search
בקריאה כעת: תפוחים בדבש | יהודית הנדל
search

יהודית הנדל | מקור:עברית

תפוחים בדבש

בקיץ ההוא הייתי נוסעת לשם לפעמים, והשבוע נסעתי שוב. היה יום חם של סוף קיץ. מדי פעם נשבה רוח חמה שנפסקה פתאום וחזרה פתאום, מלאה אבק, וכשנכנסתי היה ריק. לא היתה נפש חיה. וחשבתי לשוטט שם קצת, ואז ראיתי מהעבר השני, מאחורי הסככה, את הגנן עומד ומדבר עם אישה צעירה שישבה רכונה על האבן, מניעה את ראשה כשהיא מדברת, ראש עטור כדורי תלתלים אדומים, שבאור החמסיני בהקו כמו כדורים של אש.

כאמור היה ריק. השבילים היו מטואטאים טרי, מדגישים את קווי הפרספקטיבה הנקיים המאורגנים היטב, ובתוך האור הכבד החמסיני זה נראה צבעוני ומאיר מאי פעם, עטוף ציפוי ורוד דק של השקיה טריה ופריחה מתחדשת, כמעט מעטה מבריק של לכה מבריקה. והיה מאוד שקט. אפילו ממטרה לא זעה. אך ככל שהתקדמתי בשביל היה נדמה לי שהכל מלא רישרושים ודיבורים וקולות חריקה שעלו משני צידי השביל מתוך הטלאים הצבעוניים של הצמחיה הצפופה, כאילו מישהו טוחן שם זכוכית מתחת לאדמה.

זה היה בחלקה היפה ביותר, החלקה הרעננה הפורחת של מלחמת לבנון, שהיתה באמת עמוסה צמחיה עשירה של פרחים חיים ופרחים מבד ופרחים מקטיפה ופרחים מריקועים דקים של נחושת ופרחים מבד שק ובד גאזה ותחבושות צבועות כעין החלודה וצמחי קקטוס ארוכים משוננים עם שרביטי ענפים בשרניים כראשי נפץ קטנים וראשים בצורת גרזן.

האישה הרימה אלי את פניה.

יש לך כאן מישהו? שאלה.

היא הידקה את ברכיה אל גופה, לא מורידה ממני את עיניה.

גם לי יש פה מישהו, אמרה.

ברכיה היו נתונות ממש בתוך גופה, והיא לא הורידה ממני את עיניה.

בעלי, אמרה.

אני מבינה.

זהו, בעלי.

אני מבינה.

היא סובבה את חצי גופה לעברי.

בעלי, חזרה בשלישית.

היה שקט, עיניה היו נעוצות בי, חיוורות, מאוד בהירות, נפערות מתוך עפעפיים חומים כהים בלי קשר לכדורי האש, ואינני יודעת, אולי בגלל השקט, אמרתי שאני באה הנה לפעמים ולא ראיתי אותה.

כן, אני באה פעם בשנה, אמרה. היה לה קול עם צליל מאוד נמוך, כמעט גברי, כמעט בס, והיא דיברה כמו מישהו שממשיך שיחה שניתקה.

ועל פי רוב זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. היא חבטה את ברכיה זו בזו, מהדקת אליהן את תיק העור שלה. – ואני יושבת לבד. לפעמים עם הגנן.

אמרתי שפגשתי אותו פה, את הגנן.

היא נעצה בי שוב עיניים בהירות, פעורות, מרימה את ידה באוויר בתנועה מהירה.

אני מדברת איתך כאילו היכרתי אותך, אמרה.

אולי היכרנו פעם.

היא צחקה, חוזרת על התנועה העצבנית באוויר.

כן, בגלגול אחר.

אולי, אמרתי.

היא צחקה שוב, מכסה בשתי ידיה על ברכיה. אחר כך הסיטה את עיניה מן הברכיים וקירבה את עצמה לעברי על מסגרת האבן שהקיפה את הגינה הקטנה היפה. היא חייכה. – איש טוב הגנן.

השמש כנראה סינוורה אותה, יושבת בכיוון הלא נכון, והיא עצמה עין אחת, ככה שעכשיו הביטה בי בעין אחת, עגולה כמו עין של חיה.

אמרתי: כן, איש טוב הגנן.

היא החליפה את העיניים, ממצמצת, מתכופפת יותר עמוק על האבן ופותחת שם קקטוס שנסגר בפקעת ליד כרית האבן. כנראה שמה לב שהסתכלתי בתאריך שעל הכרית. – לא לא, אני באה ביום הנישואים שלנו, זה היום שאני באה הנה, פעם בשנה.

גם עכשיו דיברה לאט, מטעימה כל מילה.

אני לא באה ביום אחר. מה יש לי לבוא ביום אחר.

היה שקט, ועוד יותר שקט בין מילה למילה.

ואמרתי לך, תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. בעצם גם אז היה יום כזה חם, היה חמסין. היא חבטה את ברכיה חזק, מצמידה עליהן את כפות הידיים, ואמרה שאי אפשר לדבר על זה. אמרתי שאין צורך. היא אמרה: אני לא יכולה לדבר על זה.

אין צורך.

כן, אבל כשחושבים.

יותר טוב לא לחשוב.

זהו, יותר טוב לא לחשוב. אבל לא תמיד זה הולך, את מבינה.

כן, אני מבינה.

היה שקט. היא קצת התכופפה, נשענת לפנים, פתחה את הרוכסן של התיק ושלפה זוג משקפיים גדולים אפורים והרכיבה את המשקפיים.

תאמיני לי, לומדים את זה, וחוץ מזה, הזמן –. יותר לא עלה בדעתי מה לומר.

היא סגרה את הרוכסן של התיק והחזירה אותו למקומו על האבן.

כן, הזמן, את מאמינה שהזמן?

יכולתי לראות את עפעפיה הכהים צונחים למטה ונפתחים בבת אחת מבעד למשקפיים הגדולים. היא הסירה אותם רגע ושוב הזדקפה, מביטה סביבה בהסבת ראש כמו שמביטים מחלון רכבת. ובינתיים, הכל, כמעט חי, שנים, כמעט חי, אמרה, מסתובבת אלי, והמילה כמעט הוכפלה בגן הריק, מכה באוויר כמו פטיש אוויר, והרגשתי משהו כבד באוזניים ואיזה תשוקה לכסות את האוזניים. היה נדמה לי שזה גם מה שהיא עשתה, אבל הרוח ניפנפה את שערה, חושפת לה את האוזניים שנראו לי קטנות פתאום, כמעט אוזניים של ילדה. עיניה נעו לאיטן, נודדות על פני הגן, כאילו הוא בורח מאחוריה הגן, וחשבתי שצריך להגיד משהו, אך לא ידעתי מה. האור נעשה עוד יותר נמוך. השמיים כיפה שאין לה תחתית. תפרחות הוורדים והכריזנטמות בגינה היפה בערו כמו בובות דחליל, ורציתי להגיד לה שיש צורות רבות של חי, ומשהו בעניין אורך היום ואורך הלילה, והאמת הפשוטה של מוות ובדידות כאשר האמת הזאת באה מן האדמה ונכנסת לך לרגליים ומטפסת עלייך דרך כפות הרגליים. פתאום נזכרתי במנהג שנהגו פעם הנשים למדוד את קברי אהוביהן בחוטים, ואחר כך קיפלו את החוטים והכפילו אותם ומהחוט המוכפל המלופף עשו פתילות לנרות שעווה לחיי אהוביהן, ובלילה, בתוך פחיות קטנות, הדליקו את נרות השעווה וכל הלילה דלקו הפתילים הארוכים בתוך הפחיות ואסור היה שהרוח תכבה את האש בתוך הפחיות, ורציתי לספר לה משהו בעניין הפחיות. אבל היא ישבה שקטה, אוספת את השערות שהתנפנפו לה מצד אל צד על הצוואר, כשהיא מעבירה בתנועות איטיות את האצבעות בתוך השיער כאילו אין לה כוח בידיים.

