search
בקריאה כעת: שיעור התעמלות | ריינר מריה רילקה
search

ריינר מריה רילקה | מקור:גרמנית

שיעור התעמלות

תרגום : עדה ברודסקי ויעקב גוטשלק

הקדמה מאת גדי גולדברג

רילקה ידוע בעיקר כמשורר. יצירת הפרוזה המפורסמת ביותר שלו היא הרומן ״רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה״, שניתן בהחלט לכנותה פרוזה לירית. מעטים יודעים שרילקה גם כתב לא מעט סיפורים קצרים, בעיקר בימי בחרותו. את ״שיעור ההתעמלות״ כתב רילקה ביומנו בליל 5 בנובמבר 1899, כשחש לפתע ״דחיפות רבה לכתוב את הרומן הצבאי״ שתיכנן, כפי שהוא עצמו מציין בשורות המקדימות את הסיפור ביומנו. ברומן התכוון רילקה לעבד את חוויותיו מן הפנימייה הצבאית שלמד בה בנעוריו. בסופו של דבר התוכנית לא יצאה לפועל, כי רילקה חש שאינו מסוגל לכך. מבחינת תוכנו הסיפור פשוט למדי ומתמקד באפיזודה אחת, תמונה אחת מחיי החניכים בפנימייה. עד כדי כך חדה ההתמקדות, עד שהשורות הראשונות של הסיפור נקראות כמו הוראות במה בפתיחת תמונה במחזה. אבל הקונפליקט שבו מתמקד הסיפור אינו פשוט כלל וכלל. בעמודים בודדים מצליח רילקה להעמיד בפני הקוראים את אחד הקונפליקטים המעיקים והבעייתיים ביותר של העולם המודרני: היבלעותו של הפרט בתוך הקולקטיב. לשם הקצנת התמונה משתמש רילקה בקולקטיב שסמכותיות ומשמעת קפדנית שוחקים בו עוד יותר את אנושיותו של האינדיבידואל. וכשמנסה פעם אחת האינדיבידואל לחרוג מגבולות המשמעת הצבאית, סופו רע ומר, כאילו מבקש רילקה לומר לנו, שרק המוות בכוחו לשחרר אותנו מאבדן הזהות הפרטית המתרחש במיליטריזם. העובדה שאחרי האסון שהתרחש המחנכים-המפקדים ממשיכים לשמור על משמעת קפדנית ואינם משנים דבר מהחומרה שבה הם מנהלים את השיעור, רק מגבירה את תחושת השחיקה של היחיד במטחנה המיליטריסטית. סיומו של הסיפור מראה עד כמה חיסלה הפנימייה הצבאית את אנושיותם של חניכיה: גם על הנורא ביותר אין הם מסוגלים להגיב אלא בהיתוליות, ואינם תופסים עד כמה התדרדר מצבם כבני אדם בתוך המכונה הצבאית.

קראו עוד

הפנימייה הצבאית שבסאנקט סֶוֶרין. אולם התעמלות. המחזור, בחולצות הפשתן הבהירות, ערוך בשני טורים תחת נברשות הגז הגדולות. המורה להתעמלות, קצין צעיר שפניו קשים ושחומים ועיניו לעגניות, פקד על התרגילים בהתעמלות חופשית, ועכשיו הוא מחלק את המכשירים בין החוליות: "חוליה ראשונה – מתח, חוליה שנייה – מקבילים, חוליה שלישית – חמור, חוליה רביעית – מוט. חופשיים." וכהרף עין, בנעליהם הקלות שסוליותיהן מבודדות במשחת שרף, מתפזרים הנערים איש-איש למקומו. אחדים נשארים לעמוד באמצע האולם, מהססים, כאילו מתוך אי רצון. אלה הם נערי החוליה הרביעית, המתעמלים הגרועים שאינם מוצאים הנאה בתנועה על המכשירים, והם כבר עייפים מעשרים כפיפות הברך ונבוכים מעט וקצרי נשימה.

רק אחד, שבדרך כלל נותר אחרון בנסיבות כאלה, קארל גרוּבֶּר, כבר ניצב ליד מוטות הטיפוס המותקנים בפינה אפלולית במקצת של האולם, סמוך לגומחות שתלויים בהן המדים שהוסרו. הוא אוחז במוט הקרוב ביותר ובכוח בלתי רגיל מושך אותו לפנים ומביא אותו לידי תנודה חופשית במקום המתאים לאימון. גרוּבּר אף אינו מסיר ממנו את ידיו, הוא עולה בזינוק ונותר תלוי על גבי המוט, גבוה למדי, ברגליים משׂוכלות בלי משים באותו שׂיכול מטפסים, שעד כה לא הצליח מעולם לבצעו כהלכה. כך הוא מחכה לחוליה ומתבונן בהנאה מיוחדת, כמדומה, ברוגזו המשתאה של המש"ק הפולני הקטן הקורא לו לרדת. אבל גרובּר מרחיק לכת הפעם עד כדי אי ציות, ויָסְטֶרְסְקִי, המש"ק הבלונדיני, צועק לבסוף: "שמע, גרובּר, או שאתה יורד או שאתה מטפס למעלה, אחרת אודיע לאדון הסגן…" ואז מתחיל גרובר לטפס, תחילה בתקיפות ובחיפזון יתר, תוך שהוא מושך את רגליו כלפי מעלה ומודד במבטיו, בפחד מה, את קטע המוט הארוך עד אין שיעור שעוד לפניו. אחר כך נעשות תנועותיו אטיות יותר, וכמי שמתענג על כל אחיזה ואחיזה כעל דבר חדש ונעים, הוא מושך את עצמו גבוה יותר ממה שנהוג לטפס בדרך כלל. הוא מתעלם מהתרגשותו של המש"ק הרגוז ממילא, מטפס ומטפס, ומבטיו מופנים כל אותה עת כלפי מעלה, כאילו גילה בתקרת האולם מוצא כלשהו ועכשיו הוא חותר בכל מאודו להגיע אליו. כל חברי החוליה עוקבים אחריו בעיניהם, וגם בקרב החוליות האחרות כבר מפנים פה ושם את תשומת הלב לטפסן הזריז, אשר ברגיל אינו מגיע מעבר לשליש הראשון של המוט, בעודו מתנשם ומתנשף, פניו סמוקות ועיניו אומרות זעף. "בראבו, גרובר!" קורא לעברו מישהו מן החוליה הראשונה. מבטים רבים מופנים כעת כלפי מעלה ולשעה קלה משתררת דממה באולם. אבל בעצם הרגע הזה, שבו תלויים מבטי הכול בדמותו של גרובר, הוא מחווה, גבוה מתחת לתקרה, איזו תנועה, כמו ביקש לנער אותם מעליו. וכיוון שנראה כי אין הדבר עולה בידו, ככל הנראה, הוא מצמיד את כל המבטים אל וו הברזל העירום שבתקרה וכרוח סערה גולש מטה לאורך המוט החלק, כך שהכול עוד נושאים עיניהם אל על שעה שהוא כבר ניצב מזמן על הרצפה, סחרחר וקודח, ומתבונן בעיניים נטולות ברק באורח מוזר בכפות ידיו הלוהטות. או אז שואל אותו מי מבין הנערים העומדים בסמוך לו, מה השד הזה שנכנס בו היום. "מה זה, החלטת לעבור לחוליה הראשונה?" גרובר צוחק ונראה כמתכונן להשיב, אבל חוזר בו ומשפיל את עיניו. ואז, בהתחדש השאון וההמולה, הוא נסוג בלאט אל תוך הגומחה, מתיישב על הדרגש, מביט סביבו בדאגה ושואף אוויר, פעמיים ובחופזה, ושוב צוחק ומבקש לומר משהו… אבל איש אינו משגיח בו עוד. רק ז'רום, גם הוא מן החוליה הרביעית, רואה שהוא חוזר ומתבונן בידיו, כולו רכון עליהן כמי שמנסה לפענח מכתב במקום שמועט בו האור. "זה כואב לך?" שואל אותו ז'רום אחרי המתנת מה. גרובר נבהל. "מה?" הוא שואל בקולו הרגיל הטובל ברוק. ז'רום אוחז בידו של גרובר ומטה אותה כלפי האור. הכף נשתפשפה מעט באמצעיתה. "אתה יודע, יש לי משהו בשביל זה," אומר ז'רום שברשותו תמיד רטיות אנגליות ששולחים לו מן הבית, "אז תבוא אלי אחר כך." נראה שגרובר לא שמע את דבריו; הוא מביט היישר לפניו אל תוך האולם, אבל דומה שאין הוא רואה אלא דבר מטושטש, אולי לא באולם, אולי בחוץ, לפני החלונות, אף כי חשוך שם, והשעה מאוחרת, וסתיו.

Psst, you might also like:
הילד

ברגע זה שואג המש"ק בשחצנותו התוקפנית: "גרובר!" גרובר לא זע ממקומו, רק רגליו הפשוטות מחליקות מעט קדימה, נוקשות וגולמניות, על גבי המרצפת החלקה. "גרובר!" שואג המש"ק וקולו נסדק בגרונו. וכעבור שעה קלה הוא מוסיף בחיפזון ובקול צרוד, מבלי להביט בנער שאליו מכוונים הדברים: "אתה מתייצב אחרי השיעור. אני כבר אַראה…" והשיעור נמשך. "גרובר," אומר ז'רום ומטה עצמו לעבר חברו הנשען עמוק יותר ויותר לתוך הגומחה, "כבר הגיע שוב תורך לטפס, על החבל, כדאי שתנסה, אחרת יאסטרסקי יעשה לך עניין, אתה יודע…" גרובר מהנהן בראשו, אבל במקום לקום על רגליו הוא עוצם פתאום את עיניו וגולש מתחת למילותיו של ז'רום והלאה, כמו נישא על גבי גל, גולש לאטו, באין קול, עמוק יותר ויותר, מחליק לרצפה, וז'רום עומד על המתרחש רק בשעה שהוא שומע את ראשו של גרובר נחבט קשות בעץ של המושב וצונח קדימה… "גרובר!" הוא קורא בקול ניחר. תחילה אין איש מבחין בכך, וז'רום עומד אובד עצות, בידיים שמוטות, וקורא: "גרובר! גרובר!" ולא עולה בדעתו לזקוף את הנער השרוע על הרצפה. אז הוא חש דחיפה בגבו, מישהו אומר לו "טמבל!" אחר מסיט אותו הצדה, והוא רואה כיצד הם מרימים את חברו חסר התנועה. הם עוברים על פניו, נושאים את גרובר למקום כלשהו, מן הסתם לקיטון הסמוך. הסגן בא בזינוק, מחלק בקול נוקשה ורם פקודות קצרצרות. קולו המצווה משסע חדות את רחש פטפוטם של המון הנערים. דממה. רק פה ושם עוד נמשכת איזו תנועה, זינוק בתנופה ממכשיר, קפיצה חרישית, צחוק מתאחר של מי שאינו יודע במה העניין. אחר כך שאלות חפוזות: "מה? מה? מי? גרובר? איפה?" ועוד ועוד שאלות. ואז אומר מישהו בקול רם: "הוא התעלף." והמש"ק יאסטרסקי רץ בעקבות הסגן בפנים אדומות וצורח בקולו המרושע, כולו רועד מזעם: "זו העמדת פנים, אדוני הסגן, הכול העמדת פנים!" הסגן אינו משגיח בו. הוא מביט היישר לפניו, מכרסם את שפמו באופן המבליט את סנטרו הנוקשה בזוויתיות נמרצת עוד יותר, ומעת לעת משמיע הוראה קצרה. ארבעת החניכים הנושאים את גרובר נעלמים בתוך הקיטון והוא בעקבותיהם. ארבעת החניכים חוזרים מיד. משרת רץ דרך האולם. הכול תוקעים בארבעה מבטים גדולים ודוחקים בהם בשאלות: "איך הוא נראה? מה קורה איתו? הוא כבר התעורר?" אבל בעצם אין הם יודעים דבר. וגם הסגן כבר מופיע בדלת וקורא אל האולם להמשיך בהתעמלות, והוא מעביר את הפיקוד לידיו של הסמל גולדשטיין. ממשיכים אפוא להתעמל, בַמקבילים, במתקן המתח, והנערים השמנים ונמוכי הקומה מן החוליה השלישית זוחלים ברגליים מפוסקות לרווחה מעל "החמור" הגבוה. ואף על פי כן חל שינוי בכל התכונה הזאת, כאילו ירד קשב עמוק על כולם. התנופות ליד מכשיר המתח נקטעות בפתאום, וליד המקבילים מבצעים רק תרגילים של מה בכך. הקולות מסובכים פחות אלה באלה ובהצטרפם הם נשמעים מהוסים יותר, כאילו הגו כולם רק הברה אחת ויחידה: "אֶס, אֶס, אֶס…" קְריקְס הקטן, הפיקח, מצותת בינתיים ליד דלת הקיטון. מפקד החוליה השנייה מגרש אותו כשידו מוכנה לחבוט באחוריו. קריקס מנתר ניתור חתולי לאחור, עיניו נוצצות וזוממות רע. הוא כבר יודע כל מה שניתן לדעת. כעבור שעה קלה, כשאיש אינו מביט לעברו, הוא מיידע את פבלוביץ': "רופא הגדוד הגיע." בסדר, מכירים את פבלוביץ': הלה חוצה את האולם כמו על פי פקודה, חצוף כדרכו, עובר מחוליה לחוליה ואומר בקול רם למדי: "הרופא הגדודי נמצא בפנים." ונראה שגם הרב"טים מתעניינים בידיעה הזאת. המבטים המופנים אל הדלת תוכפים והולכים, התרגילים נעשים אטיים יותר ויותר, ואחד קטן ושחור עיניים נותר גוהר במרומי החמור ובוהה בפה פעור לעבר הקיטון. דומה שמשהו משתק תלוי באוויר. מצטייני החוליה הראשונה עוד עושים מאמצים כלשהם, מנסים לגלות התנגדות, חגים ברגליהם, ופוֹמְבֶּרְט, הטירולי החסון, מכופף את זרועו ומתבונן בשריריו הבולטים, רחבים ומוצקים, מבעד לאריג הפשתן. כן, בָּאוּם הקטן והגמיש אפילו מבצע כמה סיבובי זרוע – ופתאום נותרת התנועה העזה הזאת יחידה באולם כולו, עיגול גדול, מהבהב, שבדממה הכללית נלווה לו משהו אימתני. בתנועה נמרצת מביא עצמו האיש הקטן לידי עצירה, מצניח עצמו על ברכיו באי רצון, ופניו מביעות בוז כלפי העולם כולו. אבל גם עיניו הזעירות, האטומות, נותרות תלויות לבסוף בדלת הקיטון.

Psst, you might also like:
האור הגדול

עכשיו שומעים את הזמזום של להבות הגז ואת התקתוק של שעון הקיר. ואז מטרטר הפעמון המודיע על סוף השיעור. הצלצול נשמע היום זר ומשונה, והוא גם נפסק פתאום, קוטע את עצמו באמצע דבריו כביכול. אבל הסמל גולדשטיין יודע את חובתו. הוא קורא: "להסתדר בטורים!" איש אינו מקשיב לו. איש אינו מסוגל לזכור מה היה פירוש המילים האלה – קודם. מתי קודם? "להסתדר בטורים!" צורח הסמל ברשעות, ועכשיו גם שאר המש"קים מחזיקים אחריו: "להסתדר בטורים!" וגם חניך זה או אחר משמיע כמו אל עצמו, כמו מתוך שינה: "להסתדר בטורים!" אבל למעשה יודעים הכול שצריך עוד להמתין מעט. והנה כבר נפתחת דלת הקיטון; תחילה אין קורה דבר, ואז יוצא הסגן וֶהל, עיניו גדולות וזועמות וצעדו איתן. הוא צועד כמו בסך ומשמיע בקול צרוד: "להסתדר בטורים!" בזריזות שאין לתארה נערכים כולם בסדר. איש אינו זע. כאילו הגיע הרס"ר בכבודו ובעצמו. "הקשב!" פוקד הסגן. שתיקה. ואז, יבש וקשה: "חברכם גרוּבר מת זה עתה. התקף לב. חופשיים!"

שתיקה.

ורק כעבור זמן מה נשמע קולו של החניך התורן, קטן ושקט: "שמאלה פנה! מחלקה, קדימה צעד!" בצעידה אטית, לא אחידה, פונה המחזור לעבר הדלת, ז'רום הוא אחרון ההולכים. איש אינו מביט לאחור. אוויר המסדרון נושב, קר וטחוב, לקראת הנערים. יש כאן ריח של קרבול, מעיר מישהו. פּוֹמְבֶּרְט מפריח בקול בדיחה נתעבת בקשר לסרחון.

Psst, you might also like:
מודל למיליונר

איש אינו צוחק. ז'רום חש לפתע אחיזה בזרועו, כמו קפץ עליו מישהו. קריקס תלוי לו עליה. עיניו נוצצות ושיניו מבהיקות, כאילו עמד לנשוך. "ראיתי אותו," הוא לוחש חסר נשימה ולוחץ את זרועו של ז'רום; צחוק עצור בתוכו ומטלטל אותו הנה והנה, עד שהוא מתקשה להמשיך: "הוא לגמרי עירום ומצומק וארוך נורא. ובסוליות הרגליים הוא חתום בלכה…"

והוא מצחקק, צִחקוק חד ודגדגני, מצחקק ונועץ את שיניו בשרוולו של ז'רום.

 


*הסיפור לקוח מתוך "ריינר מריה רילקה – סיפורים ראשונים" בעריכת נתן זך, ספרית פועלים, 2000.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: שיעור התעמלות! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%aa/