search

I: כיצד להתפרנס מספרות?

לרכוב על מחזה לטיפליס

אם ישאלו  מה מגיע לי, אענה בכנות כמו בפני אלוהים: עבודות כפייה.

לא על טיפליס בעצם, בטיפליס לא עשיתי כל רע. על ולדיקווקז.

אלה היו ימיי האחרונים בוולדיקווקז, ורוחו מטילת האימה של הרעב (קלישאה! קלישאה!… "רוחו מטילת האימה"… בעצם, לעזאזל עם זה! הרשימות האלה לא יראו אור לעולם!), כפי שאמרתי – רוחו מטילת ה-א-ימ-ה של הרעב דפקה על דלת דירתי הצנועה, שקיבלתי באישור ומיד אחרי הרוח דפק הפרקליט גנזולייב, אדם בעל אישיות מלבבת, שפם קטן ומסודר, ופנים מלאי השראה.

התרחשה ביננו שיחה. אני מביא אותה כאן בקצרנות.

"למה האף באדמה?" (זה גנזולייב)

"אני נאלץ למות מרעב בוולדיקווקז המזופתת הזאת שלכם…"

"אין ויכוח. וולדיקווקז – עיר מזופתת. קשה אפילו לדמיין עיר מזופתת יותר בעולם כולו. אבל מה פתאום למות עכשיו?"

"אין עוד מה לעשות. מיציתי את כל האפשרויות. בתת-מחלקת האמנויות אין כסף, ולא ישלמו משכורות. סוף לנאומי הפתיחה לפני מחזות. הפיליטון שלי פורסם בעיתון ולדיקווקזי מקומי. קיבלתי עליו 1200 רובלים והבטחה שיכלאו אותי במחלקה המיוחדת, אם אפרסם עוד משהו דומה."

"על מה?" (גנזולייב נבהל. וזה גם מובן. רוצים לכלוא – כלומר, אני חשוד.)

"על הלצות."

"נו, שטויות. הם פשוט לא מבינים כאן שום דבר בפיליטונים. שמע לי…"

והנה מה שעשה גנזולייב. הוא הדיח אותי לכתוב יחד איתו מחזה מהפכני מחיי התרבות הוולדיקווקזית הילידית. אני משמיץ כאן את גנזולייב. הוא דחק בי: ואני מפאת גילי הצעיר וחוסר ניסיוני הסכמתי. מה הקשר של גנזולייב לחיבור מחזות? שום קשר, ברור. הוא עצמו הודה בו במקום שהוא באמת ובתמים שונא ספרות, וכך עורר אצלי פרץ של חיבה כלפיו. גם אני שונא את הספרות, והאמינו לי, הרבה יותר מגנזולייב. אבל גנזולייב מכיר את התרבות הילידית ככף ידו, אם אפשר כמובן, לכנות ארוחות בוקר בדוכני שיפודים על רקע ההרים המאוסים בתבל, פגיונות עשויים פלדה מאיכות ירודה, סוסים רזים, דוחאנים1 ומוזיקה מתועבת שמעוותת את הנשמה, תרבות.

ובכן, נראה שאני אכתוב את המחזה, וגנוזלייב יוסיף בהדרגה את אותה תרבות.

"אידיוט מי שיקנה את המחזה הזה."

"אם לא נמכור את המחזה הזה, אנחנו אידיוטים."

בשבעה ימים וחצי כתבנו את המחזה, כלומר, חצי יום יותר מבריאת העולם. למרות זאת, הוא יצא אפילו יותר גרוע, מהעולם.

דבר אחד אני יכול לומר: אם יכריזו אי פעם על פרס למחזה נטול המשמעות, חסר הכישרון והחצוף ביותר, המחזה שלנו יזכה במקום הראשון (אם כי, בעצם… אני נזכר עכשיו בכמה מחזות שנכתבו בין 1921-1924, וספק מתגנב ללבי…), טוב, אם לא הראשון – אז השני או השלישי.

בקיצור: לאחר כתיבת המחזה הזה דבק בי אות קלון בלתי נמחה ותקוותי היחידה היא שהוא נרקב במעמקי תת-מחלקת האמנויות הילידית. החשבונית, ייקח אותה השד, יכולה להישאר. היא היתה על סך 200 אלף רובלים. מאה לי. מאה לגנוזלייב. המחזה הוצג שלוש פעמים (שיא), והזמינו את המחברים. גנזולייב יצא והשתחווה, היד על עצם הבריח. וגם אני יצאתי ועשיתי פרצופים, כדי שלא יזהו את פניי בתצלום (הבמה צולמה בעזרת מגנזיום). בזכות הפרצופים האלה, פשטה שמועה בעיר שאני גאון, אם כי גם משוגע. זה היה מרגיז, במיוחד לאור העובדה שהפרצופים כלל לא היו נחוצים: צילם אותנו צלם שהולאם והוצמד לתיאטרון, ולכן בתצלום לא מופיע דבר מלבד רובה, כיתוב: "תחי.." ופסים מטושטשים.

שבעת אלפים חיסלתי בתוך יומיים, ובעזרת שאר התשעים ושלושה החלטתי לעזוב את ולדיקווקז.

מדוע? מדוע דווקא לטיפליס? תהרגו אותי, עד עכשיו אני לא מבין. אף שאני נזכר: אמרו ש:

1. בטיפליס כל החנויות פתוחות;

2. –"- יש יין;

3. –"- חם מאוד והפירות זולים;

4.–"- יש הרבה עיתונים וכו'… וכו'.

החלטתי לנסוע. וקודם כל ארזתי. לקחתי את רכושי – שמיכה, מעט לבנים ופתיליית נפט.

בשנת 1921 הדברים היו קצת שונים מכפי שהם בשנת 1924. בפרט  אסור היה לנסוע סתם ככה: לקום, ולצאת לדרך, השד יודע לאן! אלה שהיו מופקדים על נסיעות אזרחיות, ככל הנראה, חשבו בערך כך:

אם כל אחד יתחיל לנסוע, מה יהיה אז? לכן צריך היה לקבל אישור. בלי דיחוי הגשתי בקשה לאן שצריך ובסעיף שבו נשאל:

"ולשם מה אתה נוסע?"

כתבתי בגאווה:

"אני נוסע לטיפליס לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

בכל ולדיקווקז היה רק אדם אחד שלא הכיר את פניי, ודווקא עלם החמודות הזה ניצב חגור באקדחו,  כאילו מוסמר למקומו, ליד השולחן שבו הנפיקו את אשרות הנסיעה לטיפליס.

כשהגיע תור האישור שלי והושטתי לעברו את ידי, עצר אותה העלם בחצי הדרך ואמר בקול צלול ותקיף:

"לשם מה אתה נוסע?"

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

או אז חתם העלם את האישור במעטפה, ואת המעטפה ואותי יחד העביר לאיש כלשהו עם רובה, ואמר:

מחלקה המיוחדת."

"לשם מה?" שאלתי.

על כך העלם לא ענה.

שמש בהירה מאוד (הדבר הטוב היחידי שיש בוולדיקווקז) האירה עלי, בזמן שצעדתי בדרך המרוצפת, ולשמאלי האיש עם הרובה. הוא החליט לשעשע אותי בשיחה ואמר:

"נעבור עכשיו דרך השוק, שלא תחשוב לברוח. לא ייצא מזה טוב."

"גם אם היית מתחנן, לא הייתי עושה זאת," עניתי בכנות גמורה. וכיבדתי אותו בסיגריה.

בעודנו מעשנים בנחת, הגענו אל המחלקה המיוחדת. כשעברנו דרך החצר, נזכרתי בחטף בכל חטאיי. התברר – יש שלושה.

1. בשנת 1907 קיבלתי שני רובלים וחמישים קופייקות לקניית ספר לימוד בפיזיקה של קרייביץ', בזבזתי אותם על ראינוע.

2. בשנת 1913 התחתנתי, בניגוד לרצונה של אמי.

3. בשנת 1921 כתבתי את הפיליטון המפורסם ההוא.

המחזה? סלחו לי, אך אולי כתיבת מחזה אינה פשע כלל? להפך.

לידיעת הציבור שלא היה במחלקה המיוחדת: חדר גדול, שטיח במרכזו, שולחן כתיבה מפלצתי, בגודל שלא ייתואר, שמונה מכשירי טלפון בצורות הנדסיות שונות, שמחוברים אליהם חוטים בצבע ירוק, כתום ואפור, ולשולחן יושב איש קטן במדי צבא, ופניו נעימים מאוד.

צמרות עבותות של עצי ערמונים נראים מבעד החלונות הפתוחים. ברגע שראה אותי, רצה היושב לשולחן לשנות את הבעתו מנעימה לבלתי ידידותית ולא נעימה, אך הדבר עלה בידו רק למחצה.

הוא הוציא ממגרת השולחן תצלום והחל להתבונן בו ובי לסירוגין.

"אה, לא. זה לא אני," הזדרזתי לומר.

"את השפם אפשר לגלח," ענה הנחמד בטון מהורהר.

"כן, אבל אם מתבוננים היטב," אמרתי, "רואים ששערו שחור כמו משחת נעליים, וגילו ארבעים וחמש בערך. ואילו אני בלונדיני בן עשרים ושמונה."  

"צבע?" שאל הקטן בהיסוס.

"והקרחת? וחוץ מזה, תביט באף מקרוב. בבקשה ממך, שים לב לאף."

הקטן הביט באפי ונמלא ייאוש.

"נכון. לא דומה."

השתררה שתיקה, וקרן שמש פיזזה בקסת הדיו.

"אתה רואה חשבון?"

"אלוהים ישמור."

שתיקה. וצמרות הערמונים. תקרה מפוסלת. קופידונים.

"ולשם מה אתה נוסע לטיפליס? תענה מהר, בלי לחשוב," ירה במהירות הקטן.

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי," יריתי במהירות בתשובה.

הקטן פתח את פיו, נרתע לאחור, הזדהר כולו בקרן שמש.

"אתה מחבר מחזות?"

"כן. בלית ברירה."

"תראה אותך. והמחזה שכתבת, טוב?"

היה משהו בטון שלו, משהו שיכול היה לגעת ללבו של כל אחד, אבל לא ללבי. אני חוזר, מגיעות לי עבודות כפייה. הסתרתי את מבטי, ואמרתי:

"כן, טוב."

כן. כן. כן. זה הפשע הרביעי, והחמור מכולם. לו חפצתי להישאר נקי כפיים בפני המחלקה המיוחדת, הייתי צריך לענות כך:

"לא. זה לא מחזה טוב. זה – זבל. אני פשוט מאוד רוצה להגיע לטיפליס."

הבטתי בחרטומי המגפיים הקרועים שלי ושתקתי. התעשתי כשהקטן נתן בידי סיגריה ואת אשרת הנסיעה שלי.

הקטן אמר לזה עם הרובה:

"תלווה את הסופר החוצה."

המחלקה המיוחדת! תשכחי מהעניין! את רואה, התוודיתי. פרקתי מעלי נטל אשמה של שלוש שנים. מה שעוללתי כאן, גרוע בעיני מחבלה, מפעילות אנטי-מהפכנית וממעילה בתפקיד.

עם זאת תשכחי!!!

II: הנוודים הנצחיים

אומרים שבשנת 1924 אפשר היה להגיע מוולדיקווקז לטיפליס בקלות: לשכור מכונית בוולדיקווקז ולנסוע בדרך הצבאית-הגאורגית, דרך יפה להפליא.  מאתיים ועשר ורסטאות בלבד. אבל בשנת 1921 עצם המילה "לשכור" נשמעה בוולדיקווקז כמו מילה בשפה זרה.

בכדי לנסוע היה עליך ללכת עם השמיכה ופתיליית הנפט לתחנת הרכבת ושם לתעות בין הרציפים ולחפש בין קרונות המשא הרבים שהוסבו לקרונות נוסעים. בעודי מוחה זיעה, ראיתי ברציף מספר 7 ליד קרון פתוח, איש בנעלי בית, בעל זקן דמוי מניפה. הוא שטף קומקום וחזר על המילה "באקו".

"קח אותי איתך," ביקשתי.

"לא אקח," ענה המזוקן.

"בבקשה, למען הפקת מחזה מהפכני," אמרתי.

"לא אקח."

המזוקן לקח את הקומקום וטיפס על גבי קרש לתוך הקרון. התיישבתי על שמיכה ליד המסילה החמה והדלקתי סיגריה. חום עז, מחניק, מילא את הרווחים שבין הקרונות, והרוויתי את צימאוני מברז שעל יד הפסים. לאחר מכן שוב התיישבתי והרגשתי איך הקרון מתנשף וקודח. הזקן הציץ.

"איזה מחזה?" הוא שאל.

"הנה."

פתחתי את השמיכה והוצאתי את המחזה.

"כתבת בעצמך?" שאל בחוסר אמון בעל הקרון.

"עם גנזולייב."

"לא שמעתי עליו."

"אני מוכרח לנסוע."

"אני מצפה לעוד שניים. אם לא יבואו אז אולי אקח אותך. רק אל תחשוב לזמום על הדרגש. אל תחשוב, שאם כתבת מחזה, אתה יכול לעשות פה תרגילים. הנסיעה עוד ארוכה, ואנחנו עצמנו מהוועדה לחינוך פוליטי."

"אני לא אזמום," אמרתי, וחשתי משב של תקווה בחום הצורב, "אני יכול לישון על הרצפה."

המזוקן הישוב על הדרגש אמר:

"אספקה יש לך?"

"יש לי קצת כסף."

המזוקן הרהר.

"זה מה שנעשה… אצרף אותך לקצבת המנות שלנו לנסיעה. אבל תצטרך להשתתף בעיתון הרכבת שלנו. מה תוכל לכתוב בעיתון?"

"מה שתרצו –" הבטחתי. לקחתי לחזקתי את מנת האספקה שלי ולעסתי קרום לחם.

"אפילו פיליטון?" הוא שאל, וראו על פניו שהוא חושב שאני שקרן.

"פיליטון –זאת המומחיות שלי."

שלוש בריות הופיעו בצל הדרגשים וזוג רגליים יחפות אחד. כולם הביטו בי.

"פיודור! יש פה דרגש אחד פנוי. סטפנוב לא יבוא, בן של זונה, אמרו הרגליים בקול בס, אכניס את החבר פיליטוניסט."

"טוב, תכניס," אמר פיודור בעל הזקן בפיזור דעת. "ואיזה פיליטון תכתוב?"

"הנוודים הנצחיים."

"איך זה יתחיל?" שאלו הדרגשים. "בוא, תעלה אלינו לשתות תה."

"הנוודים הנצחיים, זה טוב מאוד," הגיב פיודור, וחלץ את מגפיו. "היית ישר אומר שאתה כותב פיליטון, במקום לשבת שעתיים על המסילה. תצטרף אלינו."

ערב כביר ומופלא מחליף את היום הלוהט בוולדיקווקז. שולי הערב הם ההרים הכחלחלים. עשן הערב מסתלסל על דפנותיהם. תחתית הקערה – מישור. ולאורך התחתית החלו לשקשק ולנוע הגלגלים. הנוודים הנצחיים.

היה שלום לנצח, גנזולייב.

היי שלום, וולדיקווקז!


רכבת תעמולה באחד מסרטיו המפורסמים של דג'יגה ורטוב

בחודש מרץ קיבלתי הזמנה להשתתף בפסטִידְיוֹט, האירוע השני בחשיבותו בסצנת האידיוטים כולה. התקשרתי אל אמא שלי.

‒פסטידיוט?

את לא זוכרת, אמא? בשנה שעברה זה היה בסן דייגו. הם עושים שנה כאן ושנה שם.

‒אה, כן. בטח. מזל טוב, מתוק שלי. זה נהדר.

‒יש לי מופע יחיד בלילה הראשון. באחת הבמות הצדדיות. ואחר כך, בבוקר האחרון, אני אמור להשתתף בסדנת נוזלים.

‒זה נשמע נהדר.

‒הם בטח שמעו על מה שעשיתי בכנס בקנדה.

‒אני בטוחה. אנשים שמו לב. תשמע, כל כך חבל לי שאבא שלך ואני…

‒אל תדאגי, אמא. זאת טיסה ארוכה מאינדיאנפוליס לקליפורניה, והכרטיסים לא זולים. אני בעצמי צריך להתחיל לחפש לי טיסה זולה.

‒לא משלמים לך על הכרטיס?

‒לא, רק נותנים חדר בהנחה במלון הראשי.

‒בכל זאת.

‒אני רק מופיע על במה צדדית, אמא. זה לא שאני מורי בנג'מין.

‒מורי בנג'מין יש רק אחד. אבל אני בטוחה שתהיה נהדר.

‒זאת יכולה להיות הזדמנות רצינית מבחינתי. אם אני אעשה שם רושם טוב, יש לי סיכוי מעולה להגיע למפגש בדצמבר.

‒סיפרת למישל?

‒לא.

‒תספר? מה עם הבנות?

מניתי ארבעה-עשר איש שנאספו סביב במת העץ הקטנה, ובכללם חבר מהתיכון שגר בעיר. קבענו שנצא לבירה אחר כך. האשמתי את מזג האוויר. גשם מזוין. בשש וחצי בטח יש עוד מאתיים מבקרים שרק עומדים בתור בלובי ומחכים לצ'ק-אין. ניסיתי לא לחשוב על זה.

פתחתי בנאקות סתומות. הפה שלי עוד היה יבש. אחרי ירידה אל הרצפה ותלישת חופן שיער, עברתי לרוטינת הריור שלי. זו היתה הפעם הראשונה שלי עם קפסולת שמן מול קהל. הפתיחה עברה בלי תקלות, אבל מעט התקשיתי לאמוד את קצב החלחול. כשהתאמנתי לבד בבית, למדתי להעריך את גודל הקרע בקפסולה לפי עוצמת טעם השמן בפה. אז יכולתי להחליט כמה רוק צריך למהול בשמן כדי להגיע לדרגת צמיגות מתקבלת על הדעת. השתמשתי במיצוי רוזמרין. בהתחשב בקהל הדל ובתאורה המקצועית, בטח אפשר היה אפילו לוותר על השמן. אבל טיפשי לוותר על ההזדמנות לבדוק את זה מול קהל אמיתי. וחוץ מזה, יכולתי לשאול את החבר בעניין אחר כך.

