search
בקריאה כעת: 39' | רָאדוּ פָּרָסקיבֶסקוּ
search

39'

רָאדוּ פָּרָסקיבֶסקוּ | מקור: רומנית

תרגום : יותם ראובני

הקדמה מאת לוסטינה קרויטורו

קשה למצוא את השיר שאתה הכי אוהב- אחד מתוך מאה. ברגע שאתה בוחר אתה פוגע בתשעים ותשעה אחרים. ולא רק זה. ההרגל לקטלג ולדרג את המוזיקה והמוזיקאים שאתה הכי אוהב נדון לעורר טירוף: בלט ורוק, בלדות וג'ז, רוק מתקדם ולהיטים רומנים משנות ה-70,ליאונרד כהן וסלין דיון, רוג'ר ווטרס וליידי גאגא, בריאן מיי ופול מקרטני, צ'ייקובסקי וספינקס, ביילו דוגמה וינץ לקמן. הסיפור הזה אינו אלא הזמנה לשעשוע ועדנה, מסע חזרה בשבילי הזמן והנוסטלגיה. 

קראו עוד

 לפרדי, בריאן, ג'ון, רוג'ר וקטלינה

זה מסובך, מסובך נורא. אתה נטרף אחרי צ'ופֶרְקָה אליזבתה, החתיכה הכי סקסית בשכבה, רעם של תופים משתולל בחזה שלך כל פעם שאתה רואה אותה, ואז, פתאום, אתה מגלה שהיא "לא נענית לאהבתך". למה? בדיוק זה העניין. כי, אלוהים אדירים, בא לה על ספורטאי מחוטט ומיוזע מ-י"א. ולמה בא לה עליו? כי המזיע בדיוק קיבל דיסק של ג'ון פוגרטי, זה מ- Rocking All Over the World (רגע, לא לקפוץ, סטטוס קוו הוציאו את גרסת הכיסוי שלהם רק ב-1977), שלא היה לאף אחד בבית הספר או בשכונה. אביו, נהג משאית, הביא לו את התקליט מיוגוסלביה, והוא, עלוב הנפש, בא איתו לבית הספר, מנופף בו מעל הראש כמו אישור לאישיותו שלו, והראה לה אותו. אשר לה, יפה וטיפשה כפי שהייתה, אכלה את הפיתיון וזרקה אותי לעזאזל. לא ראוי ולא מכובד להתחרות בכל הקשור לאהבה. הוא עם ג'ון פוגרטי ו-Rocking All Over the World, אתה עם אוסף ה"ואלסים המפורסמים" של "אלקטרקורד", שלצליליהם רקדו אמא, אבא והאורחים במוצאי שבת, אחרי "הקדוש", "הנוקמים", "הברון," הנמלט", "איש במזוודה", "ברט ודני", "מניקס", "קוז'אק", "הבלתי משוחדים", או כל סדרה עלובה אחרת שהיתה אז באופנה. הוא עם פטיפון אקאי ורמקולים בגודל הבית שלך, ואתה עם זבל מקומי ורמקולים זעירים ואיכות קול בהתאם.

זה מסובך, נורא מסובך, לכל הרוחות. וגם אחרי שאתה מגיע בסופו של דבר לתיכון. (ולא סתם תיכון, תיכון "סאבה" ). אתה נטרף אחרי פָרָסקיב קָטָלינה, השכנה שלך ביומן ובשולחן האחרון, היא מרעימה סולו תופים בחזה שלך כל פעם שהיא מרימה את הסרפן – עוד קצת ועוד קצת, עד כדי כך שאתה כבר לא יכול להכיל את עצמך בעור שמאחורי הרוכסן ומודה לאל שלא נשארת בטרנינג אחרי שיעור הספורט. זה מסובך, נורא מסובך, לכל הרוחות, כי פרסקיב קטלינה נראית מחוסנת לסבל של האחר. אפשר לומר אפילו שהיא משועשעת כשהיא רואה אותו שרוף באש התשוקה ומותח כמו טלסקופ את הצוואר לעבר המחשוף שלה, אולי-אולי יראה משהו מן האוצרות הקבורים בחזייה. מה אפשר לעשות? תאורטית? כל דבר. מעשית? שום דבר. שום דבר מועיל, בכל אופן.

