search
בקריאה כעת: ידידות אמת | חורחה פ’ ארננדס
search

ידידות אמת

חורחה פ’ ארננדס | מקור:ספרדית

תרגום : סוניה ברשילון

הקדמה מאת המערכת

הסופר חורחה ארננדס הוא כנראה האדם המרתק ביותר שפגשתי לאחרונה. נפגשנו לראשונה ביריד הספרים בגוואדלחרה, ובסוף היום הזה, בעיצומה של התרוממות רוח, שאלתי אותו: רגע, מתי ניפגש שוב? הוא משעשע, נדיב, מכיר את כל הסופרים, מוורגס יוסה וגרסיה מארקס ועד אחרון המטורפים שאיש לא מכיר, הוא קרא ספרים בכל התחומים, הוא חקיין מופלא וער לדקויות של כל רגע חולף, הוא עשוי להצטייר כאיש של מסכות, אבל בגרעין אישיותו הוא מאמין גדול בבני אדם. הסיפור הזה מזכיר קצת את "גטסבי הגדול", ולו בהיבט אחד: הרגע שבו שולף גיבורנו את התצלום של ביל ברטון, מזכיר את הסצנה שבה גטסבי מראה לניק, שלא מאמין לאף מילה שלו, את עיטור הגבורה מהמלחמה ותמונה מחצר אוניברסיטת אוקספורד. בשני המקרים התעלומה היא מי הוא האדם הזה? והפרטים שמתגלים לא מסייעים להתירה, להפך, הם רק מסבכים אותה עוד יותר.
הסיפור כתוב בכישרון, בברק, באירוניה, ללא הסברים מיותרים, ומגולל את קורות הגיבור, שכל חייו מוגן בחיק ההכרה שחברו הטוב ביותר הוא ביל ברטון. אף אחד מלבדו לא רואה את ברטון (אם כי יש עדויות לקיומו, בתמונה, בכיסא ריק בטקס הסיום באוניברסיטה, בראיון בעיתון) - הוא לא מגיע לשום אירוע בחייו של הגיבור, ובכל זאת הגיבור לא מפקפק בחברותם. יש אנשים שמשתוקקים לאחד מבט על העולם עם אדם אחר, שמישהו אחר יפחד מפחדיהם, ולו המשונים ביותר, כמו שהם מפחדים. התשוקה לסימביוזה, שניים שהופכים (לפחות לרגעים מסוימים) לאחד. אולם לפעמים זה לא מסתייע, ואז? ובכן, אם העולם לא מספק לך את אשר אתה זקוק לו, אין מנוס מלברוא עולם אחר.
האם ניתן לאבד שליטה בעולם שבראת לכאורה מדמיונך הקודח, כמו שקרה לגיבור "החצי האפל" של סטיבן קינג? בעודי קורא בסיפור האנין של ארננדס תהיתי כל הזמן: האם חוויה שהתרחשה בחלום משפיעה פחות על הנפש מאשר חוויה שהתרחשה בעירות, האם רק ברטון הלא קיים יכול להיות אותו חבר מופלא שהגיבור נזקק לו? אפשר בכלל לדעת משהו בוודאות בסיפור הזה?

 

קראו עוד

לדיֵיגוֹ גַרסִיָה אֶלִיוֹ

“You may still think true friendship is a lie. But then, you’ve never met Bill Burton”, חזר ואמר סמואל ויינשטיין לעתים קרובות. למעשה, האמירה הזאת יכולה להיחשב לאות ההיכר שלו. הוא היה פולט אותה כשהצטדק בפני אשתו על משהו ששכח, ובאוזני עמיתיו במשרד השתמש בו לא פעם כתירוץ על תקלה כלשהי. למעשה החל ויינשטיין לפאר את חברותו הבלתי מעורערת עם ברטון עוד בימים שבהם עדיין התגורר בבית הוריו, כשהיה רווק ועוד למד בבית הספר התיכון. אחותו רייצ’ל פקפקה מאז ומתמיד בכנות הצהרתו, וידוע שהייתה היחידה שהטילה ספק בעצם קיומו של ברטון; מבחינתה, נאמנותו כביכול של אחיה סם לאיש הזר ביל ברטון לא היתה אלא תחבולה תמימה – שנשחקה עד מהרה – להתחמק מכל אחריות. אם איחר סמואל לארוחת הערב, אם החליט להעדר מבית הכנסת, אם היה עסוק בשבת בבוקר… הכול הוסבר באמצעות ביל: הוא הזמין אותו למשחק בייסבול והם לא חישבו נכון את הזמנים, כיוון שהיום שבת החליטו שניהם ללמוד למבחן והתרכזו כל כך עד ששכחו את התחייבותו של סם לרחוץ את המכונית או ללכת לשליחות כלשהי, או שביל ברטון הוא שביקש ממנו – ולו במחיר היעדרות מבית הכנסת – שילווה אותו לניו ג’רזי לגבות כסף שחייבים לאמו.

