search
בקריאה כעת: תקלה בשירות | תומאס סנצ'ס בלוקיו
search

תומאס סנצ'ס בלוקיו | מקור:ספרדית

תקלה בשירות

תרגום : אדם בלומנטל

הקדמה מאת דויד פרס וגה

אלדה, האישה שעבדה כמשרתת בביתו של המספר הצעיר ואמו במשך עשרים שנה, נעלמת לשבוע ימים בלי להודיע, והם— שאחרי כל השנים הללו לא יודעים את מספר הטלפון שלה— מחליטים לנסוע לבקר בביתה ולברר אם קרה לה משהו. "ניסיתי להעלות את כל הזיכרונות שהיו לי מאלדה. הופתעתי לגלות כמה מעט אני זוכר," אומר המספר, ומאוחר יותר, כשהם כבר בדרך, הוא שואל את אמו: "מה את יודעת על אלדה?" דרך שבילי עפר הם יגיעו לבסוף לבית המשרתת ויפגשו את אלדה; הם יכירו גם את הילדים והנכדים שלה. "ידעתי שמשהו לא כשורה", יכריז המספר. בסיפור הזה סאנצ'ס בלוקיו החליט להמר על הצורה הניאו-פנטסטית ולחקור את הגבול הדק שמפריד בין הריאליזם לתחום אחר, מסתורי יותר ואפוף מוזרות. בלי להתחמק מביקורת חברתית ומעמדית, הציר של הסיפור עובר במהרה למוקדים נסתרים יותר של יחסי תלות בין בני אדם. בואו והעמיקו אל תוך התחום האחר הזה, הדומה כל-כך למציאות, אבל שונה ממנה.       

קראו עוד

הבית התחיל להתפרק ואף על פי שכבר לא הייתי ילד, לא עשיתי דבר כדי למנוע זאת. הכלים המלוכלכים נערמו במטבח, לא היה מי שיציע את המיטה שלי והיו לי פחות ופחות חולצות בארון. אם ניצלנו ממתקפת נמלים, זה רק משום שגרנו באחת הקומות העליונות. אחרי שמונה ימים אמא ביקשה ממני שאבוא איתה לברר אם קרה משהו. היא היתה מודאגת. ראיתי אותה מתהלכת במסדרון או עומדת באמצע חדר השינה, בפיג'מה, כאילו שכחה איפה השאירה את נעלי הבית ונבהלה. עד עכשיו היא לא עשתה שום דבר בעניין, לא משום שלא היה אכפת לה, אלא כי זו היתה הדרך שלה לחכות לה.

"איך זה יכול להיות שאין לך את המספר שלה?" שאלתי אותה.

"אף פעם לא הייתי צריכה אותו."

ככה היא, אמא. לוקחת הכול כמובן מאליו. לעתים רחוקות אֶלְדַה לא באה, וגם אז הודיעה לפחות יממה מראש. בכל עשרים ושתיים השנים שעבדה אצלנו היא מעולם לא שכחה לטלפן.

"בסדר, בואי נלך," אמרתי לה. לא רציתי שהיא תלך לבד.

זה מה שקורה כשאתה היחיד שעוד לא עזב את הבית, חשבתי. לפני שיצאנו נכנסנו לחדר השירות וחיטטנו בחפצים שלה. לא נראה שמשהו חסר: הסינר הוורוד שאמא הכריחה אותה להפסיק ללבוש, מחברת ובה הערות וחישובים, בקבוקי בושם וגם טלוויזיה בשחור לבן, אולי האחרונה בתבל. כשיצאתי מהמקלחת היו מפתחות המכונית מונחים על המיטה שלי. לא הבנתי אם היא מאיצה בי או רק מפחדת שאשנה את דעתי. בזמן שירדנו במעלית ניסיתי להעלות את כל הזיכרונות שהיו לי מאלדה. הופתעתי לגלות כמה מעט אני זוכר. לא זכרתי, למשל, איפה היא היתה ביום שקיבלתי את התואר, אפילו שידעתי שהיא ערכה את השולחן ובישלה לחברים שבאו לחגוג איתי באותו ערב. ואחרי שכולם הלכו ואנחנו שכבנו לישון, היא סידרה וניקתה את הבית בשקט. או הפעם ההיא שחליתי בדלקת קרום המוח בזמן שאמא ואבא היו בנסיעה (אחד מאותם ניסיונות לתקן את מה שכבר היה חסר תקנה). אני זוכר מאז שרשרת חדגונית של ימים ולילות, הטלוויזיה דולקת ללא הרף, ידיים שמכסות ומאכילות אותי ופנים לא מזוהות.