הנקמה היא לא רק מאכל משובח אם אוכלים אותו מהמקרר, היא גם הנשק של השוטה. כך אמרו החכמים. מה שלא היה ידוע להם, הוא כי תיכוניסט מאוהב לא יכול שלא להיות טיפש, ועל כן הוא לא יכול להשתחרר ממחשבות נקם. ואיך אפשר לנקום במישהו שאין לך אפילו עשירית מהגישה הנחוצה כל כך אליו? פשוט. תעביר אליו, בלי שהוא יידע, את צעדיך המוטעים, החיסורים שלך ביומן, ימי הנבדל שלך בתור תלמיד. ההחלטה קשה, אבל צריך לקבל אותה. ואני מקבל אותה, ברעד פנימי הנובע ממעשה עוול בנפשו של אדם שהוא בדרך כלל כן. כאשר אבא חוזר מאסיפת הורים, כפוף תחת מטען הציונים הגרועים שהוא חושף בפני בעקבות דיווחה של המחנכת, אני מתקומם בתיאטרליות מפוארת.

"ארבע במתמטיקה? מי? אני? אבל הוא אף פעם לא בחן אותי."

"ועוד אחד בהיסטוריה," מבהיר אבא, לוחץ אותי בעבותות של חשבונאות ביתית.

"בהיסטוריה קיבלתי עשר!" אני מתפרץ ברעד קולי, עם הרחבה מסוימת של האישונים.

"עשר וגם ארבע," אומר אבא, עדיין רגוע.

"אתה בטוח שהסתכלת איפה שצריך? המחנכת קצת איבדה את זה,  אולי היא הראתה לך דברים אחרים."

"תאמין לי, אני יודע איך קוראים לך. בדיוק כמו שקוראים לי. איזה צירוף מקרים ממש."

לפני התקפות העצבים (שלא נגרמו מהעניין עצמו, כי אם מההרגל שלי לארוג סביבו שטיח של שקרים), נעשה אבא בדרך כלל אירוני, צונן בדיוק כמו הנקמה שעליה דיברנו.

"שקר! ממלכתי תמורת שקר." אני סוחט את המוח, פוכר  ידיים, מסעיר כל מה שיש להסעיר, ובסוף תרגיל זה של התעמלות של ייאוש, אני בא עם הסבר בטון.

"טוב, בסדר. הבנתי את התרגיל. הציון עבר בטעות למי שלא היה צריך. את קאטה היא בחנה במת' ונתנה לה ארבע, לא לי. זאת טעות. אנחנו שכנים לעמוד. פרסקיב ופרסקיבסקו.

בדרך כלל, אבא היה אומר לי בפעם המאה, שהאל נתן לנו את מתת הדיבור על מנת שנהגה את המילים במלואן, לא כדי מחציתן. אם כן לא עוד "קאטה" או

"מת'". בכל אופן עכשיו הוא חש שעליו להיות לא רק מעליב, אלא גם לוגי.

אם נגזר עלינו מאבק לוגי, שיהיה.

"ובהיסטו? גם המורה שלך להיסטו טעה ככה?"

אם צריך להיכנס להיסקים לוגיים, ניכנס…

"כפי שטעה המורה… המורה למת'…מטיקה, כך יכול היה לטעות גם המורה להיסטוריה," אני מכריז בחגיגיות.

"אבל איך זה קרה שאף אחד לא השאיר לך אף פעם עשר במקום ארבע? טעות, מה? במקום ל'קאטה' –  לך."

מה יכולתי לומר? ההיגיון שלו נראה לי הרבה יותר סביר משלי.  זו הסיבה לכך שההורים הם הורים והילדים – אם אתם מקשיבים לי בתשומת לב רבה – ילדים.

*

זה מסובך, מסובך נורא, לכל הרוחות. ולא תמיד אפשר להתגונן מהנקמה של מישהו שניסית לנקום בו. ופרסקיב קטלינה לא רק יפה, ירוקת עיניים, היא בו זמנית גם תלמידה מעולה. בנוסף, גם גאוותנית, רעה ושומרת טינה. הטינה מכרסמת את נשמתה כמו התולעת החופרת בבשר התפוח. אין לי מושג איך היא עושה את זה (אולי המחנכת אמרה לה), אבל בסופו של דבר היא שומעת שניסיתי להטעות את אבי דרך זה שלקחתי את כל הפאשלות שלי בבית הספר וזרקתי לתיק שלה. היא מחליטה לתקן את זה בשיעור לטינית. (Salvete, pueri – Salve, magister ) בעוד המורה החביב קונסטנטין מולדובאנו, קציצה של בן אדם, תוספת סבילה לעניבה ולחליפה, יצור זקן וחייכן, מגיח מדי פעם באופן חד-הברתי ממקום כלשהו מאחורי שולחנו ושולח בנו מבטים מצמיתים של מילות יחס. מר מולדובאנו מעביר את תלמידיו דרך מיטת סדום נוקשה. אם אתה מסוגל להגיד שתי מילים באין לי מושג איזו הטייה, אתה בסדר ומקבל תשע. אם בנוסף אתה זורק גם פתגם בלטינית – Labor omnia vincit improbus – אתה פיקח אש ואתה משיג עשר. אם אתה שותק בדומה לברבור של בלגה, אתה מבייש את עצמך, וזה אומר שלא מגיע לך שום דבר חוץ מהזעפת גבות וציון שמונה. הציון שבע לא קיים, ועל כישלון אי אפשר לדבר בכלל. החומרה הידועה לשמצה של מזכירות בית הספר "סאבה" עומדת בסתירה לבן שבעים עגלגל וורוד לחיים זה, עם רקות לבנות, עיניים לחות, ואצבעות עם מניקור של מטרוסקסואל.