למען האמת, לא היה שמץ של דבר חריג בחייו של סם ויינשטיין, והביוגרפיה שלו – plain and simple – התנהלה אך ורק במסגרת המקובל, לבד מן המקרים הרבים החוזרים ונשנים שבהם הזכיר את ביל ברטון ולבד מן הפעמים שבהן הסתבך כשהצדיק את היעדרותו המתמדת הבולטת לכל עין של ידיד נפשו ותמיד נזקק לאמירתו המוכרת, “אתם אולי חושבים שידידות אמת היא שקר, אבל הרי מעולם לא הכרתם את ביל ברטון”. סמואל ויינשטיין נולד בניו יורק באוקטובר 1926 למשפחה יהודית, דור שני למהגרים ליטאים ואלבנים, שחבה את הונה הצנוע למאמציהם העיקשים והמשותפים של הוריו ולאו דווקא לירושה נוחה או למעילה באמון שהעניקו ביטחון כלכלי כה רב לרבים ממכריהם. סם היה בנם בכורם של ברוך ויינשטיין ושל שרה אֵלבָּסָן, שניהם שורדי מעבר הכניסה באליס איילנד שדרכו הגיעו משפחותיהם כמעט באותו זמן, אף כי בכמה תצלומים חומים ישנים נראית שרה בזרועות אמה ואילו ברוך יורד מהאנייה בכוחות עצמו.

פסיכואנליטיקן יוכל אולי לנסות להסביר את זיקתו המוגזמת של סמואל ויינשטיין לחברו הבלתי נראה בחוויה הטראומטית שהותירה חותם בחייו בגיל הרך של ארבע שנים. סם הלך לאיבוד בין ארגזי ירקות ושאריות דגים אי שם, בסמטאות האפלות והמטונפות של הבָּאוּרִי בקצה מנהטן, אחרי שהרפה מידה של אמו לשניות ספורות. די היה בהן כדי שהאלבנית החסונה תפרוץ בצעקות ובצווחות קורעות לב שעד מהרה הזעיקו יחידת חילוץ מאולתרת: ארבעה יהודים חרדים, שישה סבלים סינים, חבורת סוורים אירים, שלושה גרמנים שתויים למחצה ומספר שוטרים לבושים במדים כמו בקומדיות הסלפסטיק של שוטרי קִיסטוֹן נרתמו למשימת הסריקה של כל מטר מזוהם באזור, עד שבסופו של דבר מצאה תופרת פולנייה קטנה את הילד סם ויינשטין, מצונף בין פחי אשפה, לוחש מה שנשמע כשיר ערש לבלויי סחבות שהיו אולי פעם דובון צעצוע.

כשהיה בן חמש הצטרפה למשפחה אחותו הקטנה רייצ’ל, העתידה להיות מוקד הערצתו ויעד חיבתו ללא תנאי עד שכבר עמד בשנות בחרותו. למעשה התרחשה התבגרותו של סם באותן שנים שבהן, בשובו הביתה, התחיל לגולל את עלילותיו ולספר את נפלאותיו של ביל ברטון, a true friend and that’s no lie. ידוע שכבר בראשית האובססיה שלו הציעו הן אמו של סם והן אביו, וכן כמה קרובי משפחה, שיזמין את ביל ברטון הביתה, והפצירו בו שלא יתבייש בשורשיו ובדתו, אבל מסיבה זו או אחרת מעולם לא הזדמנה לווינשטיין שעת כושר ראויה להציג אותו בפני משפחתו.