אמא החזיקה בידה פתק ובו הכתובת. הפתק היה מקומט וחלק מהאותיות והספרות דהו. הדבר היחיד שידענו בוודאות הוא שם השכונה.

"אל תדאגי. נשאל אנשים."

מאז שאבא עזב, למדתי לדקלם נוסחאות עידוד. היא חייכה  והביטה בי במלוכסן, והרגשתי שאם המבט ימשך עוד שנייה אחת, היא תחשוף את כל הסודות שלי בזה אחר זה. המכונית היתה שלה, אבל חוץ מאחד האחים שלי מדי פעם, רק אני נהגתי בה. היה ביננו מין הסכם לא מפורש שבכל פעם שאני רוצה להשתמש במכונית אני צריך לבקש ממנה רשות.

"שילמת לה, לא?"

פנינו לשדרה. היא הסירה ממני את מבטה.

"למי?"

"לאלדה."

"ברור, למה שלא אשלם לה?"

"לא יודע, אולי שכחת. זה קורה…"

אבל היא לא ענתה.

"יכול להיות שהיא נעלבה ממשהו? משהו שאמרת לה?"

אמא ואלדה יכלו להעביר יום שלם בלי להחליף מילה, אבל כל אחת תמיד ידעה מה השנייה חושבת. אלדה הגישה תה או ארוחת ערב בשעה שנראתה לאמא נאותה ונכנסה לסדר ולנקות בחדרי השינה רק כשהיתה בטוחה שהיא לא מפריעה. הן חילקו ביניהן את הבית לפי שעות.

"מה את יודעת על אלדה?"

"מה זאת אומרת מה אני יודעת?"

"מה את יודעת על החיים שלה?"

נסענו באזור של מפעלים, ליד הנהר. תימרות העשן הגיחו מהארובות והתפתלו דרומה. שמענו צופר של אנייה ולא ידענו אם היא מגיעה או יוצאת.

"לא הרבה," היא אמרה.

היא חשבה במשך קילומטרים ספורים. השמש האירה מחצית מפניה ובמחצית השנייה התפשט צל.

"אני יודעת שהיא נולדה בפרגוואי, בכפר קטן על גדת הנהר… השם שלו אומר 'שמש גבוהה', או משהו כזה, אבל אני לא יודעת איך אומרים את זה בגוּוארַנִי," היא שתקה והביטה בי בשביעות רצון לפני שהמשיכה. "אני יודעת שיש לה ארבעה ילדים. וגם נכדים, תשעה אני חושבת. היא התגרשה לפני הרבה שנים. הוא היה נגר או שרברב, לא זוכרת בדיוק. בפברואר ימלאו לה," היא ספרה עם האצבעות, "חמישים ושמונה?"

היא לא נראתה בטוחה בדבריה. בזמן שפנינו לרדת מהכביש המהיר ראינו אתר בנייה. במרכזו חפרו בור עצום שנראה יותר כמו מכתש שנוצר בעקבות הפצצה. הערכתי שהבניין העתידי יהיה בן לפחות חמש עשרה, עשרים קומות.

"נראה לי שהוא הכה אותה."

"מי?"

ירדנו מהכביש המהיר ועוד נותרה לנו חצי דרך; החצי שלא הכרנו. ככל שהתרחקנו מהעיר השילוט נעשה פחות ברור ונסענו ביותר ויותר כבישי עפר. עצרנו במאפייה לקנות משהו.

"אנחנו לא יכולים לבוא בידיים ריקות."

הסכמתי איתה.

"משהו עם ריבת חלב."

"אתה חושב שקרה לה משהו?" היא שאלה אותי.

"לא יודע. לא נראה לי."

אבל אז דמיינתי תאונה איומה: שתי מכוניות מתנגשות וניתזות כל אחת לכיוון אחר מעוצמת הפגיעה. הן עמדו זו מול זו על הכביש, ללא ניע. בפנים לא היה סימן לתזוזה. לאט לאט התחיל לעלות עשן מתא הנהג. וכעבור כמה דקות, אש. שום מכונית אחרת לא עצרה.

"אם היא תחזור, אתייחס אליה יותר."

עברנו בשכונה שהיו בה שורות של בתים זהים עם דודי מים על הגג במקום ארובות. חלקם היו מאוכלסים אף על פי שנראו בנויים למחצה. הגענו לרחוב צר מאוד והמכוניות שנסעו מולנו אילצו אותנו להיצמד למדרכה. הנהגים הביטו בנו מבעד לשמשה. ברור היה שאין לנו מושג לאן נכנסו. כל שניים או שלושה רחובות יצאה אמא לבדוק את מספרי הבתים. היא לא מצאה את השלטים או שהמספור לא היה סדיר. האטתי באחת הצמתים ושאלתי נער על אופניים אם הוא יודע איפה הבית של אלדה רוֹבָּטוֹ, הנחתי שאנחנו לא רחוקים. הוא ניגש לחלון, הביט לאחור לעבר הבתים ולקח את כל הזמן שבעולם לפני שענה:

"זה הבית."

הבחורה שפתחה לנו את הדלת היתה לכל היותר בת עשרים. היה לה שיער שחור חלק עד המרפקים. מעולם לא ראיתי אותה ואף על פי כן, היא נקבה בשמי. לאמא היא קראה גברת. היא הזמינה אותנו להיכנס בתנועת יד מוגזמת. היא סגרה את הדלת, והחדר, שעוד לפני כן היה אפלולי, החשיך עוד יותר. אלדה הגיחה מהמטבח, מנגבת את ידיה במגבת. לא נראה שהיא מופתעת לראות אותנו והיתה לי תחושה שהיא חיכתה לנו.

"גברת, מה שלומך?"

"אלדה… מה קרה?" אמרה אמא בנימה מוגזמת של דאגה. "כבר שבוע לא…"

אבל אלדה לא נתנה לה להמשיך. היא נשקה לנו במהירות על הלחי והציגה את רוֹמינַה, הבת שלה, הבחורה שפתחה לנו את הדלת. אחרי זה היא קראה אחד אחד לנכדים שלה והם הופיעו מיד. הם התנשמו כאילו באו בריצה ממרחק דמיוני. השמות שלהם נכנסו לי באוזן אחת ויצאו מהשנייה, אבל כולם הזכירו בתנועותיהם את הסבתא. הם עמדו שם בחוסר סבלנות עד שהיא נתנה להם רשות ללכת.

אחר כך אמרה אלדה שהיא רוצה להראות לנו את הבית. תפקיד המארחת הלהיב אותה כל כך שלא היה אפשר לסרב לה. התלווינו אליה לסיור בחדרים. נכנסו לחדר כלשהו ואמא העירה: "איזה יופי" או "ממש נוח" או פשוט הנהנה לאות אישור. אחר כך יצאנו ונכנסו לחדר אחר. התקרה היתה בגבהים שונים והרצפה היתה עשויה מכל מיני חומרים, כאילו בנו את הבית בשלבים ולאורך זמן רב.

כמו תמיד, אמא שמה לב לפניי. ראיתי במבט שלה ובאופן שבו הזיזה את ידיה שמשהו לא כשורה. סקרתי שוב את החדר שהיינו בו, כאילו אני מביט בו בפעם הראשונה, וניסיתי לאמץ את המבט של אמא. ואז שמתי לב לכל מיני דברים שכבר ראיתי פעם, בבית. קישוטים, חפצים קטנים. בהתחלה ראיתי רק כמה פה ושם. שום דבר בעל ערך או חשיבות. אבל לאט לאט המבט שלי התרגל וראיתי יותר ויותר חפצים מפוזרים בכל מקום. הם הסתדרו במוחי כמו במפה מוארת, עם תאריך ונקודת התייחסות. מאפרת זכוכית. סדרה של קופסאות עץ שאמא אספה בטיולים שלה. ציור נוף מחריד של אגם שאני לא זוכר מי צייר, דוד או דודה שלי. כיסא שהייתי מוכן להישבע שראיתי בבוידם רק כמה ימים קודם. ניסיתי לחשב כמה מהחפצים האלה אמא נתנה וכמה מהם פשוט נעלמו במהלך השנים, בלי שנשים לב. עצמתי עיניים. מה הטעם להמשיך לספור? ובכל זאת, היתה לי תחושה שזה עוד לא הכל. כשפקחתי עיניים שוב, היינו בחדר אחר. הגעתי עד לשם בעיניים עצומות. ואז הבנתי את הדבר האחר, שאמא כבר ידעה: הבית היה מעוצב כחיקוי של הדירה שלנו. לכן הכול נראה לי טבעי כל כך ויכולתי להתקדם בלי לחשוב, כאילו זה היה הבית שלי. היה מדהים לראות איך הם הצליחו למקם את הרהיטים באותו אופן במרחבים קטנים כל כך, או איך הם תלו מראה על אותו קיר ובאותה זווית בשני בתים שונים.

רציתי להמשיך, ללכת לפני כולם, כי איכשהו ידעתי מה עומד לבוא. חצינו כמה חדרים והגענו לחצר אחורית. בשמש אחר הצהריים, בחלק האחורי של השטח, כמה גברים עבדו בבניית בית חדש. הם היו שטופי זיעה. הם נראו מותשים, אבל זרועותיהם המשיכו לנוע, כאילו הם נחושים לסיים את העבודה לפני שיירד עליהם הלילה.

"הבנים שלי," אמרה אלדה.

נופפנו להם מרחוק ביד אחת וסוככנו על עינינו בשנייה. בשעה הזאת נפלו קרני השמש ישר על פנינו. הם עצרו לרגע כדי לנופף לנו בחזרה וחזרו לעבודה.

חזרנו פנימה בשתיקה.

"רומינה. אנחנו נשתה תה בבקשה."

היא דיברה לבת שלה כמו שאמא דיברה אליה. תמיד בכבוד ואפילו בחיבה, אבל בנימה סמכותית. את שאר הערב העברנו בשיחת חולין. ברגע מסוים שאלתי איפה חדר השירותים, רק מתוך נימוס, כי כבר ידעתי איפה הוא.

"שם."

על המדפים היו תמונות שלנו בין תצלומים של הילדים שלה. ראיתי את עצמי מקבל את לחם הקודש בכנסייה בפעם הראשונה; מקבל תעודת בגרות. ראיתי את אח שלי בטיול סקי עם חברים. את חמשתנו בארוחת חג המולד פרהיסטורית, לפני שאבא עזב את הבית. התמונות היו כל כך קרובות זו לזו שעשה רושם שכולנו מכירים, שכולנו חלק ממשפחה אחת גדולה.

כשיצאתי מהשירותים הגיחה רומינה מאחד החדרים ואחזה בידי. חצינו מסדרון ומה שנראה כמו מרפסת והגענו לחצר אחורית קטנה יותר מהקודמת. בחלק הזה של הבית עוד לא הייתי. מעל ראשנו נמתחו שלושה חבלי כביסה ועליהם בגדים. זיהיתי סווטשרט שלבשתי לפני הרבה שנים.

"אתה לא זוכר אותי," היא אמרה לי.

עשיתי מאמץ, ניסיתי לאתר את הפרצוף שלה בין כל הפרצופים שהכרתי.

"בטח שאני זוכר אותך," אמרתי, "איך אפשר לשכוח."

"שקרן… כשהיית קטנצ'יק בגודל כזה, אמא שלי היתה לוקחת אותי לבית שלך. לא היה לה עם מי להשאיר אותי ואמא שלך נתנה לה רשות. אני זוכרת אותנו משחקים בחדר שלך כל הערב. נתת לי לשחק בצעצועים שלך, אבל רק בתנאי שאשאר קרוב, אף פעם לא הרשית לי לקחת אותם איתי."