"אאו! מה איתך, לא מרגיש טוב?"

המרחק בין האנחה של קונסטנטין מולדובאנו לאנחה שלי קצר יותר מזה שמהנשגב אל הנלעג.

"די, קאטה, 'הקציצה' רואה אותנו," אני מפציר בה בתחנונים.

Psst, you might also like:
סופת שלגים

המורה מולדובאנו נוטש את הצורה השנייה של האינפיניטיב הפרה-אקטיבי ומסתכל לעבר קצה הכיתה. ושם, בסרפן פרוע והבעה של תיעוב ללא גבולות, פרסקיב קטלינה קמה, מסדרת את שיערה מתחת לסרט ולוחשת בקול נדהם:

"חבר מורה, פרסקיבסקו לא עוזב אותי. הוא מראה לי שטויות."

מולדובאנו תופס את שנינו – מתלוננת ומושא תלונה, ברשת של מבטים שמדשדש בה היאוש. אחר כך שפתיו נפתחות בחיוך של הארה שחודר פתאום אל חשכתו של סוד.

"אההה, באמת, מה תגידו על זה, פרסקיייב ופרסקיייבסקקקקו. כמו ביומן. מה אתם מעוללים שם?"

פרסקיב קטלינה מנופפת בדף נייר שנתלש ממחברת ומתקרבת איתו אל שולחן המורה, נחושה לחשוף את הפשע. אני קופא ולא מספיק להוציא מילה. עד שאני פותח את הפה, פרסקיב קטלינה, הציירת הטובה ביותר של הכיתה ומועמדת בטוחה לפקולטה לאמנויות פלסטיות, כבר הגיעה עד המורה. היא מוסרת לו את הדף וממלמלת בהבעה של יתומה נרדפת.

"הוא מתעסק בשטויות, חבר המורה. ובכלל לא הבנתי כל מה שאמרת לנו על האינפיניטיבי הפרואקטיבי."

"פרה-אקטיבי." מתקן אותה מולדובאנו בחמלה, מעיף מבט אל הדף.

על הדף הגדול, הלקוח מבלוק ציור, מתנוססת בפיסוליות מחרידה סצנת סקס, שמבטו של המורה נסוג ממנה בביישנות, כדי לפנות מקום לתדהמה.

"טוב, פרסקיבסקו, מה זה צריך להיות? דווקא אתה, בחור חכם (ידעתי חמישה פתגמים) שתעשה דבר כזה? מי המחנכת שלכם?"

"עור… לא, החברה המורה אולטֶאנו אֶקָתֶרינה, המורה לכלכלה," מדווחת פרסקיב קטלינה,  מתאפקת שלא להשמיע את הכינוי "עורבת", שם הגנאי של המחנכת.

"אני אדבר איתה," סיכם בעצב מולדובאנו. "חזור בבקשה למקום ותירגעו שניכם."

לאחר שנרגעה, החברה חוזרת לספסל ומנצלת את העובדה שהיא בגבה אל המורה כדי לחרוץ לשון לעברי ולהזיז אותה כל כך לאט עד שאני מרגיש גל חום. התלמידים האחרים צוחקים חרש.

אין טעם להסביר כי את הציור החזירי עשתה פרסקיב קטלינה ולא אני.

אין טעם להגיד כי במשך רבע שעה הרימה שוב ושוב את הסרפן שלה, וברגע מסוים, אחזה ביד ימין שלי ודחפה אותה בין ירכיה.

אין טעם לגלות כי היא לחשה לי באוזן, נוגעת בה בקצה הלשון, "היית מת על זה, אה, נחש?"

אין כל טעם לנסות למנוע זימון נוסף של האב המוליד לבית הספר, על מנת שיובא לידיעתו, מצדה של מחנכת מיובשת כמו שמיר לחמוצים, כי לאוצר שלו תורד נקודה בהתנהגות.

זה מסובך, מסובך נורא.

*

"שישים ותשע."

"איך זה"?

