search
בקריאה כעת: שלושה גברים באמריקה | ג׳וליה פרמנטו
search

שלושה גברים באמריקה

ג׳וליה פרמנטו | מקור: עברית

הקדמה מאת המערכת

הסיפור של ג'וליה פרמנטו מתגלגל בחינניות כזאת שהוא נקרא בנשימה אחת. החלומות של גיבורת הסיפור שלה מהדהדים היטב לכל מי שאי פעם חשבה לברוח לאנשהו, ואפילו שהיא טוענת שהמרחק בין הפנטזיה למציאות מזעזע אותה כל פעם מחדש, לקוראת השבויה בהרפתקאות של הסטודנטית הישראלית באמריקה נדמה שאלה כשלעצמן מספיקות בהחלט למי שמחפשת קצת ריגושים והנאות גנובות, בחיים שבדרך כלל מאכזבים אותנו נורא. השפה של ג'וליה פרמנטו היא רעננה ונהדרת, היא לא חוששת מהלשון העכשווית אלא מגלגלת אותה בהומור מושחז, נעה בקלילות וללא מאמץ בין מלנכוליה לריגוש מהסרטים ומעניקה לנו סיפור סוחף, חריף ומשעשע.

קראו עוד

1.עזיז

החדר הקטן שלנו במוטל 6 מריח כמו סקס מדכא שמישהו ניסה לקרצף בהרבה אקונומיקה. גרשון ואני מתיישבים על המיטה ומתחילים לחשב חישובים על מפית. רושמים את כל סכומי הכסף שיש ברשותנו, כולל כספים שאנו אמורים לקבל במהלך השנה; מלגות, מתנות מההורים וחסכונות חירום. אחר כך אנחנו מחשבים כמה יעלו לנו החיים באמריקה בשנת 2016. המפית הלבנה מתמלאת

במספרים ואנחנו מגיעים למסקנה שיש לנו חמשת אלפים דולר להוציא על האוטו, אף לא אגורה יותר. לפני יומיים עברנו ללוס אנג׳לס ומיד הבנו שכאן אין דרך אחרת.

״אם כבר קונים אז חייבים שיהיה גג נפתח. פליז גרשי! גג נפתח זה כזה קול ואנחנו בקליפורניה עכשיו.״ גרשי מסכים מיד. ״אפילו שאין לנו הרבה כסף אסור לנו לוותר על הסטייל,״ אני מוודאת שהעסקה נעולה.

גרשי מסתכל עליי בעיני היהלום הכחול שלו ומסמן שיאללה, לעבודה. אנחנו מתחברים לאינטרנט האלחוטי של מוטל 6, (שילמנו עליו מראש 3.99 דולר), ומתחילים לחפש מכוניות משומשות. אני מוצאת מיד ב-מ-וו ישנה עם גג נפתח במחיר 4599 דולר.

״אין, ככה זה מזל של מתחילים,״ גרשי מרפרף לי נשיקה על השפתיים ומתקשר לקבוע עם המוכר.

״הולכים לקנות אוטו!״ אני טורקת את הדלת של האוטו השכור והמצ׳וקמק שלנו, מנסה לדמיין איך תהיה ההרגשה להיות הבעלים של חפץ כל כך גדול ויקר.

אנחנו נוסעים לכיוון מגרש המכוניות בדאון טאון. בכל מקום רודפים אותנו שלטים כתומים עם המילה "סֵייל".

גרשי מתהלך כמו נסיך בין המכוניות במגרש, עקב בצד אגודל, מציץ מבעד לחלון, מתחת לגלגל. הוא ביולוג בהכשרתו אבל גם מהנדס ולכן הוא מבין במכניקה ובמנועים. אני לא מבינה שום כלום במכוניות, אבל זיהיתי את הב-מ-וו שלנו ומיד התחילו לנוע הגלגלים בראשי. איך המכונית עם הגג הפתוח תנוח כל היום במגרש החנייה של המחלקה לאמנות או מתחת לסטודיו שלי. ייתכן כי חברי החדשים יסתכלו עלי בקנאה, חלקם עשויים לחשוב, היא, יש לה סטייל.

איש המכירות יוצא החוצה מהבוטקה שלו, שפורפרת טלפון צמודה לו לאוזן, הוא מנופף לנו לסמן שזה ייקח כמה דקות.

בינתיים השמש יוקדת עלינו כמו שלא יקדה מעולם. אפילו בימים הכי קשים בישראל היא לא יוקדת ככה. ואנחנו, עד הקצה השני של העולם נסענו בשביל לחטוף את אותן קרני שמש? אני לא אומרת לגרשי כלום, הוא אוהב את הקיץ. אני קוראת לו שיבוא לבחון את הב-מ-וו והוא מתקדם בצעדים בטוחים. הוא יודע שאי אפשר לעבוד עליו, גם לא מוכרי מכוניות ממולחים כמלח באמריקה.

לאחר דקות ארוכות המוכר יוצא אלינו בחיוך מאוזן לאוזן, השיניים שלו לבנות כמו גבינת שמנת. המכנסיים המחויטות שלו כובסו יותר מידי פעמים, גם הסוליות של הנעלים שחוקות. אני רואה איך העור שלו חרוך מהשמש ומאבחנת מיד שהוא עני.

״באנו לראות את הב-מ-וו, שנת אלפיים?״

״כן, כן בטח.״ הוא פותח את דלת המכונית, מסתכל עלי ארוכות בעיניים חומות, טובעניות.

״לא רע בכלל האוטו הזה, בכלל מכוניות גרמניות זה משהו שאין לו מתחרים,״ הוא אומר, מחייך באופן ברור לגרשי.

״אפשר לפתוח את המכסה מנוע?״ שואל גרשי.

״בטח, בטח.״ המכסה מורם והמוט ננעץ.

גרשי מסרק את שיער האגוז שלו באצבעות ומכניס את ראשו היפה לתוך המעי הגס של הב-מ-וו. אני רואה שהוא בודק את צינורית השמן ופותח כל מיני מכסים ומרחרח. אני מסתכלת עליו בגאווה, מהצד זה אפילו נראה כהערצה. למוכר ברור שהדיל אבוד, גרשי יודע יותר מידי.

״מאיפה אתם?״ הוא שואל ומדליק סיגריה. מה זאת השאלה הזאת עכשיו?

״ישראל,״ אני עונה.

״גם הוא?״ הוא מצביע לכיוון הגב התחתון של גרשי.

״אהה,״ אני מהנהנת, בקושי בולעת את הצקצוק.

״שכנים אנחנו,״ הוא כמעט טופח לי על הכתף אבל ברגע האחרון מתחרט, בכל זאת שנינו באמריקה עכשיו.

״מאיפה אתה?״ אני שואלת מתוך נימוס.

״רמאללה, עשרים ושתיים שנים באמריקה.״

״וואלה, איזה צירוף מקרים,״ אני עונה בחיוך קטן בקצה הפה. בלב אני מתבאסת, באתי עד אמריקה בשביל להתרועע עם מוכרי מכוניות מרמאללה בשמש היוקדת?

מהר מאוד אנחנו מוותרים על הב-מ-וו, אפילו לא לוקחים אותה לסיבוב ניסיון. גרשי אומר שיש בעיה עם המצבר, שאין טעם.

״בואי נלך למגרש אחר. פה באזור יש הרבה סוחרי מכוניות.״ הוא מצביע החוצה על המוסכים. כולם מצטופפים אחד לצד השני, מנסים לצוד לקוחות תמימים כמוני או קשוחים כמו גרשי, מנסים להכניס את העמלה לכיס, להצדיק את קיומם ביקום המנועים המשומשים.

$$$, USED CARZ FOR SALE, YOUR NEXT CAR IS WAITING HERE

״רגע, תראה כאן.״ אני מושכת את גרשי לכיוון מכונית ישנה, אדומה ונוצצת.

״מה אתם מחפשים בעצם?״ המוכר שואל. שוב הוא מסתכל עליי כמה שניות יותר מהמקובל, אני מרגישה את זה על העור שלי. בגרשי הוא לא בוהה, אולי עיניי היהלום שלו מרתיעות אותו.

״בדיוק עברנו לכאן, אני מתחילה תואר שני באמנות. אנחנו רוצים אוטו זול אבל שיהיה עם גג נפתח.״ אני מחייכת אליו בפעם הראשונה, מחכה לראות איך הוא יגיב לגג הנפתח.

״אני עזי, אגב, נעים מאוד,״ הוא אומר וטופח על מכסה המנוע של הטויוטה סולרה.

למכונית האדומה יש גג נפתח בצבע שחור, מושבי עור בצבע בז׳ שמתפקעים בכריות הכתפיים, ושריטות אורכיות על הדלתות. העיניים של  גרשי נדלקות. עזי לא אומר מילה, נותן לנו להתרשם, מחכה בשקט עד שנסיים את הבחינה המדוקדקת. גרשי שוב מרים את מכסה המנוע, מציץ בקרביים, הופך את המעי, אחר כך הוא נכנס מתחת לגלגלים. נמרח על האספלט בטי-שירט הלבנה.

עזי נשען על המכונית ומחייך אליי חיוך צ׳יישר מצוחצח.

״אני רוצה לקחת את האוטו לסיבוב, אפשר?״ שואל גרשי. עזי מהנהן ושלושתנו מיד נכנסים למכונית.

גרשי  נוהג, עזי לצדו ואני במושב האחורי. עזי פותח את הגג, השמיים נפרסים מעלינו, האוויר הכחול שוטף אותנו והדקלים שורקים לנו באוזן.

עזי מותח את צווארו אחורנית ואומר, ״את יודעת, זאת פעם שנייה בחיים שאני באוטו עם מישהו מישראל. בפעם הקודמת זה היה עם חייל ישראלי בג׳נין. הוא היה לבד בג׳יפ, הלך לאיבוד. איך הוא פחד יא-אללה.״ הוא צוחק. ״אני ליוויתי אותו חזרה עד למחסום.״

אני מחייכת חיוך קטן. למזלי העדשות השחורות של המשקפיים מגינות על הרגשות שלי. גרשי לא אומר כלום.
״מה המחיר של זה?״ אני שואלת.

״ששת אלפים מחיר סופי. וזאת מציאה אני אומר לכם.״

גרשי מהדק שפתיים בהפגנתיות ואני עושה אותו דבר בעקבותיו, כל הדרך חזרה אנחנו לא מוציאים מילה. 

במגרש גרשי לוקח אותי לצד ולוחש לי באוזן שהוא צריך את שיתוף הפעולה שלי.

״למה אתה לוחש? הם לא מבינים עברית.״

״תקשיבי רגע. אני קראתי באינטרנט על שיטה למשא ומתן כשקונים רכב משומש.״ הוא מסתכל עליי כמו סוכן מוסד.

״נשמע חשוד גרשי,״ גלגלי העיניים מתחילים להתגלגל לי כלפי מעלה, רק ברגע האחרון אני מצליחה לשלוט בעצמי.

״יש דבר כזה שנקרא ראק-אנד-פיניון, זה משהו במכניקה של הרכב, במערכת ההיגוי. זה חלק שמאוד קשה לדעת מה המצב שלו. את מבינה? זה יכול להגיע גם לפער של אלף דולר במחיר.״ הוא קורץ לי, מנסה להמיס את לבי.

״גרשי, אני לא-״ בקצה העין אני רואה את עזי מתקרב אלינו. הוא הולך זקוף אבל הלהט שלו למכור לנו את הטויטה מטפטף אחריו על האספלט.

״זרמי איתי, טוב?״ גרשי  נותן לי מבט כמו שנותנים בטירונות. ואני, כנראה כי לא עשיתי צבא, מסכימה בלי לשאול שאלות.

״גרשון, נעים מאוד.״ כבר חצי שעה אנחנו איתו ורק עכשיו הוא נזכר להציג את עצמו. ״אני קרוי על שם סבא שלי, זכרונו לברכה. זה שם תנכ״י עתיק,״ הוא מסביר לעזי ושוב העיניים מתגלגלות לי.

הפעם אני לא מצליחה לעצור אותן אז אני מורידה את הראש, מעמידה פנים שאני מחפשת משהו בתהום של התיק.

״תקשיב, אנחנו רוצים את הסולרה האדומה. חברה שלי ממש רוצה. היא מפנטזת על אוטו עם גג נפתח. אני זורם איתה.״ הוא צוחק. עזי מסתכל עליו בלי להוציא מילה, גם אני דוממת.

״אבל יש בעיה עם הראק-אנד-פיניון, אני למדתי הנדסה, פשוט. בקיצור, אני מציע דבר כזה, תוריד לנו אלף במחיר וסגרנו.״

״לא, לא. אין שום סיכוי,״ אומר עזי. הוא מסביר לנו שהוא בדק את הסולרה במו ידיו, שמדובר באוטו זהב, שמי שלא לוקח אותו במחיר הזה הוא אידיוט שאכפת לו רק ממראה חיצוני. גרשי מתחמם, הוא רוצה את הסולרה יותר ויותר אבל הוא חייב להביס אותו במחיר, אם לא יביס אותו במחיר, הרכישה לא תתבצע.

הם ממשיכים לנוע סביב צירים וגלגלים והכל במינוחים באנגלית שנשמעים לראשונה באוזניי הבתולות. גרשי מתעקש שהראק-אנד-פיניון דולף או שבור. עזי מסביר לו שהוא טועה, שזה כלום, שככה זה ראק-אנד-פיניון בן עשר.

״תראה כריס, אנחנו חדשים באמריקה, הגענו לפני יומיים ואין לנו מושג איך דברים עובדים פה. אנחנו רוצים משהו לנסוע בו כל יום לאוניברסיטה. עכשיו תקשיב, יש לנו אוטו שכור עד מחר בבוקר וחמשת אלפים דולר בכיס. אם תסכים, אני נותן לך הכל במזומן ואנחנו מתחפפים מפה עם הסולרה שלך.״ עזי מסתכל עליי ואני מנסה להבין למה הוא מחפש את האישור שלי.

"לא צריך קבלה,״ מוסיף גרשי וטופח לו על הכתף.

ואני, אני רק חושבת על השמש והדקלים, על רמאללה, על אמריקה. ועל איך הפנטזיות שבראש תמיד שונות כל כך מהאופן שבו הדברים מתממשים במציאות, ואיך כל פעם מחדש זה מזעזע אותי.

״מה אתה אומר?״ גרשי שואל בקול הכי עדין שלו.

״אני אומר אוקיי, אבל,״  גרשי לא מחכה לשמוע את המשך המשפט, הוא לוחץ את ידו של עזי ומסתובב אליי. ״נו, מה את אומרת? סידרתי לנו אוטו עם גג נפתח, זה מה שסבתא שלי הייתה אומרת – א וילדע מציאה!״

״אבל חכה שנייה,״ אומר כריס. ״תן לי רגע לדבר עם הבוס שלי,״ הוא אומר ומתרחק מאיתנו עד שהוא נבלע בתוך גרם המדרגות שמעל למוסך, משאיר אותנו עם האוטו החדש שלנו.

כשאנחנו לבד אני לא מתאפקת ומדלגת בצעדי מחול חינניים מסביב לטויוטה האדומה.

״אני לא מאמין שזה עבד.״ גרשי תופס אותי ומנשק אותי על שתי הלחיים. ״היה כתוב בפורום שהשיטה עובדת ב-78 אחוז מהמקרים.״

Psst, you might also like:
ה-JPEG

אחר כך אנחנו מתיישבים על המדרכה וגרשי מדליק סיגריה.

״אתה קולט שהאוטו המהמם הזה הולך לחכות לי כל יום מחוץ לסטודיו?״

״חכי, חכי. אני אבוא לאסוף אותך בגג פתוח. את תקפצי פנימה, תזרקי את התיק במושב האחורי,״ גרשי מחייך אליי את החיוך היפה שלו, העיניים שלו נמתחות, מסתירות את היהלום. אני מנשקת את הלחיים הוורודות שלו, את השפתיים הרכות שסידרו לנו את העסקה הזאת.

״נו מה קורה לו?״ עם חצי סיגריה מתנדנדת בין השפתיים, הוא מותח רגליים על האספלט ומוציא את הטלפון מהכיס של הג׳ינס. ״כבר עשר דקות הוא שם.״

״אולי נעלה אליו?״ אני מציעה ושנינו נעמדים, אולסטאר לאולסטאר, מתקדמים יחד לעבר המשרד כמו חתן וכלה בדרך לחופה.

אני דופקת חלושות על הדלת הפתוחה ומציצה פנימה.

״מאיפה הבאת את האנשים האלה?״ הבוס של עזי דופק את האגרופים על השולחן. תנופת הכעס מעיפה את השיער השחור הארוך שלו בתנועה גלית באוויר.

״זה הלקוחות שאתה מביא? בשביל זה אני משלם לך?״ הבוס קם ומתקרב לעזי, ואף שהוא נמוך ממנו בראש הוא נראה מאיים פי כמה.

עזי עומד ברגליים משוכלות. הידיים שלובות מאחוריי הגב, מתחככות בקיר הקר. מבטו מודבק לרצפה.

״אני כאן בשביל למכור מכוניות, לא בשביל לזיין את המוח. אלף דולר הורדת להם? אני מוריד לך את הראש!״ הוא צועק ומעיף את היד לכיוונו, עזי מתכופף באינסטינקט. לרגע העיניים שלי נתפסות בשלו, חום מתערבב בחום.

״היי, אפשר להיכנס בבקשה?״ אני שואלת. הנה כבר נהיו לי גינונים אמריקאים.

״בקשר לטויטה סולרה האדומה, אנחנו רוצים לסגור את העסקה.״

הפנים של עזי נפולות כמו כלב שקשרו אותו בשרשרת ברזל למלונה, כל כולו אומר כניעה וכניעות.

הבוס מתיישב בכיסא המחשב המפואר שגדול עליו בכמה מידות. הכיסא הזה הוא הפריט הכי יקר בחדר, כל שאר המשרד מתפורר. הבוס משדר בעלות חד משמעית על הטריטוריה, השיער המבריק שלו מגיע עד הכתפיים. אני מאבחנת שיש לו דם אינדיאני.

עזי ניגש אליו, אני רואה את שהפחד מרטיט לו את הברכיים. הבוס לא זז. הוא בוהה בנקודה לא ברורה בחלל, ורק היד שלו ננעלת על קופסת הפלסטיק עם הפתקיות הכחולות שניצבת על השולחן. אני מפחדת שעוד שנייה הוא דופק אותה לעזי במצח, ועזי, איטי בגופו ובמוחו עומד ככה, והדם נוטף על המצח והבושה בקושי נספגת בחולצה.

אני מסתכלת על עזי ומתאמצת לעצור את הדמעות מרוב רחמים. איך הוא עומד צמוד אליו רק בשביל לסיים כבר עם העסקה הזאת, להיפטר מהאוטו העלוב.

״אידיוט, אתה באמת אידיוט,״ הוא מרים את קופסת הפלסטיק באוויר.

״תעזוב אותו!״ אני צועקת וכל הפתקיות הכחולות מתפזרות על הרצפה, יוצרות פסיפס משרדי.

״תקשיב, זה לא באשמתו. אנחנו לחצנו עליו,״ אני אומרת וחוטפת מגרשי מבט של קרח.

״תראה, ביזנס זה רק ביזנס. בני אדם זה יותר חשוב. אני לא רוצה, שעזי, רק כי הוא הסכים לתת לנו הנחה יאבד את העבודה שלו. אז בוא פשוט נשכח מזה, אוקיי?״

״מי לעזאזל אתם חושבים שאתם?״ הוא מתקרב אליי, נתזי רוק מהצעקה שלו נוחתים על השפתיים שלי. ואז גרשי מתערב, דוחף אותו ממני ומפיל אותו חזרה לכיסא שלו.

Get the fuck out!

אנחנו בורחים משם בריצה, בקושי רב אנחנו לא מועדים במדרגות, הלב שלי דופק כמו בסרטים. גרשי מושך אותי לאוטו שלנו בזמן שאני בוכה ובוכה, מייבבת כמו בובת סמרטוטים. ברגע האחרון, שנייה לפני שאנחנו עפים משם, אני מביטה לכיוון המשרד שמעל המוסך ורואה שתי צלליות שחורות בתוך ריבוע של אור צהוב.

* * *

2. מייקי

פרופסור מייקל רייט נכנס לכיתה, מניח את תיק העור על הכיסא שלצדו, דופק את הריי-באן השחורות על השולחן וצוחק. ״סטודנטים לאמנות תמיד מתים מפחד בסמינר הראשון שלהם בפילוסופיה,״ הוא מסתכל עלינו ומתגלגל מצחוק. ״עד השבוע הרביעי כבר תבינו שהכל בולשיט ותפסיקו לשקשק כמו ילדים בגן.״

מייקי בן שישים והוא נראה גרוע וטוב לגילו בו זמנית. מצד אחד יש לו כרס גדולה וחסרה לו שן תחתונה, גם רעמת השיער האפור שלו מדלדלת. מצד שני, קולטים מיד שמדובר בגבר יפה ממש. קל לדמיין איך לפני שנה עוד היו לו תווי פנים של נער. אבל בדיעבד, אני מניחה שזאת הכריזמה שלו שהייתה מושכת כל כך. גם המבטא הניו יורקי, הריח של האלכוהול מהפה, הביקורת האינסופית שלו על אמריקה והאופן שבו דיבר גרמנית.

במקרה נרשמתי לסמינר שלו על אסכולת פרנקפורט. המליצו לנו לקחת בשנה הראשונה קורס אחד בפילוסופיה ואחד בספרות ואני החלטתי לגמור עם זה על הסמסטר הראשון.

מייקי דיבר על הורקהיימר, אדורנו ומרקוזה כאילו הם היו חברים שלו. וחוץ מזה כל מה שעניין אותו היה פשיזם באמריקה. בכל דבר, בכל חפץ, בכל אדם לא ראה אלא את ההתגלמות של הפשיזם באמריקה.

הוא הסתובב באל.איי כמו פליט שנשטף אל חופי האוקיינוס השקט, לעולם לא מכאן, שפוף ונרגן במעיל הצמר השחור שלו והסיגריה בפה. מייקי נראה לי כמי שיכול להיות רק בניו יורק. מוקף תמיד בזרים, בעניים, בנרגנים. נושף אל האוויר הקפוא. רק כאן הוא נע ונד בין שרירים מעובדים, שיניים מולבנות וחיוכים אינסופיים. הוא קרא לזה ״התודעה השמחה של קליפורניה״ והוא לא היה מסוגל לסבול את זה. דימיינתי אותו חוזר מידי ערב הביתה ויושב מול המחשב עם בקבוק יין, מחסל חצי חפיסת מרלבורו אדום וצופה בתמונות השחרור של ברגן בלזן.

הדבר שהכי אהבתי בסמינר של מייקי (חוץ מתשומת הלב הייחודית שהעניק לי, המחמאות שהרעיף על ההערות שלי והצחוק המתמוגג שלו כשהתבלבלתי בין תת-מודע ללא-מודע) היה האופן שבו הקריא לנו את אדורנו. חבורת האמנים היהירים נהפכה בן רגע למעגל של תינוקות מהופנטים בשעת סיפור, מזילים ריר על הדפים. בהפסקה לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, פתאום הפעילות המוחית נסוגה לאפס, העולם נראה כל כך מייאש ויכולנו בקושי לנגוס בכריך. רק מייקי היה יושב תחת עץ אקליפטוס ומעשן להנאתו, האדם היחיד בכל אוניברסיטת קליפורניה שהורשה לעשן בתוך הקמפוס.

הרשו לו בגלל הכריזמה שלו אבל גם בגלל שהוא היה גמור, שהוא נהיה אלכוהוליסט מאז שמת לו הילד בתאונת דרכים.

במחלקה לאמנות אמרו עליו שהוא אוהב נשים שמנות, שהוא בעצמו סיפר את זה לסטודנטים באחד הסמינרים שלו על מרקס, וצחקו שעל אף היותו מרקסיסט אדוק, בקומוניזם עם התורים לאוכל, לא היה לו את מי לזיין.

בהתחלה חשבתי שאני רוצה לשכב עם מייקי, חשבתי שאני רוצה שהוא יזיין אותי במשרד שלו, בשירותים של מסעדה, גם במיטה. בהתחלה חשבתי שאני רוצה כל כך לשכב עם מייקי, וגם האמנתי שזאת

זכותי המלאה כסטודנטית ואמנית לשכב עם המרצה לפילוסופיה.

ביום שהוא הגיע לכיתה בנעלי שפיץ כמו של איטלקים מפוקפקים, כמו של פורטוריקנים עם ג׳ל בשיער, כמו של מרצים לפילוסופיה, ידעתי שאני ומייקי חייבים לנסוע יחד למקסיקו. אמרתי, ניקח את הב-מ-וו שלך ונחצה את הגבול לטיחואנה, זה כולה שעתיים וחצי נסיעה מכאן. אתה תכין תיק בבית, אני אכין תיק בבית וניסע יחד אחרי השיעור. אני חושבת שמייקי היסס בהתחלה אם כדאי לו לנסוע איתי למקסיקו. הוא פחד לאבד את המשרה שלו, בצדק. היום כבר אי אפשר לשכב עם סטודנטיות בראש שקט. הבטחתי לו שאם יש סטודנטית אחת ביקום כולו שהוא יכול להרגיש איתה בטוח זאת אני.

ושלמעשה אין לי עניין בו למעט הרצון שיהיה לי סיפור טוב על הרומן הקצר שהיה לי עם המרצה לפילוסופיה במקסיקו. מייקי צחק מאוד מהתשובה שלי, אחר כך הוא הכניס סוכריית מנטה לפה והסכים.

החיוך שלו היה יפה כל כך, העיניים נצצו לו כמו גולות. כשחייך ראיתי שוב את השן שחסרה לו בלסת התחתונה והתמלאתי כולי בפחד איום, אבל הוא בחוכמתו סגר מיד את השפתיים ואמר שהשיעור תכף מתחיל. יצאנו יחד מהמשרד שלו וחזרנו לכיתה.

הוא המשיך להקריא לנו קטעים מ"מינימה מוראליה" של אדורנו עוד חצי שעה אחרי שהשיעור נגמר אבל זה היה כל כך טוב שאף אחד לא העז לקום, גם לא אלו שהיה להם שיעור אחרי או אלו שהיו אמורים לנסוע למקסיקו.

קצת אחרי שכל הסטודנטים נעלמו ירדנו אני ומייקי לחניון ונכנסו לב-מ-וו השחורה שלו, שהדיפה ריח של בורבון. מייקי התרווח לפני ההגה, שלף סוכריית מנטה מקופסת הפח והגביר את הווליום של הרדיו:

About some useless information

Supposed to fire my imagination

I can't get no, oh no no no

הוא צחק חזק את הצחוק הגרגירי שלו והסתכל עליי.

״לא יודעת, אני לא מאמינה בצירופי מקרים,״ משכתי בכתפיים.

הוא נתן לי את החיוך המתמוגג של התת-מודע-לא-מודע ומיד התחממו לי הלחיים וכל הגוף שלי לא ידע מה לעשות, ואיך לשבת ואיך לחגור חגורת בטיחות ומייקי לצדי שירבב שפתיים ובהה בי. גם הוא לא ידע מה לעשות, איך להתניע ואיך להכניס לרוורס. בסוף הוא הצליח ויצאנו מהחניון ואחר כך לחלוטין משטח הקמפוס.

אני חשבתי על דברים שאוכל לומר למייקי, דברים אקזוטיים, דברים מצחיקים, דברים שאומרים אנשים מהצד השני של העולם. אבל בשבילי מייקי היה בעצמו אדם מהצד השני של העולם, הוא היה כל כך אקזוטי עבורי שבקושי יכולתי להחשיב אותו לבן אדם. העברנו את כל הנסיעה לגבול בשתיקה מוזרה, לא מביכה, לא נוחה. שתיקה קיימת. לרגעים הרגשתי שאני עומדת לבכות, אבל אז הסתכלתי על מייקי והדמעות נבלעו חזרה למקומן.

מייקי הדליק סיגריה והציע לי אחת, למרות שיש לי אסתמה ושסיגריה אחת יכלה להרוס לי את כל הטיול למקסיקו לא התאפקתי.

״אני עלולה למות, יש לי אסתמה, די קשה. יכול להיות שלא נגיע לגבול.״ שאפתי עמוקות מהמרלבורו לתוך ריאותיי החלשות.

״בכל זאת זה היה שווה את זה.״ הוא קרץ לי בצחוק.

הוצאתי את הראש מהחלון, נותנת לרוח לשטוף אותי ומשחררת את הסיגריה על הכביש המהיר. מייקי לא שם לב, הוא נסע מהר מידי, נואש כבר לחצות את הגבול למקסיקו. איפה שאין מלחמות ואין שום חוקים.

Psst, you might also like:
אויבת סיפור האהבה

״בטח כבר שמת לב שבקליפורניה אנשים לובשים את המכוניות שלהם,״ הוא אמר ועקף באכזריות הונדה משפחתית. נזכרתי בטויטה סולרה האדומה שכמעט הייתה שלנו והתמלאתי כולי עצב ואחר כך בושה שבסוף התפשרנו על מאזדה 6 משנת 2006.

מייקי ביקש ממני לספר לו על המשפחה שלי ואני סיפרתי לו על ההורים שלי ועל אחי. הקפדתי לכלול את הפרטים הכי בנאליים והכי משעממים ובכל זאת הוא נראה מרותק לגמרי, האכיל אותי בעוד ועוד שאלות וחזר אחרי קצוות המשפטים שלי. אחר כך ביקשתי ממנו שיספר לי על המשפחה שלו והוא סיפר לי על התיכון שההורים שלו ניהלו בברונקס, אבא שלו היה המנהל ואמא שלו הייתה מורה לאנגלית. ועל אחיו שכבר מגיל קטן ידעו במשפחה שהוא יהיה שמרן גדול ועל אחותו הגדולה שבגיל שמונה עשרה שכרה לבד דירה במנהטן, בשנות החמישים, כן? הוא חיפש את ההתפעלות שלי וקיבל אותה ללא שום מאמץ נוסף.

״מה הייתם אוכלים לארוחת ערב?״ שאלתי.

״נקניקיות, תפוחי אדמה, שעועית ירוקה, וגזר מאודה ששנאתי.״ הוא ענה.

המשכנו ככה עם הפרטים הכי בנאליים והכי משעממים עד שהגענו לגבול סן דייגו—טיחואנה, מעבר הגבול הכי עמוס בעולם כולו.

מייקי השאיר את הב-מ-וו שלו בחניון בצד האמריקאי וחצינו את הגבול ברגל, הפקידים המקסיקנים לא שאלו אותנו כלום. תפסנו מונית.

״מלון לוקרנה, בבקשה,״ הוא אמר לנהג.

״מה, אתה מכיר פה?״ שאלתי.

״הייתי פה כמה פעמים, אני אוהב את המלון הזה,״ הוא אמר ובהה החוצה דרך החלון של המושב הקדמי, דרך הריי-באן השחורות שלו.

״אותו חרא גנרי כמו כל המלונות שלא עולים אלף דולר ללילה, וגם אלה גנרים באותו אופן.״ הוא סובב אליי את הראש לרגע ואז חזר לבהות אל החוץ, לא אומר כלום, לא לנהג ולא לי. תהיתי אם להגיד משהו אבל הראש שלי היה ריק ממחשבות והפה ריק ממילים. רק העיניים עקבו אחרי כל מיני צבעים מסביב, לא העזתי לספר למייקי שזאת הפעם ראשונה שלי במקסיקו.

מלון לוקרנה היה באמת מלון גנרי. כל חדר בבניין קושט במרפסת עגולה שגודרה בברזל מוזהב. מייקי סגר לנו חדר ללילה, הם נתנו לנו את הסופריור. הכל נעשה בשקט וברשמיות, אני דמיינתי שמייקי יתבדח וידבר עם כולם, שכולם יאהבו אותו ויצחקו מהבדיחות שלו. אבל הוא לא דיבר עם אף אחד; לא עם השומר במעבר הגבול, לא עם נהג המונית, לא עם פקידי הקבלה במלון, בקושי איתי.

גם פנים החדר היה גנרי, אבל גדול ונקי ועל כן מצא חן בעיניי. מייקי נכנס להתקלח ואני נשכבתי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה, כול מיני אנשים צעקו בספרדית, אחרים מחאו כפיים בהתלהבות, אישה יפה אחת חייכה. פתאום נזכרתי שמייקי שונא את הטלוויזיה, ״הטלוויזיה היא השליח של הטוטליטריות,״ הוא אמר לנו באחד השיעורים. ״הכל מגויס, גם מה שאתם חושבים שהוא ביקורתי מגויס.״

כיביתי את המכשיר ויצאתי למרפסת העגולה עם כלוב הזהב לבהות בטיחואנה של אחר הצהריים. האוויר היה אפור, גם החנויות וגם עור הפנים של האנשים.

מייקי יצא מהמקלחת נקי ומגולח, לבוש בג׳ינס, חולצה לבנה מכופתרת וז׳קט קטיפה שחור. אפילו את נעלי השפיץ שלו הוא הספיק לנעול. הוא אמר שהוא יורד לבר לשתות משהו ושאני אצטרף אליו אחרי שאתארגן בעצמי.

כשהוא יצא מהדלת תהיתי מי זה האיש הזר הזה שחולק איתי חדר במלון בטיחואנה, אבל לא הייתה לי תשובה. מה שבטוח זה לא פרופסור מייקל רייט שרציתי לנסוע איתו למקסיקו.

אחרי המקלחת מצאתי את מייקי למטה בבר של המלון. הוא שתה שני דרינקים ועכשיו כבר היה יותר דומה לפרופסור מייקל רייט שרציתי לנסוע איתו למקסיקו. הוא פלרטט עם הברמן ומאוד שמח לראות אותי. הרגשתי שהכל טבעי ולא מיני ובה בעת זר ודמיוני כאילו אני מבלה את סוף השבוע הזה עם ארנסט המינגווי.

״איך הייתה המקלחת?״ הוא שאל אותי בזמן שהתיישבתי לצדו על הבר.

״נהדרת, ממש,״ עניתי, מציצה לתוך כוס המשקה הריקה שלו. הוא צחק.

״מה היה כל כך נהדר בה?״

״לא יודעת, מים רותחים וריח של אקונומיקה? אה, וגם לא היו לי שום נקיפות מצפון על המים שביזבזתי.״

״סיבה מספיק טובה לנפוש במקסיקו,״ הוא אמר, הפעם הצחיק את עצמו.

הזמנתי מרגריטה קפואה וקיבלתי כוס מלאה ברד אלכוהולי עם מטריה צהובה. שאלתי את מייקי אם הוא חושב שזה מביך להזמין מרגריטה במקסיקו, כאילו קלישאה כזאת של תיירים. הוא בקושי הגיב, אחר כך אמר שלא, בכלל לא, אבל נראה לי שהוא לא הבין את השאלה שלי.

הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדת דגים שהוא הכיר ושלקנו שם אויסטרים בהנאה גדולה. במהלך הארוחה מייקי לא חשף את הלסת התחתונה שלו אף לא פעם אחת. שתינו עוד ועוד כוסות של יין לבן עם האוכל, ואיך לומר, השתכרנו יפה. עם השכרות באו שיחות מעניינות, רכילויות על פרופסורים במחלקה, סקס אסור עם סטודנטיות, חוויות אל-ס-די ועוד סיפורים על סקס, לא אסור, אך מרגש לא פחות. נגיד במושב האחורי של האוטו, בשירותים של האוניברסיטה, בטבע וכו׳. שמחתי שמייקי דיבר והפעם אני האכלתי אותו בשאלות וחזרתי על קצוות של משפטים שלו.

לאחר שתי כוסות של בנדיקטין, מייקי ביקש את החשבון. הוא בקושי הסתכל על המלצר שלנו, נער מקסיקני רזה בן חמש עשרה או שש עשרה. ניסיתי להסתכל עליו, להעניק לו חיוך אוהד, לשדר לו סולידריות, אבל לא הצלחתי לתפוס את העיניים שלו.

הצעתי שנצא להליכה קצרה, להוריד את האוכל, אבל מייקי אמר שהוא לא מרגיש טוב וחזרנו במונית ישירות למלון. ככל שהמונית התקרבה למלון עלו בי גלים של פחד ואימה. מה יהיה בחדר? מה נעשה בחדר? מה יהיה עם מייקי? מי זה מייקי? והנה הגענו לכניסה של מלון לוקרנה ובדיוק ברגע שהרגשתי שאני הולכת להקיא את כל האויסטרים שהצטופפו לי בבטן, הנהג עצר וירדנו מהמונית. אני לא יודעת מה מייקי עשה בזמן שאני הקאתי בשירותים, אבל כשיצאתי משם בבטן ריקה מצאתי אותו שוכב על המיטה ובוהה בתקרה. החדר, שהיה גדול כל כך כשנכנסתי אליו לראשונה, הצטמק לגודל של צימוק. אני ישבתי על הכורסה שליד הטלוויזיה והסתכלתי עליו. לא היה לי מה לומר וכנראה גם לו לא. הוא עישן ועישן עד שהחדר התמלא כולו בעשן. כעבור שעה של בהייה וישיבה על הכורסה התייאשתי ועברתי לשכב על המיטה לצדו.

All Okay? Yes, all Okay.

לא יכולתי לסבול את השתיקה יותר וגם את אי התזוזה במיטה, פתאום נכנס בי האומץ ושאלתי אותו איך הבן שלו מת. מייקי הסתובב אליי, הכרס שלו התגלגלה באיטיות לכיווני.

״תאונת דרכים. הוא היה בן שבע עשרה והוא נהג שיכור עם חברה שלו, טיילור. המכונית שלהם התהפכה על כביש מספר 5. היא שרדה אבל הלכו לה הרגליים, היא בכיסא גלגלים היום. לפעמים אני מתקשר אליה אבל אני שומע בקול שלה שזה לא מוצא חן בעיניה. היה לה שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, פרצוף של מלאך אמריקאי, את יודעת. תמיד הייתה לובשת מעילים צבאיים. לינדה ואני אהבנו אותה מאוד, הם היו שורצים אצלנו בבית כל הזמן. ואז ג׳ואל השתכר ערב אחד וזהו.״

מייקי הסתובב לצד השני והתכווץ כמו עובר. פתאום הגוף שלו נהיה כבד על המיטה, כמו אבן שני טון הוא שכב שם. אני פחדתי שהוא ישקע מטה דרך המזרון והגוף שלו יתקע במוטות העץ ולא יהיה לי איך לחלץ אותו. אני חושבת ששמעתי אותו בוכה אבל אולי הוא סתם נחנק מרוב הסיגריות. בזהירות הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו והבטחתי לו שלא אספר לאף אחד.

* * *

3. גרשון והיום הראשון שבו הייתי מאושרת באמריקה

בהתחלה לא היינו מודעים לכך שאנחנו עניים, אבל מאז שהגענו לאמריקה נהיינו עניים. לא שבתל אביב היינו עשירים, אבל פה נשרף לנו הכסף צ׳יק צ׳ק. מהארץ הבאנו איתנו עשרת אלפים דולר בשטרות של מאה וקשרנו בפאוץ׳ מתחת לסרעפת. זה היה כסף ההגירה שלנו, תיכננו לקנות אוטו, לשלם שכר דירה, הוצאות בסיסיות. בפועל מה שקרה הוא שהושטנו יד לכיס שבסרעפת מידי יום ביומו.

העברנו שבועות במוטלים ובדיינרים עד שהתארגנו על החיים החדשים שלנו. כבר היינו מותשים מלילות על מזרונים שוקעים, מהמקלחות עם העובש והאוכל ללא ערך תזונתי. אני הייתי נתקפת פרצי בכי, חשבתי שלעולם לא נסתדר. אבל גרשי לא איבד את זה, ניכר כי הטלטלות והמוטלים לא השפיעו עליו. הוא אמר שנסתדר וגם אם לא, כישלון הוא תמיד אפשרות.

״אנחנו תמיד יכולים לחזור לתל אביב,״ אמר בכל פעם כשנואשתי.

״לעולם לא נחזור לתל אביב!״ צעקתי והתחלתי לריב איתו.

אבל גרשי לא הסכים לריב, הוא נסוג לתוך עצמו והתעלם ממני, המשיך לנהוג ברוגע או לצפות בטלוויזיה. מהר מאוד הושטתי אליו יד, והתנשקנו והשלמנו והיינו שוב שמחים כמו דגי זהב בלי זיכרון.

אחרי שקנינו את המאזדה 6 המשימה הבאה הייתה מציאת בית. הדירה שראינו ברחוב פינץ׳ הייתה יפה כמו בית חלומות, עם רצפת עץ וחלונות מכל כיוון. שנינו התאהבנו בה מיד. וגם, מרוב שרצינו לגמור עם המוטלים החלטנו לשכור מעבר ליכולתנו. לא התמקחנו ולא כלום.

״כן, ניקח את הדירה,״ הודענו לסוכנת הנדל״ן.

יכול להיות שטעינו בחישוב או שפשוט היינו מסוחררים מקסמו של הנכס, אבל בדיעבד אין ספק שזה מה שגמר אותנו. תשעים אחוז מהמשכורת הלך לשכר דירה ואת השאר תיכננו להשקיע באוכל ובדלק. את הבית ריהטנו כמעט בחינם בדברים שמצאנו ברחוב או קנינו בזול במכירות מזדמנות. כל דולר שהוצאנו יצא במאבק. מצד אחד, הוא התעקש על לשמור על מקומו בתחתית הכיס ומצד שני אצבעותינו הדביקות התאמצו לעקור אותו משם ולהעבירו לבעלים הבאים.

הפסקנו לאכול בחוץ, שום קפוצ׳ינו לא בא אל פינו. את הקניות עשינו בסופרמרקט מקסיקני בדרום העיר  שהיינו נוסעים אליו ארבעים דקות. מכרו שם כמויות אדירות של אוכל במחירים משתלמים. זה היה גיהינום ענק של כנפי עוף באריזות של מאה ומיונז בדליים. בכניסה לקחנו עגלה וצעדנו יד ביד בין המעברים. היינו מסוחררים, היה שם מכל טוב הייבוא של היבשת הגדולה, אבל שום מוצר לא נזרק לעגלה שלנו לפני שדנו בנחיצותו המוחלטת. קנינו נס קפה בכד פלסטיק ושקית של תשעה קילו אורז. ליד הירקות התנשקנו.

Psst, you might also like:
ההורים שלי והילדים שלי

"כאן זה לא פריז," אמר לי גרשי.

"יותר טוב מפריז," עניתי.

בקופה שילמנו 92.80 דולר ויצאנו עם שקיות מפוצצות ועיניים נוצצות. תיכננו לאכול הכל ביחד, תיכננו לשבוע.

״זה הדבק שלנו,״ אמר גרשי והצביע על שקית האורז הענקית.

הלימודים כבר התחילו ואני ביליתי את רוב ימי באוניברסיטה. גרשי עדיין לא מצא עבודה ובינתיים הוא גם לא חיפש, אלו היו חודשי החופש שלו. את הימים בילה באיטיות, השמש יקדה עכשיו פחות והוא הסתובב לו עם ספר מתחת לזרוע, כוס נס קפה בהישג יד. כל יום הוא בישל לנו ארוחת ערב, מנצל כל מוצר בארון עד תומו המוחלט. לא יצאנו לשום מקום, לא למסעדות, לא לברים, בקולנוע לא היינו אפילו פעם אחת. החלטנו גם להשעות לעת עתה את החיבור לאינטרנט בבית. מכיוון שהיינו חדשים ביבשת עדיין לא היו לנו חברים. היינו רק אני וגרשי, בלי כסף, בלי אינטרנט. יצאנו להליכות ארוכות, קראנו ספרים במיטה, אפינו לעצמנו עוגות. השיטוטים בסופרמרקט נעשו הבילוי הלילי שלנו. בסופרמרקט שבמעלה הרחוב שלנו, שהיה יקר מידי למעמדנו החדש, הייתה עמדת מציאות. היו שם כל מיני מוצרים שאריזתם נפגמה; קופסאות שימורים עקומות, אריזות קמח שנקרעו. אנחנו פשפשנו שם מידי ערב והמציאות נפלו לחיקנו אחת אחרי השנייה; יין לבן, שוקולד קוקוס, שישיית בירות ופודינג וניל. כל ערב היינו חוזרים הביתה עם מציאה אחרת, עורכים ארוחות שחיתות בכמה סנט.

אבל ביום שבו הצטופפנו יחד על הספה, בדקנו את חשבון הבנק שלנו וראינו שנשארו לנו רק 380 דולר — הבנו שאנחנו באמת גמורים, מה שקוראים Totally broke.

נכנסתי למצוקה אמיתית, פחדתי שחיי הקודמים נגמרו, שלעולם לא אסעד במסעדה יותר, שלא אלבש בגדים יפים, שכל הזמן אחשוב רק על כסף, על אגורות. גרשי היה מתון בתגובתו, הוא כל הזמן הזכיר לי שאיך שלא נסתכל על זה, למעשה אנחנו עשירים. זה רק הכסף הנזיל שלא נוזל עכשיו. אבל הגוף והמוח שלי נכנסו למצב הישרדות ולא יכולתי לשלוט בזה. קינאתי בגרשי על קור הרוח שלו, על נוכחותו הבטוחה בעולם, הוא היה השורד האמיתי פה. שום דבר לא איים עליו, לא אסונות טבע ולא משברים כלכליים.

״תזרמי, תסמכי על גרשון,״ אמרתי לעצמי כמו מנטרה. נצמדתי אליו וניסיתי להידבק בשלווה שלו אבל הפחד לא הפסיק לבעבע לי בעורקים. פתאום רציתי לשרוף שטרות, לקנות מגפיי עור, לשתות

לאטה מוקה ולבלוס גבינת גרוייר. כעבור זמן מה גם בגרשי דבקה מין אי-נוחות, הוא כבר לא קרא בהנאה והסתובב במעגלים בבית, מקרצף את הכיריים במטבח.

״מה קרה לי?״ שאלתי את גרשי עם דמעות בעיניים. ״אני חושבת רק על כסף, אני רק רוצה לקנות דברים ועוד דברים. בחיים לא רציתי לקנות ככה,״ התוודיתי, קיוויתי שלא ישפוט אותי.

״זה רק כי אין לנו עכשיו. זה הפרי האסור, את לא באמת רוצה את הדברים האלו, זאת אשליה,״ הוא אמר.

״אני יודעת. אבל האשליה כל כך חזקה שאני מאמינה לה.״

״בואי נראה אם יש חדש בעמדת המציאות,״ הוא אמר וחייך.

״לא, לא בא לי. תלך אתה,״ אמרתי.

נכנסתי מוקדם למיטה בפיג׳מה ודכדוך, גרשי הלך לסופרמרקט לקושש לו מעט ממתקי ערב. הוא חזר עם השקיות ואני ביקשתי שיראה לי את השלל; היה שם בקבוק יין אדום ואבוקדו. אחר כך הוא שלף מהארנק שלושה שטרות של חמישה דולר.

"מה זה?" שאלתי.

״זכיתי בזה,״ הוא אמר. ״קניתי בדולר כרטיס גירוד וזכיתי בחמש-עשרה דולר!" הוא נתן לי את השטרות באישונים בוהקים.

הסתכלתי על השטרות היפים שעל השידה, רציתי לשמור אותם לנצח ביומן שלי כמו עלים מיובשים.

חצי מהסמסטר כבר עבר והימים שביליתי בעבודה בסטודיו הלכו התארכו. היו ימים שלא אכלתי כלום, רק תפוח או קלמנטינה שגרשי זרק לי לתיק, או פיצה שחילקו בחינם בקמפוס. ערב אחד חזרתי הביתה מורעבת לחלוטין, גרשי אמר שגם הוא רעב נורא. הלכתי למטבח לחפש שאריות לארוחת ערב. כשחזרתי עם שתי ביצים מטוגנות ועגבניה מצאתי את גרשי בסלון, מחשב כל מיני חישובים בטלפון שלו. גם מהזווית הזאת הוא היה אחד האנשים הכי יפים שאי פעם פגשתי.

״הלכתי לסופרמרקט בבוקר, פה למעלה. שאלתי אותם לגבי עבודה. מילאתי טופס מועמדות למשרת סדרן סחורה,״ הוא אמר ואני חיבקתי אותו חיבוק שובר צלעות.

גרשי התחיל לעבוד בסופרמרקט כעבור יומיים. הוא עבר התלמדות מהירה, נתנו לו סינר אדום ותג עם השם שלו- GERSHON. הוא עבד במשמרות ערב שהתחילו בשש ונגמרו בחצות. הייתי באה לבקר אותו מידי ערב, מתחזה ללקוחה עם עגלה בזמן שהוא סידר בקבוקי יין על המדפים, או מעדני חלב במקרר. הייתה לו הפסקה של חצי שעה שבה הוא קיבל קפה בחינם. הוא היה לוקח כוס גם בשבילי והיינו יושבים על ספסל ברחוב, אוכלים כריכים שהכנתי ומדברים על טכניקות סידור מוצרים שהוא התנסה בהן.

השכר לשעה היה 12.02 דולר ואנחנו עסקנו בחישובים אינסופיים של המשכורת שיקבל בסוף החודש. המספר הסופי שהגענו אליו היה  1,370.28 דולר והחזיונות על הצ׳ק לא הפסיקו להצית את דמיוננו. עם הכסף שנקבל תיכננו לא לקנות כלום, נמשיך לחיות ככה על הסנט עד שחשבון הבנק שלנו יתפוצץ, צחקנו. גרשי חזר למשמרת ואני חזרתי הביתה.

באחד הערבים, כשקראתי ספר במיטה, הוא סימס לי לבוא לסופרמרקט עם שקית הבד הרב-פעמית ולפגוש אותו למטה בחניון. מצאתי אותו עומד שם לצד עגלה מלאה בקרטונים.

״בואי, תלווי אותי לפח.״ הוא תפס לי את היד.

עמדתי שם לצדו בזמן שהוא הוציא מהקרטונים בלוקים של גבינה צהובה. ״זה פג תוקף מחר. הם אמרו לי לזרוק את זה לזבל. זאת גבינת פרובולון,״ הוא אמר.

״למה הם זורקים את זה?״ שאלתי.

״החל ממחר אסור להם למכור את זה. אז אני זורק את זה לזבל ואת תיקחי אחד?״ הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות, מוודא שיש לו שותפה למשימה.

״אני יכולה לקחת גם שניים. אפשר להכין קיש,״ הצעתי. גרשי חייך והמשיך בעבודתו. שמתי שני בלוקים של פרובולון בשקית הרב-פעמית ויצאתי מהחניון בצעדים איטיים.

חזרתי הביתה ומיד התחלתי עם הקיש. כשגרשי חזר בחצות זללנו אותו כמו משוגעים.

״מה עוד אתם זורקים שם?״ שאלתי.

״כל מיני דברים שפג להם התוקף. ראיתי שם עוגיות שוקולד צ׳יפס, פעם זרקו גם כרעיים של עוף. זה דברים טובים, טריים. התאריך של התוקף לא מדויק, זה תאריך ביטחון. אפשר לאכול את הדברים האלו עוד שבועות אחרי,״ הוא אמר.

״כן?״ צימצמתי עיניים.

״בטח, הם רק לא רוצים לקחת סיכון. הגבינה שהבאנו? נאכל אותה גם שבוע הבא. את תראי, אני אכין לזניה, לא יקרה לנו כלום,״ הוא חייך והמשיך לטרוף מהקיש.

סמכתי עליו, כי בכל זאת הוא היה ביולוג והבין דבר או שניים בחיידקים. בימים הבאים הפסקתי לבוא לבקר את גרשי בזמן שסידר מוצרים. היינו נפגשים ליד הזבל, אני עם השקית הרב-פעמית והוא עם עגלה מלאה במוצרים שפג תוקפם. נקניקי סלמי, עופות, גבינות, בננות שהשחירו, בטטות רכות, מה לא היה שם. הייתי מעמיסה וחוזרת הביתה לבשל, ארוחות הערב נהפכו לארוחות חצות עתירות שומן.

באחד הערבים גרשי עמד לזרוק מגשים של בצק ללחם, הוא סימס לשאול אם אני מעוניינת. הדלקתי את התנור ורצתי לסופרמרקט בתוך שלוש דקות. תמיד חלמתי לאפות לחם בבית. כשחזרתי הביתה גיליתי שנגמרו לנו הביצים, ואני רציתי שהלחם יהיה מבריק ונוצץ אז חזרתי לסופרמרקט, הפעם כדאי לקנות חבילת ביצים.

גרשי בדיוק סידר קרטוני חלב, הוא ליווה אותי למדף הביצים, כי רצה להפשיר קצת מהשהות לצד המקררים.

״שימי בשקית הרב-פעמית,״ הוא אמר לי כשהרמתי את הביצים.

״מה, לשים?״ שאלתי.

הוא הנהן בביטחון.

״אני אלווה אותך ליציאה,״ אמר ויישר כמה קרטונים שיצאו מהשורה.

״אז רגע, אני רוצה גם שומשום. ושמן זית,״ אמרתי והחלפתי לקרטון של ביצים אורגניות.

אישוני היהלום של גרשי התרחבו, הגבות הורמו. הלכתי להביא את המוצרים. בפעם הראשונה עוד חששתי, הסתפקתי בביצים אורגניות, שומשום, שמן וזיתים שחורים. ביציאה דפק לי הלב אבל גרשי ליווה אותי ונתן לי נשיקה כזאת לפני שיצאתי שאף אחד לא חשד, אף אחד אפילו לא הסתכל עליי.

מאותו יום הפסקתי לפגוש את גרשי בחניון ליד הזבל, במקום זה הייתי מגיעה לבקר אותו ליד המדפים בסביבות השעה עשר. לא היו הרבה לקוחות בשעה הזאת ועובדי המעדנייה והמאפייה כבר עזבו.

שקית הבד התמלאה במוצרים האורגנים היקרים ביותר שיכולתי למצוא. שמן שקדים, דובדבני אמרנה, פרמיג׳אנו ראג׳יאנו, סבון של ד״ר ברונר, שוקולד לינדט. פעם אפילו הכנסתי מברשת שיניים חשמלית. אף פעם לא פוצצתי את השקית הרב-פעמית, תמיד במידה שיכלה להיראות כמו תיק רגיל של אישה.

לפני שגרשי היה חוזר מהמשמרת הייתי מסדרת את המוצרים הגנובים על השולחן והיינו מחשבים יחד את המחירים. כמה צחקנו, מרציפן של לובק 24.99 דולר! שמן שקדים טהור, 23.33 דולר! גבינת ברי דה מו 21.42 דולר!

ביום שבו פיטרו את גרשי הגיע השלל שלנו לסכום של 1323.15 דולר. הם הסכימו לא ללכת למשטרה, אבל לא שילמו לו את המשכורת של אותו חודש. קשה לומר שהיינו עצובים, לדעתי אפילו לא פחדנו. הוא הלך להחזיר את הסינר האדום ואת תג השם שלו, אני חיכיתי לו למטה. הוא אפילו חזר עם שתי כוסות קפה בשבילנו.

״מזכרת לפעם האחרונה,״ הוא אמר.

צעדנו חזרה הביתה, אוחזים ידיים, לוגמים מהקפה החם. לא דיברנו באותה הליכה, אבל לא כי עשינו חשבון נפש או משהו, ירד עלינו שקט. בבית פתחנו את כל ארונות המטבח, היו שם פולי קפה מסומטרה, עדשים שחורות ואדומות, מבחר רב של פסטות מסולסלות. במקרר נחו להן מיטב הגבינות מצרפת ומשוויץ ונקניקים מאיטליה. בפריזר ניצב הסורבה שכל כך אהבנו, היה לנו מנגו, פסיפלורה, ולימון סיציליאני. גם הארון שמתחת לכיור היה מפוצץ בחומרי ניקוי טבעיים לאמבטיה, למטבח, למירוק רצפת העץ. היינו מאושרים, היינו עשירים.


*דימוי: רוי ליכטנשטיין, "במכונית", 1963.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This