הדבר קרה בשנת 1923 או 1924. בהמבורג, אם אינני טועה. הימים הם ימי אסונות הבורסה וירידה מסחררת בערך הכסף: שכרו היומי של פועל נמל מגיע לשבעה עשר מיליארד מארקים, והיצאניות הטובות גובות פי שלושה עבור שירותיהן. (המלחים בנמל המבורג נושאים "כסף קטן" בקופסאות קרטון, מתחת לבתי השחי.)
באחד החדרונים הוורודים שבאזור הנמל, מתה במפתיע, מדלקת ריאות, יצאנית ושמה מָריֵטָה. בָּאנדוֹרָה, מלח ומהפכן אוקראיני, טען ש"האהבה שרפה אותה". הוא לא היה מסוגל לקשור לגופה האלוהי שום דבר בנאלי, ודלקת ריאות היא "מחלה בורגנית". "נשרפה כמו במדורת אש," אמר. אף שמאז המקרה עצמו כבר חלפו כמעט חמש שנים, נעשה קולו של באנדורה צרוד וכבוש כשדיבר עליו, כאילו הוא נחנק משיעול. זו לא הייתה רק תוצאת האלכוהול, אם כי למען האמת בעת ההיא כבר היה באנדורה חורבת אדם, מקורביו התנכרו לו והוא דמה למין אונייה ענקית חלודה שעלתה על שרטון והיא מעלה רקב במים רדודים.
"אל דאגה," מחרחר באנדורה, "שום זונה בעולם לא הספידו בכנות רבה יותר… ואף אחת לא זכתה ליותר כבוד אחרון."
לרגל הלווייתה של מרייטה נבזזו ערוגות הפרחים בגני חממות הזכוכית ונחרבו גינות הנוי של אחוזות מרוחקות, הכלבים נבחו כל שעות הלילה, כלבי השמירה האנגליים וכלבי הזאב קראו אלה לאלה, נאבקים להתפרץ מאחיזת הקולר, אותו זר קוצים כלבי; חוליות שלשלת כבדות החליקו לאורך כבל הפלדה המתוח, וקולן כמוהו כקרקוש שלשלות כל העבדים שבהיסטוריה, ואיש לא העלה בדעתו, אפילו לא הגננים היגעים שבעצמותיהם החולות שכנה היסטוריה של תחלואים, כבירה כהיסטוריה של מעמד הפועלים עצמו, כי בלילה ההוא התרחשה מהפכה קטנה אחרת, יחידה במינה: המלחים של נמל המבורג הסתערו על אחוזות העשירים, ילדי הפועלים האלה מלה-האבר, ממרסיי ומאנטוורפן טבחו בחסות הלילה בסייפנים; חתכו שורשי גבעול בפגיון מלחים חד ורמסו במגפיים כבדים ושחוקים את כל הצמחייה הזעירה שנמצאה בלתי ראויה ללהב הסכין. גנים ציבוריים וכיכרות "נרמסו בפראות" בלילה ההוא, ואפילו גן העיר לא נמלט מגורל זה, וכמוהו גם כיכר העירייה, "במרחק שני צעדים מהמשטרה". "מעשה ברברי כזה," כתבו העיתונים, "אינו אלא מעשה ידיהם של נשמות עם נטייה אנרכיסטית ומבריחי פרחים חסרי לב."
קברה של מרייטה כוסה בשלל שושנים, לבנות ואדומות, בענפי אורנים רעננים שזה עתה נגזמו, בחרציות ובצבעונים עבי פקעת, בהורטנזיות תכולות כתכלת הרקיע, באירוסים – פרחי הארט-נובו הדקדנטיים, בפרחי התאווה, בפרחי היקינטון ובצבעונים השחורים היקרים, בפרחי הלילה, בחבצלות שעווה של בתי הקברות ובפרח הבתולים וטקס הקומיוניון הראשון, בלילך סגול המדיף ריח רקב, באזליאה נמוכת קומה ובסייפנים מפלצתיים (שהיו הרבים ביותר), סייפנים שגונם צחור-ענוג או ורוד-אדמדם, סייפנים מלאכיים, מקודשים, לבם לב המיסטיקה של החרב והשושנה, וכל אלה סימן לעושר מעלה רקב של אחוזות העשירים הקרירות, של שפע קטלני של סייפנים שהושקו בזיעת גננים ישישים עייפים, במזרקות שושנה ובמי גשמים מלאכותיים של בארות ארטזיות, שנועדו לגונן מפני איתני הטבע על שפעה חולנית זו של פרחים עלובים נטולי כל ניחוח, ויהא זה אפילו ריח דגים, חרף אותו מבנה אגדי דמוי צבתות סרטן, חרף קפלי השעווה של הפרח, ומחושי אבקניו וקוצי ניצניו הכוזבים המושחזים היטב: כל השִפעה המפלצתית הזאת לא הייתה מסוגלת להפיק שמץ של ריח, אף לא כדי ניחוח הבושם שבסיגלית בר אחת ויחידה. גולת הכותרת במופע זיקוקים צמחי זה היו ענפי מגנוליה שנשדדו מן הגן הבוטני, שִפעה עסיסית של עפאים ועלים דמויי עור בעלי פרח ענק יחיד סמוך לקצה הענף, כמו סרט המשי הנקשר בשערותיהן של "ילדות מבית טוב", שבעיני החבר באנדורה (בהגזמה המיוחדת לו) דמו לזונות הנמל. רק בתי הקברות חמקו מן הגזירה, שכן באנדורה, בקריאתו אל "כל המלחים, כל פועלי הנמל, כל אלה שאהבו אותה," תבע פרחים חיים בלבד ואסר בתכלית האיסור לחלל את הקברים, בלי ספק ברגע של השראה כמעט מיסטית. אני מאמין שאוכל לשחזר, לפחות בקירוב, את הלך מחשבתו: "אי אפשר להערים על המוות; לפרחים, בדומה לבני האדם, יש מהלך חיים דיאלקטי ומחזור ביולוגי ברור משלהם: מן הפריחה אל הריקבון; הפועלים זכאים לכבוד אחרון ממש כמו שועי הארץ; זונות הן תוצר של הבדלי המעמדות; הזונות ראויות (לפיכך) לאותם הפרחים שעלמות מבית טוב ראויות להם." וכדומה.
השיירה החרישית ובראשה באנדורה הניפה את הדגלים האדומים והשחורים רק בהגיעה אל פרברי מגורי הפועלים, שם הם נפרשו ברוח, במשב מבשר רע, התבדרו באדום לוהב ובשחור לילי, סמלים המשולים לשפת הפרחים, אף כי לא משוללי הקשר חברתי.
סמוך לגבול העובר בין קברי העשירים לקברות העניים טיפס באנדורה, מועד קמעה, על הבימה המוגבהת העשויה לוחות שיש שחור (מלאך ברונזה אוחז בזר מעל למנוחה הקטנה שמתה מזמן), ובפני קהל חרישי של מלחים חשופי ראש וזונות מפורכסות נשא את דברי ההספד. בקיצור נמרץ העלה את תולדות חייה של מרייטה בקווים כלליים: חיי מצוקה של ילדה מבית פועלים, בת לאם כובסת ולאב לא יוצלח, שסיים את חייו כסוור שיכור בנמל מרסיי. וכאשר ניסה המלח המהפכן באנדורה, בגרון מכווץ ובקול סדוק, לצמצם את דברי ההספד שלו – אותה תמצית עגומה של חיים עלובים – לסיפור על אי צדק חברתי ומלחמת המעמדות, מדקלם דברי שנאה כאילו קרא מבאקונין, לא יכול אלא ללוות ברוחו את התמונות החיות שחיים אלה העלו בקרבו, כתצלומים בדפיו של אלבום ישן (אני מאמין שבתמונות אלה נמסכו באופן בלתי מורגש גם זיכרונות מילדותו שלו). מרתף השרוי במין אפלולית מחליאה, טובל בעשן סיגריות ובצחנת יין אניסט; תמונות המריבות המשפחתיות הנאלחות, המכות, הזעקות, ההתייפחויות; שריפת הפשפשים המתפצחים בשלהבת נייר עיתון דולק, הלהבה לוחכת את החיבורים והחריצים המפויחים זה מכבר של מיטות הברזל הצבאיות; פליית הכינים מן השערות, בערב, בתנוחת קופים, לאורה הקלוש של המנורה, הילדים הרוכנים זה מעל לפדחתו של זה ומגלים בשורשי קווצות השיער הבלונדיניות והשחורות את אשכולות ביצי הכינים; ידיה של אמא, נפוחות מן הכביסה כשני דגי מולית אדומים לאחר בישולם…
נאומו מעל לקבר הפתוח נקטע רק מפעם לפעם ביפחות ההיסטריות הקצרות שבקעו מפי הזונות הקשישות (מן הסתם איש לא חש יותר מהן את כאב חלוף הבשר ואת אסון הקמילה המאיימת), בקולות השיעול הקצר הצרוד ובגריפת חוטמם של פועלי הנמל, אף שבאנדורה לא יכול לדעת אם אכן היו אלה שיעולים קלים או משהו מעין בכי מלחים קשה, בבחינת התחליף הגברי לבכי, ממלא מקום מלאכותי לאנקות ולדמעות שנלוו גם לדבריו. (הוא האזין לקולו שלו כאילו היה זה קול זר הבוקע ממכשיר הקלטה חורקני, ועלעל בקרבו באלבום התמונות הישן, לפי הסדר, למן פגישתו הראשונה עם מרייטה).
עיניו נתקלו בה ערב אחד בשנת 1919, בנמל המבורג, ברדתו מן ה"פרנקן". הייתה שעת ערב מאוחרת, אפורה, של יום נובמבר, ופנסי הרחוב נצנצו באור ערפילי הערב. למחרת היום היה עליו ליצור קשר באחד מבתי המרזח בנמל עם ה"מנגנון" (הוסכם על הסיסמה) ועד אז לא לעורר תשומת לב, לא לבלוט במאום: בעמידה, בדיבור, בהתנהגות, בהופעה, בין מאות ואלפי המלחים שירדו אותו יום אל הרציף. הוא פסע ב"רחוב הבובות", מתערב בקהל המלחים השיכורים – ואנשי מודיעין פיכחים שהתחזו למלחים שיכורים – בוהה בחלונות הנמוכים של החדרים המוארים בחשאי באור ורדרד. מנורות קיר המוצבות בצד, מחופות באהיל אדום, שפכו את אורן כמו ביצירות האמנים הפלמיים, על דיוקן הגברת בחדר הטובל בסגול. שם, בסתר מחיצה מכוסה בציורי האירוסים הדקדנטיים, פרחי ההוללות, חסו מסתרי הקרבה (המושכת בכוח ההסתרה כשם שמושכים קפלים ושסעים בשמלה): הספה הקשיחה המצופה בברוקאד, מוצקה כמו ספינה — הו, באנדורה הכיר וידע את הדברים האלה ואת סדריהם עוד הרבה לפני שפגש במרייטה! – קערת החרסינה הלבנה הבוהקת וכד תמיר גבה-ידית. בברק אריג המחיצה משתקף אור המנורה הוורדרד, האירוסים מתכהים וכמוהם ציפוי הברוקאד של הכיסא האדום במרכז החלון, מקום מושבה של הגברת. היא פונה אל הצופה בחצי-צדודית ואור המנורה האדמדם משתבר בקפלי שמלתה. רגליה משוכלות וידיה עסוקות בסריגה. נצנוץ המסרגות על גבי הסריג. שיער זהוב ארוך גולש לה על כתפיה החשופות עד לשדיה הגדולים הערומים למחצה. גברת אחרת, בחלון הסמוך, מחזיקה בספר כמין חניכה הקוראת בתנ"ך. מתחת לשיער האדמוני הלוהב המסתיר קמעה את פניה, מתנוצץ אור המנורה בזגוגיות משקפיה. (בהתקרב הצופה קצת יותר, הוא מגלה את הכתובת המוטבעת באותיות גדולות: "הרוזן ממונטה כריסטו"). היא לובשת שמלה כהה בעלת צווארון תחרה לבן, זונת מחנה במראה סטודנטית מהיידלברג… ואז ראה אותה, את מרייטה. אף היא כחברותיה ישבה ברגליים משוכלות, ישבנה בולט קמעה, סיגריה בידה, לבושה בשמלה בהירה מבד סאטן, אבל בתנוחתה, במראֶהָ, בחיוורון האור הוורדרד שבו טבלה כל-כולה כבתוך אקווריום (הסירנה הנצחית של כל המלחים) היה דבר מה שבו-במקום עורר משיכה בבאנדורה. אם כי כאשר הפסיע אל חדרה פנימה וכשמשכה על החלון את וילון הקטיפה הכבד הירוק ואת ידה החמה השחילה אל מתחת לכותנתו, רק אז תפש: מרייטה לא נועדה לגלם שום תפקיד — לא עקרת בית, לא סורגת, לא סטודנטית, לא חניכה – היא היחידה שלא הייתה זקוקה לכוריאוגרפיה המורכבת הכרוכה באימון ממושך; היא הייתה יחידה במינה, בלתי נשנית; היא הייתה זונת נמל.
"היא אהבה את מלחי כל הנמלים ועזרה לכולם" – שואג באנדורה מעל לקבר הפתוח, כמו באסיפה – "ולא היו לה שום דעות קדומות ביחס לצבע העור, הגזע או הדת. אל שדיה ה'קטנים אבל יפים', כמו שאמר נפוליאון בונפרטה, קיסר הפשע, נצמדו חזות שחורים מיוזעים של מלחים מניו יורק, חזות צהובים קרחים של בני מלזיה, כפות הדוב של הסוורים מהמבורג וחזותיהם המקועקעים של נתבי תעלת אלברט, ובחבצלת צווארה הטביעו עצמם, כבחותם של אחווה כוללת בין בני האדם, הצלב המלטזי, צלב הנוצרים, מגן דוד, איקונה רוסית, גם שן כריש וקמע דודא, ובין ירכיה הענוגות קלח זרע רותח שניגר אל האיבר החם שלה כמו לנמל הבית של כל המלחים באשר הם ולשפך כל הנהרות כולם…" באנדורה מאזין לקולו שלו והוא רחוק וקר, ובתוכו עולות תמונות מחייה של מרייטה, עתה שוב ללא סדר זמנים ברור, כאילו הייתה זו הרוח שמעלעלת בדפי האלבום על פי גחמות משלה, וכאילו שאת כל זאת ראה במו עיניו הוא עצמו, באנדורה. (לאחר מעשה האהבה, בקרבתו של גבר שאהבה באמת – ומהפכן ענוג לב זה היה אחד מהם – יכלה מרייטה לדבר על עצמה כמו בווידוי. את זיכרונותיה נהגה לספר בכעין נוסטלגיה משונה, כאילו היו סיפורים אכזריים אלה, הגדושים בפרטים נאלחים, חסרי חשיבות כשלעצמם, וכאילו חשובה רק העובדה שהדברים קרו מזמן וכי הייתה צעירה אז, presque une enfant, כמעט ילדה). והוא רואה איך יווני נמוך קומה ונאלח אוחז בידה בערב של קרנבל, חיוורת ושתויה במקצת מן הבירה שלגמה ממנה את הקצף בלבד, כמין ילדה; איך היא פוסעת בעקבות היווני הזה בצעדים זעירים, צייתניים, של בעל חיים מורעב, ברחובות מרסיי הצרים, היורדים אל הנמל; ואיך היא מטפסת אחר כך במדרגות אחד הבתים הכהים בקרבת מחסני הנמל, גוררת את כף ידה לאורך מעקה החבל העבה; אחר כך הוא מלווה בקרבו, תמיד באותו זעם לא ברור, את מצעדה הבוטח לעבר הדלת שבקומה השלישית (היווני עומד לרגלי המדרגות כדי לעודד אותה). אחר כך החיזיון מועתק לרחובות מרסיי, שם מרייטה, מפורכסת, ניצבת שעונה אל קיר האבן ורגלה נתמכת בו, כציפור פצועה…
"כאן כולנו קומרדים," ממשיך באנדורה, "כולנו חברים במשפחה גדולה אחת, מאהביה, ארוסיה, מה אני אומר: בעליה של אותה אישה, מחזריה של אותה גברת, אחים-לקוּס שלגמו לרוויה מאותו מעיין עצמו, שתו רום מפי אותו הבקבוק, התייפחו שיכורים על אותה כתף והקיאו אל אותה קערה עצמה, זו שמאחורי המחיצה הירוקה…"
כאשר נדם קולו הסדוק של באנדורה התחילו רגבי העפר הראשונים מכים על גבי הארון, מוטלים בידיהם הקשיחות של מלחים וסוורים שפוררו את העפר כאילו המליחו את קרביו של דג ענק. מעל לקבר הפתוח שרקו ברוח דגלי המשי האדומים והשחורים, שעתה הפכו לדגלי הלוויה בלבד. אחר כך התחילה האדמה ניתכת באתים אל תוך הקבר ומתופפת עמומות על פני הארון, וקולה כקול הנשמע כאשר מצמידים את האוזן אל הלמות לבה הסוער של נערה אחרי חיבוק האהבים. את הפרחים הטילו בתחילה גבעול אחרי גבעול, אחר כך בזרים, ובהמשך השליכו מלוא החופן, מושיטים אותם זה לזה, מעבירים מיד ליד, כמו באיזו חגיגת קטיף פרחים המוני, וכך עד לקפלה ועד לרובע העני של בית הקברות, שם הצלבים בבת אחת קטֵנים והשַיש באנדרטאות ובפסלי הברונזה מתחלף באבני סימון ובצלבים מעץ מרקיב. איש לא יוכל לדעת עוד מה הניעם לכך, איזה דחף, איזו שכרות, איזה מכאוב, שנאה מעמדית ואולי רום מתוצרת ג'מייקה— לעבור על מצוותו של באנדורה ולהפגין באורח פלא אי-ציות מהפכני בפרץ היולי של התקוממות חסרת הגיון וסיבה: מלחים ויצאניות נמל, שבט קשוח זה, התחילו תולשים את הסייפנים האצילים בחמת זעם, בהתלהבות, מבעד לדמעות ובחירוק שיניים, פוצעים עד זוב דם את ידיהם על גבעולי השושנים, עוקרים צבעונים על פקעותיהם, קורעים בשיניהם את הציפורנים, ומעבירים מאיש לאיש, מיד ליד, מלוא החופן. היה זה כמעט הר של פרחים וירק, מדורה של צבעונים, הורטנזיות ושושנים, בית-עצמות של קני סייפנים, והצלב שהתנשא מעל לתל הטרי עם התל עצמו נעלמו מתחת לערימת הענק שהדיפה ריח משלה, ריח רקבובי קל של פרחי לילך קמלים.
כשהמשטרה התערבה כבר היו הרבעים המכובדים של בית הקברות קרחים כליל, מלוחכים "כאילו ענן ארבה עבר באזור הקודר הזה," כפי שכתבה העיתונות. (עיתון "הדגל האדום" פרסם מאמר ובו דובר על אכזריות המשטרה, שאסרה וגירשה עשרים מלחים).
"תוריד את הכובע," אומר באנדורה לבן שיחו, יוהאן או ז'אן ואלטין (נדמה לי שזה היה שמו), שבמתקפת כאב פתאומי מנסה להיזכר בפניה של מרייטה. זכור לו רק גופה הזעיר וצחוקה הצרוד. לשבריר שנייה עולים בתודעתו חיוכה, צללית פניה, אבל כהרף עין גם אלה נעלמים ואינם.
"אל דאגה," אומר באנדורה. "שום עלמה מבית טוב לא הספידו בכנות רבה יותר. ואף אחת לא זכתה ליותר כבוד אחרון."
*הסיפור לקוח מתוך "אנציקלופדיה של המתים" מאת דנילו קיש, הוצאת זמורה-ביתן, 1992.