Psst, you might also like:
דגנו זיקוקים

זהו, אמרה. שערה היה עכשיו אסוף על העורף והיא החזירה את ידיה אל ברכיה. מול האור לא ראו עיניים ורק את הזגוגיות של המשקפיים. היא חייכה ברפיון והסירה את המשקפיים, כשהיא חוזרת ועוצמת עין אחת כמסונוורת יותר ויותר. היה באמת מאוד חם. האוויר נעשה כבד, מקבל צבע אפר, מחזיק את התנועה של רוח יבשה חמה שהתקרבה פתאום מאיזה שער לא ידוע, מכסה את המרחב הנקי הזה, המטואטא היטב, ענן אבק. הרגישו ריח דק של עשן ושל שרף. לוחות האבן נראו מתוחים להתפקע. השבילים הרעננים התמלאו עורקים של עופרת והקול השבור של חלילים שבורים התקרב כמו הולך לתוך מאורה. האישה מולי לחצה את ברכיה כמבקשת להגיד: שקט, שקט, אבל קול החלילים השבורים רק התגבר, העלים על הגינות התקפלו לפיסות נייר שרופות, מפזרים סביבם עלי כותרת קרועים כפתיתי שיבולת שועל, וראיתי את הרעידה הקלה של ידיה על ברכיה. שוב היה נדמה לי שביקשה להגיד משהו אך לא שמעתי מה ורק איך שהיא סוגרת בשתי ידיה על ברכיה. קול החלילים השבורים התגבר עוד יותר, האור נעשה ממש נמוך, כמעט נוגע, ובתוך האור הנמוך נראו האבנים פתאום נעות, מתנפנפות כמו וילונות, משנות את הארכיטקטורה המוזרה הזאת חתוכת האיברים והופכות לעיסה סמיכה אחת מעל התסיסה הצבעונית מעל הבקיעים באדמה, מעוותות את הדייקנות של הלוחות המסותתים היטב, והשבילים, הסימנים, השלטים בפינות השבילים, סדקי הזוהר והחיצים השבורים, וכבר לא ניתן לזהות שום חלקה. הוורדים נדמו עשויים פלסטיק, הדשא מלא תולעי שרב, וכשהרוח עברה כמו שבאה עוד התרוצצו רגע באוויר הכתובות השחורות שעל האבנים, ואחרי רגע נראתה רק האישה הצעירה יושבת לבדה, שקטה, בגן העייף. ידיה גם עכשיו היו שלובות על ברכיה והיא ישבה בשתיקה מוחלטת.

היא פקחה את עיניה, מביטה בי במין קרבה מיוחדת.

יש לי מזל, תמיד אף אחד איננו ביום הזה, תמיד אני פה לבד.

זה באמת נעים, אמרתי.

כן, זה נעים. ותמיד אני פוחדת שיבואו פתאום. אבל את רואה, אלוהים שומר עלי, עד היום זה לא קרה, כל שנה אני פה לבד, יושבת לי ככה לבד.

עיניה היו כל הזמן נעוצות בי באותה קרבה מיוחדת, קרבה שיש רק בין זרים.

לא מפריע לך שאנחנו מדברות, אמרה.

לא, חלילה, זה נעים, אמרתי.

היא אמרה: לפעמים, את יודעת.

כן, ודאי, אני יודעת.

זהו, כשיושבים ככה, מביטים.

ודאי, אני מבינה.

היא החליפה בבהילות את תנועות שילוב כפות הידיים, משנה את המיקום של היד, ושאלה אם אני צריכה ללכת, ואמרתי שלא, יש לי זמן. היא אמרה: אני שמחה. אחר כך אמרה: לפעמים, את יודעת, רוצים לדבר. האור נפל על פניה שניגרו עליהם שני נחשים דקים של זיעה, והיא ניגבה אותם בכף ידה. – שום דבר מיוחד, סתם, לדבר. היא חייכה בכאב. – את מכירה את זה, ואמרתי שוודאי, אני מכירה. היא שוב חייכה בכאב. – תמיד חושבים שהכל קורה לאחרים. גם כשזה קורה לך זה כאילו קרה לאחרים. פניה נחו עכשיו בין כפות ידיה והיא הרימה אותם קצת, מסבה הצידה. נשמע איזה רעש ואבנים מתגלגלות כמו בסקילה, והיא הזדקפה, מביטה, והסירה רגע את המשקפיים, מחזירה אותם מייד כשהיא מזיזה אותם פעמים אחדות כמו לא מצליחה להביאם למקומם. היו לה ידיים ארוכות יפות בצבע מוקה, והסתכלתי לה בידיים שהיו ענודות צמידי נחושת רחבים וטבעות, טבעת על כל אצבע ולפעמים שתי טבעות, וכשהרימה את הזרועות נשרו לה הצמידים לכיוון המרפק, נצמדים זה לזה ועושים פלאטה של נחושת רקועה. היא חייכה, מחזירה את הצמידים קרוב לפרק היד ומביטה בי דרך הזגוגיות הבוהקות. אחר כך התכופפה והוציאה צינצנת זכוכית חברונית כחולה שעמדה ליד כרית האבן, ואמרה משהו בעניין הזכוכית ושאלה אם זה יפה, ואמרתי לה שזה מאוד יפה. אחר כך אמרה שרצתה להביא פרחים מקטיפה, כי היא אוהבת מאוד לעשות פרחים מקטיפה, וביחוד שפרחים חיים יהיו נבולים כבר מחר והיא הרי באה פעם בשנה, ואמרתי כן, זה ככה. היא אמרה: כן, זה ככה, והפסיקה רגע, חוזרת ומסיעה את המשקפיים שבהקו כמו שתי לוחיות פח. מה לעשות, ככה זה, חזרה. עיניה נדלקו בתשוקה מוזרה והיא ניערה את הראש, מעבירה את ידה על צווארה, ושוב הסתכלתי לה על הידיים ועל הצמידים, שבכל תנועה שינו מצב, משמיעים קול עמום של נחושת בנקישה. אלה היו צמידים מאוד יפים, ושמתי לב שכל צמיד היה משובץ אבנים אחרות, והיה שם צמיד של ענבר צהוב וצמיד של ענבר אדום וצמיד טורקיז וצמיד לאפיסים כחולים קטנים וצמיד עם אבנים של קוראל ורוד, כמו יש לה אוסף צמידים על הידיים. היא אמרה: אתמול כמעט עשיתי תפוחים אפויים. היא קצת צחקה. – זה מה שהיינו עושים כל שנה ביום הזה, תפוחים אפויים. קולה ניחר רגע, ואמרתי שזה באמת טוב תפוחים אפויים. היא אמרה: עם צימוקים ואגוזים, את מכירה את זה, ואמרתי שזה באמת טוב עם צימוקים ואגוזים. היא אמרה: וקינמון, כמובן קינמון, וקצת לשרוף את הסוכר, זה מאוד טוב כששורפים את הסוכר. היא התרחקה קצת על האבן. לא היינו שמים דבש, אבל הוא קרא לזה תפוחים בדבש, אמרה. היא דיברה עכשיו מאוד בשקט, העפעפיים הכהים המוצלים נעשים לחים ממילה למילה, ואמרתי שגם אני עושה את זה לפעמים, בעיקר בסוף הקיץ. היא שאלה למה בסוף הקיץ. פניה נעשו מתוחות, תקיפות, ולא ידעתי למה אמרתי את זה ולמה בסוף הקיץ, והרגשתי שצריך להגיד משהו אבל לא ידעתי מה, ואמרתי שהכי טוב לעשות את זה עם גראנד אלכסנדר, ותמיד אני מחפשת גראנד אלכסנדר. היא הקשיבה בשקט, ואמרתי שטוב לקלף פס צר מסביב לתפוח, שלא יתבקע באפיה. היא גם עכשיו הקשיבה בשקט. שערותיה שוב נפרעו והתנפנפו מצד אל צד, והיא לחצה אותן, מהדקת אותן אל קודקודה, אחר כך תחבה את ידה לשערה וכרכה קווצת שיער סביב אצבעה.

Psst, you might also like:
בִּילִי שוב מת

זה ממש חם, אמרה.

פניה היו לחים והיא ניגבה אותם בכף ידה, מעבירה פעמים אחדות את היד מן המצח אל הצוואר, אחר כך הניחה את הידיים על משטח הגינה וניגבה בעלים. ראשה קצת התנדנד ורגע היה רושם שהיא מנמנמת, וחשבתי על הצמחים הצוברים מים בגזע, מייצרים קוצים ענקיים להגנה. פתאום נזכרתי בידיד שלי שביקש להיקבר מתחת לבית הקפה שלו מתחת לשולחן שלו, ואמרו לו: מוכרחים במקום אחר, והוא אמר: איך אהיה במקום אחר. מתחת לשולחן שלי, אמר, מתחת לשולחן, ואפילו שבור זה בסדר אפילו מתפרק זה בסדר אפילו עם רגל אחת זה בסדר, והסתכלתי בבית הקברים המוזר הזה, בכריות האבן והגינות היפהפיות. בתוך הריקנות מסביב התרוצצו האותיות השחורות והחללים הלבנים, נעים בתוך כיסי אוויר, וככה גם היא ישבה. שערותיה עדיין עברו מצד אל צד והיא לחצה אותן אל העורף, אחר כך התכופפה, פותחת את התיק בחיפזון ומייד סוגרת אותו בחיפזון, וכנראה הוציאה משם איזה סיכות ראש, כי היא התחילה לתחוב סיכות בתוך שערה. לקח לה זמן להתעסק עם זה, כי התלתלים כל הזמן נפתחו שוב ונפלו לה על הצוואר, והסיכות אולי לא היו חזקות מספיק להחזיק את כובד השיער, והיא תלשה ענף, הריחה אותו, אחר כך תחבה לשערה, אחר כך תלשה עוד אחד וקירבה אלי. היה לו ריח רקוב מתוק של עץ רך והיא ליטפה בו קלות את פניה, ואמרתי שיש לה שיער יפה וידיים יפות. היא קצת צחקה: הצמידים, את מתכוונת לצמידים, ואמרתי שהם באמת מאוד יפים הצמידים. היא הרחיקה את עצמה עוד קצת על האבן. – כן, כל שנה היה מביא לי צמיד, זאת היתה המתנה שלו ליום החתונה. קול הבס שלה נשבר פתאום כמו שעון שנופל ארצה, והיא הזדקפה, מותחת את הגב. – אבל אני לא עונדת את זה, ורק כשאני באה הנה -, היא הפסיקה, מסובבת את פרק כף היד. – הוא מאוד אהב שיש לי צמידים על הידייים, אז כשאני באה הנה –, עיניה נעשו גדולות, צהובות, עיני ינשוף לא זזות, וראיתי אותה מוציאה בלילה את הצמידים ומניחה על השולחן ומסדרת לפי הסדר, ובבוקר עונדת אותם לפי הסדר, ומביטה לעצמה על הידיים וחסרים לה כמה צמידים על הידיים, והיא מזיזה אותם וסופרת את הצמידים החסרים.

צווארה היה מתוח והיא ישבה, מביטה ניכחה.

זה של השנה הראשונה, אמרה מצביעה על הצמיד שליד הפרק, עם אבן ענבר צהובה גדולה שהיא העבירה עליה פעמים אחדות את היד, והבנתי שהם ענודים לפי סדר השנים, ושבשנה השניה קנה לה את הענבר האדום, ואחר כך את הטורקיז, ואחר כך את הלאפיס, ואחר כך הקוראל, וניסיתי לנחש מה היה קונה לה בשנה שאחר כך. פניה עדיין היו חסרי הבעה ועדיין ראו בהם רק את העיניים, ועלה בדעתי שזה גם מה שהיא חושבת עכשיו וזה ודאי מה שעשתה בבוקר ואיך ניגשה לראי, עומדת, מביטה, ומן הראי חוזרים הענברים ואבני הטורקיז, חרוזי הלאפיס הכחולים והקוראל הוורוד, והתאריכים לא מסתדרים לה ולא השנים, והיא סופרת את השנים, ופתאום לא ראיתי אותה ורק את הצמידים שהתכווצו, צרים, דקים, סוגרים עליה כמו אזיקים.

Psst, you might also like:
ה-JPEG

היא הסתובבה אלי עכשיו, משמיעה קול שנשמע כמו קול של צחוק אבל לא היה כזה.