מה יכולתי להגיד? השתררה שתיקה, אבל זו לא היתה שתיקה לא נוחה. הסדינים התנופפו ברוח כמה רגעים עד שהכול דמם. יכולתי לנשק אותה. היא לא היתה מכוערת. אילו היינו בטלנובלה זה היה יכול להיות הרגע המתאים, חשבתי בציניות ששוב לא אימצתי מאז. אבל לא נישקתי אותה וחזרנו פנימה, בלי להחליף מבט.

אמא כבר עמדה וחיכתה לי. הבעת פניה הסגירה שנגמרו לה נושאי השיחה ולא היה טעם להישאר עוד בבית הזה. רומינה אספה את הספלים, נעלמה בלי לומר שלום ואחר כך שמעתי את המים זורמים במטבח.

"נזוז?"

"כן."

עמדנו ללכת והייתי מופתע מהרצון הטוב שלנו, מהכישרון המשפחתי שלנו להמשיך עם הפארסה. לפני שיצאנו לדרך נעמדה אלדה מתחת לאור המשולש שהטיל פנס רחוב.

"את יודעת, גברת, תמיד רציתי להזמין אתכם אלי. לשבת לאכול כולם ביחד. בחצר, מאחורה, יש מקום ל…"

סובבנו את הראש לעבר החלון באותו זמן, מחפשים סימנים לסצנה שדמיינה אלדה, אבל כבר לא ראו כלום בחוץ ובזגוגית נראו רק הבבואות שלנו. הנהנו בחיוך.

היה לילה. כשחלקים גדולים ממנה שרויים בעלטה, השכונה כבר לא נראתה לנו מכוערת כל כך. היה ריח של תפוזים או קלמנטינות, פרי הדר מסוג כלשהו. מישהו עשה על האש לא רחוק משם. אלדה ליוותה אותנו למדרכה לאורך השביל המרוצף. כמה מהנכדים שלה נצמדו לחלון והביטו בנו. הסתובבתי ונופפתי להם. בעיניהם היה הניצוץ שרואים רק בעיניים שעומדות להיות מצולמות. ראיתי שני ראשים שלא ראיתי קודם ונזכרתי בבית הקטן מעבר לחצר האחורית. היתה לי תחושה שכל הבתים ברחוב מחוברים, שהדלתות והמסדרונות נמשכים עד אינסוף. אלדה סימנה לנו באצבע איך לצאת דרך רחובות מוארים ובטוחים, אבל אנחנו לא פחדנו. נפרדנו בחיבוק ובהבטחה להתראות שוב.

"תודה, תודה על הכול," היא אמרה.

בזמן שנכנסו למכונית, חלף על פנינו אמבולנס בלי להשמיע סירנה. הוא נעצר בפינה בחריקת בלמים ואז חזר מאה מטרים לאחור.

לא החלפנו מילה כל הדרך הביתה. ברגע מסוים חשבתי להדליק רדיו, אבל התחרטתי. מה שרציתי לשמוע לא היה מוזיקה. ככל שהתקרבנו לעיר הנוף השתכלל. הבתים והבניינים גדלו. הופיעו גינות ובתי עסק בכל עבר. רק כשנכנסנו לחניון הבחנתי שאמא רוצה להגיד לי משהו, כי היא שרבבה שפתיים. תמיד חנינו בקומה מינוס שלוש ובאותו לילה, בזמן שירדנו למטה בכביש המתפתל למטה, הלכה האווירה ונעשתה אפלה וסמיכה יותר. הצמיגים חרקו בכל הפניות עד שהגענו למקום שלנו בחניון.

"הגענו," אמרתי.

כיביתי את המנוע והכנסתי את הרדיו לתא הכפפות.

"אתה כבר ילד גדול," היא אמרה בלי שציפיתי. "אתה בטח תעזוב בקרוב, אני יודעת. והבית הזה לא מתלכלך בקלות. נראה לי ש… נראה לי שאני יכולה להסתדר לבד… לפחות בתקופה הקרובה. לפחות עד שנמצא מישהו."

הבטתי לה בעיניים כדי שתדע שאני מקשיב, אבל לא אמרתי כלום והסתובבתי לנעול את הדלתות האחוריות.        

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty