search
בקריאה כעת: שדיים | יואב כ"ץ
search

שדיים

יואב כ"ץ | מקור: עברית

הקדמה מאת המערכת

"שדיים" הוא סיפור התבגרות גרוטסקי במיוחד, על גבול סיפורי האימה. דרך תודעה של מתבגר מבולבל מצליח יואב כ"ץ בכישרון כביר לתאר תמונה מחרידה ונוטפת דם כאילו היתה דבר כמעט בנאלי, ומשתעשע כך עד לקצה עם נכונותם המוכרת של המתבגרים לעשות כל דבר שהוא כדי לשפר את מעמדם החברתי. שלושת הגיבורים בסיפור, אף שהם קרובים זה לזה בקרבה של בני משפחה ואוהבים, לכודים כל אחד בעולם משלו בלי שום יכולת לראות את האחר, מלבד כאמצעי להשגת דבר מה. נדמה שהסיפור הזה מנסה לבדוק את גבולות הצרימה שהאוזן שלנו מסוגלת לשאת – הפער הניכר בין הטון המספר למה שמסופר הופך את הצרימה המצמררת הזאת למענגת במיוחד.

קראו עוד

אני זוכר איך צמחו השדיים שלי. הייתי מחזיק אותם בשתי ידיים, לוחץ אותם מול הראי, מסתכל עליהם מכל כיוון אפשרי. הייתי בודק את הצבע של הפְּטמות, את ההתחלות של השֹערות. מבחוץ נהיו בהם שקעים קטנים וקמטים, ומבפנים נהיה קשה יותר ויותר. הייתי מתלבש חצי שעה לפני שהייתי הולך לבית הספר והיו לי פטנטים איך להסתיר אותם וכל מיני שיגעונות. באותה תקופה היה מאוד אופנתי ג'ינס וטריקו זרוּק, אבל אני, לא טריקו ולא טיולים ולא מסיבות, לא בריכה ולא ים, גם לא בדיחות על הבנות.

אני זוכר איך פעם אחת התפשטתי לבדיקה אצל האחות. עמדתי וחייכתי ולא הייתי מסוגל להתרכז בשום דבר. קפאתי ממש. הייתי בטוח שבתוך הלב היא מתה מצחוק. הסתכלתי מעל השדיים שלי על הפלסטרים והתחבושות בארון הזכוכית ממול. לא העזתי להוריד את הראש, לא הסתכלתי בכלל על מה שהיא עושה.

גמרנו והתלבשתי. היא היתה בסדר. היא לא שאלה אותי אם זה מפריע לי, אלא רק אם כבר יש לי עלון של חינוך מיני. אמרתי לה שכן וגם שלדעתי הכול ידוע לי. היה לי ברור לְמה היא מתכוונת. באמת שהשתדלתי לקבל אותם כמו שהם, אבל זה לא היה כל כך פשוט. הגוף שלי הכשיל אותי, הגוף שלי היה בשבילי בוגד ומרגל.

חיכינו אחד לשני מאחורי הפינות של החיים. שיחקתי שחמט נגדו, ניסיתי לחשֵב כל תנועה חמישה צעדים קדימה. הדבר היחיד שעוד הייתי ספונטני בו היה להסתיר.

אחותי היתה שתקנית גדולה באותה תקופה. היא למדה משפטים וכולם אמרו עליה שהיא כוכבת אמיתית, שמחכֶּה לה כיסא בבית המשפט העליון. בשבתות היא היתה באה הביתה. היינו יושבים שעות וקולטים סדרות מירדן ולבנון. מאוד נהניתי לשבת איתה ככה. היינו שוקעים בתוך הספה האפורה לכל הכיוונים. לא ידעתי אם יש בה אהבה אמיתית לטלוויזיה, אבל בקטעים שלפני פסק הדין, כשהמושבעים חוזרים, היא היתה מתרוממת ומתיישרת בספה, יושבת יפֶה ומחכה.

אחרי הצהריים, כשהפרק היה נגמר, היינו הולכים לתלות את הכביסה על המִתקן בחצר, או להשקות את העצים, לפי הצורך. זו היתה ההזדמנות היחידה שבה הייתי מרשה לעצמי להוריד את החולצה. כל פעם מחדש זה היה בשבילי אירוע. היא לא ידעה את זה, אבל אם מישהו מהשכנים היה יוצא החוצה, או איזה חבר היה בא אלי כשהחולצה לא עלי, בזכותה זה לא היה משנה.

בפעם המאה בערך שראינו קולומבו בירדן, התקשר אליה סוף-סוף בחור אחד שעבד איתה באותו משרד. היא היתה צריכה דחוּף פתק בשביל לרשום את הטלפון שלו ולא היה בסלון שום דף. היא שֹמה יד על השפופרת וסימנה לי שאני אתן לה את אחד הניירות שהיו לי תמיד בכיסים של החולצה.

נו, מהר, בחייך, היא אמרה, הוא מחכה לי.

אלה לא היו ניירות שהייתי עושה איתם משהו. הם היו שם יותר בשביל להסתיר. פתחתי את הכפתור של הכיס מעל השד השמאלי שלי והוצאתי משם את הנייר, בעצם בריסטול, שהכנסתי לכיס של החולצה בשביל להשטיח את האזור מלפנים.

היא כתבה את המספר שלו על הבריסטול והמשיכה לדבר איתו עוד רבע שעה בערך, על השרירותיוּת של ההחלטות של הבוסים שלהם במשרד ועל איזה תת רמה ששֹוררת שם ואיך היא מתה שייגמר כבר החוזה שלה שם והיא תוכל לעזוב, למרות שהיא אוהבת את העבודה ואת מתן הסיוע לאנשים שפּונים אליהם. זה די הפריע לי להתרכז במה שקורה על המסך.

כשנגמר הפרק הם עדיין דיברו ביניהם ואני יצאתי להשקות את העצים בחצר האחורית. יש לנו עשרה עצי פרי יפים שעומדים בשתי שורות. הכלב של השכנים רץ הלוך ושוב לאורך הגדר ונבח כמו אידיוט, ואני חיכיתי לה שתצא.

די התרגשתי והייתי עצוב כמו לפני נסיעה לחוץ לארץ, כשפתאום בורחים ממך כל הביטחון והשמחה, ואתה בעת ובעונה אחת רוצה ולא רוצה שזה יקרה, העצים שלנו התחילו להשתנות לקראת הקיץ, לפתוח פרחים ורודים, והעלים היו מאוד ירוקים. שמתי את הצינור בגומה של האגס והסתכלתי איך המים עושים בה קצף ובוץ.

הייתי נורא סקרן ורציתי לחטט ולגלות מי זה הבחור הזה ומה קורה שם. לאמא שלי לא היו בעיות עם זה. היא היתה שואלת את אחותי תיכף ומיד עם מי היא דיברה, ואז או שאחותי היתה מספרת לה מה מתקדם ואפילו מבקשת עצה, או שהיא היתה מתעצבנת עליה וסותמת לכולנו את הפה, הכול לפי ההיגיון של אותו המקרה. בכלל, ההורים שלי העריכו אותה מאוד. לגבַּי הם לא היו כל כך בטוחים. אני יודע שבעיניהם היא היתה מושלמת, בזכות הלימודים שלה וזה שיש לה מקצוע ומה שכולם אמרו עליה. רק תמצאי מישהו, הם היו אומרים לה, רק הבעיה הקטנה הזאת, והכול יסתדר. אבל זה לא הסתדר. במקום להיות יפה יותר עם השנים, כמו שהם הבטיחו לה משום מה, היא נעשתה בחורה די סתמית מבחינה חיצונית. בכלל, המשפחה שלנו מזכירה לי לפעמים שֹקים של תפוחי אדמה.

בסוף היא יצאה לחצר ונעמדה ליד הגומה של הפקאן. היופי של העצים והדיכאון שלי ממנה זימזמו לי בראש כמו שני מטוסים בקו אוויר. קיוויתי שהיא לפחות תביא איתה נייר אחֵר, להכניס בחזרה לכיס של החולצה, אבל היא תמיד העדיפה מילים על מעשים.

סליחה אם פגעתי בך, היא אמרה, פשוט לא שֹמתי לב מה אני לוקחת ליד. השתדלתי לשמור על קור רוח, אבל רק קשיחוּת מצילה אותך במקרים כאלה, אז ניצלתי את ההזדמנות להגיד את מה שהיה לי על הלב. לא באמת מעניין אותָך מה קורה עם אנשים אחרים, אמרתי לה, רק שכולם יראו שהצדק איתך ויחשבו שעשית את הדבר הנכון.

העברתי את הצינור לגומה של התאנה ושֹמתי עליו רגל, שלא יעוף מהלחץ של המים. בהתחלה היא ניסתה לחייך אלי, זו תמיד התגובה שלה כשמַפנים אליה אצבע מאשימה. ואז היא סתם עמדה שם והסתכלה לכל הכיוונים, ורק אחרי שמילאתי עוד שתי גומות היא נזכרה לדבֵּר. אתה צודק מאה אחוז, היא אמרה, זאת אשמתי, אבל אנחנו נפתור את הבעיה הקטנה שלך. אנחנו חייבים, זה דבר ראשון.

כשהיינו קטנים לא הפסקנו ללכת מכות. היא היתה רצה אחרַי בין החדרים, הייתי בורח לחצר והיו מירדפים סביב הבית, כמו טום וג'רי. את רוב האגרופים היא היתה מחטיפה לי בגב. זה כאב והעליב ונשארו לי סימנים אדומים, רק שבתור ילד לא חשבתי עליה טוב או רע. ידעתי שזה עשה לי איזשהו נזק, אבל לא יכולתי לשים עליו את האצבע.

כשגדלתי, התחלתי להתנגד. לא פעם יכולתי לקמט אותה כמו נייר אלומיניום, לכדור מכוער וכבד וקומפקטי, אבל לא. ההרגשה הזאת, שיותר מכל דבר אחר היא היתה רוצה לסלק אותי מהעולם, היתה עוצרת אותי ברגע הקריטי.

אפשר לחשוב שזה היה אמור להכניס בי אמביציה ומוטיבציה, להראות לה פעם אחת ולתמיד, אבל רק היינו מתחילים להרים ידיים אחד על השני וזה היה מכה בי, כמו שאומרים, עוצר אותי על המקום ומעיף אותי אחורה.

בתור תחליף למכות היינו עסוקים בקרבות מרושעים שבהם הרסנו אחד לשני דברים יקרים ללב. אני זוכר איך קרעתי לה את הפוסטר של סטארסקי והאץ' לחתיכות, כי היא דרכה לי על האוסף פחיות, כי החבאתי את הג'ינס המשופשף שלה מאחורי המכל נפט המלוכלך, כי היא לא רצתה לצאת מהחדר של הטלוויזיה כשבאו אלי חברים וכן הלאה וכן הלאה. הרוע שלנו היה עמוק ויצירתי כל כך שלפעמים זה היה ממש מוזר ומעניין. אם מישהו יבוא וישאל אם אני אוהב את אחותי, אני פשוט לא אדע מה להגיד.

שבועיים-שלושה אחרי המקרה עם הבריסטול התחיל להופיע בבית השם של הבחור החדש. אחותי הכינה את הקרקע באופן יסודי וההורים שלנו זרחו מאושר כאילו פתאום נולד להם עוד ילד. הם דיברו עליו בכל הזדמנות. השכנות המקורבות כבר ידעו שקוראים לו מוֹסֵרי ושאחותי מאושרת עד הגג.

לי זה היה יותר מחשוד. הסיכוי שאחותי תמצא לעצמה מישהו שבאמת יעשה לה טוב, מישהו שמצד אחד יגונן עליה, מצד שני יעמיד אותה סוף-סוף במקום, מצד שלישי ירגש אותה ומצד רביעי יהיה מספיק חכם ומתוחכם בשביל הראש שלה, ונוסף לכול יימשך אליה ויסתפק באיך שהיא נראית, לכל זה היה לי מאוד קשה להאמין.

ביום שישי בערב קבעתי עם שניים-שלושה חברים בבית קפה שלנו בעיר. הכרנו את המקום הזה מההסתובבויות הליליות שלנו במכוניות של ההורים. הם היו חבר'ה טובים, מאלה שכבר היום נראים בדיוק כמו שייראו החיים שלהם בעוד עשר-עשרים שנה. אין לי ביקורת על זה, כי בגיל כזה אתה עוד לא יודע אם זה מושך אותך או דוחה אותך או שתיגרר לתוך זה בכל מקרה. באנו מבתים מסודרים פחות או יותר, היינו תלמידים טובים פלוס, היינו מאוהבים באותן בחורות פחות או יותר, והעדפנו גולדסטאר מחבית. לא הלכנו רחוק עם דברים, כי גם לא היה לאן. זה לא היה מרכז הארץ, ששם הכול בגדול.

Psst, you might also like:
מי זוכר את האבק בבית של המינגווי?

בחצר של הבית קפה הזה היה לנו שולחן משלנו שעמד על החצץ בפינה ליד העציצים, והמלצריות אפילו לא היו טורחות להדליק את הנר הנמוך שעמד במאפרה. היינו כמו הלקוחות הקבועים שתמיד רואים בַּסדרות ובעצם הם יותר תפאורה מאשר אנשים אמיתיים, אלה שלפעמים נותנים להם להגיד משפט או שניים ופעם במאה שנה אולי מקדישים להם חצי פרק.

מה שכן, היה לנו משחק שאחד החבר'ה למד מקרוב שלו בבלגיה. הרגשנו ממש מקוריים עם המשחק הזה, אבל לדעתי זה משהו אוניברסלי. לוקחים כוס ריקה של בירה, מפית וגומייה. מניחים את המפית על הכוס, מלבישים עליה את הגומייה ומותחים, כמו עור של תוף. על המפית מניחים מטבע קטן.

בשלב הזה היינו עושים הפסקה, מזמינים עוד סיבוב של בירות, מחכים עד שהמלצרית תבוא. מאוד אהבנו אם זאת היתה נעמי, והיינו מבקשים ממנה להשיג לנו סיגריה. מלצריות חדשות היו עושות פרצוף חמוץ, אבל אנחנו היינו צעירים והיינו מוּכרים במקום הזה ולקחנו הכול ברוח טובה. לא ירדנו לחיי המלצריות ולא ניסינו להפריע לעבודה שלהן או להתחיל איתן, למרות שבהחלט היה על מה להסתכל.

הסיגריה היתה עוברת מאחד לשני והחוכמה היתה לנקב חורים במפית, בלי שהמטבע ייפול לכוס. אם הפלת את המטבע, אתה מוריד את הבירה שלך על המקום, מזמינים לך עוד אחת ומותחים מפית חדשה.

המזל לא בדיוק שיחק לי באותו ערב. המטבע נפל לי בכל סיבוב והורדתי שלוש ארבע בירות אחת אחרי השנייה. אף אחד לא התרגש יותר מדי. קרה לא פעם שהיינו צריכים לגרור מישהו מאיתנו למכונית והביתה, וכולנו נהנינו מהקטע. הזהרתי את החבר'ה שהמצב די גבולי וקראתי לנעמי, לבקש שתביא לי עוד כוס. היתה לה המון עבודה באותו ערב, אין ספק, אבל גם היה לה הגוף הכי יפה במשפחה, והיא והאחיות שלה נחשבו בעיר למשהו מיוחד ואמרו שאפילו שמעו עליהן באזור המרכז.

כשהיא היתה ניגשת לשולחן, לרוב הייתי קופא, נושם לאט ושומר על שקט, כמו בלש מאחורי עמודים בחניון תת-קרקעי. כולם פינו לה מעבר בין הכיסאות והשולחנות הצפופים, והיא התקרבה אלינו ונעמדה לידי קצת כפופה, בשביל שתוכל לשמוע עם כל המוזיקה והרעש שהיו מסביב. המחשוף שלה נפרש לצדדים כמו דיונה רחבה ובהירה, והשדיים השזופים שלה צילצלו מנגינה מלאה הצדקות בראש המסוּבב שלי. הם היו אוזן קשבת, הם היו התשובות הנכונות ועלה מהם ריח של דם ופרחים.

ידעתי בדיוק מה גֶבר אמיתי צריך לרצות, זה היה סביבנו בכל מקום, בְּלילות הטלוויזיה, במיטב הסרטים ובתיאורים הספרותיים: גבר אמיתי מניח את הראש הגאה והעייף שלו על החזה הזה, שוכח שלא יצא לו להתגלח שלושה ימים, ואחר כך מגרגר במקלחת שירים, כמו חתול שֹבֵע ועבה.

אני הסתחררתי לגמרי באותו רגע, זה בא לי בהפתעה כזאת שלא הספקתי להסתיר. כן חמוד, היא אמרה, מה אפשר לעזור, אתה במקרה שיכור?

את רוצה לדעת מה אני באמת רוצה? שאלתי אותה. אז היא אמרה, חבר'ה, מה אתם אומרים, כדאי לי? היא העבירה את השיער שלה מאחורי האוזן והעורף והוא כל הזמן חזר וגלש.

די, נעמי, אמרתי לה, הציצים שלך הורגים אותי, זה לא בסדר מצדך. החבר'ה שלי הסתכלו עלי כאילו מינימום צעקתי למחנכת שלנו באמצע טקס יום הזיכרון שהיא זונה, וסובבו את הכוסות בין האצבעות והיו כל כך נבוכים שממש הרגשתי איך אני עומד להם בגרון.

אבל נעמי, זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אחד מאיתנו נשפך ומדבר שטויות. היא לא היתה נבוכה, היא לא שֹמה יד בשביל להסתיר, אפילו לא הסתכלה למטה לראות מה וכמה רואים לה, כמו שאני הייתי תמיד מקפיד לעשות. נכון, היא אמרה, באמת לא בסדר מצדי, אני כבר הולכת להוריד אותם.

זאת היתה שורה מבריקה, כאילו היא מצטטת מסִדרה שנונה ששווה להישאר בשבילה ער. היא ידעה איך לענות. לא פלא שהרגשתי כלפיה מה שהרגשתי. גם איך שהיא חייכה חיוך נוצץ ומתוק לרוחב כל השיניים, גם זה היה כאילו שמביימים אותה ושתיכף יצעקו לה קאט. אבל אני, זה פשוט לא הספיק לי. הייתי חייב לדחוף את עצמי מעבר לקצה, כמו שמתרגמים את זה בטלוויזיה.

נעמי כבר התכוונה ללכת. בבקשה, אמרתי, פעם אחת לגעת בציצים שלך. עכשיו אולי זה נשמע כמו סתם גסות רוח, אבל זה באמת בא מכל הלב, ואני בהחלט מבין את עצמי בנסיבות של אותו ערב.

נעמי אפילו לא התקרבה אלי. היא עמדה עם מגש הכוסות ביד אחת, ועם האצבעות של היד השנייה היא הפליקה מכה קטנה לקרטון שהיה לי בתוך הכיס. הייתי בטוח ששמעו את הקול שזה עשה עד מרכז הארץ. אין בעיות, היא אמרה, אם תיתן לי לגעת בשלך.

החבר'ה שלי, שהיו כל הזמן במתח אדיר וחיכו לסוף הדיאלוג, פרצו בשאגות היסטריות ודפקו בידיים ובכוסות על השולחן כאילו ניצחנו באירוויזיון או בגביע אירופה. כל הלקוחות בחצר של הבית קפה הסתובבו לשמוע על מה הצחוק. הברמן יצא מהבר והערבים באו מהמטבח בסינרים ומגבות על הכתף.

הרגשתי כאילו הכניסו את הפנים שלי מאחורי סורג ובריח, כמו שאומרים. נעמי השתחוותה לעידודים ולתשואות והחליפה בדיחות על הנושא שלי עד שהסתלקנו משם יותר מאוחר, לאט-לאט ואחד-אחד, כמו איזה מלמול לא ברור. מלצרית אחרת הביאה לי כוס בירה חדשה ובערך בשתיים בלילה החבר'ה שלי השאירו אותי בכניסה הביתה.

זרקתי את הארנק ואת המפתחות על השולחן בפינת אוכל והלכתי לשטוף פנים באמבטיה. הראש שלי משך בכל הכובד לכיוון הברכיים וכל מה שרציתי זה שיעבור כבר היום הזה, וכמה שיותר מהר. אחותי ומוֹסַרי היו בחדר עם הטלוויזיה. תיארתי לעצמי את שניהם מרוחים על הספה האפורה. שמעתי אותו מסביר לה איך קורה שאתלטים פוסלים את עצמם בזינוק של ריצות ושבעצם מאמנים אותם לצאת שבריר שנייה לפני הירייה. שתיתי כל כך הרבה בירה, שלקח לי איזה חצי שעה להשתין ושמעתי את כל ההסבר, שממילא ידעתי אותו, כי דיברו על זה בתוכנית שראינו בטלוויזיה החינוכית מאה פעם, כשהייתי בן אחת-עשרה ולשנינו היתה אדמת, מה שאומר שגם אחותי ידעה את זה, אבל לא שמעתי אותה אומרת משהו.

זה היה סוג חדש של נימוס שלא הכרתי אצלה. הרי אם אני הייתי מרצה לה על הנושא, היא היתה חותכת אותי באמצע בשביל להתווכח או להוכיח שהיא משתווה אלי במה שהיא יודעת, אם לא למעלה מזה. לפעמים אני נדהם מכמות הגרוטאות של ידע כללי שהראש של שנינו מלא בהן. אנשים נורא מחשיבים את זה. הרי עושים מזה היום כזה עסק וכוללים את זה במבחני כניסה לכל מיני גופים ובונים על זה תוכניות מנופחות של חידונים ומִשחקים ברדיו ובטלוויזיה. אבל אם ישאלו אותי, אני לא אוּכל להגיד שזה אי פעם באמת עזר לי בחיים.

לקחתי את המפתחות והארנק מהשולחן בפינת אוכל ונכנסתי להניח אותם בחדר של הטלוויזיה. הרי הייתי צריך לעשות את ההיכרות הזו, במוקדם או במאוחר, בין אם רציתי ובין אם לא.

דבר ראשון אחותי שאלה אותי אם הפרצוף הזה הוא בגלל החבר'ה שלי. הייתי כל כך מופתע מההתעניינות שלה בי ומזה שהיא חושבת עלי, שלא חשדתי בכלום. דיברנו לפחות שתיים שלוש דקות וזה איפשר לי לזרוק מבטים בשביל לתפוס את המוסרי הזה ואיך הוא.

היתה לו די הרבה קרחת על הראש ומשקפיים עגולים עם מסגרת עבה. אחותי ישבה ישיבה מזרחית על הספה, לבושה בשמלה מבד הודי שהיא החביאה ממני או שמרה להזדמנות חגיגית, וגם דרך הגלים של הטשטוש שהבירה עשתה לי בראש היא נראתה טרייה ועליזה.

טוב, סליחה רגע, היא אמרה לי, מוסרי, תרשה לי להציג, ואז היא הצביעה עלי והִשמיעה מין תרועה כזאת, טה טה, כמו התרועה של התזמורת כשנכנס הכוכב בתוכניות המלאכותיות שמייבאים ממונטה קרלו או מהוליווד, תכיר, זה אח שלי.

מוסרי קם, סידר את הסוודר בזריזות מסביב למכנסיים הבהירים שלו, ולחץ לי את היד באופן רשמי וקצר. הוא היה יותר נמוך ממני וגם מאחותי, אבל בתנועות שלו היתה הרבה אנרגיה, כמו שחקן כדורסל שקם מהספסל כשנשארה עוד דקה לסיום ומרגיש שכל המדינה צופה בו ותולה בו תקוות.

Psst, you might also like:
בית תפוס

סוף-סוף פוגשים אותך, הוא אמר לי, אתה באמת נראה לי מקרה מעניין. שניהם הסתכלו עלי בחיוך אוהד ומתוק ונראו כאילו הם מתפלאים איך אני לא מבין מה הם רוצים. אחותי תכף התנדבה להסביר. מוסרי מצא קצה של חוט, היא אמרה, בקשר לבעיה הקטנה שלך. מוסרי ליטף את הברך העבה שלה ואמר, פרופסורית אחותך, איזה ניסוחים יש לה.

האינסטינקטים שלי ידעו מה הם רוצים. הם צילצלו כמו אזעקות בספינה שעומדת לחטוף טורפדו, אבל אצלי פעל מנגנון להדיפת אזהרות מהסוג הזה, לחסימה של תמונת המצב האמיתית בדרך לגשר הפיקוד.

העסק די פשוט, מוסרי אמר, למדתי שלוש שנים וחצי רפואה לפני שעברתי למשפטים, כך שהתחום לא לגמרי זר לי. תתפשט רגע בבקשה.

שניהם קמו פתאום כאילו שזה מה שאני הולך לעשות וכדאי להם להיות קרובים אלי, כי מי יודע מה יראו פה. מה אתם רוצים ממני? שאלתי אותם, אני לא מסוגל אפילו להסתכל מה השעה עכשיו.

לא משנה, אמר לי מוסרי, זה אפילו יותר טוב.

באמת שלא היתה לי שום כוונה להוריד את החולצה, וזה שעוד מישהו היה שם עם אחותי, עשה את זה אפילו פחות אפשרי. מוסרי דיבר במין מתק שפתיים, כמו שאומרים, כאילו באמת כל העניין לא נעים לו והוא רק עושה מה שביקשו ממנו. אל תהיה קשה, מר בחור, הוא ניסה לדרבן אותי, רפואה ומשפטים זה מקצועות הומניים, אנחנו לא הולכים לצחוק עליך, אחותך רק רצתה לראות מה אפשרי.

הסתכלתי עליה טוב-טוב. היא נראתה בכלל לא רע בשמלה ההודית והאיפור הפתאומי הזה, ששיפר את המראה שלה פי כמה ועשה לה עצמות לחיים שאף פעם לא היו לה. אבל לא רק בגלל זה הבחנתי בפוטנציאל של היופי שיש בה, אלא גם בזכות הציפייה שקרנה מהעיניים שלה והיתה קשורה בי. ממש ראיתי את הציפייה הזו מוקרנת עלי, כמו שרואים את הסרט מוקרן על מי שמאחר בקולנוע. זה היה כאילו היא יודעת שמעשה גדול ועקרוני ואמיץ וחיובי עומד להתרחש פה, ולראשונה אי פעם היא הולכת להשתתף איתי ולשתף אותי ממש בחתיכת חיים ולא רק בשיחות מקוטעות על עלילות מהטלוויזיה.

כנראה מוסרי קלט את הגישה שלי. אתה שיכור לגמרי, הוא אמר, אז נסביר לך בקצרה את הכוונות. לפני שבוע הביאו בטלוויזיה קטע על אישה אחת באמריקה שהוציאה לעצמה את ההשתלות של הניתוח להגדלת החזה שעשו לה. הכתב התבדח שחבל על הכסף שהלך לפח, אבל אני ישר חשבתי על אחותך ועל השדיים שלך.

חיכינו שהוא ימשיך, רצינו שהוא ימשיך, אבל נראה לי שלא בדיוק מאותן סיבות. מה שמוסרי בנה לנו מול העיניים היה גם מוצק וגם שקוף לגמרי, בלתי אפשרי ומחויב המציאות בבת אחת. מה שאתה צריך, הוא אמר, זה פשוט להסכים ולקפוץ יחד איתנו למים, כמו שאומרים.

הייתי חייב לשבת איפשהו. אחותי רצתה להכין לי קפה, אבל מוסרי עצר בעדה ואמר לה להביא בקבוק וויסקי ושלוש כוסות ואת האנציקלופדיה לבריאות המשפחה מהמדף בחדר של ההורים.

מוסרי מזג לכולנו אותה כמות, פתח את האנציקלופדיה בערך "שָׁד" והתחיל להסביר לנו את הפרטים על גבי האיורים בתנועות של תוכנית בישול. הוא היה במצב רוח טוב, הוא הרגיש איך ההסכמה מתגבשת. אחותי חייכה במקומות שבהם הוא חייך אליה, אבל עם השהיה קטנה שבה היא הסתכלה לבדוק את התגובות שלי.

בסך הכול זה נורא פשוט, מוסרי אמר, צריך לעשות כאן פתח לא גדול, ודרכּוֹ לרוקן את רִקמת השד, כמו שמרוקנים עגבנייה. רק שבמקום למלא בסלט טונה, אנחנו נפתח, נרוקן, נסגור בחזרה ונקבל בחורצ'יק גברי ושטוח. מה אתם אומרים, חברים?

לא ידעתי מה להגיד. המשכתי לשתות. הוויסקי הרדים לי את השפתיים והעיניים שלי הלכו ונעצמו. הרגשתי איך מוסרי מסתובב הלוך ושוב מאחורי הגב של הכיסא שלי, מגלגל את הקרח בכוס. היה חושך בבית ושקט של שבת ברחובות.

למה הם חיכו, אני לא יודע. בסדר, אמרתי להם אחרי מאה שנה בערך, אבל בתנאי אחד. הסתכלתי על אחותי והייתי קרוב אל ההתעלפות ואל המוות ואל האהבה יותר משהייתי קרוב אליהם בחיים שלי. מה שלא יקרה, אמרתי לה, אני רוצה שנעמי תבוא לבקר אותי.

אחותי מיד נכנסה למצב שבו היא קודם מציינת לעצמה במה זה כרוך ולפי זה משהה את התשובה שלה. למוסרי כבר לא היתה סבלנות, ראו עליו שהוא להוט להתחיל. אין בעיה, חברים, הוא אמר, לא יודע מי זאת נעמי, אבל אני מתחייב לכם בכתב שהיא תבוא.

הם לקחו לי את הכוס מהיד והשכיבו אותי על השולחן העגול בפינת האוכל, ואחותי הלכה לאסוף ציוד מרחבי הבית והמטבח. מוסרי משך את המנורה כמה שיותר קרוב ונמוך והתיישב לידי והתחיל לעיין באנציקלופדיה. אתה תנסה קצת לישון, הוא אמר, מחכה לנו לילה קשה. אבל אני, השינה היתה רחוקה ממני יותר מאחי הגדול בקנדה. עברו לי מול העיניים תמונות מהחיים שיהיו לי אחרי הניתוח, לפי האפשרויות הגלומות במה שהם תיארו לי.

באותו רגע היו לי רעיונות ברורים לגבי זה. ראיתי מרחוק, אבל בפוקוס מאד חד, את החופש, את הקלות, את היעלמות הפחדים, את נעמי מתאהבת בי ויוצאת איתי ושוכבת איתי, את הגאווה שזה ימלא אותי, את ההשתפרות, את העמידה בקו אחד עם אנשים כמו אחותי, הייתי שלם עם זה לגמרי. פתאום גיליתי שאושר ואומץ הולכים יד ביד וששניהם ממלאים לי את החזה בשִֹמחה.

אחותי חזרה ומוסרי סגר את האנציקלופדיה והניח אותה על הרצפה. אין פה שום דבר, הוא אמר לה, אפילו לא התלהבתי מהתמונות. הוא עזר לה לפנות את הידיים שהיו עמוסות מיליון ואחד מכשירים ואביזרים: סדין כפול, שתי מנורות לילה שנתלות על הקיר, מטליות, מפיות, כפיות, פלסטרים ותחבושות, נרות וגפרורים, כוסות פלסטיק, סכין יפנית, קומקום חשמלי, שני סינרים פרחוניים מפלסטיק, שתי קערות פַֹּיירֶקס מהמטבח וכפפות לרחיצת כלים, חדשות מהניילון. היא פרשֹה מפית גדולה על המִשטח של עגלת התה והניחה עליה את כל הדברים. מוסרי הדליק שני נרות והעביר את הכלים מעל הלהבות ואחר כך זרק אותם לקערה עם מים רותחים. אני עוד זוכר איך הכלב האידיוט של השכנים נבח הלוך וחזור על מכונית שעברה ברחוב, ומישהו שנסע בה צעק עליו בחזרה קטע משיר הפתיחה של החבובות ורק הטריף אותו עוד יותר.

הם התקרבו אלי ועמדו משני הצדדים של השולחן, ואני כבר לא יכולתי להרים אצבע ולא להזיז את הפה מרוב ויסקי ובירה. ככה, בשכיבה על השולחן, היה לי קשה לראות את השדיים שלי כי הם השתטחו כמעט לגמרי בזכות כוח הכובד. מה שמצחיק זה שבאמת היה לי פעם חלום שכוח הכובד מתבטל וכולם נעים בחופשיות לכל הצדדים איך שהם רוצים, כמו אסטרונאוטים, ואני בוחר להתקדם במצב אופקי, מקביל לאדמה, על הגב, כדי שהשדיים שלי לא יבלטו.

עם הסינרים המבריקים שלהם הם נראו כמו קווינסי והעוזרים שלו כשהם עובדים על פענוח מקרה מוות של גופה ששוכבת לפניהם על השולחן, מכוסה בסדין שלא נותן לראות שום דבר מעניין, ואתה יודע שהסוף הנורא והאלים שעבר על הבן אדם שמת זה בעצם גם ההתחלה של החיים של הפרק המותח החדש. אחותי ואני מאוד אהבנו את הסִדרה הזאת, ושנינו דיברנו על זה שהיינו רוצים שחוקר נחמד ושובב כמוהו יטפל במקרה שלנו, אם וכאשר.

כשאחותי התקרבה עם הסכין היפנית הייתי מוכן. עצמתי עיניים ועשיתי אגרוף חזק עם היד, כמו שתמיד הייתי עושה בבדיקות דם, וביקשתי ממנה רק שתגיד לי מתי היא מתחילה לחתוך. מוסרי הדריך אותה לחתוך לא יותר מרוחב הפִּטמה, בשביל שהצלקת תהיה פחות בולטת על רקע שטח העור היותר כהה.

איזה ראש בריא יש לך, מתוק, היא אמרה לו, ואז היא שלחה לו נשיקת אוויר דרך המטפחות שהם קשרו על האף והפה, להגברת הסטריליוּת. סליל של פחד התחיל להתגלגל לי מכפות הרגליים ועד הגרון. ביד אחת היא מתחה את העור של השד שלי ובסכין היא שירטטה על הפטמה את הקו שדרכו היא הולכת לחתוך.

הגומי של הכפפות דיגדג לי ורישרש והשאיר על העור סימנים לבנים מהטלק שמכניסים לאריזה בשביל לשמור על הגמישות. האמת שמבחינת הכאבים, בכלל לא הרגשתי הבדל בין הסימון של הקו הזה לבין החתך העמוק, כשהיא הכניסה את החלק החד של הסכין והתקדמה איתו פנימה. כאב לי נורא בדיוק באותה מידה. במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שאין לי מילים לתאר איך וכמה זה כאב, למרות שזיהיתי כמה שיאים.

Psst, you might also like:
שיעור התעמלות

אני מתאר לעצמי שמהעוצמה של ההתרגשות או מאיזה סיבה אחרת אחותי שכחה להגיד לי מתי היא מתחילה. היא לא הסתכלה עלי ולא אמרה לי כלום ופשוט התחילה לחתוך כשהיא היתה מוכנה לזה. היא החזיקה את העור בשתי אצבעות והתחילה להפריד אותו מכל הרקמות והבלוטות והנימים והחתיכות שיש בפנים.

די קשה לתאר איזה בלגן הולך בתוך גוף האדם. בספרים ובתוכניות מדעיות תמיד רגילים לראות כל מיני תרשימים של כלי דם ושרירים ועצבים ועצמות מופרדים לצבעים שונים, ועד שלא יוצא להסתכל על זה במציאות, אפשר לחשוב שזה באמת מסודר ככה, ואין שום מושג שתכל'ס בפנים הכול עיסה אדומה שמזכירה חתיכה של פיצה ישנה יותר מאשר משהו אנושי.

הם דיברו המון אחד עם השני תוך כדי עבודה, וזה די הפריע לי להתרכז. הייתי בטוח שבניתוח רק מחליפים מבטים ומסתכלים בדאגה על המסכים של המכשירים ומושיטים את היד לאחות בשביל שהיא תניח בה מלקחיים או מלחציים או מצבטיים או ספוג.

אבל שני אלה לא סתמו את הפה. מוסרי הצביע על כל מיני חלקים ורקמות בתוכי והסביר לאחותי מה התפקוד שלהם ובערך באיזה מרחק מהלב היא נמצאת עכשיו, כי זה די הדאיג אותה. מוסרי הרגיע אותה, שכל עוד היא לא הרגישה התנגדות של עצמות, היא יכולה לעבוד בלי הפרעה, כי הלב והריאות מוגנים על ידי כלוב הצלעות, שצריך להשתדל מאוד בשביל לעבור דרכו.

האמת שהוא לא ממש זכר הכול, בכל זאת עברו כמה שנים טובות מאז שהוא עזב את הרפואה, אבל את הדגשים העיקריים הוא הצליח לתת, וגם לקח על עצמו את התפקיד של עצירת הדימומים.

הם עבדו יפה ביחד, אני חייב להגיד. אחרי עשרים ומשהו דקות אחותי גמרה עם כל החיתוכים וההפרדות בשד השמאלי ומוסרי הגיש לה את זוג הכפיות בשביל שהיא תחפור החוצה את מה שנמצא בפנים.

זה היה כל כך פשוט, כמו שאוכלים אשכולית, רק להוציא את התוך מהקליפה, אלא שבמקום פלח צהוב וחלק, יצא ממני כדור בשר שטוח ומפרפר, אדום ומטפטף.

מוסרי חסם ביד אחת את הפתח במפיות וביד השנייה הוא הושיט לה את אחת הקערות ואחותי גילגלה לתוכה את מה שהיה השד שלי והסתכלה עליו כמהופנטת, כמו שאומרים.

יאללה דוקטורית, תזיזי את התחת, הוא צעק עליה בחביבות בשביל לזרז אותה, כי הוא ראה כמה דם אני מאבד ושזה כבר מתחיל להיות מסוכן. לאח שלך אין מכל רזרבי, הוא אמר, חבל על כל טיפה.

אפילו דרך הזכוכית המשוריינת של האלכוהול שכיסתה לי את המוח, אפילו דרך הסלעים הכבדים של הכאב שהידרדרו לי על העצבים, יכולתי לראות כמה היא הולכת להיות כרוכה אחריו. מי שלא ראה את אחותי מתמוגגת מהצעקות האלה, צריך רק להסתכל איך כלבים טיפשים ואנשים בלי כבוד עצמי נעשים נחמדים ומודאגים אחרי שהם חוטפים על האף או על הראש.

אחרי הפסקה קצרה שבה נתנו לי לשתות עוד קצת ויסקי עם חצי ואליום וגם קצת מים, כי הפה שלי כבר התייבש לגמרי, מוסרי התחיל לעבוד על השד הימני. הכפפות שלהם היו מכוסות בלא מעט דם ואחותי הביאה עיתונים של שבת ופרשה אותם מסביבה לשולחן בשביל שלא יטפטף על השטיח.

מוסרי המשיך להתקדם במלוא הקיטור. עכשיו, כשהוא היה זה שעסוק בחיתוכים, הוא דווקא לא הִרשה לעצמו לפטפט ולא נתן לאחותי לבלבל לו את השכל. הוא כבר כמעט גמר את כל הניתוקים של הרקמות, וכל מה שהיה צריך זה את השיתוף פעולה האחרון עם אחותי ולסגור את העניין, אבל מוסרי ניער את הידיים לצדדים ואמר, די, אי אפשר להמשיך ככה.

הוא לקח את שתי הידיים שלי, שהיו שלובות חזק על הבטן, להחזיק את הנשימות של הכאבים, נתן לי טישיו בכל יד ואמר לי ללחוץ על החתכים ולא לעזוב עד שהם חוזרים. אחרי דקה או שתיים שמעתי פתיחה של איזה קונצ'רטו מהחדר של הטלוויזיה. הדקות נקפו, כמו שאומרים, והתחלתי לחשוד. היו להם סיבות טובות מאוד להשאיר אותי ככה ולברוח. אמנם השעה היתה ארבע בבוקר, אבל אם מישהו היה נכנס פתאום ורואה אותי שוכב על השולחן, חתוך ודפוק כמו שניצל לפני טיגון, די קשה לי להאמין שהיו נותנים להם להמשיך את הסטאז'.

ירדתי מהשולחן בזהירות ונעמדתי כפוף על העיתונים שמסביב. התקדמתי צעד-צעד תוך שאני מחזיק את החזה שלי, כאילו חטפתי פגיעה ישירה ואני מפנה את עצמי אל עבר כוחותינו. מצאתי אותם מתגלגלים על הספה. אלא מה, זה טבעי. קשה להגיד שזה נראה מאוד רומנטי, עם כל הדם שזרם לי בין האצבעות והכתמים שהיו על הסינרים שלהם.

מוסרי הוריד בינתיים את הכפפות, והידיים שלו קיפצו על הגוף של אחותי ונדחפו מכול הכיוונים כמו אנשים בתור לקולנוע, בלי טיפה של סבלנות או חיבה. יכולתי להפריע להם ולהעיר להם, להתפלא על איך הם מרשים לעצמם לעזוב הכול באמצע, אולי זה מה שהייתי צריך לעשות, אבל העדפתי לדדות בחזרה אל השולחן, לחפש את הכיוון שבו שכבתי קודם, למצוא את המיקום המדויק שבו הרגשתי נוח ולחכות.

כשאחותי חזרה לשולחן כבר רעדתי ברוב הגוף. השיניים שלי נקשו במהירות של מיקסֶר והרגשתי כאילו חיברו לי את המוח לפצעים בכבל חשמלי.

היא הסתכלה עלי במבט המודאג שלה. מה קורה, היא שאלה אותי, אתה מסוגל לדבר? לא עניתי לה, אבל לא כי לא רציתי. מוסרי תיכף מגיע, היא אמרה לי, אל תדאג, הוא מחפש משהו בכלי התפירה של אמא. ניסיתי לסמן לה שהבנתי, אבל האצבעות שלי נדבקו מהדם שהתחיל להתקרש מסביב, ולא היה לי כוח לפתוח אותן או להזיז.

כשאחותי סוף-סוף שמה לב שאני במצוקה היא היתה נרעשת מאוד, מצד שני היא לא ידעה מה לעשות. אתה סובל נורא? היא שאלה. לא רציתי שהיא תרחם עלי, הכי גרוע זה כשמרחמים עליך. מצטערת ששכחתי להביא קודם חוט ומחט, היא אמרה, צ'יק צ'ק נתפור אותך והכול יהיה בסדר.

אבל האמת שהכול היה הכי רחוק מבסדר שיכול להיות. מוסרי לא מצא את כלי התפירה וחזר בידיים ריקות, ואחותי השאירה אותו להשגיח עלי בשבע עיניים, ככה היא אמרה לו, והלכה לחטט בארונות. מוסרי רצה לחזור לעניינים ולגמור את מה שצריך בצד ימין. הוא ניסה להפריד את הדם הקרוש עם מפיות ספוגות במים בשביל שיהיה אפשר להמשיך, אלא שאז הוא התחיל כנראה לקלוט שמצבי לא טוב ושכּל דקה חשובה.

רעדתי נורא, בקושי נשמתי והתחילו לי הצטברויות של כתמים שחורים מול העיניים. אני לא זוכר בדיוק מה היה הלאה. מעניין אותי למה בסדרות, תמיד כשהפצוע מתעורר בבית החולים יש קטע קצר בלי פוקוס, ואז התמונה מתחדדת ורואים שהכול לבן מסביב ואת הפנים המחייכות או המודאגות של הרופא או של האחות. זה בכלל לא ככה. אני התעוררתי לרגע באמבולנס, ואחר כך לעוד כמה דקות בחדר המיון, ומה שאני זוכר זה בעיקר צינורות מכל מיני סוגים תלויים מסביב ואנשים שדיברו עם כולם חוץ ממני.

הייתי מאושפז שבוע בערך. החבר'ה שלי באו לבקר המון, וגם נעמי מסרה דרישת שלום והתעניינה לדעת מה קרה. היינו צריכים לתפור איזה סיפור שיכסה על הבלגן. בהתחלה דאגנו, אבל זה היה יותר פשוט מפשוט. האשמנו את הכלב של השכנים. סיפרנו שהוא נכנס לאמוק וקפץ מעל הגדר והסתער עלי וניסה לנשוך אותי בצוואר, אבל הצליח לתפוס עם השיניים רק בחזה ושכמה תיקונים קטנים יפתרו את הבעיה. את הכלב הכניסו להסגר לצורך הסתכלות ואז החזירו אותו. הסתובבתי שבועיים עם תפרים וכשבאתי להוציא אותם הרופא התפעל כמה הצלקות חלקות ושהעבודה, בסך הכול, די מקצועית מבחינה כירורגית.

למרות מה שמוסרי אמר, אני לא חושב שזה עזר מי יודע מה למה שחשבתי על עצמי מאז, או איך שהרגשתי כלפי הסביבה והבחורות בחיים שלי. גם יש לי הרגשה שזה לא לגמרי קשור, או לפחות שהשדיים שהיו לי זה לא הדבר היחיד שמשנה.

כיום אחותי עובדת בפרקליטות המחוז ומוסרי שותף בסוכנות ביטוח באילת. בקרוב אני נוסע עם הורי לקנדה, לנחם את אח שלי שאשתו נהרגה בתאונת מטוס והוא נשאר לבד עם הילדים. הצענו לאחותי לבוא, מזמן היא מדברת על להתאוורר, אבל יש לה יותר מדי תיקים על הראש. אם מישהו ישאל אותי למה היא עשתה את זה בשבילי, אני פשוט לא אדע מה להגיד.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מולטי-סיסטם" מאת יואב כ"ץ , ידיעות ספרים, 2000.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This