בעודי מתכונן להתרומם שוב על הרגליים, הבחנתי בעוזרת של האמרגן שעמדה סמוך לקיר האחורי וכמעט נחבאה בצללים. משום מה לא הבחנתי בה כשנכנסה. היא זו שהזמינה אותי, במקור. פשוט התקשרה פתאום, החמיאה לי במשך כל השיחה ואפילו ידעה שאני מכין את התותבות שלי בעצמי. הם לא חיפפו בתחקיר. אולי נכנסה אל החדר כדי לבדוק את הסאונד ואת התאורה, אולי כדי להעריך את נפח הקהל, אולי סתם כדי להתרשם מהאווירה בערב הראשון. אולי פשוט רצתה ליהנות מהמלאכה שלי, לחזות במופע של הכוכב הבא שמסרב להזמין את השיניים הקדמיות הצהובות והעקומות להפליא שלו מהקטלוג של צ'אונסי. ועם כל זאת, לא יכולתי להתעלם מן האפשרות שהגיעה בראש ובראשונה כדי לשפוט אותי. כדי להחליט אם אני אכן ראוי לבמה הזאת, כדי להחליט אם יש מקום להזמין אותי גם בשנה הבאה, כדי להעריך את הפוטנציאל המסחרי ארוך הטווח של האידיוט שלי, כדי לשאול את עצמה אם לא היתה טעות מצדה להזמין אותי לכאן מלכתחילה.

בשלב זה כבר הייתי שוב על הרגליים והתחלתי עם הצעקות. הנזלת – סמיכה ורבה, הודות לטיסה – בקעה בועות-בועות מן הנחיר השמאלי שלי וזלגה אל השפתיים. אבל אז, בפעם הראשונה אי-פעם בעיצומה של הופעה ממש, התחלתי לתהות אם באמת קיבלתי את ההחלטה הנכונה. בעודי זוקף כתפיים ומורח את הנזלת על הלחי הימנית עם האמה, מצאתי את עצמי ממוקד בעוזרת של האמרגן. כמו אי-אילו אידיוטים אחרים, שקלתי גם אני את האפשרות להיות טיפש או מטומטם. ואף שבלב לבי אכן האמנתי שאידיוטיות היא הכישרון האמיתי שלי, לא פעם ולא פעמיים רדפה אותי התהייה הטורדנית מה היה קורה אילו הייתי בוחר להיות דווקא מטומטם. הרי אפילו המנהל שלי יודה ששוק המטומטמים הכפיל את גודלו, אם לא יותר מזה, במרוצת חמש השנים האחרונות, וכרגע מאיים לתפוס נתח שוק גדול אף מזה של הטיפשים. המנהל שלי לא ניסה להעלים את העובדה הזאת ממני. אבל הוא התעקש שזה לא משנה. עכשיו אתה צריך רק להיות אידיוט. זה כל מה שאתה יכול לעשות. אתה אידיוט. וזה הכול, בעצם. אתה אידיוט מוכשר להפליא. השקעת בזה יותר מדי זמן, הקרבת יותר מדי קורבנות, עכשיו כבר מאוחר מדי. האם היית יכול להצליח בתור טיפש? אולי. ואילו היית הולך על מטומטם, האם היום היינו מוצאים אותך על שערי מגזינים? לא מן הנמנע. אבל אתה יודע מה, זמנך עוד יגיע. אני באמת מאמין בזה. עכשיו כבר אי-אפשר להתחרט. אפשר רק לצאת ולעשות. להיות. אתה תהיה אידיוט מושלם. כל השאר עלי.

העוזרת של האמרגן העבירה את משקלה מרגל לרגל ואת לוח הכתיבה שלה מיד ליד. בשבוע שעבר היו לאתר שלי שמונת אלפים כניסות. באפריל גיליתי שהעפלתי לסבב האחרון של המועמדות למלגה יוקרתית, ואף הציעו לי בחום להגיש את מועמדותי שוב בשנה הבאה. היו גם שמועות על הגדלת המימון הממשלתי. וגם מן ההופעות עצמן עוד נהניתי, תמיד הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי ושאני נאמן לו. המנהל שלי ידע שהתחלתי לעשות מדיטציה. הוא ידע שהתחלתי לקרוא את המאסטרים הבודהיסטים. הוא היה חביב די הצורך לא לצחוק עלי בעניין, הוא הבין שעם כל מה שעובר עלי, פשוט אין דרך אחרת. המטרה של האמנות שלי, מה שאני רואה כתוחלת שלה, היא להתרוקן כליל, להערות את עצמי אל תוך רגעים של נוכחות מוחלטת, כך שכל האימונים וכל המסירוּת שלי יתגלגלו לכדי חוסר מאמץ פשוט.

שני תיכוניסטים קמו ויצאו מן החדר. בדרכם עברו על פני אישה צעירה שישבה בקצה השורה השלישית והיתה כנראה צלמת מקצועית. העוזרת של האמרגן בירכה לשלום גבר מבוגר – אם לשפוט לפי החליפה שלבש, כנראה אחד מעובדי המלון. מצאתי שקשה לי לבכות. במקום להילחם בזה, פלטתי אנקה אלימה במיוחד, אשר משכה את עיניו של הקהל בחזרה אל הבמה, והתמקדתי בהשתנת הסיום. עמדתי בלי ניע והנחתי לריר ולנזלת לזלוג מן הסנטר. מיקדתי את מבטי בנקודה אקראית בצד החדר, הרחק מן העוזרת של האמרגן, שנותרה גלויה לעיני רק בדמות הכתם הצהוב הקטן של שיערה, זה שזיהיתי הודות לתמונה שלה באתר הפסטידיוט, והתכוננתי לרוקן את השלפוחית. מגן האשכים ונייר הדבק עשו את שלהם, וקצה הפין המתוח להפליא שלי נותר מקובע במקומו, בקצה הירך הימנית. ניסיתי להרפות את הגוף כולו, החל בקצות האצבעות ובקצה הפדחת במקביל. העיניים שלי נעצמו והרגליים שקעו לעומק הרפידות הבלתי סימטריות של הנעליים האורתופדיות. הזרועות תלו שמוטות מן הכתפיים, הברכיים היו כפופות קמעה, והנחתי לבטן לשחרר את הלחץ שנאלצה לשאת במרוצת שלוש השעות האחרונות. הרגשתי התעוררות מתחת למותן, זרימה מתמשכת, ובתוך רגע כבר היה המכנס כבד וחם. דימיתי בעיני רוחי את כתם הרטיבות המתפשט בהתמדה על החאקי המהוה, לאורך ולרוחב הירך, וניסיתי לשלוט בשיעור הזרימה. בתוך כחמש עשרה שניות שמעתי אנקה קלה. בתוך חצי דקה כבר היה החדר דומם כולו. כשסיימתי, דקה שלמה לאחר מכן, כבר היתה הגרב הימנית שלי ספוגת רטיבות, שלולית קטנה נאה בגודלה ודאי התנוצצה בעודה מתפשטת על הבמה, ואני הנחתי לעצמי לחפש במבטי את העוזרת של האמרגן. היא תחבה את לוח הכתיבה תחת זרועה וסחפה את הקהל ההמום בשצף מחיאות כפיים שנשמע כאילו היה פרי מלאכתן של הרבה יותר מאשר עשרים ושש כפות ידיים.

הבירה עם החבר מהתיכון היתה ככה-ככה. הוא שיבח את ההופעה שלי, מטבע הדברים, ונראה שהיה כן מאוד. אמר שזה העיף לו את המוח. ייתכן שהיה מוכן להמשיך לדבר על האידיוט שלי עוד ועוד, אבל לא הרגשתי שזה מתאים. שאלתי אותו על הקריירה שלו, משהו בשיווק או ביח"צ או בשיווק וגם יח"צ. חלקנו את המידע הדל שהיה לנו על שאר החבר'ה שהסתובבנו איתם לפני כמעט עשרים שנה. צחקנו קצת. האוכל היה בסדר. אף על פי שלא היינו במלון, לא הצלחתי להתאפק ומדי פעם סקרתי את הבר כדי לבדוק אם אני מזהה מישהו או אם מישהו מזהה אותי. הוא מנה את שאר הגירושים ששמע עליהם. היו אי אילו. הזכרתי לעצמי להיות אסיר תודה לו על כך שהוא הגיע. אפילו אמרתי לו שאני אסיר תודה על זה. ולא שלא רציתי לדבר על המופע שלי, אבל אני לא ממש יכול לדבר על האמנות שלי כל עוד אסור לי לומר מה זה, מבחינתי, להיות יוצא מן הכלל ובכל זאת שיתעלמו ממך, להיות גאון עלום, להיות מי שכמעט מצליח, אבל רק כמעט, למצוא נחמה באופן שבו הוא מבטא את החזון הייחודי שלו. ניסיתי לא לשנוא שוב את עצמי ואת החיים שלי, אז הזכרתי לעצמי שהנה אני בבר נחמד באינדיאנפוליס, העיר שבה חלקתי ממש לפני רגע את האני האותנטי שלי עם כתריסר זרים מוחלטים ואסירי תודה לא פחות. הוא התעקש לשלם ואמרנו זה לזה, תשמור על עצמך.

שוב מצאתי את עצמי בלובי, שהיה עמוס אך לא ממש סואן. בחנתי כמה פינות ישיבה קטנות, מקומות שארבעה או חמישה רהיטים הוצבו בהם כדי לאפשר לאנשים לשבת יחד בנעימים. היו כמה פרצופים שהכרתי, אבל לא אף אחד שהכרתי ממש. יכולתי לחשוב על שתי אפשרויות. לצאת לבר ולהזמין משהו לשתות, לשבת לבד, לצפות בשידורי ספורט, אולי למצוא מישהו לדבר איתו. מבוגרים עושים דברים כאלה. גם מבוגרים בפסטידיוט. ויכולתי גם ללכת לחדר שלי. להדליק טלוויזיה. לנסות לקרוא. לקחת כדור. לישון שמונה עד עשר שעות בלי חלומות.

שלפתי את הטלפון, התקשרתי למישל, דיברנו על רקע ההמולה העליזה של האנשים סביבי:

‒הלו.

‒היי. זה דייוויד.

‒היי.

‒זה עבר לא רע.

‒יופי.

‒ההופעה שלי. נראה לי שעבר לא רע.

‒כן, הבנתי. יופי.

‒הקהל היה די קטן, אבל עשיתי רושם רציני, אני ממש בטוח.

‒זה מקסים. אני שמחה בשבילך.

‒אז איך אצלכן?

‒בסדר.

‒אני יכול לדבר עם הבנות?

‒הן הלכו לישון לפני יותר משעה. כבר אחרי עשר בלילה פה.

‒נכון. בטח. הן בסדר?

‒הן בסדר גמור.

‒בסדר, אז שוב תודה שלקחת אותן לסוף שבוע הזה. אני ממש מעריך את זה.

‒אין בעיה.

‒את יודעת, נתתי הופעה ממש חזקה הערב. זה ברור לי. זה יכול להיות ממש משמעותי בשבילי.

‒זה נהדר, דייוויד. זה באמת נהדר.

‒מישהי מהמארגנים ראתה את זה, ופשוט ראיתי שהיא נדהמה.

‒מעולה. באמת. אבל שמע, אני…

‒לא, כאילו, אני רק רוצה להגיד, ואני יודע שכבר אמרתי את זה, אבל אם היום שלי יגיע, ואני לא יודע אם זה בכלל יקרה, אבל אם הוא יגיע, אז אני לא אשכח את התמיכה שלך ואת הכול, את כל השנים…

‒אני יודעת.

‒אני לא אשכח. חשוב שתדעי את זה. תדעי שאני עוד אמצא דרך לפצות…

‒בחייך, דייוויד.

‒לא, לא על זה אני מדבר. אני לא מבקש ש… לפצות אותך ואת הבנות, לזה אני מתכוון.

‒אני צריכה לנתק. מאוחר.

‒אבל תיתני להן חיבוק ממני?

‒בטח. ביי.

‒ביי.

בדרך למעליות חלפתי על פני קבוצת אנשים ובכללם פול דרקסלר, שקיבל לאחרונה מלגת הצטיינות. הוא היה האידיוט הראשון שעבד רק במיצבי וידיאו: יצירות נראטיביות שצולמו בחללים ציבוריים. נפגשנו כמה שנים קודם לכן באירוע מקומי, וחשבתי שהוא מייגע.

‒דייוויד?

הסתובבתי ומצאתי את ראשה הבלונדיני של העוזרת של האמרגן. היא חייכה והביטה בי.

‒היי.

החזרתי לה חיוך. היא הושיטה יד. היד השנייה עדיין נשאה את לוח הכתיבה.

‒גרטשן.

‒אני יודע. היי.

‒היד שלה היתה קטנה בשביל אישה בגובהה, אבל היתה לה אחיזה איתנה.

‒ממש נהניתי מהמופע שלך.

‒תודה. תודה רבה.

‒לא, ברצינות. ממש התרשמתי.

‒תודה.

‒שמעתי דברים טובים…

‒באמת? ממי?

‒כמה אנשים. זאת העבודה שלנו, לשמוע דברים.

‒ברור.

‒אבל מה שאני מנסה להגיד זה שזה היה יותר טוב מאשר טוב. הרבה יותר טוב מאשר טוב. אני מצטערת שלא הצלחתי להשיג לך קהל יותר גדול.

‒אל תצטערי. אני שמח שזה מצא חן בעינייך. הרגשתי שהלך לא רע.

‒אני מקווה שנצליח להשיג לך במה יותר טובה בשנה הבאה. אני לא יודעת, אולי תוכל אפילו להופיע על הבמה הראשית בערב הראשון.

‒זה יהיה מדהים.

‒לא שאני יכולה להבטיח דבר כזה. מטבע הדברים.

‒ברור.

‒אבל, אבל אתה מוכן למשהו כזה. אתה לגמרי מוכן.

‒תודה. איזה יופי לשמוע. בטח כשזה בא ממך.

הטלפון שלה צלצל. היא אמרה, תן לי שנייה, שלפה אותו מן הכיס, ענתה לשיחה ופנתה ממני כדי רבע סיבוב. מישהו מהמארגנים. היא הזכירה שם של תחנה בכבלים, ואני הבנתי שאני לא אמור לצותת לשיחה שלה. התחלתי להתרחק ואז היא זקרה לעברי אצבע ועשתה פרצוף מוזר. אולי התנצלה, אולי צחקה על מי שהיה מן העבר השני של הקו. אני חושב שהכוונה היתה שלא אלך. אז לא הלכתי. סקרתי את הגוף שלה במבט חטוף, את הפנים, תהיתי אם היא מושכת. אני לא חושב שהיא היתה יפהפייה, אבל היה בה משהו חם, משהו שגרם לה להיראות יותר מזמינה מכפי שאפשר היה להניח על סמך המאפיינים הגופניים לבדם. מין חביבות, אולי.

היא סיימה את השיחה.

‒מצטערת.

‒שום בעיה. הכול בסדר?

‒סתם עוד בולשיט. אין חדש.

הנהנתי. היא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו.

מאז הגירושים לא הייתי עם אשה אחרת. רק שני דייטים. או דייט וחצי. התנשקתי קצת עם השנייה, מישהו שאחי הכיר דרך העבודה. רציתי שזה יקרה, לא רציתי שזה יקרה. ניסיתי לא לחשוב על זה.

גרטשן רצתה שזה יקרה.

הייתי אסיר תודה לה עוד לפני שהגענו אל החדר. היה בה מין ביטחון עצמי נינוח, היא ידעה איך לגרום גם לי להיות נינוח ולהבהיר לי שהיא שמחה לקחת פיקוד. לא ידעתי מה להזמין, אז היא הציעה איזו בירה ספציפית. לא ידעתי מה לשאול אותה, אז היא סיפרה לי על הארגון ועל איך זה לעבוד עם האמרגן. לא ידעתי אם אני רוצה בירה שנייה או שלישית, אז היא הזמינה בשביל שנינו. לא ידעתי על מה לדבר, אז הנחתי לה לדבר. כשהתחילה לשאול שאלות, השבתי עליהן וסיפרתי לה כל מה שרצתה לדעת על העבר שלי, על האמנות שלי ועל גרושתי. ואז היא אמרה, בזמן שהבר עדיין התמלא, רוצה לעלות אלי לחדר. לא ידעתי שאנשים באמת אומרים דברים כאלה. הנחתי שבטח כן. אבל תהיתי עד כמה זה נפוץ ומה בעצם הסבירות שישאלו אותי פעם דבר כזה. במשך ארבע-עשרה שנים, נראה שהאפשרות די קלושה. בסיכומו של דבר זה לא רע, ששואלים אותך שאלה כזאת, ואני הייתי אסיר תודה על הבירות ועל האופן שבו הניחו לפנים שלי לא להגיב יותר מדי.

‒בטח.

עשינו סקס. העובדה שכך יקרה היתה ברורה לי מרגע שהשתמשה בכרטיס שלה כדי להכניס אותנו אל החדר. הופתעתי לגלות שאני בטוח בדבר כל כך חדש, אבל לא היה שום מקום לספק. היא ניגשה לחדר האמבטיה, ניסתה כל מיני מצבי תאורה, הסירה את העגילים שלה והניחה אותם על השידה. אז היא נישקה אותי. כנראה היה לנו אותו הבל פה בדיוק. לא הרחתי כלום.

