search
בקריאה כעת: תיקון אמנותי | רות אלמוג
search

רות אלמוג | מקור:עברית

תיקון אמנותי

בשיעור מולדת דיבר המורה לוי על הירקון, וזו היתה הסיבה שחפציבה הלכה בהפסקה הגדולה להסתגר בבית השימוש.

בתחילת השיעור הודיע המורה: "היום נתחיל בנושא הירקון וכשנסיים נצא לטיול קטן ונראה את הדברים עין בעין בראש העין," ובעוד כל הכיתה צוחקת והמורה מוסיף ואומר: "למבצר אנטיפטרוס לא נוכל לגשת כי האזור עדיין ממוקש," עלו בתודעתה תמונות מן הביקור שערכה עם אמה ועם אחיה בבית חולים "הירקון" בתל אביב, ארבע שנים קודם לכן, תמונות שנמהל בהן טעם של ריחוק וחוסר קשר בגלל איזו עכירות שחצצה בינה לבינן. אף על פי כן חיות וברורות היו והעיקו עליה ברגש מכאיב של אשמה. אור חריף חתר אל החדר בעד החלונות הפונים דרומה – שעה מוקדמת של אחר צהריים היתה – ולובן הקירות סימא את עיניה. ובגלל זה חזרה להביט לרגע בחושך בשעה ההיא, כשהקיצה בבהלה ולא הבינה מה פשר המהומה ומה עושים בבית חבריו של אביה למשחק הברידג'. אחר כך הבחינה ברופא החולף על פני מיטתה שבחדר המבואה לעבר חדר הוריה ובדרך עמומה כלשהי התחילה להבין שקרה דבר מה חמור. חפציבה שאלה את עצמה אם שבה ונרדמה בלילה ההוא וזכרה שלמחרתו הכריזו הבריטים על עוצר שייכנס לתוקפו בשעה ארבע אחרי הצהריים בכל רחבי הארץ, ושקודם שעלתה אמה לאמבולנס, אמרה לה שאולי לא תספיק לשוב הביתה עד ארבע ושתשגיח על אחיה הקטן ותיתן לו ארוחה. חפציבה זכרה את המתיחות הנוראה שבה היתה שרויה כל אותו יום ובגלל זה שבו עיניה להביט בחדר הלבן, והאור שסימא אותן מיקד את מבטה בכתם השחור שעל הכר: שיער מופרד בפסוקת מעל לרקה השמאלית, וחלק ודליל הוא הולך נמשך לעבר הרקה הימנית.

"הטחנות, חפציבה!" הבקיע אליה לפתע קולו של המורה לוי והיא הרימה אליו את עיניה הבוהות, הסתומות בתמונות הרחוקות ההן, ושתקה.

"את שוב לא מקשיבה, חפציבה," גער בה. חפציבה השפילה את עיניה ושבה להביט במה שהיה רוחש בתוך מוחה. זה היה בכיתה ה”א, זכרה, והמחנך שלה, ד"ר אייזנר, שהיה שכן וידיד להוריה, עזב בסוף אותה שנה ועקר עם משפחתו לשיכון "רסקו" החדש שבעיבורי תל אביב, ממש ליד הירקון. בחופש הגדול כשנסעה לבקר אצלם עם אחיה הקטן, חלפו בדרך ליד אותו בית חולים והיא זכרה שהיכה בה איזה פחד של רגע והקפיא את העליצות שפיכתה בה. בני המשפחה שמחו לקראתם וד"ר אייזנר, המחנך שלה לשעבר, לקח אותם ואת ילדיו לשוט בסירה על הירקון. אחיה פחד מאוד והחזיק בה בחוזקה.

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, שלידה ישבה, דחפה אותה פתאום במרפקה, והיא שמעה את המורה לוי אומר: "מי מכם שט פעם בירקון?" אבל חפציבה לא הצביעה, מבטה חזר אל האור החריף, אל הלובן המסמא, והיא זכרה איך פחדה להביט בו, כה זר ונוכרי, מכוסה עד צווארו בסדין מעומלן ונוקשה, ראשו על הכר: הכתם השחור של השיער והפנים הלבנים עם דוק התכלת בלחיים. חפציבה זכרה היטב, שהתעניינה בנער יפה התואר ששכב במיטה הסמוכה יותר משהתעניינה באביה, ועפרונה צייר את הזיכרון על הדף שלפניה: חדר, שורת מיטות, ראש על כר, ורק הפנים התחמקו ממנה והיא לא יכלה להבין כיצד כבר שכחה, כל כך מהר, ושאלה את עצמה מדוע תמונת הפנים כה מטושטשת: העיניים, האף, השפתיים, הקמטים, הכול נבלע בתוך ריק אליפטי, שהיה דומה לאיזו מסכת תיאטרון עתיקה, אולי יוונית, שראתה פעם בספר. באיזה ספר לא זכרה.

המורה לוי אמר: "חפציבה, במקום להקשיב את מקשקשת כל השיעור."

חפציבה אמרה: "אני לא מקשקשת, המורה, אני מציירת." המורה לוי התרגז ואמר: "את שוב מתחצפת, מה? אז למחר תעתיקי מאה פעם את פרק קיט בתהילים." חפציבה הניעה בראשה וחשבה שד"ר אייזנר, המחנך שלה בכיתה ה"א, הבין אותה ומעולם לא גער בה. להיפך, הוא התלוצץ והודיע בכיתה שחפצי מסוגלת לכול, גם להקשיב ולצייר בעת ובעונה אחת, ועל כן אין זה מפריע לו שהיא מציירת בשעת השיעור. ובגלל זה הראתה לו חפציבה את הפנקס הסודי שלה, שבו רשמה מה זה אימפרסיוניזם ומדוע כרת ון גוך את אוזנו, ואליו העתיקה את השירים שכתבה וגם את הסיפור הקטן על שלוש הזקנות בבית הבודד. אבל, חשבה, המורה לוי בטח לא יודע שום דבר על כל זה ואין טעם להסביר לו.

בהפסקה הגדולה הסתגרה אפוא חפציבה בבית השימוש. היא הורידה את המכסה וישבה על האסלה וכבשה את פניה בידיה. היא הביטה בזיכרונות שלה וניסתה ללכוד את הפנים של הראש המוטל על הכר הלבן. אמה אמרה לה להיכנס לחדר ולראות אותו בפעם האחרונה. אבל עכשיו שחזרה אל החדר לא יכלה לראות דבר. נפשה לא ציירה שום תמונה והיא כעסה על עצמה והחליטה שכאשר תבוא הביתה תסתכל באלבום התמונות ואחר כך תעצום את עיניה ותעלה את התמונה בזיכרונה והיא תעשה כך כמה וכמה פעמים כדי שהתמונה שוב לא תחמוק מזיכרונה בצורה טיפשית כזאת. דלת חדרי השירותים נפתחה וחפציבה שמעה מישהו נכנס פנימה ופותח את הברז ומדבר. היא הכירה את קולה של ברכה שווילי ושמעה אותה אומרת: "ראית איך שהיא באה עם הסרפן מהלוויה?"

"כן," אמר קולה של שולה רייסר, "אז מה?"

ברכה שווילי אמרה: "היא תיקנה את הקריעה. זה לא בסדר."

"זה אסור?" שאלה שולה רייסר.

"צריך לבדוק," אמרה ברכה, "אני אשאל את המורה לדינים."

בינתיים נכנס עוד מישהו ועכשיו שמעה חפציבה את אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, אומרת: "שמעתם איך שחפצי צוחקת בקול? איך היא לא מתביישת?"

הילדות יצאו מחדר השירותים וידה של חפציבה עלתה, אצבעותיה מיששו את המקום שבו כבר לא היה קרע בסרפן.

בדרך כלל היתה יושבת ליד החברה הכי טובה שלה, אסתר שטראוס, אבל בשיעור הבא עברה לשבת ליד אלי וייס. ובזמן השיעור, כשהמורה לוי הסביר מה זאת אידיליה, כתב לה אלי וייס במחברת שלה: "שופעות עינייך אור ירוק והן כשתי אבני ברקת." חפציבה קראה וחייכה. פתאום אמר המורה לוי: "חפציבה! מה את עושה שם? קחי את הילקוט שלך ובואי לשבת כאן." הוא הצביע על המושב הריק שלפניו.

חפציבה התמהמהה, והמורה לוי צעק בעצבנות: "נו כבר, את מבזבזת לי את כל השיעור." חפציבה החלה אוספת את חפציה בזעף. אלי לחש: "למה הוא נטפל אלייך כל הזמן?" היא קרצה אליו בחשאי והוא החזיר לה חיוך ביישני. כשהתיישבה סוף סוף מול המורה לוי ראתה שהוא אדום מזעם ושָמחה.

Psst, you might also like:
רשימות מן הגנזך העירוני

לקראת סוף השיעור קרעה דף ממחברתה, כתבה עליו כמה מילים, קיפלה אותו והשליכה לאחור. המורה לוי צעק: "זה עובר כל גבול! בתור עונש תישארי מחר שעתיים נוספות. תודיעי להורים… לאמא שלך, שלא תדאג."

חפציבה חשבה: כל הכיתה שמה לב שהוא טעה. כעס קשה רתח בה והיא אמרה: "אבל המורה כבר נתן לי עונש אחד…"

"בלי אבל," שיסע אותה, "גם פרק קיט מאה פעם, גם להישאר שעתיים אחרי השיעורים, ואם זה לא יועיל תביאי גם את ההו… האמא שלך."

חפציבה חשבה על ד"ר אייזנר ועל כך שמאז עזב ועד היום לא הבין אותה שום מורה. היא זכרה שבדרך אליהם, כשבאה לביקור עם אחיה, חלף האוטובוס בין גבעות חומר אדומות שהיו חתוכות משני עברי הדרך כמו בסכין. היא זכרה ששמר אצלו את הפנקס הסודי שלה ימים אחדים ואחר כך בא אליהם הביתה והחזיר לה אותו ואמר לאמה: "אתם בכלל לא יודעים איזה מין ילדה יש לכם." ואחר כך חזרו זיכרונותיה אל בית החולים ואל החדר הלבן עם האור החריף ואל הנער ששכב במיטה הסמוכה לזו של אביה וחשבה: התעניינתי בנער ההוא יותר משהתעניינתי באבא. עכשיו אני אומרת לעצמי שפחדתי להביט בו. אבל זה לא נכון. סתם הייתי אדישה. לא רציתי לדעת.

בהפסקה עמדה חפציבה במרפסת, נשענה במרפקיה על המעקה והסתכלה בנערים ובנערות המשחקים בחצר בכדור או קופצים בחבל. המורה מוסקוביץ', מורה לדינים, הוציא החוצה כיסא וישב בשמש. חפציבה ראתה את ברכה שווילי ניגשת אליו, רוכנת מעט, אומרת לו דבר. ידה עלתה ואצבעותיה ריחפו על מקום הקרע. רק במגע יד אפשר היה להרגיש בפגימה שבאריג.

שולה רייסר באה לעמוד לידה. "תראי את הזוג יונים הזה," אמרה והניעה בראשה כלפי פינה בחצר. חפציבה ראתה את המורה לוי ואת ברכה שווילי עומדים ומדברים.

"גועל נפש," אמרה לשולה, "קודם הלכה להתחנף לד"ר מוסקוביץ' ועכשיו למורה לוי."

"אני רואה שתיקנו לך את זה," אמרה שולה רייסר והצביעה על לבה.

"כן, אמא שלי מסרה את זה לתיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"זה מותר?" שאלה שולה.

"לא שאלתי את הרב," אמרה חפציבה בלעג, "אני אוהבת את הסרפן הזה. או אולי את חושבת שהייתי צריכה ללכת עם הקריעה הזאת עד קץ הימים?"

"צריך לבדוק אם זה מותר," אמרה שולה רייסר במורת רוח.

"ואם אסור, אז מה? מה זה עניינך? אולי תפסיקו כבר לעקוב אחרי כל הזמן!"

"תיזהרי," אמרה שולה, "כולם מדברים עלייך. אומרים שאת צוחקת יותר מדי."

חפציבה התרחקה משם, ובעומדה לבדה, נשענת שוב על המעקה ומביטה בילדים המשחקים בחצר, חשבה שאין שום אדם שעמו היא יכולה לשוחח, שאסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, היא סתם טיפשה ואלי וייס הוא תינוק, לא מבין שום דבר.

עכשיו ניגשה אליה ברכה שווילי. ההיא נעצה את עיניה בלבה ואמרה: "תיקנו לך את זה. לא מרגישים שום דבר."

"תיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"חפצי," אמרה ברכה שווילי רכות, "אומרים שזה לא בסדר. שאלתי את ד"ר מוסקוביץ'. הוא מורה לדינים. הוא יודע. הוא אמר שזה אסור."

"וזה שאת ככה עם המורה לוי, זה מותר? הוא איש נשוי ויש לו אישה וילדים בירושלים," קנטרה אותה חפציבה.

ברכה שווילי הסמיקה ואמרה: "למה את צריכה תמיד להעליב?"

"מי שמדבר על להעליב!" אמרה חפציבה.

למחרת מסרה חפציבה למורה לוי את הדפים שעליהם העתיקה מאה פעמים את פרק קיט בתהילים.

"אני מקווה שאת יודעת עכשיו את הפרק בעל פה," אמר לה.

חפציבה לא ענתה, והוא אמר: "אל תשכחי. את נשארת היום שעתיים נוספות. אמרת לאמא?"

"כן," שיקרה חפציבה ושאלה, "אבל המורה, איך תדע שאני לא אסתלק?"

"אני אשאר אתך, כמובן. וכי מה את חושבת?"

"אז המורה גם כן יקבל עונש," צחקה.

"לא," אמר בחיוך, "אני אתקן מחברות."

בהתחלה הוציאה את הכריכים שלה ואכלה בדממה. אחר כך הוציאה מתיקה נייר ציור וצנצנת וצבעי גואש. "אני רק הולכת להביא לי מים," אמרה למורה לוי. אחר כך ציירה בשתיקה במשך שעתיים. הלב שלה חירף וגידף את המורה לוי כל הזמן ואת כל כעסה שפכה בצבעים החזקים שהניחה בפראות על הנייר שכבה על גבי שכבה, דף אחר דף.

פתאום אמר המורה לוי: "את יכולה ללכת. עברו שעתיים."

חפציבה הבריגה את המכסים על שפורפרות הצבע, ניקתה וייבשה את המכחול והניחה הכול בילקוטה. קודם שיצאה אמר המורה לוי: "לא ידעתי שאת מציירת."

"אני רק מקשקשת," אמרה לו.

בחוץ ראתה את ברכה שווילי. היא מחכה לו, חשבה והסתתרה מאחורי הקיר לראות מה יקרה.

המורה לוי יצא את הכיתה וברכה שווילי ניגשה אליו. הם החליפו דברים ואחר כך הלכו ביחד.

משוגעת אחת, חשבה חפציבה, מה מצאה במכוער הזה? והוא – חשבה – אותי הוא מעניש על כל שטות, אבל עם ברכה שווילי הוא מטייל בלילות כשיש לו בירושלים אישה וילדים.

הפציבה ישבה במטבח ובררה את האורז. אל צד אחד העבירה את המוצים ואת האבנים הזעירות ואל הצד השני את האורז, עד שנערמה תלולית לבנה קטנה. אמה ניצבה ליד השיש והיתה מתקינה פתיל חדש בפתילייה. סבתה של חפציבה, שסיימה את עבודת הניקיון אצל השכנה העשירה – אמה התכוונה אליהם כשאמרה שבארץ ישראל עלו כל הפיליסטרים לגדולה בשעה שאנשי מדע ותרבות גוועים ברעב – נכנסה ושאלה אם יש צורך בעזרה.

חפציבה חשבה שאלמלא היטלר היו לסבתה משרתים משלה ולא היתה צריכה להיות עוזרת בית ויכול להיות שאפילו אבא שלה לא היה מת. היא חשבה: זה הארץ הזאת שהרגה אותו ואולי באמת לא היתה אמא צריכה לתת את הסרפן לתיקון אמנותי. היא אמרה בקול: "את יודעת, הבנות אומרות שאסור לתקן קריעה."

"אבל אין לך מה ללבוש," ענתה אמה, "ובגדי החורף יקרים כל כך."

חפציבה איחרה לפגישה. "איפה כולם?" שאלה את הנער שהמתין לה.

"הלכו," אמר.

"לאן הלכו?" שאלה במורת רוח.

"סתם, לטייל. זוגות זוגות."

"אלי לא בא?" שאלה.

"הוא הלך עם ריקי," אמר הנער.

לבה של חפציבה שקע והיא חשבה: בוגד שכמותו, אפילו לא חיכה לי.

"בואי נלך אל החורשה," אמר הנער, "אולי הם שמה."

Psst, you might also like:
טליתא קומי

הם עלו במעלה הגבעה שותקים. השתיקה העיקה על חפציבה והיא אמרה: "אתה מירושלים?"

"לא," ענה.

"אז איפה למדת קודם?"

"בישיבה," ענה.

"אתם כל כך דתיים?" שאלה אותו בתדהמה. לא ניכר בו שבא משם, מבית הספר של החרדים.

"לא," ענה.

לחפציבה לא היו יותר שאלות והנער שתק. הם הגיעו לראש הגבעה וחפציבה אמרה: "לא רואים אותם בשום מקום. אני רוצה הביתה."

הנער ליווה אותה הביתה ומיהר להיפרד מעליה. בפתח חצרם השתרג על הגדר שיח לנטנה פרא ויצר כעין מאורה. בילדותה היתה משחקת שם עם אחיה. חפציבה ניצבה בפתח החצר מביטה בדמות השפופה, גוש אפל גדול, שהסתתרה במאורה. היא פתחה בריצה לעבר הבית. הדמות ניתקה מן השיח ורצה אחריה, כבדה ומתנדנדת. "אמא! אמא!" צעקה חפציבה.

אמה הופיעה בפתח. "תסתלק מכאן, אתה שומע! אני אקרא למשטרה!"

תמיד היה אורב לה שם, שלום השמן המשוגע, רץ אחריה לתפוס בה, מנסה לנשקה. בעוברו על פניה ברחוב היה תמיד צועק אחריה: "חפצי היפה, הולכת לחופה עם שלום המשוגע," או: "שלום המשוגע הולך לחתונה עם חפצי היפה."

חפציבה פחדה וסלדה ממנו. אמה תמיד אמרה: "יום אחד תיגמר לי הסבלנות ואני אלך למשטרה."

אבל היא מעולם לא עשתה זאת. היא ריחמה עליו ועל הוריו. "אם אלך להודיע במשטרה," היתה אומרת, "בטח יסגרו אותו ואז יגמרו אותו עם שוקים חשמליים לגמרי לגמרי."

בשבת אחרי הצהריים הלכה חפציבה לפעולה בסניף. המדריכה דיברה וחפציבה לא הקשיבה. אחרי כן הצטרפו אליהן הבנים והם שיחקו יחד משחקי חברה. חפציבה ישבה בצד ולא נטלה חלק במשחקים. אלי ישב ליד ריקי ולא הביט בה אפילו פעם אחת. כשבא הערב ויצאה השבת נכנסו אל האולם לרקוד. חפציבה עמדה והתבוננה. היא אהבה לרקוד. ברכה שווילי ניגשה אליה ועמדה לידה.

"למה את לא רוקדת?" שאלה אותה.

"אין לי מצב רוח," אמרה ברכה שווילי.

מישהו קרא בקול רם "קראקוביאק" וחנצ'ה הוציא את מפוחית הפה שלו מכיסו והחל לנגן. חפציבה ראתה שאלי הזמין את ריקי לריקוד הזוגות.

ברכה שווילי אמרה: "אלי וריקי חברים."

חפציבה שתקה, וברכה שווילי אמרה: "ראו אותם מתנשקים. על הספסל ברחוב רוטשילד. הריקי הזאת נותנת לכל אחד."

"הוא סתם תינוק אחד," אמרה חפציבה. לנגד עיניה נסתחררו הזוגות המחוללים. היא חשבה שהיא צריכה ללכת הביתה וללמוד בעל פה את הפרק בירמיהו, אחרת המורה מוסקוביץ' יעניש אותה. אבל לא היה לה חשק ללכת הביתה לבד. היא פחדה ששלום המשוגע אורב לה במאורה של שיח הלנטנה שבפתח החצר שלהם. היא חשבה שאם תמתין עד תום הריקודים יימצא מישהו שילווה אותה הביתה.

את האולם הקיף מלעלה, במחצית גובה הקיר, יציע. חפציבה החליטה לעלות לשם ולשבת בחושך לבד. כשנכנסה אל היציע האפל למחצה ראתה להפתעתה דמות יושבת על אחד הספסלים. היא עצרה, מתכוונת לסגת ולחזור על עקביה, אבל קולה של ברכה שווילי, חנוק וצרוד במקצת, קרא: "בואי הנה, חפצי."

"למה את יושבת פה לבד בחושך?" אמרה לה חפציבה בהשתוממות.

"בואי, שבי," אמרה ברכה שווילי וחפציבה שהתיישבה לידה שאלה: "מה יש לך? למה את בוכה?"

אבל ברכה שווילי לא השיבה. קולות יבבה חנוקים עלו מגרונה.

"די, תפסיקי!" אמרה חפציבה שנבהלה קצת, סולדת מן הגילוי חסר הרסן של הצער.

"אני כל כך אוהבת אותו," התייפחה ברכה שווילי, "אני ממש לא יודעת מה לעשות. כשהוא נוסע הביתה אל אשתו והילדים שלו אני מרגישה אבודה לגמרי."

"אבל איך את יכולה? הוא זקן. אני לא מבינה מה את מוצאת בו," אמרה חפציבה.

ברכה שווילי נטלה את ידה של חפציבה והחלה מלטפת אותה. "אני לא יכולה יותר," גנחה, "את לא יכולה לתאר לך כמה אני משוגעת אחריו."

ואז, לנגד עיניה הקמות של חפציבה, החלה ברכה שווילי להתנודד אילך ואילך בעיניים עצומות ותוך כדי כך היתה מלחשת: "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך."

חפציבה התבוננה בה בבעתה, חוככת בדעתה מה לעשות. פתאום חיבקה אותה ברכה שווילי ולחשה באוזנה: "אתה שלי, רק שלי."

חפציבה לא ידעה את נפשה מאימה וניסתה להשתחרר מחיבוקה של הנערה, אבל זו לא הניחה לה ולחשה: "אתה לא תלך ממני. אתה רק שלי," ואז נשקה לה בלהט על פיה. חפציבה הדפה אותה מעל פניה בגסות ובתיעוב. "את מטורפת לגמרי!" לחשה וקמה וירדה במדרגות בריצה.

"חפצי! חפצי! חכי לי!" רדף אחריה הקול, אבל חפציבה לא עצרה ובהיכנסה אל האולם הצטרפה מיד למעגל הרוקדם, שרקדו עתה הורה סוערת. הדילוגים הנמרצים, מחיאות הכפיים הקצובות – "הי יו יה! הי יו יה!" – השירה הרמה – "אבא מגרש את אמא, הילדים צועקים קדימה" – ואחר כך – "לפטי בפטי בלבלבפטי צ'ינגלה מינגלה לוף לוף לוף" – היסו את תחושת הקבס הקשה שהמתה במעיה והיא נסחפה, שוכחת הכול. רק לאחר זמן, משנתפרק המעגל, קריאות "הי יו יה" שככו בתודעתה, הבינה מה עשתה. אז לא המתינה עוד והסתלקה במהירות. חפציבה הלכה הביתה בצעד חפוז, ברכיה רועדות והיא משתדלת לדחוק ממוחה את כל מה שאירע, ובכל זאת התחבטה בה כל הדרך השאלה הנוראה: "מה יגידו? מה יגידו?" מפעם לפעם היתה נושמת עמוק, מחזקת בתוכה את כל נימוקי הנגד, כגון "זה ענייני הפרטי, וזה לא עסק של אף אחד", אבל השאלה היתה מבקיעה בעדם, תוקפת אותה במשנה עוצמה.

כשהגיעה אל חצר ביתה הביטה כה וכה ומשלא ראתה איש פסעה פנימה בשקט, עושה דרכה בחשאי בחשאי אל מעבר לשיח הלנטנה העבות, נצמדת אל השיח שממולה, ראשה מורכן מעט, נלחמת בפיתוי להביט לאחור בצללית האפלה של השיח הסבוך הגדל פרא. אבל במחצית הדרך אל הבית הגיח משם שועט גוף שמן וכבד כעין דוב מגושם מתנודד והתנפל עליה ותפס בה בכפות ידיים כבדות וגסות והיה מלחש: "חפצי יפתי, משוש חיי, תפסתי אותך." אמא! אמא! צרחה חפציבה, אבל כבר שפתיו הלחות מרחפות על פניה וידיו כמו צבתות מלובנות בבשר זרועותיה.

בריבוע האור של דלת הבית שנפתחה ראתה את אמה להרף עין, ניצבת מביטה ומיד ירדה במדרגות בריצה, מטאטא מתנופף בידה והיא צועקת: "תסתלק! תסתלק! אני אקרא למשטרה!" המשוגע הרפה מחפציבה ונעלם במאורה של שיח הלנטנה, גוש אפל קורס בתוך הלוע השחור. חפציבה פרצה בבכי קולני ואמה אספה אותה בזרועותיה והובילה אותה פנימה אל הבית. בחדר המבוא עוד החזיקה בה רגעים אחדים והיתה מלטפת את ראשה ואומרת: "אבא היה שובר לו את כל העצמות, אבל אין לנו אבא. מחר אני אגיד לבעל הבית שיוציא את כל השיח ואני אלך להורים של המשוגע לדבר אתם."

Psst, you might also like:
בשערי ממלכת החיות

ביום ראשון שוב היה הכיסא שליד אלי וייס פנוי וחפציבה עברה לשבת לידו. אלי וייס כתב לה במהלך השיעור מכתב התנצלות. הוא הסביר לה שהוא אוהב אותה ורק אותה, אבל ריקי פיתתה אותו ויצרו תכף עליו.

על הדף שהעביר לה כתבה: "שיבושם לך." וזה הכול.

בעודה מחזירה לאלי את הדף הרגישה שעיני המורה לוי נעוצות בה באיום והיא חשבה שאם לא תיזהר שוב יעניש אותה. בהישמע הצלצול קם אלי וייס ממקומו, אבל חפציבה נשארה לשבת. היא הוציאה את ספר ירמיהו מן הילקוט, פתחה אותו והחלה משננת על פה את הפרק שנתבקשו התלמידים להכין. הכיתה התרוקנה לאט ולבסוף נשארו בה רק כמה ילדות, ביניהן אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, וברכה שווילי ושולה רייסר ולאה כ"ץ. חפציבה קראה בלחש ושפתותיה נעו: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו…" ובעודה שקועה בספר התנ"ך, ממלמלת את הפסוקים, קמה בה בהלה, כמו קרב עדיה איזה איום והיה מרחף באוויר מחולל לקראתה צועק "הי יו-יה! הי יו-יה!" והיא דחתה את התחושה המציקה מעליה והמשיכה: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואתה ה' ידעתני, תראני ובחנת לבי אתך…" אבל איזה רחש התיק את עיניה מן הספר והיא ראתה את חברותיה מקיפות אותה במעין מבנה מקרי של חצי סהר ואז, לפתע, כבתעתוע חושים, ראתה את ברכה שווילי מחוללת לקראתה בידיים פשוטות וטרם תקלוט את הנעשה פגעה בפניה כף יד פתוחה. ידה של חפציבה נשלחה אל לחייה בתדהמה והיא שמעה את ברכה שווילי אומרת: "אסור לתקן קריעה. ד"ר מוסקוביץ' אמר שזה חטא גדול."

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, קרבה אליה וצעקה תוך שהיא מצביעה עליה באצבעה: "את רקדת אתמול הורה בסניף!" וברכה שווילי החרתה אחריה: "איך את לא מתביישת! פרוצה אחת!"

"השתגעתם?" אמרה לאה כ"ץ, "תעזבו אותה! מה אתם רוצים ממנה!"

"את תשתקי, פחדנית אחת," אמרה שולה רייסר.

חפציבה הרכינה את ראשה אל ספר התנ"ך שלפניה והאותיות הקטנות גדלו לנגד עיניה שחורות וצועקות: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…" אמרה בקול.

אבל ברכה שווילי הניפה את ידה בשנית והנחיתה אותה על הלחי השנייה.

"תפסיקו! אני אקרא למורה!" צעקה לאה כ"ץ, אבל שולה רייסר תפסה אותה בחוזקה ואמרה: "תשתקי! את לא תלכי עכשיו לשום מקום. אנחנו נראה לה מה זה. מה היא חושבת לה? כל היום צוחקת. רוקדת הורה. עושה תיקון אמנותי."

"עונש!" קראה ברכה שווילי, אבל אסתר שטראוס אמרה לה: "מספיק."

"עונש!" צעקה ברכה שווילי ותפסה בשערותיה של חפציבה ומשכה. אסתר שטראוס הדפה אותה ואמרה שוב: "זה מספיק. די," אבל בינתיים קרבה שולה רייסר ובידה מספריים.

"תני ת'מספריים!" צעקה ברכה שווילי, ואל חפציבה אמרה: "תיקון אמנותי, מה? אנחנו נראה לך מה זה תיקון אמנותי, חפצי'לה."

היא תפסה בסרפן של חפציבה, סמוך לחזה. חפציבה נאבקה בה. מאחור תפסה אסתר שטראוס בברכה שווילי ומשכה אותה. ברגע שנשתחררה חפציבה ממנה רצה אל הדלת. אבל ברכה שווילי, המספריים עדיין בידה, רצה אחריה ותפסה בה מאחור.

לאה כ"ץ צעקה: "היא עוד תהרוג אותה!"

אז הפכה הפכה חפציבה את פניה ושילחה בפרצופה של ברכה שווילי את אגרופה הקפוץ בכל הכוח שהצליחה לאסוף.

"היא שברה לי את האף," צרחה ברכה שווילי.

"טוב לך!" אמרה חפציבה, ואסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, חטפה מידה של ברכה את המספריים. קול צלצול הפעמון הלם בהן מתכתי וכבד והן הביטו זו בזו, פניהן הלומות סומק וחימה, וחפציבה חשה איך קול הצלצול המתמשך חותך בה כסכין ההיא שחתכה באריג הסרפן שלה, לפני ימים לא רבים, במקום ההוא הזר והרחוק, לפני שהתכופפה לאסוף בכפה גוש אדמה אדום ולח.

אור-פתאום הציף את החדר. נערים ונערות פרצו פנימה ועל הסף ניצב ד"ר מוסקוביץ'. הוא המתין עד שיתייצבו הכול במקומם ואז פסע אל הדוכן ואמר: "לשבת."

הוא קרא את השמות מתוך היומן וכשסיים אמר: "אני מקווה שכולם למדו יפה את הפרק בעל פה. חפציבה, התחילי בבקשה."

חפציבה ישבה במקומה, ידיה טמונות בחיקה רועדות והכיסא מתחתיה חם ודביק. לרגע לא הבינה מה הדבר, אבל אלי שישב לידה הכה בה בלאט במרפקו והיא אמרה: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד," ואלי המשיך: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…"

חפציבה הצביעה ושאלה אם תוכל להתפנות, והמורה הרשה לה לצאת. בלכתה חשה דם זב בין ירכיה. "איזה מזל שהסרפן כהה ועבה," חשבה. בחוץ התירה את אופניה בידיים רועדות, הדפה אותם לפניה ובתנופה עלתה עליהם ורכבה הביתה. הבית היה ריק ודומם. חפציבה התרחצה והחליפה בגדים ונתנה בתחתוניה פיסה של צמר גפן. "למה זה בא קודם זמנו?" שאלה את עצמה ואמרה בקול בלא שתדע מדוע: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים…"

היא קיפלה את הסרפן המוכתם בדם, עטפה אותו בנייר עיתון ויצאה לחצר ותחבה אותו בפח האשפה.

כשעלתה, רכובה על אופניה, במעלה הרחוב, חוזרת לאסוף את ילקוטה מבית הספר, בא שלום המשוגע ממולה. הוא צעק: "חפצי היפה, הולכת לחופה, עם שלום המשוגע!"

חפציבה הגיעה לבית הספר בשעת ההפסקה ובלא לשים לב למבטים הנעוצים בה נכנסה לכיתה מיד. ילקוטה היה מונח במקומו מתחת לשולחן והיא הוציאה מתוכו את מחברת האנגלית לשנן את המלים החדשות. אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, ניגשה אליה ואמרה בקול רפה: "טוב שהחלפת בגדים. זה לא היה בסדר התיקון האמנותי הזה. זה אסור."

חפציבה נעצה את עיניה במחברת שלפניה על השולחן ואמרה: "היתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה."


*הסיפור לקוח מתוך "תיקון אמנותי" מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 1993. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: תיקון אמנותי! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa%d7%99/