search
בקריאה כעת: שבילים אפשריים | מרגריטה איוב
search

שבילים אפשריים

מרגריטה איוב | מקור: גרמנית

תרגום : שירי שפירא

הקדמה מאת יאן ברנדט

חופשה בישימון: שני אנשים, כלב. ורה והמספרת או המספר, זה נותר מעורפל – כמו דברים רבים בסיפור הזה. מעורפל במובן הטוב ביותר של המילה. כתיבה שהיא מדויקת להפליא ומטושטשת בעת ובעונה אחת. עזים, אווזים, תרנגולות, רועה צאן ומשפחתו, בעל פונדק – וחבל ארץ צחיח מעל הכול. פרוזת טבע חריפה – בלי להכביר עליה משמעות. סיפור על התרחקות והתקרבות מחדש לחיים, גישוש חרישי ואיטי אחר דברים ואנשים. הניסיון לעשות סדר באמצעות הכתיבה בכאוס שמקיף אותך, בידיעה שאין זה אפשרי, שכל נתיב מוביל לכאוס חדש. הכול נרשם בפרוטוקול, נמחק ומנוסח מחדש, רק כדי להימחק שוב. התחלות חדשות לסיפור נבדקות שוב ושוב ונדחות. כל דבר שקורה יכול בכל רגע להיות גם משהו שונה בתכלית. התפיסה החושית מתחדדת. חקירה מתמדת של המצב האישי. כתיבה כאישור עצמי, כיצירת מופת אקזיסטנציאליסטית. 

קראו עוד

אני כותב: במעיל של ורה חסר כפתור – הכלב חטף אותו. היא מסתכלת מעבר לכתפי. יום אחד הוא יחטוף גם אותי, ורה אומרת, אתה עוד תראה. אני אומר: אל תהיי טיפשה.

הכלב רץ לפנינו. אנחנו הולכים בעקבותיו על החצץ הלח. בלילה ירד גשם. הדרך גבשושית מפרסות העזים. אין רחובות נורמליים באֵינלנד. אנחנו מסתובבים בין הבתים, כאילו יש מה לראות כאן. אני כותב: בשום מקום אין אור דלוק. אני מוחק וכותב: אין אור בבתים כשאנחנו חולפים על פניהם. מגרד לי בריאות. האוויר כאן טוב בשבילי. עלי רק לצאת מהבית פעם אחת בכל יום, זה ישפר את מצבי – ככה הם אמרו. אפילו רשמתי לי את זה.

אני כותב: לאט-לאט אנחנו מתרגלים לסירחון. לא אמרו לנו כלום בנוגע לחיות. ורה גם לא רצתה לקחת את הכלב איתנו, אבל מה נעשה איתו? בכל יום אני עוצר את הנשימה ומבריש אותו, כדי שישיר פחות שערות. חוץ מהעזים יש כאן אווזים, תרנגולות וכמה כלבים אחרים שאנחנו אף פעם לא רואים, רק שומעים לפעמים מרחוק. אני הכי שונא את האווזים, הם מסתובבים חופשי ועושים המון רעש. ורה ניגשת קרוב מאוד אליהם. ובזמן שוורה מדברת עם האווזים, אני משגיח על הכלב. הוא עומד בפינה ומחכה. זאת הפעם הראשונה שהוא נראה כמו חיה, גדול ונוצץ, עם עיניים אחרות לגמרי.

בחזרה בחדר, אני רושם הכול. הנוף, האוויר. אני נזכר איך אבא שלי אמר שככל שהוא מזדקן, יש לו פחות ופחות סבלנות לשטויות. בדיוק ככה הוא אמר. זה כתוב כאן.

בזמן שאני ממיין את הכדורים שלי, ורה ממיינת את הבגדים שלה לימים הבאים.

אני מטפס במעלה ההר. זה כרוך בהרבה מאמץ. שוב הרשרוש המוכר בריאות. אני כותב: פה ושם פורח פרג בצד הדרך. גם ורה הבחינה בפרג, היא אומרת: זה כאילו שהוא מראה את הדרך. אבל זה לא נכון. הפרג לא קשור אלינו בכלל, כל הדברים כאן צומחים זה לצד זה באדישות.

בדרך חזרה אנחנו נתקלים בעדר, והוא עוקף אותנו בזרם אחד, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לחכות שיעבור. אנחנו עומדים קרוב מאוד זה לזו, ידה הקרירה של ורה אוחזת בידי השמאלית. היא מלטפת את הגופים הגרומים: הפרווה נוקשה וחלקה. אני מנסה להצטמצם כמה שיותר. אני מברך את הרועה לשלום, הוא לא מברך אותי בחזרה, הוא פועה, זוזו מהדרך. הוא מתגורר פה בסביבה, אנחנו פוגשים אותו בכל פעם שאנחנו יוצאים לטיול, אבל ככה זה פה. אשתו בקושי יוצאת מהבית. גם הילדים לא מברכים אותנו לשלום, הם כל כך דומים זה לזה, שאנחנו אף פעם לא יודעים כמה הם בדיוק. לכולם יש אותו שער לבן-בלונדיני. ורה מתבוננת בילדים שבחצר מבעד לחלון בחדר שלנו.

אני כותב: התריסים נוקשים בעדינות על אדן החלון. מחוץ לדלת, בעל הבית שמארח אותנו ממיין עצים. זה לא הרבה, אבל זה אמיתי. אני צועק אליו מהחלון, אולי אני יכול לעזור לך איכשהו, הוא לא מביט למעלה, רק מניד בראשו. בחצר ממול הבן של הרועה עומד ליד הגדר. הוא אחד הילדים הגדולים. הוא נשען על את חפירה ומביט לעברי. אני מהנהן אליו, והילד נכנס בחזרה אל הבית. אנחנו לא מכאן.

Psst, you might also like:
הוללות לא מתוכננת | הקופאית

הלילות הם כמו נפילה לתוך מים. הרעש היחיד שנשמע בלילה בכל רחבי אֵינלנד מגיע מהריאות שלי. אני רושם את זה, אני מוחק את זה. אני כותב: לילה אחד אנחנו שומעים יללה מבחוץ. זה יכול להיות בן אדם, אבל באותה מידה גם חיה, ואולי זו הרוח שנושבת בתוך צינור. אולי, אולי! אני מוחק הכול. הכלב מרים את ראשו לאט. קווי המתאר של גופו מיטשטשים בחשכת המסדרון, רק העיניים שלו מאירות באור כחלחל ואטום. זה מזכיר לי פתאום את החלק הפנימי של צדפה. ורה שואלת, אולי כדאי שנבדוק מה קורה שם. אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה לדעת. אני פשוט רוצה לשכב כאן ולא לדבר עם אף אחד. לא לחשוב על כלום.

ככה זה פה, ורה אומרת בבוקר למחרת: הגברים מכים את הנשים שלהם, הנשים את הילדים, הילדים את הכלבים והכלבים משתלחים בעזים כשהרועה לא מסתכל. ואף אחד לא בא לראות מה קורה, אף אחד לא שואל שאלות. והעזים, אני שואל, אבל ורה כבר נעלמה בחדר האמבטיה והיא לא שומעת אותי. אני כותב: והעזים עוקרות את הדשא עם השורשים, הן מלחכות את הגבעה עד שהיא נשארת קירחת ורומסות את הפרחים.

שם, במקום שנגמר אֵינלנד, מתחיל מה שנקרא הטבע הפראי. כך כתוב בשלט, ומתחתיו מצויר חץ שמצביע בכיוון פסגת ההר. על המישור נמצא הפונדק האחרון. אנחנו קושרים חזק את הרצועה של הכלב לשלט, הוא רוצה לבוא אחרינו, אני לוחץ את גבו אל הקרקע ואומר: ארצה. בפנים אני מתיישב ככה שאוכל לשים עליו עין. בעל המקום לא קם ממקומו כשאנחנו נכנסים פנימה. חוץ מאיתנו אין שם אף אחד. הוא מדפדף בעיתון. אני אומר לו שלום, הוא לא אומר בחזרה. אני שואל אם יש מנה שהוא ממליץ עליה, והוא אומר שאין על מה להמליץ. אני שואל אם אפשר להזמין את מרק היום, והוא עונה שאין מרק, לא היום ולא בכלל.

הכלב בחוץ עומד בגבו לפונדק, נראה שהוא מביט למרחקים, כאילו הוא מזהה שם מישהו, גופו דרוך עד לאוזניים, הזנב קפא באמצע תנועה. כשאנחנו יוצאים אליו, הוא מקבל את פנינו בנביחה, כאילו לא קרה כלום, וכנראה באמת לא קרה כלום.

אני יושב ליד השולחן ומנסה לכתוב, אבל שום דבר לא יוצא ואולי אלה הם פני הדברים. אני מזיז את שולחן הכתיבה המתנדנד מפינה אחת לאחרת. או שרגלי השולחן לא באותו אורך, או שהרצפה לא ישרה. לתה יש טעם של אבנית והוא קצת מלוח. אני רושם: לכתוב רק את מה שיש. אם אין כלום – לא לכתוב. ואז אני נתקף תשישות אדירה, כאילו עשיתי אלוהים יודע מה. ורה עומדת מאחורי, לא שמעתי אותה נכנסת. ידיה מלטפות את הצוואר שלי. העיניים של הכלב מציצות מתחת למיטה. אני רוכן קדימה, היא אומרת: ארצה, ומושכת את הגוף שלי בחזרה אל המשענת. ואני יושב בשקט. האצבעות שלה חמות. ורה קשוחה איתי היום. אני לא מתנגד, היא מושכת את הסוודר שלי, היא פוקדת: תוריד את זה. ואני מציית.

Psst, you might also like:
הבוקר מוקדם

בדרך הביתה אנחנו נתקלים באשתו של הרועה, היא סוחבת שני דליי פלסטיק מלאים בדגנים, אחד בכל יד. היא לבד. אני כותב: לא להיכנע לחוסר האונים. אני שואל אם אני יכול לעזור לה. היא נובחת עליי, אל תהיה מטומטם. יש לה קול מקסים. אני כותב: אני מטומטם. אחר כך בחדר ורה נעלמת לאמבטיה ונשארת שם הרבה זמן. אני מחכה ואז ניגש אל החלון, לפעמים יש שם קליטה. אני מנסה להתקשר לאבא שלי פעמיים, אבל הוא לא עונה. אולי הוא יצא להליכה או נסע העירה או שנעלם מעל פני האדמה. אני מכבה את הטלפון ודוחף אותו עמוק לתיק הנסיעות. אני מתיישב ליד שולחן הכתיבה, רגלי הכיסא עומדות בדרכי. אני כותב את זה, ואז מוחק הכול. ורה יוצאת מחדר האמבטיה ושואלת אם הכול בסדר, אבל מה כבר יכול להיות בסדר?

האף הלח של הכלב נדחף אל כף היד שלי, אני הודף אותו אבל הוא לא מרפה. ורה ישנה כמעט בלי להשמיע קול, כף רגל אחת נוגעת בקיר, האחרת קבורה תחת השמיכה. אני מרגיש שכלוב הצלעות שלי הוא כמו קליפה חלולה, והריאות כמו עץ רקוב. אני אפילו לא יודע ממה אני מפחד. אני כותב: הלב כבר בכלל לא לב. צריך לקשור אותו כמו סירה, אחרת הוא ייסחף. אני מוחק, אני כותב: כמו כלב. בין השאר: הפחד מהטלפון. החשש שהוא עומד לצלצל בכל רגע. ולא אוכל לעשות דבר. שוורה תשאל למה אני לא עונה לו, ושלא אדע למה אני לא עונה.

אני קם, והכלב מיד מתייצב מולי. אני דוחף את גבו חזרה אל הרצפה, הוא מתנגד, אבל אני ממשיך לדחוף אותו בגסות. ארצה. הוא רוטן, הוא יורד ארצה. אני כותב: לא לאפשר רחמים עצמיים. וגם: להתאזר בסבלנות. המדרגות נאנקות עם כל צעד, בקומה מתחתינו גר בעל הבית לבדו, אבל הוא לא מתעורר, או לפחות הוא לא שומע כלום.

יחף על רצפת העץ הקרירה. בבית ממול מישהו יושב במרפסת, אני לא מצליח לזהות מי. לרגע אני חושב על אבא שלי. פה ושם אש של סיגריה זוהרת בחושך. אני משתעל, אני אומר: שלום. אבל אף אחד לא עונה לי.

אני פותח את הדלת בשקט ככל האפשר, מתוך החדר בוקעת נהמה מאופקת. הכלב שלי לא מזהה אותי. אני נדחק בעד הפתח הצר: אבל זה אני, זה אני.

אני שוכב במיטה, על הבטן, בפני הצדה. כשאני רושם את זה אחר כך, אני כותב: מאולחש לחלוטין. אני שוכב שם ומאזין לוורה הולכת על קצות אצבעותיה. ורה חושבת שאני ישן, אבל אני מאזין לה. שומע אותה נכנסת לחדר האמבטיה ומתלבשת בשקט. את רעש המברשת בשערה. שומע אותה מתרווחת על אדן החלון וקוראת קצת, שומע את רעש הדפדוף. אני ממשיך לשכב במיטה. אני שומע אותה מפסיקה ללכת על קצות האצבעות ומתחילה להכין קפה, לשטוף כלים. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, כמה כלים כבר יכולים להיות שם? אני קובר את המצח שלי עמוק בסדין.

Psst, you might also like:
קופים

ורה לבושה ברישול: היא פספסה כפתור בחולצה, שערה קשור בפקעת על עורפה. היא יושבת על אדן החלון ומנדנדת את רגליה החשופות. אני לא סובל את זה כשהיא מתנהגת כאילו היא בת חמש. בכוונה אני לא מסתכל לעברה. הכלב הניח את ראשו הכבד על כפותיו, אוזניו זקופות. ורה מרימה את רגליה אל אדן החלון, היא אומרת: הוא אורב. אני אומר: הוא כלב, הוא סתם שוכב שם, מה את חושבת שהוא אמור לעשות?

אני כותב: אנחנו מטפסים במעלה ההר. חולפים על פני הפונדק. בעל הפונדק מביט אחרינו. או אולי אחרת: אנחנו צועדים אל ראש ההר, חולפים על פני הפונדק. בחלון עומד בעל הפונדק. או: ישנו ההר, ישנם בעל הפונדק ואנחנו. או גם: ישנו ההר, בעל הפונדק והכלב. וורה. ואני. בחדר אני מוחק הכול, אני רושם את כל מה שאני רואה, אבל עדיין נותר שם עוד. וכל מה שנכתב שם, יישאר שם לנצח. מה שלא נכתב, נעלם. אני כותב: ישנם הנוף והשקר. הדברים המתקיימים זה בצד זה והניסיון להשליט סדר. בעולם שאני, לפחות, לא מבין.

כמעט צהריים. אני שוכב במיטה וכותב: עוד עם היקיצה מופיעה ההרגשה הזאת. כמיהה בלתי מוגדרת. כמיהה להתנתק. לשלח לחופשי את הלב. אני מנסה להשיג את אבא שלי, אבל הוא לא עונה. אני נזכר שפעם אמר שרק דבר אחד חשוב לו באמת: כשימות, הוא לא רוצה להטריח אף אחד. אם זה תלוי בו, שיאכלו אותו התרנגולות ושאף אחד לא ידע על כך. בדיוק ככה הוא אמר. זה כתוב כאן.

ורה הלכה להביא חלב מהחנות. היא הלכה בלי לחשוב פעמיים. כשהחלב נגמר, קונים חדש. כאילו זה שום דבר. אני כותב: אצלי הכול עומד בסימן שאלה, גם הדברים הכי פשוטים. הנשימה היא בעיה.

אני מטפס במעלה ההר, הפונדק כבר לא בטווח ראייה. הכלב מושך ומושך, כאילו הוא יודע לאן אנחנו הולכים. אני עוקב במבטי אחרי הקווים העקומים של הדרכים האפשריות, חלקות דשא קירחות שיכולות להיהפך לשביל. עוד צריך לכתוב את הכול מהר, לפני שייעלם. אחרי כמה זמן ההליכה גורמת לי להרגיש כאילו אני לא זז בכלל. כאילו האדמה מחליקה מתחת לכפות רגליי בלי שאעשה דבר. אני כותב: לא לדעת לאן תגיע כשאתה יוצא לדרך. לשחרר את הסירה. אני נותן לכלב לרוץ והוא רץ. האוויר צלול לגמרי.

אני כותב: אולי ילדי השכנים לא נמנעים מאיתנו כאיש אחד. אולי כל אחד מהם נמנע מאיתנו בפני עצמו, כל אחד מסיבותיו שלו. אולי הרועה משתלח בעזים כשהכלבים לא מסתכלים. והעזים? הן אוכלות את הדשא. והדשא? הוא צומח וצומח, כאילו כלום לא קרה. היום ומחר ובכל יום אחר, אם נסתכל וגם אם לא.


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.  

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This