בדרך כלל הידיים שלי ריקות, אמרתי לך, כל השנה אני הולכת בידיים ריקות, אמרה. היא שוב קצת צחקה, ואמרתי שיש לה באמת ידיים מאוד יפות והן יפות גם בלי הצמידים, וניסיתי לתאר לי איך הן נראות בלי הצמידים אבל בשום פנים זה לא עלה בידי. הנחושת דקרה לי בעיניים כמו מחטים והרגשתי כאב קל בעיניים, וכבר לא ראיתי לה גם את הידיים ורק איך הצמידים עוטפים לה זרוע אחת, אחר כך את השניה, ואת הכתפיים הבטן והחזה, והיא יושבת עטופה כולה כמו בתוך סד ענק. לא לא, אמרתי לעצמי, זה השקט, מאוד שקט, זה אור חזק, זה האור החזק, איך הם נוצצים הצמידים באור החזק ואיך התקשטה לכבודו, חי או מת התקשטה לכבודו, איזה שימלה יפה לבשה לכבודו, אולי אפילו חפפה את השערות לכבודו, הברק שלהן כזה רענן, ואיך שהן מתנפנפות, בוערות לה על הראש, עושות לה כתר חי על הראש. היא אמרה: גם את הטבעות אני לא עונדת, גם לא את הטבעות, וניסיתי לתאר לי את האצבעות שלה בלי הטבעות. היתה לה לכה בצבע צדף על הציפורניים והסתכלתי כמה עדינות נראות הציפורניים. פתאום זכרתי את סיפור התפוחים בדבש והחגיגה השנתית הקטנה. היא אמרה: ליום החתונה העשירי שלנו אמר שיביא לי עם גראנאטים, וניסיתי לנחש מתי היה צריך להיות יום החתונה העשירי, ומה היה קונה בתשיעי, בשמיני, בשביעי, אבל המחטים דקרו לי בעיניים, הענבר התערב בטורקיז, הלאפיס בקוראלים, ואמרתי לעצמי: לא לא, איזה אור, אי אפשר לשבת בכזה אור, אמרתי לעצמי שזה מה שגם היא עושה עכשיו, העשירי, התשיעי, השמיני, וכמוני היא סופרת לאחור והספירה קצרה, והיא אומרת זה יתארך, כל שנה זה יתארך, הצמידים יתקצרו והספירה תתארך, ואחר כך יתקצרו גם הידיים. אבל היא ישבה שקטה, משחקת בצמידים שהשמיעו צליל נקישה של נחושת וקול עמום של דין דן דין דן, והיה נדמה לי שפגשתי אותה פעם ברחוב בפינה ולא היכרתי אותה, היו לה ידיים ריקות ולא היכרתי אותה, ואמרתי לעצמי: לא לא, רק לא זה, זה לא היא, זה האור, אי אפשר בכזה אור, וזה טעות, הכל טעות, אבל הצמידים כבר התרוצצו בגן מתערבים בפריחה הרעננה היפה, באותיות השחורות והחללים הלבנים, וגם הטבעות, ופתאום זכרתי ריקים מכל גוף וביתו ריקם וריקה נפשו ותפילתו חוזרת ריקם, זכרתי אל תשיבני ריקם, הו אל תשביני ריקם אל תבואו ריקם, ואמרתי לא לא, האוויר מתכווץ והולכים בו ריקם, למה זכרתי את זה? איפה שמעתי את זה? הרבה שנים עברו מאז שמעתי את זה, עומדים דלים וריקים שמעתי את זה, והרי הייתי ילדה כששמעתי את זה, זה היה תמיד בקיץ כשאמי היתה ממלמלת את זה, והצריף שלנו היה מול בית הקברות המוסלמי והחלונות היו פתוחים ופחדתי מבית הקברות, ואמרתי בואי נסגור את החלונות, אבל היא אמרה, זה לא החלונות הפתוחים, זה הפעמון, הוא ריק, הוא מצלצל בכלי ריק.

קרה משהו? אמרה האשה. היא שוב שיחקה בענף שבידה, ואמרתי שאני עייפה וחוץ מזה מאוחר ואני צריכה ללכת. היא חייכה. בוודאי, בוודאי, ואם תבואי בשנה הבאה תמצאי אותי כאן. היא נשמעה מאוד שקטה, כמעט שלווה, ואמרתי שאזכור את התאריך ואבוא, בוודאי אבוא. כיוון שלא ענתה אמרתי שבאמת יום מאוד חם והרוח הזאת, ורציתי לבוא בערב אבל חששתי שסגור בערב.

היא המשיכה לשחק בענף שבידה, מעבירה אותו על פניה. בית קברות לא סוגרים, אמרה.

כשיצאתי ראיתי את הגנן מסדר את כלי העבודה שלו ליד הסככה, מניח בשורה את המעדרים, האיתים, ראשי הברזים הרזרביים וערימה של שתילים חדשים. הוא חייך כששאלתי עליה. תבואי בשנה הבאה, אמר, היא תהיה כאן. הוא נעל את הסככה שלו. – תמיד היא באה בזמן הזה, כל שנה.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "ארוחת בוקר תמימה" מאת יהודית הנדל, בעריכת מנחם פרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: תפוחים בדבש! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%91%d7%a9/