת מעקב.

מאותו רגע הוא פיתח סקרנות לא בריאה בקשר לאדם הזה, שטעם את טעם הישיבה בכלא וברח. אבל אחרי שבועות מעטים הכריז הנמלט חד וחלק שנמאס לו מהחיים המסריחים האלה של חפרפרת, ויותר טוב מבחינתו לשבת בפנים כל החיים שלו, כי הכלא יחסית הוא גן עדן והוא מעדיף לחזור לשם בעצמו. "אז למה כל מי שעובד במכרה לא מבקש לשבת בכלא?" שאל מלפלו.

"כי הם לא 'מלפלו' כמוך!" ענה הצולע. "אבל אל תדאג, אתה תלך לשם, ושם תשאיר את העצמות שלך."

אבל בסוף את העצמות הוא השאיר במכרה, מלפלו, כמו אבא שלו, אבל בצורה שונה. פעם אחת היה צריך לבדוק מעבר שהאמינו שהוא מתחבר לפתח הגדול בצד שמאל, בכיוון העמק, כי אם זה נכון, תיחסך  בערך חצי מהעבודה בהוצאת החול. אבל אם זה לא היה נכון, היתה סכנה ללכת לאיבוד בפנים ולא לחזור לעולם. שום ראש משפחה לא הסכים להסתכן במשימה או לתת לבנים שלו להפקיר את הדם בשבילה, גם בעד כל הזהב שבעולם.

אבל למלפלו לא היה אפילו מי שייקח את כל הזהב שבעולם תמורת העור שלו, אם העור שלו בכלל שווה את כל זהב שבעולם; אמא שלו התחתנה מחדש והלכה לגור בצ'יפלי, ואחותו גם התחתנה. הבית שלו היה נעול בפניו ולא היה לו שום דבר בעולם חוץ מהנעליים של אבא שלו תלויות על מסמר; לכן תמיד הטילו עליו את העבודות הכי מסוכנות ואת המשימות הכי מפחידות. ואם הוא לא גילה שום דאגה לעצמו, לאחרים בטח לא היה אכפת. כששלחו אותו לבדיקה הזאת, הוא נזכר באותו כורה שהלך לאיבוד, במשך שנים ארוכות, והוא עדיין צועד וצועד בחושך וצועק "הצילו" ואיש לא יכול לשמוע אותו; אבל הוא לא אמר כלום. ובעצם, למה זה כבר היה עוזר? הוא לקח את הציוד של אבא שלו, את המכוש, את המעדר, את הפנס, את שק הלחם, את פיאסקו היין, ויצא לדרך; ואיש לא שמע עליו עוד לעולם.

ככה אבדו אפילו העצמות של מלפלו, והבחורים במכרה מנמיכים את הקול כשהם מדברים עליו במנהרות התת-קרקעיות, כי הם פוחדים שהוא פתאום יצוץ מולם, בשיער האדום והעיניים האפורות המכוערות שלו.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This