"אהה, איזה טיפש אתה. יותר טוב תסתכל ותראה: הגוף שלה, ובגוף שלו…"

אנחנו בבית של תומה רוקסנדרה, מלכת הכיתה. אנחנו שותים תה, במקום כלשהו ברחוב ברזיי, בערב יום שישי, כשבוע לאחר הקטע בשיעור לטינית. תומה רוקסנדרה הזמינה כמה ילדים מהכיתה, בנים ובנות, כדי להראות לנו תצלום שחור לבן מכתב העת "קולנוע" עם מרסל יורֶש, אהובה האפלטוני, וכדי להשמיע לנו שני תקליטים של קט סטיבנס. Tea for the Tillerman וגם Teaser and the Firecat . בשלב מסוים האור כבה. אני מוצא את עצמי רוקד עם פרסקיב קטלינה, שנצמדת אליי ומסבירה לי בלחש לקול האקורדים של Father and Son,  בערך כל מה שצריך לדעת בלתי מואר כמוני, על התנוחה שציירה אז על דף ה-A4. אני משתדל להסתיר איכשהו את זיקפתי, בעוד קט סטיבנס מתעסק בעניינים שלו, בקול של שמש כנסיה נבון:

It’s not time to make a change

Just relax, take it easy,

You’re still young, that’s your fault,

There’s so much you have to know.

Find a girl, settle down,

If you want, you can marry,

Look at me, I am old, but I’m happy.

הנה כך מתנפלת עליך הסוכרת, אני אומר לעצמי, מקפיד שלא להחזיק את פרסקיב קטלינה חזק מדי או חלש מדי. אתה שומע שני קיטשים כאלה והסוכר שלך משתולל. ובכל אופן זה טירוף לרקוד למוסיקה של קט סטיבנס. ובכלל זה טירוף לרקוד, מוסיקה צריך לשמוע, לא לרקוד. ומוסיקה טובה היא בהכרח לא התגודדות סכרינית כזאת, אלא רוק מטורף עד שהנברשת תשקשק והמרק ירעד בצלחות של השכנים למטה. מוטורהד, AC/DC – משהו בכיוון הזה. כמה צמר אתה צריך להחזיק על הברכיים כדי שתקשיב ל- Lady d’Arbanville, Wild World,  Morning Has Broken? ואם אתה בקטע דיכאוני שים פול סיימון, דילן, נו, דונובן, אבל לא את העייפות הזאת שעשויה עשן ואפר. פוי! אבל בעצם מה יש לצפות מבחור עם אמא שבדית ואבא יווני?

"אתה יודע איך עושים אהבה?"

"אה?'

פרסקיב קטלינה מעבירה את לשונה על שפתיה וחוזרת על השאלה.

"אתה יודע איך עושים אהבה?"

אם הייתה לי עוד יד, הייתי מתגרד בה בראש כמו סטן לורל ברגעי מבוכה.

"טוב… זה…קצת… תראי… כלומר… אני חושב… כככה… טכני… למה הכוונה?"

"יודע או לא יודע?"

"כ-כ-לא…."

היא מושכת אותי אליה, אני מגיב לפקודות ואני כמעט נועץ בה את הצינור של אקדח השמחה.

"אהה, פה הכל מתחיל," היא אומרת, מבחינה במבוכה שלי. "שים לב כאן. אני מחפשת כבר אני לא יודעת כמה זמן שיר. שמעתי אותו פעם במסיבה ומאז, יוק. ואני מתה עליו. טוב. אתה משיג לי את התקליט עם השיר הזה, ואנחנו עוברים לשיעורים מעשיים. אני אלמד אותך איך עושים אהבה. כלומר, עד נקודה מסוימת. תגיד, נו, אתה בפנים?"

יש משהו סוטה בשאלה הזאת, בעיקר ביחס למה שעובר לי בראש אותו רגע. אני מניד את ראשי כמו כלב קטיפה על לוח מכוונים של מכונית ושואל בקול מתקתק:

"מה שם השיר?"

"שלושים ותשע, אין לי מושג מי שר אותו. לא מכירה את הקול שלו."

"זהו. נרשם. שאני אמות אם אני לא אשיג לך."

זה הרגע שבו אני שם לב שנדלק האור, המוסיקה עצרה, והחבורה מסתכלת עלי מסתובב עם פרסקיב קטלינה בזרועותיי. שתי ידיי על התחת שלה.

"שלושים ותשע", אה? השד יודע איזה שיר זה גם כן. כנראה גם זה על תנוחה, התפתלות, צורה של מילוי פתח המכנסיים.

זה מסובך. מסובך נורא.

*

ככל שהציונים שלי גרועים (והם גרועים, אל דאגה) וכמה שאני מנסה להסתיר אותם (ואני מנסה, לא צחוק) אבא יסד כמה צעדי שיתוף פעולה איתי ומהם הוא לא יורד. אחד מכוון אל התקליטים שעדיין מגיעים מעת לעת ל"מוזיקה". יש לו שם אשת קשר חמודה, מריאנה, ברונטית גבוהה יותר מאשר שיום השוויון ארוך, והיא מטלפנת אליו הביתה כשמגיעה סחורה. אחרת, אם אין לך מישהו מבפנים, אתה יכול להגיד שלום למוזיקה. אבל בואו נהיה ברורים, מה שהיא שמה בצד, החברה הזאת, הם אלבומים של צ'לנטנו, אנדריגו, לוס פראגוואיוס או דברים סימפוניים שמופקים אצל הרוסים, אבל שום פינק פלויד או בלאק סאבאת', שלא מכירים את הדרך אל המסחר הסוציאליסטי. מכל מקום, זו עת תקליטי הוויניל שנמכרים מתחת לשולחן או מוחזקים מתחת לדלפק. תקופת החיים המשותפים למען האמנות. עת הפשרות של האמנות למען האמנות. זוהי עת התאמת העקרונות והמסת הנוקשות.

Psst, you might also like:
ללכת

"שמע, מריאנה טילפנה לפני כמה רגעים," אומר לי אבא באחר צהריים של אוקטובר, קודר כחלום של בתולה באיראן. "אמרה שהם קיבלו כמה דברים."

"נו?"

"דברים שלכם. גיטרות, אבל היא אומרת שתלך עכשיו כי יהיו מכות."

"היא לא שומרת לך?"

"לא, לא יכולה. יש כבר אנשים והיא לא יכולה לעשות שום תרגיל."

כשאני מגיע ל"מוזיקה", כשלושים שוטרים מנסים בלי הצלחה להפוך את העדר לתור ואת השבט לעם. כמה מאות אנשים דוחפים, דורכים ומתקוטטים, בזמן שהמוכרות ממיינות את השלל שהן מוציאות מקופסאות קרטון מרובעות. "אבבבאאאא!" צורחת בהיסטריה בלונדינית מאחורי, למראה חתיכת נייר אריזה. אני כמעט נוטה לשאול ?VOULEZ VOUS אבל מבין שזה לא הרגע המתאים למשחקים כאלה.

התקליטים הם מ"דום-דום", חברת הפקה הודית, שתקליטים שלה צצים רק לעתים נדירות ברומניה. הגל האנושי מתפתל כמו על מדשאה באצטדיון דרום אמריקאי ומאות עיניים צדות את השמות על העטיפות. עד תחילת המכירה יש עוד כחצי שעה. קוצר הרוח גדל עם כל שנייה. הגיל הממוצע של התוקפים הוא אי שם בסביבת הבגרות. כל אחד בא עם תקווה, כל אחד מחכה לפתיחה כדי להיאבק על… לא ברור על מה, אך דבר אחד ברור: איש לא ייצא מכאן בידיים ריקות, Advienne que pourra et coûte que coûte.

ברגע שבו אחת המוכרות אומרת את מילת הקסם "בבקשה", מתחיל המבול. זה נראה כמו תמונה מסרט היסטורי, עם תוקפים נחושי דעת ומקומיים המתחננים לשווא לרחמים. לא עובר זמן רב ובלחץ ההמון נשבר אחד החלונות הענקיים של החנות  וגורם לשטף של צרחות אימה של המוכרות שחשות את האסון הקרב ובא. התקליטים שהוצאו מן הקופסאות מונחים מאחורי דלפק שלא מהווה כנראה שום בעיה לאחד מאלה שכבר הצליחו להיכנס בכוח לחנות. רעב המוזיקה של ההמון מקיף את המוכרות כלשונות אש של תשוקה שלא נענתה. לא משנה מה הגיע מדום-דום, ברוך הבא. משהו יימצא לכל אחד מצלבני הבלוז, הפופ-רוק או הג'אז האלה. דברים שונים מהלהיטים של וסילֶה וָסילָקֶה הבן, אדמונד דֶדָה, או תמיסטוקלֶה פּוֹפָה. דברים שונים מהקולות של דורין אנסטָסיוּ, אולימפיה פָּנצ'יוּ וגאורגה אֶנָקֶה.

כוח ההידחקות של היצור האנושי בן אלף האיברים יכול לשגר טיל למאדים, אני אומר לעצמי, ובדיוק אז דחיפה חברית משלחת אותי, עם עוד שלושה-ארבעה חברים לסבל, דרך חלון שני שגם הוא נשבר לרסיסים. הכניסה לחנות, גם אם בכוח, דומה למעבר גבול. פתאום אני מוצא את עצמי בצד השני. ועם חוט דקיק של דם שניגר על הסנטר, אני שם לב שמאחורינו השוטרים נפרשים בשורה, ואוטמים במדיהם הכחולים את הדלתות ואת שאריות החלון של "מוזיקה". היה לנו מזל, הגענו פנימה מהר מכפי שחשבתי, אף כי לאט מכפי שרציתי. אני שם, שני צעדים מהדלפק,  שעומד לקרוס תחת התנועה הבראונית של הקונים. בחוץ אנשים מתרחקים, לא שמים לב לאיומי השוטרים, או לאלות שהם מנופפים מעל הראשים. כל אחד מאלה ששם היו נותנים הכל כדי להיות במקומו של כל אחד מאלה שכאן.

"תכניס בכוח, אחי!"

"תפסיק, משוגע, אתה הורג אותי."

"קדימה, יותר מהר, אין לנו זמן."

"תיזהר אחי, אתה שובר לי את הגב."

"שים לב שלא אשבור לך את הראש."

"זוז, בחייך, הצידה, ותן למישהו אחר, אם זה לא מוצא חן בעיניך".

רק יד אחת שלי מגיעה אל הדלפק שהידיים המיוזעות של המחזרים אחר המוזיקה כבר טינפו אותו. שאר הגוף נראה איכשהו מנותק ומחכה לתוצאת הפלישה אל שטח הטרף. יד ימיני מסתבכת בידי האחרים, אנחנו מכים זה על האצבעות של זה, מקללים, מזיעים ומרגישים שאין לנו אוויר, והכל מול העיניים ההמומות של המוכרות שיודעות שהדבר היחיד שהן יכולות לעשות הוא לא לעמוד בדרכנו. בלט הידיים נמשך. מעת לעת יד שולה משהו – אין לדעת מה – ומנסה להביא אותו מול עיני המחזיק בדבר. משמאלי, בלונדיני עם רקמה של חטטים על פניו קורע אלבום של Ten Years After מהערימה ומשמיע צרחה אורגזמית. יש לו זכות לתקליט נוסף כי – אני נזכר תוך כדי חקירה – אין לקחת יותר משני מוצרים. הנה כך. שיישאר לכולם, בייבי. אף שברור לכולם שאין שום סיכוי שיישאר לכולם. גם אלה שבפנים לא בטוחים במאה אחוז בהצלחתם.

"'Puple', אני לא מאמין!" חוגג במרחק מה יצור ארך ידיים שהצליח להחדיר את זרועו הענקית דרך מחסום של צרחות ולתפוס את ריצ'י בלקמור ויאן גילאן.

אני מחפש הלאה וברגע מסוים אני עומד לתפוס קצה של תקליט בין האצבעות. מישהו ממוקם טוב יותר, שולף אותו ומזהה אותו באכזבה: "פוסיקאט". פאסס! אני דוחף כמה שאני יכול, מנופף ביד, מחפש הזדמנויות. אילו הקציצה מולדובאנו היה רואה אותי ברגע זה ממש, היה מברך את מאמציי ב-Per aspera ad astra מכוון היטב. ופרסקיב קטלינה? מה היא היתה אומרת ומה היא היתה עושה? האם אני מסוגל לדמיין לעצמי?

מסובך. לכל הרוחות, מסובך נורא.

אבל אחרי כעשר דקות אני תופס את השלל הראשון שלי. אני מביא אותו במאמצים אל איבר הניתוח הוויזואלי שלי וקורא ברעד: "לד זפלין", אלוהים אדירים, Houses of the Holy יייייששששש! רוברט פלנט אצלי בבית ולא סתם אלא עם ג'ימי פייג', איך הייתי אוכל לו את הכפולת צוואר.

בינתיים המחוטט לידי כמעט חוטף שבץ כשהוא מוציא מהערימה את Dark Side of the Moon של פינק פלויד. איזה מזל!  לעומת זאת, זה מימין, שרימה את עצמו עם "פוסיקאט", מנסה עוד פעם ויוצא לו הצמד "בקרה".

לאחר שלושה נצחים וארבעה אלמוותים גם אני מושך עטיפה נוספת. אני מסתכל במידה של חשדנות, ואף באימה, אבל לבסוף אני מחייך. לא רע בכלל. קווין. A Night at the Opera.

*

פלייבק, בבקשה. אני תלוי על זרוע הכורסה ליד החלון, מנגן בגיטרה דמיונית ומדמיין את עצמי על הבימה, שטוף הערצת הקהל. מילדות אני סובל מהאובססיה הזאת. בגיל תשע מצאתי בבית תקליט שעליו היה כתוב "רוברטו בנזי מנצח ליסט" והחלטתי שאני רוצה להיות כמו רוברטו בנזי: יפה, ילד פלא, זועף, בעל ערך, מפורסם. הנה על כן, הנה על כן הבטתי בבבואה שלי מנצח בזגוגית החלון את המוזיקה היחידה שלמוח שלי הייתה אז גישה אליה, והיא לא שיעממה אותי: עיבוד של מקהלות ואופרות. הקטע שניצחתי עליו בשיא המחוות היה "מקהלת הציידים" מתוך Freischütz של ובר. עד ליסט היה עוד זמן.

עכשיו המצב משתנה, עם הלילה באופרה של קווין, שארבעת החלקים הראשונים שלו כבר התנגנו. אני בריאן מיי, יש לי שיער ארוך, מתולתל, ואני מחקה אקורדים מ-39'. הפעם פרסקיב קטלינה רימתה אותי. השיא לא קשור לפנטזיות של הזדווגות ואינו מתאר תנוחה מהאקרובטיקה של המצעים. למעשה, פרסקיב קטלינה לא נתנה לי שום רמז. הטעיתי את עצמי כשהנחתי לפי גחמה שלי את 39' ליד ה-69 שצוייר ביד אמונה בשיעור לטינית.

Psst, you might also like:
כבוד אחרון

בעודי צובט את מיתרי הגיטרה הפיקטיבית, אני מקשיב למוזיקה. אני מקשיב, בתשומת לב רבה עוד יותר, למילים. ואני מקשיב להן שוב. ושוב. ועוד פעם. ובא לי לא לעצור עוד מהקשבה, לשים את היצירה בלוּפ ולהישאר רק אני והיא. מגביר ווליום. עוד קצת. עוד, עד שכבר לא שומעים טוב מרוב חוזק. אולי זה על שנת 1939 ותחילת המלחמה? נראה שלא. יש כמה דברים שמתאימים, אבל מעטים מאוד. המילים מדברות על ארץ ששוב אינה מופיעה על שום מפה, על נוף ללא גבולות, על דרך במקום ובעולם שעליהם איש לא שמע דבר, על פסל באוויר, מים ואש.

In the year of thirty-nine

Assembled here the volunteers

In the days when the lands were few.

Here the ship sailed out

Into the blue and sunny morn',

Sweetest sight ever seen

אני נוגע בווליום. אני מביא אותו לרמה נוחה, ומניח לקול המלטף של בריאן שיתפשט בחדר, כמו האדים החמים של הלחם המוצא מן התנור. אני יוצא לדרך עם המתנדבים. בלי לדעת בדיוק תחת איזה דגל אני מתגייס. הבוקר הבוהק מן הטקסט מאפשר כל מסע, ובריאן מבטיח, עם כל הטייה בקולו, שהיוצאים למסע ימצאו ארץ שהאלוהים הסתיר בקפל של כדור הארץ, אי שם רחוק, מעבר לימים שנחצו באוניית ההרפתקנים שהשאירו הכל מאחור וחישלו את עצמם עד כדי כך שאינם מעיפים לעברו מבט. רק בהאזנה חמישית אני מבין שלגמרי טבעי שאת 39' שר בריאן ולא פרדי. אבל גם פרדי שם, רק בקולות רקע, כפי שהוא בעצם עושה בכל האלבומים. הפואטיות של בריאן מחליפה את הרטט האופראי שלו. 39' נשמע כמעט כמו בלדה או שיר קאנטרי, דבר שלא יכולת לדמיין לעצמך בתחילת האלבום, כאשר פרדי עצמו מניח לקולו להשתולל ב-Death on Two Legs. ג'ון מגרד את הבס עם המקצבים החדים שהביאו לו את פרסומו כבר מהופעתו הראשונה, ורוג'ר תורם כמה פלסטו תיאטרליים ומעניק לבלדה מקצב שמח, קצת מוזר, באופן שבו הוא מכה על התופים.

אני נשאר שרוע על הכורסה ומקבל בהטיית ראש את תרועות הקהל המוכן להציף אותי באהבתו המעריצה. אני ממשיך לשיר, במקום ובמקצוענות של בריאן. הדימויים נבנים מחדש כמו בקליידוסקופ של הילדות. אותיות מפוסלות בחול החוף ומלוקקות במים. נאהבים המחזיקים ידיים וצוחקים בשריפת האינדיגו של השקיעה. סבתות מפנקות נכדים בסיפורים ושוקולדים. אונייה שחוזרת אחרי זמן שאיש כבר לא אמד. חוקרים מוכנים למסור דין וחשבון על העולם החדש שבקצה העולם הישן. שמחה ועצב על פניהם של היורדים מהספינה, תלוי במי שמחכה להם ובמה שהוא אומר להם עם בואם. ארץ חרוכה, גלים של אוויר לוהט, מצחים מיוזעים. ואז מופיעות שלוש שורות שהופכות את כל הפרשנויות ומסדרות באופן שונה את האור ואת החושים.

Oh so many years have gone,

Though I’m older but a year,

Your mother’s eyes from your eyes cry to me

ואיך זה? האם הבנתי נכון? עברו שנים רבות – עשר? שלושים? מאה? –  מאז היציאה להפלגה ובכל זאת, על אלה שחזרו לא עברה יותר משנה? איך זה יתכן? איזו חידה פורשׁ בריאן מול פניי? איך הזמן יכול להתרחב ולהתכווץ בצורה כזאת? איך יתכן כי שנה (של המפליגים) תהייה שוות ערך למאה (של אלה שנשארו בבית)? איך יתכן שלאדם יהיו בו זמנית מספר גילים? ופתאום אני נזכר בכך שבריאן אינו רק בוגר מתמטיקה ופיזיקה, הוא גם אסטרופיזיקאי להוט. עם דוקטורט, לא פחות. ומה תגידו על כך כי לפי דברים שאמר בראיון ל- New Musical Express, הוא מוקסם מאינשטיין, מתורת היחסות והתפשטות הזמן? אני מבין, סוף סוף. 39' כלל אינו בלדה של מלחמה, כפי שאינו יכול להיות הלצה. זהו שיר על הזמן, על פיתוליו המטעים, על האופן שבו הוא מתקשט ומתמתח. שיר בעל יופי חמוּר, בעל קצב פנימי שהוא קצב הזמן עצמו, כפי שהוא זורם דרך החיים שלנו.

Don’t you hear my call

Though you’re many years away,

Don’t you hear me calling you?

All the letters in the sand cannot heal me like your hand

For my life, still ahead, pity me.

אני מסיים את ההדרן השישי באקסטזה כללית, כמעט מועד ונופל מעל זרוע הכורסה. הרבה יותר טוב להיות בריאן מאי מאשר רוברטו בנזי. הזרם החשמלי שעובר במעריצים משליך אותם מהכיסאות לעברי. ובמרכזם אני רואה צללית מוארכת, כמעט שקופה, שעליה נשענת בלורית שיער שחור ומתולתל. זה בריאן בעצמו, מוקסם מהאופן שבו החלפתי אותו, ומוכן למחוא כפיים עד שיאדימו כפות ידיו. ה"רד ספישל", הגיטרה שאביו בנה לו ב-1963, נשענת על רגלו השמאלית, שקטה, כמו כלב נחיה. אני מסתכל בה בעיניים תאוות ורטט בקצות האצבעות. "גיטרות", כך החתים אבא שלי את המוסיקה האלוהית הזאת, השמחה הזאת שאין לה אח ורע, המעוף הזה מעל הכל ומעל כולם. "גיטרות". תשמע אותו.

*

"כריסטי אמר לי שהוא ראה אותך ב'מוזיקה'," אומרת לי פרסקיב קטלינה בטלפון, כמה שעות מאוחר יותר, בקול נוטף רמזים.

קובזרו כריסטיאן, השבוי הנצחי של ריח הזעה שלו, הוא חבר ללימודים שתקוע בקיבעון מאני כלפי חברתי לספסל.

"כן, הייתי. דודה אחת שם מכרה משהו לאבא שלי."

"נו?"

"זה היה רצח, אבל הסתדרתי. חטפתי לד זפ אחד. זה עם The Rain Song."אני קצת מצפה ממנה להתחכם ולהגיד משהו על "מוזיקה לטפטופים". אבל במקום זה, היא שואלת בקצרה:

"זהו?"

בקולה, נעים כשהיא לא מתלוננת, יש תת נימה של אכזבה. אבל זה כלום. קצת המתנה לא תזיק.

"וגם 'קווין' אחד. זה עם 39'."

"נסיך אתה," מרשרשת פרסקיב קטלינה בחיות מחודשת, כאילו היתה התערבות שאמצא את התקליט שלה. "נו? אתה מביא לי מחר?"

אין לי מושג אם מה שהיא אומרת הוא איתות לפתיחת המשא ומתן המיני. אבל הייתי מת לראות את הפרצוף שלה מול התגובה שלי.

"מביא לך, אבל לא מחר. את יודעת מתי? כשתוכיחי לי איך נכד יכול להיות יותר זקן מסבא שלו."

היא טורקת לי לפני שאני מספיק להזהיר אותה:

"שימי לב שזה מסובך. מסובך נורא."


*סיפור מתוך האנתולוגיה  De la Waters la) Similea. Oameni cool scriu  de spre muzica lor הוצאת "הומניטס", 2013)

*דימוי, הלנה האוס מתוך vectroave

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This