כעבור זמן לא רב מצאנו את הדרך לתוך המיטה והחוצה מן הבגדים. הגוף שלה אולי לא היה טוב משמעותית מזה של מישל, אבל היה רענן יותר. אישה צעירה, עם קעקוע של עץ אגס על הירך. זה היה מרגיע בצורה יוצאת מגדר הרגיל, להיות עם מישהי שלא ייסרה את עצמה בשום צורה ואופן.

בתוך כמה רגעים הייתי בתוכה. חשבתי, במלים הבאות, שזכו לביטוי רועם, אז ככה זה להיות בתוך אדם אחר. להשתלב אחרת. התרחקתי מעצמי לרגע מחשש לפליטה מוקדמת.

‒הכול בסדר?

‒כן, כן.

‒בטוח?

‒כן. זאת פשוט הפעם הראשונה מאז.

‒באמת?

‒כן.

היא חייכה חיוך נדיב. הרימה את הראש שלה אל שלי ונשקה לי על הלחי.

‒טוב, אני בטוחה שתיהנה מזה. אני עומדת לעשות את המקסימום.

יכול להיות שצחקה. חזרתי אליה והכול האיץ מהר. מתברר שבסך הכול הצדק היה איתה. מצאתי שאני נדרש להסתמך על ההכשרה המקצועית שלי כדי לעכב את האורגזמה, ולאחר זמן מה הרגשתי שהיא מרוצה להפליא ואף מתרשמת למדי מן השליטה העצמית שלי. בתום עשר או חמש עשרה דקות, בערך, ידענו איכשהו שזה הזמן לעצור לרגע. ואולי היא סתם החליטה לשאול אותי שאלה:

‒אז עשית פעם? עם מישל. עשית פעם?

‒מה?

‒אם עשית פעם, אתה יודע.

‒אם עשיתי מה?

‒שיחקת אידיוט.

הבטתי בה.

‒עשית איתה פעם סקס בתור אידיוט?

‒לא. לא, אף פעם לא.

‒רצית פעם? בכלל רצית?

‒אני לא חושב שזאת היתה ממש אפשרות.

‒אבל אתה רצית? רצית פעם?

‒אני מתאר לעצמי שאולי חשבתי על זה פעם-פעמיים.

‒ו…?

‒ואם רציתי?

היא ליטפה את גבי. היינו בקומה השלושים וארבע של מלון במרכז העיר.

‒ועכשיו? עכשיו היית רוצה?

הבטתי בה, באף שלה ובאופן שבו הוביל אל הפה. התווים שלה היו זוויתיים הרבה יותר מאשר של מישל. נגעתי בסנטר שלה, שהיה חלק וסמוק.

‒היית מוכן?

‒היית רוצָה?

‒אולי קצת.

אז זה מה שעשיתי. קצת. בחנתי אותה בוחנת אותי בזמן שגרמתי לה את העונג המוזר הזה. התחושה היתה נהדרת, בעיקרו של דבר. הייתי טוב בזה. נדמה שהחדר נדם לגמרי מלבדי ומלבד קול הגוף שלה ושלי, כאילו שימת הלב שלה השתיקה את המעגלים החשמליים, את הצינורות, את המעליות ואת קול הצעדים החיים ברחבי הבניין, את תנועת הרכב הלילית ברחובות תחתינו. וכשגמרתי חשבתי, מישל כבר היתה עם מישהו אחר? הוא היה נחמד אליה? הוא הזמין אותה להיות מישהי שאני מנעתי ממנה להיות? הוא שמח בזה כמו שגרטשן הזאת שמחה עכשיו?

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי בתוך רגע של חוסר ודאות טהור, בלי שום מושג איפה או אפילו מתי אני בחיים. שנייה קודם לכן בטח עוד חלמתי, והבלבול הניע אותי לתהות אם אני עדיין חולם. אבל מהר מאוד נזכרתי. הראש שלי, שהיה סמוך לקצה המיטה, פנה אל הקיר החיצוני. ניסיתי להיות דומם לגמרי ולשמוע את קול הנשימה של גרטשן, ובתוך רגע שמעתי. העולם שבחוץ עוד היה חשוך, חשוך עד כמה שהוא יכול להיות במרכזה של עיר כמו זאת. יצאתי מן המיטה לאט. אחרי שנעמדתי, החזרתי מבט אליה ואל רצף מספרים אדומים על פני שעון דיגיטלי שמעולם לא ראיתי קודם לכן בחדר חשוך במלון זר.

ניגשתי אל החלון, הסטתי את הווילונות, צפיתי בנוף במשך זמן ארוך מאוד, מאוד. הייתי עירום ורגוע להפתיע, כאילו חלקים ניכרים ממני נשארו לישון עדיין במיטה ההיא. קו השמים היה שגור ומעניין, ואורות הרמזורים התחלפו שוב ושוב אף שלא היו מכוניות שנדרשו לציית להם. הגשם אמנם פסק שלוש שעות קודם לכן, אבל חלק ניכר מן העיר היה עדיין לח, והאורות חברו אל הלחות והעמידו רושם נעים. הרגשתי לבד באמת, לבד ממש כפי שהייתי מרגיש בחדרי שלי, עשרים ותשע קומות למטה משם. זה לא הפריע לי. לבסוף פניתי מן החלון, אחוז דחף פתאומי לשוטט ברחובות לפני הזריחה. מצאתי את הבגדים ואת הנעליים שלי בשקט. בזמן שהתלבשתי, תהיתי איך תהיה ההרגשה להיות מקור של גאווה למשפחה שלי. עזבתי את חדרה של גרטשן, פסעתי בזהירות מעל עיתון הבוקר שכבר המתין ליד דלתה.

המעלית עצרה בקומה השלושים ושתיים. הדלת נפתחה ומורי בנג'מין נכנס ולחץ על כפתור. ראיתי אותו בחיים ממש רק שלוש פעמים מאז הפעם שבה צפיתי בפעם הראשונה במופע שלו, לפני יותר מעשרים שנה. ביקרתי את אחי הבכור בניו יורק, הוא למד שם אז, והוא וחברים שלו גררו אותי להופעה. אידיוטיות היתה אז אמנות חדשה, ומורי בנג'מין, סיפר לי אחי בדרך אל התיאטרון, עומד להיות השגריר שלה בעולם.

‒בוקר טוב.

‒שלום.

בעשרים השנים ויותר שחלפו מאז ראיתי רק מעט תמונות שלו מחוץ לדמות. נוסף על ההלם הכולל לנוכח העובדה שאני לבד איתו במעלית, נדהמתי לגלות כמה רגילים הבגדים שלו. חולצה כחולה מכופתרת, מכנסיים אפורים בלי חפתים, ז'קט ספורט בדוגמת הרינגבון, זוג נעליים קלות ופשוטות. תחת זרועו אחז שני מוספים של אותו עיתון, וכך עמד לידי בעוד המעלית שבה לעשות את דרכה מטה.

הוא פנה אלי ובחן את פני.

‒אתה מוכר לי, אתה יודע את זה?

חייכתי. הייתי מוכה אלם. לא חלפו חמש דקות מאז תחילת המופע הראשון ההוא, ואני כבר הייתי אחוז פחד. כאילו האיש הזה, שניצב על הבמה, היה מקור של חום, להבה פרועה, כאילו עצם הצפייה בו חושפת אותי לסכנה נוראה. אבל חוויתי גם שמחה משונה, כאילו המופע שלו הוא הזמנה, קריאת תגר, תביעה להיכנס למחוזות שלא ידעתי עליהם שום דבר, שום דבר בכלל, רק שהם אמיתיים בצורה שאין דומה לה. בלילה ההוא, בתיאטרון הצפוף ההוא, החלטתי שזה מה שאעשה בחיי. הוא היה האחראי.

‒אני יודע! ברור. תסתכל.

הוא פתח את מוסף האמנות של העיתון המקומי. ושם, בעמוד הראשון ממש, היישר מתחת לכותרת "אידיוטים באינדי", התנוססה תמונה גדולה וצבעונית שלי מסיום המופע אתמול.

‒כמות די מרשימה של שתן, איש צעיר.

‒תודה.

הוא צחק קצרות.

‒זאת אומרת, בטח החזקת חלק ממנו בתוך הריאות. או שהברחת אותו פנימה בשקית.

‒לא אני. בחיים לא.

‒לא, אתה נראה לי כמו הדבר האמיתי. בטח כאב רצח, להחזיק את השלפוחית הזאת. זה כישרון. זאת נחישות.

‒תודה.

הוא פנה ממני ובחן את תצוגת הקומות של המעלית, שהתחלפה במהירות. ואז דיבר שוב, בלי להפנות ראש.

‒יודע מה עשיתי ביום הולדת שישים שלי?

‒לא.

‒זה היה לפני בערך חודש. שישים. תנועת מעיים מול 4,000 איש, שכמה מהם שילמו כפי הנראה יותר מ-500 דולר כדי לצפות בזה. ואז, אחרי ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה הכי טובה במנהטן, קיבלתי תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת קולומביה. סיפקתי לפרופסורים ולתורמים נאום קצר, כי חרא כבר לא נשאר לי.

המעלית עצרה קומה לפני הלובי. בתצוגת הקומות נכתב, 1R. הדלת מאחורינו נפתחה. מורי בנג'מין פנה לצאת.

‒מה יש פה?

‒אה, אני אוכל את כל הארוחות שלי במטבח. עם ההופעות אני עוד מסתדר, אבל אין לי כוח לכל החתימות וכל שאר המשוגעים באירועים האלה.

הבטתי בו כשעמד שם בפתח.

‒תגיד, אתה מגיע לכינוס?

‒לא בטוח. מקווה. עדיין לא חזרו אלי.

הוא הצביע על הכיתוב מתחת לתמונה שבעיתון.

‒הם כתבו את השם כמו שצריך?

הצצתי בכיתוב.

‒כן, זה אני.

‒אני אזרוק עליך מילה טובה. אבל אל תחשוב על זה בתור טובה. פשוט מסקרן אותי לראות כל כך הרבה פיפי באדם אחד. אני אישית מעולם לא הייתי מי יודע מה בתחום השתן.

לפני שהספקתי להודות לו הוא כבר פנה והתרחק משם, ורגע לאחר מכן הדלת נסגרה. ירדתי בלובי וראיתי ששוב התחיל הגשם. השעון מעל דלפק הקבלה אמר שזו כבר כנראה שעה סבירה להתקשר אל מישל והבנות. אבל קודם כל החלטתי לשתות כוס מים. רציתי לראות אם אצליח להתאפק עד ארוחת הצהריים.


*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן.

כשחזר מרקוס קֶלמֶר מהעבודה הביתה, מצא על השטיח בסלון אישה עירומה. שיערה הסתור הזכיר לו את האופן שבו היה מצייר בילדותו קיני עורבים או צמרות עצים, עורה נצץ כמו צֻפָּה זיגוג וכשהפך אותה מרקוס בזהירות על גבה כדי לפנות אליה בדברים ואולי לברר מי היא ומה היא מחפשת בדירה שלו, ראה שהיא מתה.

מיד ניגש לחלון וסגר את הווילונות. למען האמת עוד היה מוקדם מדי בשביל זה, בחוץ עוד היה אור. האביב בא ממש לפני כמה ימים, והשמש תשקע רק עוד כשעה, בסביבות שש. לפני שבועות מעטים עוד הייתה נעלמת בסביבות ארבע, אבל עכשיו הימים החכימו והשכילו לשמר את כוח אורם לזמן ארוך יותר, ובקרוב ישרור להט הקיץ שהם כבר נושאים בחובם.

קרני השמש של אחר הצהריים היו הראשונות לברך אותו על מפתן דירתו בימי האביב הנעימים האלה. לסגור אותן עכשיו בחוץ גרם לו כאבי ראש, והוא הרגיש כאילו החדר עצמו סובל ממיגרנה. אבל מן הסתם לא הייתה לו ברירה, ככלות הכול על הרצפה בדירתו שרועה אישה מתה. העור שסביב פיה ונחיריה נראה כאילו השתמשו בו כמשטח להצתת גפרורים. מרקוס הרים את הגופה והושיב אותה בכורסה. מיד צנחה שוב, מפרקיה נעו כמו ג׳לי, והגוף כמו בלון מלא בנוזל. הוא ניסה שוב, אבל גם הפעם לא נשארה לשבת אלא נרכנה קדימה כמו מישהו שמוכרח פתאום להקיא, וראשה התנגש ברצפת הפרקט. צליל החבטה הרם החזיר את מרקוס למציאות: בלי להתמהמה ניגש למערכת הסטריאו והדליק אותה. מוזיקה עוזרת לו לחשוב.

הוא לא יכול פשוט להשאיר את הגופה שרועה על הרצפה, כי גופות משתנות, פני השטח שלהן אינם יציבים כמו אלו של בני אדם חיים. ביסודו של דבר מעייניהן נתונים רק לדבר אחד: להתפרקות. כדי להיעלם לחלוטין הן זקוקות למצע נוח לחילוף חומרים, אדמת יער, למשל, או בִּצה. משהו שאיתו הן יכולות להתמזג לאטן. ואילו כאן אין משהו כזה, לכן היה עליו למצוא פיתרון. הוא לקח את השלט הרחוק והגביר את המוזיקה.

הוא נזכר שלא מזמן החביא מטוס הרכבה גדול מאחורי הרדיאטור. זה היה בשבוע שעבר, ההורים שלו באו לביקור והוא לא רצה שהם יראו את המטוס. מאחורי הרדיאטור יש הרבה מקום, אבל האם אפשר יהיה לדחוק בחלל הזה גם גוף של אישה מבוגרת? מרקוס הביא סרט מדידה ומדד את הגופה. טוב, אין ברירה אלא לנסות.

חצי שעה התאמץ וניסה, אבל בסוף תמיד הציץ הראש או פלג הגוף העליון מאחורי הרדיאטור. ובכל זאת: הצלחה חלקית. זמן מה פשוט ישב מרקוס על הרצפה, נשען על הקיר ובהה ניכחו. ממה הייתה יכולה האישה למות? הוא לא גילה שום סימני חניקה או שטפי דם. מה שזה לא היה, נראה שהגוף שלה לא נפגע מכך. אולי הורעלה. ואולי מתה מוות טבעי. אבל היא עדיין צעירה מאוד, מרקוס העריך שגילה בין עשרים וחמש לשלושים.

הוא קם על רגליו והתמתח. לא, זה נראה איום ונורא. המטוס להרכבה היה בטוח מאחורי הרדיאטור, אבל את הגופה יראה בקלות כל מי שיכנס לחדר. הוא צריך לחשוב על מחבוא אחר.

בזמן שסקר בעיני רוחו את פינות המסתור בדירתו, משך את הגופה מאחורי הרדיאטור. מכיוון שהייתה עירומה, גרם לה נזק בכמה מקומות מהמשיכות והטלטולים חסרי הסבלנות שלו. צלעות הרדיאטור חתכו בעור החיוור משל היה חמאה, אבל רק מעט דם זב כי הלב הרי לא פעם יותר ובכלי הדם לא היה יותר לחץ. למרות זה נותרו כמה כתמים מכוערים על הרצפה ואפילו על הרדיאטור. מרקוס הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית לחה וניקה את צלעות הרדיאטור. אביב עכשיו, ואם יניח לנוזל הגוף להתייבש, יסריח הרדיאטור כשידליק שוב את ההסקה בחורף הבא.

הוא תפס בזרעותיה של הגופה וגרר אותה בחזרה לסלון. שוב השאיר הדבר כמה סימנים, הפעם סימני גרירה אדמדמים ארוכים. בניד ראש הוא הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית שנייה והתחיל לקרצף. לפעמים הוא באמת רפה שכל, מפגר ממש. כדי שלא יקרה שוב דבר כזה, עטף את הגופה במגבות גדולות מכף רגל ועד ראש. ככה גם היה הרבה יותר קל לגרור אותה על רצפת הפרקט.

המוזיקה במערכת הסטריאו נדמה, וקריין הכריז מה שמם של האנשים שמאחורי הבס, התופים וחליל הצד.

בלילה השאיר מרקוס את הגופה העטופה לשכב באמבט. למחרת בקושי התעורר בזמן כי בחלומו חשב שצלצול השעון המעורר הוא קרקורי הפרידה העצובים של קרפד שנשלח בחללית קטנה לחוג במסלול לווייני סביב כדור הארץ. נשאר לו זמן רק לארוחת בוקר קלה, אחר כך נסע באוטובוס לעבודה. לפנות ערב חזר הביתה.

כבר כשנכנס חש בריח. הוא לא היה חזק מאוד, אבל הוא היה נוכח. הוא הלך אל חדר האמבטיה. הגופה שכבה שם כמו אתמול בערב, רק על המגבת שעטפה את פניה התפשט כתם שהזכיר קצת בצורתו עלה אֶדֶר.

יומו במשרד היה מייגע, ובדרך כלל היה מרקוס שמח להיכנס עכשיו לאמבט, להשתרע במים החמים, לשכשך את אגודליו, ולשקע לאט את כל הדאגות שחגו בראשו בגבעות הקצף המְרַחֲשוֹת. היום אולי יצליח איכשהו לדלג על טקס הרחצה היומי הזה, אבל כפיתרון לטווח ארוך אי אפשר כמובן לשאת את המצב הזה. כבר עכשיו התחיל להיות עצבני. הוא משך את הגופה אל מחוץ לאמבט ורחץ אותו. הוא גמר כמעט את כל חומר הניקוי שבבקבוק לפני שהרגיש שיהיה מסוגל להיכנס לאמבט עירום בלי לקבל בחילה.

אבל לפני שנכנס לטבול באמבט ניגש לטפל בגופה ולהכניס אותה לארון הבגדים הריק למחצה שעמד בחדר העבודה שלו. מוזר שלא חשב על זה קודם. ככלות הכול כבר העמיד שם פעם שורה שלמה של וילונות גלילה מקופלים (עם החוט הלבן שבצבץ למעלה הם נראו כמו מקלות דינמיט). הגופה התאימה יפה לחלל הארון, אבל בכל פעם שניסה מרקוס לסגור את הדלת, היא נפלה החוצה והוא נאלץ לתפוס אותה. כמו בפגישה מחודשת אחרי זמן רב היא נפלה על צווארו. לבסוף קיבע את פרקי ידיה בנייר דבק לדופן הפנימית של הארון ואטם בנייר הדבק גם את פתח האיוורור של הארון עד שהרגיש שכל העסק יוכל להישאר ככה לפחות כמה ימים.

הוא הספיק להיות בחדר האמבטיה ולשחק עם ראש המקלחת בקושי שלוש דקות, ואז שמע את החבטה. הוא סגר את המים והקשיב. הכול היה שקט, אבל מה זה עוזר לו, הוא כבר הבין מה קרה. הוא  יצא מהאמבטיה עירום למחצה וחזר לחדר העבודה.

המראה שנגלה לעיניו – האישה שכבה מעוקמת נורא, חציה עוד בתוך הארון וחציה לפניו – המראה היה מגוחך כל כך, שמרקוס פלט שאגת עיטוש, שלא נגרמה מגירוי יתר של שכבת הריר באפו אלא מגירוי יתר של הדימיון שלו.

לפני שיכול היה להרים אותה, היה עליו להתיר את הפיתול שהייתה נתונה בו, כן, ממש פיתול, כי היא… אלוהים, אפילו נערת גומי לא הייתה מעלה על דעתה תנוחה כזו. אבל זו גופה, אמר בלבו, לא משהו חי. אי אפשר להחיל כאן את אותן אמות מידה.

אולי מוטב היה להשאיר את הגופה כמות שהיא, פקעת של ידיים ורגליים, וגֵו שבמקומות רבים כבר החל להיבקע. ככה יהיה, על כל פנים, קל יותר להעביר אותה ממקום למקום, אבל ברור שככה היא גם תופסת יותר מקום מאשר במצב פרושׂ.

השטיח בסלון של מרקוס היה מהסוג העתיק והמכובד. הא כבר נשא עליו דורות רבים, טפיפות רגלי ילדים התבגרו עליו לצעדי זִקנה כבדים ואחראיים, הוא אירח זוגות נשואים וברכות אבלים, הדגם שלו העסיק את החוש הגיאומטרי של עשרים איש בערך, אולי אפילו יותר, הוא שרד מלחמות עולם ותקופות של אופוריה ושל כאוס מלא השראה, בקיצור – זה היה שטיח שלא פשוט דוחפים מתחתיו מין גופה.

מרקוס ידע זאת. הוא ידע זאת היטב ובכל זאת לא עלה בדעתו שום פיתרון אחר. הכול כבר ניסה, את הארון, את הרדיאטור, את האמבטיה. חוץ מלהעמיס את הגופה על הכתף ולזרוק אותה מהחלון לא נותרו לו הרבה אפשרויות. וחוץ מזה, הזמן דחק.

בשתי ידיים הרים את השטיח הכבד, ובדחיפות רגליים בעט את הגופה אל האזור הבהיר יותר במקצת של רצפת העץ. לוחות הרצפה האלה, שקרן אור לא שזפה אותם ורגל אדם לא דרכה עליהם, היו בוודאי החלק הפגיע ביותר, האינטימי ביותר בדירה. לקח לו לא מעט זמן עד שהצליח לדחוף את הגופה למקום הנכון ולפרושׂ עליה את השטיח. האריג המדיף ריח של עבר ושל עור נעליים כיסה לגמרי את הגוף הזר וכמו העלים אותו במעשה כישוף. תחושת הקלה גדולה התפשטה בו, ומרקוס כמעט מחא כפיים בקול.

גבעת השטיח החדשה נראתה קצת כמו דגם תלת-ממדי של מפה טופוגרפית. התלים שיצר הגוף של הגווייה הקבילו במדויק לדגם הקונצנטרי של השטיח. האזורים הכהים ביותר היו מונחים על הנקודה הגיאוגרפית הגבוהה ביותר (הכתף, שתמיד בלטה קצת כלפי מעלה כשהגופה שכבה על הגב). זה נראה כמעט כאילו הכול אורגן כך במכוון כדי להקל את ההתמצאות.

זה היה, בלי ספק, הפיתרון הטוב ביותר עד עכשיו. הבעיה היחידה הייתה לעבור מעל הגופה, ושוב ושוב הוא היה מועד על השטיח המגובנן. לכן העביר מרקוס את שולחן הכתיבה הגדול שלו, שבלאו הכי מעולם לא שימש לדבר מה משמעותי, מחדר העבודה אל הסלון והעמיד אותו בדיוק מעל רכס השטיח. ככה לפחות לא ימעד יותר. אמנם מיקומו של השולחן באמצע החדר לא היה טוב במיוחד, אבל אולי עכשיו יתיישב אליו לעתים קרובות יותר ויעבוד על הניסיונות הפואטיים שלו, שמצד אחד לא עלו לו במאמץ רב, אך מצד שני גרמו לו ייסורים בגלל חוסר התוחלת הגלוי שלהם.

זה לא נראה רע בכלל. גבעה קטנה באמצע החדר… ומעליה שולחן. אם לא יצליח להציף את השולחן בדפים כתובים, פשוט יפרוש עליו מתישהו מפה ארוכה, כזו שמגיעה עד הרצפה.

העניין טופל, חשב מרקוס והלך למטבח. מוכרחים להרים כוסית לכבוד הסיום המוצלח של תלאות היומיים האחרונים. אחרי שקרא בהיסח הדעת כמה תוויות, בחר בקברנה סוביניון, בקבוק שתכולתו אדומה כהה.

רק כשכבר חזר לסלון, שהשולחן תפס בו עכשיו מקום בולט ומרכזי ויצר נקודת כובד רגשית חדשה בחדר, רק אז הבחין שהביא איתו שתי כוסות יין. בכל צעד הן נקשו זו בזו והשמיעו צליל פעמוני באצבעותיו העדינות שאחזו את צווארי הזכוכית הדקים.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Liebe zur Zeit des Mahlstädter Kindes by Clemens J. Setz. © Suhrkamp Verlag Berlin 2011.

*דימוי: Fábio Magalhães

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, עד כמה שמשהו מעולם המדע יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו, עד כמה שמשהו מממלכת המתים יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו. הפרגוד הזה אמנם אינו מוצג לראווה במוזיאון לתורת התברואה והרפואה והתרופות, אבל בכל זאת מוצג שם פרגוד שנבנה באותה צורה. את לחצני המצוקה שמתאימים לפרגוד הזה עדיין אפשר למצוא ולקנות היום במעט כסף, אחרי יותר משמונה עשורים, אצל סוחרים בציוד טכני ישן לא רק באוסטריה, אלא גם במקומות רבים במרכז אירופה שלנו, שקמה לה לתחייה, למרבה השמחה.

מאחורי הפרגוד, מאחורי שעוונית ומאחורי קורות עץ ערבה מסוידות בלבן, כאשר ראשו המאפיר נמצא מתחת ללחצן של פעמון המצוקה, בערך במרחק של זרוע אחת ממנו, שוכב בלילה שבו מתרחשת המעשייה איש בן יותר משישים במיטה, איש שבשעתו כבר היה ידוע, ושכעבור זמן לא רב עתיד להיות מפורסם, והיום, זמן רב אחרי מותו, עדיין מרבים לשבחו, ובאותו ערב אביבי חמים בווינה הוא אך זה נותח. האיש מחרחר בשקט. הוא יודע: כבר בלילה, אחרי שלוש או ארבע שעות מנוחה, הוא עתיד להשתחרר אל משפחתו, והיא תטפל בו.

לא מפריע לו ולא מרגיז אותו שהמקום שהוקצה לו משמש פתרון זמני, שהוא שוכב בחדרון של גרוטאות. הוא יודע, מן העבודה שלו עצמו, איך מתנהלים הדברים בבתי חולים, ועד כמה חסרות חשיבות הפריווילגיות אם יש צורך להסדיר דבר מה ביעילות ובמהירות. השאירו אותו פה פשוט בשל הטיפול האמבולטורי שעבר. הוא עצמו עמד מראש על כך שיעבירו אותו לביתו במכונית כמה שיותר מהר.

הוא מחרחר, משתעל ובולע דם טרי. זה הדם מפצע הניתוח שעבר, עמוק בתוך פיו. פרופסור שקשור עמו בקשרי ידידות, איש אמונו, אדם שהכירורגיה הכללית היא שגרת יומו, הוציא מתוך הפה את אחד הגידולים, שאשמים בהם הסיגרים שהאיש כה אהב לעשן. הגידול הזה פלש אל תוך הרקמה עמוק יותר מששיערו תחילה. רב המנתחים גם לא העריך נכונה את ההשלכות של החתך שעשה, חתך שהלך והעמיק. המנותח שהושאר לבדו ונחלש מחמת אובדן הדם וסכנת העילפון מרחפת מעליו, מבין אט אט את חומרת המצב. שכן הוא עצמו רופא, הוא עצמו פרופסור.

הדימום מאיים לשים קץ לחייו. במעשה רצוני במלוא מובן המילה, במאמץ אחרון של כוח, הוא מרים בייסורים את זרועו הימנית, מגשש על פני הקיר החלק מצבע שמן, חש בכפתור הפעמון ולוחץ על ציפוי הפלסטיק שלו. אבל הכפתור לא פועל. לשונית הפח שאמורה לסגור את המעגל החשמלי בין חוטי החשמל נשברה יום לפני כן לשניים, כאשר חולה אחר שהושאר פה הזעיק עזרה. אותו אדם אחר שאינו מוכר לנו קיבל עזרה בתוך דקה; אולם במקרה החירום הגדול והאילם שלנו, עולה מפלס הדם בלועו של החולה שלנו עד כדי סכנת מוות. גרונו של החולה, שחלש מכדי לקרוא לעזרה, עוד מצליח בקושי לבלוע את כל הדם. האפשרויות הן למות מחנק או מדימום. הדוקטור המסוחרר, הרופא לשעבר, שברח מזמן אל תוך שבילים של מדע שהמציא בעצמו, מנסה לשווא להזדקף, ואז הוא מנסה להסתובב, גם זאת לשווא. לשרירים האחראים לתנועות האלה כבר חסר כוח. רק עיניו של הדוקטור סוקרות בצייתנות את התקרה הכהה, ואחר כך את הפרגוד, והנה הן מבחינות ביוֹדִי שמציץ מעֵבר לפינה של השעוונית.

יודי מרייר. יודי מרייר כמו תמיד, יודי הקטן מרייר – הוא לא יכול אחרת! הוא מרייר יותר מאשר לא מעט. יודי מתגרד כי הוא אוהב לעשות זאת, הוא מתגרד בראשו הגדול והמגולח למשעי בדייקנות. הוא מניח לחוט הריר להתארך, ומתבונן ומחדד את אוזניו. מן החך מפכה הדם. מי יודע מה יודי חושב. מילא, אנשים כמונו לא יכולים לקוות היום לדעת יותר מזה: יודי קטן הקומה וכחוש החזה מכיר כבר מזמן לפני ולפנים את המדע המודרני ואת השפעתו על הגוף. כל חייו עד כה, כל שלושים ושלוש שנותיו, לא יצא מבית החולים הכללי אל וינה. הנזירות לקחו אותו תחת חסותן כשהיה תינוק, אחרי שאמו, רקדנית הונגרייה על חבל, אישה דקת גזרה ועדינה במידה בלתי רגילה, גבוהה אך בקושי מעמיתיה בממלכת ליליפוט! – מתה במהלך חבלי הלידה בלי להשמיע שיר ובלי להשמיע צליל.

הפרופסור שבולע את דמו, הפסיכולוג הווינאי הנכבד שלנו, כמובן רואה מיד, במבט ראשון, איזה טיפוס של איש ננסי עומד לפניו. הוא חושב על אימבציליות, הוא חושב "תת-תריסיות מולדת", הוא חושב במעין כפייה על פיגור חסר תקנה ועל מלמול טיפשי שאין בו מילים, ובו בזמן על הקדמה של הרוח, שפה, בחדרון הגרוטאות הזה, היא עוצרת את נשמתה בסנכרון איתו, כאילו שם המשחק הוא לספר בדיחה מוצלחת עד אימה.

החדרון הוא ממלכתו של יודי. פה, בין אוסף של כל מיני חפצים שהושארו מאחור, יש ליודי, בעל האיברים העדינים והגולגולת הנפוחה, את המיטה הקטנה שלו מאחורי אחד הפרגודים, מאז שהוא יכול להתלבש ולהתפשט לבדו. פה עומד הכיסא שעל משענתו יודי פורש את חולצתו ואת מכנסיו. פה, במעמד מסולסל ויפה, ניצבת קערת המים שבה יודי שוטף מדי ערב את הנזלת מאפו הקטן ואת הריר מן השפתיים האילמות. פה מנמנם יודי וחולם את החלומות של יודי, לאחר שעזר לאורך הפרוזדור, מעלה, מטה, בניקיון, בסידור ובהחלפת מצעים, במרץ ילדותי ובחריצות ללא לאות.

מי יודע מה יודי שלנו חושב. הראש האפור הקשיש חושב עוד פעם ועוד פעם, במעגלים חסרי נשימה, על הפעמון המקולקל ועל הלעג הארצי כל כך שקלקול הפעמון לועג עכשיו לו ולתורתו הצעירה, כשהנה כבר נדחפת ידו השמאלית של יודי אל תוך השיער הדביק מזיעה, ידו הימנית חומקת מתחת לאחד מבתי השחי, אוחזת בחוזקה בחולצה רטובה, וכל עשר אצבעות הידיים היוֹדִיוֹת – הריר ניתז מפיו של יודי! – מטים ראש ופלג גוף עליון הצידה. בהקלה פולט ההוגה, הפרשן והמייסד של פולחן ארוך שנים את דמו מעבר לשולי המיטה על רצפת הלינולאום של החדרון. נשמע צליל של התזה! הצליל ברור וקולני בצורה כה נהדרת, שכולנו יכולים לשמוע אותו.

ואז יוצא יודי שלנו לדרכו במהירות עצומה. הוא רץ בשיא המהירות כדי להזעיק מיד עזרה. בקשת יפה וגבוהה ניתז הריר מפיו של יודי. הוא ממהר לדרכו, במורד הפרוזדור, עוד מעט ימשוך בשרוולה של אחת מן האחיות החבושות בשביס לבן, הוא ימשוך אותה אל החדרון שלו בשרוול המעומלן, מפני שהיא לא תבין מה רצונו, ויעמוד איתה בתוך שלולית הדם של האיש שעכשיו איבד את הכרתו באושר ואין לו דאגות.

הדוקטור זיגמונד פרויד ניצל, לאחר מכן נותח עוד כמה וכמה פעמים בחניכיים ובלסתות, וחי עוד עשור וחצי עם שתלים בפיו ובלועו לחילופין, כדי לחזות במפעלו גדל ומתפתח, ועישן אינספור סיגרים. כל עוד המילים של המפעל הזה מיוסדות באמת, יוסיף יודי הקטן שלנו לרוץ, רגליו הקטנות והעקומות יהדסו, עור סוליות נעליו השחוקות יטופף על אבן, פרקט ולינולאום, והוא יוסיף לרוץ, ולמרחק זה ולא יותר, יותיר חוט הריר של יודי את שביל עקבותיו המנצנץ בכל משפטי מעשיית הגמדים הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Logik der Süße by Georg Klein. Copyright © 2010 Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg.

"אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר," אמר האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר.

האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר אמר: "אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר."

קל לומר את זה.

קל לומר את זה.

והנה כבר צלצל הטלפון.

ובמקום לתלוש את התקע של הטלפון מהשקע בקיר, מה שהיה עליו לעשות מפני שלא רצה לדעת יותר שום דבר, הרים את שפופרת הטלפון ואמר את שמו.

"שלום," אמר האחר.

וגם האיש אמר: "שלום."

"מזג אוויר יפה היום," אמר האחר.

והאיש לא אמר: "אני לא רוצה לדעת את זה". הוא אפילו אמר: "כן, כמובן, היום מזג האוויר יפה מאוד."

ואז אמר האחר עוד משהו.

ואז אמר האיש עוד משהו. ואז הניח את השפופרת במקומה, והתרגז מאוד, מפני שעכשיו ידע שמזג האוויר יפה.

כעת בכל זאת תלש את התקע של הטלפון מהשקע שבקיר וקרא: "גם את זה אני לא רוצה לדעת, ואני רוצה לשכוח את זה."

קל לומר את זה.

קל לומר את זה.

שכן מבעד לחלון זרחה השמש, וכשזורחת השמש מבעד לחלון יודעים שמזג האוויר יפה. האיש הגיף את התריסים בחלונות, אבל כעת זרחה השמש מבעד לחרכים.

האיש הביא דפי נייר, הדביק אותם על הזגוגיות שבחלונות וישב בחושך.

וכך ישב זמן רב, ואשתו הגיעה, ראתה את החלונות עם הניירות שמודבקים עליהם ונבהלה. היא שאלה: "מה זה צריך להיות?"

"זה אמור להרחיק את השמש," אמר האיש.

"אז לא יהיה לך אור," אמרה האישה.

"זה חיסרון," אמר האיש, "אבל מוטב כך, כי אם אין לי שמש, אמנם אין לי אור, אבל אז אני לפחות לא יודע שמזג האוויר יפה."

"מה יש לך נגד מזג האוויר היפה?" אמרה האישה, "מזג אוויר יפה משמח."

"אין לי," אמר האיש, "אין לי שום דבר נגד מזג אוויר יפה, אין לי שום דבר נגד מזג אוויר. אני רק לא רוצה לדעת מה מזג האוויר."

"אז אם כך, לפחות תדליק את האור," אמרה האישה, והיא רצתה להדליק את האור, אבל האיש תלש את המנורה מהתקרה ואמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת, אני גם לא רוצה יותר לדעת שאפשר להדליק את האור."

לשמע הדברים האלה בכתה אשתו של האיש.

והאיש אמר: "העניין הוא שאני לא רוצה יותר לדעת שום כלום."

ומפני שהאישה לא יכלה להבין זאת, היא לא בכתה עוד והשאירה את בעלה בחושך.

ושם נשאר האיש זמן רב מאוד.

והאנשים שבאו לביקור שאלו את האישה היכן בעלה, והאישה הסבירה להם: "העניין הוא כזה, הוא יושב בחושך, זה העניין, והוא לא רוצה יותר לדעת שום דבר, זה העניין."

"מה הוא לא רוצה יותר לדעת?" שאלו האנשים, והאישה אמרה:

"שום דבר, שום כלום הוא לא רוצה יותר לדעת.

"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא רואה, כלומר, מה מזג האוויר.

"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא שומע, כלומר, מה שהאנשים אומרים.

"והוא לא רוצה יותר לדעת את מה שהוא יודע, כלומר, איך מדליקים את האור.

זה המצב," אמרה האישה.

"אה, זה המצב," אמרו האנשים, ולא באו עוד לביקור.

והאיש ישב בחושך.

ואשתו הביאה לו את האוכל.

והיא שאלה: "מה אתה לא יודע יותר?"

והוא אמר: "אני עדיין יודע הכול," והוא היה מאוד עצוב, כי עדיין ידע הכול.

לשמע הדברים האלה ניסתה אשתו לנחם אותו ואמרה: "אבל אתה הרי לא יודע מה מזג האוויר."

"מה מזג האוויר אני לא יודע," אמר האיש, "אבל אני עדיין יודע איך מזג האוויר יכול להיות. אני עדיין נזכר בימי גשם ובימי שמש."

"אתה תשכח את זה," אמרה האישה.

והאיש אמר:

"קל לומר את זה.

קל לומר את זה."

והוא נשאר בחושך, ואשתו הביאה לו את האוכל מדי יום, והאיש הביט על הצלחת ואמר: "אני יודע שאלה תפוחי אדמה, אני יודע שזה בשר, ואני מכיר את הכרובית; והכל לשווא, אני תמיד אדע הכול. וכל מילה שאני אומר, אני יודע."

וכשאישתו שאלה אותו בפעם הבאה: "מה עוד אתה יודע?" אמר: "אני יודע הרבה יותר ממה שידעתי קודם, לא זאת בלבד שאני יודע מה הוא מזג אוויר יפה ומה הוא מזג אוויר גרוע, עכשיו אני גם יודע איך זה כשאין מזג אוויר. ואני יודע שכשחשוך לגמרי, עדיין לא חשוך מספיק."

"אבל יש דברים שאתה לא יודע," אמרה אישתו ורצתה ללכת, וכשעצר בעדה אמרה: "העניין הוא שאתה לא יודע איך אומרים 'מזג אוויר יפה' בסינית," והיא הלכה וסגרה מאחוריה את הדלת.

ואז החל האיש שלא רצה לדעת יותר שום דבר לחשוב. הוא באמת לא ידע סינית, ולא הייתה כל תועלת בכך שאמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת," כי הרי עדיין לא ידע סינית כלל.

"עלי לדעת קודם את מה שאני לא רוצה לדעת," קרא האיש, פתח את החלונות לרווחה והרים את התריסים, ולפני החלון ירד גשם, והאיש השקיף אל תוך הגשם.

ואז הלך העירה, כדי לקנות לו ספרים על סינית, והוא חזר וישב במשך שבועות לפני הספרים האלה וצייר סימני כתב סיניים על הנייר.

וכשהאנשים הגיעו לביקור ושאלו את האישה על בעלה היא אמרה: "העניין הוא כזה, עכשיו הוא לומד סינית, ככה זה."

והאנשים חדלו לבוא לביקור.

אבל חולפים חודשים ושנים עד שיודעים סינית, וכשידע האיש סוף סוף סינית, אמר:

"אבל אני עדיין לא יודע מספיק.

אני צריך לדעת הכול. רק אז אוכל לומר שאני לא רוצה יותר לדעת את כל זה.

אני צריך לדעת מה הטעם של היין, מה הטעם של יין גרוע ומה הטעם של יין טוב.

וכשאני אוכל תפוחי אדמה אני צריך לדעת איך מגדלים אותם.

אני צריך לדעת איך נראה הירח, כי כשאני רואה אותו אני עדיין לא יודע כלל איך הוא נראה, ואני צריך לדעת איך מגיעים אליו.

ואת השמות של החיות אני צריך לדעת, ואיך הן נראות אני צריך לדעת, ומה הן עושות והיכן הן חיות."

והוא קנה לעצמו ספר על הארנבים, וספר על התרנגולות, וספר על החיות ביער, וספר על החרקים.

ואז קנה לעצמו ספר על הקרנף.

והוא חשב שהקרנף יפה.

הוא הלך לגן החיות ומצא שם את הקרנף, והקרנף עמד בתוך מתחם גדול ולא זז.

והאיש ראה בדיוק כיצד הקרנף מנסה לחשוב ומנסה לדעת משהו, והוא ראה איזה מאמץ גדול זה גורם לקרנף.

ובכל פעם שעלה דבר מה בדעתו של הקרנף הוא החל לרוץ מרוב שמחה, רץ שניים, שלושה סיבובים במתחם שלו, ובתוך כך שכח את מה שעלה בדעתו, ואז נשאר לעמוד במקומו זמן רב – שעה, שעתיים – וכששב ונזכר במה ששכח, החל שוב לרוץ.

ומפני שהקרנף תמיד החל לרוץ מעט מוקדם מדי, בעצם לא עלה בדעתו דבר.

"קרנף אני רוצה להיות," אמר האיש, "אבל אני מניח שעכשיו מאוחר מדי לזה."

ואז הלך האיש הביתה וחשב על הקרנף שלו.

ושוב לא דיבר על שום דבר אחר.

"הקרנף שלי," אמר, "חושב לאט מדי ומתחיל לרוץ מוקדם מדי, וככה נכון," ותוך כדי שדיבר, שכח  האיש את כל מה שרצה לדעת, כדי לרצות לא לדעת זאת עוד.

והוא חי את חייו כמו קודם.

אלא שעכשיו ידע סינית.        


                               

*הסיפור לקוח מתוך: Kindergeschichten by Peter Bichsel. © Suhrkamp Verlag Frankfurt am Main 1997.

*דימוי: ג'ואנה קלר

אצלי, בדירה שלי, באותם שלושה חדרים מסודרים ונאים שהם קנייני שלי ושלי בלבד, חי ילד קטן וממרר לי את החיים. אני לא מצליחה להיפטר ממנו, עד כדי כך נקשרנו כבר. אבל ברצון הייתי תופסת אותו, את הילד הקטן הזה, הקל הרבה יותר מדי, הכמעט נעלם – ברצון הייתי תופסת אותו וזורקת אותו מחוץ לדלת או בעצם הייתי מעדיפה להטיח אותו בכל כוחי בקיר הלבן שלי כדי לראות וגם כדי להיווכח שהוא מתנפץ עליו.

אבל אין לי לב לעשות את זה. מאז שהילד גר אצלי, שותה מהכוסות שלי, מתכרבל בפינת המיטה שלי או יושב על אדן החלון שלי במטבח, גומע חלב ומנענע את רגליו ומסתכל עליי, ורק מסתכל וכלום, לא מוציא אף מילת הסבר, ואז – לעתים קרובות מדי, למרבה הצער זה קרה לעתים קרובות מדי, אולי ארבע או חמש פעמים – אני צועקת עליו מרוב ייאוש, מנסה להגיע אליו בצעקות ״לך, תסתלק, תעזוב אותי סוף סוף בשקט!״, והוא מוסיף לשבת בשקט בלי להניד עפעף, לכל היותר צוחק בלבו צחוק שקט – מאז אני מתייסרת ואין לי לב לסלק את הילד הנורא הזה מהדירה שלי. יש לזה סיבות.

הילד הופיע לו ככה פתאום וכרע מאחורי דלת חדר המגורים. הוא מלל בלי הרף בשערו השחור הפרוע שכיסה חלקים נרחבים מעור פניו הצלול. מיד הבחנתי שהוא זקוק לעזרה ולא רציתי להתעכב בשאלות מיותרות. הוא רעד בכל גופו והיה לבוש בגדים מרופטים. הרמתי אותו, ומיד תפסו בי ידיו של הגוף מזה הרעב וביקשו לאחוז בכתפיי, נדהמתי מן הכוח שהיה אצור באבריו התשושים. כל אותו הזמן לא משו ממני שתי עיניו השחורות הגדולות אפילו לשנייה, הן בהו בי, ורגע קט הרגשתי כאילו הילד מבקש להיכנס לתוכי, אבל לא היה זמן להרהורים או לחקירות כי הרי צריך היה לדאוג לילד!

באמת, חששתי שבכל רגע הוא יקרוס לנגד עיניי. הגוף הקטן היה מצונן, החולצה מרופטת בכתפיים, מתחתיה ראיתי עור פצוע שהיה אדום ומבוקע. נשאתי אותו אפוא אל חדר האמבטיה שלי, בדרך הוא לא הסיר ממני את מבטו בלי לומר מילה, ומולל בין האצבע והאגודל של ידו השמאלית את החוט הרפוי של כפתור בכיס החזה של החולצה שלי.

הושבתי אותו על שרפרף ומילאתי את האמבט במים. האריחים התכסו אדים. הילד קיפל את ברכיו, השפיל את ראשו ובחן בביקורתיות את ההכנות שלי. אבל היה הכרחי לרחוץ אותו. צר היה לי על הפצעים, שבוודאי צרבו נורא, באמת היה לי צר, אני כמעט רוצה לומר שזה כאב לי – בקושי אפשר היה לשאת את מבטו של הילד. לכן נמנעתי מלהסתכל עליו, ואחרי הרחצה מיהרתי למשוח את הפצעים במשחה וגם לחבוש אותם. עכשיו הילד היה צריך ללכת לישון.

הצעתי לו מיטה בסלון, באמת מיטה נוחה וחמימה. בשעה שפרשתי את הסדין, החלטתי שמחר תהיה לנו הזדמנות לדבר על כל השאלות החשובות. כל הזמן הזה עמד הילד מאחוריי והציץ במבט מלוכסן במקצת בין רגליי ואחז בהן כמעט בחוזקה. לקחתי את הילד וכיסיתי אותו. לפני שיצאתי מהחדר וידאתי שלא יכול להיכנס מאיפשהו משב רוח קר, לשם כך הקפתי כמה פעמים את החדר. יש משהו נעים בלהיות בחברה, חשבתי לעצמי וביררתי אם הוא צריך עוד שמיכות או אולי אפילו בקבוק חם. אבל הילד רק ישב לו שם, זקוף ודחוק לקיר הקר. ״מה יש לך? אתה צריך משהו? אתה רוצה אולי ללכת עוד פעם לשירותים? אתה רק צריך להגיד, אני אנסה לעזור לך בכל עניין. אבל בבקשה ממך, תגיד לי מה יש לך! למה אתה מסתכל ככה, מה העניין?״

הילד הוסיף לשבת שם בלי אומר. בזוויות פיו נרקם חיוך קטן. הוא עקב אחריי בעיניו, הוא עפעף בקצב השניות, דקות ארוכות חלפו כך. התחלתי להבין.

הבנתי שהילד הזה פשוט בז למאמצים שלי. הצרור הקטן הזה, שנמסר לאחריותי בלי לשאול אותי, שבאמת הייתה לו החוצפה לגזול מזמני ומדירתי – או יותר נכון: להשתלט עליהם, בדיוק מפני שהיה צרור חסר אונים כל כך למראה – הצרור הזה בז לי ולעג לי. לעגו לא נראה בבירור על פניו, שבהם רק נמסך חיוך קטן. אבל בלבו הוא צחק עליי, לא היה בזה שום ספק. הילד צחק בכל הבוז שעשוי לקנן רק באדם שסבל ממנו מאז ומתמיד. מיהרתי ככל שיכולתי לצאת מהחדר ואיחלתי לו לילה טוב. אבל הילד לא ישן.

הילד לא ישן לעולם. הוא רק מסתכל.

נשכבתי אפוא במיטה, כיביתי את האור ורציתי – כמו שאני נוהגת לעשות בסוף כל יום – לעצום עיניים ולישון. אבל התהפכתי מצד לצד, הזעתי ודחקתי הצידה את השמיכות. הדם נע סחור סחור ברגליי. נשכבתי על הבטן, דבר שאני לא עושה אף פעם. פקחתי את עיניי והבטתי אל התקרה. אחר כך הסתכלתי הצידה, ושם היה הילד.

הוא עמד ליד המיטה והסתכל עליי מלמעלה. הזדקפתי. ״מה שוב קרה? אתה כנראה לא יכול לישון. אבל אני זקוקה לשינה! לפחות בלילה אתה צריך להניח לי! אתה בטח מבין שאני לא מסוגלת לעצום אפילו עין אחת כשאתה עומד לידי ומסתכל עליי מלמעלה! מה אתה מנסה להשיג ככה? תגיד – מה יש פה לצחוק? אתה מן הסתם צוחק על ההרגל שלי ללכת למיטה מוקדם כל כך ולישון רק על הגב – אני צודקת? בעניין הזה אני רק רוצה לומר לך, שלא אכפת לי מה אתה חושב על זה! יש לי משרה מלאת אחריות ואני צריכה לישון מספיק כדי שלא אעשה טעויות. אף פעם! אף פעם, אתה שומע? אף פעם בקריירה שלי, ב-15 השנים האחרונות שבהן אני עובדת בחברה הזאת, לא קרתה לי טעות רצינית, ואני מייחסת את זה לאורח החיים הבריא שלי! ולכן: אני באמת מוכרחה ללכת לישון עכשיו.״

תוך כדי דיבור נעמדתי במיטה ותמכתי את ידיי על מותניי כדי להבהיר לילד את עמדתי אחת ולתמיד. מכונית חלפה לפני החלון, אור פנסיה נשבר בתריסים הוונציאניים, הוטל בפסים אל חדר השינה שלי והאיר לרגע קט את הילד. באור הזה ראיתי, שכמוני גם הוא תומך את ידיו במותניו, זוקר קדימה את הבטן ומנענע אותה בצורה מגוחכת, כדי – ובזה אני בטוחה לגמרי – לחקות אותי חיקוי מרושע וערמומי.

״זה נראה לך עכשיו מצחיק במיוחד, מה? אתה כנראה חושב שתצליח לערער ככה את הביטחון שלי, אבל אתה לא תצליח! אני לא צריכה להאשים את עצמי בשום דבר, וגם אין לי שום סיבה להניח שלך אולי יש זכות לעשות את זה! המציאות היא בכלל לא כמו שאתה חושב. אני שונה לגמרי מכפי שאתה טוען שאני. חכה-חכה! אתה הולך עכשיו מיד למיטה שלך בסלון, בזמן שאני הולכת להכין לי עוד תה ואז סוף סוף לישון. קדימה, למיטה!״

ירדתי מהמיטה והלכתי בצעדים גדולים למטבח. הילד זינק אחריי ונתלה במכנסי הפיג׳מה שלי עד שכמעט איבדתי אותם בשעת ההליכה. כששוב הבטתי לאחור, כבר ראיתי את הילד יושב על אדן החלון.

באותו הלילה לא הניח לי הילד לישון כלל. בילינו אותו ביחד במטבח, בחשנו בכוסות תה, פסענו הלוך ושוב במסדרון הצר, עשינו הכול אותו הדבר עד שעלה השחר וגם אחר כך. הילד לא מש מצדי.

בימים הבאים למדתי להכיר אותו בכל רשעותו ורוע ליבו. על ביקורים לא היה מה לחשוב, כי הילד לא היה עומד בזה. לילד הזה, כך חשבתי, כך ביטא כל אחד ואחד מהמבטים שלו, יש בעיה בעיניים, שהיו ועודן שקועות עמוק בראשו, באותה גולגולת כחושה. פיו היה כמעט תמיד פתוח, כי הילד היה רעב תמיד. הוא זלל כל מה שנקלע אל בין אצבעותיו הגרומות. הילד מעולם לא שָׂבַע וגם לא שָׁמַן, אף על פי שזה היה נחוץ ביותר. לא הייתה לי ברירה אלא לספק לו אוכל די והותר, והדבר עלה לי במאמצים כבירים. הכנתי לו כל מזון שחשבתי שיערב לחכו ובמיוחד ישקיט את רעבו. הילד בלע הכול בחופזה. הוא מצץ את העצמות, ליקק את הצלחות, ומעולם לא נשארו שאריות ומעולם לא היה בזה די. כשלא הסתכלתי, כשלא שמתי לב רק לרגע אחד, מיד הוא ביקש לרוקן לי את הארונות. פעם אחת נכנסתי למטבח והוא ישב על ארגז הלחם, כמעט בתוכו. הוא ארב למשהו, ובעיניו, באותם חורים מלאי שְׁחוֹר, ראיתי שיותר מכול היה רוצה לזנק עליי. כמו קופיף רצה לקפוץ לי על הראש וללפות אותי שם בחוזקה.

מיום שגר אצלי הילד ופשוט לא עזב, התחלתי לשאול את עצמי שוב ושוב, מה צריך היה לקרות לילד הזה שהוא יהיה מורעב כל כך. שאלתי את עצמי מה יכולה להיות הבעיה איתו.

למה אתה מורעב כל כך, שאלתי אפוא בלי שום כוונה רעה. הילד לא ענה. הוא רק חייך חיוך לגלגני, הצטנף עוד יותר ומצמץ בעיניים. שוב ושוב שאלתי אותו, ויותר ויותר הרגשתי כאילו אני נושאת – דבר שהוא בלי ספק לגלג עליו בלי בושה כבר מההתחלה – כאילו אני נושאת באשמה כולה על רעבונו של הילד וכאילו בגלל זה חובתי העליונה לטפל בו.

״אנא ממך, אני רק דואגת לך, ובסופו של דבר זכותי לדעת מה הסיבה. אפשר אפילו לומר שמחובתך ליידע אותי. מה שוב מצחיק כאן?״ שאלתי אותו.

הילד נעמד על אדן החלון, וברשעות שגרמה לי כלימה גמורה, חיקה את מחוותיי. תפסתי לעצמי במצח, הוא חיקה אותי. התנשמתי, גם הילד התנשם. הייתי מוכרחה לבדוק אם הוא באמת מחקה אותי בכוונה, וכמבחן נעמדתי על רגלי השמאלית. בזהירות, תוך שהוא מכווץ את גבותיו העבותות ואוזר את כל הכוחות הטמונים בגוף המקלוני הזה, הרים הילד את רגלו השמאלית עד שעמד רק על אחת. אחר כך צחק, הסתכל עליי במלוא הגאווה וביטא את שמחתו, בעצם את נצחונו, בצווחה גבוהה קטנה.

צווחתי גם אני.

״די. מספיק עם זה!״

אבל הילד עמד בתנוחה הזאת דקות אחדות וראשו מאדים. הוא אגרף את כפותיו ודומה היה שהוא משקיע את כל כוחותיו כדי לעמוד על רגל אחת כמו שעשיתי אני קודם לכן. הנדתי בראשי. לבסוף הניח את רגלו על הקרקע, הניד בראשו גם כן, והסתכל בי במבט מרושע. מבטו היה כה מרושע, שהייתי חייבת לפסוע צעד אחד לאחור, כי מתוך עיניו פרץ כל המחסור שהיה בילד הזה וזינק עליי, ולא נשארה לי ברירה אלא להתרחק, כי ברגע הזה התחוור לי שהילד עם המחסור הרע והנורא הזה בגופו אינו יכול לנהוג אחרת מלבד לחדור לתוכי ולחפש שם את מה שנחוץ לו על מנת שיהיה מסוגל לכל הפחות לשרוד. הייתי צריכה להגן על עצמי, אבל גם לגונן על הילד. באמת, אחרת הוא היה מת על המקום.

הסתגרתי באמבטיה כדי להתרחק לזמן מה, ובערב סירב הילד בפעם הראשונה לאוכל שהכנתי לו. אבל זאת הייתה רק תחבולה מצדו. מאוחר בלילה תפסתי אותו במרווח שבין הדלת לארון המטבח. הוא ישב שם רכון ואכל חתיכת בשר נא שהוציא מהמקרר שלי. משהבחין בי, נשא את עיניו הכהות וניכר שעוד היה רעב, הוא הרים אליי את מבטו כאילו אני מאיימת על חייו וכאילו הוא רוצה בתמורה את חיי. שוב חשבתי שהוא רוצה לחדור לתוכי דרך העיניים. חשבתי שהילד הזה רוצה להיות החיים שלי כדי להיות בטוח סוף סוף. רצתי אל חדר השינה, נכנסתי למיטה והתכסיתי עד מעל לראש. נוכחותו של הילד הזה נעשתה בשבילי יותר ויותר בלתי נסבלת. לא רק שהוא עקב אחרי כל הזמן, דרש בכל רגע את תשומת לבי ועמד מיד שוב לצד מיטתי והסתכל עליי מלמעלה, לא, הילד הזה הצליח להשיג בסופו של דבר אפילו את זה שהוא יישן רק בשעה שאני שומרת עליו, ואילו אני רק נשארתי ערה ושמרתי.

בערב ההוא, שבו מתוך אובדן עצות משכתי את השמיכה עד מעל לראש כדי להיות סוף סוף לבד, הוא טלטל את ראשי והסיט את השמיכה הצידה. צרחתי עליו, ולא אכחיש שבאותו רגע איבדתי את הסבלנות.

״תסתלק כבר! לך! אני צריכה לישון, אחרת לא אוכל לעבוד כמו שצריך. תסתלק מיד מחדר השינה שלי!״

צרחתי את המשאלה שלי עד שהצטרדתי. הילד הסתכל עליי. הוא הביט בי במבט שקט בעוד אני משחררת לחץ בצעקות. צרחתי בעיניים עצומות, מתוך זעם, אבל גם כדי לחמוק ממבטיו של הילד. וכשפקחתי שוב את עיניי תוך כדי צרחות, ראיתי שהילד נשכב על הרצפה ונרדם. מיד השתתקתי. זמן מה הסתכלתי עליו. אחר כך אספתי אותו בזרועותיי – בשקט, כדי שלא יתעורר – ונשאתי אותו אל מיטתו. הנחתי אותו בין השמיכות וליטפתי את מצחו הלבן הקטן. הוא ישן. בהקלה אין קץ ובשמחה לקראת השינה שבתי על עקביי והלכתי אל חדר השינה שלי. כבר אחרי הצעד הראשון שמעתי את הילד נושם מאחוריי, הוא עמד ברגליים יחפות על הרצפה. החזרתי אותו למיטתו, כיסיתי אותו וישבתי בקצה המזרן עד שהוא נרדם. אני לא יודעת כמה פעמים החזרתי אותו למיטתו באותו הלילה, כיסיתי אותו וישבתי בקצה המזרן עד שהוא נרדם. לא ספרתי כי לא היה אפשר לספור. כנראה הלכתי כל הלילה מחדר לחדר, כי ברגע שקמתי כדי לעזוב את הילד הישן ולחמוק אל מיטתי, הוא כבר היה שוב אחריי.

בלילה ההוא התברר אפוא שהוא יכול לישון רק כשאני יושבת לידו ושומרת עליו במבט מרוכז, ושמיום שהוא גר אצלי הוא באמת לא ישן שינה של ממש אפילו פעם אחת. איזו ברירה הייתה לי מלבד לשבת לידו ולשמור עליו?

באמת, אחרת הוא כבר מזמן היה מת.

הסקתי מסקנות. הילד לא עלה במשקל והוא ישן רק בנוכחותי. לכן החלטתי לפנות לכמה רופאים ולבקש עזרה. מכיוון שהילד סירב ללכת איתי (הוא העדיף לשמור על המטבח ועל מלאי המזון), הלכתי לבד ותיארתי לרופאים את הבעיה. ישבתי על הכיסאות לפני שולחנות הכתיבה שלהם, מותשת, אפרורית ובפנים חיוורות ואמרתי את המילים שהכנתי מראש בידיעה שהמקרה הזה אינו פשוט ושיתכן שהרופאים לא יבינו אותי.

אמרתי: ״באתי למרפאה שלך כי גר אצלי ילד שגורם לי דאגות גדולות. ברור לי שיש לילד הזה איזשהו מחסור בסיסי ודוחק. הוא מתקשה לישון, ולא משנה כמה הוא אוכל, הוא לא מעלה במשקל. באמת שניסיתי הכול ולא חסכתי מאמצים. אני חוששת שהוא עלול למות. אני דואגת מאוד ומקווה לסיוע ממך.״

מאחר שהייתי מותשת, לחשתי כל מילה ומילה לחוד ורכנתי מעל השולחן כלפי הרופאים מפחד שמילה כלשהי לא תישמע. הרופאים הנהנו ושאלו שאלות. הם כתבו לעצמם הערות, ובזמן שכתבו הרימו שוב ושוב את מבטם אליי. הם חקרו אותי בנוגע להרגלי האכילה והשינה שלי. בהתחלה חשבתי שמדובר בשאלות שגרתיות, אבל הם הוסיפו לחקור עוד ועוד חקירות בלתי נחוצות על הרגליי. בעיניי הם התמקדו פחות מדי בילד שבגללו באתי אליהם. לא יכולתי שלא להניח שהם מפקפקים ביכולתי לטפל בילד כראוי. אחד הרופאים, רופא מוזנח מאוד למראה שלא התגלח לפחות שלושה ימים, והחלוק שלו היה תלוי עליו ברישול ולא היה מעומלן, ובצווארונו נראו בבירור כתמים, הרופא הזה רצה אפילו לשלוח אותי לבית הבראה! מרוב הלם, וגם כי לא ראיתי מוצא אחר, הטחתי את ראשי בשולחן, ואז הרמתי אותו ואמרתי לו בקול רם:

״מה אדוני חושב לעצמו? מי יטפל בילד כשאני אהיה בבית הבראה ולא אוכל להיות לצדו? נראה לי שאדוני לא מבין! לא באתי לכאן בשבילי, אלא מתוך דאגה לילד!״

הרופא הנהן והמליץ לי להירגע. אבל זעמי על חוסר היכולת שלו לתת לי עצה מקצועית הולמת היה גדול, ובאמת ששאלתי את עצמי איך הרופא הזה מעז לעמוד מולי במראה מוזנח כל כך. עזבתי אפוא לאלתר את המרפאה שלו, ובכעסי על הביקורים חסרי התועלת לחלוטין אצל הרופאים, נחפזתי בין תנועת המכוניות הצפופה לפנות ערב, לשוב הביתה אל הילד שלי.

מיד כשנכנסתי לדירה, בעצם כבר כשפתחתי את הדלת, ידעתי שקרה משהו. במסדרון הכניסה מעדתי אחרי צעד אחד על קופסת שימורים ריקה, שימורי פטריות כפי שהתברר לי בכעס. אילו היה מדובר רק בקופסה הזאת, לא הייתי מעוררת מהומה. אבל מסדרון הכניסה כולו היה מלא באריזות, אריזות של מוצרי מזון, וביניהן היו מונחות צלחות, בפינות היה מוטל סכו״ם, וככל שהתקדמתי בזהירות, בלי להאמין למראה עיניי, זה רק הלך ונעשה גרוע יותר. לחדר השינה לא רציתי להיכנס, כה גבוה היה מכשול האריזות הנערמות. לבי הלם, הלם בי, מתחתיו התכווצה הקיבה, והייתי מוכרחה – נחפזתי ומעדתי לתוך חדר האמבטיה. ראיתי שגם כאן נערמה האשפה, נרכנתי מעל האסלה והקאתי. בזווית עיני ראיתי את הילד יושב על שרפרף. עיניו קרועות לרווחה, רגליו משולבות לפני הבטן, שבוודאי פיטם זמן קצר קודם לכן, כך חשבתי בזמן שגופי טלטל אותי. התיישבתי מתנשמת על שפת האמבט, ואחרי שנרגעתי קצת, עברתי על פני הילד בלי לומר מילה ופסחתי מעל ערימת האי-סדר אל המטבח. רק שם התגלה לי מלוא היקפו של האסון. הארונות היו פתוחים, שאריות האריזות נערמו עד לברכיים. הילד רוקן את כל הארונות, הוא הוציא מתוכם הכול, עד אחרון מצרכי המזון, ואכל. עכשיו הגיעו מים עד נפש. הילד התנהג בדירתי כמו שודד וחיסל בלי לשאול אותי את מלאי המזון שלי, ועוד השאיר בלגן כזה שמעולם לא היה כאן, ומעולם גם לא היה קורה לולא חדר הילד הרע והאיום הזה אל בין דל"ת אמותיי. התהלכתי כה וכה וקיללתי, ואפילו חשבתי לעזוב מיד את הדירה ולעבור לגור במקום אחר. הילד עקב אחריי בדממה, בלי שהתייחסתי אליו. בלי לשלוח לעברו אפילו מבט התחלתי בניקיונות כי כבר היה מאוחר. אחרי שעות שבהן עברתי מחדר לחדר, פיניתי את האשפה וניקיתי אפילו את הפינות, הצלחתי סוף סוף להשיב את הסדר על כנו. צנחתי על המיטה שלי. הילד נעמד לידה ומולל את שערות ראשו השחור. כעונש החלטתי לא לתת לו אוכל היום. לא איחלתי לו אפילו לילה טוב, אלא פשוט התכסיתי לי ועצמתי חזק את העיניים. באמת חשבתי שאני מסוגלת לישון.

נשמע טפטוף, שמעתי בבירור טפטוף. הזדקפתי והסתכלתי סביב. הילד עדיין עמד באותו מקום למראשות המיטה שלי. אף על פי שפקדתי על עצמי לא להסתכל עליו, לא הצלחתי להימנע מזה. וגם רציתי לדעת מאין בא הטפטוף, שהלם עכשיו על הרצפה מהר יותר משהלם לבי בקרבי. ואז ראיתי שהוא נובע מעיניו של הילד. הילד עמד בלי נוע ובכה דמעות גדולות והן טפטפו על הרצפה. מיהרתי להתהפך על צדי וניסיתי לישון.

בדמדומי השחר שמעתי קול חדש. הוא בקע מכיוון דלת הדירה. זינקתי ממקומי, חציתי את מסדרון הכניסה וראיתי את הילד מתמתח ומנסה להגיע לידית הדלת. הילד רצה ללכת. תחת זרועו החזיק את הכרית שלו ואת הסדין שפרשׂתי לו על המיטה שלו. עיניו עוד נטפו דמעות. חשתי אליו והרמתי אותו על הידיים. כך החזקתי אותו וככה אני עדיין מחזיקה אותו. כי הילד הזה תמיד ישאר הילד שלי. לאן שלא ילך כדי למלא את מחסורו ולהשביע סוף סוף את רעבונו, הוא לעולם לא ימצא את מה שהוא מבקש. הוא נשאר כאן. הוא לא יניח לי יותר לישון, ולעד יוסיף לאכול את המזון שלי.

סתיו 2009

כחייל פרשים הגורר את רגליו (בהונות פנימה, עקבים החוצה, הברכיים לצדדים, האגן מטה), דידה היתוש סְְטַסִיק הביתה, בדרכו חזרה מחבישה אצל הקונדור הווטרינר אקוֹפ, שחבש אותו במקום שבו נעקץ בידי הפשפש מְסְטִיסְלַב, אחרת לא היה יכול ללכת, משום שהמקום העקוץ פעם והציק.

ברור מאליו שהיתוש סטסיק חלם על ארוחה חמה.

ואולם כשקרב לביתו, שמע את צעקותיה החנוקות של אשתו, היתושה טוֹמְקַה (רגע, רגע, כבר ייצֵא, חכי) וצעקה צרודה של מישהי, "אני לא יכולה".

היתוש סטסיק קפא לרגע, אבל נכנס לביתו וראה שהיתושה טומקה מורטת את שערות זְקָנָהּ של הצבוֹעה זויה, שערה, שערה (ניקוי קוסמטי של הפנים).

לשאלה על ארוחה חמה, ענתה טומקה בקוצר רוח: "לך לבִּיצה".

ללכת לביצה משמעו להגיע עד לביצה, לקטוף, אחר כך לסחוב, לשטוף, לנקות, לחתוך, למזוג, להדליק, להעמיד, לבחוש וכדומה, והאוכל עצמו יהיה מוכן רק כעבור ארבעים דקות, וגם יהיה שרוף ועם חול בשיניים.

תודה רבה.

הוא נאנח בצער, ועל רקע צעקותיה העמומות של אשתו ונהמתה של הצבועה זויה, שלף היתוש סטסיק את הבקבוקון הנכסף שקיבל מהחיפושית דודה לידה, המכונה "רקבובית", ונטל מנה ממה שנותר בו.

מיד נהיה הכול לרעש רקע, מלבד חצאית המיני המעכסת של החזירה אָלָה.

היתוש סטסיק פרץ בבכי, החל לשיר את הקטע האהוב עליו: "שוב לשם, אל ים הלהבות", וטס במהירות מן הבית לכיוון דיר החזירים, שוכח את כל פצעיו.

כאשר טמנה היתושה טומקה את שכרה במגף, והצבועה זויה הביטה בשמחה בעיניים מלאות דמעות בפרצופה הקירח, כבר כרכר היתוש סטסיק סביב החזירה אלה, ששכבה בתנוחה ביתית בלי שום חצאית, ושאל אותה שאלות בקול מזמזם: א. כמה זמן היא כבר נפגשת עם הפשפש מסטיסלב וב. האם ידוע לה שמסטיסלב חולה במחלה הנוראה – עששת, הדורשת חבישות למשך זמן רב.

החזירה אלה בהתה ולא הקשיבה, שכן סטסיק לא היה האורח היחיד שלה, היתה שם חבורה גדולה, הילדים הגדולים של הזבובה דומְנָה איוונובנה, למשל, שכבר הגיעו לפרקם, הם התכבדו בנדיבות והתרוצצו כמו משוגעים לצלילי הרוקנרול שלהם, וגם העכביש אַפַנַסִיי שנתן בפינה שיעורי מקרמה, שאורגנו במיוחד בשביל הנאספים.

החגיגה היתה בעיצומה, אבל היתוש סטסיק הרגיש בודד.

באותה הליכת פרשים מרושלת – הברכיים לצדדים, האגן בירידה – רק רעב יותר, הופיע בביתו בציפייה לסקנדל, אבל מיד הריח את ריחה הקסום של ארוחה חמה.

היתושה טומקה, מתברר, הכינה ארוחת ערב, ערכה את השולחן והמתינה לו בסינר, כמו פנלופה.1

היתוש סטסיק אפילו דמע.


סתיו

סילבסטר גָץ', שומר היערות בן ה-44 ברשות היערות של צפון הונגריה, פסע בשבילים הבלתי נגמרים של היער בעייפות מסוימת. הוא היה בדיוק בנקודת האמצע בין ההתלהבות של ראשית הקריירה, ובין חוף המבטחים של הפנסיה, ולמען האמת, הוא מאס ביער, שהכיר בו כל עץ ועץ. לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שצעד בבדידותו בזיכרונות שונים ומשונים, בהרהורים ובניחושים באשר לעתיד לבוא. בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני השלווה האילמת של היער.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון, במיוחד כשמדובר בסילבסטר גָץ', שבסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו מן העבר.

יום אחד, למשל, הוא נעמד ליד עץ אלון והתבונן ארוכות בפרפר כתום שנראה כמו העתק מדויק של העלים סביבו.

"מתי ראיתי את זה בפעם הראשונה?" שאל שומר היערות.

כנפי הפרפר הזכירו במדויק את העלים, לא רק בצבע אלא גם בצורה, ואפילו בתבנית של קצה העלה. הוא היה בן שש, אולי שבע כשראה לראשונה את היצור הזה.

"תסתכל," אמר אבא שלו, שגם שמו היה סילבסטר, וגם הוא היה שומר יערות, "איזו חגיגה של הסוואה! קוראים לו Tettigoniidae, והוא למעשה חרגול, אבל כדי להתגונן, הוא לבש צורה של עלה אלון."

"ומה אתה, אבא?" שאל הוא, כשהיה בן שש, שבע אולי.

"אני בן אדם שלבוש כמו שומר יערות," השיב אביו בחצי חיוך. "וגם אתה, בני, אם ירצה אלוהים, תהיה שומר יערות כשתגדל."

"ואבא שלי צדק בעניין הזה," סיפר גָץ' לעצים שסביבו, והמשיך לצעוד בשביל המוכר לו לעייפה. "הוא נפח את נשימתו בייסורים נוראיים, בבית החולים של מישקוֺלץ… כלומר," רצה להוסיף, "הוא כבר לא בן אדם ולא שומר יערות."

הוא נעצר ושקע במחשבות משום שהבין דבר-מה חדש.

"מי יודע איך זה עובד באמת," שאל לבסוף, "אם עלה צהוב ויבש הוא בעצם חרגול, ושומר יערות הוא בעצם בן אדם, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה, כי כל הדברים חיים ומתגוננים… האבן הזאת," הרים אבן אחת וזרק אותה, "מה היא באמת? והסלע הזה, ופרח הפעמונית? ורשות היערות של צפון הונגריה? וכל העולם, מה הוא בעצם?"

הוא שוב נעצר, משום שלא יכול לענות על השאלה הזאת. הוא תלש עלה ירוק, התבונן דרכו ובחן את הרשת העדינה של הערוצים הדקיקים והסימטריים שיצאו מתוך העורק המרכזי של העלה. ואז הוא שאל בקול רם, כמעט בכעס:

"אם ככה, אז מה אמיתי?"

הוא סב על עקביו וחזר בשביל עד לעץ האלון שבו גילה את החרגול שהסווה את עצמו לעלה. הוא עדיין ישב במקומו. שומר היערות התבונן בו ארוכות, ופתאום נבהל. אותו ייצור שכינה אביו בזמנו בשם המדעי Tettigoniidae, איבד לפתע את אחיזתו, נפל מהענף, ולאט מאוד, בדיוק כמו עלה שלכת, נשר אל האדמה בתנועת מטוטלת ונחת בערמה גבוהה של עלי שלכת.

הזקן והמכונית

הסיפור הבא הוא לא סיפור אמיתי כלל וכלל. אבל לא רק לסיפורים אמיתיים כדאי לנו להקשיב, מעניין גם לדעת כיצד מספרים סיפור שאינו אמיתי.

מי שסיפר אותו לפני חמש שנים היה מספר אותו ככה:

בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מכונית גדולה מתקרבת אליו והוא מניף את ידיו. המכונית נעצרת, הנהג פותח את הדלת.

"למה אתה מנופף, חבר?"

"לאן אתם נוסעים?"

"לבודפשט, חבר."

"תסכימו אולי לקחת אותי אתכם?" מתעניין הזקן.

"אין מקום באוטו, חבר," עונה הנהג.

הוא טורק את הדלת ודוהר הלאה.

כעת השמש זורחת והאגם מנצנץ ואנחנו יושבים ומספרים זה לזה סיפורים, וגם הסיפור הזה שב ועולה, אבל קצת אחרת.

בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מגיעה מכונית ענקית. היא עוצרת, הנהג פותח את הדלת.

"אתה הולך לבודפשט, פאפה?"

" כן," אומר הזקן.

"אז תיכנס לכאן, ניקח אותך," אומר הנהג בנימה ידידותית.

הזקן ניגש לרכב, מכניס את ראשו פנימה ושואל:

"רדיו יש לך?"

שני הסיפורים יפים, אבל אף לא אחד מהם הוא סיפור אמיתי.

האמת היא שזקן יחף הלך בשולי הכביש לבלטון, לבוש בלויי סחבות. לפתע הגיעה מכונית ענקית, אבל לא עלה בדעתו של הזקן לנופף, והנהג כלל לא התכוון לעצור.

והסיפור הזה הוא אמיתי אמנם, אבל לא יפה כשני האחרים.

הכוכב

היה לנו שלל עצום. אמרו לי שהבאתי מזל לספינה, כי כבר כמה שבועות הם חזרו עם שלל של ארבעה או שבעה טון, ואילו היום, על פי הערכה גסה של מוּשקָט הזקן, אספו מרצפת הספינה לפחות שלושים וחמישה טון דגים אחרי שפתחו את הסלים והרשתות. רוב האנשים עדיין עובדים על הדוברה, הזרקור שלנו מכוון לעברם, ולאורו המסנוור הם מאחסנים את הדגים בקרח, ממוינים לפי סוג, איכות וגודל.

הטלנו את העוגן באזור דֶרגִיצֶ'ה, סמוך לקני הסוף. הודות לכך, האור שקישר בין שתי הספינות כמעט נעשה לגוף חי: היתושים, השפיריות וכל חרקי הלילה האחרים בבָּלָטוֺן התעופפו והסתחררו בקטע האור המסנוור. גם כאן, בתוך תא הפיקוד, אני בקושי מצליח לסלק אותם ממני, אף שכאן מאירה רק מנורת דייגים קטנה, בתוך פעמון נחושת וזכוכית.

מושקט הזקן השתרע לצדי, הניח עיתון על פניו ועכשיו הוא ישן. הוא התכווץ בצורה כה מפליאה, עד שגם אני מצאתי לי מקום על הדרגש הצר והקצר להחריד, שגם שני גברים רזים, בקושי היו מוצאים בו מקום לשבת. אני מדליק סיגריה ונושף את העשן למקום שבו התרכזו רוב החרקים, אני בוהה אל תוך הלילה הריק. המגדלורים מהנמלים של שוֺמוֺג' משיבים לי מדי פעם קריצה. מלבד זאת שורר כאן שקט, רק הגלים מפכפכים בתחתית הספינה.

לפתע אני שומע מישהו מן הירכתיים: "הלו! מישהו ראה את הכוכב?"

"איזה מן כוכב?" אני שואל כעבור זמן, משאיש לא ענה.

"את העיתון 'הכוכב'."

אני מביט סביב. לפני ההגה, בתוך קופסת עץ שבורה למחצה, עומד המצפן, משמאל ומימין יש שני מדפים קטנים. מושקט הזקן שומר שם את הטבק למקטרת, לצד כמה כוסות מלוכלכות, למקרה שיין או בירה יימצאו על הסיפון. ושם נמצאים  גם העיתונים: "עם חופשי", "טבע וטכניקה", וגם "לאישה", כולם מרופטים ודהויים. מרוב שעמום גם אני עיינתי בהם, אפילו התפלאתי מדוע יש לדייגים מנוי לעיתון "לאישה", אם אסור להעלות נשים לספינה. יכול להיות שזו בדיוק הסיבה.

עברתי על ערמת העיתונים וצעקתי אל תוך החשכה:

"אין כאן שום 'כוכב'."

"השד ייקח את הבּאָלוג הזה."

אם מדובר בגיליון האחרון של "כוכב", חשבתי בלבי, הרי התפרסם שם סיפור קצר שלי. אני מנסה לדמיין את תגובתו של הדייג הקשוח לסיפור שלי… ומתמלא ערגה. איזה סופר היה מדמיין שמישהו יקרא סיפור קצר שלו לאור מנורת דייגים, כאן בדרגיצ'ה, סמוך לקני הסוף? בכל זאת לא זכיתי לעסוק במקצוע המפוקפק ביותר בעולם – אני מנסה לשכנע את עצמי, ובקושי מצליח לשמור על קור רוחי מרוב שמחה. אני עולה אל הסיפון. הלילה קריר, קני הסוף מרשרשים מאחורי גבי בקולות חרישיים אך מלאי עוצמה, וניחוח של מרק דגים מדגדג את נחיריי. שני גברים מבשלים מרק דגים מאז חצות בסיר האמייל הגדול ביותר בהונגריה, רוכנים ליד התנור.

מאות שנים זכאי כל דייג בבלטון לקבל צלחת מרק דגים. במו עיני ראיתי כשהעבירו את הדגים מתוך השלל, ואף שאיני מומחה, נדמה לי שהם לא בחרו מהסוג הנחות. הסתכלתי עליהם מכינים את המרק, כפי שנהוג זה עידן ועידנים בבלטון, בלי שומן, אבל עם כמות כזו של בצלים, שגם שני גברים בקושי הספיקו לחתוך אותם לפני שרתחו כל המים על האש הקטנה. ועכשיו, בדיוק כשהתנודדה הספינה לצעדיהם של הדייגים שחזרו מהדוברה, התפשט ניחוח מרק הדגים בלילה ועורר אושר בלבבות, כמו צחוק של נשים.

 אולי בגלל הריח, ואולי בגלל דבר מה אחר, התעורר האדון מושקט. הוא האזין לדיווח על השלל והעיף בי, האורח שהביא להם מזל, מבט מכיר תודה. האנשים התהלכו והרעישו, הצלחות הצטלצלו. קול רם ועליז נשמע:

"היי, חברים! אצל מי ה'כוכב'?"

נו, חשבתי, עוד קורא.

"אצלי," השיב מישהו מקדמת הספינה.

"ומי אתה?"

"פֶרֶנץ סָאבּוֺ."

"טוב, אז קדימה, סאבו."

כמה דחוף לו, חשבתי לי בהשתאות, כשהגישו לדוד מושקט את מרק הדגים לתא הפיקוד. הוא הוגש לו על מגש בקערית חרס לבנה. הוא רב האמן כאן, רב החובל, השליט הכל יכול. הוא האל הזקן של הבלטון, שיודע היכן ומתי  שורצים הדגים, והוא מוביל אליהם את צי הדייגים.

בכניסה לתא מתיישב ענק אחד, הוא חוסם את הפתח גם בישיבה. אפשר להציץ אל הספינה רק דרך שיערו הפרוע, הדוחה כל מברשת. הוא מניח על הרצפה ליד מגפי הגומי שלו את קערת הפח המלאה במרק האדום, וזועק.

"איפה לכל השדים והרוחות ה'כוכב' הזה?"

תאמינו לי שנהיה לי חם. אני אוהב ספרות, וראיתי גם אנשים אחרים שאהבו מאוד ספרות. אבל קוראים נלהבים כדייגים הללו למודי הסערות עוד לא ראיתי. כעת עלתה הקריאה מכל עבר, "כוכב", "כוכב", איפה ה"כוכב" הזה?

"אני כבר מעביר לכם," מודיע סאבו מקדמת הספינה.

"אל תתמהמה כל כך, אחרת תקבל על הראש."

כך מתגוששים הדייגים, והענק בשיער הפרוע זז מהדלת ומתיר את כניסתו של בחור צעיר וזריז. הוא נכנס עם קערת ברזל צבאית מלאה במרק דגים ומגיש לי אותה.

"אם זה לא מתחת לכבודך," הוא אומר לי, "תצטרף אלינו, חבר."

"תודה רבה," אני אומר.

"אני כבר מביא את ה'כוכב'."

"אל תטרח," אני אומר. "כבר קראתי אותו."

"אנחנו נוהגים להניח אותו על הברכיים," הוא אומר לי בפליאה.

"על הברכיים?" אני שואל גם כן בפליאה.

"כדי שהמכנסיים לא יתלכלכו מהשמן," הוא אומר.

"אהה," אני אומר, מחזיק את הקערה החמה באוויר, ומחכה ל"כוכב". 

אבקש מכל האבנים להמשיך בתנומתן ללא כל שינוי, בהתפוררות האטית, העצלה, באדישות הכללית, בהתקלפות, בדממה. כולן מלבד אלה בקומה החמישית בבניין ההוא שם, בסמטת גן מאיר, ממש היכן שמתערטלת כעת חשופית רירית למול חילזון בקונכיה, שנדמה נבוך וזועם. היפרדו נא וחשפו למען קוראי את היצור המופלא השוכן מעבר לכן.

ודאי, ודאי, הוא לא יחיד במינו, כולנו יצורים מופלאים במידת מה, וכולנו מתבצרים מאחורי כתלי אבן מזה עידן ועידנים. כל העיר הזאת מלאת פירמידות מרובעות שבתוכן קבורים סודותינו הגסים: יחסנו האמיתי לילדינו, לבני זוגנו, או גרוע מכך, לעצמנו. ואף סודות פשוטים מאלה מוצפנים בין לִבני דירותינו. רק לחשוב שיראו אותנו מדלגים בפתטיות בקרב נגד מקק מבועת, או הבעת הסלידה על פנינו לאחר שסגרנו את הדלת בחיוך, מלווים בני משפחה, מכרים או עמיתים, או האופן שבו אנו מדשדשים בחוסר מעש, ברגעי בדידות קשה מנשוא, או מזוויע מכך – כשאנו רוקדים בלי בושה עת נחגוג ניצחון או כיבוש. לשם כך, קירות אבן.

יאמרו לי, שטות רומנטית של סופרים, אנו מכותרים באבנים לשם הגנה מול איתני הטבע, או כנגד זרים חורשי רע. אבל איש פה לא תמים, נכון? במאה העשרים ואחת ידוע לכל כי בכוח הטבע למחות במחי יד את טירותינו המודרניות, הטבע לא מכיר בפתרונות אדריכליים כגון: מעקה ביטחון, גגון מגן, מקלטים, לעזאזל – מה יש לו להתרגש מכל זה, ולמה שיבדיל בינינו לבין הדבורים שבונות כוורות מלאכת מחשבת או הנמלים שחופרות קנים למופת? ובנוגע לחורשי הרע: גנב, אוייב או מאהב, אלה ישיגו את מבוקשם גם אם ננעל את עצמנו או את יקירינו מאחורי אלף חומות.

היה לי פעם חבר שהזמין ציור של מפת הכוכבים על תקרת חדר השינה. אני רוצה להרגיש שאני ישן תחת כיפת השמיים, אמר ואשתו ליטפה את ידו ברוך. מרחיב את הלב, לא? אבל תארו לעצמכם שהם מתעוררים לילה אחד ובאמת רואים את כיפת השמיים? התקף לב. 

זהו, האבנים נפרדו בקלות מעוררת בהלה ואנו יכולים לִצפות ללא מפריע בטיפוס הכל כך טיפוסי הזה, משולח האיברים – מה? כן, דווקא בטיפוס הטיפוסי בחרתי. אין לי כל עניין לחשוף בפניכם את כוכו האפל של פדופיל שכונתי או את מאורתה של אישה פרוצה, גם לא בית הימורים בלתי חוקי, או מחילת סופר כחוש העומד להשליך לאש את עמל חייו.

הנה הוא, הטיפוס הטיפוסי, ספון בחלומותיו הבנאליים, שאינם שונים בדבר מאירועי היומיום בחייו. אוקיינוס מצעיו מנוקד איים לבנים של תאווה ממומשת (עוד נשוב לזה), צדפי מטבעות פזורים פה ושם, סירת בקבוק זכוכית שבקרקעיתה טבע צוות שלם של בדלי סיגריות צפה בין גלי עיתונים ישנים. צִלְצַל מצַלְצֵל המשמש לציד סירנות מתגולל שם, מהבהב בזוהרו העמום באפלה. לוויתן אדיר מימדים, פרוותי ומשופם משייט על גבו, מתגרד ומפהק, ובבטנו חיפושית שזלל, אולי נביאה של עם מזערי כלשהו הנסה מפני אלוהיה. עוגן הכרית נתלש והושלך מטה, ממגנט אליו להקת גרביים מטונפים. אגב, פירטים כמותו אינם כה נדירים בעיר החוף שלנו. 

והנה הוא קם, לא פוקח עיניים, לא מזיז שום איבר, חרחור קל בנשימתו ותודעה שהולכת ומקיצה אלה מבשרי העֵרות היחידים. הלוויתן הוא דווקא זה הפועל מידית בהרגישו באות היקיצה החלש. הוא מתנפל על עבדו (וזה מה שהוא בעיניו) ותובע מזון. הטיפוס הטיפוסי יורד מהים ליבשה, מדלג על פני אבנים קרות לאורך המסדרון ומתפטר מהמוֹלֶך המפונק רק כאשר הוא מקריב לו סרדינים דביקים ומצחינים.

הרשו לי לוותר על תיאור הפעולות המשמימות הבאות: צחצוח מבושים, ריקון מעיים וכולי, ולעבור אל רגע נהדר, מפואר, שכולו פליאה וזעזוע, צרחות (אני מקווה) והתנשפויות (מי יודע, אולי אפילו איבוד הכרה או התקף כלשהו… נו, טוב, נראה). 

הטיפוס הטיפוסי שלנו לבוש כעת מכנסי ג'ינס שהיו רחבים מדי גם ביום קנייתם וחולצת טריקו מחוררת עם הדפס זול שהתקלף למחצה. לא היה בכוונתי לחשוף פרטים אינטימיים אבל איני מסוגל לשמור לעצמי את העובדה שהוא לא לובש תחתונים. מתחילים להבין עם מי יש לנו עסק? ועדיין – טיפוסי כל-כך… פשוט נדוש. והנה, הוא מתקרב אל הדלת…

רגע! לפני שכל זה מתרחש, אני רוצה שתדעו גם משהו עלי. אני לא אדם נקמן. גם לא פסיכופת כלשהו (אמנם שוחררתי מהצבא על סעיף נפשי, אבל האמינו לי ש… לא חשוב). בכל מקרה, על אף שאיני טיפוס טיפוסי, איני מקרה קליני – לכל היותר, מקורי. זאת המלה שהייתה מחמיאה לי לו רציתם להגדיר אותי. כך או כך אבקש מכם להבין את מעשי בקונטקסט הראוי (איזו מלה – קונטקסט! – גלגל הצלה אמיתי למקרים מסוימים בחיים). בקיצור, זהו, הנה זה קורה.

הוא מתקרב אל הדלת, משחרר את לשון המנעול העליון, מתמהמה להרף רגע נוסף, הודף ברגלו את הלוויתן, באלימות שאינה משתמעת לשתי פנים, כשם שאנחנו לעתים מגרשים את אלוהינו מעלינו בפרץ זעם, והלז מתפנה לו לאחור בהתנשאות – כאומר, הרי תשוב אלי על ארבע, עבד. זהו, מוודא במראה משופעת טביעות אצבעות ששיערו השחור אכן מסורק לאחור בקפידה, מושך את ידית דלת הכניסה…

בבקשה. מה אמרתי!

זעקתו האיומה מפתיעה אפילו אותי, שציפיתי לכך, שכן האוויר לא ננשף החוצה אלא פנימה, והצליל המשתחרר מלועו לא מבטא את יכולות מיתרי הקול, אלא נשמע כאילו בקע מעומק הקיבה, כמו מתוך קומקום ישן. הוא קופא לרגעים ארוכים מול המראֵה הבלתי נתפש ולאחר מכן מתחיל לפסוע לאחור, בלי מודעות, מתוך אינסטינקט שאינו קשור למצב האובייקטיבי. הלא הדבר שממנו הוא מתרחק לא יכול לרדוף אותו. אני יודע היטב! כיצד? כי זה אני הנחתי אותו שם, על סף דירתו! אני! אני!

הנחתי. מילה לא לגמרי מדויקת, בניתי, כן! לילה שלם בניתי. תארו לעצמכם, אדם פותח את דלת הכניסה לבית, רוצה לצאת החוצה, יום רגיל, פתאום: חומת לבנים. אבן על אבן, עם טיח וסיד והכל. וכמה לילות המתנתי, חקרתי, רחרחתי, עקבתי ורשמתי עובדות והשערות עד שבחרתי את הלילה המתאים ביותר, הלילה בו שתי הדירות השכנות (למעשה בני משפחה אחת) יצאו יחד לנסיעה לאילת (והרי כמעט נמנע ממני המידע הזה, לולא הילד הפטפטן והשמן שלהם). כמובן שנקטתי משנה זהירות, פתק: "נא לא לגעת" על תותב הקיר המוזר. ככה, בלי חתימה, בלי כתובת. אולי משטרה, אולי שירות חשאי, לך תדע. שכנים יעברו ויחשבו: מה זה צריך להיות? רגע, מי גר שם? אה.. ההוא. הצעירים האלה, לך תדע, מי שלא שואל שאלות, לא מסתבך בצרות.    

עכשיו הטיפוס הטיפוסי שלנו נלכד. אומרים לפעמים: אין כמו הבית. אבל אילו היה לנו רק בית? רק בית ותו לא? מה, תענוג גדול? במה הוא שונה מכלא, הבית הזה שאנחנו מהללים כל כך, משקיעים בריהוטו, בארגונו – אבנים, זה כל מה שיש בו. צעצועים מתכלים שהכנסנו בעצמנו ואבנים.

סליחה, איני יכול לדבר יותר. אני מוכרח להתרכז בו ובתגובתו. הוא משפשף עיניים, מושיט יד רועדת ונוגע באבנים. הן לחות עדיין. אך הטיח התקשה כבר, הודות לחום האדיר הסורר בעירנו זה היום השלישי. לו היה יוצא מביתו אתמול, היה מפרק בקלות את הקיר, אבל הוא נשאר, התבוסס בכלום, צפה בסרטים עם צחוקים מוקלטים, אכל אוכל יבש, שתה בירות קרות. והנה לך. תמיד כדאי לעמוד על המשמר.

עכשיו כולכם שואלים ובצדק – למה? כדי להפחיד כמובן. כדי להבהיר שגם אני בן אדם, ואולי יותר מזה. שאין לי גבולות, שאיתי לא מומלץ… זוכרים את האיים הלבנים, איי התאווה על הסדינים. אז דעו לכם… קשה לי. רק רגע. אוף. האיש הזה, הטיפוס הטיפוסי הזה, משפשף את הזיפים המגעילים שלו באשתי. ו.. אתם לא תאמינו פשוט, האידיוט הזה… אני ידעתי על כל הסיפור, זה נמשך כבר יותר משנה. היא ידעה שאני יודע. וגם הוא לדעתי. יש לי חשד שאפילו הילדים שלנו יודעים. אולי הקטנה לא, אבל הגדול בטוח חושד. בכל אופן, לפני שבועיים הוא קנה לה אבן. אתם יודעים בדיוק על איזו אבן אני מדבר, לא קריסטל מטומטם, לא אבן מזל מחורבנת מהחנות ההיא באלנבי, את אבן האבנים הוא קנה לה. טיפוס טיפוסי, כבר אמרתי, מה בסך הכל אני רוצה, הוא אמר לה, שתהיי איתי, בית, חתונה.

הנה, ידעתי, הוא מנסה להתקשר למישהו בטלפון, כן, למשטרה. הוא מדווח ו… התגובה הצפויה: "בחורצ'יק, אין לנו זמן עכשיו לבדיחות, יש לנו פושעים לטפל בהם!" צלצול נוסף: "אני מעבירה אותך," מוסיקה מרגיעה. ואין מלחיצה ממנה כשאתה מתקשר למוקדי החירום האלה ברגעי מצוקה. עכשיו הוא ודאי מתקשר אליה. היא לא עונה. למה? הוא חושב. היא ויתרה עלי. הגזמתי עם הטבעת, הוא חושב.

אבל לא. היא דווקא משתוקקת לעזוב את בעלה, אותי. אני אומר זאת מתוך ידיעה מוחלטת, במרירות גדולה ובאכזבה מהמין הנשי והאנושי כולו. אבל היא לא עונה לו, כי הטלפון הנייד שלה כאן. אצלי בכיס. הנה, רואים. הוא רוטט. אבל גם לו היה אצלה, לא היתה מסוגלת לענות כרגע.

לב של אבן, ככה היא אמרה. לב של אבן. מכל הביטויים השגורים המחורבנים שיש בשפה העברית הנהדרת היא בחרה את השטות הנדושה הזאת. מה, אם אני לא נותן לך להתחתן עם המאהב שלך, יש לי לב של אבן? כן. פשוט וקל. לב של אבן. טפו!

מה אתם מסתכלים עלי ככה? מה? משהו לא מוצא בעיניכם? אתם מסכימים איתה? יפה מאוד! אני פה מלהטט מולכם במילים, מפריד אבנים ומגלה את כל צפונותי כדי שתגזרו את דיני בגלל איזה ביטוי שפרט לכם על מיתר מוכר כלשהו: לב של אבן? הבעל תמיד אשם, אהבה צריך להרוויח, היה לה משעמם איתך, לא סיפקת אותה רגשית, אתה אימפוטנט – יש לי חדשות בשבילכם! עומד כמו תורן! וזה לא עניינכם!

ובכלל – נמאס לי. אבנים היסגרו. היסגרו מיד. ולא אכפת לי מה יהא עליו. או עליה. לב של אבן יש לי. היסגרו! שהכל יתכסה באבן. כך אני רוצה. 

זה קרה בגואדלופה אשר באוקיינוס השקט. הר הגעש של גואדלופה זמם להתפרץ כל רגע.

יתפוס הקורא מחסה וימתין, שכן אין מדובר בהר געש סתם אלא באישה, גואדלופית, פקידה במקצועה ועצבנית מאוד.

הבוס שלה, התחת שלו התרחב כמו שוליים של סומבררו כשפקד להדפיס, לשכפל, לחורר, לקלסר, וקפה, נס, עם שניים סוכר, זה הכול, ושלא תעשה מזה סיפור.

אבל גואדלופה, נמאס לה שאומרים לה כל הזמן מה לעשות והפיוזים שלה קיפצו למרומים, ממש כמו בוב בימון, באוויר הדליל של מקסיקו סיטי.

כדי שהיא והעצבים שלה יוכלו לבלות כמה דקות בפרטיות, היא סגרה את דלת חדרה וניגשה לפינה – איפה שצמחו חלון, נופים שווייצריים ושלג, באוגוסט, על לוח שנה. התכנית עלתה לה לראש, היא לא היתה צריכה לפתוח שום מגירה.

מתחת לשווייצריה עמדה מכונת הצילום המכונה "זירוקס". היא הרימה את המכסה, לקחה כיסא, טיפסה ונשכבה על הזכוכית. כל מיני איברים נשפכו לה לצדדים. היא אספה אותם וסידרה, שהכול ייכנס לפורמט. את המכסה הורידה על עצמה בעדינות, כמו שסוגרים ארון מתים או מכסים תינוק. אז היא לחצה על "ON" ועצמה עיניים, חזק חזק, שלא להסתנוור.

מרוב שעצמה עיניים נרדמה. מרוב שנרדמה לא שמעה את הצירים של המכונה חורקים וגם לא ראתה את עצמה נולדת. עצמה שנולדה מהזירוקס היתה דומה מאוד לעצמה. אותה פקידה, אותו חיוך, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר? קופי. מאתיים אחוז היא.

העיניים שלה כבר היו פקוחות, המציאות מסביב עטפה אותה בלבן, כבר היתה משוכנעת שהיא בגן עדן או לפחות שווייצריה, עד שקלטה – שהלבן זה הלמעלה של הקירות, התקרה היתה כל כך קרובה. מיד נעור בה חשק להחטיף לה נשיקה, מה יש? גם אי משתוקק לפעמים לאבד גבולות.

מפלס המותניים שלה עלה במטר. הברך שלה הציצה בחור המנעול. אגנה הרחב, אחד מכמה עקבי אכילס שטיפחה, הוכפל גם הוא. מזל שהזירוקס מגדיל הכול בפרופורציה ולא כמו שקורה בדרך כלל, שאם משהו קצת מצמח, ישר גם התסביך שלו גדל בטור הנדסי.

האישה הזאת, שיצאה מהזירוקס, המילה הכי נכונה לתאר אותה תהיה מונומנט.

כל זה, מה שהתרחש מעבר לדלת הסגורה ונשמע כמו יום לימודים ארוך, לא לקח יותר מכמה שניות. הזמן הוא סכיזופרן מופלא, הזמן הוא מאני. הזמן רץ והדלת נפתחה לקראתו.

איזה בידור זה היה להשקיף כך מלמעלה על המצב. הבוס שלה, מבועת בכיסאו, זעיר כמו מזל"ט שיצא משליטה, ננסי, אפילו אם היה גובר על שיתוקו וקם, לא היה מגרד לה את קצה הקרסול.

הוא צפה חרד ברגליים שצעדו לקראתו. "רק לא לאבד את העצבים בדרך," שיננה היא, "לשמור על קור רוח, ללכת לאט ובלאט," והס פן ייעורו רחמיה וכל התכנית תרד לטמיון.

כשהגיעה אליו הרימה אותו בצווארון הלבן שכבר היה ספוג זיעה קרה. הוא קילל את עצמו ובכה בלי קול, למה היה צריך להיות כזה אקסקלוסיבי ולהשקיע הון בנוף ובשמים, ומה היה רע במשרד הקודם, כאילו ששמים יש רק בקומה ארבעים ושתיים. הרגליים שלו ציירו מערבולות קטנות באוויר. הוא היה בטוח שזהו.

אלא שלפקידה היו תכניות אחרות עבורו.

"חכה חכה," אמרה, "זה עוד לא הסוף." הוא הרגיש את היד שלה, זאת שאחזה בצווארו, מקרבת אותו אל פניה. מביטה בו עין בעין כמו שעשה לצ'יוואווה שלו כשהיה גור, והשאיר את הקקי שלו על השטיח.

"עכשיו," אמרה, תוך כדי מסע על הזירוקס, "אני הולכת לעשות אותך 'כזה קטן'."

אמרה ועשתה. זה היה מאוד פשוט. כל הכפתורים כבר היו מכוונים, צריך היה רק לשנות את האחוזים מהגדלה להקטנה, וללחוץ. לפני שסגרה עליו את המכסה עוד הספיקה לשמוע משם כל מיני קולות שהבטיחו לה מניות הטבה, מונופול בלעדי, ריבית דריבית ועוד כאלה צמדים של מילים מהסוג שחושב שאם הוא זוגי אז העולם בכיס שלו. היא ניסתה לדמיין לעצמה את ההרגשה, איך זה, כשהעולם תופח בכיס המכנסיים, כמו זין. אם הייתי גבר, אמרה לעצמה, בטח זה מה שהייתי חושבת. היא לא ידעה להסביר מדוע, פתאום, נורא שמחה שהיא אישה ולא איש.

היא נשמה עמוקות ולחצה.

וחיכתה.

עד שיצא, מה שיצא, משהו בגודל של עיפרון נובע, אצבעות זעירות ואפון ליליפוטי, פדחת, קרחת, בוהקת. ננס מתוק, כמעט שכפלה לה ממנו תריסר. מזל גדול שנצמדה לתוכניתה המקורית. פנתה וישבה, גודשת את כורסת העור, בזמן שהוא, צעצועון מנהלים קינטי, הונח בינות לניירות על השולחן, שעה שבה עמדו גדודי מילים על כבש לשונה, דרוכות לקפוץ, כצנחנים לקראת הלא נודע. מתוך אימה צפו עיני הבוס ביד ואיך היא מתחילה לזוז, להתפתל אליו כמו אנקונדה. הוא ידע שזה הסוף, שהחיים שלו עומדים להפוך לפירֶה. עכשיו, חשב, אראה אותם עוברים ממול.

ובאמת זה מה שקרה. כל חייו העלובים עברו לפניו פרֵיים פרֵיים וזה בהחלט לא היה סרט מתח, הוא היה מוכרח להודות, סך הכול, היו לו חיים די דלים.

חוץ מזה היו שם המון קטעים שלא מצאו חן בעיניו ובאוזניו. מי שאמר שהסרטים אילמים שיקר או מת, עובדה, הבוס שמע טוב טוב את הנביחות של הצ'יוואווה. נזכר איך השתין לכבודו, מאושר, כל ערב כשחזר הביתה. ואיך שהוא, במקום לשמוח חזרה, היה תוקע את החוטם המבריק של הצ'יוואווה בשלולית ואומר לו פויה. ואיך שהצ'יוואווה היה נעלב אבל מנסה בכל זאת ללקק לו בלחי, ואיך שהוא לא היה נותן לו, אפילו שזה היה נעים, כי זה לא חינוכי.

רטיבות חמימה נזלה במורד לחייו. הוא חשב על הצ'יוואווה שלו, שיישאר בלעדיו, מי ידאג לו. הוא ידע שהוא נראה נורא לא מקצועי ואפילו מטופש כשהוא בוכה אבל זה לא שינה לו. עכשיו כבר לא היה לו אכפת מכלום. ראשו התרוקן מכל מה שהיה בו (בעיקר מספרים ועובדות). אילו רק היתה מזדמנת לכאן פיה טובה, חשב בלבו, כזאת בלונדינית עם שרביט ומשאלה, הייתי מבקש ממנה לתת לי ללטף את הצ'יוואווה, פעם אחרונה ודי.

היה פעם איש חכם שאמר "הכל מים" ובא איש אחר, חכם אפילו יותר, ואמר "הכול זורם". שניהם צדקו. האי גואדלופה היה שרוי עדי צוואר באוקיינוס, הבוס הזליג את דמעותיו, וגואדלופה הפקידה? אף אותה פקד דבר מוזר.

נחשול מתוק של רוק הציף את פיה. רוק זה לא צחוק. גם לא מילים. כל המילים הלא יפות שעמדה לשפוך על ראש הבוס, נמסו כהרף. מה קורה פה? נבהלה, היא מאבדת שליטה? אי הפנטסיות שצייר דמיונה הדמוני, איך היא משכיבה אותו על השולחן ותולשת לו רגל אחרי רגל, וגם את כל שאר האיברים, אחד אחד, או – וזה יכול להיות אפילו עוד יותר נחמד – מאלצת אותו להדפיס לה התנצלות בכתב, בדילוג ממקש למקש.

מה השתבש, שפתאום כל הרעיונות האלה לא נראו לה כל כך מופלאים?

היא ישבה לה בכורסה, פקידה מגודלת, אחות לעוג מעשתרות, חנוקה מרגשות, ואיך יכלה לנחש, שגם לבה הכפיל עצמו. פתאום התחשק לה לחפון את הבוס בכף ידה וללטף.

הבוס, עיניו העצומות לא מנעו ממנו להביט במציאות האכזרית. היטב ידע שאין פיות טובות. לא בגואדלופה ולא בכלל. הוא חלם שהוא הצ'יוואווה של עצמו ואיך שמלטפים אותו וגם שהוא, זה הוא שמלטף את הצ'יוואווה. צמרמורות אושר הרעידו אותו. נחלים של רוך זרמו לו בגוף. אחר כך הוא הרגיש שהוא מרחף, שמכסים אותו, אחר כך היה אור גדול, מסנוור, כזה שחודר גם עיניים עצומות. אמא'לה, הוא חשב באימה, זה בטח האור הזה שמדברים עליו, זה שרואים בקצה המנהרה של חושך, לפני ש… הוא לא רצה לומר את המילה.

"אתה יכול לפתוח עיניים," שמע קול רך. לא היה לו שום מושג אם לפניו גן עדן, גיהינום או לימבו. או מיי גוד, הוא חשב, ידעתי, אלוהים הוא אישה.


*הסיפור לקוח מתוך "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי", הוצאת כתר, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty