search

החברה שלה מתגרשת. הפנים שלה צבועות בהקפדה מוגזמת. הקו התוחם של השפתון מצויר רחוק מעט מגבול השפתיים, כהה יותר מצבען המקורי. היא לובשת שמלה בעלת צווארון גבוה, חגיגית, נואשת. הן שותות קפה. היא מזהה על פני החברה שלה, כמו במראה, את אותם הימים שבהם היא מוסיפה לעצמה שכבות של צבע, אוספת ומהדקת  את השיער בחוזקה. ולבסוף יש איזה גבר, נמוך או גבוה, גבר שעומד בפינת הרחוב. 

(הוא מחכה לאוטובוס. הידיים שלו לחות. הוא לא מאמין במכוניות. פעם הוא פגש את הבת שלה ואמר, נכון שאמא שלך יפה, בנימה שגרמה לבת השלוש להדק את כף היד שלה לזו של אמה. הוא מנופף אליה וכשהיא נעצרת הוא מיד מדבר על האיפור שלה, הכבד כמו גשם. אולי הוא אומר את זה אחרת. הרי הוא מעליב אותה והיא נשבעת לשכוח את זה מיד, באותו רגע, ועל אף הכול הוא בכל זאת מתעקש ללוות אותה. אותה! הגברת עם הזקן, עם השיניים המחודדות. וכשהוא הולך לצדה היא לא מוחה. היא מבינה שכל זה לא עשה אותה לבלתי נראית.  הגברת הישישה שהמקל שלה נוקש על רצפת האולם. זאת היא. מביטה בעולם כמו שועל קירח, מאופר.)

היא יושבת מול החברה הכי טובה שלה. אפילו הקפה גורם לה בחילה. העולם גורם להן בחילה. הן מזמינות עוגה עם זיגוג לבן. רק החברה אוכלת ובדרך זו או אחרת העוגה נשארת שלמה. זה אחד מהימים האלה שקשה לדעת אם קר או חם. החברה שלה שואלת לשלומה. היא דואגת לה. זה סדר הדברים הרגיל ביניהן והיא עונה בהרחבה, מדקדקת בעניינים שוליים, עד שברור לה שהפעם זה מוכרח להיות אחרת.

אחר כך החברה שלה מדברת. היא מספרת לה אחד מאותם סיפורים עצובים, סיפורים עצובים מאוד שמשתנים רק בפרטים.

נכון שזה יכול להיות סיפור קצר מצוין, החברה שלה שואלת אותה. זאת שאלה של כן ולא אבל היא לא עונה. היא מעשית, מעשית ממה שחשבה שתהיה, משחשבה שהיא יכולה אי פעם להיות.

היא נוזפת בה, בחברה שלה, מביטה בה בריכוז, כאילו נפגשו לראשונה ותורת הפרצוף כולה פרושה בפניה כדי להבין מול מי היא יושבת. כאילו אפשר לקרוא על פניה ערמומיות, חמדנות, טוב לב, פיזור נפש. ברגע הזה נדמה שהעולם כולו בוער מחוץ לקפה וכל נכסיה עומדים להימס באש הזאת. מהר, היא אומרת, מהר, מביטה בקיר הזכוכית והחוצה, כאילו הארבה עומד לפשוט על העיר, כאילו בימים הקרובים יופצצו מקורות המים. והיא מוסיפה ואומרת עכשיו, למה את לא עושה את זה עכשיו, מדברת על חשבונות משותפים, נכסים, עורכי דין, ילדים, והחברה מהנהנת כמו הבובות האלה שניד הראש הוא התנועה היחידה שהן מסוגלות לה.   

אין לזה דבר עם האופנים הנרפים שבהם היא עצמה נוגעת בכסף, משאירה את החשבונות חתומים במעטפות ואת המעטפות מצטברות לטור הנדסי על מכסה הפסנתר. הוא בן מאה שנה. הוא נבנה בגרמניה וספינה העבירה אותו מעבר לים. אחד הקלידים שבור והיא מעולם לא למדה לנגן.

כשמגיע החשבון החברה מביטה בה ושתיהן מכחישות את כוחו עליהן. כמה מהר המטבעות נופלים מכיסה, השטרות פורחים כמו ציפורים מתות מידיה. היא משלמת ומשאירה את הסכום בצלוחית מתכת. הן מתנשקות כמו ישישות שראשיהן השבירים עטופים במטפחות ניילון שלוחשות בכל מגע קל. הן מכירות מאז שהיו ילדות אבל הן כבר לא ילדות. ובמשך כל הזמן הזה היא לא חושבת עליו. נדמה שהפנים שלו נמחקות מזיכרונה. היא כמעט שוכחת איך הבעל של החברה שלה מסתכל עליה כשהם נפגשים, את הרחש דמוי החשמל שניצת באוויר, כמו בימים של חמסין כששדה עלול להתלקח, כשרחובות עולים באש. והיא חושבת עליו מחייך בזווית הפה ולא מצליחה לזכור אם יש לו שפם. אין לו שפם, היא מחליטה כמעט בהקלה ויוצאת אל הרחוב. המדרכה מסנוורת. חלונות הראווה. מכל עבר משתקפות בבואות מעוותות. היא כל מי שניתן לה לראות.

ובכל זאת היא נושאת שבריר מהסיפור של החברה שלה כמו שבר של ראי שנסתר בכיס המכנסיים, אפשר להעביר אצבע על שוליו. אפשר להיחתך ולהישאר בחיים. וכשהבת שלה שואלת אם מה שגדול יותר הוא תמיד יקר יותר, היא מבינה שהייתה צריכה לומר לה כן, תכתבי. בבקשה, תכתבי. אני מבטיחה שאקרא. אבל היא לא מתקשרת להגיד לה את זה. למעשה, היא אף פעם לא אומרת לה, הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לכתוב.

א

יובל שנים קינאו הגברות של פּון-לֶוֶק במרת אוֹבֶּן על המשרתת שלה פֶליסיטֶה.

בעד מאה פרנק לשנה, היתה מבשלת לה ומנקה, תופרת, מכבסת, מגהצת, ידעה לְמַתֵּג סוס, לפטם את העופות, לחבץ חמאה, ושמרה אמונים לגברתה – שלא היתה ברייה נעימה דווקא.

היא נישאה לבחור נאה, מחוּסר רכוש, שמת בתחילת שנת 1809 והניחהּ עם שני ילדים קטנים וחובות לרוב. אז מכרה את נחלותיה, חוץ מחוות טוּק וחוות זֶ'פוֹס, שלא הכניסו אלא 5,000 פרנק לשנה, ועקרה מביתה שבסַן-מֶלֶן אל בית אחר שהוצאותיו קטנות יותר, בית שהיה שייך לאבותיה ועמד מאחורי השוק.

הבית הזה, המכוסה בלוחות צפחה, עמד בין מבוא מקוֹרה ובין סמטה היורדת אל הנחל. בִּפְנים היו בו הבדלי גובה שהכשילו את הרגליים. פרוזדור צר הפריד בין המטבח ובין "חדר-האורחים", שמרת אוֹבּן עשתה בו את כל שעות היום, יושבת בכיסא קש על-יד החלון. לפני הסָפין, הצבוע לבן, עמדו בשורה שמונה כיסאות מַהגוֹני. פסנתר ישן, מתחת לַבָּרוֹמֶטֶר, נשא עליו פירמידה של קופסאות ותיבות קרטון. שתי כורסאות מרופדות עמדו משני צדדיו של הקמין העשוי שיש צהוב, בסגנון לואי החמישה-עשר. שעון-המטוטלת שבאמצע עוצב בצורת מקדש של האלה וֶסטה – ובדירה כולה עמד ריח קל של טחב, כי רצפתה היתה נמוכה מהגן.

בקומה הראשונה היה קודם-כל חדרה של "הגברת", חדר גדול מאוד, שקירותיו מצופים בנייר פרחוני חיוור, ובו דיוקן של "האדון" בלבוש טרזני. הוא היה מחובר לחדר קטן ממנו, שנראו בו שתי מיטות-ילדים, בלי מזרנים. אחריו היה הטרקלין, סגור תמיד ומלא רהיטים מכוסים ביריעות-בד. מכאן הוליך מסדרון אל חדר-עבודה; ספרים וניירות מילאו שם את מדפיו של ארון, שהקיף בשלוש צלעותיו שולחן-כתיבה גדול של עץ שחור. שתי הדפנות הצדדיות של הארון היו מוסתרות כולן ברישומי דיו, נופים בצבעי גוּאש ותחריטים של אוֹדרַן, זכר לימים טובים מאלה ולמותרות שהיו ואינם. בקומה השנייה האיר אשנב הנשקף על האפרים את חדרה של פֶליסיטה.

היא היתה קמה עם שחר, שלא תאחר את המיסה, ועובדת בלי הפסקה עד הערב; אחר-כך, כשנסתיימה ארוחת-הערב וכלי האוכל עמדו במקומם והדלת ננעלה היטב, היתה תוחבת את בול-העץ תחת הרמץ ונרדמת לפני האח, ומחרוזת-התפילה שלה בידה. בעמידה על המיקח לא היה עקשן גדול ממנה. ואשר לנקיון, ברק סיריה היה מביא את המשרתות האחרות לידי ייאוש. מאחר שהיתה חסכנית, היתה אוכלת לאטה, ומלקטת באצבעה מהשולחן את הפירורים שנשרו מלחמהּ – לחם של שתים-עשרה ליטראות, שנאפה במיוחד בשבילה והספיק לעשרים יום.

בכל עונות השנה היה לבושה רדיד כותנה צבעוני, פרוף בסיכה על גבה, שביס שהסתיר את שׂערהּ, גרביים אפורים, חצאית אדומה, ומעל ללסוטתה סינר עם כיס, כמו האחיות בבתי-החולים.

פניה היו כחושות וקולה חד. כשהיתה בת עשרים וחמש חשבוה לבת ארבעים. משמלאו לה חמישים נהייתה בת-בלי-גיל; ומאחר שהיתה שותקת תמיד וזקופת גו וכל תנועותיה מדודות, נדמתה כאשה עשויה עץ, הפועלת כמין אוֹטוֹמט.

ב

גם לה, כמו לכל אשה, היתה פעם פרשת האהבה שלה.

אביה, בנאי, נפל מפיגום ונהרג. אחר-כך מתה עליה אמה, אחיותיה נפוצו, ואיכר אחד אסף אותה אל ביתו והפקיד אותה, ילדה קטנה כל-כך, על פרותיו במרעה. היא היתה רועדת מקור בבגדיה הבלויים, שותה על גחונה ממי השלוליות, סופגת מכות על כל דבר של מה-בכך, ולבסוף גורשה על גניבת שלושים פרוטות, שלא גנבה כלל. היא באה אל חווה אחרת, נעשתה שם לולנית, ומאחר שמצאה חן בעיני אדוניה, עוררה את קנאת חבריה.

ערב אחד בחודש אוגוסט (והיא אז בת שמונה-עשרה) גררו אותה אִתם לחגיגה בקוֹלוויל. ומיד הממוּהָ שאון כלי-הזמר, האורות שבתוך העצים, התלבושות הססגוניות, התחרימים, צלבי הזהב, והמון האדם הזה המפזזים ומכרכרים כאיש אחד. היא עמדה בצד בענווה, והנה ניגש אליה צעיר אחד, אמיד על-פי מראהו, שעמד עד אז נשען בשני מרפקיו על יצול של עגלה ועישן את מקטרתו, והזמין אותה לרקוד. הוא קנה לה יין-תפוחים, קפה, לביבה, וצעיף, וכשנדמָה לו שהיא מבינה ללבו, הציע לה ללווֹתה לביתה. בפאת שדה של שבולת-שועל הפיל אותה בגסות ארצה. היא נבהלה ופרצה בצעקות. הוא הסתלק.

ערב אחר, בדרך אל בּוֹמוֹן, רצתה לעקוף עגלת חציר גדולה, שהתנהלה לאטה, וכשנדחקה ועברה לידה, הכירה את תֵיאוֹדוֹר.

הוא ניגש אליה בפנים שקטות ואמר שצריך לסלוח על מה שהיה, כי זה קרה "בגלל השתייה".

היא לא ידעה מה לענות ורצתה מאוד לברוח.

מיד החל לדבר על היבולים ועל נכבדי הקהילה, שהרי אביו עקר מקולוויל אל חוות אֶקוֹ, ועכשיו הם שכנים איפוא. "אה!" היא אמרה. והוא המשיך וסיפר שמבקשים לחַתנוֹ, אבל הוא דווקא אינו ממהר ויחכה עד שימצא לו אשה כלבבו. היא השפילה את ראשה. ואז שאל אותה אם היא חושבת על נישואים. היא חייכה וענתה שלא יפה ללעוג.

"חס וחלילה, בחיי!" והוא כרך את זרועו השמאלית על מותניה; היא הלכה, נתמכת בחיבוקו; הם האטו את צעדיהם. הרוח נשבה חרש, הכוכבים נצצו, עגלת החציר הענקית התנדנדה לפניהם; וארבעת הסוסים התנהלו בכבדות והעלו אבק. אחר-כך, בלא שנצטוו, פנו ימינה. הוא שב ונשק לה. היא נבלעה בחשיכה.

בשבוע שלאחר-כך הסכימה לקבוע פגישות עם תיאודור.

הם היו נפגשים בירכתי החצרות, מאחורי חומה, תחת עץ בודד. היא לא היתה תמימה כעלמות העירוניות – בעלי-החיים לימדוה דעת – אבל תבונתה ורגש הכבוד שלה שמרו עליה שלא תיכשל. ההתנגדות הזאת ליבתה את תשוקתו של תיאודור כל-כך, עד שכדי להשׂביעה (ואולי בתום-לב) הציע לה נישואין. היא היססה להאמין לו. הוא נשבע לה בשבועי-שבועות.

כעבור זמן קצר גילה לה דבר מרגיז: בשנה שעברה פדו אותו הוריו מהשירות הצבאי, אבל עכשיו עלולים בכל יום לשוב ולגייסו; ועניין השירות הצבאי מפחיד אותו. מורך-הלב הזה היה בעיני פליסיטה עדות לגודל אהבתו; ואהבתה שלה גדלה כפליים. בלילות היתה מתגנבת ויוצאת, ומרגע שהיתה מגיעה לפגישה, היה תיאודור מציק לה בחששותיו ובהפצרותיו.

לבסוף הודיע שהוא עצמו ילך אל עיר-המחוז לברר את העניין, וביום ראשון הבא, בין אחת-עשרה בלילה לחצות, יגיד לה.

בשעה היעודה חשה אל אהובהּ.

במקומו מצאה את אחד מידידיו.

הוא הודיע לה שלא תראה אותו עוד. כדי להבטיח את עצמו מפני הגיוס נשא לו תיאודור לאשה זקנה עשירה מאוד, את מרת לֶאוּסֵה מטוּק.

לבה נטרף מצער. היא הטילה עצמה לארץ, זעקה, התפללה לאלוהים, ונאנקה שם לבדה בשדה עד שזרחה השמש. אחר-כך שבה אל החווה והודיעה שיש בדעתה לעזבם; ובסוף החודש, אחרי שקיבלה את שכרה, צררה את כל חפציה המעטים במטפחת ושמה פניה אל פּוֹן-לֶוֶק.

שם, לפני האכסנייה, פנתה בשאלות אל גברת אחת בשביס של אלמנה, שחיפשה לה דווקא אז טבחית. הנערה אמנם לא היתה בשלנית גדולה, אבל ניכר בה שהיא בעלת רצון, ודרישותיה היו צנועות כל-כך עד שמרת אוֹבֶּן אמרה לבסוף:

"טוב, אקח אותך."

לא עברה רבע שעה ופליסיטה כבר ישבה בביתה.

בתחילה חיתה שם מתוך מין חלחלה בגלל "האופי של הבית" וזכרו של "האדון", המרחף על הכל! פּוֹל וּוִירג'יני, הוא בן שבע והיא עוד לא בת ארבע, היו בעיניה יצורים שקורצו מחומר יקר-ערך; היא היתה נושאת אותם על גבהּ כסוס, וכשאסרה עליה מרת אובן לנשקם כל רגע, העליב אותה הדבר עד עומק לבה. ובכל זאת היתה מאושרת. נועם הסביבה הפיג את עצבונה.

בימי חמישי היו באים אורחים קבועים למשחק בּוֹסטוֹן. פליסיטה היתה מכינה מראש את הקלפים ואת מחממי-הרגליים. האורחים היו מגיעים בשמונה בדיוק ופורשים קודם שצילצל השעון אחת-עשרה.

בבקרי יום שני היה הסוחר בחפצים משומשים, שגר במבוא המקורה, עורך את גרוטאותיו על הארץ. אחר-כך היתה העיר מתמלאת שאון קולות, וצהלות סוסים, פעיות טלאים ונחירות חזירים התערבבו אז בטרטורן של הכרכרות העוברות ברחוב. סמוך לצהריים, כשהיה המסחר בעיצומו, היה מופיע על סף ביתם איכר זקן גבה-קומה, שכובע-המצחה שלו מוסט לאחור וחוטמו מגובנן: זה היה רוֹבֶּלֵן, החוכר של חוות זֶ'פוֹס. וכעבור שעה קלה – גם ליֶבַּאר, החוכר של חוות טוּק, נמוך, אדמוני, כרסתן, במקטורן אפור ובקרסוליות עם דרבונות.

שניהם ביקשו למכור לאדוניתם תרנגולות או גבינות. אך פליסיטה סיכלה את כל תחבולותיהם; והם היו הולכים להם מלאי הערכה כלפיה.

לעתים לא-קבועות היתה מרת אוֹבֶּן מאחרת את המרקיז דה גרֶמַנוויל, אחד מדודיה, שחיי ההוללות רוששו אותו ועתה חי לו בפָלֶז, על חלקת האדמה האחרונה שנותרה לו. תמיד הופיע בשעת ארוחת-הצהריים ועמו כלבלב איום שהיה מטנף בכפותיו את כל הרהיטים. אף-על-פי שהתאמץ מאוד להיראות כאיש בעל הליכות נאות עד כדי כך שהגביה את כובעו בכל פעם שהיה אומר "אבי המנוח," גבר עליו כוח ההרגל והוא היה מוזג לו עוד כוסית ועוד כוסית ומנבל את פיו. פליסיטה היתה מסלקת אותו בנימוס מן הבית: "די לך, אדון דה גרֶמַנוויל! להתראות בפעם אחרת!" והיתה סוגרת את הדלת.

בעונג רב היתה פותחת אותה לפני מר בּוּרֵה, עורך-דין בגימלאות. עניבתו הלבנה וקרחתו, קפלי המלמלה של כותנתו, מעילו החום הרחב, דרכו לעגל את זרועו שעה שהוא מריח טבק – כל אישיותו עוררה בה התרגשות, שכמותה מתעוררת בנו למראה אנשים מיוחדים במינם.

מאחר שטיפל בנכסיה של "הגברת", היה מסתגר עמה שעות בלשכתו של "האדון", היה חרד תמיד לשמו הטוב, רחש כבוד עצום לערכאות, והתיימר לדעת לטינית.

כדי להקנות לילדים דעת בדרכי נועם נתן להם במתנה ספר גיאוגרפיה מאוּיָר. צוירו שם כל מיני מראות מרחבי תבל: אוכלי-אדם שראשיהם מעוטרים בנוצות, קוף חוטף עלמה, בדואים במדבר, לווייתן שנצוד בצלצל וכו'.

פול הסביר לפליסיטה את התמונות האלה. ובזה בעצם הסתכמה השכלתה הספרותית.

על השכלתם של הילדים הופקד גִיוֹ, פקיד עירייה עלוב-נפש, שיצאו לו מוניטין בזכות כתיבתו התמה ושהיה משחיז את אולרו במגפיו.

כשהיה מזג-האוויר נאה, היו יוצאים השכם בבוקר לחוות זֶ'פוֹס.

חצר החווה משופעת, הבית עומד באמצעה; והים, במרחק, נראֶה ככתם אפור.

פליסיטה היתה מוציאה מסַלה נתחי בשר קר והם היו אוכלים באגף מגורים שהיה צמוד למחלבה. רק הוא שרד מבית-קיץ שלא היה קיים עוד. רוח הפרצים הרעידה את נייר הציפוי הקרוע שעל הקיר. מרת אוֹבּן היתה מרכינה את מצחה, מכוֹבד הזכרונות, והילדים לא העזו לדבר עוד. "לכו לכם לשחק!" היתה אומרת; הם היו מסתלקים.

פול היה מטפס על האסם, צד ציפורים, מקפיץ חלוקי אבנים על פני הבריכה או חובט במקל על החביות הגדולות והן היו מהדהדות כתופים.

וירג'יני היתה מאכילה את הארנבות, מתרוצצת וקוטפת דגניות ומהירוּת רגליה חשפה את תחתוניה הרקומים.

ערב סתיו אחד חזרו דרך שדות המרעה.

הירח ברבעו הראשון האיר חלק מהרקיע, וערפל ריחף כצעיף מעל לפיתוליו של נהר הטוּק. פָּרים, שרועים בתוך העשב, הביטו בנחת אחרי ארבעת ההולכים. בשדה המרעה השלישי קמו אחדים מהם, ונעמדו לפניהם במעגל. "אל תפחדו!" אמרה פליסיטה; ומפזמת כמין שיר קינה ליטפה את גבו של הקרוב שבהם; הוא פנה לאחור וחבריו עשו כמוהו. אבל כשעברו בשדה המרעה הבא עלתה געייה אדירה. זה היה קולו של שור, שהערפל הסתירוֹ. הוא קרב אל שתי הנשים. מרת אובן פנתה לרוץ. "לא! לא! לא כל-כך מהר!" ובכל זאת החישו את צעדיהן, ומאחוריהן שמעו נשיפה קולנית קרֵבה והולכת. פרסותיו הלמו בעשב כפטישים; עכשיו כבר דהר! פליסיטה פנתה לאחור, עקרה בשתי ידיה רגבי אדמה והטילה אותם בעיניו. הוא השפיל את זרבובו, טילטל את קרניו, רעד מחימה וגעה בקול אימים. מרת אובן, בקצה השדה, עם שני ילדיה, חיפשה נואשות דרך לעבור את הסוללה. פליסיטה הוסיפה לסגת מפני השור והשליכה עוד ועוד גושי עשב שסימאו אותו, נסוגה וצועקת: "מהרו! מהרו!"

מרת אובן ירדה לתעלה, דחפה את וירג'יני, אחריה את פול, נפלה כמה פעמים כשניסתה לטפס על המתלול ובכוח נחישותה הצליחה לבסוף.

השור דחק את פליסיטה אל גדר כלונסאות; רירו ניתז על פניה, עוד שנייה והוא ירטש אותה. היא הספיקה לחמוק בין שני כלונסאות, והבהמה הגדולה, מרוב הפתעה, עמדה תחתיה.

המאורע הזה, עוד שנים רבות דוּבר בו בפּוֹן-לֶוֶק. פליסיטה לא התפארה בו כלל, שכן אף לא העלתה בדעתה שעשתה איזה מעשה-גבורה.

כל מעייניה היו נתונים לווירג'יני, כי הילדה לקתה בעצביה מחמת הבהלה, ומר פּוּפַּאר, הרופא, יעץ לה לרחוץ במרחצאות ימה של טְרוּוִיל.

לא רבים פקדו בימים ההם את המרחצאות האלה. מרת אובן חקרה ודרשה, נועצה בבּוּרֶה, ועשתה הכנות כלקראת מסע ארוך.

חבילותיה נשלחו יום קודם-לכן, בעגלתו של ליֶבַּאר. למחרת הוא הביא עמו שני סוסים, שעל האחד היה אוכף של נשים, בעל גב של קטיפה; ועל אחוריו של האחר היה מעיל גלול שנעשה כמין מושב. מרת אובן ישבה עליו, מאחורי ליבאר. פליסטיה הרכיבה עמה את וירג'יני, ופול רכב על חמורו של מר לֶשַׁפּטוּאָה, שהושאל להם בתנאי שיטפלו בו יפה.

הדרך היתה משובשת כל-כך ששעתיים תמימות נדרשו להם כדי לעבור את שמונת הקילומטרים שלה. הסוסים שקעו בבוץ עד קִפצי רגליהם וכדי לחלצן היו מנענעים את ירכיהם בחוזקה; ולפעמים נתקלו במֶחרצי האופנִים שבדרך; או שהיו אנוסים לקפץ. במקומות אחדים נעמדה סוסתו של ליֶבּאר פתאום. הוא חיכה בסבלנות עד שתתחיל שוב ללכת; והוא דיבר על בעליהן של האחוזות שבצדי הדרך, ולסיפורים הוסיף מוסר-השכל. כך למשל, באמצע טוּק, כשעברו מתחת לחלונות עטורים בפרחי כובע-הנזיר, משך בכתפיו ואמר: "והנה אחת, מרת לֶאוּסֶה, שבמקום למצוא לה איש צעיר…" פליסיטה לא שמעה את השאר; הסוסים החישו צעדיהם, החמור דהר, וכולם פנו אל שביל; שער הסתובב, שני נערים הופיעו, והבאים ירדו מעל בהמותיהם לפני ערימת הזבל הלח, על מפתן הדלת ממש.

כשראתה אמא ליֶבּאר את גברתה, לא הצניעה את שמחתה. היא הגישה לה ארוחת-צהריים ובה צלי בקר, מעיים, נקניק-דם, תרביך עוף, יין-תפוחים תוסס, עוגת-פירות ושזיפים ביי"ש, וליוותה את הכל בדברי חלקות: לגברת, שפניה טובים יותר, לעלמה, שנעשתה "יפהפייה" ולאדון פּול, ש"התפתח" באופן יוצא מהכלל, ולא שכחה גם את הסבא והסבתא עליהם השלום, שבני הזוג ליֶבּאר הכירו אותם, שהרי הם משרתים את המשפחה זה כמה דורות. גם לחווה, כמו להם, היה צביון של עתיקוּת. מרישי התקרה היו אכולי תולעים, הכתלים שחורים מעשן, והשמשות אפורות מאבק. מדפיו של מזנון עץ אלון היו עמוסים בכל מיני כלים, כדים, צלחות, פנכות בדיל, מלכודות זאבים, מגזזיים לכבשים; מזרק ענקי עורר את צחוקם של הילדים. בכל שלוש החצרות לא היה עץ אחד שלא צמחו פטריות לרגליו או ציצה של דבקון בין ענפיו. עצים אחדים הפילה הרוח. הם שבו וצמחו מאמצעיתם; וכולם כרעו תחת עומס התפוחים שעליהם. גגות הקש, דומים לקטיפה חוּמה ושונים בעוביים, עמדו בסערות העזות ביותר. אבל סבכת העגלות מטה לנפול. מרת אוֹבֶּן אמרה שהיא תטפל בזה, וציוותה לשוב ולרתום את הסוסים.

עוד חצי שעה רכבו עד שהגיעו לטרוּוִיל. אנשי השיירה הקטנה ירדו מעל הבהמות ועברו את ה"אֶקוֹר" ברגל; זה היה צוק שמתחתיו עגנו סירות; וכעבור שלוש דקות, בקצה הרציף, נכנסו לחצרה של אמא דויד, אל "שׂה הזהב".

וירג'יני התאוששה כבר בימים הראשונים, תודות לחילוף האוויר והרחצה בים. באין לה בגד-רחצה היתה רוחצת בכותונתה, ואומנתה היתה שבה ומלבישה אותה בבקתתו של מוכס, ששימשה את המתרחצים.

אחרי הצהריים היו הולכים עם החמור אל מעבר ל"סלעים השחורים", בדרך לאֶנֶקוויל. השביל עלה תחילה בין שטחים גליים כמדשאתו של גן גדול, ואחר-כך הגיע אל רמה שכולה שדות-ניר וכרי-מרעה לסירוגין. בשולי הדרך הזדקרו ציניות מתוך סבך שיחי הפטל; פה ושם צייר בענפיו עץ יבש וגדול זיגזגים על האוויר הכחול.

כמעט תמיד היו יושבים לנוח בכר דשא אחד – דוֹוִיל משמאלם, לֶה אַוֶר מימינם ולפניהם מרחבי הים. הוא התנוצץ בשמש, חלק כראי, ושקט כל-כך שכמעט לא נשמע דכיוֹ; אנקורים לא-נראים צייצו, ומעל לכל היתה נטויה כיפת השמים הענקית. מרת אובן ישבה ועסקה במלאכת התפירה שלה; וירג'יני, על-ידה, קלעה קנים; פליסיטה עקרה פרחי אזוביון; פול, שהשתעמם, רצה ללכת משם.

לפעמים הם היו עוברים את הטוּק בסירה ומחפשים קונכיות. השפל הניח מגוּלים קיפודי-ים, צדפות ומדוּזוֹת; והילדים התרוצצו לתפוס פתותי קצף נישאים ברוח. הגלים הרדומים נשברו על החול והתפרשו לאורך החוף. הוא השתרע לכל מלוא העין, אבל מצד היבשה תחמו אותו החוֹליות שחצצו בינו ובין ה"מָרֶה", אחו רחב-ידיים בצורת היפּוֹדרוֹם. כשחזרו הביתה בדרך הזאת, היתה טרוּוִיל, במרחק, על צלע הגבעה, גדֵלה והולכת עם כל צעד, ובמגוון בתיה נדמתה כפורחת בעירבוביה עליזה.

בימים חמים מאוד לא היו יוצאים מחדרם. הזוהר המסנוור שבחוץ דחק רצועות אור בין רפפות התריסים. בכפר דממה גמורה. למטה, על המדרכה, אין איש. השקט הזה הנסוך הגדיל את שלוותם של הדברים. רחוק, סתמו פטישיהם של השַפּּצים את קוערי הסירות ורוח ים כבדה הביאה עמה את ריח הזפת.

הבידור העיקרי היה שיבתן של סירות הדייגים. ברגע שהיו הסירות עוברות את המצופים, היו פוקמות. מפרשיהן הורדו עד לשני שלישי התרנים; ואז, במפרש קדמי נפוח כבלון, החליקו לקול משק הגלים ובאו עד לאמצע הנמל, ושם הוטל פתאום העוגן. אחר-כך נעמדה הסירה על-יד המזח. המלחים השליכו מהסיפון דגים מפרפרים; טור של עגלות חיכו להם, ונשים בצניפי כותנה חשו לקחת את הסלים ולנשק את בעליהן.

יום אחד ניגשה אחת הנשים האלה אל פליסיטה, וכעבור שעה קלה נכנסה פליסיטה לחדר ששה ושמֵחה; היא שבה ומצאה אחות. ואז הופיעה נַסטַאזי בָּרֶט – ששמה אחרי נישואיה לֶרוּ – תינוק על חזהּ, בידה הימנית אחוז עוד ילד, ולשמאלה נער-מלחים קטן, אגרופיו על מותניו וכומתתו משוכה לו על אוזנו.

לא עברה רבע שעה ומרת אוֹבֵּן שילחה אותה.

הם היו פוגשים אותם תמיד על-יד המטבח, או בשעת טיוליהם. הבעל לא הראה את פניו.

פליסיטה קשרה להם חיבה. היא קנתה להם שמיכה, חולצות ותנור; היא ברור שהם מנצלים אותה. החולשה הזאת הרגיזה את מרת אובן, שדעתה לא היתה נוחה גם ממנהגי הקִרבה של האחיין – פונה היה אל בנה בלשון-אתה – ומאחר שוִירג'יני השתעלה ומזג-האוויר הורע, קמה וחזרה אל פּוֹן-לֶוֶק.

מר בּוּרה יעץ לה בבחירת בית-ספר. בית-הספר שבקַן נחשב לטוב שבכולם. ופול נשלח לשם; הוא נפרד מהם בלב נכון, מרוצה שיָגור מעתה במקום שיהיו לו שם חברים.

מרת אובּן השלימה עם היעדרו של בנה כי לא היתה ברירה. וירג'יני שכחה אותו מעט-מעט. פליסיטה התגעגעה אל רעשנותו. אבל אז בא עיסוק אחרי והסיח את דעתה: מחג המולד ואילך הוליכה יום-יום את הילדה אל שיעורי הדת.

ג

לאחר שקָדָה קידה בפתח, היתה פוסעת תחת תקרת אולם-התווך של הכנסייה, במעבר שבין שני טורי הכסאות, פותחת את לוח-המושב של מרת אוֹבֵּן, יושבת ומשיטה עיניה על סביבותיה.

הנערים והנערות, אלה מימין ואלה משמאל, מילאו את ספסלי המקהלה; הכומר עמד על-יד הדוכן; באחד החלונות הצבעוניים של האַפְּסיס השקיף רוח-הקודש על הבתולה; בחלון אחר נראתה הבתולה כורעת לפני ישו-הילד, ומאחורי ארון-הקודש היה תגליף-עץ קבוצתי של הקדוש מיכאל המכריע את הדרקון.

תחילה סיפר הכומר בקיצור את סיפורי המקרא. נדמָה לה שהיא רואה בעיניה את גן-עדן, את המבול, את מגדל בבל, ערים אחוזות להבות, עמים גוֹועים, צְלמים מנותצים; והנפלאות האלה הטביעו בלבה יראת-כבוד כלפי אל-עליון ופחד מפני חרון-אפו. אחר-כך בכתה למשמע פרשת ייסורו של ישו. למה הם צלבו אותו, את האיש שאהב כל-כך ילדים, שהאכיל המוני בני-אדם, שריפא את העיוורים, וברוב עדינותו ביקש להיוולד בקרב דלת-העם, על ערימת הזבל של אורווה? הזריעה, הקציר, היקבים – כל הדברים המוכּרים האלה שמסַפר עליהם האוונגליון היו לה גם בחייה שלה; האל עבר בהם וקידשם; ומאהבתה את שׂה-אלוהים גדלה אהבתה לטלאים, וליונים בזכות רוח-הקודש.

את דמותו, התקשתה לשווֹת לה; שהרי אינו רק ציפור, אלא גם אש, ולפעמים משב-רוח. אולי אורו הוא שמרפרף בלילה סביב הביצות, הבל פיו הוא שמסיע את העבים, וקולו הוא שמנעים את צלילי הפעמונים; והיא ישבה לה באהבה וביראה, נהנית מקרירותם של הקירות ומשלוות הכנסייה.

אשר לדוֹגמות, בהן לא הבינה דבר וחצי דבר, ואפילו לא השתדלה להבין. הכומר היה מרצה את דבריו, הילדים היו מדקלמים, והיא היתה נרדמת לבסוף; ומתעוררת פתאום כשהיו נוקשים בלכתם בנעלי-העץ שלהם על המרצפות.

וכך, מתוך הַשמיעה למדה את עיקרי הנצרות, היא שבנערותה לא נתן איש את דעתו על חינוכה הדתי; ומאז היתה מקיימת כווירג'יני את כל המצווֹת: כמוה צמה, התוודתה אִתה. ובחג לחם-הקודש1 היו מעמידות יחד שולחן לפולחן.

לפני טקס הקומוּניוֹן הראשון לא ידעה מנוחה. נרגשת ומודאגת היתה בשל הנעליים, בשל מחרוזת-התפילה, בשל ספר התפילה, בשל הכפפות. וכמה רעדה שעה שסייעה לאמהּ להלביש אותה!

כל שעת המיסה היתה שרויה בחרדה. מר בּוּרֶה הסתיר לה צד אחד של המקהלה; אבל מולה ממש, יצרה להקת הבתולות, שכתרים לבנים להן על הינומותינן המוּרדוֹת, כמין שדה שלג; והיא הכירה מרחוק את ילדתה היקרה, לפי צווארה החמוד מכולם ולפי עמידתה הקשובה. הפעמון דינדן. הראשים נרכנו; שקט השתרר. כשהרעימו צלילי העוגב פצחו המקהלה והקהל בשירת ה"אַגנוּס דֵאִי". אחר-כך התחילו הנערים לעבור בסך; ואז, אחריהם, קמו הנערות. צעד אחר צעד, בכפות-ידיים צמודות, הן פסעו אל הבמה המוארת באור גדול, כרעו על המדרגה הראשונה, קיבלו את לחם-הקודש זו אחר זו, ובאותו הסדר עצמו חזרו אל הֲדוֹמֵי התפילה שלהן. וכשהגיע תורה של וירג'יני, גחנה פליסיטה לפנים כדי לראותה; והיא דימתה לה, בכוח הדמיון שמולידות אהבות-אמת כי הילדה הזאת היא היא עצמה; פני הילדה נהיו פניה שלה, שמלתה עטפה את גופה, ולבה פעם בחזהּ; ברגע שפתחה את פיה, מתוך עצימת עיניים, כמעט התעלפה.

למחרת, השכם בבוקר, הופעה בחדר תשמישי-הקדושה שבכנסייה כדי לקבל את לחם-הקודש מידי האדון הכומר. היא קיבלה אותו בדבקות רבה אבל לא היה לו אותו הטעם הנפלא שהיה לו אמש.

מרת אוֹבּן ביקשה לעשות את ילדתה מושלמת בכל המעלות; ומאחר שגִיוֹ לא יכול ללמדה לא אנגלית ולא מוסיקה, החליטה לשלוח אותה לפנימייה של הנזירות האוּרסוּליניוֹת באוֹנפְלֶר.

הילדה לא התנגדה. פֶליסיטֶה נאנחה, כי סבורה היתה שהגברת חסרת-לב. אחר-כך עלה בדעתה שגברתה בעצם צודקת. בעניינים האלה אין היא מוסמכת לדון.

לבסוף, נעצרה יום אחד לפני הדלת עגלה ישנה; וממנה ירדה נזירה שבאה לקחת את העלמה. פליסיטה העלתה את המיטלטלים על הגג, נתנה הנחיות לרכּב, ושׂמה בארגז המטען שש צנצנות ריבה ותריסר אגסים, וגם צרור סיגליות.

ברגע האחרון פרצה וירג'יני בבכי מר; היא חיבקה את אמה וזו נשקה לה על מצחה ואמרה שוב ושוב: "די, די, היי אמיצה!" המדרגה הורמה, הכרכרה יצאה לדרך.

אז נפלה רוחה של מרת אוֹבּן; ובערב באו כל ידידה, בני הזוג לוֹרְמוֹ, מרת לֶשָפְּטוּאה, העלמות רוֹשפֵיי, מר דה אוּפְּוויל ובּוּרֶה, כולם באו לנחמה.

בתחילה הכאיב לה חסרון בתה עד מאוד. אבל שלוש פעמים בשבוע היתה מקבלת ממנה מכתב, בשאר הימים היתה כותבת לה, מטיילת בגן ביתה, קוראת מעט, וכך מילאה את שעותיה הריקות.

בוקר-בוקר, מכוח ההרגל, היתה פליסיטה נכנסת לחדרה של וירג'יני ומסתכלת בקירות. היה לה חבל על שאין היא צריכה עוד לסרוק את שׂערה, לשרוך את נעליה הגבוהות, לכסות אותה במיטתה – ועל שאינה רואה עוד כל הזמן את פרצופה הנחמד, ואינה אוחזת אותה עוד בידה כבשעה שהיו שתיהן יוצאות יחד. מאֵין לה עניין לענות בו, ניסתה את כוחה במלאכת התחרה. אצבעותיה המגושמות מדי היו שוברות את המחטים; היא לא הצליחה בכלום, התקשתה לישון, היתה "הרוסה", כלשונה.

כדי "להסיח את דעתה" ביקשה רשות לארח את אחיינה ויקטור.

הוא היה בא בימי ראשון אחרי המיסה, לחייו ורודות, חזהו מעורטל, וריחו ריח השדות שעבר בהם. מיד היתה עורכת לו את השולחן. הם סעדו זה מול זה; ואף שהיא עצמה אכלה מעט ככל האפשר כדי לחסוך בהוצאות, היתה מפטמת אותו כל-כך עד שמרוב אכילה היה נרדם. כשהתחילו פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילת ערבית, היתה מעירה אותו, מברישה את מכנסיו, קושרת לו את עניבתו, והולכת אתו לכנסייה, שעוּנה על זרועו בגאוות אם.

הוריו דרשו ממנו תמיד שיוציא מיָדה משהו, או חבילת סוכר חוּם, או סבון, או יי"ש, ולפעמים אפילו כסף. הוא היה מביא לה את לבניו לתיקון; והיא קיבלה עליה את הטרחה הזאת, ובשמחה, שהרי כך יהיה נאלץ לבוא שוב.

באוגוסט לקח אותו עמו אביו לשיט בין נמלי החוף.

הימים היו ימי החופשה. בואם של הילדים ניחם אותה. אבל פּול נעשה גחמני וּוִירג'יני שוב לא היתה ילדה קטנה שפונים אליה בלשון-אַת. וכך קמה ביניהן מחיצה, אי-נוחות.

ויקטור הפליג למוֹרְלֶה, אחר-כך לדַנְקֶרק ואחר-כך לבּרייטוֹן; מכל נסיעה הביא לה מתנה. בפעם הראשונה הביא תיבה עשויה צדפים; בפעם השנייה ספל לקפה; בפעם השלישית דובשנית גדולה בצורת איש. הוא יפָה, היה לו גוף נאה, שפמפם, עיניים טובות וישרות, וכובע עור קטן, מוסט לאחור כדרך הנווטים. הוא שיעשע אותה בסיפורים מתובלים בביטויים של יורדי-ים.

ביום שני אחד, 14 ביולי 1819 (את התאריך הזה לא שכחה), הודיע לה ויקטור שהוא נשׂכר למסע ארוך, ובעוד יומיים, בלילה, יֵצא בספינה של אוֹנפלֶר אל הדו-תרנית שלו, העומדת להפליג בקרב מלֶה אַוְר. הוא יחזור אולי רק בעוד שנתיים.

הידיעה שייעדר תקופה ארוכה כל-כך העציבה מאוד את פליסיטה; וכדי להיפרד ממנו עוד פעם אחת, קמה ביום רביעי בערב, אחרי שהגישה לגברתה את ארוחתה, נעלה מנעלי-עץ וגמאה את ארבע הפרסאות, שבין פּון-לֶוֶק לאוֹנפלֶר.

כשהגיעה אל עמוד הצלב, הימינה במקום להשמאיל, תעתה בין מספנות, חזרה על עקבותיה; האנשים שפנתה אליהם יעצו לה למהר. היא הקיפה את המעגן שהיה מלא כלי-שיט, נתקלה בכבלים; ואז השתפלה הקרקע, אורות הצטלבו זה בזה וכשראתה סוסים בשמיִם חשבה שדעתה נטרפה עליה.

בקצה הרציף צנפו סוסים אחרים, מבוהלם מהים. גלגלת הרימה אותם והורידה אותם לתוך ספינה, שנוסעים נדחקו על סיפונה בין חביות של יין-תפוחים, סלי גבינה ושקי תבואה; נשמע קרקור תרנגולות, רב-החובל קילל; ונער-מלחים עמד לו שעוּן אל מוט העוגן, אדיש לכל זה. פליסיטה, שלא הכירה אותו תחילה, קראה: "ויקטור!" הוא זקף את ראשו; היא החלה לרוץ ואז הרימו את הכבשׂ פתאום.

האונייה, נמשכת בחבלים בידי נשים שָׁרות, יצאה מהנמל. קרשי שלדתה חרקו, הגלים הכבדים הצליפו על חרטומה. המפרש כבר נסב, איש לא נראה עוד – על הים המכסיף באור הלבנה, נהיה כתם שחור שהלך והחוויר, שקע, נעלם.

כשעברה פליסיטה על-יד עמוד הצלב, רצתה לבקש מאלוהים שישמור על היקר לה מכל; ושעה ארוכה התפללה, בעמידה, פניה שטופות דמעות, עיניה אל העננים. העיר יָשנה, המוֹכסים הלכו הלוך ושוב; ומים זרמו בלי הפוגות בעד חורי הסכר, רועשים וגועשים. השעונים צילצלו שתיים.

אולם המבקרים במנזר לא ייפתח אלא בבוקר. אם תאחר, ודאי תרגיז את גברתה; ואז חרף רצונה לנשק את ילדתה השנייה, פנתה לשוב. כשקמו המשרתות באכסנייה משנתן כבר היתה בפּוֹן-לֶוֶק.

הילדון המסכן יתנדנד לו עכשיו חודשים שלמים על הגלים! נסיעותיו הקודמות לא הפחידו אותה. מאנגליה ומבּרֶטוֹניה אנשים חוזרים; אבל אמריקה, המושבות, האיים הרחוקים – אלה תקועים אי-שם באזור מפוקפק, בקצה העולם.

מאז לא חשבה פליסיטה אלא על אחיינה. בימי שמש התענתה בצמא; בעת סופה חששה שמא יפגע בו הברק. למשמע הרוח הנוהמת בארובה ומעיפה את הרעפים, היתה רואה אותו נפגע גם הוא בסערה הזאת, בראשו של תורן שבור, כל גופו מוטה לאחור תחת נחשול של קצף; ולפעמים – זכרונות מסֵפר הגיאוֹגרפיה המאוּיָר – היה טרף לשיני הפראים, שבוי בידי קופים ביער, גוסס על חוף שומם. ומעולם לא הסיחה את דאגותיה לאיש.

מרת אוֹבֶּן היו לה דאגות משלה לבתהּ.

הנזירות חשבוה לילדה חביבה מאוד אבל רגישה מדי. כל התרגשות קלה שבקלות גירתה את עצביה. היה עליה לוותר על הנגינה בפסנתר.

אמהּ דרשה לקבל בקביעות מכתבים מהמנזר. כשלא היה הדוור מגיע בוקר אחד, היתה מתרגזת; והיתה מתהלכת בחדר, מכורסתה אל החלון. לא ייאמן ממש! ארבעה ימים ואין מכתב!

פליסיטה ביקשה לנחם אותה בצרתה שלה:

"אני, גברתי, לא שמעתי כלום כבר שישה חודשים!.."

"ממי לא שמעת?"

המשרתת ענתה לה בשקט:

"מבן-אחותי… כמובן!"

"אה! בן-אחותך!" ומרת אובן משכה בכתפיה ושבה להתהלך אנה ואנה, כאומרת: "באמת לא עלה על דעתי!.. חוץ מזה, מה לי ולו! נער-מלחים, פוחח, גם כן עניין!.. ואילו בתי… שווּ בנפשכם!"

פליסיטה, אף-על-פי שהיתה מורגלת בגסות, התרעמה על גברתה, ואחר-כך שכחה.

היה לה מובן מאליו שאפשר לאבד את העשתונות בגלל הקטנה.

שני הילדים היו חשובים במידה שווה; קשורים זה לזה בלבה, וגורל אחד נועד להם.

הרוקח סיפר לה שספינתו של ויקטור הגיעה להָוואנה. הוא קרא את הידיעה הזאת בעיתון.

בגלל הסיגרים הצטיירה לה הוואנה כארץ שחוץ מעישון אין עושים שם כלום, וּוִיקטור משוטט לו בין השחורים בתוך ענן של טבק. האם אפשר, "בשעת הצורך", לחזור משם בדרך היבשה? וכמה רחוק המקום ההוא מפּוֹן-לֶוֶק? כדי לברר זאת, פנתה אל מר בּוּרֶה.

הוא הביא את האטלס שלו ופתח בהסברים על קווי-האורך; למראה פליסיטה הנדהמת עלה על פרצופו חיוך ידעני מנופח. לבסוף הצביע בידית-העפרון שלו על נקודה שחורה, זערורית, בין מפרציו של כתם סגלגל, והוסיף: "הנה." היא גחנה אל המפה; רשת הקווים הצבעוניים רק הוגיעה את עיניה אך לא הבהירה לה כלום; וכשביקש ממנה בּוּרֶה לומר לו מה מטריד אותה, הפצירה בו שיראה לה את הבית שוויקטור גר בו. בורה הרים את ידיו, התעטש, ופרץ בצחוק אדיר; תמימות שכזאת הצהילה את לבו; ופליסיטה לא הבינה את פשר השמחה הזאת – היא הלא אולי ציפתה לראות אפילו את פניו של אחיינה, עד כדי כך קצר שׂכלה!

כעבור שבועיים, בשעת השוק, כרגיל, נכנס ליֶבַּאר למטבח ומסר לה מכתב מאת גיסה. מאחר שלקרוא לא ידעו לא הוא ולא היא, פנתה אל גברתה.

מרת אוֹבֶּן, שבאותה שעה סָפרה "עיניים" במלאכת הסריגה שלה, הניחה אותה מידה, פתחה את המכתב, התחלחלה, וחרש, במבט חודר, אמרה:

"קרה אסון… מודיעים לך שקרה אסון. בן-אחותך…"

הוא מת. זה כל מה שכתבו.

פליסיטה צנחה על כיסא, השעינה את ראשה אל הקיר ועצמה את עפעפיה, שהִוורידו פתאום. ואז, מצחה מושפל, ידיה שמוטות, עיניה בוהות, חזרה ואמרה פעם ועוד פעם:

"ילד מסכן! ילד מסכן!"

ליֶבַּאר התבונן בה והתאנח. מרת אוֹבּן רעדה קצת.

היא הציעה לה שתסע לבקר את אחותה בטרוּוִיל.

פליסיטה ענתה לה, בתנועת יד, שאין לה צורך בזה.

השתררה דומייה. סבא ליֶבּאר החליט שמוטב שיילך לו.

ואז אמרה:

"להם לא אכפת, בכלל!"

ראשה שב וצנח; ומפעם לפעם הרימה מוּכנית את המסרגות הארוכות שעל שולחן העבודה.

נשים עברו בחצר נושאות שׂבכה ועליה כבסים נוטפים.

כשראתה אותן בעד השמשה נזכרה בכבסיה שלה; אתמול השרתה אותם והיום צריך לשטוף אותם; והיא יצאה החוצה.

קרש-הכביסה והגיגית שלה היו על גדת הטוּק. היא השליכה על שפת המים ערמה של כותנות, חפתה את שרווּליה, ואחזה במחבט; וחבטותיה העזות נשמעו בגינות הסמוכות. שדות המרעה היו שוממים, הרוח הסעירה את מימי הנהר; במעמקיו התפתלו עשבים גדולים, כשׂער ראשן של גוויות צפות במים. היא כבשה את כאבה, בגבורה רבה החזיקה מעמד עד הערב; אבל בחדרה התמכרה לו בלי מעצורים, מוטלת על מזרנה, פניה טמונות בכר, ושני אגרופיה הקמוצים צמודים לרקותיה.

כעבור זמן רב נודעו לה, מפיו של רב-החובל עצמו, נסיבות מותו של ויקטור. הקיזו לו דם רב מדי בבית-החולים, לריפוי הקדחת הצהובה. ארבעה רופאים אחזו בו יחדיו. הוא מת מיד, והרופא הראשי אמר:

"זהו! עוד אחד!"

הוריו נהגו עמו תמיד באכזריות. היא העדיפה שלא לראותם עוד; והם לא ביקשו את קרבתה, אם מתוך שִכחה ואם מחמת הקשיחות של קְשֵי-יום.

וירג'יני נחלשה והלכה.

קשיי נשימה, שיעול, חום תמידי וכתמי סומק על הלחיים העידו על איזו מחלה שמקננת בגופה. מר פּוּפּאר יעץ שישהו זמן-מה בפּרוֹבַאנס. מרת אוֹבּן החליטה לעשות כן, ולולא אקלימה של פּון-לֶוֶק היתה מחזירה את בתה הביתה מיד.

היא עשתה הסכם עם משׂכיר עגלות וזה הסיע אותה למנזר בכל יום שלישי. מאחת הטֵרסות של גן המנזר אפשר לראות את נהר הסֵינה. וירג'יני, שעוּנה על זרועה, היתה מטיילת אִתה שם על עלי הגפן שנשרו. לפעמים, שעה שהביטה אל המפרשים הרחוקים ואל מלוא רוחבו של האופק, מהארמון של טַנקַרוויל ועד למגדלורים של לֶה אַוְר, הוכרחה למצמץ בעיניה מעוצמת קרני השמש המפציעות מבין העננים. אחר-כך היו יושבות להן לנוח בסוכה. אמהּ השיגה חביונה של יין-מָלָגה משובח; והיא, צוחקת למחשבה שתשתכר, שתתה שתי לגימות, לא יותר.

כוחותיה שבו אליה. הסתיו עבר לו בנחת. פליסיטה היתה מעודדת את מרת אוֹבּן. ואולם, כשיצאה ערב אחד למלא איזו שליחות בקרבת-מקום, מצאה בשובה את הדוּפנית של מר פּוּפּאר לפני הבית; הוא עצמו היה בפרוזדור. מרת אוֹבּן עמדה וקשרה את כובעה לראשה.

"הביאי לי את מחמם-הרגליים שלי, את הארנק ואת הכפפות; מהר, מהר!"

וירג'יני חלתה בדלקת-ריאות; מחלתה אולי אנושה.

"עוד לא!" אמר הרופא; ושניהם עלו אל הכרכרה, תחת פתותי שלג מתערבלים. הלילה ירד. היה קר מאוד.

פליסיטה חשה לכנסייה להדליק נר. אחר-כך רצה אחרי הדוּפנית, וכעבור שעה הדביקה אותה, קפצה ועלתה עליה בזריזות מאחור, ונאחזה שם ברצועות, ואז עלתה במוחה המחשבה: "החצר לא נעולה! ומה אם ייכנסו גנבים?" והיא ירדה.

למחרת, עם שחר, מיהרה אל ביתו של הרופא. הוא כבר חזר, ושב ויצא מהעיר. אחר-כך נשארה באכסנייה, כי חשבה שאולי יביאו אנשים זרים איגרת. לבסוף, כשהאיר היום, עלתה על המרכבה הנוסעת לליזיֶה.

המנזר עמד בקצה סמטה תלולה. בערך באמצע הדרך שמעה צלילים מוזרים, קול פעמוני-אבל. "זה בשביל אחרים," אמרה בלבה; ופליסיטה משכה בחוזקה במקוש.

כעבור דקות אחדות נגררו ובאו דרדסים, הדלת נפתחה מעט והופיעה נזירה.

הנירה, בסבר-פנים חמור, אמרה ש"היא נפטרה זה עתה". בו-ברגע צילצלו פעמוני-האבל של סן-לֶאוֹנַר ביתר-שׂאת.

פליסיטה הגיעה לקומה השנייה.

מסף החדר כבר ראתה את וירג'יני מוטלת על גבה, ידיה שלובות, פיה פתוח, וראשה מופשל לאחור, מתחת לצלב שחור נטוי כלפיה, בין הווילונות הדוממים, החיוורים פחות מפניה. מרת אוֹבּן, חובקת את מרגלות המיטה בזרועותיה, נאנקה כגוססת. אם המנזר עמדה, מימין. שלושה פמוטות על השידה נראו ככתמים אדומים, והערפל הלבין את החלונות. נזירות הוציאו את מרת אוֹבּן מהחדר.

שני לילות לא משה פליסיטה מן המתה. שוב ושוב חזרה על אותן התפילות, היזתה מים קדושים על הסדינים, ושוב ישבה והתבוננה בה. בסוף הלילה הראשון ראתה שהפנים הצהיבו, השפתיים הכחילו, האף התחדד, העיניים שקעו. היא נשקה להן פעמים אחדות ולא היתה מופתעת מאוד אילו שבה וירג'יני ופקחה אותן – נפשות כמוה, מה שלמעלה מן הטבע הוא בעיניהן פשוט בתכלית. היא רחצה את גופתה, עטפה אותה בתכריכיה, השכיבה אותה בארון-המתים, שמה זר לראשה, ופרשׂה את שׂערה. הוא היה בלוֹנדי, וארוך להפליא לגילה. פליסיטה גזזה קוּוצה עבה ואת חציה הטמינה בין שדיה, נחושה בדעתה שלא להוציאה מרשותה לעולם.

הגופה הוחזרה אל פּון-לֶוֶק, כרצונה של מרת אוֹבּן, והיא ליוותה את עגלת-המתים בכרכרה סגורה.

אחרי המיסה היה להם ללכת עוד שלושת-רבעי שעה עד שהגיעו אל בית-הקברות. פּוֹל צעד בראש והתייפח. מר בּוּרֶה הלך מאחוריו, ואחריהם נכבדי העיר, הנשים, בצעיפים שחורים, ופֶליסיטה. היא חשבה על אחיינה, ומאחר שלא זכתה לחלוק לו את הכבוד הזה, נוסף עוד צער על צערה, כאילו קוברים גם אותו עם זו.

לייאושה של מרת אוֹבּן לא היה גבול.

ראשית התקוממה נגד אלוהים, שעשה לה עוול, לדעתה, בלקחו ממנה את בתה – לה שלא עשתה מעשה רע מימיה ומצפונה טהור כל-כך! בעצם, לא! היה עליה להסיע אותה לדרום. רופאים אחרים היו מצילים את חייה! היא האשימה את עצמה, רצתה ללכת אחריה, ומרוב מצוקה צעקה בחלומותיה. בייחוד רדף אותה חלום אחד. בעלה, בבגדי מלח, חוזר ממסע ארוך ואומר לה בבכי שנצטווה לקחת את וירג'יני עמו. ואז הם מטכסים עצה היכן ימצאו לה מקום מסתור.

פעם אחת חזרה מהגן נרעשת. זה עתה (היא הצביעה על המקום) הופיעו לעיניה האב והבת זה בצד זה, והם לא עשו כלום; הם הסתכלו בה.

חודשים אחדים נשארה בחדרה, באפס-מעשה. פליסיטה היתה מוכיחה אותה בלשון רכה; עליה לשמור על חייה למען בנה, ולמענה, "לזכרהּ".

"לזכרה?" חזרה אחריה מרת אוֹבּן, כמתעוררת משינה. "אה! כן!.. כן!.. אַת אינך שוכחת אותה!" רֶמז לבית-הקברות שנאסר עליה באיסור חמור לפקוד אותו.

פליסיטה הלכה לשם יום-יום.

בשעה ארבע בדיוק היתה עוברת על-פני הבתים, עולה במעלה הגבעה, פותחת את השער ובאה ועומדת לפני קברה של וירג'יני: עמוד קטן של שיש ורוד, לוח אבן לרגליו וסביבו שרשראות הסוגרות על גינה קטנה. הערוגות היו מכוסות כליל במרבד של פרחים. היא היתה משקה את עליהם, מחליפה את החול, כורעת על ברכיה כדי להיטיב לעדור את האדמה. מרת אוֹבּן, כשהותר לה לשוב לשם, מצאה בזה הקלה, נחמה פורתא.

אחר-כך נקפו שנים, דומות זו לזו כולן, ושום דבר לא קרה בהן חוץ מהחגים הגדולים שחזרו חלילה: פסחא, חג עליית מרייה, יום כל הקדושים. מאורעות ביתיים העמידו תאריכים ששימשו אחר-כך כציוני-דרך. למשל, בשנת 1825 סיידו שני זגגים את הפרוזדור; ב-1827 נפל חלק מהגג אל החצר וכמעט הרג מישהו. בקיץ 1828 בא תורה של מרת אוֹבּן לחלק את לחם-הקודש; בּוּרה, באותם ימים, נעדר באופן מסתורי; והמכּרים הישנים נעלמו בהדרגה: גִיוֹ, ליֶבּאר, מרת לֶשַׁפטוּאָה, רוֹבּלֶן, הדוד גרֶמַנוויל, שלקתה בשיתוק מכבר.

לילה אחד נתבשרה פּון-לֶוֶק מפי העגלון של מרכבת-הדואר על מהפכת יולי. כעבור ימים אחדים מוּנה סגן-מושל חדש: הבּרון דה לַרסוֹניֶר, לשעבר ציר באמריקה, ובביתו גרו, חוץ מאשתו, גיסתו ושלוש עלמות, שכבר היו בוגרות למדי. הן נראו על המדשאה שלהן, לבושות חולצות רוחפניות; היו להן כושי ותוכי. הן ביקרו אצל מרת אוֹבֶּן, והיא הקפידה להחזיר להן ביקור. ברגע שהיו מופיעות מרחוק, היתה פֶליסיטֶה חשה להודיע לה. אבל רק דבר אחד היה בו כדי לרגשה – מכתביו של בנה.

הוא לא יכול להחזיק בשום משלח-יד, כי היה מבלה את כל זמנו בבתי-הקפה. היא פרעה את חובותיו; הוא שקע בחובות חדשים; והאנחות שנאנחה מרת אוֹבּן שעה שישבה וסרגה אצל החלון הגיעו אל אוזני פליסיטה המסובבת את כישורה במטבח.

הן היו מטיילות יחד לאורך שורת עצי-הפרי המוּדלים ומשוחחות תמיד על וירג'יני, שואלות עצמן אם היה דבר פלוני מוצא חן בעיניה, ומה היתה בוודאי אומרת בעניין פלוני.

כל חפציה הקטנים מילאו ארון-קיר בַּחדר בן שתי המיטות. מרת אוֹבּן היתה בודקת אותם לעתים רחוקות ככל האפשר. ביום קיץ אחד קיבלה עליה את הדין; ופרפרים התעופפו מתוך הארון.

שמלותיה היו תלויות בשורה מתחת למדף שהיו עליו שלוש בובות, חישוקים, כלי-בית למשחק, קערת הרחצה שלה. הן הוציאו גם את החצאיות, הגרביים והממחטות, ופרשׂו אותם על שתי המיטות הקטנות קודם ששבו וקיפלו אותם. השמש האירה את החפצים העלובים האלה וגילתה לעין את הכתמים, וקמטים שקמטו בהם תנועות הגוף. האוויר היה חם וכחול, שַחרור צייץ, הכל כמו חי לו בשלווה וָנועם. הן מצאו כובע פלוּסין קטן, ארוך פרווה, ערמוני; אבל הוא היה אכול עש כולו; פליסיטה ביקשה אותו לעצמה. עיניהן ננעצו זו בזו, דמעות נקווּ בהן; לבסוף פתחה הגברת את זרועותיה, המשרתת נפלה לתוכן, והן התחבקו, ונתנו פורקן לכאבן בנשיקה שהעמידה אותן בדרגה שווה.

זו היתה להן הפעם הראשונה בחייהן, כי מרת אוֹבּן היתה אשה מאופקת מטבעה. פליסיטה הכירה לה טובה על כך כאילו עשתה עמה חסד, ומעתה אהבה אותה במסירות של חיה ובאדיקות דתית.

טוּב לבה גדל.

למשמע תופיו של גדוד חיילים העוברים בסך, היתה נעמדת לפני הפתח ובידה כד של יין-תפוחים ומכבדת את החיילים במשקה. היא טיפלה בחולי כולירה. היא פרשה את חסותה על הפולנים2; ואחד מהם אפילו הכריז שברצונו לשׂאתה לאשה. אבל נפל ביניהם ריב; שכּן בוקר אחד, כשחזרה מתפילת האנגלוּס, מצאה אותו במטבחה; הוא התגנב לשם, הכין לו תחמיץ ואכל בנחת.

אחרי הפולנים בא אבא קוֹלמיש, ישיש שעל-פי השמועה עשה מעשי-זוועה בשנת 93. הוא חי לו על שפת הנהר, בחורבה של דיר-חזירים. הפרחחים היו מציצים בו דרך הסדקים שבקיר ומיידים בו חלוקי-אבנים, והאבנים היו פוגעות ביצוע הבלוי שהיה מוטל עליו, גופו מזדעזע כל הזמן מהצטננות קשה, שׂערוֹ ארוך מאוד, עפעפיו מודלקים, ועל זרועו גידול גדול מראשו. היא דאגה לו ללבנים, ניסתה לנקות את החור העלוב שלו, היתה רוצה לשַכּנו בחדר-האפייה, בלי שיפריע לגברת. כשפקעה המורסה שבזרועו היתה חובשת אותו יום-יום, לפעמים היתה מביאה לו לביבה, מושיבה אותו בשמש על ערימת קש; והישיש המסכן, מזיל רירו ורועד, היה מודה לה בקול כבוי, פוחד לאבד אותה, וכשראה אותה הולכת היה פושט את זרועותיו. הוא מת; היא שילמה בעבור מיסה לעילוי נשמתו.

ביום ההוא נפל בחלקה אושר גדול; בשעת ארוחת-הערב הופיע הכושי של מאדאם דה לַרסוֹניֶר ובידו התוכי בכלובו, עם מקלו והשרשרת והמנעול. פתק מאת הברונית בישר למרת אובּן, שמאחר שבעלה הועלה לדרגת מושל, הם נוסעים בו בערב; והיא ביקשה ממנה לקבל מיָדה את הציפור הזאת כמזכרת וכאות הוקרה.

מכבר העסיק התוכי את דמיונה של פֶליסיטה, שכן בא מאמריקה והמלה הזאת הזכירה לה את ויקטור, ועל-כן גם שאלה עליו את הכושי. פעם אחת אפילו אמרה: "כמה היתה גברתי שמחה אילו היה שלה!"

הכושי מסר את דבריה לגברתו, וזו, מאחר שלא יכלה לקחתו אִתה, התפטרה ממנו ככה.

ד

שמו היה לוּלוּ. גופו היה ירוק, קצות כנפיו ורודים, מצחו כחול וחזהו זהוב.

אבל היה לו הרגל מגוּנה מייגע לנשוך את מקלו, והיה מורט את נוצותיו, מפזר את פרשו ושופך את מי האמבט שלו; מרת אוֹבֶּן, שהתוכי הרגיז אותה, נתנה אותו לפֶליסיטה לצמיתות.

היא החליטה לאלף אותו, לא עבר זמן רב והוא ידע לומר: "בחור נחמד! לשירותך, אדוני! ברוכה אַת, מרייה!" הוא הושׂם על-יד הדלת, ולא אדם אחד השתומם למה אין הוא עונה לשם זָ'קוֹ, שהרי כל התוכיים שמם זָ'קוֹ. דימו אותו לתרנגול-הודו, לבול-עץ; ופליסיטה, כאילו דוקרים אותה בפגיון! עקשנות מוזרה היתה בו בלוּלוּ: שברגע שהסתכלו בו היה משתתק!

ועם זאת ביקש לו חֶברה: כי בימי ראשון, שעה שהיו העלמות רוֹשפיי הנכבדות, מר דה אוּפְּוויל, ואורחים קבועים חדשים – הרוקח אוֹנפרוֹי, מר וַארֶן ורב-החובל מַתיֶה – עסוקים במשחק הקלפים שלהם, היה הוא חובט בשמשות בכנפיו ומקים מהומה כה גדולה עד שאיש לא יכול לשמוע את דברי רעהו.

פרצופו של בּוּרֶה היה, כנראה, מבדח מאוד בעיניו. ברגע שהיה משגיח בו החל לצחוק, לצחוק בכל כוחו. רעמי צחוקו התגלגלו בחצר, ההד הכפילם, השכנים הציצו מהחלונות, צחקו אף הם; ומר בּוּרה, כדי שלא יראה אותו התוכי, היה חומק לאורך הקיר, מסתיר את פניו בכובעו, מגיע עד הנהר ונכנס דרך שער הגן; והמבטים שהיה נותן בציפור לא היתה בהם כל חיבה.

מידי שוליית הקצב ספג לוּלוּ סנוקרת, כי הרשה לעצמו לתחוב את ראשו לתוך סלו; ומאז היה מנסה שוב ושוב לצבוט אותו דרך חולצתו. פַבּי היה מאיים שימלוק את ראשו, אף שלא היה איש אכזר, למרות ציורי הקעקע שעל זרועותיו ופאות-לחייו העבות. להיפך! הוא אפילו חיבב את התוכי, עד כדי כך שביקש, מתוך בדיחות הדעת, ללמד אותו לקלל. פליסיטה, שכל השגעונות האלה הבהילו אותה, העבירה אותו למטבח. השרשרת הוסרה והוא היה מסתובב לו בכל הבית.

כשירד במדרגות היה משעין את עיקול מקורו על כל מדרגה, ומרים רגל ימין ואחריה רגל שמאל; והיא חששה שמא יסתחרר ראשו מן ההתעמלות הזאת. הוא חלה, לא יכול עוד לדבר ולאכול. מתחת ללשונו צמחה לו קרומית, כמו שצומחת אצל התרנגולות לפעמים. היא קרעה אותה בציפורניה וריפאה אותו. יום אחד השתטה האדון פול ונשף לו עשן סיגר לתוך נחיריו; פעם אחרת, כשהתגרתה בו מרת לוֹרמוֹ בחוד שמשייתה, חטף את הטבעת שבקצהו; ופעם אחת אבד.

היא השאירה אותו על הדשא לשאוף אוויר, והסתלקה לרגע; וכשחזרה, התוכי איננו! תחילה חיפשה אותו בין השיחים, על שפת המים ועל הגגות, ולא שעתה לגברתה, שקראה לה: "היזהרי שם, יצאת מדעתך!" אחר-כך סרקה את כל הגינות של פּון-לֶוֶק; ועצרה עוברים-ושבים: "לא ראיתם במקרה באיזה מקום את התוכי שלי?" ולמי שלא הכירו את התוכי עמדה ותיארה אותו. פתאום נדמָה לה שמאחורי טחנות-הקמח, לרגלי הגבעה, היא רואה משהו ירוק מעופף. אבל בראש הגבעה – לא-כלום! רוכל אחד סיפר לה שלפני רגע ראה אותו, בסַן-מֶלֶן, בחנותה של אמא סימוֹן. מיד רצה לשם. הם לא ידעו כלל על מה היא מדברת. לבסוף חזרה, תשוּשה, מנעליה קרועים, לבה שבור; ואז, כשישבה על הספסל, ליד גברתה, וסיפרה לה על כל מאמציה, נחת משא קל על כתפה: לוּלוּ! מה הוא עשה, לעזאזל? אולי טייל לו בסביבה!

בקושי התאוששה מזה – בעצם, לא התאוששה כלל.

מחמת הצטננות חלתה באַנגינָה; כעבור זמן קצר – בדלקת אוזניים. כעבור שלוש שנים היתה חירשת, ודיברה בקול רם מאוד, אפילו בכנסייה. אף-על-פי שהיו חטאיה יכולים להתפרסם בכל רחבי הבישוֹפוּת בלי להמיט עליה קלון ובלי לפגוע ברגשות הציבור, העדיף האדון הכומר שלא לשמוע עוד את וידוייה אלא בחדר תשמישי-הקדושה.

לבסוף התחילה שומעת זמזומים מדומים ונתבלבלה כליל. לעתים קרובות היתה גברתה אומרת לה: "אלוהים, כמה שאַת טיפשה!" והיא היתה עונה לה: "כן, גברתי," ומחפשׂת משהו סביבה.

חוג מושגיה הצר הצטמצם עוד, וצלצול הפעמונים וגעיית הבקר שוב לא היו קיימים. כל היצורים עשו את מעשיהם בדממה של רוחות-רפאים. רק קול אחד הגיע אל אוזניה עתה – קולו של התוכי.

והוא, כמבקש לבדרה, היה מחקה את תקתוקו של גלגל הצלייה, את קריאתו החדה של מוכר הדגים, את מסורו של הנגר הגר ממול; ולמשמע קול המצילה, היה קורא כמרת אוֹבּן: "פֶליסיטה! הדלת! הדלת!"

היו להם שיחות, לַשניים: הוא היה מדקלם עד לזרא את שלושת המשפטים שברֶפֶּרטוּאַר שלו, והיא היתה משיבה לו במלים חסרות-שחר אף הן ועם-זאת מלים היוצאות מן הלב. לולו, בבדידותה, היה לה כמעט בן, מאהב. הוא היה מטפס על אצבעותיה, מנקר קלות בשפתיה, נאחז בסוּדרה; וכשהיתה מרכינה את מצחה ומנענעת ראשה כדרך המניקות, היו כנפי שביסה הגדולות וכנפי הציפור רוטטות יחד.

כשהיו השמים מתקשרים בעננים והרעם הרעים, היה צווח, אולי מפני שנזכר בגשמי הזעף ביערות מולדתו. קול המים הזורמים הביאוֹ לידי טירוף; הוא היה מתעופף בפראות, נוסק אל התקרה, הופך הכל, ויוצא דרך החלון לבוסס בגן; אבל היה חוזר מיד ונעמד על אחד מסורגי האח, מנתר כדי לייבש את נוצותיו ואגב כך מציג פעם את זנבו ופעם את מקורו.

בוקר אחד, בחורף הנורא של שנת 1837, שמה אותו לפני האח, בגלל הקור, ומצאה אותו מת, באמצע כלובו, ראשו למטה, וטפריו בתוך חוטי הברזל. נראה שהשבץ קטל אותו. היא היתה סבורה שהורעל בפטרוֹסיליה; ואף-על-פי שלא היו לכך שום ראיות, חשדה בפַבּי.

היא בכתה כל-כך עד שגברתה אמרה לה: "אז תני שיעשו לך ממנו פוחלץ!"

היא נועצה ברוקח, שתמיד התייחס יפה אל התוכי.

הוא כתב ללֶה אַוְר. ואחד פֶלַאשֶה קיבל עליו לעשות את המלאכה. אבל מאחר שחבילות שנשלחו בכרכרה הציבורית הלכו לאיבוד לפעמים, החליטה להביא אותו עד אוֹנפלֶר במו ידיה.

עצי-התפוח המעורטלים מעליהם עמדו בשורות משני צדי הדרך. מעטה קרח כיסה את התעלות. כלבים נבחו סביב החווֹת, והיא, כפות-ידיה תחת שכמייתה, בנעלי העץ השחורות הקטנות שלה ובסלהּ, צעדה במהירות, באמצע הדרך.

היא חצתה את היער, עברה את אוֹ-שֶן, והגיעה לסַן-גַטְיֶן.

מאחוריה, בתוך ענן אבק, נסחפת במדרון, דהרה ובאה, מתגלגלת כסופה, מרכבת-דואר גדולה. למראה האשה הזאת שאינה סרה מדרכה, הזדקף העגלון מעל לסוכך, וגם הרכּב צעק, ואילו ארבעת סוסיו, שנבצר ממנו לרסנם, החישו את מרוצתם; שני הסוסים הקדמיים נגעו בה; העגלון משך חזק במושכות והסיט אותם אל שולי הדרך, אבל בחמת-זעמו הרים את זרועו, ובמלוא התנופה הצליף בה בשוטו הארוך, מהבטן ועד פקעת שׂערהּ, צליפה כזאת שהיא נפלה פרקדן.

כששבה אליה הכרתה, פתחה קודם-כל את הסל. ללולו לא קרה כלום, למרבה המזל. היא חשה צריבה בלחיה הימנית; וכשנגעה בה בידיה, הן היו אדומות. דמה ניגר.

היא התיישבה על ערמת חצץ, הספיגה את פניה בממחטתה, אחר-כך אכלה חתיכת לחם ששׂמה בסלה על כל צרה שלא תבוא, וניחמה עצמה על פצעה בהתבוננות בציפור.

כשעמדה במרומי אֶקְמוֹוִיל ראתה את אורותיה של אוֹנפלֶר מתנוצצים בחשכת הלילה כהמון כוכבים; הלאה משם השתרע הים, מעורפל. ואז אחזה אותה חולשה והיא נעמדה; וסבלות ילדותה, ומפח-הנפש מאהבתה הראשונה, ונסיעתו של אחיינה, ומותה של וירג'יני – כל אלה, כגלי הגאות, שבו בבת-אחת, ועלו אל גרונה וחנקוה.

אחר-כך ביקשה לדבר עם רב-החובל של הספינה; ואף שלא אמרה לו מה היא שולחת, נתנה לו הנחיות.

פֶלַאשֶה החזיק אצלו את התוכי זמן רב. שוב ושוב הבטיח להחזירו בשבוע הבא; כעבור שישה חודשים הודיע שנשלחה תיבה ומאז לא שמעו עליה כלום. נראָה שלולו לא יחזור עוד לעולם. "ודאי גנבו לי אותו!" אמרה בלבה.

לבסוף הוא הגיע – והוא כלול בהדרו, זקוף על ענף של עץ שהוברג אל בסיס של מהגוֹני, רגלו האחת באוויר, ראשו נטוי, והוא מנקר באגוז, שעושה-הפוחלצים, מאהבתו לפאר, צבעוֹ בצבע זהב.

היא סגרה אותו בחדרה.

המקום הזה, שרק מעטים הורשו להיכנס אליו, דמה גם לבית-תפילה וגם לבַּזאר, מרוב תשמישי-הקדושה והחפצים השונים והמשונים שהיו בו.

ארון גדול לא הניח לפתוח כראוי את הדלת. מול החלון הנשקף אל הגן היה צוהר עגול שניבט אל החצר; על שולחן, על-יד המיטה המתקפלת, היו קנקן מים, שני מסרקים וקוביית סבון כחול בתוך צלחת סדוקה. על הקירות נראו מחרוזות-תפילה, קמיעות, כמה איקוניות של הבתולה הקדושה, אגן של מי-קודש עשוי אגוז קוקוס; על השידה, המכוסה בפיסת בד כמו בכנסייה, היתה התיבה העשויה צדפים שנתן לה ויקטור; וגם מזלף וכדור, וכמה מחברות, וספר הגיאוגרפיה המאוּיר, וזוג נעליים; ועל המסמר של הראי, תלוי בסרטיו, כובע הפלוּסין הקטן! פֶליסיטה אף הרחיקה לכת במנהגי הכבוד האלה שלה עד כדי שמירת אחד ממעיליו של האדון. את כל החפצים הישנים, שמרת אוֹבֶּן לא רצתה בהם עוד, לקחה אל חדרה. וכן היו שם פרחים מלאכותיים בקצה השידה ודיוקן של הרוזן ד'אַרטוּאָה בגומחת האשנב.

בעזרת לוחיות הוצב לולו על אצטבה של הארובה שבלטה אל תוך החדר. בוקר-בוקר, כשהקיצה משנתה, היתה רואה אותו באור השחר, ונזכרת בימים שעברו, ובמעשים חסרי-חשיבות לפרטי פרטיהם, בלי כאב, בשלוות נפש.

מאחר שלא היה לה שיח-ושיג עם שום אדם, חיתה לה במין תרדמה של סהרורים. התהלוכות של חג לחם-הקודש היו מעוררות אותה לחיים. היא היתה הולכת לאסוף אצל השכנים פמוטות ומחצלות לקשט בהם את שולחן הפולחן שהועמד ברחוב.

בכנסייה היתה מתבוננת כל העת ב"רוח-הקודש" ומצאה שיש בה משהו משל התוכי. הדמיון נראה לה ברור אף יותר בתמונה אחת מאֶפּינַל, שצויר בה טקס הטבילה של משיחנו. "רוח-הקודש", בכנפיה הארגמניות ובגוף האיזמרגד שלה, אכן היתה צלמו של לולו.

היא קנתה אותה ותלתה אותה במקום הרוזן ד'ארטוּאָה – וכך ראתה את שניהם במבט אחד. הם התחברו יחד במחשבתה: התוכי נתקדש על-ידי הזיקה הזאת לרוח-הקודש, ורוח-הקודש נהיתה בעיניה חיה יותר ומובנת. אי-אפשר שאלוהים בחר בְּיונה לדבר מגרונה, שהלא החיות האלה אין להן קול, אלא ודאי בחר באחד מאבותיו של לולו. ופֶליסיטה אמנם היתה מביטה אל התמונה שעה שהתפללה, אבל מזמן לזמן היתה מסיבה מעט את עיניה אל הציפור.

פעם אחת חשקה נפשה להצטרף אל מסדר הבתולה הקדושה. מרת אוֹבּן הניאה אותה מזה.

מאורע חשוב אירע: נישואיו של פול.

אחרי שהיה תחילה לבלר של נוטריון, ואחר-כך עסק במסחר, במכס, באגף המסים, ואפילו עשה נסיונות להתקבל ל"רשות המים והיערות", הנה עתה, כשמלאו לו שלושים ושש, נחה עליו פתאום רוח אלוהים והוא מצא את ייעודו: משרד הרישום! ושם הראה כשרונות גדולים כל-כך עד שמפקח מחוזי אחד הציע לו את בתו לאשה והבטיח לו את חסותו.

פול, שדעתו נתיישבה עליו, הביא אותה אל אמו.

היא דיברה סרה במנהגיה של פּון-לֶוֶק, התנהגה כנסיכה, העליבה את פליסיטה. כשהסתלקה, נשמה מרת אוֹבּן לרווחה.

בשבוע שלאחר-כך נודע שמר בּוּרֶה מת בברֶטוֹניה תחתית, בפונדק. השמועה שהתאבד נתאמתה; התעוררו ספקות לגבי הגינותו. מרת אוֹבּן עיינה בספרי החשבונות שלה ומהר מאוד גילתה את קופת-השרצים שלו: מעילות בחובות, מכירת עצים בגניבה, קבלות מזויפות, וכו'. ומלבד זאת גם היה לו בן לא-חוקי ו"יחסים עם מישהי מדוֹזוּלֶה".

המעשים המחפירים האלה צעירוה מאוד. במארס 1853 תקפו אותה כאבים בחזֶה; לשונה נראתה כמכוסה בעשן; העלוקות לא הקלו את המחנק; ובערב התשיעי נפחה את נפשה והיא בת שבעים ושתיים בדיוק.

חשבו אותה לזקנה פחות, בגלל שׂערה החום שמחלפותיו עטרו את פניה החיוורות, המחוטטות. רק ידידים מעטים התאבלו עליה, שכן היתה בהליכותיה יהירות מרחקת.

פליסיטה ביכתה אותה שלא כמו שמשרתים מבכים את אדוניהם. מותה של גברתה לפניה בילבל אותה, נראה לה מנוגד לסדרי-בראשית, נורא ובלתי-נסבל.

כעבור עשרה ימים (פרק-הזמן הנדרש כדי לחוש ולבוא מבֶּזַנסוֹן), הופיעו היורשים. הכלה חיטטה במגירות, בחרה לה רהיטים, את השאר מכרה, ואחר-כך חזרו אל משרד הרישום.

כורסתה של הגברת, שולחנה העגול הקטן, מחמם-הרגליים שלה ושמונת הכסאות נעלמו! במקומן של התמונות נראו ריבועים צהובים על הקירות. הם לקחו אִתם את שתי המיטות הקטנות, עם מִזרניהן, ובארון לא היה עוד שום חפץ מכל חפציה של וירג'יני! פליסיטה עלתה אל חדרה שיכורה מצער.

למחרת היתה מודעה על הדלת; הרוקח צעק לה לתוך אוזנה שהבית מוצע למכירה.

ברכיה פקו, והיא נאלצה לשבת.

יותר מכל התעצבה על שיהיה עליה לעזוב את חדרה – ללולו המסכן נוח בו כל-כך. היא עטפה אותו במבט חרד, התחננה אל רוח-הקודש, וקנתה לה הרגל של עובדי-אלילים לומר את תפילותיה בכריעת ברך לפני התוכי. לפעמים פגעה השמש שחדרה בעד האשנב בעין הזכוכית שלו והתיזה ממנה קרן אור זוהרת שהביאה אותה לידי אֶקסטזה.

היתה לה קצבה של שלוש מאות ושמונים פרנק שהניחה לה גברתה. הגינה סיפקה לה ירקות. אשר לבגדים, היה לה מה ללבוש עד סוף ימיה, וכדי לחסוך במאור היתה שוכבת לישון עם דמדומים.

היא כמעט ולא יצאה כלל מהבית, כדי שלא תצטרך לעבור על-פני החנות לממכר חפצים משומשים, שאחדים מהרהיטים הישנים היו מוצגים שם לראווה. מאז תקפה אותה הסחרחורת היתה גוררת רגל אחת; ומאחר שכוחה תש והלך, היתה אימא סימון, שחנות המכולת רוששה אותה, באה בוקר-בוקר לחטוב לה עצים ולשאוב מים.

עיניה כהו והלכו. תריסי-העץ לא נפתחו עוד. עברו שנים רבות. והבית לא הושכר ולא נמכר.

מחשש שמא יגרשוה, לא ביקשה פליסיטה שייעשו תיקונים כלשהם. קרשי הגג נרקבו והלכו; ובאחד החורפים היה הכר שלמראשותיה רטוב כל הזמן. אחרי הפסחא החלה לירוק דם.

אז קראה אמא סימון לרופא. פליסיטה ביקשה לדעת מה מחלתה. אבל מאחר שהיתה חירשת מכדי לשמוע, לא קלטה אלא את המלים: "דלקת ריאות". זה היה מוכר לה, והיא ענתה חרש:

"אה! כמו לגברת," שכן נראָה לה טבעי שתלך בעקבות גברתה.

מועד הצבת השולחנות לחג לחם-הקודש קרב.

השולחן הראשון הועמד תמיד לרגלי הגבעה, השני לפני בית הדואר, והשלישי באמצע הרחוב בערך. על השולחן הזה היתה תחרות ולבסוף בחרו נשות הקהילה בחצרה של מרת אוֹבּן.

הלחץ בחזהּ והקדחת החמירו. פליסיטה דאבה על שאינה עושה כלום למען שולחן החג. אילו לפחות יכלה לשים עליו משהו! ואז עלה בדעתה התוכי. אין זה יאֶה, התנגדו השכנות. אבל הכומר נתן את הסכמתו; והיא, מרוב אושר, הפצירה בו שיקבל לידיו, אחרי שתמות, את לולו, הנכס היחיד שלה.

מיום שלישי ועד שבת, ערב חג לחם-הקודש, הלכו ותכפו שיעוליה. בערב היו פניה מכוּוצות, שפתיה דבקו לחניכיים, היא החלה להקיא; ולמחרת, לפנות בוקר, הורע לה מאוד והיא ביקשה לקרוא לכומר.

שלוש זקנות עמדו אצלה בשעת המשיחה האחרונה. אחר-כך הודיעה שיש לה צורך לדבר עם פַבּי.

הוא בא בבגדי חג, ולא הרגיש בנוח באווירת הנכאים הזאת.

"סלח לי," אמרה והתאמצה לפשוט את זרועה, "חשבתי שאתה הוא שהרגת אותו!"

איזה מין פטפוטים אלה? לחשוד בו ברצח, באיש כמוהו! והוא התרגז, עוד רגע היה מקים מהומה.

"הלא אתה רואה שהיא כבר לא שפויה בדעתה!"

מפעם לפעם דיברה פליסיטה אל צללים. שלוש הזקנות הלכו להן. אמא סימון אכלה את ארוחת-הצהריים.

כעבור שעה קלה לקחה את לולו והגישה אותו אל פליסיטה:

"זהו! עכשיו תגידי לו שלום!"

אף-על-פי שהוא לא היה גווייה, התולעים אכלוהו; אחת מכנפיו היתה שבורה, המילוי ביצבץ לו מבטנו. אבל היא, שכבר היתה עיוורת, נשקה לו על מצחו ואימצה אותו אל לֶחיה. אמא סימון שבה ונטלה אותו ממנה לשימו על שולחן החג.

ה

האפרים הפיצו ריח קיץ; זבובים זימזמו; השמש הבהיקה את מי הנהר וחיממה את לוחות הצפחה. אמא סימון, שחזרה לחדר, נרדמה בשקט.

צלצולי פעמון העירו אותה; תפילת הערבית הסתיימה. הזיותיה של פֶליסיטה שככו. היא חשבה על התהלוכה ובתוך כך גם ראתה אותה, כאילו היא הולכת אחריה.

כל ילדי בית-הספר, זמרי המקהלה ומכבי-האש צעדו על המדרכות, ובאמצע הרחוב עברו בסך: בראש, שומר הכנסייה חמוש ברומח שלו, השַמש ובידו צלב גדול, המורה המשגיח על הזאטוטים, הנזירה החרדה לילדותיה הקטנות; שלוש מבין החמודות ביותר, מסורקות כמלאכים, פיזרו עלי ורדים בחלל האוויר; הדיַאקוֹן בזרועות פרושות, ניצח על המוסיקה; ושני מקטירי קטורת נסבו על כל צעד כלפי תיבת לחם-הקודש, שהאדון הכומר, בגלימת-המיסה היפה שלו, נשא אותה מתחת לחופת קטיפה ארגמנית, אחוזה בידי ארבעה גבאים. המון אדם נהר מאחוריהם, בין יריעות הבד הלבנות המכסות את קירות הבתים; והתהלוכה הגיעה אל רגלי הגבעה.

זיעה קרה ליחלחה את צדעיה של פליסיטה. אמא סימון הספיגה אותם בפיסת בד ובתוך כך אמרה בלבה שיום אחד יבוא גם התור שלה.

רחש ההמון גבר, רגע היה חזק מאוד, והתרחק.

מטח צליפות הרעיד את השמשות. הרכבים הם הנותנים כבוד לתיבת לחם-הקודש. פליסיטה גילגלה את עיניה ואמרה, בקול רם ככל שיכלה:

"הוא בסדר?" חרדה לתוכי.

חבלי גסיסתה החלו. חירחור, שתָכף והלך, הגביה את צלעותיה. בועות קצף צצו בזוויות פיה, וכל גופה רעד.

כעבור שעה קלה נשמעה נהמת האוֹפיקלֵידים3, קולותיהם הצלולים של הילדים, וקולם העמוק של הגברים. לפרקים נדם הכל, והלמות הצעדים, שפרחים עימעמוה, נשמעה כעדר העובר באחו.

הכמרים הופיעו בחצר. אמא סימון טיפסה על כיסא כדי להגיע אל הצוהר העגול, וכך יכלה להשקיף על שולחן החג.

זרים ירוקים היו תלויים עליו והוא היה מקושט בתחרים אנגלי. בתווך היתה מסגרת קטנה ובה שרידים מקודשים, בפינות היו שני ענפי תפוז פורחים, ולכל אורכו פמוטות כסף ואגרטלי חרסינה, שחמניות מיתמרות מהם, וחבצלות, ואדמונים, ואצבעוניות, ואגודות של בקעצורים. תל הצבעים העזים הזה השתפל באלכסון מהמדרגה הראשונה עד לשטיח והלאה על המרצפות; ודברים משונים צדו את העין. מסכרת של כסף מוזהב עם כתר של סיגליות, עגילים משובצים אבני אלנסוֹן התנוצצו על מצע של טחבים, שני פרגודים סיניים הציגו לראווה את נופיהם. לולו, מוסתר תחת ורדים, לא גילה אלא את מצחו הכחול, הדומה ללוחית של אבן-כַּחַל.

הגבאים, זמרי המקהלה והילדים נערכו בשלושת צדי החצר. הכומר עלה לאטו במדרגות והניח על התחרים את שמש הזהב הגדולה שלו, הקורנת. הכל כרעו על ברכיהם. הושלך הס. ובזיכי הקטורת, שנעו במלוא התנופה, החליקו על שרשרותיהם.

אד תכול עלה אל חדרה של פליסיטה. היא שירבבה את נחיריה ושאפה אותו בחושניות מיסטית; אחר-כך עצמה את עפעפיה. שפתיה חייכו. פעמיות לבה הואטו זו אחר זו, כל אחת עמומה מקודמתה, שקטה ממנה, כמעיין חרב והולך, כהד נמוג; וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה.


*מתוך הקובץ "שלושה סיפורים", עם עובד, 1992.

פעם הייתי יוצא לעתים קרובות עם חבר. עם שני חברים. היינו ארבעה, חמישה או שישה. היו לי אחים, אחיות, טרנטולה. הורים: כן, גם.

חוץ מזה היה גם הדוד שלי, ניקולאי, והשכן הזה בכפפות צמר. צחקנו, לפעמים בכינו, היונים בגינה הציבורית נחנקו מפירורי העוגיות שלנו. ואז בא החורף, ואחר כך שוב הקיץ, והבת דודה שלי, סוניה, הראתה לי כל מיני תמונות ב"פלייגירל". אחר כך, זה היה כנראה בסתיו או באביב, עליתי עם הבן דוד שלי, אַרסֶני, על גלגל ענק, ודפדפנו ב"פלייבוי", גם זה היה יפה.

אח שלי, יבגני, אכל את החתיכה האחרונה של הפיצה. אח שלי, יבגני, כתב על המצח שלי בשפתון "אידיוט". יבגני נוסע בגלגליות שלי, החדשות לגמרי, לאורך הרחוב. אני עוצם את העיניים ורואה איך יבגני מתגלגל לכיוון תהום ענקית, או לפחות לאתר הטמנה של פסולת גרעינית. אולי באמת עדיף שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

ואז מתחיל שוב בית הספר, ואני טוב במתמטיקה. אני חושב על דברים אחרים ושותה לפעמים שנפס מתוך משפך. בהמשך אני נוגע במקרה במרפק של נערה אחת, ובחופשת האביב אנחנו נוסעים ביחד למיאמי. אני אומר לא להרואין, אני אומר לא להרואין, הרואין באמת לא הייתי מנסה בחיים.

ואז בא חודש אוקטובר, ואחר כך באה גם שנה אחרת, העלים נושרים, ואת האלוֹוין באמת לא הבנתי אף פעם. אני מתחפש לדינוזאור מסוג וֶלוֹצִיראפְּטוֹר מ"פארק היורה" ומנשק נערה. אני מנשק נער. אני מנשק את המורה שלי למתמטיקה. אני שוכב איתו. אני מנשק לעתים קרובות נערה שהתחפשה לאלף מסדרת הטלוויזיה "אלף". ביחד אנחנו צופים בסדרה הקומית "שפץ ביתך", ולזמן קצר אנחנו מאושרים מאוד.

בהמשך אני הולך לאוניברסיטה ומכיר גיאולוג וכלכלן שנראֶה טוב. אנחנו נוסעים לסופי שבוע בערים הבאות: אטלנטה, בולטימור, ג'קסונוויל. אני מעביר רפרטים, שם בול של אל-אס-די על הלשון. אף על פי שאנחנו לא מתכננים את זה, אנחנו מתאהבים אחד בשני, אבל כשאני מספר לו שמאז ומתמיד רציתי לנסוע בכל אירופה, הוא לועג לי ומגדיר אותי שמרן, מה שדי מרגיז אותי, ואני חושב שבאותו רגע משהו נשבר בינינו. חבל, הרי היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

הטיסה למונטריאול באמת זולה להפליא, וכשאני נוחת בשדה התעופה אני מחליט להפסיק לעשן, לקנות לי קסדת אופניים, או לפחות להפוך לאדם טוב יותר. אני מעביר את הימים הראשונים בגלישה באינטרנט ונמנע מלצאת מהבית, אבל כשאני שם לב שבאתר של הגארדיאן אני קורא את אותו מאמר שכבר קראתי אתמול באתר של הגארדיאן, נמאס לי מהאינטרנט ואני מחליט להקים להקת אינדי-רוק קנדית ולקרוא לה אינטרסיטיאקספרימנטל או מיסייה בְּרַאוּנְבֶּר. קנדה: הארץ הזאת נראית לי מאוד ליברלית.

עוד לפני בוא האביב, אני מסיים את התואר הראשון שלי בניו-יורק יוניברסיטי, ובתור פרס אני מרשה לעצמי רואד-טריפ לוונצואלה. בקארקס אמנם אין מערכת בריאות שפועלת כמו שצריך, וגם לא שוטרים שמבינים משהו בחוק וסדר, אבל במקום זה יש שם מסיבות טובות ונאיביות גמורה בכל הנוגע לתענוגות החושים, וזה מאוד מקסים בעיניי ומעורר השראה. אני קונה לי אורגן, ומקים עם חואן ועם איגנסיו החמוד להפליא שלישיית ג'ז אלקטרוני. אבל עד מהרה מתברר שחואן הוא בסיסט גרוע עד כדי אבסורד, ובני הדודים של איגנסיו גונבים לנו יום אחד את כל הכלים, את הכסף ואת הדרכון שלי, אבל אני חושב שזה בסדר גמור. אחרי הכל, עוד אף פעם לא שדדו אותי במדינת עולם שלישי, והחוויה הזאת הופכת אותך לאדם בוגר יותר ובשל יותר מבחינה רוחנית, בזה אין שום ספק.

באופן ספונטני אני מחליט להוסיף ללימודים שלי תואר שני בפילוסופיה בגֶטינגֶן, ואני קונה בחנות מקוונת לספרים עתיקים ונדירים מהדורה מוערת של כל כתביו של הפילוסוף הגרמני יוֹהאן גוֹטליבּ פיכטֶה. אני בולע את הכרך הראשון כמו כלום, אבל אז, בפסקה האחרונה, צדה את עיני טעות חשיבה גסה, ואני מוותר על הקריאה, מאוכזב. אחר כך אני מפתח רגשות רציניים כלפי השותפה שלי, סוזנה, אבל בגלל העבודה שלה בדוגמנות והנסיעות הרבות, רומן אמיתי הוא בלתי אפשרי, לפחות בשבילי, וכשאני אומר את זה לסוזנה, היא מנסה ברצינות להתאבד, ונכשלת בכל זאת, כמובן, אבל זה כבר היה ברור לי מראש.

אני נוסע לקרנבל בקלן ומתחפש לדינוזאור מסוג טריצֶראטוֹפְּס מהסרט "העולם האבוד: פארק היורה 2." אני מנשק שוליית כמרים, אני מנשק כומרה, אני מנשק כומר. קלן: העיר הזאת נראית לי ליברלית להפליא. כשאני מתעורר סוף סוף בדיסלדורף על ספה שנפתחת למיטה, אני שם לב שכל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון. ואיכשהו אני חושב שזה טוב שאין לי יותר שום רכוש. הדירה שאני נמצא בה שייכת לסטודנטית הצעירה מאוד לבימוי, אניקה, ומרוהטת בצורה מינימליסטית להפליא. אניקה אומרת שזה לא מכוון, אבל אני לא מאמין לה.

אני מבקש מאבא שלי לשלוח לי כסף, וטס לערים האלה: פראג, טוקיו, ונציה וברצלונה. איכשהו אני מתלהב מטיולים בערים. כמה ימים אחרי זה, כשאני שט במעבורת מהונג-קונג למאקַאוּ, אני רואה איש אחד שקופץ למים וצועק שוב ושוב: "צ'או, צ'או! בהצלחה! אני אוהב אתכם! צ'או!", ופתאום אני נעשה שקט לגמרי ומאושר נורא, ואני חושב שכל מי שעומד לידי מרגיש כמוני, כולם נעשים פתאום שקטים ומאושרים נורא, ואיכשהו הם הופכים לאיש אחד.

ואז אני מחליט, כנראה מתוך תחושה ספונטנית לגמרי, לבקר בבית שבו נולד ברוס ויליס, באידַר-אוֹבֶּרשטַיין. אבל אז מתברר שזה לא באמת בית, אלא בית חולים רגיל לגמרי, מה כבר יכול להיות, ובזמן שאני באידר-אוברשטיין אני שוכב עם האנשים הבאים: עם מאלטֶה, ועם דוקטור אינגַה יאנסֶן. וזה הכל, הרי לא הייתי שם כל כך הרבה זמן.

בטיבט אני עושה גמילה קצרה, ואבא שלי כועס, מפני שוויתרתי על לימודי הפילוסופיה שלי. בשֶניַאנג, עיר של מיליונים בסין, שאיש לא מכיר, אני חוצה את כיכר השוק ומרגיש שאולי באמת אלוהים מת. בדלהי אני מפלס לי דרך בין ההמונים. המדרחוב בבּרַאוּנשווייג. הקרנבל בריו. התחפשתי לדינוזאור המעופף מהסרט "פארק היורה 3". לפעמים אני מייחל שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

אני הולך לספא, אני נרגע, אני נוסע לכפר. שם אני שוכב עם האיכרה. מיד אחר כך שוב טיולים בערים, טיולי סמים, נסיעות שורשים. אני מדמיין שאני יורה ליושב ראש הדירקטוריון של מפות גוגל בפנים מטווח קצר, אבל אני זונח את המחשבה הזאת במהירות, כי הסיכוי להיעצר מיד בכל זאת נראה לי די גדול. אני עושה גמילה קצרה בבית, בקיי וסט, ולמשך זמן קצר מאוד אני מאושר מאוד בזמן שאני צופה ב"מי הבוס" בטלוויזיה הקטנה שבבית החולים הפסיכיאטרי. ואז אני בורח מבית החולים, גונב את הדרכון הדיפלומטי של אבא שלי ושב להכרה שלושה שבועות לאחר מכן, בחגיגות המארדי גרא במיינץ. משום מה התחפשתי לכריס פראט מהסרט "עולם היורה".

לפעמים באמת הייתי יכולה לחנוק אותך, אומרת אימא שלי בטלפון, לפעמים אני פשוט רוצה להטיח את הראש הקטן והרך שלך בכיור. והיא כנראה צודקת, כנראה באמת היא הייתה יכולה לחנוק אותי, לא הייתי מבטל את האפשרות הזאת בכלל. כי אולי זה נכון, אולי אני באמת אדם איום עד כדי אבסורד, שדברים כאלה מגיעים לו, אבל אולי זה גם לא נכון, ואימא שלי אשמה בכל.

סווֶן, השותף החדש שלי, ואני, מחליטים במהירות לכתוב מניפסט, וזה תוכנו של המניפסט: האויבים שלנו הם אופטיקאים והורים, גברים ונשים, פחמימות ומדינות לאום, זמנים קבועים מראש, רשת האינטרנט ושירותים בתחנות רכבת, שצריך לשלם על השימוש בהם, האויבים שלנו הם החזירים ממפות גוגל ובעלים של כרטיס הנוסע המתמיד ברכבת, האויבים שלנו הם מספריים לימנים ושרי חוץ גרמנים, האויבים שלנו הם –

אבל למרבה הצער אנחנו לא מצליחים להתקדם בזה, כי אנחנו צריכים להפסיק לכתוב כדי להתמזמז בלי חשבון, אחר כך לשלוח ידיים בלי חשבון, ואחר כך להזדיין בלי חשבון, וכל זה לוקח כל כך הרבה זמן שאחר כך אנחנו כבר בכלל לא יודעים מה בעצם רצינו לכתוב.

ואז אני מחליט לגדל ארטמיות ובכלל להפוך לבן אדם טוב. אבל לא משנה מה אני עושה, הארטמיות האלה תמיד מתות לי אחרי כמה ימים. לפעמים אני גם מייחל שכל האנשים פשוט ימותו. אני פותח את החלון בפראות וצועק במלוא הגרון: פשוט תמותו כבר וזהו! היה כל כך יפה אם כולכם הייתם מסתלקים. או לפחות מתים. ואז בא חודש אוקטובר ואני מתעורר על ספה נפתחת בוויסבּאדֶן. כל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון, וגם השותף שלי, סווֶן. חבל, היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

כשיורד הערב ואני מטייל לאורך הריין אוחזים אותי לפתע געגועים גדולים או עצב גדול, ובלבי פנימה אני מייחל להרוויח את כספי בליגה הקוראנית, או למכור ערמונים קלויים ברו רואייל בבריסל, או מייחל שיחפשו אותי בגלל רצח, בגלל חטיפת מטוס או לפחות בגלל משהו, אבל אז אני בכל זאת מחליט להיות סוף סוף אדם מיושב בדעתו, ומקים עם אחי יבגני מותג אופנה איסלנדי.

חוקי המס ברייקיאוויק באמת ליברלים בצורה מדהימה, והודות למעט מזל וטקטיקה מיומנת אנחנו מוכרים את מותג האופנה שהקמנו אחרי שישה חודשים בלבד, מתעשרים בתוך זמן קצר בקנה מידה בינוני, ומעבירים את זמננו בהפקת שירי פופ, ובמימון כמה פרויקטים רב-תרבותיים בקינשסה. בלי שאנחנו שמים לב, אוזלים כל החסכונות שלנו בגלל קניית קוקאין ותשלום על טיסות ארוכות.

אני מגיע לזארבּרוקֶן מרושש לגמרי ובסתר לבי המשאלה להיות בלש פרטי, תהיה אשר תהיה הסיבה, אני באמת לא יכול להסביר את זה. אבל עד מהרה אני רואה שהמשאלה הזאת מבוססת על ציפיות מוטעות לגמרי, ובנוסף לכך היא קשורה לזה שאבא שלי מעולם לא היה שם בשבילי כשהייתי זקוק לו. אז בתקופה הקצרה שאני בזארברוקן אני חושב הרבה על קשרים, אני קונה לי גלידה אמריקאית וחפיסה גדולה של מרלבורו מנטול, ולדעתי גם כל זה קשור איכשהו אחד לשני.

בדוכן הימורים אחד אני זוכה במאתיים אירו, כי ניחשתי נכון את התוצאה של שלושה משחקים בליגה הטורקית, ובכסף הזה אני קונה לי כרטיס רכבת לציריך. מאחר שאני לא מכיר שום אדם בציריך וגם אין לי שום מושג מה יש לי לחפש שם, אני באמת נעשה בלש פרטי, בכל אופן לשבועיים כמעט, כי כל העניין הזה הרי די עגמומי, ובנוסף לזה גם לא משלמים טוב. ואז אני פוגש את השותף שלי לשעבר, סווֶן, ברייב בלוצרן והוא אומר שהוא מצטער על הצורה שהדברים התגלגלו בה בפעם ההיא, אבל הוא מודה לי על העיניים הנפלאות שלי, על המהימנות שלי ועל התחת הנפלא שלי, תודה.

אני נוסע בקטנוע לצרפת, ונופש במשך שבועיים במלון פאר בניס, כדי לשכוח את כל החרא הזה עם סווֶן, ומפני שזאת לא עונת התיירות, זה גם זול להפליא. אני עצמי שם לב שאני כבר לא מייחל בכלל שכולם ימותו או לפחות יסתלקו, ואני שואל את עצמי אם בינתיים הפכתי לאדם טוב. אני תר את ערבות אפריקה. אני תר את ערבות ברנדנבורג. אני שואל את עצמי מה שלום ההורים שלי, ומה מעשיו של אחי, יבגני, ואיפה הוא נמצא עכשיו.

ובדיוק כשאני חושב על זה ולוקח שאיפה מהסיגריה האלקטרונית שלי, אני משקיף מהחלון של החדר שלי במלון, והסביבה בוערת, לא משנה לאן אני מביט, האש בוערת כל הבוקר וכל אחר הצהריים. האש בוערת גם למחרת וכעבור יומיים, הבתים ודאי בוערים שבועות וחודשים, שבועות וחודשים שבהם בוערים הגגות, האנשים והגלקסיות, ושוב אין לזה סוף, אין רחמים ואין חשיכה, כי הכל בוהק, מחוספס ובהיר.

ואז, קצת יותר מאוחר, אני יושב באוטובוס מסינסנטי לאינדיאנפוליס וחושב על דברים של גברים, על חנויות לחומרי בניין, על מכונות גילוח ועל התקפי לב. ואז, קצת יותר מאוחר, בטח באביב או בסתיו, אני יושב ברכבת מממפיס לפיניקס וחושב על דברים נשיים, על סמורים, רובוטים ותנוכי אוזניים. ואז, עוד קצת יותר מאוחר, אני יושב בחשמלית בסן פרנציסקו ופתאום אני מרגיש את התחושה הגדולה הזאת בתוכי, תחושה של טוהר, התחושה שאני יורה ברובה אוטומטי אל תוך המון של אנשים, התחושה שאני אוכל את הירח ושאני מישהו שמבין, מישהו שנמצא שם בשביל אחרים, מישהו שמעז להרגיש והוא לא כמו אבא שלי, אלא מישהו שיודע, שיודע למשל, שאהבה חשובה יותר מאירופה, הייתי רוצה להיות מישהו כזה, זה מה שאני מרגיש, וזאת האמת.

הוא מסתכל על האי שלהן ממקומו על שפת הבריכה. האי נמצא בתוך אחת הבריכות. למעשה מדובר במערכת של בריכות מחוברות, כל אחת בצורת כליה ובגודל משתנה. האיים פזורים בין הבריכות, מחוברים במסדרונות ליבשה. שניים מהאיים המרוחקים גדולים דיים כדי להכיל חבורה של חמישה או שישה אנשים. אחרים הולמים רק זוג או אדם בודד, אולי שחיין שהתעייף או מתבגרת שמעדיפה להתרחק מהוריה.

האי שלהן קטן יחסית, אולי נועד לזוג אוהבים. לכן שלושתן נאלצות להצטופף. הן שרועות-שעונות זו על זו. עורן בוהק ממים ומקרם שיזוף. שלושה גופים נשיים בשלושה גוונים שונים. הן משנות תנוחה כגוף אחד, כאילו תיאמו את השינוי ביניהן, נעות באיטיות עצלה של כלבי ים. הן מצחקקות. מעניין על מה הן מדברות. אם יתקרב ישתתקו מיד. אם ינסה לשאול אחר כך על מה דיברו, רחל תנסה לענות, אבל קשה לו להאמין שתצליח. היא בטח תגיד שהיא לא זוכרת. אולי היא באמת לא זוכרת. השיחה שלהן היא כמו להקת דגים בים: שטה, מתפרדת, מתפצלת, ומתאחדת שוב. בטח באמת קשה לזכור שיחות כאלו אחר כך.

בעצם לא כולן מדברות ככה. ברור שלא כולן. לאמא שלו, שיסלח לו אלוהים, לא היו חסרים קצוות חדים.   

הוא בוחן אותן שוב, בחדוות בעלוּת. אפילו מכאן נדמה לו שהוא יכול להריח את ניחוחות הקוקוס והשמש שמדיף עורן. כך בוודאי התמוגג המלך שלמה על אלף נשותיו.

כן, זה היה רעיון טוב לצאת לחופשה הזאת. פעם, כשהילדים היו יותר קטנים, הם היו יוצאים הרבה לחופשות משפחתיות עם כל האחים והאחיות והנשים והבעלים, אבל מתישהו זה הפסיק והם אפילו לא שמו לב מתי בדיוק זה קרה.

*

היא מתבוננת מרחוק בבעלה בעגלגלותו המוצקה, בכרסו הקטנה המזדקרת. לא ממש כרס, יותר בטנון של נחת, עדות לגבר בן חמישים השמח בחלקו.

הוא התחיל את דרכו כנהג דחפור. עכשיו יש לו צי של דחפורים שהוא עדיין נהנה לפקח עליו כמו ילד שנהנה לפקח על רכבות הצעצוע שלו. לפני כמה שנים הוא גם התחיל לצייר. אפילו על פי הקריטריונים הסלחניים שלה הוא צייר בינוני, אבל הוא נהנה מזה. רוב הזמן הוא מצייר פרחים וכדים. לפעמים הוא מצייר אותה ואת הילדים. בציורים שלו היא תמיד נראית צעירה מאוד, כפי שהיתה כשפגשה אותו, לפני שלושים וחמש שנים ושלושה ילדים. היא לא יודעת אם להיעלב או להרגיש מוחמאת.

  

*

 "את נשרפת," אומרת לה, שַֹרַיי. "את צריכה לשים משהו." היא מורה על לחייה. "אני בסדר?" היא שואלת. "אני מרגישה קצת חם בפַּנִים."

 "ואני מרגישה קצת חם בפְנִים," צוחקת קארין. "תגידו," היא לוחשת ופוערת את עיניה, "הוא באמת לא לבש תחתונים מתחת או שזה סתם נדמה לי?"

 "איכס, מגעילה," סוטרת שריי על זרועה של קארין. "אני לא מאמינה ששמת לב לדבר כזה."

 "כאילו שאפשר לא לשים לב," מוחה קארין. "ואל תגידי לי שאת לא שמת לב."

שריי מחייכת אך אינה עונה.

 ברור שהיא שמה לב. איך אפשר לא? בחור כל כך יפה. 

 "אתן חושבות שהוא הומו?" שואלת קארין.

 "די, נו," מוחה שריי. היא המבוגרת שבהן, בת חמישים וארבע, ולכן ממלאת, באי-רצון מופגן, את תפקיד המזועזעת. "וחוץ מזה, אם הוא לא?" היא תובעת, "מה היית עושה? שוכבת איתו?"

 "ברור!" צוחקת קארין, ומיד פורצת בצחוק. "לא, בטח שלא. סתם סקרנות."

קארין היא לא רק הצעירה שבהן אלא גם אשת הקריירה ואשת העולם הגדול. בגיל שלושים ושבע יש לה עסק מצליח לייצור נעליים והיא טסה בכל העולם. היא גם אוהבת פסטיבלים של מוזיקה אלקטרונית. ככה היא גם פגשה את עופר, שצעיר ממנה בשש שנים. היא ועופר בכלל לא היו אמורים לבוא. שריי הזמינה את בת דודתה אריאלה ואת בעלה, רונן, להצטרף אליהם. אריאלה ורונן כבר קנו חבילה, אבל בסוף רונן נקע את הרגל והעביר את הכרטיסים ואת חבילת הנופש לזוג הצעיר. עופר וקארין התחתנו לפני פחות משנה ועד אותה נסיעה רחל לא ממש הכירה את קארין. היא גילתה שהיא מחבבת אותה, אם כי לפעמים הרגיז אותה האופן שבו קארין לקחה לעצמה את תפקיד הילדה השערורייתית ודחקה אותן לתפקיד הדודות המזועזעות. היא שמה לב כשכאשר קארין נמצאת איתן הקול שלה שונה, ילדותי, מתפנק, גבוה יותר מהקול שבו היא מדברת כשיש אנשים נוספים בקרבת מקום. היא בטח היתה לועגת לה אם היתה יודעת שיעקב הוא הגבר הראשון והיחיד שלה.

 

*

הוא מתגעגע לימים שהילדים היו קופצים עליו בבריכה ועומדים לו על הכתפיים ומתפעלים מקפיצות הראש שלו מהמקפצה הגבוהה, מסתכלים בגאווה לצדדים כדי לוודא שכל הילדים האחרים מבינים שזה אבא שלהם, שקופץ ככה.

הוא יודע שזה מגוחך לצפות מבנים בני חמש-עשרה ושבע-עשרה ומילדה בת שלוש-עשרה להתפעל מקפיצות הראש שלו, אבל זה בכל זאת מכאיב לו. הוא אפילו לא בטוח שהוא עדיין יכול לקפוץ ראש מהמקפצה הגבוהה. נדמה לו שכן. הוא בסך הכול בן חמישים ועדיין חזק. יד ראשונה במצב טוב, הוא מחייך לעצמו, אבל האמת שאפילו לא בא לו לנסות.

זה משגע אותו שהקטנה שלו, הילדה הקטנה שלו, כבר בת שלוש-עשרה. היא נראית גדולה לגילה, מתבגרת מהר, כמו כל הנשים במשפחה של רחל. כבר מגיל אחד עשרה יש לה מחזור. מעניין אם היא יודעת שהוא יודע. אולי היא חושבת שאמא שלה לא מספרת לו כאלה דברים. כבר כמה פעמים הוא רצה להגיד לה שזה בסדר, שהיא יכולה לספר, שאין לה מה להתבייש. אבל הוא בעצמו התבייש, ואולי חשש שההודאה שבתו הפכה לאישה תמחק את הילדה הקטנה שלו.

איפה הילדים עכשיו? היה נדמה לו שהם אמרו לו בבּוּפֶה בארוחת הבוקר שהם הולכים עם בני הדודים התאומים ובת הדודה לעיר לשופינג. הוא משתגע מהמילה הזאת, "שופינג". כאילו שזה באמת עיסוק, משהו אמיתי לעשות. מצד שני, מה איכפת לו? שיהיה להם לבריאות. שייקנו, שייהנו. לו לא היה כלום כשהיה בגילם והוא שנא את זה. עד היום הוא זוכר את כל הדברים שהשתוקק אליהם: כל האוכל הטעים, כל התקליטים, כל מכנסי הג'ינס האמיתיים, האמריקאיים, לא הכאילו-אמריקאיים שאמא שלו היתה קונה לו אצל התופרת הרומנייה בלי השפתיים.

הוא לא האשים את אמו על כך שהיא לא מסוגלת לספק לו את כל אלו. לא, בטח שלא. היא היתה אלמנה והוא ידע שהיא נלחמת בשיניים כדי לגדל אותו. היא עבדה שתים עשרה-שעות ביום בניקיון כדי להישאר בדירה באזור הטוב של העיר, כדי לאפשר לו ללמוד בבית ספר טוב, לתת לו סיכוי.

לא, המחסור הכאיב לו פחות מהאופן שבו היא אטמה את עצמה בפני החיים. פעם הם הלכו ברחוב והוא הראה לה משהו בחלון הראווה, והיא אמרה קצרות, בקושי מפנה את מבטה, אני כבר לא רואה את זה. לימדתי את עצמי לא להסתכל. והוא הבין פתאום שזאת לא סתם צורת ביטוי, שהיא באמת לימדה את עצמה לא להסתכל. והוא ניסה לדמיין איזו משמעת עצמית, או אולי ייאוש, צריך כדי לא לרצות יותר שום דבר יפה, או נעים או מפנק. כשדמיין את עצמו ככה, הרגיש שעוד ניצן מהאהבה ומהתשוקה שלו לחיים נגדע, עד שלא נשאר כלום, רק קליפה קשה של רגש חובה, ואף על פי שידע שעליו להיות אסיר תודה על כל ההנאות שהיא מנעה מעצמה למענו, הוא חש טינה. ובושה בטינה הזאת. וטינה על הבושה. וכל הפְּנים הצעיר והמשתוקק שלו הסתחרר מרוב רוצֶה, רוצֶה, רוצֶה!

הוא זכר שפרץ הרגשות הזה באמת עשה לו סחרחורת. כנראה הדבר ניכר בפניו כי אמא שלו אמרה, "אתה חיוור. אתה בסדר?" והוא אמר: "אני לא מרגיש כל כך טוב." וזה היה נכון. הוא באמת לא הרגיש כל כך טוב. ובניגוד למנהגה, היא עצרה והכריחה אותו לקנות לעצמו בקבוק קולה. הוא הציע לה את הבקבוק כמה פעמים, אבל היא הורתה לו לגמור הכול ולא הסכימה להחלוק איתו, אפילו לא בלגימה אחת קטנה, למרות שזה היה יום אוגוסט לוהט, והוא שוב חש את אותה תערובת של אשמה ובושה וטינה, ואמר, "אני מרגיש יותר טוב."

*

"הם בטח שמים אותם כל כך יפים בשביל התיירות הזקנות," אמרה קארין.

"זקנות כמונו את מתכוונת?" הרימה שריי גבה.

"נו בחייך," אמרה קארין בפייסנות לא אופיינית, "גם אני יכולה להיות אמא שלהם. בני כמה אתן חושבות שהם? עשרים וחמש? שש?"

הן לא ציפו שהמעסים, או המסז'יסטים, או איך שלא קוראים לזה, יהיו גברים. הן ציפו לנשים. כשהמסז'יסטים ראו את הפתעתן, אמר להן אחד מהם שהן היו יכולות גם לקבל מסז'יסטיות, אבל הן החליטו להישאר. מה כבר יכול לקרות כשחמש נשים ושני מעסים נמצאים בחדר אחד?

הם באמת היו יפים. ממש יפים. היית צריכה להיות עיוורת כדי להתעלם מזה. היא שאלה את עצמה מאיפה הם מצאו בחורים כל כך יפים. הגברים הטורקים הם בדרך כלל לא כזה להיט גדול. קארין בטח צודקת: הם בטח בכוונה שמו בחורים כל כך יפים בשביל הנשים. היו במלון הרבה תיירות. לא רק ישראליות וטורקיות, אלא גם אירופיות, שעשו את כל הדרך לכאן בעקבות השמש ועכשיו נראו מבועתות מפניה.

שני המסז'יסטים התחילו עם שתי הנשים בקצה החדר, גרמניות או אולי הולנדיות, שנראו לרחל כמו אם ובתה. קארין אמרה שהיא מקווה שהיא תקבל את המסז'יסט היותר יפה. היא אמרה את זה בעברית, אבל המסז'יסט נשא רגע את עיניו והתבונן בקארין בחיוך, כאילו הבין. אולי הוא באמת הבין, חשבה רחל. הרי יש פה כל כך הרבה תיירים ישראלים.

 

*

כשהוא רואה אותן כך, את שלושת הנשים היפות האלו, לחות ממים ומשמן שיזוף כאילו הפכו את עורן פְּנים לחוץ, הוא נזכר בשלושת האחיות שהתגוררו בדירה הסמוכה לדירתו. לפעמים היתה אמן מרחמת על הילד שהסתובב באופן קבוע עם מפתח והיתה מכניסה אותו לביתן. שלושת הבנות היו מבוגרות ממנו בשנים אחדות ואימצו אותו על תקן צעצוע. הוא אהב את המשחקים שלהן. הם היו שונים מהמשחקים של הבנים. הן היו מגפפות אותו, ולשות אותו כמו בצק, ומלטפות את שיערו. היה לו שיער נהדר. תלתלים גדולים, סבוכים, של שיער חום כהה בוהק. ידיהן היו מתחפרות בפרוותו המפוארת.

לפעמים הם שיחקו ב'תצוגות אופנה'.

"ועכשיו לקולקציה האחרונה של שנת שבעים ושתיים!" היה מכריז בקולו הצפצפני לקול מצהלותיהן – הוא היה אז רק בן שש או שבע –  ומעכס יחד איתן לאורך מסלול דמיוני על נעלי העקב של אמן.

אבל המשחק המועדף על כולם היה ללא ספק "צמרמורת", שתמיד קדמו לו ויכוחים ארוכים שנסבו סביב השאלה תורה של מי להיות המצמררת ותורה שלי מי להיות המצוּמררת. כשהגיעו לבסוף להסכמה, היתה המצוּמררת נשכבת על בטנה על השטיח, מושכת בהבעה חסודה את חולצתה וחושפת את גבה למצמררת, שהיתה מעבירה את אצבעותיה בקצב משתנה לאורך עמוד השדרה, מהעורף מטה, מטה, גולשת בהיתממות עד מתחת לקו הגומי של התחתונים אל עצם הזנב.

מאחר ומילא ברצון את תפקיד המצמרר ומעולם לא דרש את התפקיד הנחשק יותר של המצוּמרר היו שירותיו מבוקשים ביותר. הן שיחדו את גאוותו בהטיית צוואריהן מלאי החן, בהפגנות התמכרות גלויות לאצבעותיו הקטנות והחמדניות, ובאנקות עונג נוקבות יותר מאלו שזיכו בהן את אחיותיהן. הן אמרו שיש לו כישרון טבעי לזה. הוא עדיין שמר על הכישרון הזה. הוא יודע שעדיין יש לו את הכישרון הזה. הוא ידע שזה נכון. כשהיה מניח עליהן את כפות ידיו שאר העולם היה נעלם. כל מה שנותר היה העור החם תחתיהן. הוא היה מניח אותן ומקשיב להן באצבעותיו, מתעלם מהצחקוקים ומההתפתלויות שלהן עד שהן היו נרגעות ונשימותיהן היו נעשות איטיות ועמוקות יותר, כמו חיות קטנות המהופנטות מפנסי מכונית.

אפילו אז היתה בו העורמה להסתיר את להיטותו אחר המשחק.

כשבגרו איבדו בו עניין. הן היו חולפות על פניו במדרגות, מתנשאות עליו באביזרי הנשיות החדשים שלהן, ושואלות בפניהן האטומות, הבוגרות: "מה שלומך?" וגם: "מה שלום אמא שלך?" הוא היה עונה בנימוס מרוחק, צונן כשלהן, אך המשיך לנצור את הטופוגרפיה של חוליות השדרה הבולטות ועצמות השכם הנוקבות, ואת הניחוח של שמפו הוואי, זיעת ילדוּת, מנדרינות ומחקים צבעוניים.

*

היא ויעקב אהבו את טורקיה. את יוון ואת טורקיה. זה כבר הביקור הרביעי של שניהם כאן ביחד, והשישי של יעקב. פעם הם היו נוסעים בעיקר ליוון, אבל מאז הלאדינו הם נסעו הרבה יותר לטורקיה. מוזר עכשיו לחשוב שהכול התחיל בקלטת צנועה של שירי לאדינו שהיא נתנה לו ליום הולדתו השלושים ושמונה. משנה לשנה הוא התעמק בתחום יותר ויותר. הוא אפילו למד להשתמש באינטרנט כדי להחליף מידע עם אספנים ומומחים מישראל ומרחבי העולם.

גם הפעם הם הגיעו בגלל זה לטורקיה לפני כולם, לא ישר לאנטליה, כמו השאר, אלא לאיסטנבול, כדי שיעקב יוכל להשתתף בכנס בינלאומי על לאדינו. היא כבר חדלה להיות המומה ממעמד בר-הסמכא שרכש לעצמו ומהכבוד שבו אנשים, אפילו פרופסורים מהאוניברסיטה, פנו אליו.

בערב האחרון של הכנס הוא אמר שיש לו הפתעה בשבילה. היא לא הצליחה לנחש מהי עד שהוא פצח בשירת  Adio Querida לפני האולם המלא באנשים. היא הסמיקה. זה היה השיר שהוא נהג לזמזם באוזניה אחרי שתינו אהבה בשנות נישואיהם הראשונות. היה מוזר לשמוע את השיר שלהם לפני כל כך הרבה אנשים. היא לא היתה בטוחה אם זה מוצא חן בעיניה, אבל יעקב היה כל כך נרגש וגאה שהיא לא חלקה איתו את ספקותיה.

 

*

רחל עברה לשכונה שלו ולבית הספר שלו כשהם היו בני ארבע-עשרה. הוא לא התאהב בה מיד, אם כי לפעמים, בשביל הסיפור, הוא טען שכן. "כמו יעקב שהתאהב ברחל מיד כשראה אותה על שפת הבאר," נהג לומר, אם כי, למען האמת, הוא היה מאוהב אז במישהי אחרת, מישהי גבוהה ויפה. סמדר? ואולי הדס? איזה שם ריחני בכל אופן.

היה לו כל כך קל לתקשר עם רחל שהוא אפילו לא חשב בכיוון. הם היו ידידים במשך קרוב לשנה לפני שהבינו שהם מאוהבים. היום הוא חושב שהפעם הראשונה שהוא הסתכל עליה אחרת היה ביום שבו סיפר לה על כל הקורבנות שאמו הקריבה למענו. הוא לא זכר מה הוביל לשיחה. הוא רק זכר שאותה נערה בת חמש-עשרה, במקום לרחם על אמו, נתנה בו מבט קצר ופסקה בענייניות: "היא היתה יכולה להתחתן שוב. היא לא האלמנה הראשונה והאחרונה שנשארה עם ילד."

והרי הוא תמיד הרגיש שהוא, בעצם קיומו, גזל מאמו את נעוריה, את יכולתה להיות מאושרת. כה עמוקה היתה תחושת האשמה שהיתה טבועה בו כלפי אמו שהמחשבה שהיתה עשויה לא רק להתחתן שוב, אלא לעשות דבר מה, ולו הקטן ביותר, כדי להיטיב את חייה, על אף נוכחותו, כלל לא עלתה על דעתו, כפי שלא עלה על דעתו שייתכן שהפניית העורף של אמו כלפי האושר, צייקנותה קפוצת השפתיים כלפי החיים, קדמה לו, או שיש בכלל אפשרות, שמותר לו, לחוש משהו חוץ מרגשי אשמה כלפיה.

הוא בהה ברחל, המום. המחשבה הזאת, שלאמו היתה ברירה, היתה מסעירה. היא גרמה לו לחשוב שגם לו יש ברירה! זה פרם את החוט הראשון בפקעת רגשי האשמה שצמח בתוכה, והוא נצמד אל הנערה בת החמש-עשרה שהצליחה להאיר את הסבך בתבונה עיוורת של יצר קיום.

לפעמים הילדים היו צוחקים עליהם; יחד מגיל חמש-עשרה. מי היום מתחתן עם החברה הראשונה שלו מגיל חמש עשרה? אבל בעצם גם אז לא הרבה התחתנו עם החברה הראשונה שלהם מגיל חמש עשרה. כשהיו אומרים את זה, הוא היה צוחק איתם, אבל בעמקי לבו ידע שאם היה מבוגר יותר המרירות של אמו היתה נשארת טבועה עמוק מדי בנפשו וגורמת לו לדחות את האושר שהוצע לו. מאחר שהיה צעיר, ובר מזל, הוא השכיל לפרוש את זרועותיו אל האושר כשזה נקרה לו בדרכו ולקבוע בו את נחלתו, ועד היום ראה בכך את הישגו הגדול ביותר.

הוא התקשה לנסח את המחשבות האלו בבהירות, ובוודאי שלא ניסה להסביר אותן לילדיו. לכן הניח להם ברוח טובה להתלוצץ על ההורים הפרימיטיביים שלהם, והתגונן בטענה שעם השמות שלהם, אתם יודעים, פשוט לא היתה להם ברירה.

*

קארין התלוננה שלוקח להם מלא זמן.

"אני מתה על מסאז'ים," היא אמרה ונתנה ברחל ובשריי מבט מתגרה, כאילו ציפתה שתסתור את דבריה.

"גם אני," אמרה שריי.

לדעת רחל קארין נראתה קצת מאוכזבת.

"אם הייתי יכולה," הוסיפה קארין בנימה תחרותית, "הייתי הולכת חמש פעמים בשבוע!"

"שבע!" פסקה שריי.

רחל התערבה בשיחה ואמרה שלדעתה הן מגזימות. כלומר, מסאז'ים זה נחמד והכול, אבל היא באופן אישי מעדיפה אוכל טוב, חברים, שמש, ים, ואם אפשר, אז הכול ביחד.

אחרי זה הן השתתקו. מהחום. מהאדים. שני המסאז'יסטים, המאוד-יפה, והפחות-יפה-שעדיין-היה-מאוד-יפה, סיימו עם המאסז' לשתי הגרמניות או ההולנדיות וניגשו לקארין ושריי, שהיו הבאות בתור.

רחל שכבה על בטנה והסתכלה. הכול מצא חן בעיניה בחדר הזה: האולם הגבוה, המקושת. צבעי החמרה. חלונות הכוכבים הזעירים עם הזגוגיות בגווני כחול וטורקיז שהיו קבועים בחלקו העליון של האולם. מיטות הטיפול שבסיסן סלעי בזלת גדולים ופסגתן לוחות עץ בהירים, שעליהם השתרעו הלקוחות על מגבות שעירות משובחות.

 

*

 

קארין כל הזמן אמרה שהיא רוצה את הבחור היפה, אבל כשהוא ניגש אליה לבסוף היא לא הפסיקה להתלוצץ ולקשקש ואפילו לעשות קולות כאילו היא גומרת, עד ששריי, שהיתה רוב הזמן שקטה מאוד תחת ידיו של המעסה שלה ורק נאנחה מדי פעם בהנאה, רטנה, "אלוהים, אני מקווה שאת לא מקשקשת כל כך הרבה כשאת שוכבת עם עופר."

"למה?" התריסה קארין בחדוות קרב. "את חושבת שאישה צריכה לשכב בחושך בתנוחה המיסיונרית?"

"תראו אותה," אמרה שריי לאף אחד מסוים, "אפשר לחשוב שזאתי המציאה את המין רק בגלל שאנחנו לא מדברות על הדגדגן שלנו כל הזמן."

רחל ציחקקה בעיניים עצומות וחשבה, כל הכבוד, גיסה. אחת אפס לטובת הזקנות.

זה השתיק את קארין לחמש שניות בדיוק, לפני שהיא התחילה לקשקש שוב.

"Quiet, lady," אמר לבסוף המעסה-המאוד-יפה. "Your muscles are like – " הוא קפץ את אגרופו כדי להראות את מצב השרירים של קארין. "I am not can penetrate you."

זה היה המשפט הארוך ביותר שלו. עד אז הוא רק אמר:Towel. Revolve. Back. On the belly, מלווה את המילים בתנועות הבהרה.

רחל פקחה את עיניה וראתה אותו מניח את כף ידו הפרושה על גבה של קארין, כמו מאלף שמבקש להרגיע סוסה נרגשת. והיא אכן נראתה כמו סוסה נרגשת, עם רעמת השיער הג'ינג'ית הפרועה והעור המנומש, הנוצץ משמן וזיעה.

למרבה הפלא, קארין אכן השתתקה והניחה לעצמה להתמסר לכפות ידיו. היו לו כפות ידיים יפות מאוד. כמו של פסל, אם כי רחל לא היתה בטוחה איפה היא ראתה את הפסל הזה. היא נהנתה להסתכל עליו. מילדותה אהבה להתבונן בבעלי מלאכה טובים בעבודתם. רק מההתבוננות בו בשעה שעבד ידעה שהוא בעל מקצוע מעולה. עיניו הפקוחות היו בלתי-רואות והקשיבו לגוף שתחתיו בריכוז עמוק. פניו היפות לא נראו עכשיו לא צעירות ולא מבוגרות אלא חסרות גיל.

מדי פעם הוא בחש בעזרת כף עץ ארוכה בקערת אמייל שניצבה על מעמד נחושת גבוה לידו. כשעשה זאת, נישאו מהקערה אדים מהבילים וניחוח הוורדים התחזק.

היא ידעה שהוא מודע למבטה אך תנועותיו נותרו מדודות, שקולות. זה היה מפתה לחשוב שהרוגע שלו לנוכח מבטה נובע משחצנותם של היפים במיוחד, אלו שמורגלים כל חייהם למבטיהם של אנשים, אבל משום מה היה ברור לה שלא בכך מדובר. היתה בו הדרת כבוד ורצינות של כוהן גדול בטקס עתיק ומלא הוד.

רחל עצמה את עיניה והתמכרה לנמנום נעים.

*

הוא התאהב ברחל כשם שהתאהב במשפחתה. פעם שמע שאיזה סופר, הוא לא זכר את שמו, אמר שכל המשפחות המאושרות מאושרות בדרכן, ושכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה. הוא לא הצליח להבין איך מישהו שאמר כזאת שטות יכול להיחשב לסופר גדול. היה לו ברור שאושר הוא לא דבר בנאלי. מבחינתו היה האושר הביתי שלה ירושתה הטובה ביותר, טובה לאין שיעור מהסכום הראשוני שנתנו לה הוריה כדי לרכוש את דירתם הראשונה, או מהעזרה שהושיטו להם בשנות נישואיהם הראשונות.

סבה וסבתה היו הניצולים היחידים ממשפחותיהם הענפות בקהילת סלוניקי העתיקה. כל השאר כלו בעשן ולא הותירו אחריהם אפילו תצלומים משפחתיים. אבל סבה וסבתה, ובעקבותיהם גם ילדיהם, ואפילו נכדיהם, מאוחר יותר, המשיכו לדבר על בני המשפחה המתים בנימה של היתול ושל זעם, בלהט של מריבות משפחתיות עתיקות. הם העלו עוולות ישנות שרק המעורבים בהן זכרו על מה נסבו, וריכלו על אהבות אסורות במתק מלוחשש של רכילות טרייה, ובכך שימרו את גחמותיהם של המתים ואת אישיותם הייחודית. יעקב התקשה להאמין, כשהאזין להם, שכל אותם אנשים אינם בין החיים כבר עשרות שנים, או שמתו מוות נורא בנסיבות מחרידות.

הסב והסבתא התגוררו בדירה סמוכה לדירת הוריה של רחל. זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה הם עברו לשיכון שלו מלכתחילה. הסמיכות הזאת איפשרה לסבתא, פוּרְטוּנַה שמה, לשמור על רחל ושלושת אחיה ואחיותיה כאשר האם והאב החליטו לפתוח את המאפיה, ולמשפחתה של רחל לארח חברה לסבתא כאשר בעלה, ששירת כקברניט בחברת צים, נעדר.

הוא זכר אחר צהריים אחד מסוים, זמן קצר אחרי שהוא ורחל הבינו שהם זוג. זה היה יום שבת והם ישבו במרפסת עם הסב והסבתא. על שולחן הכתר פלסטיק העגול היתה פרושה מפת שעוונית לבנה שעליה ניצבו שלוש קערות: קערה גדולה מזכוכית נקבובית בצבע חום שהכילה פלחי אבטיח; קערה בינונית מזכוכית ענברית שהכילה גבינה בולגרית; וקערה קטנה, חלקה ושקופה, שהכילה זיתי קלמטה שחורים.

"לאט," אמרה הסבתא כשהסבא מזג ליעקב ולרחל את הצִ'יפּוֹרַה. "הם בסך הכול ילדים."

"גם כן ילדים," צחק הסבא את צחוקו העמוק, המתגלגל. "אנחנו בגילם כבר היינו נשואים."

אנשים יפים הם היו. הסבא, שזוף עם עיני הפול ניומן הכחולות שלו, והסבתא, עם הצמות העבותות הכסופות שהיו קלועות לה סביב ראשה בתסרוקת שאפילו אז היתה מיושנת.

לפני כמה חודשים יצא לו לראות בנשיונל ג'אוגרפיק סרט על שועלי שלג והוא מיד נזכר בה. כזה שיער היה לה, כמו פרווה מפוארת של שועל שלג.  

מכל הילדות והנכדות היתה רחל הדומה ביותר לסבתה. ממנה ירשה את עור הדבש הנפלא, דבש כהה וסמיך של פרחי אקליפטוס, ואת הגזרה התמירה ששמרה על מוצקותה ועל זקיפות קומתה גם אחרי שלושה ילדים. אבל את השיער, למרבה הצער, היא דווקא לא ירשה. 

הסבתא כבר בטח היתה אז בת חמישים וקצת, אבל בכל פעם שבעלה היה מרפרף בידו על ידה שאחזה בסכין הקהה של הגבינה הבולגרית, היתה מסמיקה עמוקות. אפילו יעקב, שהיה אז עדיין נער, הבין שהסב עושה זאת בכוונה, נהנה להלהיט כל פעם מחדש את לחייה של רעייתו.

בפעם השלישית שעשה זאת, סטרה לו הסבתא קלות על ידו. הסב החזיר לה מבט שובב, מתגרה, עד שהיא נאלצה להשפיל את עיניה ולמלמל, "בחיי, יותר גרוע מילד."

*

היא היתה האחרונה בתור. שני המסז'יסטים, שהיו לבושים באופן זהה, בשארוול ובחולצת פשתן לבנים ודקים עם רקמה במפתח הגרון, כאילו עמדו לפצוח בריקודי עם, סיימו כמעט בו זמנית לעסות את שריי וקארין. רק עכשיו הבחינה רחל שהגרמניות, או ההולנדיות, כבר הלכו, אם כי לא היה לה מושג מתי הדבר התרחש. 

היא ידעה שזה טיפשי אבל גם היא שמחה כשגילתה שנפל בחלקה המסז'יסט היפה, אבל ברגע שהניח עליה את ידיו הבינה מה היה הדבר שגרם לקארין להתפתל ככה. מחשבותיה דהרו, מביכות, מבישות. תחילה תקף אותה התקף שחצנות נשית בלתי קרוא והיא מצאה את עצמה מקווה שהוא מבחין ביופיו של גופה. אחר כך עלתה בה המחשבה שהוא בוודאי כה מורגל לגופות נשיים –  יפים ומכוערים, רזים ושמנים –  שכבר חדל לראותם, כמו גניקולוג. המחשבה הזאת, שהיא רק קליינטית, פציינטית, מקרה, העליבה אותה עד עמקי נשמתה, המחשבה שהגוף הזה, החד פעמי, ששירת אותה כה יפה, הגוף הזה שהעניק לה עונג וכאב ושמחה, חסר משמעות בשבילו פגעה בה, כאילו מנעו ממנה הכרה בחד פעמיותה, באנושיותה. זמן מה לאחר מכן התחילה ללחך אותה התשוקה, כמו לשון גדולה ונעימה של כלב, עדיין קטנה ולא ממוקדת אך כבר בלתי ניתנת להכחשה. היא ניסתה להגיד לעצמה שהוא היה יכול להיות הבן שלה, אך בו-ברגע גם הודתה שהוא לא נראה כמו הבן של אף אחת, כאילו נולד מתוך עצמו, מתוך יופיו. המחשבה על יופיו, שהמשיך לזרום אליה דרך ידיו, נסתר מאחוריה ועם זאת מוחשי מאוד, גרמה לה לנטור טינה ליופי הזה שהותיר אותו נישא ובלתי מושג ומבוצר, נראה אך בלתי רואה. ובתוך כל סבך המחשבות האלו שתקפו אותה, הבינה לפתע שכבר כמה דקות הוא אינו נוגע בה. היא פקחה את עיניה, התרוממה על מרפקיה, וראתה אותו רק עומד שם, מביט בה במבט כמעט מאוכזב. היתה לה הרגשה שהוא ציפה ממנה ליותר, שאיכזבה אותו באיזה אופן. חמתה גאתה בה. איך הוא מעז? איזו זכות יש לו להתבונן בה ככה, כאילו היא חייבת לו משהו? מי הוא חושב שהוא בכלל? ג'יגולו של חמאמים! נער שעשועים של אירופאיות בגיל העמידה! גבר צעצוע בחולצת ריקודי עם מגוחכת!

פרץ המחשבות האלו, הכועסות, הרעות, המרושעות, היממו אותה והיא היתה אסירת תודה לקולה של קארין שקטע אותן.

"משעמם לי!" ייבבה קארין.

רחל מיהרה להתיישב, נמלטת מידיו.

"אנחנו לא יכולות להשאיר את רחל לבד," אמרה שריי והתבוננה בהיסוס ברחל. ניכר שקצרה רוחה ללכת.

"אבל אני רוצה ללכת לקניון," ייבבה קארין. "ראיתי שם נעליים שאני רוצה לקנות."

"רחל?" שאלה שריי.

"מה? מה את חושבת, שהוא יאנוס אותה או משהו אם נלך?" אמרה קארין בגרסה המעצבנת ביותר שלה לילדה מפונקת.

רק עכשיו הבחינה רחל שהמעסה השני הלך, ושהיא אפילו לא הבחינה מתי זה קרה.

"רחל?" שאלה שריי שוב.

הן ישבו כולן עכשיו. שריי וקארין על הספסל. רחל מאזנת את עצמה על מיטת העיסויים, שנראתה הרבה יותר צרה עכשיו, כשישבה.

כמו לשבת על קרש גיהוץ, חשבה.

לרגע היא רצתה ללכת איתן. לברוח.

הבחור נסוג ועקב אחריהן במבטו אפילו בלי לנסות להסתיר זאת.

עיניו נעצרו ברחל, ממתין להכרעתה.

"זה בסדר," אמרה רחל לשריי וקארין לבסוף. "אתן יכולות ללכת."

"את בטוחה?" שאלה שריי באי רצון. קארין אפילו לא ניסתה להעמיד פנים, אלא מיהרה לזנק ממקומה, כמו ילדה לשמע הצלצול המודיע על ההפסקה.  

רחל השתרעה על בטנה שוב. הוא חיכה עוד זמן מה כאילו ציפה שאחת מהן תשוב לקחת חפץ ששכחה. כשזה לא קרה, הוא שב והניח את ידיו על כתפיה, והפעם חשה שלווה. המהומה שרחשה קודם במוחה נעלמה. המחשבות השתתקו. עכשיו היתה גוף בלבד, גוף שיש לו זרועות ורגליים וצוואר וראש ובטן וחזה, ויש לו קדימה ואחורה. קדימה שגזור חלקים, חלקים, כמו בובות הקרטון האלו שנהגה להלביש בילדותה בבגדי נייר, ואחורה פחות ברור, שטח הפקר.

אחרי זה אפילו החלוקה המעורפלת הזאת היטשטשה תחת מגע ידיו והיא כבר לא היתה קדימה או אחורה יותר, ולא ידיים או רגליים, אלא רק גוש של חוֹם עם מרכז, גרעין פועם של חום, גוף של נועם. עכשיו הגוף שלה לא יפה ולא לא-יפה. כי הוא לא יכול להיות פחות מיפה. הוא מקור של עונג. קציפה של מתיקות. ראחת לאקום. הגוף שלה ולחלוטין לא שלה, מפני שלא ברור היכן היא מסתיימת והיכן מתחיל העולם.  

ברור לה, לדוגמה, שחלוניות הכוכבים בצוהר מעל ראשה הם לא הגוף שלה כי הם רחוקים מדי, אבל מה לגבי האריחים המצוירים? האם הם יכולים להיות הגוף שלה?   

עכשיו גופה היא ישות עצמאית והישות הזאת כל כולה רעב. רעב למגע, למין, לאוכל, לים. לתחושות. מפלצת תחושות. מפלצת עונג חסרת בושה שרק רוצה שייגעו בה, שילטפו אותה.

ידיו טילטלו אותה קלות, כמו בצק גדול, והיא הניחה לו, נותנת אמון, מרפה מעצמה, מהרחל הזאת שדבקה בה כמו סרח עודף, הרחל הזאת שנצמדה לאני הקטן שלה כמו ילדה מפחדת בחושך. והיא התמכרה לאושר הצרוף של הלהיות, לידיו, לכהן הגדול שמזמן את השדים שלה ומגרש אותם בו-זמנית, שריד לימים אחרים, לטקסים פגאניים, לטקסי חיזור, לזעקה לברך את אדמותינו במים, להעניק ברכה לצאן ולמקנה, לנְקוּדים ולבְּרוּדים, לעצור את הבצורת, להעניק גשמי ברכה, שאם לא כן ילדינו ימותו. זעקה של יצור שיש לו אינספור ידיים כמו לאל שיווה, שהן כולן בסופו של דבר זרועותיו של יצור אחד, אדם אחד, על-אדם המורכב מכל הפריטים כולם, מאלו שנוכחים בחדר ומאלו שאינם נוכחים. מקום שהוא מיניות צרופה, שהיא חיוניות, שהיא תשוקה, שהיא חיים, שהיא כל ריקודי החיזור שנרקדו אי פעם, השתוקקות כה עזה שהיא בלתי אישית.

 

*

 

זמן רב לאחר מכן הוא הניח את ידיו על קודקודה. ידיו נחו ארוכות ללא ניע על ראשה, כמברך אותה. אולי הוא באמת מברך אותה. והיא ידעה שזה נגמר אף על פי שלא אמר דבר.

היא ציפתה לראות את פניו כשהסתובבה, אך ראתה רק את פלג גופו העליון מתנוסס מעליה, מוקף הילה רוטטת של אדים ואור.

הוא הינהן בראשו הזוהר כמאשר. הוא מסמן לה "עשר" באצבעותיו.

ראשה כבד מכדי להנהן.

היא רואה אותו נמוג לעבר הדלת בהבל החם של הוורדים.

היא שוכבת שם ומנסה להזכיר לעצמה היכן נמצא גופה, להגדיר את גבולותיו מחדש, כאילו היא יולדת את עצמה.

זה כמעט מאכזב אותה שהגבולות שהיא משרטטת כה דומים לגבולות הגוף המוכר לה, כאילו רק צרוּת אופקים, מגבלה מחשבתית, גורמים לה לשוב לגופה הישן במקום לארגן לעצמה גוף חדש, הכרה חדשה, מוצלחים יותר.

 

*

 

האם היא ישנה או שמא פרץ העיסוי לא רק את גבולות גופה אלא גם את גבולות הזמן. היא חשה את העבר דולף לתוך ההווה כמו טפטוף של ברז שבור.

טיף.

טוף.

טיף.

טוף.

 

*

 

בילדותה היו מרשים לה לישון בצהריים עם סבתה, כשסבה נעדר, או עם שניהם, כשהיה בבית. כמה בטוח היה העולם אז, בחדר השינה האפלולי, כשהתריסים רוצעים את טאפט הורדים הדהוי, תחת הסדינים ששמרו על קרירותם אפילו בלהט אוגוסט, תחת עינם הפקוחה של שני הגובלנים הרקומים במסגרות הזהב; דוכס בפאת רוקוקו, בירכות ובמעיל כנפות ארוך, ואצילה בפאה לבנה מפודרת ובשמלה תפוחה עמוקת מחשוף, קדים זה לעבר זה ממסגרת הזהב שלהם במחווה של הזמנה לריקוד.

אף על פי ששנת הצהריים ארכה שעה בדיוק, משתיים וחצי עד שלוש וחצי, היא היתה שעה קדושה. לכבודה נהגה סבתה להחליף את בגדי היומיום לאחת מהכותנות הרכות שלה. בייחוד היתה זכורה לרחל הכותונת הלבנה עם רקמת הפרחים המצליבים בפתח המחשוף ובחגורת המותניים.

פעם אחת חלמה שהדוכס בפאתו המפודרת קד לעבר הדוכסית וחורג ממסגרת הזהב שלו. אפילו בחלומה שמעה רחל את הסיכה האוחזת את תסרוקתה המורכבת של הדוכסית נפרמת בקול פקיעה, זעיר אך ברור, וראתה את שיערה המפודר צונח על פניה. אחר כך חמקה הדוכסית בתנועה רבת חן ממסגרת הזהב שלה, מממשת סוף סוף את ההזמנה לצאת במחול. הדוכס מקרב את ראשו לראשה של הדוכסית וקובר את פניו במפל שיערה עד שהם מתמזגים לחיה דו-ראשית, נעים במקצב של גלים, מיטלטלים, נסערים, משתוקקים להגיע ליבשה בטרם יטובעו, ורק כשהם  חשים ברחל העומדת להתעורר הם נחפזים חזרה, איש, איש למסגרתו.

 

*

 

היא חשה בחום ידיו. ידיו מחליקות מעל עפעפיה, נוגעות-לא-נוגעות, דוחקות בה להתעורר, לחזור.

לגוף יש דרכים משלו להגיד מה שחשוב בלי להשתמש במילים.

היא פוקחת את עיניה. הוא מורה במנוד סנטר קטן שבקטנים לעבר השעון הגדול על הקיר, ומשם לעבר הדלת. יש שם עולם שלם מעבר לדלת, ובו בעל, ילדים, בני משפחה, אנשים שהיא אוהבת.

היא מסתכלת עליו, מבולבלת.

"אני מתגעגעת לסבא ולסבתא שלי," הוא אומרת לו בקול קטן. בעברית.

הוא מהנהן בראשו, כאילו הבין. אולי באמת הבין. ומוחה דמעה מלחיה.

 

*

מה שיעקב באמת רוצה עכשיו זה להיות קטן קטן, להידחק שם ביניהן, להניח להן ללטף את שיערו ולמלמל באוזניו מילים מנחמות כמו בריזה של אחר צהריים, מילים טיפשיות, מילים חסרות מובן, מילים תינוקיות.

ואחרי שהן ילטפו אותו עד שלא יישאר אפילו חלק קטן בגופו, אפילו לא גרגר זעיר בישותו, שיישאר לא מלוטף, הוא יעשה להן צמרמרות. לשלושתן, בזו אחר זו.

כל מה שהן צריכות לעשות זה לשכב שם בגופן היפה ולהניח לאצבעותיו להחליק, כאילו בהיסח דעת, אל מתחת לקו הביקיני.

*

רחל נשענת על שריי, מנומנמת. היא רוצה להגיד לקארין לשים עוד קרם. היא ג'ינג'ית והעור שלה מנומש ורגיש לשמש.

אבל היא מתעצלת.  

כשאני נזכרת בזה בא לי לקבור את עצמי. עכשיו בא לי לקבור את עצמי, אז אני נזכרת בזה.

מישהו נתן לי פעם איזה כדור כחול, אלוהים, איזו הרגשה זו היתה. הוא אמר לי תבלעי את זה ובלעתי, או בליתי, או איך שאומרים את זה. בליתי את הכדור ההוא, ובתוך הטריפ האובדני של הכדור עקבתי אחרי מישהו שזרק אותי לכל הרוחות ברחוב מלצ'ט. זה היה ערב, הייתי תחת השפעת הכדור הזה, לא ידעתי בדיוק מה שייך למה והאם כל הפלונטרים שאני רואה זה סיבות שהסתבכו בתוך תוצאות או אוטובוסים שנוסעים לצפון העיר.

לקחתי את הכדור ההוא וחיכיתי להוא למטה. איזה פאשלה איומה. הוא הלך לצלצל לחברה שלו האמיתית שזה, כבר ניתן להבין, לא הייתי אני, הוא הלך לצלצל אליה ולהגיד לה משהו. אני חיכיתי למטה, איזה בושה, איך שאני דירדרתי את עצמי. הוא ירד ואמר לי: שמעי, החברה האמיתית שלי לא קונה את הסיפור שלי, אז אני הולך, ביי. זה היה מזמן, הייתי בת עשרים ושתייים וחצי.

אתה הולך? שאלתי אותו, הוא אמר לי שאין לו ברירה. בואו הנה, איך שאני הרגשתי אז ברחוב מלצ'ט. לא היתה לי טיפת רוק בלחיים, רק הסטירת לחי הזאת. איך הגעתי הביתה? בדרך המלך בוודאי. לקחתי רגליים לדרך המלך, והן התגלגלו הלאה.

באופן קונסיסטנטי הייתי די זרוקה באותם ימים, אז חשבתי שאני צריכה להיזרק ואחר כך להיסחף הלאה, אני כבר אגיע לאן שהוא.

הידרדרתי לי הביתה. וואו, איזו הידרדרות זאת היתה. אף אחד לא ראה אותי, כך אני מקווה.

מאז עברו שנות אור. ברחובות, לפעמים אני עדיין מחפשת את הבחור ההוא שזרק אותי לכל הרוחות. אני רוצה להגיד לו שהייתי תחת השפעת הכדור ההוא, ואם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שלא הייתי מפוכחת מספיק כדי להגיד לו: מייקי, יש לך שקל לאוטובוס?

החיים זה כדור שלג של אובדן משמעות. אני מידרדרת מיום ליום, ומתאמצת לא לאבד את התמימות בבת אחת בכמה ימים, אלא לאט לאט בכמה שנים. שעון החול שלי אוזל, ואני מנשימה אותו בתחושות עילאיות של חירות ושוויון נפש. מאזני השפיות שלי משחקים איתי איזה משחק לא ברור, שאת חוקיו אינני מבינה. יום אחד אני קוּל, כעבור חמש דקות אני היפנוזה, או מערכת על חושית מדברת. אני כבר לא אני, קוראים לי בכל מיני שמות, ואני עונה לכולם ולאף אחד, או שאני מסתובבת באותה פתאומיות גם כשקוראים לאחרים.


*הסיפור לקוח מתוך: רדיקלים חופשים מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת כתר (כותרים), 2000. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

בקיץ ההוא הייתי נוסעת לשם לפעמים, והשבוע נסעתי שוב. היה יום חם של סוף קיץ. מדי פעם נשבה רוח חמה שנפסקה פתאום וחזרה פתאום, מלאה אבק, וכשנכנסתי היה ריק. לא היתה נפש חיה. וחשבתי לשוטט שם קצת, ואז ראיתי מהעבר השני, מאחורי הסככה, את הגנן עומד ומדבר עם אישה צעירה שישבה רכונה על האבן, מניעה את ראשה כשהיא מדברת, ראש עטור כדורי תלתלים אדומים, שבאור החמסיני בהקו כמו כדורים של אש.

כאמור היה ריק. השבילים היו מטואטאים טרי, מדגישים את קווי הפרספקטיבה הנקיים המאורגנים היטב, ובתוך האור הכבד החמסיני זה נראה צבעוני ומאיר מאי פעם, עטוף ציפוי ורוד דק של השקיה טריה ופריחה מתחדשת, כמעט מעטה מבריק של לכה מבריקה. והיה מאוד שקט. אפילו ממטרה לא זעה. אך ככל שהתקדמתי בשביל היה נדמה לי שהכל מלא רישרושים ודיבורים וקולות חריקה שעלו משני צידי השביל מתוך הטלאים הצבעוניים של הצמחיה הצפופה, כאילו מישהו טוחן שם זכוכית מתחת לאדמה.

זה היה בחלקה היפה ביותר, החלקה הרעננה הפורחת של מלחמת לבנון, שהיתה באמת עמוסה צמחיה עשירה של פרחים חיים ופרחים מבד ופרחים מקטיפה ופרחים מריקועים דקים של נחושת ופרחים מבד שק ובד גאזה ותחבושות צבועות כעין החלודה וצמחי קקטוס ארוכים משוננים עם שרביטי ענפים בשרניים כראשי נפץ קטנים וראשים בצורת גרזן.

האישה הרימה אלי את פניה.

יש לך כאן מישהו? שאלה.

היא הידקה את ברכיה אל גופה, לא מורידה ממני את עיניה.

גם לי יש פה מישהו, אמרה.

ברכיה היו נתונות ממש בתוך גופה, והיא לא הורידה ממני את עיניה.

בעלי, אמרה.

אני מבינה.

זהו, בעלי.

אני מבינה.

היא סובבה את חצי גופה לעברי.

בעלי, חזרה בשלישית.

היה שקט, עיניה היו נעוצות בי, חיוורות, מאוד בהירות, נפערות מתוך עפעפיים חומים כהים בלי קשר לכדורי האש, ואינני יודעת, אולי בגלל השקט, אמרתי שאני באה הנה לפעמים ולא ראיתי אותה.

כן, אני באה פעם בשנה, אמרה. היה לה קול עם צליל מאוד נמוך, כמעט גברי, כמעט בס, והיא דיברה כמו מישהו שממשיך שיחה שניתקה.

ועל פי רוב זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. היא חבטה את ברכיה זו בזו, מהדקת אליהן את תיק העור שלה. – ואני יושבת לבד. לפעמים עם הגנן.

אמרתי שפגשתי אותו פה, את הגנן.

היא נעצה בי שוב עיניים בהירות, פעורות, מרימה את ידה באוויר בתנועה מהירה.

אני מדברת איתך כאילו היכרתי אותך, אמרה.

אולי היכרנו פעם.

היא צחקה, חוזרת על התנועה העצבנית באוויר.

כן, בגלגול אחר.

אולי, אמרתי.

היא צחקה שוב, מכסה בשתי ידיה על ברכיה. אחר כך הסיטה את עיניה מן הברכיים וקירבה את עצמה לעברי על מסגרת האבן שהקיפה את הגינה הקטנה היפה. היא חייכה. – איש טוב הגנן.

השמש כנראה סינוורה אותה, יושבת בכיוון הלא נכון, והיא עצמה עין אחת, ככה שעכשיו הביטה בי בעין אחת, עגולה כמו עין של חיה.

אמרתי: כן, איש טוב הגנן.

היא החליפה את העיניים, ממצמצת, מתכופפת יותר עמוק על האבן ופותחת שם קקטוס שנסגר בפקעת ליד כרית האבן. כנראה שמה לב שהסתכלתי בתאריך שעל הכרית. – לא לא, אני באה ביום הנישואים שלנו, זה היום שאני באה הנה, פעם בשנה.

גם עכשיו דיברה לאט, מטעימה כל מילה.

אני לא באה ביום אחר. מה יש לי לבוא ביום אחר.

היה שקט, ועוד יותר שקט בין מילה למילה.

ואמרתי לך, תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. בעצם גם אז היה יום כזה חם, היה חמסין. היא חבטה את ברכיה חזק, מצמידה עליהן את כפות הידיים, ואמרה שאי אפשר לדבר על זה. אמרתי שאין צורך. היא אמרה: אני לא יכולה לדבר על זה.

אין צורך.

כן, אבל כשחושבים.

יותר טוב לא לחשוב.

זהו, יותר טוב לא לחשוב. אבל לא תמיד זה הולך, את מבינה.

כן, אני מבינה.

היה שקט. היא קצת התכופפה, נשענת לפנים, פתחה את הרוכסן של התיק ושלפה זוג משקפיים גדולים אפורים והרכיבה את המשקפיים.

תאמיני לי, לומדים את זה, וחוץ מזה, הזמן –. יותר לא עלה בדעתי מה לומר.

היא סגרה את הרוכסן של התיק והחזירה אותו למקומו על האבן.

כן, הזמן, את מאמינה שהזמן?

יכולתי לראות את עפעפיה הכהים צונחים למטה ונפתחים בבת אחת מבעד למשקפיים הגדולים. היא הסירה אותם רגע ושוב הזדקפה, מביטה סביבה בהסבת ראש כמו שמביטים מחלון רכבת. ובינתיים, הכל, כמעט חי, שנים, כמעט חי, אמרה, מסתובבת אלי, והמילה כמעט הוכפלה בגן הריק, מכה באוויר כמו פטיש אוויר, והרגשתי משהו כבד באוזניים ואיזה תשוקה לכסות את האוזניים. היה נדמה לי שזה גם מה שהיא עשתה, אבל הרוח ניפנפה את שערה, חושפת לה את האוזניים שנראו לי קטנות פתאום, כמעט אוזניים של ילדה. עיניה נעו לאיטן, נודדות על פני הגן, כאילו הוא בורח מאחוריה הגן, וחשבתי שצריך להגיד משהו, אך לא ידעתי מה. האור נעשה עוד יותר נמוך. השמיים כיפה שאין לה תחתית. תפרחות הוורדים והכריזנטמות בגינה היפה בערו כמו בובות דחליל, ורציתי להגיד לה שיש צורות רבות של חי, ומשהו בעניין אורך היום ואורך הלילה, והאמת הפשוטה של מוות ובדידות כאשר האמת הזאת באה מן האדמה ונכנסת לך לרגליים ומטפסת עלייך דרך כפות הרגליים. פתאום נזכרתי במנהג שנהגו פעם הנשים למדוד את קברי אהוביהן בחוטים, ואחר כך קיפלו את החוטים והכפילו אותם ומהחוט המוכפל המלופף עשו פתילות לנרות שעווה לחיי אהוביהן, ובלילה, בתוך פחיות קטנות, הדליקו את נרות השעווה וכל הלילה דלקו הפתילים הארוכים בתוך הפחיות ואסור היה שהרוח תכבה את האש בתוך הפחיות, ורציתי לספר לה משהו בעניין הפחיות. אבל היא ישבה שקטה, אוספת את השערות שהתנפנפו לה מצד אל צד על הצוואר, כשהיא מעבירה בתנועות איטיות את האצבעות בתוך השיער כאילו אין לה כוח בידיים.

זהו, אמרה. שערה היה עכשיו אסוף על העורף והיא החזירה את ידיה אל ברכיה. מול האור לא ראו עיניים ורק את הזגוגיות של המשקפיים. היא חייכה ברפיון והסירה את המשקפיים, כשהיא חוזרת ועוצמת עין אחת כמסונוורת יותר ויותר. היה באמת מאוד חם. האוויר נעשה כבד, מקבל צבע אפר, מחזיק את התנועה של רוח יבשה חמה שהתקרבה פתאום מאיזה שער לא ידוע, מכסה את המרחב הנקי הזה, המטואטא היטב, ענן אבק. הרגישו ריח דק של עשן ושל שרף. לוחות האבן נראו מתוחים להתפקע. השבילים הרעננים התמלאו עורקים של עופרת והקול השבור של חלילים שבורים התקרב כמו הולך לתוך מאורה. האישה מולי לחצה את ברכיה כמבקשת להגיד: שקט, שקט, אבל קול החלילים השבורים רק התגבר, העלים על הגינות התקפלו לפיסות נייר שרופות, מפזרים סביבם עלי כותרת קרועים כפתיתי שיבולת שועל, וראיתי את הרעידה הקלה של ידיה על ברכיה. שוב היה נדמה לי שביקשה להגיד משהו אך לא שמעתי מה ורק איך שהיא סוגרת בשתי ידיה על ברכיה. קול החלילים השבורים התגבר עוד יותר, האור נעשה ממש נמוך, כמעט נוגע, ובתוך האור הנמוך נראו האבנים פתאום נעות, מתנפנפות כמו וילונות, משנות את הארכיטקטורה המוזרה הזאת חתוכת האיברים והופכות לעיסה סמיכה אחת מעל התסיסה הצבעונית מעל הבקיעים באדמה, מעוותות את הדייקנות של הלוחות המסותתים היטב, והשבילים, הסימנים, השלטים בפינות השבילים, סדקי הזוהר והחיצים השבורים, וכבר לא ניתן לזהות שום חלקה. הוורדים נדמו עשויים פלסטיק, הדשא מלא תולעי שרב, וכשהרוח עברה כמו שבאה עוד התרוצצו רגע באוויר הכתובות השחורות שעל האבנים, ואחרי רגע נראתה רק האישה הצעירה יושבת לבדה, שקטה, בגן העייף. ידיה גם עכשיו היו שלובות על ברכיה והיא ישבה בשתיקה מוחלטת.

היא פקחה את עיניה, מביטה בי במין קרבה מיוחדת.

יש לי מזל, תמיד אף אחד איננו ביום הזה, תמיד אני פה לבד.

זה באמת נעים, אמרתי.

כן, זה נעים. ותמיד אני פוחדת שיבואו פתאום. אבל את רואה, אלוהים שומר עלי, עד היום זה לא קרה, כל שנה אני פה לבד, יושבת לי ככה לבד.

עיניה היו כל הזמן נעוצות בי באותה קרבה מיוחדת, קרבה שיש רק בין זרים.

לא מפריע לך שאנחנו מדברות, אמרה.

לא, חלילה, זה נעים, אמרתי.

היא אמרה: לפעמים, את יודעת.

כן, ודאי, אני יודעת.

זהו, כשיושבים ככה, מביטים.

ודאי, אני מבינה.

היא החליפה בבהילות את תנועות שילוב כפות הידיים, משנה את המיקום של היד, ושאלה אם אני צריכה ללכת, ואמרתי שלא, יש לי זמן. היא אמרה: אני שמחה. אחר כך אמרה: לפעמים, את יודעת, רוצים לדבר. האור נפל על פניה שניגרו עליהם שני נחשים דקים של זיעה, והיא ניגבה אותם בכף ידה. – שום דבר מיוחד, סתם, לדבר. היא חייכה בכאב. – את מכירה את זה, ואמרתי שוודאי, אני מכירה. היא שוב חייכה בכאב. – תמיד חושבים שהכל קורה לאחרים. גם כשזה קורה לך זה כאילו קרה לאחרים. פניה נחו עכשיו בין כפות ידיה והיא הרימה אותם קצת, מסבה הצידה. נשמע איזה רעש ואבנים מתגלגלות כמו בסקילה, והיא הזדקפה, מביטה, והסירה רגע את המשקפיים, מחזירה אותם מייד כשהיא מזיזה אותם פעמים אחדות כמו לא מצליחה להביאם למקומם. היו לה ידיים ארוכות יפות בצבע מוקה, והסתכלתי לה בידיים שהיו ענודות צמידי נחושת רחבים וטבעות, טבעת על כל אצבע ולפעמים שתי טבעות, וכשהרימה את הזרועות נשרו לה הצמידים לכיוון המרפק, נצמדים זה לזה ועושים פלאטה של נחושת רקועה. היא חייכה, מחזירה את הצמידים קרוב לפרק היד ומביטה בי דרך הזגוגיות הבוהקות. אחר כך התכופפה והוציאה צינצנת זכוכית חברונית כחולה שעמדה ליד כרית האבן, ואמרה משהו בעניין הזכוכית ושאלה אם זה יפה, ואמרתי לה שזה מאוד יפה. אחר כך אמרה שרצתה להביא פרחים מקטיפה, כי היא אוהבת מאוד לעשות פרחים מקטיפה, וביחוד שפרחים חיים יהיו נבולים כבר מחר והיא הרי באה פעם בשנה, ואמרתי כן, זה ככה. היא אמרה: כן, זה ככה, והפסיקה רגע, חוזרת ומסיעה את המשקפיים שבהקו כמו שתי לוחיות פח. מה לעשות, ככה זה, חזרה. עיניה נדלקו בתשוקה מוזרה והיא ניערה את הראש, מעבירה את ידה על צווארה, ושוב הסתכלתי לה על הידיים ועל הצמידים, שבכל תנועה שינו מצב, משמיעים קול עמום של נחושת בנקישה. אלה היו צמידים מאוד יפים, ושמתי לב שכל צמיד היה משובץ אבנים אחרות, והיה שם צמיד של ענבר צהוב וצמיד של ענבר אדום וצמיד טורקיז וצמיד לאפיסים כחולים קטנים וצמיד עם אבנים של קוראל ורוד, כמו יש לה אוסף צמידים על הידיים. היא אמרה: אתמול כמעט עשיתי תפוחים אפויים. היא קצת צחקה. – זה מה שהיינו עושים כל שנה ביום הזה, תפוחים אפויים. קולה ניחר רגע, ואמרתי שזה באמת טוב תפוחים אפויים. היא אמרה: עם צימוקים ואגוזים, את מכירה את זה, ואמרתי שזה באמת טוב עם צימוקים ואגוזים. היא אמרה: וקינמון, כמובן קינמון, וקצת לשרוף את הסוכר, זה מאוד טוב כששורפים את הסוכר. היא התרחקה קצת על האבן. לא היינו שמים דבש, אבל הוא קרא לזה תפוחים בדבש, אמרה. היא דיברה עכשיו מאוד בשקט, העפעפיים הכהים המוצלים נעשים לחים ממילה למילה, ואמרתי שגם אני עושה את זה לפעמים, בעיקר בסוף הקיץ. היא שאלה למה בסוף הקיץ. פניה נעשו מתוחות, תקיפות, ולא ידעתי למה אמרתי את זה ולמה בסוף הקיץ, והרגשתי שצריך להגיד משהו אבל לא ידעתי מה, ואמרתי שהכי טוב לעשות את זה עם גראנד אלכסנדר, ותמיד אני מחפשת גראנד אלכסנדר. היא הקשיבה בשקט, ואמרתי שטוב לקלף פס צר מסביב לתפוח, שלא יתבקע באפיה. היא גם עכשיו הקשיבה בשקט. שערותיה שוב נפרעו והתנפנפו מצד אל צד, והיא לחצה אותן, מהדקת אותן אל קודקודה, אחר כך תחבה את ידה לשערה וכרכה קווצת שיער סביב אצבעה.

זה ממש חם, אמרה.

פניה היו לחים והיא ניגבה אותם בכף ידה, מעבירה פעמים אחדות את היד מן המצח אל הצוואר, אחר כך הניחה את הידיים על משטח הגינה וניגבה בעלים. ראשה קצת התנדנד ורגע היה רושם שהיא מנמנמת, וחשבתי על הצמחים הצוברים מים בגזע, מייצרים קוצים ענקיים להגנה. פתאום נזכרתי בידיד שלי שביקש להיקבר מתחת לבית הקפה שלו מתחת לשולחן שלו, ואמרו לו: מוכרחים במקום אחר, והוא אמר: איך אהיה במקום אחר. מתחת לשולחן שלי, אמר, מתחת לשולחן, ואפילו שבור זה בסדר אפילו מתפרק זה בסדר אפילו עם רגל אחת זה בסדר, והסתכלתי בבית הקברים המוזר הזה, בכריות האבן והגינות היפהפיות. בתוך הריקנות מסביב התרוצצו האותיות השחורות והחללים הלבנים, נעים בתוך כיסי אוויר, וככה גם היא ישבה. שערותיה עדיין עברו מצד אל צד והיא לחצה אותן אל העורף, אחר כך התכופפה, פותחת את התיק בחיפזון ומייד סוגרת אותו בחיפזון, וכנראה הוציאה משם איזה סיכות ראש, כי היא התחילה לתחוב סיכות בתוך שערה. לקח לה זמן להתעסק עם זה, כי התלתלים כל הזמן נפתחו שוב ונפלו לה על הצוואר, והסיכות אולי לא היו חזקות מספיק להחזיק את כובד השיער, והיא תלשה ענף, הריחה אותו, אחר כך תחבה לשערה, אחר כך תלשה עוד אחד וקירבה אלי. היה לו ריח רקוב מתוק של עץ רך והיא ליטפה בו קלות את פניה, ואמרתי שיש לה שיער יפה וידיים יפות. היא קצת צחקה: הצמידים, את מתכוונת לצמידים, ואמרתי שהם באמת מאוד יפים הצמידים. היא הרחיקה את עצמה עוד קצת על האבן. – כן, כל שנה היה מביא לי צמיד, זאת היתה המתנה שלו ליום החתונה. קול הבס שלה נשבר פתאום כמו שעון שנופל ארצה, והיא הזדקפה, מותחת את הגב. – אבל אני לא עונדת את זה, ורק כשאני באה הנה -, היא הפסיקה, מסובבת את פרק כף היד. – הוא מאוד אהב שיש לי צמידים על הידייים, אז כשאני באה הנה –, עיניה נעשו גדולות, צהובות, עיני ינשוף לא זזות, וראיתי אותה מוציאה בלילה את הצמידים ומניחה על השולחן ומסדרת לפי הסדר, ובבוקר עונדת אותם לפי הסדר, ומביטה לעצמה על הידיים וחסרים לה כמה צמידים על הידיים, והיא מזיזה אותם וסופרת את הצמידים החסרים.

צווארה היה מתוח והיא ישבה, מביטה ניכחה.

זה של השנה הראשונה, אמרה מצביעה על הצמיד שליד הפרק, עם אבן ענבר צהובה גדולה שהיא העבירה עליה פעמים אחדות את היד, והבנתי שהם ענודים לפי סדר השנים, ושבשנה השניה קנה לה את הענבר האדום, ואחר כך את הטורקיז, ואחר כך את הלאפיס, ואחר כך הקוראל, וניסיתי לנחש מה היה קונה לה בשנה שאחר כך. פניה עדיין היו חסרי הבעה ועדיין ראו בהם רק את העיניים, ועלה בדעתי שזה גם מה שהיא חושבת עכשיו וזה ודאי מה שעשתה בבוקר ואיך ניגשה לראי, עומדת, מביטה, ומן הראי חוזרים הענברים ואבני הטורקיז, חרוזי הלאפיס הכחולים והקוראל הוורוד, והתאריכים לא מסתדרים לה ולא השנים, והיא סופרת את השנים, ופתאום לא ראיתי אותה ורק את הצמידים שהתכווצו, צרים, דקים, סוגרים עליה כמו אזיקים.

היא הסתובבה אלי עכשיו, משמיעה קול שנשמע כמו קול של צחוק אבל לא היה כזה.

בדרך כלל הידיים שלי ריקות, אמרתי לך, כל השנה אני הולכת בידיים ריקות, אמרה. היא שוב קצת צחקה, ואמרתי שיש לה באמת ידיים מאוד יפות והן יפות גם בלי הצמידים, וניסיתי לתאר לי איך הן נראות בלי הצמידים אבל בשום פנים זה לא עלה בידי. הנחושת דקרה לי בעיניים כמו מחטים והרגשתי כאב קל בעיניים, וכבר לא ראיתי לה גם את הידיים ורק איך הצמידים עוטפים לה זרוע אחת, אחר כך את השניה, ואת הכתפיים הבטן והחזה, והיא יושבת עטופה כולה כמו בתוך סד ענק. לא לא, אמרתי לעצמי, זה השקט, מאוד שקט, זה אור חזק, זה האור החזק, איך הם נוצצים הצמידים באור החזק ואיך התקשטה לכבודו, חי או מת התקשטה לכבודו, איזה שימלה יפה לבשה לכבודו, אולי אפילו חפפה את השערות לכבודו, הברק שלהן כזה רענן, ואיך שהן מתנפנפות, בוערות לה על הראש, עושות לה כתר חי על הראש. היא אמרה: גם את הטבעות אני לא עונדת, גם לא את הטבעות, וניסיתי לתאר לי את האצבעות שלה בלי הטבעות. היתה לה לכה בצבע צדף על הציפורניים והסתכלתי כמה עדינות נראות הציפורניים. פתאום זכרתי את סיפור התפוחים בדבש והחגיגה השנתית הקטנה. היא אמרה: ליום החתונה העשירי שלנו אמר שיביא לי עם גראנאטים, וניסיתי לנחש מתי היה צריך להיות יום החתונה העשירי, ומה היה קונה בתשיעי, בשמיני, בשביעי, אבל המחטים דקרו לי בעיניים, הענבר התערב בטורקיז, הלאפיס בקוראלים, ואמרתי לעצמי: לא לא, איזה אור, אי אפשר לשבת בכזה אור, אמרתי לעצמי שזה מה שגם היא עושה עכשיו, העשירי, התשיעי, השמיני, וכמוני היא סופרת לאחור והספירה קצרה, והיא אומרת זה יתארך, כל שנה זה יתארך, הצמידים יתקצרו והספירה תתארך, ואחר כך יתקצרו גם הידיים. אבל היא ישבה שקטה, משחקת בצמידים שהשמיעו צליל נקישה של נחושת וקול עמום של דין דן דין דן, והיה נדמה לי שפגשתי אותה פעם ברחוב בפינה ולא היכרתי אותה, היו לה ידיים ריקות ולא היכרתי אותה, ואמרתי לעצמי: לא לא, רק לא זה, זה לא היא, זה האור, אי אפשר בכזה אור, וזה טעות, הכל טעות, אבל הצמידים כבר התרוצצו בגן מתערבים בפריחה הרעננה היפה, באותיות השחורות והחללים הלבנים, וגם הטבעות, ופתאום זכרתי ריקים מכל גוף וביתו ריקם וריקה נפשו ותפילתו חוזרת ריקם, זכרתי אל תשיבני ריקם, הו אל תשביני ריקם אל תבואו ריקם, ואמרתי לא לא, האוויר מתכווץ והולכים בו ריקם, למה זכרתי את זה? איפה שמעתי את זה? הרבה שנים עברו מאז שמעתי את זה, עומדים דלים וריקים שמעתי את זה, והרי הייתי ילדה כששמעתי את זה, זה היה תמיד בקיץ כשאמי היתה ממלמלת את זה, והצריף שלנו היה מול בית הקברות המוסלמי והחלונות היו פתוחים ופחדתי מבית הקברות, ואמרתי בואי נסגור את החלונות, אבל היא אמרה, זה לא החלונות הפתוחים, זה הפעמון, הוא ריק, הוא מצלצל בכלי ריק.

קרה משהו? אמרה האשה. היא שוב שיחקה בענף שבידה, ואמרתי שאני עייפה וחוץ מזה מאוחר ואני צריכה ללכת. היא חייכה. בוודאי, בוודאי, ואם תבואי בשנה הבאה תמצאי אותי כאן. היא נשמעה מאוד שקטה, כמעט שלווה, ואמרתי שאזכור את התאריך ואבוא, בוודאי אבוא. כיוון שלא ענתה אמרתי שבאמת יום מאוד חם והרוח הזאת, ורציתי לבוא בערב אבל חששתי שסגור בערב.

היא המשיכה לשחק בענף שבידה, מעבירה אותו על פניה. בית קברות לא סוגרים, אמרה.

כשיצאתי ראיתי את הגנן מסדר את כלי העבודה שלו ליד הסככה, מניח בשורה את המעדרים, האיתים, ראשי הברזים הרזרביים וערימה של שתילים חדשים. הוא חייך כששאלתי עליה. תבואי בשנה הבאה, אמר, היא תהיה כאן. הוא נעל את הסככה שלו. – תמיד היא באה בזמן הזה, כל שנה.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "ארוחת בוקר תמימה" מאת יהודית הנדל, בעריכת מנחם פרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

בספטמבר הכול מחפשים דירות. במיוחד בירושלים. במיוחד סטודנטים. זו העונה הטובה של יוחנן דביר, משפץ דירות ובעלן של כמה מהן. שתי דירות קטנות ששיפץ בנחלאות השכיר מיד, ב-400 דולר כל אחת. כבר עמד להשכיר את השלישית, דירת חדר ברחוב אבולעפיה, ב-300 דולר, אבל לפני שחתם צילצל אליו חיימקה לוין מתל אביב ואמר לו: "שמע. אולי יש לך משהו בשביל בתי. היא התקבלה בבצלאל והיא צריכה דירת חדר."

יוחנן אמר "כן." ללא היסוס.

חיימקה לוין עזר ליוחנן כשזה האחרון היה בצרה גדולה. הוא התאהב. פתאום הבין מה זה עזה כמוות. והנערה – גימנזיסטית. הוא חדל לעבוד והתרוצץ כמו סהרורי. יום אחד התחיל להתעניין ב"מגדל שלום", מסתובב סביב וסופר את הקומות. חיימקה הלך אתו, אכל אתו, סירב להשאיר אותו לבד. וכל הזמן מספר לו מעשיות זוועה על זה ועל זה ואיך שכולם, תודה לאל, בסוף נשארו בחיים. והסתדרו בכלל לא רע. פעם אחת אפילו קפץ למענו לבריכת גורדון. הוא צעק "נמאס לי!" וקפץ למים העמוקים. הוא לא ידע לשחות. יוחנן כמובן קפץ אחריו וחילץ אותו. אחר כך התברר שחיימקה היה פעם אלוף הנוער בשחייה, לא חשוב. הוא פשוט לא נתן לו להישאר לבד. זה היה לפני ארבע שנים. יוחנן התגבר, ולבסוף גם התחתן (והתגרש שוב). הם לא הרבו להתראות. אבל יוחנן שמר בלבו מקום חם בשביל האיש הזה, חיימקה. וכשזה צילצל וביקש בשביל בתו, ראה לפני עיניו מיד את פרצופו הקמחי, את צחוקו הרך, ואת חניכיו החשופים בקידמת פיו. בתוקף סירב לשתול לו שיניים או לסדר לו תותב. הוא טען שאין לו כסף בשביל זה, שדמי המזונות שהוא משלם בעד שתי בנותיו אוכלים לו את כל המשכורת שהוא מוציא מהוראת מתמטיקה בבית ספר לבחינות אקסטרניות. בנקודה זאת לא האמין לו יוחנן. לפי דעתו של יוחנן, ידע חיימקה שחניכיו החשופים הם חלק מחן הזקונים שלו. כך או כך, יוחנן היה ממש מאושר שהנה ניתנה בידו הזדמנות לגמול לו. אף פעם לא ראה את בנותיו של חיימקה.

"שמה דנה." אמר חיימקה לוין. "תכיר אותה מיד. תראה אחת תמימה כזאת עם עיניים גדולות."

נקבע שיוחנן יפגוש את דנה כבר למחרת בשעה שבע בערב ליד טליתא קומי, כדי להראות לה את הדירה ולתת לה את המפתח.

"כמה?" שאל חיימקה.

"אל תעליב אותי. כסף אחר כך."

שעון היד שלו מיהר. לפעמים עשר דקות לפעמים עשרים דקות. זה לא הפריע לו. הוא אהב להרגיש את עצמו רץ לפני הזמן. הוא לקח עליו את תיק הכתף שלו, אבל במקום ללבוש את הג'ינס הרגילים, ששימשו לו גם כבגדי עבודה, לבש חולצת פסים ומכנסי כותנה רחבים. גם בדק את זקנו אחר הגילוח, הריח בבתי השחי לאחר המקלחת וסרק את שערות ראשו הקצרות והחזקות, ולפתע עלתה במוחו המחשבה, והוא אפילו לא הופתע, שהוא מתכונן לבליינדייט.

אבל את התכולה של תיק הכתף לא שינה. הפלאייר והמברג הקבועים, שיהיו, אף פעם אין לדעת. איך שלא תסתובב, כל תיקון או שיפוץ, גדול או קטן, אתה מתחיל באלה.

והייתה בתיק הכתף שלו מחברת עבה בכריכה קשה שחורה, שעל הדף הראשון שלה, מתחת למלה "יומן", כתוב בדיו ירוקה תאריך הפתיחה, ויותר לא כתוב בה דבר. והיה שם ספר דק בהוצאת האוניברסיטה המשודרת בכריכה רכה בצבע קובאלט, כצבע מכונית הסובארו שלו, שעניינו תורת הקוואנטים. גורל היקום הדאיג אותו לאחרונה.

מצויד בכל אלה, קפץ לטליתא קומי. השעון של טליתא קומי הראה שש ושלושים. הוא השווה עם שעון היד שלו, שהראה שש וארבעים. הוא סמך על השעון של טליתא קומי, מה שהותיר בידו זמן מספיק לשכפל מפתח לבתו של חיימקה לוין, שבעיני רוחו הצטיירה כנערה שברירית וחיוורת, מדברת בלחישה ועיניה הגדולות והרכות מלטפות את פניו בביישנות.

בערך בשעה שיוחנן גמר לצייר לו בעיני רוחו את דמותה של הנערה שהוא עתיד לפגוש ליד טליתא קומי, סיים האיש לשכפל את המפתח. יוחנן אהב את זה, את תואם הזמנים, זה נראה לו כשריד של עולם הרמוני נכסף, שהיה פעם ואבד. הייתה בכך גם הבטחה לפגישה מוצלחת. הוא חיפש לה מחזיק מפתחות ומצא מדליון מוזהב עם מדונה. הוא שיער שהיא תרצה מדונה. הוא עצמו תיעב את מדונה. שיכפול המפתח עלה לו ארבעה שקלים. מחזיק המפתחות שמונה. זה נראה לו מוגזם, וכמעט קנה מחזיק מפתחות דמוי נעל הולנדית בארבעה שקלים, אבל ברגע האחרון, למען חיימקה לוין, החליט לקנות בכל זאת את המדליון עם מדונה.

רגש נפלא של נדיבות הציף אותו. הוא לא בדיוק ידע מה לעשות בו. הוא הפיל שקל שלם לתוך תיבת הכינור של נגן רחוב, וצילצל אל אחד משני דייריו, עולה חדש מרוסיה, ושאל אותו במה יוכל לעזור. העולה אמר: "הכול. הכול. נייה חרשו." יוחנן הבטיח לבוא לראות מה אפשר לעשות. אולי עוד הערב. הוא כמובן ידע שצריך לתקן את הברזים, אבל הניסיון שלו כבעל בתים לימד אותו שאם הוא לא יתקן, הדייר יתקן. אלא שהדייר, שלא פירש נכון את כוונתו הטובה של בעל הבית, אמר משהו ברוסית שנשמע ליוחנן כקללה.

יוחנן חשב שזה לא הוגן. אבל הוא גמר בלבו שזה לא יקלקל לו את הפגישה. הוא חזר לרחבת טליתא קומי. על זרועו נשא מעיל רוח שחור. כתל אביבי מלידה התייחס באי אמון למזג האוויר הירושלמי; פתאום באמצע הקיץ, ובמיוחד במקום הזה, נופלת עליך רוח מקפיאה. גם בלי רוח, עכשיו ספטמבר, וערבי ספטמבר בירושלים פירושם סוודרים ומעילי רוח.

טליתא קומי הוא מקום שבו נפגשים כולם עם כולם, ובמיוחד בשעה הזאת. האור קיבל מין צבע כחלולי – תמיד עמד נדהם בפני הצבע הזה של האור בירושלים, בעשר הדקות האחרונות שלפני התעבות החושך. אולי יספיק להיפגש בתוך הכחול. עכשיו ראה אותה בדמות בובת משי יפנית. חיוורון מוות עבד טוב על ההורמונים שלו. הוא שמח שניתנה לו הזדמנות לגלות את הצד הזה שבו. לא רק שייתן לה את מחזיק המפתחות המוזהב והמשובץ נוצצים, הוא יראה לה את הדירה וישאל אותה מה חסר לה בדירה, ואז, לאחר שתמנה בביישנות מה חסר לה, יאמר לה, כבדרך אגב: "על חשבון בעל הבית".

הוא אהב את זה, את המחשבות האלה. הוא רצה לבכות. דבריה של גרושתו עוד צילצלו באוזניו ("אתה חושב רק על עצמך"), ולנוכח כל השפע הזה שהוא הולך להעתיר על בתו של ידידו, נתקף בפרץ גואה של אהבה עצמית. אחרי זמן רב שהוא מטמטם את עצמו בשיפוצי בתים ובהשכרת דירות, וכן בדאגה ערטילאית לגורל היקום – הנה חש שרוחו טובה עליו, והוא כמעט מאושר.

השעון על ידו הראה שבע ועשר דקות. עוד עשר דקות לפחות, אמר לעצמו. אולי חמש עשרה. הוא צפה שעה יפה, ובינתיים, במין להיטות, עד כה כמעט לא מוכרת לו, לעשות למען האחרים, ניגש אל קבוצה אחת קולנית במיוחד, שגעשה בסמוך לקצה הרחבה, והציע להם להתווכח בשקט. אחד, שנשא שלט עם אגרוף של "כך", התכופף ושאג לתוך פניו: "אתה בעד או נגד?"

יוחנן חשב שהאיש מתבדח, אבל פחד לצחוק. במרחק כמה פסיעות משם עמד אחד בטי שירט ובמכנסיים קצרים ומילמל: "no more war no more bloodshed". יוחנן רצה לומר להם, שעכשיו, כאשר העולם ממילא עומד לקרוס, מה הטעם לעסוק בקטנות. בעיקר רצה לצעוק: אני מאושר! אני מאושר!

אבל הבריון ההוא, שלא ידע איך לפרש את מלמוליו של האיש המוזר – אשר ברגע זה פרש את ידיו כמבקש לחבוק את העולם – הוריד עליו ראש כבד עם שאגה:

"אתה בעד או נגד?"

השאלה הייתה בהחלט בלתי הוגנת. יוחנן ראה סיקריק נשלף מתחת לחולצתו המתנפנפת של הענק המשוריין בעל פני הקובאלט המאיים על העולם. בלבו הציע לו להסדיר את העניינים על כוס קפה ב"עטרה", אבל מפאת דחיפות העניין, הכריז מיד:

"אני בעד או נגד."

ידו הקמוצה לאגרוף של השואל נשארה תלויה באוויר, מה שאיפשר ליוחנן נסיגה פחות או יותר מסודרת.

בהתרחקו, בהליכה לאחור, הודה יוחנן בינו לבין עצמו ששאלתו של איש הקובאלט היה בה צדק מסוים, אם לא בסגנון כי אז במהות. אף פעם לא בירר לעצמו עד הסוף אם הוא בעד או נגד מה. זה נראה לו קצת לא לעניין. למשל אם תזדמן לו בדרך גימנזיסטית עם קול מלחשש ועיניים מלטפות, הוא לא ישאל את עצמו בעד או נגד, הוא פשוט ימות בשבילה.

דנה למשל.

ברגע זה קלט שהוא מצייר לעצמו את בתו של חיימקה הטוב כמין כפילה של הגימנזיסטית, שלמענה כמעט הפיל את עצמו ממגדל שלום. זה הפעים אותו, והוא לא מצא שום סיבה טובה להיאבק בדמיון הפרוע הזה. באיזשהו מקום עמוק בלבו היה תמיד מוכן לשכוח את הדירות שלו ואת דמי המזונות אשר הפכו אותו בעל כורחו לבעל בית של דירות להשכרה ואת הדאגה הבלתי פוסקת לחורבן העולם, שהצטיירה לו בצורת חוברת בצבע קובאלט הניתזת מתיקו ומתפוצצת למיליון פיסות נייר צבעוניות – חגיגה אמיתית! – ולהתחיל את הרפתקת המוות שלו מן ההתחלה.

כמה פרטים מועילים על סיפור חייו של יוחנן דביר:

יתום מאימו מגיל 6, תולעת ספרים עד גיל 16, יתום מאביו מגיל 16, שוליה של קבלן שיפוצים מגיל 16, כתב שדה של "במחנה" בשירותו הצבאי, שומע חופשי בחוגים למיסטיקה יהודית ולמינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, חצי שנה בקורס לשזירת פרחים יפנית, שנתיים עולה רגל למקדש בנפאל, משם הוא חוזר מזוקן חייכני ושתקן, מגיל 24 עוסק בעבודות מזדמנות, ובין עבודה לעבודה שוכב על הגב ומחייך אל התקרה. לפעמים מכריז, לבד או בין חברים מזדמנים על כוס בירה, בתגובה על מאורעות דוחקים: "אי אפשר לדעת שום דבר." כך עוברות עליו עשר שנים. בגיל 34 נדחף לנישואים על ידי שניים ממכריו, בעצמם נשואים, שלא יכלו לשאת את רווקותו המתגרה, מגיל 39 גרוש עם ילד. בגיל זה, יום אחרי הגירושים, קנה מחברת עבה בכריכה קשה וכתב מתחת למלה "יומן", המודפסת בגדול: נפתח ב-15 בספטמבר – 198 – יוחנן דביר. התאריך חשוב, כי הוא יום הולדתו. אבל יוחנן לא האמין במזלות ובהורסוקופים ועל כן לא ראה שיש לתאריך הזה משמעות שמעבר לתאריך עצמו. מאז הוא נושא עמו את המחברת לכל מקום. שמור למחברת מדור מיוחד בתיק הכתף שלו. הוא לא כתב בה מלה אחת בנוסף לתאריך הפתיחה. אחרי גירושיו, נדודיו, מות הוריו ואהבתו הראשונה, היה בטוח שיהיה לו מה לכתוב ביומן. אבל כשבא לכתוב ביומן, נראה לו הכול בטל ומבוטל, חסר משמעות וחסר מובן, והמחברת נשארה נקייה. ואף על פי כן לא חדל להאמין שיום יבוא וימצא מה לכתוב ביומן. כשהתאהב בגימנזיסטית היפה, שדיברה אליו – המורה המכין שלה במתמטיקה – בקול רך ובמבט מלטף, החליט שזה הדבר שחיכה לו, והכול קיבל משמעות אדירה. שמה היה דנה. בחלומותיו הייתה מעשנת מהמקטרת שלו (אף פעם לא עישן מקטרת) עם פיה ענקית. מיד הבין שמראות נפאל מצביעים לכאן וכאילו מאותתים לו: זו כלתך. זו ארוסתך. כמעט התחיל לכתוב ביומן, אבל אז הבהירה לו הנערה שיש לה חבר, ואם יוסיף להטריד אותה תקרא למשטרה, והוא החליט להתאבד. יוחנן היה בטוח שהיית כאן אי הבנה, שהיא נועדה לו, ורק משום איזה פגם או תקלה בפינה חשוכה בין הכוכבים – שאין הוא יכול לדעת עליה דבר משום אי הוודאות האימננטית הנובעת מתורת הקוואנטים – הדבר לא יצא אל הפועל, והגימנזיסטית הקטנה החליפה אותו מתוך תמימות עיוורת בנער אחד ספורטאי וטיפש שעוד פצעי בגרות על פניו.

לפי אותו היגיון, טען יוחנן לטובת עצמו, כשהוא שכוב ימים שלמים על גבו ופניו בתקרה, ייתכן שפגם אחר, הפוך, מעין אנטי פגם, באיזו פינה אחרת ביקום, יביא להתבטלות השניים, והנערה תשוב אליו באותה טבעיות שבה השמש שבה אל מסלולה בבוקר, ויבוא תיקון לחייו.

מצויד במחשבות הללו ובמנה גדושה של רחמים עצמיים, עמד שעות למול "מגדל שלום" ומנה את הקומות מלמעלה למטה, בלי שום כוונה להתאבד, אבל מלא הכרת תודה לחיימקה לוין שהתייחס ברצינות אל דמעותיו ואל איומיו. מגיל 39 הוא קבלן שיפוצים, גם בגלל הצורך לשלם מזונות לבן, שכמעט לא ראה אותו, וגם מפני ההזדמנות שפתח לפניו שוק הבנייה הירושלמי שהחל ממש לקדוח עם העלייה ההמונית מרוסיה, אבל בעיקר משום ההכרה הפנימית, שירושלים זה מקום שבו עוד הכול אפשרי. עד מהרה מצא את עצמו בעל דירות להשכרה. היה לו ספר חשבונות, גם כן בכריכה קשה, בו היה רושם בסוף היום את ההוצאות וההכנסות, אבל את המחברת הזאת לא לקח עמו בתיק הכתף שלו. הוא חשב: אם נכון מה ששמע ממדען אחד ברדיו, שדי בנפנוף כנפי פרפר בקמצ'אטקה כדי לחולל ציקלון במזל סיריוס, כי אז ממש סכנה לערבב את שתי המחברות.

יוחנן ניער את זרועותיו כאילו דבקו בהן שרצים, אך ליתר ביטחון שילח מיד גם נפנוף יד פייסנית אל הבריון, שעוד לא יצא מטמטומו.

כחול הדמדומים נמס לתוך אורם הקר של עשרות פנסי הניאון של הערב, ויוחנן שאל את עצמו אם עשה הכול כדי להיות ראוי לצמרמורת האושר המצפות לו בשעה היעודה. בינתיים גירד את גבו בין השכמות, שם השתכנה לה באחת ממסעותיו מין גרדת נצחית. רוח קרה נפלה על הרחבה והסתלקה, והמוני אנשים, בני כל הגזעים והגילים, שלרגע זקפו את ראשיהם כמו כדי לראות מאין היא באה הרוח הקרה, חזרו מיד אל חיפושיהם או אל מרכולתם, תכשיטים ובלונים, סריגים, דפדפות של מיסיונרים ומחזורים לימים הנוראים; הכנר לכינורו, המשיחים למלמוליהם המטורפים, והמתקוטטים לריבם. וערב רב של פרצופים ומלבושים מתנועע הלוך ושוב כסהרורים סביב לשער האבן הנושא את שמה של נערה אחת שקמה לתחייה – והכול נראים כמחפשים את הבליינדייט שלהם.

יוחנן לבש את מעיל הרוח השחור שלו, שעד כה נשאו על זרועו, ובדק איך הוא יושב מעל לחולצה הלבנה עם הפסים החומים, ובהשאירו את השרוולים בלתי מכופתרים ברישול של חן, הביט בשעון של טליתא קומי וקיבל הלם.

השעון הראה עדיין שש וחצי.

צמרמורת האושר הצפוי התחלפו לו בבלבול. הוא היה בעיקרון נגד בלבול. ועל כן, בהחלטה נמרצת, החליף את הבלבול בדאגה אבהית. מה קרה לנערה? חיימקה היקר באדם מסר אותה לאחריותו, ועכשיו היכן הנערה? שלא לעניין כלל נזכר שלא אכל ארוחת ערב. הוא קנה נקניקייה בשלושה שקלים, לא ויתר על החרדל, קלט את חציה בנגיסה אחת, ומיד ירק הכול לתוך פח אשפה עירוני והשליך לשם במיאוס גם מה שנשאר בידו. הנה, על אף הרעב, ויתר על נקניקייה. זה נראה לו קורבן ראוי. שעון היד שלו הראה שבע וארבעים. איך יידע אם שעון היד שלו ממהר או מפגר. פתאום לא היה בטוח עוד בשעונו. הוא רצה לקלל, אבל לא מצא מלה ראויה, על כן תלש אותו בכעס. אבל לא השליכו. היה לו חבל, והוא שם אותו בכיס. הוא שאל איש אחד, שנראה לו רציני, "מה השעה." "אני לא מקומי" השיב האיש. איש אחר שאל את יוחנן אם מספר ארבע נוסע לקריית יובל, יוחנן, שישוב הדעת בעת צרה נראה לו חשוב מכול, הסביר לו בסבלנות שלקריית יובל יוכל לנסוע ב-18, 20, 27, והתחנה הקרובה היא ברחוב יפו. אבל האיש הפסיק אותו בתנועת ביטול ואמר: "שאלתי רק אם מספר ארבע נוסע לקריית יובל."

פתאום הייתה לו תחושה מפורשת, שכל הבריות כאן, המחכות על מדרגות האנדרטה וסובבות אותה מסביב, מחכות וסובבות אותה סביב עוד מאתמול, משלשום, אולי מתמיד. וכולם החמיצו את הפגישה שלהם בגלל השעון הארור הזה של טליתא קומי, שנעצר בוודאי עוד לפני אלפיים שנה לפחות. תפוס במחשבה התבוסתנית הזאת, פנה אל נערה חיוורת, שישבה וכתבה בבלוק מכתבים משמאל לימין, ושאל אותה, אחרי שהתנצל בשתי שפות, מה השעה. היא אמרה לו: "שמונה." בעברית.

קולה היה רך. משהו עדין וכואב הידק את שפתיה. היה רגע שקיווה שזו דנה. נוח היה לו לחשוב שזו דנה. בלחץ הנורא שחש בבטנו, מוכן היה להתפשר, ועל כן שאל אותה אם היא לא במקרה דנה לוין. היא שרקה כמה מלים בין שפתיה הכמעט סגורות, שביניהן הבחין במלה אנגלית שהכיר: “ass-hole”.

אחד דמוי משיח עטור זקנקן ומלמלן, שעמד בגבו אל חלוני התצוגה הרחבים של "המשביר לצרכן", המשיך לחזור כמו מכונה, במבטא אמריקני חוטמי, על המלים "הרכבת האחרונה רבותי. עוד לא מאוחר". רק עכשיו, אולי בהשפעת המלים של המתמשח המשוגע, תפס יוחנן את מצבו החדש: שהוא איחר. לפי חשבון פשוט, בזמן ששיכפל את המפתח, צילצל אל הדייר והתעסק עם הדבילים של "כך", דנה חיפשה אותו. הוא איחר לפחות בחצי שעה. דנה חיכתה לו חצי שעה והלכה לה. הוא דחה על הסף את האפשרות שהיא לא זיהתה אותו – במקרים כאלה העיניים מתחברות כמו במכת זרם. לפי חשבון פשוט, הרוח הקרה נפלה על הרחבה בדיוק בשבע וחצי, וזה אמור היה להיות הרגע שזה יקרה. אני חושב כמו משוגע, חשב יוחנן. מיד היתווה לו תכנית פעולה בת שני מהלכים: ראשון: צלצול אל חיימקה – דנה בוודאי כבר צילצלה אליו לספר לו. ואם המהלך הראשון אינו עולה יפה, אז השני – הוא יפנה אל הדירה שהוא עומד להשכיר לה באבולעפיה, במשכנות, ממש כאן מתחת לאף, ושם – ואת התמונה הזאת ראה ממש בעיניו – הנה היא עוברת על פתח הדירה, משתהה רגע, וחוזרת, ועיניה הגדולות לוטפות את דלת הברזל, והיא מצלצלת, ומקשיבה, ובאין תשובה היא נשענת על פתח הדירה, ומחכה.

הוא שילשל עשרה אסימונים בציפייה לשיח ארוך עם ידידו התל אביבי. לא הייתה תשובה. מיד פנה אל המהלך הבא. אבל באמצע הדרך, בעת חציית רחוב "מסילת ישרים", נזכר שלא הוציא את האסימונים. הוא החליט לא לעשות מזה עסק והמשיך בדרכו. אלא שבסימטה הצרה, אבי, צעיר צנום שהילוכו כמתגנב והוא מוכר בשכונה כפורע מועד, עמד לו בדרך. אימו של אותו אבי ישבה על מדרגות בית הכנסת "הגורל", החזיקה בחיקה תרנגולת וליטפה אותה. היא תמיד יושבת על אותה מדרגה ותרנגולת בחיקה. בשכונה אמרו שהיא רואה הכול, אבל היית לה עין אחת דבוקה. בנה עמד לו בדרך בפיסוק רגליים רחב, וינק יניקה ארוכה מסיגריה. הסימטה צרה, בקושי מטר וחצי, ואי אפשר היה לעקוף אותו מבלי להתחכך בו.

"יש לי מישהו בשבילך."

הקול היה אלים.

"תודה. כבר יש." אמר יוחנן.

"בחורה, נכון?"

"איך אתה יודע."

לבו ניבא לו משהו איום.

"הייתה פה אחת." אמר אבי. "אל תדאג. אני אתן לך אחת פיקס, בדיוק בשבילך. איזה מאתיים מאתיים וחמישים אולי – מה יש לך אתה!"

יוחנן פרץ קדימה, כמעט מעליו. הוא רץ, אבל מיד מיתן את צעדיו. הוא צילצל ודפק על דלת ביתו, כאילו דנה בפנים. אבל דנה לא הייתה גם בחוץ.

הוא עלה אל דירתו. רגע אחד תמה שדנה איננה שם. אחר כך תהה על תמיהתו. בינתיים הבטיח לעצמו שגם אם איננה, היא תחזור, בכך לא יכול להיות ספק. הלא היא שייכת לכאן.

המחשבה שדנה שייכת לכאן ועל כן פשוט תחזור לכאן, כה מצאה חן בעיניו, שהעניק לעצמו צחוק מול הראי, שיפשף את שיניו באצבעו והריח אותה, וכדי לתת להרגשת הרווחה שלו את מלוא הביטוי, פשט את ידיו אל חלל החדר ופיהק פיהוק עמוק. ואז נתקף בהלה נוראה.

אולי קרה לה משהו!

יוחנן דביר מצא את עצמו בשעה הזאת, בתוך ביתו, באי ידיעה גמורה לאן ללכת ומה לעשות, אבל בידיעה ברורה שעליו לעשות משהו ויהי מה. על כן לקח את ספר החשבונות שלו והחל לרשום בו את הוצאות היום: שיכפול מפתח 3 שקלים, מחזיק מפתחות עבור דנה לוין 8 שקלים, נקניקיה, טלפונים –

ניידת משטרה, ואולי אמבולנס, עברה בקול יללה, ממש כאן מתחת לחלון. המצב נראה דוחק, אפילו מאיים, אבל הוא בשום אופן לא הצליח לברר לעצמו היכן נפלה התקלה. השעון הגדול של טליתא קומי נשקף אליו בוטח ונצחי, שני מחוגיו על שש ושלושים. הוא רצה לצלצל לחיימקה וגילה שהטלפון מת. ודאי אבי המסומם הוא שניתק לו את הטלפון. הבעלבית של השכונה. צנום כמו גרוגרת, וכמו תרנגול דורס פה את כולם. חובה לצלצל למשטרה, אבל הטלפון הלא מנותק.

יוחנן התעקש לדחות על הסף את הרעיון המצודד שהכול קשרו נגדו קשר. המאמץ שהשקיע בסירוב הזה גרם לו להזיע, בעיקר בבתי השחי. הוא הריח את בתי השחי. הריח לא היה נורא, ובכל זאת ריסס אותם בדאודורנט. הוא אהב דאודורנט בריח טבק. הוא אהב את גופו. הוא עדיין ראה את עצמו הולך לפגישה עם דנה. הוא שאב עידוד מתסרוקתו הקצרה והקשה, והחליט לנהוג בישוב הדעת.

ומיד, כאחוז אמוק, החל לרוץ. בלבו הרדוף קטסטרופות קישר מיד את הצפירות העצבניות של הניידות והאמבולנסים שהגיעו מכיוון רחבת טליתא קומי עם מותה הבלתי נמנע של דנה, תקוות חייו. תוך כדי ריצה ניסה לקשור את הדאגה הקבועה שלו מפני קריסת היקום עם מותה של דנה, אבל זה לא התקשר. הסרסור הקטן עם הסיגריה הנצחית עמד לו בדרך, עכשיו עם הפנים לצד זה. יוחנן העריך, שעם יללת הצופרים ברקע ועם דנה המפרפרת בין החיים והמוות לא יהיה זה נורא אם ינפנף את הנבל הקטן מדרכו. הוא עשה את זה. "אני לא מאמין" אמר לעצמו מופתע. "אני לא מאמין שעשיתי את זה." לפי קרקור התרנגולת, שיער יוחנן שהסרסור הקטן התגלגל על אימו.

אבל לבו של יוחנן כבר היה במקום אחר. דנה שלו גססה על רחבת "המשביר", לרגלי השער של טליתא קומי, מכוסה בשמיכה, וכבר היו מושכים החוצה אלונקה מאחד האמבולנסים. הוא שמע קריאות "להרוג אותם. עובדים אצל יהודים ובאים לך עם סכינים". הוא חצה התגודדויות, צעקות, יללות צופרים. הוא חש בו כוחות אדירים. שוטרים אחזו בו והוא חמק מהם, והתנפל על הגופה. הוא קרע את השמיכה מעל הגופה והשתרע עליה בכל גופו וצעק "קומי, דנה נפשי, קומי, דנה נשמתי-"

זה מה שהספיק. השוטרים אחזו בו וגררו אותו אל מאחורי השער של טליתא קומי והושיבו אותו על מדרגת הבטון.

מישהו הביא מים.

יוחנן דחה את המים. הזיעה ממש נשפכה ממנו. שוטר מחה מעל פניו את הדם.

"תירגע" – אמר לו השוטר. "זה שלך?"

יוחנן הינהן והשוטר תלה על כתפו את תיק הכתף שלו.

"אתה משהו שלה?"

"היא הבת של אחי."

"איך קוראים לאבא שלה?"

"חיים לוין."

תשובותיו היו בהירות. הוא לא הביט לשום מקום. הוא ידע שהוא בסך הכול גיבור של טרגדיה וקורבן של אהבה גדולה, והחליט לנהוג בהתאם.

"איך קוראים לך?"

"יוחנן דביר."

איך אתה יודע שהיא הבת של אחיך?"

"זו שאלה אידיוטית" – אמר יוחנן.

השוטר הכין את צד היד למכה יבשה. אבל שוטר אחר התערב:

"עזוב אותו. אתה לא רואה, הבנאדם חטף שוק."

"איך קוראים לה?"

"דנה. דנה לוין."

השוטר השני, זה שדיבר קודם, פישפש בילקוט ג'ינס קטן והעלה משם תעודה שנראתה כדרכון. הוא דיפדף בדרכון והראה ליוחנן את התמונה.

"אתה מכיר את האישה הזאת?"

"לא." אמר יוחנן.

"שמה סנדרה לי, ארקינסו, ארה"ב. זו בת אחיך?" שאל השוטר.

"לא. אבל" – אמר יוחנן – "עוד לא מאוחר."

הוא שילח אצבע קדימה בגובה עיניהם. השוטר השני החליף מבטים עם השוטר החוקר.

"אתה יכול ללכת." אמר לו השוטר החוקר.

יוחנן הרגיש שנעשה לו עוול שלא לקחו אותו לחקירה יותר רצינית. מה אתה כבר יכול לצפות משוטרים הרואים את העולם דרך הניקל של התג המשטרתי. הייתה כאן טעות גדולה, בכך לא היה ספק. טעות קולוסאלית לפי דעתו, אבל מובנת לגמרי. אם היו נותנים לו צ'אנס היה פוקח את עיניהם לראות שיש עוד משהו, משהו אחר, יותר מכל מה שרואות העיניים, וזה עניין של יום יום. מוחו של יוחנן, שהתערפל במובן מסוים, אבל זכה לבהירות במובן אחר, קישר מיד את הכול עם הקריסה הגדולה הממשמשת ובאה, כאשר הגופים השועטים אל האין, אל החושך המתעבה, נפתחים זה אל זה כאוהבים בשעה של פרידה אחרונה. מה הפלא, שדנה שלי, דנה נשמתי, שבה לתחייה.

בחמלה הביט עתה אל שני השוטרים דלי הדעת, שאינם מבינים מה הם רואים. דבר אחד ברור בתכלית: כל עוד הוא מחכה לדנה שלו, כל עוד הוא מחכה לדנה שלו, דנה שלו חיה וקיימת.

אלה מחשבות טובות, אמר לעצמו יוחנן. הוא ניגש אל סוללת הטלפונים הציבוריים לחייג אל חיימקה, אבל נזכר שלא נשארו לו אסימונים, והוא פנה אל ביתו. כל גופו כאב, אבל הקורבן היה כדאי. אפילו לא יראה את דנה לעולם, הוא את שלו עשה. ועם זאת, לא היה בטוח אם הכוחות הקוסמיים שעזרו לו להשיב את דנה לתחייה יספיקו להגן עליו מפני סכינו המהיר של הסרסור הקטן, שבוודאי אורב לו בסימטה. על כן עקף את השכונה מצד רחוב אגריפס ובא אל ביתו מאחור, כמתגנב, ומיד צילצל אל חיימקה.

הוא היה בטוח שחיימקה יודע הכול. היד שניתקה קודם את הקו תיקנה אותו עכשיו. חיימקה על הקו.

"שמע, יוחנן. טוב שאתה מצלצל. דנק'ה מצאה מקום אחר. חברה שלה שכרה דירה של שני חדרים, והיא תהיה השותפה שלה לדירה. אגב, לא רחוק ממך, ברחוב בצלאל."

"אבל…" תמה יוחנן. "היא. אתה יודע. זאת אומרת…"

"כן. כמובן. היא באה להגיד לך את זה. אתה נשמע… קרה משהו?"

"לא."

"אז להת'. תקפוץ פעם."

יוחנן נשען על השולחן. הוא היה עייף מאוד. ועכשיו גם הרגיש לחץ בתחתית הראש, במקום בו הוא מתחבר אל העורף. שם, כך שיער, נמצא הפלאג שאליו מתחברים הכוחות הקוסמיים החיוביים. הוא היה תשוש. הוא לא היה בטוח אם יוכל למלא את חלקו בקיום המערכת. הוא היה זקוק להוכחה ממשית. על כן צילצל אל הדייר הרוסי שלו וברגע ששמע את המלה "ברזים", התנפל עליו ואמר לו שלא יצפה ממנו לשום החזרים או תיקונים: "אתה שומע" – צעק עליו – "את הברזים תתקן לבד. אני אומר לך את זה. על כל אחד לעשות את חלקו, וסוף פסוק".

זה נראה לו ברבארי מה שאמר. אבל מוצדק בהחלט. הגיע הזמן שילמדו עברית.

הוא נכנס לחדר האמבטיה ובדק את המים החמים. היו מים חמים. הוא השאיר פתוח את ברז החמים. הוא אהב לראות את ההבל העולה מן המים החמים. בעת שהשליך מעליו את מעיל הרוח והעיף את סנדליו, סקר את היום שלו בענין מנוכר, כאדם שסוקר את הבגד של אדם אחר. הוא זכר במטושטש את השעון הקבוע בשער האבן של טליתא קומי. השעון הראה שש וחצי. למה לכל הרוחות דווקא שש וחצי?

"הנה דבר לפתוח בו את היומן", אמר לעצמו.

בינתיים נכנס לאמבטיה.

"זה יכול לחכות למחר" – אמר לעצמו.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ אהבות קטנות, טירופים קטנים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992. הוא מתפרסם כאן בשיתוף המכון לתרגום ספרות עברית.

אלי לא הסכימה שאעצור עד שנעבור את הגבול ליוטה. היא ננעצה כמסמר במושב שלידי – נוקשה, חדה, עיניה הכחולות מתרוצצות הלוך ושוב בין מד המהירות לבין הקווים הצהובים הכפולים. נחלים יבשים של איפור חיברו את עיניה אל סנטרה. ליאון רבץ במושב האחורי, במקום שבו הנחתי אותו. סנטרו נתמך בערימת ספרים של קרלוס קסטנדה. חוטים של רוק השתלשלו משִׁדרות הספרים הכתומות. ירכיו רטטו בכל פעם שעברנו מעל בליטה בכביש. פניו המזוגגות והמיוסרות התמקדו בכתפה החשופה של אלי. את רוב הדם כבר הסרנו מהפרווה האפרפרה שעל גבו, אבל על הבטן הבהירה עדיין נותרו כמה כתמים.

כביש 89 נמתח לצד השיחים הנמוכים והאבק של נוואדה לאורך 45 קילומטרים ואז פנה צפונה דרך קאנבּ. בקבוק ריק למחצה של פופוב שקשק בתוך מאחז הספל. אלי הרימה אותו בצווארו. "יכול להיות שנצטרך את זה," אמרתי. היא עצרה רגע, חשבה, ואז שתתה בכל זאת. קווי מתח תלויים על עמודי שנאים נשזרו על פני השמים למלוא מרחב העין. ייתכן שהמשיכו בדרכם עד מקסיקו, כמו השודדים.

בקאנב הייתה רק תחנת דלק אחת, סינקלר קטנה ונקייה עם חצר קדמית מצוחצחת ומשאבות ירוקות מבהיקות. נכנסתי וחניתי. האוויר היה צח, כמעט בלי ריח של דלק. יער אורנים הגיע ממש עד מאחורי החנות. על החלון, במקום שבו אמורות להופיע פרסומות לבירה, נתלה השלט "ביתן של הליידי ראמז אלופות המדינה". הצבתי את רגלִי על אדן הבטון שמתחת למשאבה, העברתי את כרטיס האשראי שלי ושלפתי את פיית המשאבה.

אלי יצאה מהמכונית והתמתחה. היא התכופפה ימינה ושמאלה, בית החזה הארוך שלה נחשי ומתפתל, מתחה את זרועותיה מעל לראשה ועמדה ברגליים יחפות על המדרכה. היא ניגשה בהליכה נוקשה אל השירותים שלצד החנות וסובבה את צווארה מצד אל צד. "תנעלי נעליים," רציתי לצעוק אחריה, אבל ידעתי שהיא לא תעשה זאת. היא הייתה נשמה חופשית בכל הנוגע לחיידקים, כסף, תחתונים וכיוונים. כל דבר אחר הדאיג אותה.

קווצת פרווה דבקה לשולי שמלתה הכתומה. אחת מרצועות הכתף נשרה וריחפה מעל מרפקה. בגדיה לא הצליחו להסתיר את הנערה שמתחתם ונהגו תמיד להחליק מגופה. לי כאבו הכתפיים כי נהגתי כל היום וגם סחבתי את ליאון.

היא יצאה עם צרור מגבות נייר רטובות ופניה קורנות דאגה. היא פתחה את הדלת האחורית המאובקת של הסֶנטרה והתחילה לטפוח קלות על הפרווה סביב פצעו של ליאון. כבר שטפנו אותו בוודקה וחבשנו כמיטב יכולתנו בסרט דביק ובחולצת טריקו נקייה שלקחנו מתיק הספורט שלי. הכדור חדר פנימה דרך הירך. שאלתי את עצמי אם זה מיקום גרוע אצל זאב ערבות – אם יש להם שם איברים פנימיים.

"מחר בשעה הזאת הוא יהיה בסדר," אמרתי. "הוא יחזיק מעמד."

אלי לא ענתה. היא רק המשיכה לנקות את הפצע. זרועותיה הדקות היו שריריות להפתיע. היא לא התעמלה אבל הייתה מתוחה כל הזמן. גם בשנתה חרקה שיניים. ליאון לא התלונן כשנגעה בו. מעולם לא התלונן – לא נהם, לא פלט אפילו נחרה קלה. אלי קירבה את שפתיה הסדוקות אל אפו של ליאון. עיניהם נפגשו.

משב רוח בא מצפון ואני נרעדתי כשהחזרתי את פיית המשאבה למקומה. הלכנו והתקרבנו לקווי הרוחב החורפיים. "מונטנה," אמרה כשיצאתי מהערוץ וליאון בידַי בצרור מדמם. היא הכירה שם וטרינר, חבר של אביה. היא ראתה אותו פעם מחזיר לחיים זאב ירוי, ממצב גרוע יותר כנראה, והוא לא היה מדווח עלינו לרשויות.

"הכול בסדר שם?" שאלה הקופאית כשנכנסתי לקנות מים ושפתון נגד יובש. היא הייתה נאה יותר מרוב הנשים שעובדות בדרך כלל בתחנות דלק. שזופה, עם עגילי נוצות וחיוך של אמא מודאגת.

הנהנתי ונוכחתי שעל חולצתי יש דם שהתייבש. "נשפך לי קפה."

דרך המדבר החלו להפציע הרים. קודם כול האדומים: הרי שולחן, גבעות מבודדות, עמודוני סלע. סיפרתי לאלי על טיול שעשיתי פעם עם אבי בזַאיון. שהינו במלון של טראווֶלוֹדג' בהאריקֵיין. בחדרים היה HBO ואחי ואני רק רצינו להישאר שם ולראות טלוויזיה. אבא התעצבן כל כך, עד ששבר באגרוף את מסך הטלויזיה וחזרנו הביתה יומיים לפני הזמן. אלי שרטטה באצבעה משולשים על החלון מול הנוף הצהוב-החום שחלף מטושטש על פנינו. היא לא הקשיבה. שפתיה, שהשפתון לחלח אותן, היו חשוקות. נמשים בצבצו מבעד למייקאפ שנמרח ברישול על אפה. היופי שלה היה כחוש, קודר, ולא יכולתי להתגבר עליו.

ליאון השתין. השתן תסס בדרכו אל רצפת המכונית והרטיב את השטיח ואת הספלים החד-פעמיים שמתחת למושבי. צחנת החומץ הרעילה והמתקתקה העלתה דמעות בעיני.

אלי הסתובבה והסתכלה בו מנסה להיחלץ מתוך הטינופת של עצמו. הוא הפיל מהמושב שניים מהספרים. כפתו נחבטה באוויר. רגלו האחורית הייתה ספוגה בשתן והפרווה הרטובה דבקה לעצמותיו. טיפות צהבהבות החליקו לאורך מכסה הפלסטיק של המושב אל הרצפה. "זה בסדר," היא אמרה. "זה בסדר."

פתחתי את החלונות והאוויר היבש הוטח בפני. הצטרפנו אל כביש I-15: ארבעה נתיבים רחבים בדרך צפונה עד בְּיוּט. נמנעתי מלהביט במראה הפנימית. בתוך יום או יומיים, שלושה לכל היותר, אהיה בבית, רחוץ ונקי, שוכב על הספה עם בירה קרה וצופה בטניס נשים. עשב חום בצבץ בין אבני החצץ ברצועת ההפרדה. משאיות גדולות שקשקו כשחלפו על פנינו וירקו דיזל מתחתיות בטניהן האפלות.

רק כעבור שעה דיברה אלי. "הוא צריך לאכול משהו," אמרה.

"הוא רק יחרבן מזה," עניתי.

היא הסתכלה בי כאילו הייתי חרק מעוך.

"אני צוחק," אמרתי. "בחייך."

ירדתי ביציאה לנֶפִי ונסעתי הלוך ושוב לאורך הרחובות המורמוניים השקטים, על פני טורים של בתי עץ לבנים כחולי שוליים ומדשאות גזוזות כתספורת צבאית. הייתה שם חנות של כלי בית, חנות ממתקים. לא ידעתי מה אנחנו מחפשים. ליאון אהב לאכול חתולים, והוא אהב לאכול אותם כשהם עדיין בחיים. הצעתי להשתמש בקאטניפּ כדי למשוך חתול למכונית.

"זה לא מצחיק," אמרה אלי.

מאחורי המטבח הכפרי, בין מְכוֹלת אשפה למוסטנג אדומה ומצוחצחת, כנראה של המנהל – שחצן כלשהו – מצאנו מקום חניה מוצל. החלפתי חולצה, אספתי את הספלים המלאים בשתן בתוך החולצה הישנה וזרקתי הכול למכולה. אלי פתחה מעט את החלונות. היא פתחה את הדלת האחורית והבטיחה לליאון שתיכף נחזור. באתי ועמדתי לידה. אצטרך לקנות שטיחוני רצפה חדשים, אולי כיסויי מושב חדשים. ראשה הגיע בקושי מעל כתפי. אם היא אי-פעם תעזוב אותי, ריח האלמוגים הרענן של קרקפתה ימשיך לרדוף אותי. "תתנהג יפה," אמרה, כאילו היה בנה. "אל תזוז."

הוא הרים את ראשו מעל הספרים ומצמץ. עיני הענבר שלו היו גדולות מהרגיל וזהרו בתוך השיער הלבן הקצר שהקיף אותן. פיו היה קפוץ. הוא היה נבוך, כאוב. כששמח, היה פיו משתרבב במלוא שיניים.

זאב ערבות ארור. שלחתי יד לגעת בפניו. מלתעותיו נורו לכיוון אצבעותי.

"לעזאזל." משכתי במהירות את ידי. הוא נשך אותי פעם, כשהיה גור, ועדיין נותרו לי שתי צלקות קטנות מתחת לאגודל. עכשיו היה גדול פי חמישה. אורך שיניו החותכות היה יותר מסנטימטר וראיתי מה הן מסוגלות לעולל לגולגולת של חתול. אוזני צלצלו. רציתי להרביץ לו. הסתובבתי והלכתי במהירות לכיוון המסעדה.

אלי מלמלה אליו משהו, סגרה את הדלת בעדינות והלכה בעקבותי.

המלצרית הובילה אותנו אל תא בפינה. כל אחת מירכיה הייתה רחבה כמו אלי כולה. סינרה הכחול נמתח על מפשעתה כמו מגן אשכים של מגן אחורי בפוטבול. קיוויתי שהמוסטנג שייכת לה. כיסוי הוויניל של מושבי התא חרק כשהתיישבתי. על השולחן היו פלייסמטים מנייר וספל עפרונות צבעוניים. אלי הסתכלה מבעד לחלון אל צריח אפור שפילח את השמים. שערה הבלונדיני היה מסופר בקו ישר בגובה סנטרה. פניה היו נפולות ואפורות, אומרות תשישות, תבוסה גופנית, אם כי זו גם האירה אותן, כאילו נעשתה חיה יותר.

היא הזמינה מילקשייק דובדבנים וסטייק.

"גם את צריכה לאכול משהו," אמרתי.

"אני אוכל את התפוחי אדמה."

על הצריח לא היה צלב, אבל ברור היה שזוהי כנסייה. מישהו אמר לי פעם שרק מורמונים רשאים להיכנס לכנסייה מורמונית. תהיתי אם זה נכון, ואם כן, מה יש שם בפנים. ציירתי על הפלייסמט שלי את ריצ'רד ניקסון בירוק – כולו פימות זועפות.

המלצרית הביאה את השייק על מגש כסוף. ענן של קצפת ריחף מעליו. אלי התרכזה בו כל-כולה. גידי צווארה נמתחו כשמצצה את הקש. העור על כתפה הימנית היה צרוב באדום עמוק מחלון המכונית.

"לאט לאט," אמרתי. "המוח יקפא לך."

כשהכוס התרוקנה, קיפלה אלי את הקש למשולש. את המשולש מילאה במלח – פירמידה לבנה. סביב ציפורניה נקרש דם יבש.

"הוא ניסה לנשוך אותי," אמרתי.

היא פיצחה גרגר של מלח בציפורן אגודלה. "הוא פצוע ומבוהל."

"טוב, הם יהרגו אותו כאן. כל הציידים האלה." נדתי בראשי לעבר הרחוב הריק.

ברקע התנגנה מוזיקת קאנטרי חרישית והמלצרית צלפה באצבעותיה פעם אחת בלבד כדי להדוף את דלתות הפלדה המיטלטלות ולהיכנס למטבח. מנת ההמבורגר שלי הגיעה מופרדת למרכיביה על הצלחת: חסה, עגבניה, בצל, לחמניה – מסודרים ליד הקציצה. אלי הסתכלה בי כשהרכבתי את המנה ואז הסתכלה בי כשאכלתי. הסטייק שלפניה היה בצורת נוואדה, וצחיח לא פחות ממנה. היה ברור לי שהיא מונה את השניות בראשה – טיק, טיק, טיק. המלצרית נשענה על הדלפק ליד המאפים וגם היא הסתכלה בי. בקושי לעסתי.

כשהגיע החשבון, אלי לא ביקשה קופסה. היא פשוט עטפה את הסטייק במפית נייר ולקחה אותו כמות שהוא, נוטף, ביד חשופה. השארתי טיפ והלכתי אחריה בחיוך מתנצל.

בחוץ עמד באוויר ריח נחושתי חריף של אדי פליטה. צמרמורת של קור התפשטה על זרועותיה החשופות. טיפת מיץ של סטייק נזלה על שוקה. כשיצאנו מפיניקס היה חם. עכשיו החלה החשיכה לרדת על הרי ווסאץ'. הרכסים המושלגים שרטטו תרשים אק"ג ורוד משונן שפניו צפונה. הנחתי את ידי על כתפה וחשתי בעצמותיה.

"רוד עשה את זה," אמרה ופתחה את הדלת האחורית. "אני בטוחה."

נדתי בראשי. "המון אנשים יכלו לעשות את זה."

"זה היה רוד." היא הושיטה את הסטייק לליאון. אמרתי לה להיזהר אבל לא היה בכך צורך. הוא אכל את הסטייק בעדינות והקפיד להרחיק את שיניו מאצבעותיה. אחרי כל נגיסה הוא נד בראשו ובלע את הבשר. המיץ דבק לשפמו. הוא העיף בי מבט זחוח.

"רוד הומו," אמרתי. "אין להם רובים."

ליאון סיים לאכול וליקק את ידה של אלי. "יש להם חתולים."

"היו." צחקתי, לא יכולתי להתאפק.

אלי נשפה נשיפה ארוכה ואיטית ודמיינתי את עצמי כמין טבלה בתוך ראשה. שני טורים, טוב ורע, ולכל אחד מהם מוצמדים קטעי שיחה, דברים שעשיתי, זיכרונות. הטור הרע הלך והתמלא כל הזמן.

"אני עושה את זה בשבילך, את יודעת," אמרתי. "מפסיד עבודה, נוסע כל כך רחוק. כלומר, אכפת לי מליאון."

"באמת?" שאלה.

"ברור." הכעס התחמם בחזי. "אבל הוא חיית בר."

היא לחצה את גולגולתו ועיסתה את בסיסי אוזניו. "אז היית נותן לו למות?"

"את יודעת שזה לא מה שהתכוונתי." אבל אולי כן. הוא עשה לנו בעיות מהיום שהבאנו אותו הביתה. הוא הסריח את המיטה, כרסם את הפנלים, השיר שערות בכל מקום. הייתי מוצא חלקי חתולים זרועים בחצר: כפה תקועה בשער הכניסה, איברים פנימיים על צמחי העגבניות, גולגולת מכורסמת למחצה על מרבד הכניסה. הוא התחיל לנהום בכל פעם שהרמתי קול על אלי.

הוא טמן את סנטרו הארוך והזיפני בתוך ידיה וליקק את פרק ידה. "אנחנו כבר מגיעים, מותק," לחשה. "רק עוד כמה שעות."

הפעלתי את החימום והמשכנו צפונה. זמן-מה שמרתי על מהירות קבועה של 120 – לא ידעתי מה אגיד אם שוטר ידרוש שנעצור בשוליים – אבל אלי המשיכה להסתכל בי ולכן העליתי ל-130. המישורים הריקים הגדולים סגרו עלינו עד שנותר רק משולש האור שהטילו פנסי האורות הגבוהים. הייתי מותש. ראשי כאב. שרירי ירכי דאבו מהטיפוס בין קירות הערוץ כשאני מועד בחושך. ליאון הסתתר בשוחה בין שני סלעים. מצאתי אותו וסחבתי אותו החוצה. נראה שאלי שכחה את כל זה.

היא ישבה מלפנים כשכפות רגליה על המושב, זרועותיה מחבקות את קרסוליה וירכיה צמודות לבטנה. סנטרה ריחף מעל ברכיה. אורות המחוונים זרחו ערפיליים וירוקים על פניה הנפולות. עינה השמאלית קיפצצה והעור המכווץ חשף את דפוס הקמטים לעתיד לבוא. הקשבנו לרדיו עד שהוא התחיל להשתעל והפך לרעש סטטי. ידעתי שלא רחוק מכאן יש בתי משק ושדות מרעה, אבל נדמה היה לי שאם העולם ייגמר פתאום, לא נדע על כך עד הבוקר.

בניסיון להישאר ער דמיינתי אותה עירומה. כמו שהיא, במושב לידי, אבל בלי שמלה ותחתונים. זרועותיה השריריות והדקות מחבקות את ברכיה. העור מעל צלעותיה שרוט וחבול מהטיפוס בערוץ. גופה מקופל מעל עצמו, מהודק אל עצמו, צבעו כצבע החיטה.

הנחתי יד על ברכה. החלקתי אותה מטה, אל המקום שבו מיששתי את שולי התחרה של תחתוניה. היא זזה והתרחקה ממני, הדפה את ידי ומתחה את שמלתה.

טוב, חשבתי. טוב טוב טוב.

סולט לייק סיטי הייתה עיר רפאים מתחת לכביש המהיר: בניינים אילמים ציירו גרם מדרגות לא אחיד של קו המתאר הלילי, המצמוץ האיטי של אורות שדה התעופה. המקדש, על צריחיו ומעקותיו, נראה כטירה אבודה שנתקעה ביבשת לא-לה. בראש גבעה התנוסס ללא ניע דגל ארצות הברית, מואר מלמטה.

מחוץ לגבולות העיר פינו הבתים את מקומם לשדות זרועי ממטרות ענק רכונות. אחת מהן פעלה והטילה קשתות של אדי מים אל תוך הלילה. הזמן האיץ את מהלכו ודילג קדימה. חשבתי על הנשים שידעתי, על המקומות שהכרתי, על שודדים, זאבים. המכונית הייתה חמה כל כך. ראשי צנח ואז נרתע והתרומם.

"אנחנו חייבים לעצור," אמרתי. "לנוח קצת."

"אני אנהג."

החלפנו מקומות בתחנת דלק נוספת. המוכר צפה בנו מבעד לחלון, קיסם שיניים מתגלגל בין שפתיו. הוא היה שחור. שחור ביוטה. בטח לא קל. המוטל הסמוך היה מבנה נמוך של עשרים חדרים שנכרך סביב מגרש חניה. "ת'נדרברד", ציפור הרעם, נכתב בשלט הניאון הכחול. היה לי ברור שהמזרנים שם דקים והסדינים מוכתמים וצהבהבים והקפיצים חדים, אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב. עיניו של ליאון הבהיקו במראה הפנימית. חלק מלשונו השתלשל בין שיניו, ורדרד כמסטיק.

אלי נהגה בשתי ידיים על ההגה, יד אחת בשעה עשר, ושנייה בשתיים. שפתיה נעו מדי פעם. נקמצו לכמעט נשיקה ואז נמתחו בחזרה מעל שיניה.

"אצל הווטרינר הזה יש מיטות?" שאלתי.

"אצלו בבית," אמרה. "לך לישון. אני אעיר אותך."

השענתי את ראשי על המושב. הוא הדיף ריח של פרווה ושתן. המנוע המהם מתחתי ובעיני רוחי ראיתי סוסי ענק ואינדיאנים ענקים, מאה רגליים גובהם, גועשים מעל ההרים האפלים.

כשהתעוררתי, המכונית עמדה. נמצאנו בשולי הדרך וסביב סביב לנו מישור רחב ידיים. פנסי המכונית היו כבויים. שחור צרוף, ומעלינו שדה של כוכבים. מצמצתי וניסיתי לבלוע לחות כלשהי אל פי הצמא. "תראה," לחשה אלי.

ליאון ישב. כפותיו הקדמיות היו תחת גופו, שעונות בחוסר יציבות אל כריכות הספרים המתנועעות. חוטמו היה נעוץ בחלון. גופו הצנום – בן שנתיים, עדיין גור – נטה בזווית מטה, אל גפיו האחוריות הפגועות שנחו על המושב. עיניו נקבעו בתמונה הזערורית של הירח המתמעט, כאילו בו נמצאת התשובה לכל הייסורים.

גבעות הדרום האפלות עלו וירדו כגלים. נשימתו ערפלה את השמשה.

הוא הצמיד את אוזניו האפורות הארוכות אל גולגולתו, פער את פיו ויילל. הצליל, גבוה וחד, פילח את הגג ונישא אל תוך הלילה. נמשך עוד ועוד. נוקב. נואש. כה חזק היה עד שהכאיב לעור התוף שלי.

"לא," אמרתי. "לא לנבוח."

ירכיו רעדו. הוא החליק ונשמט אל הדלת.

גווה של אלי, במושב הנהג, היה מסובב ומתוח אליו, פניה מעוותות, צבע עורה כצבע הירח.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא עצרה לרגע והסתכלה בי. בעיניה החשופות עמד משהו מפחיד: סלידה אולי, או תחילתה של שנאה.

"צא החוצה," אמרה.

הבטתי בה בקהות. קווצות אחדות של שערה דבקו למשענת הראש, ממש מאחוריה, טעונות חשמל.

"בבקשה. תשאיר אותנו רגע לבד."

גיששתי אחר ידית הדלת. משכתי ומשכתי בה עד שאלי רכנה מעלי, הדפה אותי אחורנית בכתפיה ושחררה את המנעול. פתחתי את הדלת. פני עקצצו באוויר הלילה הקר. הזדקפתי המום ואז שבתי ורכנתי אל המכונית. אלי הסתכלה בי בשפתיים מתוחות, גידי צווארה בולטים מעורה. ציפורניו של ליאון שרטו את כיסוי הפלסטיק של המושב האחורי.

"הוא הולך למות," אמרתי וטרקתי את הדלת.

אבנים קטנות התפצחו תחת נעלי הבד שלי. התרחקתי מהכביש המהיר, ירדתי לתעלה ושוב עליתי. הרחתי שלג, עצים. איידהו אולי. חשבתי שאלך קצת עד שאמצא מקום שבו אוכל לצנוח. חגורת אוריון והדובה הגדולה נתלו משני צדי כיפת השמים. לא הצלחתי לזכור אף מערכת אחרת. רק המוני כוכבים.

      "כַּמָּה מַהֵר מִתְאָרֶכֶת הַשּׁוּרָה הָאֲפֵלָה.
          כַּמָּה מַהֵר מִתְרַבִּים הַנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים." 

נרות, קוואפיס (בתרגום יורם ברונובסקי)

"פעם, המלחמות ניקו את העולם מבני אדם. בזמנים של שלום, כמו עכשיו, האסונות עושים את העבודה הזאת. אל תסתכל עלי ככה: זה המצב, נקודה."

הקשישה הצביעה על מסך הטלוויזיה הזעיר באצבע מנוונת מדלקת מפרקים. רק לפני שלושה חודשים הסכימה לעבור לבית אבות ובהתחלה היא עינתה את בנה ללא הרף: היא היתה זקוקה לטלוויזיה בחדר שגרה בו לבדה, צורך דחוף וחיוני, כי אם תמות בלי לדעת כיצד הוכרע משפטו של לוחם השוורים הנואף היא לא תסלח לו לעולם. היא איימה עליו בכמה מקרים שאם לא ימלא את משאלתה הכמעט אחרונה, כשימות היא תמצא אותו בגיהינום ותנעץ בו את שיניה התותבות. "יישאר לך סימן לנצח," היא איימה ותקעה בו את אחד משלושת מקלות ההליכה שתמיד החזיקה בהישג יד, תלויים על ספה שאמורה, לכאורה, לספק ישיבה נוחה לאורחיה.

הבן התמהמה שלושה שבועות בקניית המכשיר ומאז הוא פועל יום ולילה בקול גבוה, משום שהקשישה חירשת כמעט לגמרי. היא פספסה את מהדורות הצהריים והערב של החדשות כי בשעות האלה הדיירים – זקנים בלים היא כינתה אותם – אכלו צהריים או ארוחת ערב בחדר האוכל, אבל כל אחר הצהריים וחלק מהלילה היא עקבה באדיקות אחרי תכניות הרכילות. לוחם השוורים ישב במאסר. הסיפור שלו, שלא עניין עוד איש, הוחלף בזה של מנתח שאנס את המטופלות שלו אחרי שהזריק להן חומר הרדמה: כל פיסה של מידע חדש היתה עסיסית יותר מקודמתה, מה שהבטיח עלייה קבועה באחוזי הצפייה.

בערב ההוא הציגה הזקנה את הסברה שלה בדבר צפיפות היתר על פני כדור הארץ למיגל, הנכד היחיד שביקר אותה. הוא הלך פעם בשבוע, כשסיים לעבוד במספרת הכלבים, ואחרי שספג את ההערה הקבועה על כך שנודף ממנו סירחון כלבים, נאלץ תמיד להקשיב לתאוריה כלשהי שקשורה לתוכנית טלוויזיה שבדיוק שודרה. מיגל ידע יותר על לוחם השוורים העצור ועל המנתח האנס מאשר על סבו, שמת כשהיה בן שלוש: אילו היה הנתון הזה עולה בדעתו, קרוב לוודאי שהיה מתאמץ להעלות חיוך על פניו, משום שהוא ניסה בכל כוחו שלא להיקלע למועקה ולמרירות. בערב ההוא הסביר הקריין שמאתיים חמישים וחמישה אנשים נספו בשרפה בדיסקוטק בברזיל. למספר הזה יש להוסיף עוד שלוש מאות פצועים, שליש מהם במצב קשה ואפילו אנוש.

"בארצות האלה, הם זקוקים לאסונות בקנה מידה עצום. אם הם לא יחסלו כמה מאות במכה, לא יהיה מספיק אוכל לכולם."

"טוב, מספיק סבתא. את יודעת שאני לא אוהב לשמוע אותך מדברת ככה."

"ואני לא אוהבת שאסונות קורים, אבל הם חייבים לקרות. אין ברירה."

הנכד התחיל לדבר על השגרה שלו, בכוונה להחליף נושא. בעשר בבוקר הוא מרים את התריס של מספרת הכלבים – ששמה "המספריים של מיקי" – מוכן ומזומן לצלוח את התספורת הראשונה של יום העבודה.

"אני לא מבינה מה אתה מוצא בעבודה הזאת, לסדר את השיער לכלבלבים האלה. אתה בטוח שאתה מתנקה כמו שצריך לפני שאתה חוזר הביתה?"

"כן, סבתא, כן."

"אני ממש מאמינה לך."

לפני שפתח את החנות, ערך מיגל את הקנייה השבועית והוציא את אלביס לטיול בפארק. מיגל לא סיפר לסבתו על חיית המחמד שלו. הוא התאהב בכלב זמן קצר אחרי שניקי עזבה אותו. הוא היה כלבלב קטן, עצבני ובעל מבט חודר. הוא ראה אותו בחלון הראווה של החנות לחיות מחמד בדרך לעבודה. אחרי שראה אותו כל יום במשך שבוע, הוא החליט שאם איש לא יקנה אותו בתוך שלושה ימים, הוא ייקח אותו הביתה. "כלב קטן כל כך לא יכול לעשות הרבה בעיות," אמר לו המוכר כשנכנס לחנות בכוונה לאמץ את החיה במחיר סביר. אלביס בא מרחוק, גזע המבוסס על "אינגליש טוי טרייר" שהתחילו להשביח בשנות החמישים והיה אהוב מאוד על האצולה הרוסית. במשך שנים הצליחו האדונים להחזיק את כלביהם במחתרת: השלטון הקומוניסטי לא סבל מותרות משום סוג, לא כל שכן מותרות מערביים. ה"אינגליש טוי טרייר" היה ל"כלב רוסי קטן" (Русскийтой), ועד מהרה הפסיק לצוד עכברים – מטרתו המקורית של הגזע – והתמסר לתעלולים החמודים האופייניים ליונק במשקל שני קילו. הוא שעשע באותה התלהבות ילדות צנומות, נערות שהתוודעו זה עתה לזעם הוודקה, אימהות בעלות מבט עגמומי ואבות בעלי שפם עבה,  מחווה לסטלין שנראתה יותר כמו קריצה להדר המלכות המבוזבז של אריות הים.

הודות לאלביס, התגבר מיגל על הטעם המר של הפרידה מניקי. הם היו ביחד חמש שנים ואף על פי שהגיעו לנקודת קיפאון – לא היה טעם להתכחש לזה – הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שהיא תחליט להתחיל מחדש בקלגנפורט, עיר אוסטרית קטנה.

"תן לי קצת זמן, מיגל," היא אמרה לו ואחזה בידו, כאילו היה ילד. "אני חייבת לוודא שאני עדיין חיה."

הוא היה בטוח שניקי עוזבת לקלגנפורט עם מישהו. הוא קיווה שהשהות שלה בקלגנפורט לא תהיה אידיאלית כפי שציפתה והיא תחזור לברצלונה עם הזנב בין הרגליים. גם היא, שחשבה שזה פשע להחזיק חיה בדירה, לא ידעה על קיומו של אלביס. היא דיברה עם החבר שלה לשעבר בטלפון פעם בשבוע ולעתים קרובות מיגל ואלביס הביטו זה בזה ברוך בזמן שהשיחה נעשתה קשה יותר ויותר. אלביס אף פעם לא נבח: אבותיו חיו בשולי החוק, תחת האיום המתמיד שהמשטרה הקומוניסטית תגלה אותם והוא, כמו רוב בני מינו, ירש את הנטייה לשקט.

"לאבד בת זוג ולקחת כלב זה שילוב מוזר," אמר לעצמו מיגל בזמן שטייל עם אלביס והבחין בבחורה כלשהי נועצת עיניים בכלב שלו. החיבה המידית שהן מרגישות לכלבלב גולשת בקלות לשיחות ארוכות, שמתחילות באנקדוטה קטנה שקשורה לחיה ועוברות עד מהרה לפסים אישיים יותר. מיגל שמר כמה מספרי טלפון בנייד שלו, אבל לא העז להתקשר לבחורות זרות. הוא שמר אותן בשמן ובשם של הכלב, שלא יישכח מאיפה הוא מכיר אותן. כשהגיע לחמישה מספרים, הוא התבייש בעצמו ומחק את כולם: אם אי פעם יחזור לניקי, הרשימה הזאת יכולה לגרום בעיות.

אלביס היה עד כה בן לוויה עקבי ומושלם. מיגל התרגל לישון איתו והדבר האחרון שראה לפני שנרדם היה זוג עיניים נוצצות ודואגות, שהמשיכו להתבונן בו במסירות עד שנרדם ובמקרים רבים אף היו פקוחות כשהתעורר.

"בוקר טוב, אלביס," הוא היה אומר.

הכלב הדביק לו בלחי ליקוק מחוספס והתחיל לכשכש בזנב.

אילו סבתא שלו רק היתה מתגברת על הגועל שמעוררות בה החיות, היא היתה יכולה מאוד ליהנות מהליווי של אלביס, ואולי לדחות את המעבר לבית אבות. מיגל דמיין אותו מתרוצץ בהתלהבות בדירה ומפיח חיים בחדרים העגמומיים, אוכל מצלחת קטנה שנושאת את שמו – שהיה יכול להיות צ'יסְפָּס או פּטִי, בחירה מעט יצירתית יותר – או אפילו יושב לה על הברכיים, מכוסה בשמיכה, בזמן שהיא בוהה באדיקות בתוכנית טלוויזיה רדודה כלשהי.

"המלך הלך לצוד פילים באפריקה ונפצע. הוא היה עם המאהבת," היא היתה אומרת לו ומגרדת את הראש באחת הציפורניים הארוכות והבלתי שבירות שלה. "אני במקום המלכה כבר מזמן הייתי גומרת עם ההתנהגות הבזויה הזאת."

מיגל בילה זמן עם סבתו בבית האבות והמציא סופים נוראיים פחות לחייה. מאז שיש לו את אלביס, הוא מדמיין אותה מזדקנת בשלווה ליד חיית מחמד מסורה. לפני כן, כשעוד היה עם ניקי, הוא דמיין אותה עולה על ספינת תענוגות בים התיכון ומכירה אלמן קשיש שמעוניין בחברה. הם יתאהבו במהלך השיט, ימשיכו להתראות בברצלונה ולבסוף הגבר – סוכן ביטוח בדימוס, חרוץ ויעיל – יציע לה לגור איתו. סבתא שלו תעזוב את הדירה בפרוורים ותתמקם במגדל שנותר נטוש מאז מותה של אשתו.

בית האבות דיכא את מיגל והסיפורים שהמציא עזרו לו להתנתק בזמן שסבתו היתה מרותקת למסך הטלוויזיה. זה נכון שהם דאגו לכל צרכיה ועדיף היה לה להיות שם מאשר בבית, אבל לפני שלוש או ארבע שנים היא לא היתה מתרגלת לחיים שם. התפיסה והתובענות שלה נחלשו. כך אמר לעצמו הנכד, שלא החזיק מעמד זמן רב בחלל המשותף, ליד זקנים שאיבדו את הזיכרון ורק בהו בנקודה כלשהי על הקיר. גם לא היה לו כוח לשחק דומינו עם מישהו שפתאום מפיל את שיניו התותבות על השולחן, ובטח שלא לאכול ליד דייר שמחלתו הנפשית גורמת לו לצווח מלים סתומות בכל פעם שהאחות מנסה להאכיל אותו בכף. "יום ראשון! צב! שושנת מים!"

מצד אחד, הביקורים אצל הסבתא העיקו על מיגל. מצד שני, הוא יצא משם עם יותר חשק לחיות: הוא ניסה להתגבר על העזיבה של ניקי בארוחות עם חברים וחברות או בשעות נוספות במספרה במטרה לחסוך כסף לחופשה באוסטרליה. יום שני אחד הוא הלך לקולנוע לבד ופגש ידידה מהתיכון. אחרי הסרט הם הלכו לשתות בירה. לאורה עבדה עד לא מזמן במעבדת תרופות. החברה זה עתה נספגה בתאגיד בינלאומי צרפתי והם החליטו לסגור את הסניף בספרד.

"הם מציעים לי לעבוד ליד פריז, אבל אני לא יודעת אם לבטוח במעסיקים שלי: עוד כמה חודשים הם יכולים לסגור גם את המפעל הזה," היא הלינה כעבור זמן מה מול כוס וודקה-טוניק.

"לא נראה לי שזה יקרה," אמר מיגל: הוא לא ידע שום דבר על תעשיית התרופות אבל חש צורך להעיר הערות מנחמות.

"תאר לך ששנה הבאה אני בפריז והם אומרים לי שכדי לשמור על העבודה שלי אני צריכה לעבור לצ'כיה? ומה אם אחרי שנה ישלחו אותי לבייג'ין? טובה רצינית הם יעשו לי."

לאורה לא ראתה את עצמה בונה משפחה בבירה הסינית, אבל כדי להוליד ילדים צריך להכיר מישהו קודם. אחרי המשפט הזה, מיגל הביט כמה שניות בכוס הוויסקי-קולה שלו ואז סיפר לה בקצרה את הסיפור שלו עם ניקי. הם הכירו לפני חמש שנים בדוכן פירות בשוק. הם התחילו לדבר זמן קצר אחר כך, בתור לקופה בבית מרקחת. מיגל לא הסתיר ממנה שיש לו מספרת כלבים, אפילו שבחורות אחרות עשו לו פרצופים כשסיפר להן במה הוא עוסק. הוא וניקי התחילו לצאת וששה חודשים אחר כך כבר גרו ביחד. היא החליפה עבודות לעתים קרובות. הוא גזם שיערות של כלבים, בעיקר מסוג פודל ופוקס טרייר.

"לא חיים שאפתניים מדי, אני מודה, אבל היינו מאושרים."

בקיץ שעבר הם נסעו למינכן. ניקי נדלקה על טבעת אירוסין ורמזה על זה למיגל, תחילה במבטים מתוקים ואחר כך בדברי שבח עטופים ברומנטיקה כנה. החנות היתה קרובה מאוד לפנסיון ששהו בו. בכל פעם שחלפו על פניה, היא הביטה בתכשיט, שבלט באלגנטיות מודרנית מבין יתר הטבעות, השרשרות והעגילים. מיגל הבין שהגיע הזמן לקבל החלטה ויום אחד אחר הצהריים, בזמן שניקי ישנה אחרי ביקור מתיש בטירה של לואי השני מבוואריה, הוא יצא מהחדר על קצות האצבעות, ירד לחנות וקנה את הטבעת. הוא ייתן לה אותה בתום ארוחת פאר שתהיה הקדמה לחתונה.

"זה לא הלך כמו שציפיתי."

"מה קרה?"

לאורה הרימה את הכוס שלה ולא טעמה מהוודקה-טוניק עד שמיגל ענה.

"מה זה משנה. עכשיו היא גרה בעיר אוסטרית קטנה. שמעת על קלגנפורט? היא צריכה 'קצת זמן'."

הם המשיכו עד שעה מאוחרת. הם שתו עוד משקה וניתחו את האיכויות של הסרט שראו. האלכוהול והסרט על פרשיית ניאוף בבית מרוחק בג'ונגל של מוזמביק מילאו אותם תעוזה ולבסוף נרדמו מיגל ולאורה באותה מיטה אחרי מין שארך שבע דקות, מול מבטו המבין של אלביס. אפילו ברגעים הלוהטים ביותר הוא לא פלט ולו נביחה.

בארבע לפנות בוקר, הצעקות של לאורה העירו את מיגל.

"פעם אפילו חלמתי שאני הורגת מישהו," היא אמרה לו.

מיגל, כשהבין שהוא ערום, ניצל את ההליכה של לאורה לשירותים כדי להתלבש. הוא לא מצא את התחתונים בשום מקום ונאלץ להוציא זוג חדש מהמגרה וללבוש אותם מהר, לפני שהידידה שלו מהתיכון תחזור לחדר.

"את בסדר?" הוא שאל.

לאורה, שהיתה ערומה לגמרי והציגה גוף אתלטי יותר מזה של ניקי, אמר לו שכן וניסתה לספר לו את הסיוט: הופיעו בו עד יהוה, שכנה רכלנית ושני שוטרים. תחילה הם הציקו לה בכניסה לבניין ומיד אחר כך כולם עמדו בסלון והצביעו על כתם דם גדול שכיסה כמעט את כל השטיח.

"החבאתי את המת מהסיוט הקודם, אבל אפילו אני לא ידעתי איפה. כדי למצוא אותו הייתי צריכה לחכות שהם ילכו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם ללכת ואחד השוטרים תפס לי בשיער ואמר לי שלמחרת יתחיל המשפט שלי."

מיגל ישב על המיטה, לאור מנורת הלילה, והקשיב לסיפור בשתיקה. כשסיימה לספר, ביקשה ממנו לאורה פיג'מה ומיגל נתן לה את שלו. אלביס נכנס לחדר והחל לכשכש בזנב.

"אלביס, היום אתה צריך לישון מחוץ לחדר," הוא אמר לו כשהתקרב למיטה.

"הוא כלב מקסים."

"בדרך כלל הוא ישן איתי, אבל היום הוא לא יכול להישאר."

"אם אתה רוצה, אני יכולה ללכת," אמרה לאורה וקרצה לו.

הם גירשו אותו והתפשטו שוב בזמן שהתנשקו באלימות. למחרת בבוקר, מיגל יצא מדעתו בחיפוש אחר התחתונים שאיבד בלילה, אבל לא מצא אותם. הוא אפילו חיטט בתיק של הידידה שלו מהתיכון. לרגע הוא היה משוכנע שהבחורה שנמצאת במקלחת היא חולת מין. אבל גם שם הוא לא מצא אותם.

ברגע שהיא הלכה הוא הפך את כל החדר, אבל הבעיה נותרה בעינה. הוא שמע רק את נשימותיו של אלביס הקטנטן, שהביט בו מפינת החדר, האוזניים זקורות והחוטם כלפי מעלה.

שבועיים אחר כך, ניקי הכריזה בטלפון שבסוף החודש היא חוזרת "הביתה". החדשות האלה הותירו אותו המום: נשארו רק עשרה ימים. פתאום השהות של ניקי בחוץ לארץ נראתה לו קצרה. אם היא עוזבת את קלגנפורט זה אומר שהיא מוותרת, שהחיים האחרים לא אפשריים מבחינתה, וחשוב מכל, שהיא החליטה להיות עם מיגל. זה מה שהוא אמר ללאורה באותו ערב, כששכבו ערומים על הספה.

"נצטרך להיפרד, לא?" היא שאלה. אחר כך התנשפה והשקיעה את הראש בכריות.

מיגל עמד להתנצל, אבל לבסוף שתק. הוא ניסה לבלוע בעיניים עצומות את השקט חסר הפשר ששרר בסלון. אם יפקח עיניים, לא יוכל לחמוק מהדמעות של לאורה או ממבטו החרד של אלביס.

אחרי שהיא הלכה, מיגל הביט בכלב שלו ברחמים. הוא החליט שעליו להיפטר ממנו לפני שניקי חוזרת.

הבעלים של החנות לחיות לא הקשה עליו. הוא מצא לכלב בית חדש בשלושה ימים. זה היה אחד השבועות המסובכים בחייו של מיגל: הוא לא העלה על דעתו שהפרידה מאלביס תהיה קשה כל כך. שש פעמים הוא עמד להרים את השפופרת ולבטל את כל העניין, אבל ברגע האחרון התחרט כי היה משוכנע שאם הוא מסוגל להקריב את אלביס לטובת ניקי (אפילו שמעולם לא נודע לה על קיומו), אף פעם לא יהיו להם בעיות.

ביום שנפרד לשלום מהכלב שלו, התקשר מיגל למספרה ואמר לשותף שלו שיש לו חום והוא לא יכול לקום מהמיטה. הוא בכה יום שלם. כשחזר לעבודה, כל הכלבים הזכירו לו את אלביס. הוא כמעט יצא מדעתו כשסיפר את הפקינז של גברת רוץ'. הכלב, אדיב וקשוב, ליקק לו את הידיים כשהעלה אותו לשולחן. הוא סיפר אותו ביד רועדת והתאפק שלא לבכות.

באותו לילה, מיגל חלם שאלביס חוזר הביתה. הכלב נבח כדי להוציא אותו מהמיטה והוא התיישב, ישן למחצה, וסידר את הפיג'מה. אחרי שליקק לו את הרגליים, הכלב הכניס את הראש בחלל שבין ראש המיטה לרצפה ושלף את התחתונים שמיגל איבד בלילה הראשון שלו עם לאורה.

"טוב מאוד, אלביס!" צווח מיגל ולקח ממנו את התחתונים.

הכלב ליקק לו אצבע, תחב שוב את ראשו באותו מקום ושלף גרב שמיגל לא זכר שאיבד. הוא הוציא עוד גרב ואחר כך הושיט לו פיסת נייר מקומטת ומכוסה ריר – חלק מרשימת קניות.

"כמה דברים יש שם למטה, אה? אתה ממש בלש!" הוא אמר וליטף לו את הראש, בזמן שהקטן ניסה להוציא משם משהו נוסף.

אלביס שלף קופסה כחולה קטנה והניח אותה לרגלי אדונו, שהביט בו בפה פעור. בתוך הקופסה היתה טבעת האירוסין שמיגל איבד זמן קצר אחרי שחזרו ממינכן, כשעדיין חיפש תאריך לארוחת הפאר שבה יציע לה להתארס וייתן לה את הטבעת. הוא עבר שבועיים מזעזעים בניסיון למצוא את הקופסה בלי שניקי תשים לב. הוא לא מצא אותה. לבסוף הוא וויתר, משוכנע שהוא יוכל לפנות יום שני או שלישי אחד, לקנות את הטבעת ולחזור הביתה עם השלל. הפרט הזה יוביל לחתונה: הוא היה משוכנע בזה. ניקי עזבה לקלגנפורט לפני שהספיק להוציא לפועל את תכניתו.

בחלום, מיגל לא פתח את הקופסה הכחולה עד שאלביס הנהנן, כאילו הוא נותן לו רשות להמשיך. הוא פתח את הקופסה והטבעת נצצה באלגנטיות מודרנית אופיינית לניקי.

"תתחתני איתי?"

הוא התעורר והשאלה בפיו. הוא מיהר להדליק את האור ועוד לפני שהרים את התריס והלך לשירותים, פירק את המיטה על כל חלקיה. באחת הפינות, מכוסים אבק, הוא מצא את התחתונים ואת הקופסא הכחולה. השכן מלמעלה לא התייחס לקריאת הניצחון הפתאומית והמוגזמת שנשמעה במעומעם בדירתו.

הדבר הראשון שראתה ניקי ביום שגיעה הביתה היה הקופסה הכחולה על השולחן בסלון ולידה זר של שושנים אדומות ופתק שכתוב בו "אני אוהב אותך". כשראתה מה יש בקופסה היא יצאה בריצה מהדירה. מיגל לא ציפה לתגובה אופורית כל כך. הוא בדיוק סיפר כלב אפגאני מעצבן ושמע המולה בכניסה למספרה. הוא אפילו לא הספיק להניח את המספריים על המגש. ניקי התנפלה עליו ובזמן שכיסתה את הפנים שלו בנשיקות – מחווה כלבית במקצת – היא אמרה לו שגם היא אוהבת אותו ורוצה להתחתן איתו.

הם עשו מסיבה קטנה אחרי הטקס בעירייה. ההורים שלהם היו שם, וגם אח של ניקי, שש חברות שלה וחמישה חברים שלו עם בני הזוג שלהם (במידה שהיו), השותף במספרה – אלחנדרו – וסבתא של מיגל, שהרשו לה לצאת מבית האבות רק בליווי סייעת שהספיקה להשתכר עוד לפני הקינוח למורת רוחה של הסבתא. באחת ההליכות לשירותים, מיגל ראה הודעה חדשה בנייד: "מזל טוב. לאורה." הוא מחק את ההודעה מיד אחרי שקרא אותה, אבל הצטער על כך, כי הוא שמר את המספר של הידידה שלו מהתיכון. זה הוציא אותו אידיוט, אבל לא היתה דרך חזרה: הטעות נעשתה. הוא שטף ידיים וחזר לאולם הגדול של המסעדה שבו התקיים האירוע.

מכיוון שלא היה לו מספיק זמן לחסוך כסף לאוסטרליה, מיגל הציע לניקי אפשרות קצת פחות זוהרת. התרומה הנדיבה של ההורים שלהם אפשרה להם להגשים את חלומם. הם הצליחו להשיג כרטיסים לאדלייד, בכוונה לנסוע במכונית עד בריסבן. משם יירדו לסידני ויבקרו בקנברה ובמלבורן ואז יעלו על אנייה לטזמניה. אחרי שיחרשו את האי, יחזרו לסידני ומשם יטוסו לג'קרטה וישנו בה לילה אחד, ואז יטוסו לאיסטנבול ומשם, לברצלונה.

אחרי שחתכה את העוגה ושלחה נשיקה למצלמה, סימנה הקשישה לנכד שלה להתקרב וביקשה ממנו שלא ייסע.

"יש לי תחושה לא טובה," היא אמרה, "אני חוששת שיתרחש אסון נורא."

מיגל הדביק לה נשיקה במצח והבטיח לה שעוד חודש הוא יביא לה קנגרו מפלסטיק שהיא תוכל להניח על הטלוויזיה ושישמור עליה עד שהיא נרדמת.

"אני כבר לא צריכה שום דבר, ילד."

הוא אחז בידה של הסבתא ונתן לה עוד נשיקה במצח. האחרונה.            

         

מה אפשר לחשוב קצת אחרי שאומרים לו להתראות וקצת לפני שעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית:

1. מה זה התצלום הזה שתלוי כאן?

2. זאת היא בתצלום שתלוי כאן?

3. שהיא עומדת לפני גדר עץ לא גבוהה במיוחד, שמפרידה בינה ובין להקת אווזים קטנה – אפשר לחשוב. גופהּ מתוח כלפי מעלה, ראשה מוטל לאחור. מה שאי אפשר לראות זה לאן מופנה המבט שלה.

4. שהתצלום תלוי על אחד מאותם קירות צרים שתקועים בין הפינה לדלת; אלו קירות שתולים עליהם לוחות שנה ותמונות; לא קירות שעוצרים מולם כשמסתובבים בין החדרים; אלו קירות חולפים על פניהם.

כשלא חולפים על פניהם רואים תצלום שהיא לעולם לא הייתה תולה על הקיר כשעוד הייתה בחיים: היא עומדת לפני הגדר שלה, לפני האווזים שלה, בעוד אלה מהדסים בנינוחות בין השלוליות הרדודות המקיפות כמעט בכל מקום את כפות רגליהם הפרושׂות כמניפה. האווזים אינם מביטים בה, הם מסתכלים זה על זה או לתוך נוצותיהם הרכות. הנוצות שלהם לא מלוכלכות, להפך: הן לבנות מאוד. כמה מהם לא תקעו את המקור בנוצות והם מותחים את צווארם כמבקשים לא לחצות את השלוליות אלא למשות את עצמם מהן. וגם היא, אפשר לחשוב, נראית כאילו היא מבקשת למשוך את עצמה החוצה ממשהו, מתוך ביש מזל גדול אל אוויר נקי במיוחד, אבל בצורה כה מאומצת, עד שבוודאי שכחה את כל ההשקפות שסיגלה לעצמה במרוצת השנים על ניקיון.

מה אפשר לחשוב:

שלא יתכן שהיא שמה לב שמצלמים אותה ושהתנהגותה הופכת לתמונה. מעולם לא הפריזה בתנועות גופה, לכל היותר בתנועות פיה: לא מעט אנשים שלא חיבבה מסיבות מסוימות – אידיוטיות, כמו שהיא אמרה – מתו זמן קצר אחרי שקיללה אותם בלחש.

השביל שבתצלום היה מוביל אותה הביתה אילו הוסיפה ללכת בו: לאורך הגדר, מעבר לשולי התצלום, לכאן, למקום שבו מתבוננים עכשיו בתצלום שלה, בגוף שהיה כפוף בהתמדה עקשנית כמעט, ונראה שהזדקף כלפי מעלה בפתאומיות גדולה, היישר אל השמש, אל הרוח המנשבת במרומים שכלפיהם התמתחה. כך היא עומדת שם, לפני הגדר, ואילו בצידה השני מהדסים אווזי שדה ואווזי יער, והם נמנעים בעקביות גדולה מלהביט בה ישירות, כאילו מאות בשנים השתכלל המבט הזה במרחב שבין הים הבלטי לאוקיינוס האטלנטי, אחרי שעופות נודדים הביאו אותו מן האפריקנית שבארצות והשליכו אותו מן האוויר, כמו גזירה משמים, על החיות.

לרגליהם, כפי שאפשר לנחש: חינניות האווז, יבליות האווז, דרדרי האווז, ארביסי האווז, צמחי כף האווז. אווזים חיים על אדמה הקרויה רק על שמם, אדמה שמתוך הודיה על כך שמקיפים אותה, מצמחת כל בוקר פוריות עד לגבולה הנראה, הגדר. ועל השביל המקיף עומדת היא ואינה מפנה לאחור את מבטה ואינה מבחינה שמצלמים אותה. זרועותיה מתוחות לצדיה, לפניה עץ גס, מעליה אוויר מסתחרר.

מעולם לפני כן לא התנהגה ככה, לא מחוץ לבית ולא בתוך הבית, הבית שעברה אליו מהעיר. מתוך אהבה – לימים אמרה: מתוך  טמטום – התחנה עם גבר שבגיל שמונה-עשרה הצטרף ליחידת שומרי הראש של היטלר; לימים הוא כתב דוקטורט באורניתולוגיה.

המצלמה קיפלה אותה אל קִרבה ושבה ופרשׂה אותה על גיליון נייר, במחווה נדיבת לב – ולא ניתן להכריע אם היא אחראית למה שמצולם או לפעולת הצילום – על הקיר הצר הזה שבדרך כלל עוברים על פניו ועכשיו עומדים לפניו: איתו. והוא מנסה לספק מידע על כך, כלומר: ניגש אל הספרים שלו, פותח אותם בחבטה וסוגר אותם בחבטה וממשיך לעשות זאת לאורך שלושה חדרים, ותוך כדי כך שומעים אותו ממלמל: שניוני הפה, שניוני הפה. זהו המונח האורניתולוגי לעל-מערכה של כל זני האווזים, אבל איך נקראת המערכה? זה צריך להיות כתוב איפשהו – וגם מדוע נולדת הכרה באמצעות משהו שנחבט לפתיחה ונחבט לסגירה.

בשולי להקת האווזים הזעירה יש נחל זעיר. מימי הנחל זורמים אופקית אל האוויר, מימין לשמאל – נגד כיוון המחשבות החגות מעל התמונה. יתכן שבניגוד למבטים המאוד אופייניים, הקולות של האווזים היו ממוענים – הגם שאולי התקדמו במסלולים בלתי נראים – לאדם שעמד ליד הגדר, במיוחד הצלילים הנשיים, החזקים והעמוקים. יתכן שהאווזים לא געגעו אלא צווחו. יתכן שבגלל זה המקור שלהם פתוח רחב כל כך. יתכן שהיא צווחה בחזרה, הטילה את ראשה לאחור וצווחה אנכית אל האוויר. ובשעה שצווחה מתחה את גופה כלפי מעלה, תנועה שלא עשתה לפני כן זמן רב או שעשתה רק בסתר. ותוך כדי כך קיללה מישהו, הפעם בקול רם מאוד כי הייתה לבדה. יתכן שבגלל זה לא הראה הצלם את התצלום לאיש מלבדה, ושהוא שרד מפני שעד יום מותה הסתיר מפני אחרים את ההוכחה לנפש האקרובטית שלה. ואולם במקרה כזה עולות השאלות: לשם מה צילם אותה הצלם? האם נכנסה במקרה לשדה הראייה של העדשה שלו? או שמא כבר קיללה אותו בקול רם כמה ימים קודם לכן, ומאז ניסה, שטוף זיעה, לצלם אותה בתנוחה שלא תעלה על הדעת, לא נוחה באופן שלא יעלה על הדעת, וכך לסחוט אותה. – יתכן שנוכח האווזים, נוכח תת-קבוצה של בעל חיים מתוך העל-מערכה של שניוני הפה, היא לא אמרה דבר, יתכן שבתנוחה שנלכדה בה שחור על גבי לבן נפרשׂ סביבה האוויר כמו רשת של חוטים חזקים אבל עדינים, רשת רחבה באזור החזה וצמודה ביותר באזור הצוואר; יתכן שהבחינה כמה יפות וכמה חסרות תועלת הן נקודות מבט כשהכול מונח צמוד אליה כל כך, גם אם כל הקרוב חוזר ומתרחק מיד, כמו הבהירוּת המתרחקת לעת ערב, אותה בהירות שבמשך היום באה מתוך שמיים מלאים עד מלאים עד שוליהם באור.

האם הוא יזכר בכינוי הנכון של המערכה אם יוסיף לדקלם לעצמו, עכשיו בלטינית, את שמה של העל-מערכה?

מעל הראשים בעלי הנוצות הלבנות, הראשים המתוחים כלפי מעלה, שמולם גם היא התמתחה כלפי מעלה: העלים הבהירים של עצי אלה לבנה. האם גם הם – כפי שתובע ההגיון של שמות הצמחים שהוזכר לעיל – נקראים על שם החיות השוכנות מתחתם? עלי האלות הלבנות תלויים צפוף על הענפים, והענפים צומחים לא רחוק מהגזע, מכלול שנראה כמו שיח יותר מאשר כמו עץ.

אפשר לחשוב: פסוקת שיערה נראית פרועה למדי בנוף המסודר מאוד.

שהאלות הלבנות עדיין עומדות שם, אפשר לחשוב קצת אחרי שאומרים לו להתראות בפעם השנייה וקצת לפני שעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית. לפניו עוד עומדת הגדר. לפניה השביל. לאורך הגדר – עוברי אורח, וכשעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית, מסתכלים לשם. בין המטיילים יש גם ילד המנסה לעצור ולהציץ בין קורות הגדר, ידו מוחזקת בידו של אחד מהם. הילד קטן-קומה ומגושם מאוד, והוא משתדל לראות מה שקורות הגדר מסתירות וחושפות חליפות:

את תת-משפחת האווזים.

משפחה: ברווזיים.

סדרה: אווזיים.

מחלקה: עופות.

על-מחלקה: חולייתנים לסתניים.

תת-מערכה: בעלי חוליות.

על-מערכה: שניוני הפה.

תת-חטיבה: בעלי שלוש שכבות גוף.

חטיבה: רב-תאיים אמיתיים.

תת-ממלכה: רב-תאיים.

ממלכה: בעלי חיים.

על-ממלכה: יצורים תאיים בעלי גרעין.

קטגוריה: אורגניזם.

מזג האוויר היה מצוין באותו יום, שומעים אותו קורא בפנים הבית, כמו מחפש חלון ואחר כך עומד ליד חלון: מעל האווזים עמדו העננים, הם לא זזו אפילו טיפה!

עכשיו  אפשר  היה לחשוב  משהו,  אבל: מהנהנים.

הילד לא מצליח לעצור. קורות הגדר שהילד נגרר על פניהן מזכירות שמורות עיניים שמעפעפות ומטשטשות את מה שרואים; אילו היו פיות, הם היו מפטפטים בלי להסגיר דבר ממה שהם אומרים. הילד מנסה בכל זאת לחדור לפחות בעיניים אל מה שמסתתר מאחורי הגדר. לא נראה שמישהו עומד להרים את הילד כדי שיוכל להיטיב לראות. מישהו מושך בזרועו (אותו אדם שלפני כן אחז בידו), ומושך בזרועו עד שכל המטיילים עברו על פני הגדר; הילד מוסיף ללכת בשביל ומרכין את ראשו לאט, כל כך לאט, שדרוש מאמץ כדי להסתכל על אורֵחַ הגדר המאוכזב הזה.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty