search
בקריאה כעת: שפת תהום | יונתן פיין
search

יונתן פיין | מקור:עברית

שפת תהום

הקדמה מאת מאיה פלדמן

"שפת תהום" הוא פרק מתוך רומן בכתובים של יונתן פיין, שקובץ הסיפורים היפה שלו "משוחרר" ראה אור ב-2013. עבור הסופר והמתרגם השפה לא פחות משהיא כלי, היא אבן בניין של המציאות, וכדי לשמור על שיווי המשקל הדרוש לקיום יציב נמדדת כאן כל מילה ומילה על כף המאזניים, ובייחוד בסיטואציה שבה מציב הסופר את הגיבור, בן דמותו - מהלך על החוט הדק של המעבר, בשדה התעופה, במטוס, באזורי הספר של השפה, רגע לפני המפגש עם לשון אחרת. בכתיבה ישירה ומדויקת ובהומור דק לוכד יונתן פיין רגע שהוא גם ישראלי מאוד וגם אוניברסלי מאוד, וקושר את תשוקתו של המקומי לצאת אל העולם מחד, ולהביא את העולם אליו מאידך, בקשר של ספרות במיטבה – אשר טווה ביד אומן את מרכיביה, ושובה אותנו בסיפור, מצילה מהתהום.

 

קראו עוד

התקופה המעצבת של חיי נמתחה לאמצע שנות העשרים, ויותר מכל צרה אפיין אותה אי נחת. משברי זהות ומרידות היו אצלי מינוריים, לצאת ידי חובה כמעט, עד מהרה הכרתי בסדר הקיים. אבל אי נחת היה גם היה; מהזמנים הקשים אני זוכר שעות וימים ללא מוצא, בהם חשתי שהעולם ואני חגים זה סביב זה כמתאבקים, בודקים פרצות בהגנה; בכל דבר ראיתי סימן קריאה, קריאת תיגר, תגרה בהמתנה. אצבעות מאשימות נזקרו מכל עבר, צווחו לי בגרון ניחר לעשות, לפעול, למצות, לממש – לחיות, לעזאזל, לחיות! אבל במקום שימריץ וידרבן, הכוח הליבידינלי-הרסני הזה הילך עלי שיתוק, שאגת מנוע מיוסרת בניוטרל. דבר אחד הוא לרצות, דבר אחר לגמרי הוא להתאהב ברצון עצמו ולדבוק בו בכל מאודך הכאוב.

מאז למדתי לפתח הגנות, אבל כאן, מרגע שהגעתי כרסמה בהן העיר בקצב מדאיג; היופי של פירנצה הלך וסגר עלי. אולי המושג "יופי" מטעה, כי הוא אישי ונתון לפרשנות וממילא אפוף הילה. יופי כזה שאני מדבר עליו יש בו אלימות, הוא רק רישום כללי ומהמם של דבר גדול ממנו, ראש חץ מחודד שננעץ ומחדיר בך – יום אחר יום, שכבה אחר שכבה – מאות שנים של מחשבה ומסחר ופולקלור והיסטוריה ודת, מונפשים בצבע או חצובים בסלע מלוטש. בפירנצה הנוכחות הזו אורבת לך בכל פינה, לעיתים בבת אחת – כל בניין הוא פָּלַאצו, על כל כרכוב אורב לך מלאך. גם הכנסייה וגם המדיצ'י הבינו היטב את כוחה, ואין לך במרחב העיר נקודה חפה ממטען.

אדם בעל רגישות עצבית מינימלית לא יישאר אדיש לכך לאורך זמן; במיוחד אם הוא בא, כמוני, בלי שום הכשרה. בארץ אין שום הכרה ארכיטקטונית בנשגב; ההישגים שלנו מתמצים בקווי באוהאוס נקיים וחלקים, בצבע לבן, ופירנצה פעלה עלי במשנה תוקף, קמה עלי באינספור חלקיה כמקהלה בטרגדיה יוונית: המרצפות המחורצות בוויה פאנצה ואבניו הכרסתניות של פלאצו סטרוצי, הדואומו האדיר ועושרה הבלתי נתפס של כנסיית סנטה מריה דל פיורה, רבבות פסלים הצופים בך במוזיאון הבָּרְגֶ'לוֹ והגלריה דֶלָה אקדמיה. והציורים, שלא לדבר על הציורים! כמה מלאכים ושדים מושכים את מתיהם בכוח, בחימה, אל התופת או העדן הארצי בתיאורי יום הדין על תקרת הכנסיות? כמה מריות עומדות וישובות ונרכנות ושעונות בערגה מיוסרת, טהורה? כמה תינוקות מרחפים לצדן, עטורי הילת נחושת מקושתת אצל ג'וטו, או זוהרת בתלת-ממד אצל ההומניסטים שבאו אחריו? כל האפוס החזותי הזה, כל בוקר, בקול מהדהד אחד. מצב בלתי נסבל, בלתי מרפה, שלא יכול שלא לגלוש פנימה, מארמונות העיר ודרך נקבוביות העור אל חיי: מה אני עושה כאן, במקום היפהפייה והמלחיץ הזה? המניע הפנימי, שממילא היה חמקמק, נפח את נשמתו כבר ביום הראשון, מרגע שהחלפתי את ההוסטל בעליית הגג של איתן ויפעה. הגעתי עד שפת התהום ובמקום להיעצר התחלתי לרוץ. הכול עבר עלי לבד, בדממה, כי זאת יש לדעת: במשך כל אותה תקופה לא פרסמתי מאדמת פירנצה שום סטטוס בפייסבוק, שום פוסט בְּבלוג או ציוץ אחד לרפואה. פסחתי על כל ההרגלים האלה, שמעצם קיומם הופכים לצורך והימנעות מהם להחלטה. לא סיפרתי לאיש על קורותיי. הכול נגדש ונאצר בתוכי משולל פורקן, כמו אדי הקטורת שְיִפְעָה מדליקה בערבים ונספגים תחת רגליי בקורות העץ של עליית הגג; או כמו הצורות התלת-ממדיות של שומר המסך, שכל עוד אינני כותב ממלאות בתנועתן הסטואית את הרקע השחור, לנצח נחבטות בדופנות המסך, בלי לשנות במאום את מסלולן.

עד עכשיו.

*     *     *

שדה התעופה היה שומם לפנות בוקר. המדרגות הנעות נשאו אותי מהרכבת, ולמעלה, לאחר כמה צעדים, נפתחה הדלת האוטומטית לרווחה. בפנים היו רק נוסעים מעטים שפסעו עם עגלותיהם בנחת. מושבי ההמתנה הכחולים היו ריקים, וכך גם שולחנות הקפיטריה הכסופים. גמאתי את המסדרונות הארוכים, נעלַי השחורות נוקשות על הרצפה בקצב קבוע, כרישום קרדיוגרפי של לב יציב. גוש A היה ריק מאדם, ושרשראות המתכת הגדולות, המחופות קטיפה, היו שמוטות מטה. מפתה היה לזהות בכל זה תפאורה אישית.

המשכתי לדלפק הצ'ק-אין. את כְּבוּדתי הקומפקטית ארזתי מבעוד מועד ובקפידה – בגדים לחודש, כלי רחצה וספרים – ושלב השקילה עבר בזריזות וללא הפתעות. משקל המזוודה היה נמוך משמעותית ממגבלת הסף העליונה, המשיתה עליך קנס, וכשראיתי את המספר האדום, הנכון, מתייצב על הצג, חיוך הסתמן על פני . דיילת הקרקע האדיבה, שצווארה נתן להניח שהיא גבוהה, חייכה בחזרה ושלחה את המזוודה לדרכה. הסתכלתי שוב לאחור – חלל השדה הגדול, לוח הטיסות, מכונות השתייה, מודעות הענק שמכוונות לא אל הנוסעים אלא דווקא אל לב הנפרדים – והמשכתי לאולם הגדול.

אמא שלי, להפתעתי, לא רצתה שאטוס.

"לא יודעת…" היא אמרה בזהירות, בפעם האחרונה שנפגשנו. "אני תמיד בעד להתפתח וללמוד, אבל הפעם נראה לי שזה לא… לא כיוון שנכון לך."

היינו אצלה במטבח, ועזרתי לה לשטוף כלים אחרי ארוחת הצהריים. בתור עצמאי יכולתי לבוא ולצאת  מתי שרק התחשק לי, אבל אותו חשק, מתוך רגשות אשם ומתוך רגשות אחרים, קשים יותר, כך הרי הכול התחיל, היה ממני והלאה; כשכבר יצאתי מהבית באמצע היום לְעולם היה זה בטרוניה, אגב ניסיון לנצל את המאורע באופן יעיל. הפעם תכננתי מסלול ריצה מדירת החדר ועד הבית, ועברתי אותו נושא על גבי תיק גב גדול ובו קופסאות גלידה ריקות, לקחת אוכל בדרך חזרה; הגעתי ספוג זיעה ולא הפסקתי להציץ בשעון.

"למה?" שאלתי.

"כי התרגום לא עושה לך טוב. אתה תמיד לחוץ, תמיד מתלונן: אתה בעצמך אומר שזאת עבודה מייגעת, לא מתגמלת, בלי יציבות ובלי עתיד."

הנהנתי. כמעט הפתיע אותי לגלות עד כמה בנאליות, ארציות, נשמעו מפיה צרותיי.

"אז עכשיו," היא המשיכה, "במקום לשנות כיוון אתה מתחפר בתחום הזה עוד יותר עמוק והולך ללמוד איטלקית?"

"לא ללמוד," הטעמתי, "כבר למדתי איטלקית שלוש שנים באוניברסיטה. זה קורס מרוכז למתקדמים, במימון משרד החוץ האיטלקי, אגב."

"לא מעניין אותי הכסף," היא המשיכה. "להפך, אם לא היית כזה עקשן הייתי עוזרת לך קצת בהוצאות."

"תודה, אבל לא תודה."

"אתה יודע מה כן מעניין אותי, מה מפריע לי?"

"כן."

"שבתור מתרגם אתה יושב כל היום בבית, לבד, בלי סביבת עבודה, בלי לראות אנשים, בלי שום אינטראקציה עם צעירים בגילך."

"אז?" עיני טיילו אל השעון.

"אז זה לא טוב. אתה שונא שאני אומרת את זה, אבל זה משפיע עליך. מהצד אני רואה."

"מה משפיע? איך משפיע?"

היא לא ענתה. עקבתי אחר תנועותיה הנמרצות בזמן שייבשה את הכלים במגבת; אחר הקמטוטים שהן הקימו על פני מצחה הגבוה, גבוה משהיה בעבר. אמא שלי היתה כל חייה הבוגרים ארט-דירקטורית במשרדי פרסום, והיא משתייכת לשכבה דקה ואליטיסטית של נשמות ארטיסטיות שלזמן מה עלה בידן להתפרנס יפה ולהמשיך לאחוז בנאמנות ברעיונות היפים, הצודקים. הייתי בטוח שדי יהיה לגבב משהו על איטליה ולימודים כדי לקצור את שבחי ההתפעלות הרגילה; אבל הפעם אמי הבינה בחושיה החדים – ברגעי האמת היא חוזרת אליהם, וזונחת את התובנות של דיפאק צ'ופרה ואחרים שממלאים את ארונותיה – שמשהו בנסיעה הזאת אינו כשורה.

"תהרוג אותי, אבל עדיין לא הצלחתי להבין בשביל מה אתה נוסע."

הנהנתי, ובלי משים התיישבתי על השיש בקפיצה, כפי שתמיד ביקשה ממני שלא לעשות כילד. התקשיתי לקבוע אם הבעיה נעוצה בכך שעלי לנסח את הדברים בפני אמא שלי, או בעצם הניסיון לבטאם – כך או כך לא היה בזה טעם. כנראה פשוט שנאתי את העובדה שהיה צדק בדבריה, צדק עיקש של אמהות שאין לדעת אם מקורו בראיית מציאות נכוחה או בעצם אמהותן. בשנים האחרונות באמת השתניתי, וגם אם לא היתה ערה לנימי השינוי, את השפעתו הכללית תפסה. ולא שהיה קשה במיוחד. בזמן שחבריי למדו מקצוע, התקדמו בעבודה וחלקם אף התארסו, אני יצאתי פחות, התגלחתי פחות, ותמיד, אבל תמיד, מיהרתי לחזור לעבודה.

במקום לענות הלכתי לאמבטיה, לקחתי מהמדף את בקבוקון תמציות הקמומיל ומיהרתי להטמינו בתיק, בלי שתשים לב. בחוץ היה חם, והזיעה סירבה להתייבש. הרגשתי – כמו שאני תמיד מרגיש אצלה, גם בביקור החטוף ביותר – שהזמן לא זז. באותו רגע החלטתי להגיע לבד לשדה התעופה.

גם האולם הגדול היה די ריק, ולא התקשיתי למצוא כיסא. התרווחתי על המשענת ועורפי נגע בנירוסטה הקרה. השהיתי את מבטי על החלונות הגדולים, המרושתים, ונעתי מהשדות הרחוקים שהבהבו באופק אל כלי הרכב הקרובים יותר לזגוגית, יצירי כלאיים שאפשר למצוא רק בשדה תעופה. שמחתי להימצא שם לבדי, מבלי שיהיה עלי לשעבד את הרגעים היקרים האלה לטרדות המפגש עם הזולת. נחוץ היה לי המרחב. כרווק, כמתרגם עצמאי שעובד מהבית, נחשבתי בעיני כולם אדון לזמני; אבל רק באותם רגעים בשדה, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, הרגשתי שעיתותיי באמת ובתמים בידַי.

ברגע מסוים החלטתי שזהו זמן מתאים לאכול, אף שלא הייתי רעב, והוצאתי כריך מתיק הגב. אכלתי בזהירות, מקפיד שלא ללכלך את חולצת הכפתורים המגוהצת. ביום-יום אני לובש גופיות גזורות שרוולים שנשארו לי מהצופים ומהצבא, וכשאני רואה מהחלון אנשים לבושים יפה, בעיקר בגיל שלי, אני מתמלא כלפיהם קנאה חטופה. במרחק נע התור סביב מבוך מעקי הברזל הסמוך במהירות, ותנועתו, כדרכן של התרחשויות נקודתיות במרחבים דוממים, הפנטה אותי קלות. למעשה כלל לא שמתי לב שאני מסתכל לשם, עד שמבטי נפל על המאבטח הקרוב אלי. אבל הוא מיד הבחין בי, הבחין במבטי. נדרכתי כשנוצר קשר עין. הוא חייך אלי ואותת להתקרב. לא היה בנסיבות שום דבר מאיים, אך מצאתי את עצמי נחפז לקום ולהתקדם לעברו, הכריך ובקבוק המים תחובים ברישול בין אצבעותי.

Psst, you might also like:
מקלט

"יונתן," הוא קרא כשהתקרבתי, "מה אתה עושה כאן?"

באותו רגע הבנתי שגם אני מכיר אותו, כאילו היתה הקריאה בשמי ה"סומסום היפתח" הדרוש למשותו ממערת הנשייה. קראו לו נאוֹר פלג, והוא היה חייל בפלוגה שלי בצבא. אני הייתי מפקד-כיתה כשהוא עבר אלינו מפלוגת המסלול, וכמה חודשים לאחר מכן שוחרר למפקדה. מאז לא שמעתי ממנו, או עליו, לא נקשרנו באופן מיוחד ולא דיברנו מעבר למה שזימנו המקרה או ההכרח. גם באותו בוקר, בשדה התעופה, חששתי שאם תחרוג השיחה מגדר המקובל אתקשה למצוא מכנה משותף.

מלמלתי שאני טס לחו"ל. מיד הבנתי שזו תשובה מטופשת, אם כי לא יותר מהשאלה שנשאלתי. חיוכי ההשתתפות הדקים של העומדים בתור פגו בינתיים, והמבטים העידו כי סבלנותם להרפתקת המפגש אזלה.

"חכה רגע," הוא אמר וייצב את כף ידו באוויר, כתמרור. אז שלף מכיס החזה של הווסט מרובה הכיסים שעטה מכשיר קשר, מעך את לחצן הדיבור ואמר אל הפִּיה: "נתנאל, תוכל להחליף אותי לכמה דקות?"

חברו למשמרת הגיע בתוך שניות, בחליפה, ונאור התרחק פנימה ואותת להמשיך איתו. בפנים חלפנו במרץ על פני שלושת התורים הארוכים, שהפתיעו אותי בצפיפותם על רקע נוף השדה השומם. עוד אני מתלבט אם עלי לומר שאין צורך, שאחכה כמו כולם, והוא כבר לקח אותי ביד לראשית התור. נאור התיר למעני ביד בוטחת סלילי פלסטיק גמישים, המשכנו פנימה בפנים חתומות ובתוך זמן קצר היינו מול ביקורת הדרכונים. הוא נעמד בהפגנתיות מסוימת בכניסה, כמי שביצע את חלקו בעסקה. לתמיהתי המסוימת הסביר שזו הנקודה הרחוקה ביותר שמתירה לו חלוקה פנימית של גבולות גזרה. הוא שילב את ידיו על חזהו, ואני מיהרתי לחקות את התנועה.

"אז מה, לאן טס?"

"פירנצה."

"וואלה. כמה זמן?"

"חודש."

"מה אתה אומר. מה, טיול, מישהו מתחתן?"

"לא. יש לי שם קורס."

"אתה הולך ללמוד שם?"

"לא. כלומר, כן. יש לי קורס שפה."

"איטלקית?"

הנהנתי נמרצות, כאדם המשתדל לשכנע בחפותו.

"לֵמָה?"

"לָמָה? הממ… שאלה טובה. אתה לא הראשון ששואל. ובעצם גם אני לא לגמרי בטוח. עבדתי בתור מתרגם, אני עדיין עובד, עקרונית, אז חשבתי…"

"איזה יופי. תרגום של מה?"

"של מה שנותנים. בהוצאות ספרים, כלומר. רומנים, ספרי מתח. ילדים גם."

"יפה יפה. על מה אתה עובד עכשיו?"

"מאנגלית אני עושה."

"אה, יש לך רקע אמריקאי במשפחה, נולדת שם?"

"לא."

"אז מאיפה השפה?"

"אני יודע? מהטלוויזיה אולי… מפה ומשם. קראתי גם לא מעט ספרים באנגלית, ככה ש… לא ממשהו מסוים בכל מקרה."

זעיר-זעיר נבעה בפניו הספק, והוא הטה את ראשו הצדה הטיה כמעט לא מורגשת. גירד בחזה בעדינות, בזרת בלבד משום מה, והקמיצה נוגעת-לא-נוגעת בלוגו של רשות האוכלוסין וההגירה. באותו רגע הבנתי שמאזן הכוחות נחתם, והעליונות מוקנית מכוח ההווה ולא על פי סדרי העבר.

"ותגיד, אפשר להתפרנס מזה?"

"מה זה?"

"כאילו, יש בזה עבודה?"

"אה, טוב.. זה חלק מהבעיה. הכי הרבה ספרים מתרגמים מאנגלית, אבל מן הסתם יש גם הכי הרבה מתרגמים."

"כן, בטח יש הרבה יהודים שעשו עלייה, או בנים של דיפלומטים. עם אנגלית שפת אם והכול."

"יותר חשובה השפה שאליה מתרגמים, מה שנקרא 'שפת יעד'."

"אבל בשביל לתרגם בטח צריך להבין הכול, את כל התרבות, ולמה הסופר התכוון בכל ביטוי."

"אפשר להגיע לכל רמה של עומק גם בשפה שנייה."

"זה בטח קשה."

"יותר חשוב היעד."

"היעד?"

"שפת היעד."

ניכר בנאור שטרם הגיע לקרקע מוצקה. הוא העביר יד בשׂערו המלא, ולפתע הזכיר לי את האופנוענים עזי המבע על כריכות המחברות שהיו קונים לי בילדותי.

"עם כל התרבות, והביטויים והמשחקי מילים?"

לא עניתי. ההיקסמות שעבודתי מהלכת על הבריות בת חלוף, ונובעת מחדוות הקוריוז. לכן בשלב החולין, שמרבית השיחות האלה לא חוצות, אני נזהר ומסתפק במלמול כללי. אבל אם יש את נפשו של השואל לדעת דבר-מה על האמת העמוקה של מלאכתי, על טיבם של השקיקים הזעירים שאני מניח מדי יום על כפות המאזניים, באינספור החלטות זעירות שעלי לקבל – או אז מתוך שתקנותי קם הילד המשווע, זה שדקלם בפני האורחים בסלון את שמות הפרחים שלמד, בלי שיבין מדוע, כי עכשיו זו שעת כושר וחושיו מורים לו 'פעל'. נאור הגיע רחוק מהמקובל. הבטתי בו ארוכות, ובעיני רוחי כבר ראיתי איך אני מספר לו, בקצה גבול הגזרה שלו, על רומאן יאקובסון ושלוש רמות ההעברה; על לורנס ונוטי ופרידריך שליירמכר או על המטאפורות האוניברסליות של לייקוף וג'ונסון, שאחריהם מיד תבוא, עזר שכנגד, היפותזת ספיר-וורף; על חיי. כל אלה מוכנים אצלי תדיר, ורק מחכים להזדמנות המתאימה.

נאור עדיין שתק.

שוב הבטתי בו לרגע, בחטף. הוא נראה אחרת לחלוטין משזכרתי אותו, ולא רק בגלל השיער. אישוניו הכחולים היו קבועים בנחת במרכז עיניו; מצחו היה חלק, החזה שלו התנפח והתמצק ומתאר גופו השרירי מילא את חולצת הפולו הצמודה. מהחייל שהיה זכרתי רק טעם של מרדנות, או אאוטסיידריות, מכל מקום שוּליות, ואילו עכשיו דיברתי עם לב לבו של הממסד.

עינינו הצטלבו ואני מיהרתי לשאול "אז מה איתך".

הוא ענה מה שענה. כשנוכח שאינני מגיב, לבסוף הפר את השתיקה:

"רגע, אז למה איטלקית בסוף לא אמרת."

"זה גם קשור לעניין של התרגום."

"אה," הוא מדד אותי במבט. "אתה מחפש לך עוד נישה, אתה אומר. מין ייחוד משלך או משהו?"

"משהו." העברתי את משקל גופי מרגל לרגל. סביבנו הבחנתי בתנועה ספורדית של נוסעים, שמחוץ לעדריות התור שוב לי נראו מעטים ביותר. דחף מוחלש הבהב לרגע למהר ולהשיג אותם בתור הדרכונים, שלא יגיעו לפני. לא זזתי. שתיקתנו התארכה. למרבה ההקלה, כמה שניות לאחר מכן חרחר מכשיר הקשר שלו, וקול נעלם כחכח בגרון ואמר:

"נאור, תוכל לבוא לכאן לעשות תשאול?"

הוא כיוון את פיו אל הפיה. "אין בעיה, משהו בהול?"

"לא, לא. לגמרי בנוהל." ואחרי דממה קצרה: "לנו בטח יש זמן. בקיצור, כשאתה מתפנה תגיע."

"רות."

הוא הביט בי ולאחר מכן במכשיר כמתנצל, אבל אז אמר בנחת: "איפה היינו?"

עטיתי פני מודאג. "אתה לא צריך ללכת, אני לא רוצה שבגללי…"

"כן, כן, אתה צודק," הוא אמר, אבל לא זע ממקומו. "איזה קטע, הא?"

"שמה?"

"שנפגשנו. מה הסיכוי לפגוש ככה מישהו מוכר?" עכשיו הוא דיבר לעצמו יותר מאשר אלי, "בשעות האלה אף אחד לא בא."

לא היה לי מה לומר בתגובה, וכהרגלי במצבים כאלה כיווצתי את הגבות והנהנתי במרץ, כשוקע במחשבות, אם לא להיחלץ ממבוכת השתיקה לפחות להצדיקהּ. אינני חובב גדול של תהיות קוסמיות מסוג זה ואין לי מה להוסיף עליהן. הסיכוי להיתקלות מקרית אחת אפסי כמו סיכויה של כל היתקלות מקרית אחרת, ושרירותי באותה מידה.

הפרידה היתה בפתח ורק המתינה לרגע המתאים, חוככת על מי להטיל לממשהּ. הפן הפיזי של המעשה מכל מקום היה מוצלח מאוד: אמנם אני הגשתי יד רפה ללחיצה ותו לא, על סמך שיפוטי את הנסיבות, אך למזלי הבחנתי בזמן שהוא דווקא מסיט את ידו הצדה מרחק משמעותי, לשם תנופה, ובמכת כוח מתפרץ הספקתי להקשיח את כף ידי הנטועה במקומה, ובכך לתרום את חלקי לכִּיף איתן וקולני, שנמשך לכדי תקיעת יד יציבה. אחר כך הלך נאור והתרחק. באוויר עוד נותרו מילותיו האחרונות:

"טיסה נעימה, יונתן."

תקציב הנסיעה היה דחוק ומחוּשב עד לאירו האחרון, אך זה לא גרע מהטבעיות שבה נכנסתי לחנות הדיוטי פרי הגדולה. ברגיל אינני אוכל ממתקים ובטח שאינני קונה, אבל עכשיו, בחנות הפטורה ממכס, דווקא בשפע ובגודל חסר הבושה של האריזות, חלקן צבעוניות כזיקוקים שקפאו, מצאתי מחזה מלבב. עברתי ליד הבשמים והתזתי על ידַי מזה ומזה, בלי הבחנה, עד שבמהרה אזלו חלקות העור הפנויות ושוב לא הצלחתי להבחין בין הניחוחות. נאנחתי כמי שנואש מסכלותו שלו, ויצאתי מהחנות כמעט בזעף, מדיף שובל כללי אך חד משמעי של חגיגיות, בדרך אל השער.

על המסוע האוטומטי, עוד אני נהנה מהמהירות שהוא נוסך בצעדיי, פגעו עיני בשלט "Lounge". לפתע נזכרתי שכאשר הנפקתי את כרטיס האשראי שבה נציגת המכירות והדגישה כי הוא מאפשר להיכנס למתחם הנחשק ללא הגבלה. בשעתו היה זה פרט חסר משמעות בעיני, אם לא נלעג ממש, אבל עכשיו דווקא ראיתי בכך עוד הפתעה נעימה. כשהדף אותי המסוע אל השיש בלמתי את רגלַי בבת אחת, ובמקום לעלות על חלקו השני, המוביל אל השער, פניתי בחדות הצידה, אל דלת הזכוכית שמתחת לשלט המזמין.

"שלום לאדוני," הטעים מי שנראה צעיר ממני אך במעט, וכנראה היה מנהל המשמרת. על חזהו התנוססה התגית המוזהבת YARIV, באותיות גדולות משום מה. לבש חולצה בצבע שמנת, שׂערו היה גזוז ואת לחייו עיטרו זיפים, שמבעדם דמיינתי אותו לרגע יוצא למשמרת, אחרי שהתעצל או לא הספיק להתגלח. התחלתי להתחרט על כל ההרפתקה. הוא מצדו חתם את פנייתו במחיאת כף, וידיו הצטרפו ונעו זו כנגד זו בחצי סיבוב, במעין מחוות יעילות שמזכירה גם תפילה.

"בָּמֶה אפשר לעזור?"

הצטמררתי. מסרתי לו את הכרטיס בתנועה אילמת, ויריב רכן והקליד משהו במחשב. כעבור שניות ספורות הודיע שאני יכול להיכנס, אבל אני פלטתי מאפי סילון אוויר דק, בתרעומת לא מסותרת. כל שפה יכולה לקחת את דובריה רק עד גבול מסוים, ורשמיות אומרת-הוד, שמבטאת כבוד לטקס ונוסכת בו כוונה, איננה אפשרית עבורנו. העברית לא יכולה שלא להותיר קריצה של גיחוך בין איש השירות לטקסט שעליו לדקלם, וזה בדיוק מה שקרה עכשיו. מרגע שפתח אותו מנהל-משמרת את פיו שוב לא הייתי אדם צעיר בבית הנתיבות שמזומנת לו הרפתקה; באבחת "בָּמֶה" אחת גזר מעלי יריב את שרוולַי וגירש אותי חזרה אל הרשמיות המכובסת והמאוסה של היום-יום: אל נציגי השירות העלובים בטלפון, שאומרים "אדוני" רק בכעס, מתוך טרוניה, כשאתה מאיים עליהם בתביעה; אל הנימוס חשוק-השיניים בתכתובת עם רשויות המס, שחוסר היכולת להבין את לשונן – הפסד צורב במגרש שלך – מסב אובדן מבהיל של מאות שקלים בשנה, הפסד צורב במגרש שלהן. אל חיי.

Psst, you might also like:
בוהמה

הוא ראה שאינני מגיב וניסה שוב:

"אדוני?"

לא נתתי סימן.

"אתה מוזמן להיכנס לטרקלין האח"מים, אדוני."

עכשיו כבר חטפתי את הכרטיס ורצתי פנימה בבהילות. כמעט יכולתי לשמוע איך השלווה הדקיקה שליוותה אותי, שכה הקפדתי לשמר, נקרעת מעלי בבת אחת.

טרקלין?! מה פתאום טרקלין? זאת הרי מילה שהוא מעולם לא השתמש בה לפני שנכנס למשמרת ובחיים לא ישתמש בה אחריה, בבית, עם החבֵרה במיטה, במילואים, באוטובוס לאוניברסיטה, בכדורגל של שבת – אז מה פתאום טרקלין? מאיזה עולם ספון-עץ ועתיר טִקסיות הוא שאב אותה? איך אפשר להיות כל כך מנוכר למה שיוצא לך מהפה, בנאדם, להפקיר את מגדיר הייחודיות היקר ביותר שיש לך, השפה שלך, בידי השיטה?

ואח"מים? מה הקהות הזאת? ה"אישיות" של אח"מים היא הרי לא ה-Person של ה-Very Important Person. זו לא אותה משמעות ולא אותו משלב. "אח"מים" לוקח את הקורא העברי למחוזות של אבטחת-אישים ושב"כ, או של משק-כנפי-היסטוריה: "אישיות" זה צ'רצ'יל או טרומן או משה דיין, וקשה להגיד שהחדר המצועצע הזה, שכל פִּישֶר כמוני עם ויזה כ.א.ל יכול להיכנס אליו, הוא החדר שלהם (או סליחה: הטרקלין שלהם), לא?

תרגום גרוע, באמת תרגום גרוע, בחיי. הרי ה-Lounge בטקסט המקור מנסה לשדר קלילות חובקת-עולם, נוחות וניידות אלגנטית; "טרקלין אח"מים" המסורבל והפרובינציאלי עושה בדיוק ההפך.

נו, אז איך היה צריך לתרגם?

(מי אמר שצריך? מי אמר שאפשר?)

מבואה? מלאכותי. חדר המתנה? מגמד, מה זה, תור בקופת חולים? כל שדה התעופה הזה הוא חדר המתנה אחד גדול, כל העניין פה הוא ליצור בידול של יוקרה. אולי משהו עם פּרֶמיום? אמנם זה לא ההקשר המקורי, אבל ההקשר המקורי גם ככה אווילי וב"פרמיום" הדגש הוא יותר על המוצר ופחות על הנהנים ממנו, מה שבמקרה הזה כן יהיה מדויק; "פּרמיום" גם מהדהד גרסאות מלאות או משודרגות של הרבה תוכנות כמו לינקד-אין וסקייפ, וזה עולם תוכן שיש לו קשר אמיץ לבינלאומיוּת ולקדמה. אז פרמיום? 'חדר המְתָנה פרמיוּם'? (לא. עממי ומתחנחן) 'חדר הטבות'? (טיפשי. דומה מדי ל"חדר עסקאות" או ל"מרכז מבצעים" של חנות שטיחים). למה לא 'חדר פינוקים'?! זה צעיר, רענן, דיבּורִי אבל חינני מאוד, מודע לעצמו במין קריצה שובבה. מה גם שזה הקו הפרסומי של כרטיס האשראי – לפנק! לפנק! לפנק! – ואולי יכול להיווצר כאן רצף רעיוני שהקורא יכול להזד… (לא, לא, על הפנים. נשמע כמו בית-זונות). בסופו של דבר כנראה שאין מנוס מ"לאונג'", מקסימום "חדר V.I.P", כצירוף סמיכות, עם כל הבעייתיות. זה בטח יותר טוב מ"טרקלין אח"מים" ותפלצות דומות. אבל בכל זאת, מי שנכנס ללאונג' ול-"Lounge" לא נכנס לאותו מקום, לא בדיוק… תמיד יחסר או יתווסף על זה משהו… מין חריפות מיוחדת שֶ… אולי השתמעות או אסוציאציה היולית לא מילולית כמעט שנדבקה, מה לעשות, קצת אחרת לכל סט של אותיות ורק הודות לזמן ולסך המצטבר של השימוש בה מעוררת בקרב דוברי כל שפה ובהם בלבד מין ידיעה שונה, על דבר שלא קיים וכבר לא יכול להתקיים בעולמם של דוברי כל שאר השפות ואי אפשר להסביר או להדגים ובטח שלא לתר…

די.

ידי גיששה אל התיק וחילצה ממנו את בקבוקון הקמומיל. קירבתי אותו לנחיריים והקפדתי על מחזור הנרמול: שש עשרה שאיפות עמוקות – שש עשרה נשיפות מלאות.

היה עלי להיות יותר זהיר. עד לא מכבר עבדתי ללא הרף, ומנגנון ההגנה שלי נשחק. כשמציבים שפות זו מול זו אי אפשר שלא להבחין בצלקות, שהכרח שיותירו התפרים בעת השתלת איבר של אחת בחברתה; בשריטות שהזיזים המשוננים של כל אחת – חתול מיוחם וחתולה סרבנית באישון ליל – יותירו בעת המגע. זה הרי ניסיון שנידון לכישלון, להתייחס לתמונה שהתנפצה לרסיסים כפאזל, לשדוד אוניית משא בלב ים ולברוח על רפסודה צרה. מתרגמי ספרות מקבלים את כל זה בהכנעה, יש אף שאנו מרהיבים לראות במכשלות אלה בדיוק את שורש ההצדקה היצירתית לשכרנו הנמוך. אבל לגבי הן התגלו כסיכון מקצועי, ואני תרגמתי זמן רב מדי בחשיפה גבוהה – לבד, מהבית, מספר לספר, מחשבונית לחשבונית – עד כדי הפקרות. משהו חייב היה להשתנות.

שלא כהרגלי, ההבנה הזאת לא התגבשה בקרבי לאטה, על פני הפסקות צהריים מתארכות או לילות מסורבי שינה (מכאן מטאפורת החתולים). הפעם, הידיעה שאחפש הזדמנות לברוח ואגיש מועמדות ואתקבל ואסע לאן שרק יקחו אותי, הכתה בי בשלמות ובבת אחת, תוך כדי עבודה: תרגמתי כתבה עבור מגזין חג של עיתון כלכלי גדול, על מערביים אמידים המקדישים את חייהם לאזורים מוכי מצוקה. אחד המרואיינים סיפר מה הניע אותו לפקח אישית על שיקום בית ספר ציבורי בפורט-או-פרינס:

 "I am a broken man, so I am interested in broken institutions."

את הרגע הזה לא אשכח. עצרתי, נתתי לאצבעות לרחף מעל המקלדת בלי לכתוב דבר, ובאותה שנייה מקוללת התחוור לי במלוא העוצמה: אי אפשר להגיד את זה בעברית, את זה בדיוק ותו לא. במין התגלות מיד ידעתי שהמשפט הבודד הזה, שאי אפשר אף לא לחשוב אותו בשפה שלי היא אם וַיָעד, ילווה אותי זמן רב אחרי שהכתבה כבר תרד לדפוס ואקבל עליה את שכרי (בשוטף-פלוס-שישים); יתנגן לי בראש בשעות מתות, ישמש לי קנה מידה, באורח כלשהו ייצג אותי, יצטרף לסך הדברים שמהם אני מורכב. הנה, שוב אני לא מסוגל להימנע מלהיכנס לזה: "אדם שבור, מוסדות שבורים"? לא, לא, ככה אי אפשר. "אדם הרוס – מוסדות הרוסים"? גם לא, זה לא אותו הרס ולא אותו משלב. מצד שני, אם תָפֵר את הזיהוי המילולי בין האיש לבין אותם מוסדות אשר להם הוא מקדיש את חייו – תקלקל את כל העניין. בקיצור, לרגע קצר ומרוכז עמדתי בעיניים וידיים חשופות מול האַין.

ומרגע שראיתי את הסדק, אללי, לא יכולתי שלא לראותו שוב, בכל מקום, לא משנה על מה עבדתי וכמה שילמו לי. כשתרגמתי ספר נוער ואחד הגיבורים הכריז שהוא throwing a party, שבועיים ימים רדפה אותי אותה קלילות אוורירית ומבורכת שפעולת ה"זריקה" מפזרת, ואי אפשר להביא אל העברית שבה לא "זורקים" מסיבות לאוויר העולם אלא "עורכים" אותן, כאילו היו תרגיל צבאי או מבחן; כשתרגמתי ספר זיכרונות פרטי, עבור משפחתו של ניצול שואה מקווינס (מכאן הרמיזה בעניין התשלום הגבוה), כבר בהקדמה עמדתי עירום ועריה מול המשא הפיזי ממש שגלום בגזרת הגורל שנגזרה על אותו אדם: to bear witness. לא יכולתי לשאת את זה.

אבל באותו בוקר רציתי לשכוח מכל זה, ולאט לאט, בחסות טרקלין האח"מים המפנק, נדמה היה שאני מצליח. הבטתי ארוכות מהחלון, בצעתי לחמנייה קטנה, מרחתי עליה חמאה וריבה ונגסתי בלעיסות מדודות. ברגעי האחרונים בשדה התעופה, העבר והעתיד שהמתינו לי משני עברי החודש הזה נראו רחוקים, רחוקים מכדי שידאיגו אותי. ברמקולים נשמע אות הכריזה: הטיסה לפירנצה תצא במועדה.

*    *    *

כשזמן ההמתנה על המטוס כבר נשק לשעה, לא היה אפשר עוד להתעלם מהתלונות. מפעילת הקו האסטונית הצטרפה זה מכבר לחגיגת שמי הלבנט הנפתחים, אך לרגשי הזכאות של לקוחותיה החדשים טרם הסתגלה. הם לא סיפקו את הסחורה, והמתח על המטוס העומד היה מורגש. המחנק ודאי לא תרם ובשברי שיחות שקלטתי, בעברית, חזר יותר מפעם אחת המוטו "אין ארוחות חינם". סגרתי את הספר והבטתי סביבי. סיבת העיכוב לא היתה ברורה – לא נמסרו כל התנצלויות פומביות והקברניט, מצדו, לא אמר דבר בכריזה.

רק אחרי מחאה פעילה של כמה מהנוסעים, שחברו לעת צרה והחלו להתקדם אל תא הטייס, יצאה מבעד לפרגוד דיילת. היו לה חטטים במורד האף, הבלונד הטבעי שלה כמעט סנוור את הנוכחים והיא לא הפסיקה לסדר את השיער. בלי ספק הצעירה ביותר בצוות, כנראה גם חדשה בתפקיד, ואני לא יכולתי שלא לראות בה מין קורבן שהועלה לנוסעים, לשכך את זעמם.

אותם פעילים יותר מבינינו מיד התגודדו סביבה במעבר הצר, תובעים לקבל הסבר. גם מי שנותר לשבת תמך, והשתתף בקול רם. לבסוף היא הודתה שמחכים לעוד נוסעים, ולמעשה לעוד נוסע אחד. כשחיל-החלוץ התַקיף, הישראלי-איטלקי, שיגר את הבשורה, הזעם במטוס היה רב. עוד אנשים קמו, הנידו בראשם, צקצקו בלשון, אחרים תקתקו הודעות או מיילים במרץ של נקמה. חלק אף דרשו, בלי כוונה או נמען אמיתיים, את הכסף חזרה.

הבטתי בנעשה בעניין רב. המושב הריק היחידי שראיתי סביב היה זה שלידי, וככל שנקף הזמן התחלפה התקווה שלי לטיסה מרווחת ונוחה יותר, ליד החלון, בידיעה שתכף אעמוד במרכז העניינים, ולו לשעה קלה. ראשי מנהיגות השטח שלנו, מצדם, הטיחו בדיילת שהמעסיקים שלה מנסים למלא טיסות על גב הנוסעים, והבטיחו שזה לא יעבור בשתיקה. ההאשמה נשמעה מופרכת: התשלום הרי נעשה מראש, ומפעל חשאי של קיזוזים והעברות-בזק בין חברות התעופה, עד רמה של נוסע בודד, יהיה מסובך וזניח. לי היה ברור שקורה כאן משהו מיוחד.

Psst, you might also like:
שבילים אפשריים

לבסוף הנוסע החסר אכן הגיע. הוא צעד נמרצות, מלווה בדיילת קרקע, כולו אומר זירוז והתנצלות. הדבר השני ששמתי לב אליו לגביו היה שהוא מוכר לי, אבל לא הייתי בטוח מאיפה. היה צעיר מדי, ובעיקר, איך לומר, שונה, מכדי שיהיה איתי בבית הספר או בצופים (שלא לדבר על הצבא!). המכנסיים המחויטים והז'קט התואם היו מהודרים, יותר משאני אי פעם אלבש, אך על גופו הצנום ופניו החלקות הם נראו כמו תחפושת.

כולם נעצו בו עיניים ולא היה אפשר לפספס, בקרב הישראלים, צקצוקי האשמה כבושים, כאילו די בחזותו כדי להבין את הפרשה לאשורה. לו עצמו בבירור לא היה נוח בלב המהומה, ובתוך כמה פסיעות הוא כבר נעמד מול המושב הכפול שלנו.

"האם אפשר…" הטעים שכני הטרי ונדם, כמו מקווה שנימת קולו משלימה את דבריו. תחת מבטי הנוסעים והצוות הוא ויתר על הניסיון לדחוק את התיק שלו לתא המטען, ובמקום זאת מיהר לדלג מעלי יחד איתו. עורו היה מעט כהה, כגוֹן הזית אולי, שׂערו הקצר מקורזל. כשעבר על פני הותיר ריח נעים וחזק; בשונה מזה שאני הדפתי, היה זה ריח אחיד, מתקתק, שלא חב את כוחו לניסיונות היתוליים בדיוטי פרי אלא ייצג מסורת איתנה. הוא נחגר ואותת נמרצות לדיילת הקורבן. ניכר בו שהוא משתדל לזרז את ההמראה ככל הניתן.

המטוס מיד הסתובב על מקומו, האץ על הנתיב והמריא. הדרמה הסתיימה ויתר הנוסעים חזרו לענייניהם. הדיילים עברו בינינו והציעו וודקה מעגלותיהם העמוסות, במחווה של רצון טוב. שתיתי והוצאתי מסטיק, כדי להפיג את הלחץ באוזניים. הצעתי גם לו אחד בתנועה אילמת, אבל הוא עוד קבר את עיניו בחלונו והביט לאחור, לעבר השדה, מנענע בראשו בחוסר אמון. כשהבחין במחווה שלי סרב והודה לי בתנועה קלה.

פתחתי שוב את הספר, אבל זה היה אבוד. יכולתי להישבע שהבחור הזה מוכר לי, וידעתי שעד שלא אזהה מאיפה לא אמצא שלווה. פזלתי אליו מדי פעם, בער לי לפתח איתו שיחה, אבל לא היה לי שמץ של מושג כיצד ועל מה. את הדבר היחיד שכן ידעתי עליו, שניכר בו בבירור – זה היה הדבר הראשון שבו הבחנתי לגביו – לא יכולתי מן הסתם להעלות.

"לאן אתה?" שאלתי.

"פירנצה."

"אה, זה גם הקונקשן שלי, דרך טאלין."

הוא חייך, נראַה שהוא שמח במכנה המשותף.

"וּמה תעשה שם?" הוא שאל לבסוף.

"זה קצת מסובך," עניתי. התלבטתי מה לומר וכמה, אך הבחנתי בכך שאני מתמהמה ולא רציתי שזה יתפרש כגסות או קוצר רוח. "יש לי שם קורס."

"לָבּורַאטוֹריוֹ דֶל לינגְוַואג'ו, דרך המכון לתרבות איטליה?"

"כן! איך ידעת?"

"אחותי הגדולה למדה שם, היא זכתה במלגה של מכון דנטה בחיפה. היא עוסקת במוזיקה, והלימודים האלה סייעו לה."

"וואלה."

"כן, היתה לה חוויה פנטסטית. גם אתה בטח תיהנה."

"אנא עארף? נקווה."

הוא לא ענה. סרקתי את ראשי בחיפוש אחר עוד מילים בשפת אמו, מתוך נטייה לא נשלטת לראוותנות. על רקתו השמאלית הקרובה אלי, הבחנתי, הפציעו כמה פצעונים. לרגע שקלתי לזרוק גם "שוויה-שוויה", בהוראת "נחיה ונראה" – אבל זה כבר נראה לי מוגזם. מעבר לכך ידעתי רק קללות.

"מה איתך?" בסוף אמרתי.

"אני טס לכמה ימים, די במפתיע אפשר לומר. נקבעו לי מיונים… "

"אהה!" פלטתי בהפתעה ובקול רם מאוד, כי באותו רגע הבנתי מי יושב מולי ומאיפה הוא כל כך מוכר לי. די היה במילה שבה השתמש כדי שהחוטים הנכונים ייקשרו בראשי. "נכון! אתה חאמד קסום! מהנוער של מכבי חיפה. נו, בטח: נוסע מיוחד, פירנצה, מיונים. אתה עובר לפיורנטינה!"

"בעזרת השם, בעזרת השם," הוא הצטחק, מופתע.

אז החל לומר משהו על המכשולים שמציב המועדון, אבל קטעתי אותו באחת. זה היה מיותר, ידעתי הכול עד לפרט האחרון: הנער המקורזל והנכלם משהו שישב לצדי, עיניו הגדולות החומות כשקד עוד משתוממות על תגובתי, היה הדבר הבא בכדורגל הישראלי. כבר בגיל ארבע-עשרה מיהרה מכבי חיפה לקנות אותו מהנערים של הפועל טייבה, בהשראת מועדונים באירופה שצדים כישרונות צעירים באפריקה ודרום-אמריקה ומוכרים אותם במיליונים. אחרי השבחה של כמה שנים במחלקות הנוער, הוא שולב בקיץ שעבר בסגל הבוגרים, למשחקי ידידות במחנה האימונים באוסטריה, כבש צמד נגד רד-בול זלצבורג, וקלטות עם הביצועים שלו התחילו להסתובב באירופה. כשנחתה ההצעה מפיורנטינה, לא היססו במועדון לנקוב במחיר אסטרונומי, גבוה בהרבה מסעיף היציאה שבחוזה, מתוך הנחה שעוד מצפה להם עתיד מניב ברגליים של הכישרון הצעיר. העניין עמד במגעים מתמשכים, על סף הליך בוררות.

את כל זה ידעתי על בוריו, כי הייתי ועודני קורא מסור של מדורי הספורט, בעדיפות ל"ידיעות" ו"מעריב". גם אם אני כבר לא הולך למשחקים ולא עוקב בטלוויזיה, ואפילו לשחק בעצמי אני כבר לא בא כל שבת, על העיתון אני לא מוותר לעולם, מתוך נוסטלגיה ומתוך הכרת תודה. מוספי הספורט הטבלואידיים הם חומר הקריאה הראשון שלי למבוגרים, הראשון שזכורה לי ממנו חוויית הקריאה; היה זה דרכם שנכנסתי בסוד המילה הכתובה, ובניגוד למה שחושבים עלי הנטייה שלי למליצה ולשנינויות-בכל-מחיר לא נעוצה בלימודי הספרות ובהורי הפרסומאים, בהתאמה, אלא בכותרות הצבע של ימי ראשון. גם היום, כשהמוספים האלה צומצמו לכפולות בודדות, אני לא שוכח מאיפה באתי ולא קם מהשולחן עד שאני מגיע למודעות האבל.

"למה בעזרת השם?" שאלתי. "הם רוצים אותך, הם מוכנים לשלם ובסוף זה מה שקובע. מהעיתון לפחות נראה שחיפה רק עושה קצת שרירים כדי להתמקח ולשפר עמדות."

"אני מבין שאתה אוהד מושבע."

"אוהד של נייר."

"יפה. אז יש עוד כמה בעיות שצריך לפתור. עד היום בבוקר בכלל לא היה ברור אם יתנו לי לצאת לשבוע הזה."

"מכאן העיכוב בעלייה למטוס," קבעתי.

"לא," שפתיו נפשקו למעין חיוך. "זה בגלל הבדיקה הביטחונית. היא ממש היתה, ככה… סיפור מההפטרה."

פני התקדרו. "מה קרה שם?" צקצקתי במלוא החומרה. "מישהו עשה לך בעיות?"

"לא לא, תמיד זה ככה כשאני בא לבד. המאבטחים בסך הכול מבצעים את עבודתם, וגם הפעם המתשאל היה מאוד, ככה… נאור. אבל הפעם הזאת הייתי חייב להגיע בזמן. הסוכן מחכה לי בשדה התעופה עם נציגים מהמועדון. עם כל הבלגן שהיה עד כה, אם הייתי מפספס את הטיסה היה נשאר רושם רע מאוד. אני חושב שזאת הסיבה שניאותו לחכות לי עם הטיסה."

זיהיתי את הפנים, ידעתי שזה חאמד קסום, אבל משהו בסיפור שלו, בעברית החגיגית ובעצם הנוכחות שלו לצדי, היה מוזר, לא אמין כמעט. מה פתאום הוא מגיע לבד, ועוד בטיסה כל כך מפוקפקת, למה שיכול להיות הזדמנות חייו? במקומו הייתי בא שלושה ימים קודם, בטיסה ישירה, עם אור ירוק מחיפה או בלי, וגם ההורים שלי, בגיל כזה, היו מתגברים על עצמם ובאים איתי ביחד. רציתי לשאול אותו משהו מכל זה, אבל נמנעתי; הוא הרי בא מעולם שעם כל כוונותי הטובות ועמדותיי הידועות לכל, לא היה לי על אודותיו צל של מושג. אולי דברים פשוט מתנהלים אחרת אצל ה…

"יופי! יופי! אז מה קרה?"

"לקחו אותי לחדר הצדדי והתחילו לשאול שאלות. לא עזר שהראיתי את כרטיס השחקן שלי ואת הזימון מפיורנטינה. תחום זיופי הזהות התפתח במידה עצומה, והיה צורך בבדיקה יסודית. אחרי שהבודק הראשון רוקן לי את התיק נכנס עמית בכיר יותר. הם ציינו בפני את נסיעתה של אחותי לאיטליה לפני כמה שנים, ואת הביקורים התכופים של הורי באותו זמן, ושאלו מה פשר הסימפטיה הגדולה של משפחתנו לארץ המגף: אולי יש לנו שם קשרים עם אי אלו מהגרים, אנשים כמונו מה שנקרא, מאלג'יריה או ממרוקו? כאלה שהגיעו לאיטליה ככה…" – חאמד זע על מקומו והביט, לראשונה, הישר בעיני – "לאו דווקא כדי להתרשם מהישגי הרנסנס – אם אנחנו מבינים אחד את השני?"

"ככה הם אמרו?!" שאלתי, מזועזע.

"לא במילים האלה."

לימים הבנתי עד כמה מטעה אותו "ככה…" מתפוגג-לעד של חאמד, שלכאורה נועד לרצות, להחליק מצוקות ולשדר "הכול כשורה". למדתי לזהות שדווקא ברגעי השתיקה הקצרים האלה, תחת חסותו, מתרחשות בקרבו העזות שבסערות הנפש.

"לא להאמין," אמרתי. "איך לא זיהו אותך? כמה שחקנים בני שבע-עשרה כבר הבקיעו שני גולים מול רֶד-בּוּל זלצבורג?"

הוא כבש עוד גיחוך והקשית את הגבות להרף עין, כמתפלא אף הוא: "כנראה נקלעתי למשמרת של אוהדי כדורסל."

הנהנתי ברצינות גמורה.

"ומה איתך?" הוא שאל.

"אני מתרגם."

בפניו הואר זיק ומיד רוסן. ראיתי שהתשובה עניינה אותו, וכבר התכוננתי להרביץ את הקטע הקבוע שלי, אבל הוא השתתק ופנה אל החלון. דיילת נעצרה לידנו והציעה עוד וודקה. אוכל לא היה על הטיסה הזאת, שהתעכבה בשעה ורבע והקברניט שלה לא פספס כיס אוויר לרפואה, גם לא מקום לרגליים; אבל הוודקה זרמה חופשי.

נדתי בראשי בחיוב, וכך עשה גם חאמד. לרגע הייתי מופתע. אף שלא היתה לי סיבה טובה, נדמה היה לי שהיה בכך מן ההתרסה.

"לחיי האיטלקית," הוא אמר.

"לחיי פיורנטינה," עניתי.

"לחיי פירנצה!" אמרנו ושתינו בבת אחת.

כשנספגו גלי החום האחרונים של המשקה הכריעה אותי העייפות. היא ליוותה אותי כצל עוד כשהמתנתי לרכבת, עם שחר בתחנת ההגנה. פתאום הבנתי כמה מעט זמן עבר מאז, ועד כמה מטעה התחושה. ראיתי שחאמד מסתכל בחלון, כמו שומר על שנינו מן העתיד לבוא – איש איש וגורלו, איש איש והזדמנויותיו. שמטתי את הראש ונרדמתי בן רגע.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: שפת תהום! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%aa%d7%94%d7%95%d7%9d/