עם התקדמות חייו של ויינשטיין התרבו – הגם שלא בתדירות מופלגת – פרשיות ברטון. הוריו, אחותו ושאר קרוביו אף באו לידי כך שקיבלו כאמת לאמתה את האנקדוטות המאדירות את הילתו של ביל, ולא אחת – אולי אחרי תקופת תרדמה בלי האמירה האופיינית – היו הם עצמם מתעניינים או מתעקשים לדעת מה מעשיו של ברטון ואם אין באמתחתו של סם איזה סיפור חדש ומשעשע או אם הוא דואג למצוא אמתלה להזמין אותו לסעוד על שולחנם. בקיץ שקדם לתחילת לימודיו באוניברסיטת וֶסלִיאֶן (לשם, but of course, נרשם גם אותו ברטון בלתי נמנע שלו) העדיף סמואל לא לצאת לחופשה על שפת הים עם כל משפחתו בתואנה שביל הזמין אותו לבקתה בהרי ורמונט עם כל שבט ברטון. וכאן הסיפור שאני מנסה לספר מקבל מפנה מרעיש, שכן סם חזר מאותה שהות לא רק עמוס בעלילות נוספות שיוחסו לחברו, אלא גם עם תצלום שבו נראים שניהם מחייכים לחוף אגם מקסים שנראה כאילו צויר בצבעי שמן.

על פי התמונה, שעברה בלהיטות ובסקרנות מיד ליד בין כל בני משפחת ויינשטיין, ניתן לקבוע שביל ברטון היה אמריקני טיפוסי שראוי להיות שחקן קולנוע: גובהו כשני מטרים (הוא התנשא הרבה מעל לקומתו הנמוכה, נאמר, של סם), עטור שער זהוב סביב תווי פניו המושלמים, מסתורין בעיניו הבהירות ועל שפתיו בת חיוך שחשפה אך טפח משיניו מעוררות הקנאה הישרות להפליא. אף על פי שביל נראה כשהוא לבוש אפודה שאות W ענקית רקומה בחזיתה, כולנו – כל מי שראה את התצלום, יכולים לאשר שמדובר בספורטאי גאה בפלג גופו העליון ומצויד במערכת שרירים מרשימה בשתי זרועותיו. לדברי ויינשטיין אותם ימים בוורמונט סימלו עבורו את החופשה הטובה ביותר בחייו: לא זו בלבד שמשפחתו של ביל הייתה עשירה בנכסי דלא ניידי, אלא שגם היתה מצליחה ונדיבה בהכנסת אורחים ובגילויי חיבה; לא רק שאחותו הבכירה של ביל הייתה יפהפייה בל תתואר אלא שאף הזמינה את חברתה הטובה ביותר –ג’יין שֶלֶר שמה – וזו הצליחה לגרום לביל ברטון להתאהב בה ושבתה את ליבו בכשפיה. ויינשטיין גילה לאביו ולשאר הגברים במשפחתו – לאחר שהנשים פנו לעסקיהן במטבח – שמעצם היותו עד לדרכים ולאמצעים שבהם הצליח ביל ברטון לחזר אחרי ג’יין שלר, שם, בנופי ורמונט, גם הוא כבר מרגיש מוכן למצוא לו חברה.

אנו יודעים שזה לא קרה מיד, שכן רק בשנתו השלישית ב-Wesleyan University שב סמואל ויינשטיין לביתו שבמנהטן ובפיו הידיעה (המגובה בתצלומים) בדבר חברותו, ויתרה מזו, בדבר התאהבותו העמוקה בננסי לוּבִּיש, העתידה בסופו של דבר להיעשות אשתו. לא יצאו חודשיים מיום שהראה את תצלומה וסם הציג את ננסי פנים אל פנים, בזמן אמת ובצבע מלא, בפני כל שבט ויינשטיין, ולמותר לציין שההערה שעוררה את פרצי הצחוק הרמים ביותר בשעת הקינוח הייתה שאלתה של רייצ’ל, שנשאלה בנימה ברורה של קנאה ובכל העוקצנות שבעיניה העמוקות, אם גם ננסי לומדת בווסליאן, “כי אז ודאי יש לך הכבוד להכיר את ביל ברטון המפורסם כל כך”. ננסי נָבוכה, אולי משום שלא הכירה את התקדימים הרבים ובין פרצי הצחוק השיבה ש-“the most funniest thing” הוא שבכל פעם שאנחנו הולכים למעונות של ביל או בכל פעם שסם קובע אתו שנצא שלושתנו ביחד – או ארבעתנו, כשלביל הייתה חברה – תמיד זה נופל בגלל משהו או מישהו, ובעשרת החודשים שאני עם סם מעולם לא הזדמן לי להכיר אותו אישית. היא סיפרה שראתה תצלומים שלו תלויים מחוץ לקפיטריה, ושריאיון קצר אתו התפרסם בכתב העת של הפקולטה, בעקבות מאמר בכלכלה שבזכותו הצליח ביל ברטון להעצים את אגדתו. But I’m sometimes feel like Sam’s talking about a ghost.

כשעלו בני שבט ויינשטיין לרכבת לקונטיקט, עד לשערי Wesleyan University עצמם, כדי להשתתף ברוב גאווה בטקס הסיום של סמואל, טפחה עליהם הבשורה המרה, המרה עד מאוד, שאביו של ביל ברטון נפטר יום קודם לכן, ולא נטעה אם נאמר שכולם – ברוך הזקן, שרה החסונה והאלבנית, ואפילו רייצ’ל קטנת האמונה – הצטערו צער אמיתי על אובדנו, אף כי יגונם נבע מכך ששוב נמנעה מהם האפשרות המיוחלת להכיר את ביל ברטון באופן אישי. ואולם ראוי לציין כאן דבר אחד נוסף: ידוע כי בטקס הענקת התעודות, קרא רקטור האוניברסיטה בקול רם בשמו של ויליאם ג’פרסון ברטון, וכי במושבי הבוגרים כיסא אחד נותר ריק, ליד סם ויינשטיין, ועליו ראו הסטודנטים לנכון להניח את הגלימה ואת מצנפת הבוגר של הנעדר. ידוע גם כי ביותר ממאתיים שנות קיומה של Wesleyan University הנכבדה לא נצפתה מעולם מחוות הזדהות בסדר גודל כזה כלפי איש מבוגריה הבולטים הרבים. יתר על כן, נאמר שהיה זה ויינשטיין, יחד עם כמה וכמה ידידים מסורים, שהציע להוריד לחצי התורן לאות אבל את דגל האדום-שחור-לבן של האַלמָה מאטֶר.

ובכן, moving right along, אֵילו חיים חיכו לו, לסמואל ויינשטיין, בוגר האוניברסיטה הטרי, עם פרוץ הקיץ של 1941? Easy… easy, פרט למובן מאליו: עד מהרה הוא הכריז על אירוסיו הרשמיים לננסי, התקבל לעבודה כעוזר לעורך בכתב עת ספרותי לא מבוטל במנהטן (שממנו היה עתיד לצאת לגמלאות כעבור עשרים שנה) והמשיך באמירתו האופיינית שכבר התפרסמה ברבים, You may still think true friendship is a lie. But then, you’ve never met Bill Burton.

במקרים המעטים אך המשמעותיים שבהם איחר סם למערכת כתב העת היה מצטדק על התרשלותו בפני הממונה עליו, סמיתרס, ומזכיר את ביל ברטון. או שזה התקשר אליו מ-Grand Central Station כשבקושי יש לו פנאי להזמין אותו למשקה ב-Oyster Bar, שכן מיד אחר כך עליו לצאת ברכבת הראשונה לפילדלפיה לרגל עסקים בעלי חשיבות עליונה הכרוכים במשפחת רוקפלר; או שפגש אותו בפינת שדרת לקסינגטון ורחוב 51, ונבצר ממנו להסיט אותו ממסלולו אבל גם לא ללוות אותו בדרכו. הוא הדין, or better yet, כך קרה גם בביתו: ננסי התרתחה על כך שסם לא הגיע לארוחת הערב, התקשר מטלפון ציבורי כדי להודיע לה שביל ממש לידו, ואין הוא יכול להחמיץ את ההזדמנות ל-damn good night out on the town. ניתן היה לצפות שננסי כבר תהיה מורגלת – בדיוק כמו חמותה האלבנית החסונה או כמו ברוך ויינשטיין, שמת בשלווה במיטתו, מוקף ביקיריו, ועדיין לא חדל להזכיר שהוא הולך לעולמו מבלי שהכיר את הטוב בידידי בנו – ויתרה מזו,  שכחתי לציין שביום חתונתם של ננסי ושל סמואל, שבו נראתה נוכחותו של ביל ברטון בלתי נמנעת, שכן היה ה-Best Man של חברו באש ובמים, לא זו בלבד שנאלצו לעכב את הטקס ביותר מארבעים דקות, אלא שכלל לא הגיעה רוח הרפאים הנכספת, ידידו של מי שהיה כעת בעלה, ובמקומה התייצב בשערי בית הכנסת כבאי במדים עם קסדה ומגפיים והודיע באופן אישי שביל ברטון נפצע בתאונה ב-Subway, ולפני שנלקח באמבולנס עמד על כך שיואיל מישהו בטובו להודיע לחברו סם and his lovely bride. אף על פי כן, הכבאי לא ידע לומר לאיזה בית חולים לקחו אותו או מה חומרת פציעתו. ותארו לכם שלמשך מספר שניות סם היה מוכן אפילו לדחות את טקס הנישואים, ושגם כעבור שנים רבות תמשיך ננסי לקבל באי רצון ובמורת רוח את התירוץ או האמתלה החוזרים ונשנים שלפיהם ביל ברטון נקרה בדרכו של סם – ורק בדרכו – כאילו יצא right out of the blue דווקא כשהיא כבר הכינה ארוחת ערב מיוחדת, או העלתה בדעתה את האפשרות שיוכלו ללכת לקולנוע, או כששניהם הסכימו להזמין את ידידיהם בני הזוג מֶרְץ או את בני הזוג הטרי הגרים בדירה שמתחת.

ודאי, but of course, שהיו לו לוויינשטיין חברים אחרים. אפשר לומר שיחד עם הזוג מרץ השלימו ננסי והוא רביעייה בלתי מנוצחת בכל מועדון במנהטן, וכולנו יכולנו להישבע שהקשר שקיים סם ויינשטיין עם רבים מעמיתיו בכתב העת הספרותי, ממש עד יום פרישתו לגמלאות, היה קשר של חברות קרובה ושותפות מסורה, ואף על פי כן, אולי למותר לומר, לא אחת, בלילה לפני השינה או בשובם הביתה במונית, לאחר ערב מהנה עם חבריהם האחרים, הפנה ויינשטיין את ראשו אל ננסי וסח לה – אולי ביתר אטיות מאשר בצעירותו – את הדבר ההוא ש-You may still think true friendship is a lie. But then, you’ve never met Bill Burton.

To make a long story short, או הבה נלך ונגיע ליעדנו: ביל ברטון אומנם היה המצאה נוחה ושימושית, ולא רק בשביל סם ויינשטיין, אלא גם בשירות כל סובביו, אבל סופו שהיה למיתוס מקובל וצפוי. כל מי שהיה לו קשר עם ויינשטיין כבר ידע שברטון הוא אולי הטוב בידידים האפשריים, אבל שאי אפשר להכירו פנים אל פנים. כל אימת שעבר בניו יורק תמיד נחפז, ובקושי היה לו פנאי מוגבל ומדוד להתראות עם ויינשטיין. כוסית חטופה בדלפק ארוך של בר, קפה בלי הפרעות רבות ליד שולחן קטן על המדרכה, אבל אף פעם לא פרק זמן מספיק כדי להתלוות אל סם לביתו, להכיר סוף סוף את משפחתו, את אשתו, או אפילו את ברוך הקטן, שנולד ב-1946 וכל שבט ויינשטיין דחק בסם שיבטיח את נוכחותו של ביל ברטון בברית המילה שלו, הגם שידעו מלכתחילה שגם באותו יום לא יופיע הידיד המפורסם שהיה לחידה, אותו true friend of mine.

לאמיתו של דבר, הסיפור נגמר במקום שהתחיל. סמואל ויינשטיין הפך בסופו של דבר לעורך כתב העת Manhattan Letters והיה מקבל את פרישתו הממשמשת ובאה בסיפוק רב ובשלווה מפויסת, אלמלא העובדה שחווה חוויה שיש מי שרואים בה ממש התגלות: ב-27 בספטמבר 1966 נכנס למשרדו של ויינשטיין גבר בעל מבנה גוף אתלטי, קומתו כמעט כגובה משקוף הדלת, לבוש למהדרין במקטורן ללא רבב. הוא התיישב בכורסת העור הירוקה שניצבה בפינת משרדו של ויינשטייין, ליד החלון שנשקף ממנו כמו בציור נופה המוכר והאהוב של מנהטן, הדליק סיגר, ועם הפרחת עננת העשן הראשונה, אמר כבלחישה: “I’m Bill Burton”.

לאחר שתיקה קצרה החל ויינשטיין להזיע ולגמגם”…Who let you in? … What are you doing here? …Who are you? … This just can’t be… Why is your name Bill Burton?” האיש שילב רגל על רגל, הסב את פניו מהחלון, הישיר מבט אל עיניו של ויינשטיין, וענה: “You tell me”.


*עריכת התרגום: משה רון

    arrow2right arrow2right עוד סיפורים שימצאו חן בעיניכם :

    כל הזכויות שמורות לפרויקט הסיפור הקצר | עילמור בע"מ 2016

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty