search

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

 

רשימותיו של שוטה על ערש דווי

חיּי קרבים אל קִצם; עוד רגע ידפוק המוות באצבעו הגרומה על דלתי… עוד רגע! חזִי יבש מרוב ייסורים, נשיקותיהן של עלמות לא יחממהו עוד. על חטאי חיי, על מאבקי בהגיון, מרט הגורל האכזר את כל שערות ראשי – גם שמן מקסרי לא יצמיחן עוד. קשה למות למי שכמוני, עשה מעשי שטות רבים כל כך בחייו! קשה למות בידיעה המרה שאתה נושא בנשמתך חטאים רבים יותר מהשערות שנשאת על ראשך בשיא חייך, קשה לסגור חשבונות עם עולם ההבלים כשהחובות רבים כל כך… קשה, קשה מאוד! הו, אומלל שכמותי! הו, טיפש! מדוע לא חשבתי על מעשיי תחילה… מדוע הבנתי את עצמי כה מאוחר! אחיי, בני האדם! רחמו על רֵעכם העלוב, שנדרש לו זמן רב כל כך להיווכח כי הוא שוטה, שלא היה טעם לחייו אלא למנוע מעצמו עשיית מעשי שטות. רחמו על רעכם האומלל, שלא הבין את עצמו בזמן, ופעל בניגוד לייעודו.

איני מאשים איש במעידותיי; איש לא עודד אותי למעוד: מעצמן השתרשו בי. אני מודה לכם, עיתונאים טובי-לב, ניסיתם להאיר את עיניי, אתם הוכחתם לי בדפוס את האמת המרה, שהבנתי אותה מאוחר כל כך, ושאי-ידיעתה היא סיבת האסונות והעוונות הרבים מִספור! מפאת היוהרה המטופשת לא האמנתי כבר אז לדבריכם בדבר היותי כסיל!

זמן קצר לפני כן היה בכוונתי להוציא לאור את ההיסטוריה של איוולוֹתיי, אלא שעבודת ההיסטוריון מפרכת: קשה לנהוג ללא משוא פנים בעצמך, אתם יודעים זאת לפי ניסיונכם. הרהרתי בדבר, והחלטתי שלא להסיר את הלוט מעל חיי שחלפו, אם כי לא אוכל להתאפק וארים אותו מעט, כמדומני יועיל גילוי הלב שלי לאנושות. יתכן כי אני טועה. אל תשפטו אותי על עזות המצח: זכרו כי אני שוטה. 

נדמה לי כי המקרה שארע לי בנעוריי, ושהטיל צל כבד על שארית ימיי, עשוי להביא תועלת למי מכם. התאזרו בסבלנות: ברצוני לספר לכם על האיוולת הגדולה של חיי.

מכל הרגשות שהציתו את נעוריי הסוערים, בלטה הקנאה מכולם, ולו במעט. סבלתי ממנה רבות. אף על פי כן, אינני רוצה לגנות את הרגש הזה מכול וכול. אנסה אפוא לדכא בקרבי את השנאה האישית לקנאה, ולהביע את דעתי הכנה עליה. 

הקנאה – לא בלתי מועילה היא, אם כי מזיקה היא יותר. היא מסעירה את הדם ומונעת את ניוונה ההרסני של הנפש, היא מעוררת את האדם מחוסר המעש, שמזיק כל כך לחברה, ולעתים היא מביאה לידי מעשי-כסילות גמורים, שנעשים בעזות מצח כה נדירה, עד שהם זוכים למראית עין של שיקול-דעת מעמיק. את האדם האחוז בה היא נותנת ללחצם הכבד של הכוחות הפועלים – התבונה והרצון. אינני מדבר על הקנאה הקטנונית של היומיום, שנתקלים בה על כל צעד ושעל בלונדון, בקַלוּגָה, באזור ויבוֹרְגסקוֹי ובשדרות נייֶבסקי, אדבר על קנאה הראויה לתשומת לב רבה יותר. יש אנשים המקנאים בנפוליאון ובסוּבוֹרוֹב, בשייקספיר, בבְּרָמְבֵּאוּס, בקְרוֹיסוֹס ובסינֶבְּריוּחוֹב; ישנם אחרים, שמקנאים בפִלֶמוֹן ובַּאוּקִיס, בפטררקה ולאורה, בפטר ואיוון, בסטניסלב ואנה; ישנם נוספים, שמקנאים במנפרד ובפאוסט; וישנם אלה… בקיצור, כולנו מקנאים במשהו. את הקנאה תוכלו לפגוש בתיאטרון, צופה ב"המלט", במַאֲפִיּה, קוראת את ביטאון "הנכה הרוסי", בנשף, רוקדת עם יפהפייה שהקנאי עצמו לא יזכה בה גם בחלומותיו הוורודים ביותר. היא זוכה לביטוי בעיקר בתחומי המסחר, הצבא והספרות. אבל אמרתי דַי על המקומות שבהם אפשר לפגוש  בקנאה; אני רוצה לספר לכם היכן הרגשתי אותה… אני מניח את ידי השמאלית על הלב, אוזר את שארית כוחותיי ומתפלל לגורלי הטוב שלא יקטע את חיי בטרם אסיים את שיחתי המלומדת עם הקורא המיטיב…

נולדתי באחד הרחובות של האי וַסִילְיֶיבְסְקִי… להורים אצילים, אך עניים.

כשמלאו לי שמונה-עשרה, התייתמתי מהוריי וקיבלתי לידי הון של עשרת אלפים רובל. נשמעתי לעצה שהעניק לי אבי לפני מותו, והתחלתי להלוות את הכסף בריבית, אבל מאחר שהאחוזים לא הספיקו לי לפרנסתי, נאלצתי לתת שיעורים…

קוננתי על מר גורלי, על שלעתים נאלצתי לרוץ עשר ורסטאות ביום בעבור חמישה רובלים. "אנשים רבים כל כך נוסעים בכרכרות!" – חשבתי לעצמי – "במה הם טובים ממני?" אט-אט הלכו תלונותיי ותכפו. ביש מזל! לא הבנתי אז את גודל החטא שחטאתי כלפי הגורל, בהרהיבי עוז לטעון כנגד רצונו הטוב.

למראה כרכרה היה לבי מתמלא בקנאה ובכעס; שנאתי את אלה שיכלו להרשותה לעצמם… הקנאה מצצה את לשד חיי… מה שלא אעשה, לאן שלא אלך – הכרכרה לא עוזבת את מחשבותיי! הפסדתי שיעורים, אמרתי דברים גועליים, עשיתי מעשי שטות – הכול בשל אותה מחשבה אחת ויחידה.

"מדוע, גורל אכזר, עשית אותי עני? בזכות אילו הישגים אנשים רבים כל כך נוסעים להם בכרכרות, ועל אילו עוונות נידונתי אני ללכת ברגל כל חיי?" חטאתי בייאוש. אבל השפעה נוראה מכול השפיע עליי מזג-אוויר גרוע. כשיורד גשם בחוץ, כשיש בוץ, רעם, ברק – אותו הדבר גם אצלי. מראה המגפיים המלוכלכים סודק את חוסני הנפשי: נהרות של דמע זולגים על לחיי, העיניים דולקות כמו ברקים, סערה משתוללת בראש…

"נורא, פשוט נורא להיות מחוסר-כרכרה!" הייתי אומר, בעודי חוצה את הרחובות המטונפים. מרחוק נשמע לפתע רעש, הייתי מביט ומתאבן מרוב כעס: כרכרה חולפת על פניי! ברגעים אלה הייתי מאבד כל שליטה עצמית! הייתי מוכן לזנק אל תוך קרביה של המפלצת בת ארבעת המושבים; לטרוף בעיניי את גזרתה המרובעת, הייתי שואב בחוש השמיעה שלי את הרעש המתועב, בולם בשיניי את תנועתה המושלמת. דמי גועש, ברכיי כושלות: איני יכול לצעוד; גשם זלעפות צולף בי, הרעם רועם מעל ראשי, הפחד לאחֵר לשיעור חורך בלבי כברק! אחרי שהמפלצת מתרחקת – אני מרגיש רגוע יותר, אך לא לזמן רב: שוב עולה מרחוק רעש, שוב הדבר הזה. ולעתים… הוֹ, האימה! שתיים, שלוש, ארבע מפלצות כולן בבת-אחת… אין כל מנוס! רפש ניתז על גבי, על רגליי, על ידיי, על פניי, לתוך פי… נורא! כמה סיבות לשנוא את האנושות! מאכילים אותך בבוץ בפרהסיה, ואינך רשאי לפצות פה! "שתתקעי במשהו, שתתרסקי, כלי שטן מתועב!" אני צועק, בעודי בורח מפני פרסותיו של סוס. ייסוריי הגיעו לשיא שלא ייאמן. האהבה שחשתי כלפי אחותו של אחד מתלמידיי, החווירה נוכח רגש תהומי כלפי כרכרה. אני אומר תהומי, שכן אמנם היה תהומי: אהבתי את הכרכרה, כי קינאתי בבעליה; שנאתי אותה, וייחלתי לה את כל הרעות האפשריות, שכן היתה המקור לכל סבלותיי… הוֹ, כמה טיפש הייתי! אהבתי, אני חוזר ואומר, כמעט שהיתה לשנאה, רק משום שמושא תשוקתי נסעה בכרכרה. סבלתי, נקרעתי, התייסרתי כמו האסיר משִילוֹן, הטלתי קללות, כמו ביירון, ובייאושי הנורא כיליתי את הוני בבלי דעת, במקום להשקיע אותו תמורת אחוזים… כדי להקל על לבי דרושה היתה נקמה באנושות, ובשביל הנקמה – כרכרה! הרגשתי שבעלות עליה לא תעשה ממני אדם מאושר, אבל התענוג לראות את התולעת על גלגלים ברשותי, להיות רשאי למחוץ אותה בהתקף ראשון של זעם… הוֹ, לשם כך שווה להקריב משהו! זמן רב נאבקתי בעצמי. זמן רב נשמרה בי גחלת של שיקול דעת והצילה אותי מהידרדרות מבישה לתואר "שוטה מושלם"; לבסוף הכריע את הכף דבר מה נוראי, והוא שסייע לגורל להציב אותי בשורת "השוטים הגמורים", שיש לי הכבוד להימנות עמם כעת…

פעם, במזג-אוויר נאה למדי, הלכתי בשדרת נייבסקי; לבי היה טוב עליי שכן זמן מה לא ראיתי כרכרה חולפת. נזכרתי באהבתי; לא היה בה דבר מנחם, פרט להבטחת שפע עונג טהור בהווה.

אהובתי עשירה: היא נועדה לנסוע בכרכרות, לחיות בפאר ובאושר; אני יצור שנולד לצעוד רק ברגל, מסומן באות קלון של המום המוזר – הקנאה בכרכרה! אלא שבקרב שוטים הופכים המכשולים עצמם, לעתים קרובות, ליתרונות דמיוניים: שכנעתי את עצמי שהפערים הללו חסרי משמעות, שהעניין יסתדר. הסקתי מסקנות מטופשות ביותר, שלשכלי המוגבל נדמו סבירות בהחלט. גשם החל לרדת לפתע, הרחוב החל להתלכלך בבוץ… עוד ועוד כרכרות שוב טרדו את מבטי. כהרגלי, נדמה היה לי שבעליהן מביטים בי בלעג, שהעגלונים זוממים להתנגש בהולך-רגל מסכן בכוונה ואז לצעוק לעברו "תסתלק", כלומר, "תסתלק מהעולם!" טיפשי, טיפשי כל כך! אבל מוכרחים להודות על האמת, שהבל כזה נדמה בעיניי אז מניח את הדעת. הנה אני חוצה את הרחוב ורואה כרכרה במרחק, אני זז הצידה כדי לא להידרס תחת פרסות הסוסים… לפתע פתאום מנת רפש מוטחת היישר בפניי. אני נרתע בבהלה ובזעם, משווע להסיר את הרפש שדבק בי, אלא שבאותו רגע נשמע צחוק רם מן הכרכרה… אלוהים אדירים! של מי הצחוק? הורדתי את ידיי. אני מסתובב ורואה את לוּבוֹב סְטֶפַּנוֹבְנָה, חלומי המתוק, מושא אהבתי; זוקפת את ראשה מבין הדלתות בצווחות צחוק… צחוקה הרם גם עכשיו מהדהד באוזניי! אין בכוחי לזכור מה אמרתי אז, אלא שהיתה זאת שטות נוראית…. גורלי נחרץ. רצתי הביתה כל עוד נפשי בי. הרפש עודו מרוח על פניי, ותחושת נוכחותו לא הניחה לחמתי לשכוך!

מכרתי את כל רכושי, אספתי את הכסף שהיה לי ורכשתי כרכרה. הוֹ, כמה טיפש הייתי אז!

לאחר מעשה השטות האימתני הזה, נותרו בכיסי כמה מאות רובלים בלבד. ואילו ההוצאות שלי הלכו ותפחו: הכרכרה הארורה הצריכה אסם; הסוס – חציר ודוחן; האנשים– דירה ולחם. שכרתי קיטון לא גדול ואורווה גדולה. הנסיעה הראשונה שלי בכרכרה היתה אליהם – ללמד שיעור. כל בני המשפחה, וקצין לא מוּכר כלשהו, קידמו את פניי בצחוק רם. נתקפתי התקף חום וקור. היא, שדה חסרת לב שכמותה, צחקה עוד יותר מכולם!

"שווה בנפשך, אומרת האֵם לקצין, בדיוק יצאנו בכרכרה לרכוש נדוניה בשביל לוּבּינְקָה שלנו…"

"נדוניה בשביל לובוב סטפנובנה?" אני חוזר על דבריה, בתחושה הרת אסון. "כן," עונה לובינקה וצוחקת, "נסענו לקנות שמלות… ואז, כל כך בחוסר זהירות… חה! חה! חה!.. השפרצנו…"

"הדקדוק הלטיני" של צוּמְפְּט נשמט מידיי…

"אנקום את נקמתי!" אמרתי ונמלטתי מן החדר…

"לאן, אדוני?" דרש המשרת.

"לאן שאתה רוצה! רק תדהר! למקום הבוצי ביותר, ותשתדל להשפריץ על כל הולכי הרגל," צרחתי לעגלון.  

העגלון והמשרת פערו את עיניהם, הם חשבו אותי למטורף… אך אני לא הייתי אלא שוטה פשוט…

מכאן ואילך היה העיסוק החביב עליי לדהור ברחובות ולצפות בבוץ הניתז מבין גלגלי הכרכרה שלי, ניתז לתוך פניהם של עוברי האורח. כאשר מזג-האוויר גרוע, והרחובות מתמלאים בוץ, מיד אני מורה להכין את הכרכרה ודוהר, דוהר, ובהנאה שלא תתואר עוקב במבטי אחר הבוץ שניתז מתחת לגלגלי המרכבה ולפרסות הסוסים! אני מתנחם במחשבה, שבנקמה על העלבונות שעלבו בי, אני עצמי מכתים את האנושות בבוץ כעת. אני שוטה, שוטה!

חרף מאמציי, מעולם לא עלה בידי להטיח רפש בפניהן של אותן הבריות שגרמו לי בזמנו השפלה דומה…

לבסוף הידלדל הוֹני. מנעתי מזון מפי כדי שאוכל להאכיל את הסוסים, אבל הכול היה לשווא… הגיע הרגע המר שבו היה עלי להכיר בעוניי, הבנתי כי אין באפשרותי להחזיק בכרכרה. אם כי לא מכרתי אותה. בהתקף זעם פזיז כלפי הכלי האילֵם שהביא עליי את אסוני, ריסקתי במו ידיי את הכרכרה שלי. בדלוּתי ובייאושי התנחמתי עוד ועוד במחשבה שמחקתי מעל פני האדמה לפחות אחת מאותן תולעים-על-גלגלים, שהכתימו ברפש אנשים רבים כל כך, ואני בעוונותיי ביניהם.

מה עוד יש לומר? כבר ציינתי שהמאורע הזה השפיע השפעה הרסנית על שארית חיי. בלב שבור, מאוכזב, חיוור ותשוש, בתום מחלה ממושכת, שהכניעה אותי לאחר השמדת הכרכרה, קמתי לבסוף מן המיטה. כוחותיי נחלשו עוד יותר, אך ייחלתי לאור יום, כמהתי לאוויר צח, ויצאתי אפוא אל הרחוב. בשדרת נייבסקי דרסה אותי כרכרה ואיבדתי את רגלי הימנית.

אתם, שנגזר גורלכם ללכת ברגל, השכילו מסיפורי העצוב – אל לכם לקנא בנוסעי הכרכרות. אילו תרפא הדוגמה שלי שניים-שלושה קנאים מושבעים, אתנחם בערוב ימי בזאת שעשיתי לפחות דבר מה חכם אחד, עבור שוטה, גם זה הרבה! אני מצווה על מי שיקברו אותי, שבתום קבורתי, לא תיסע אחרי הארון ולוּ כרכרה אחת. אני מבין שהאמונה הטפלה שלי מטופשת, אך אינני יכול לשחרר עצמי מהשפעתה לגמרי. זהו כוחו של הרגל. ואצל שוטים זקנים – הוא נסלח!

כחייל פרשים הגורר את רגליו (בהונות פנימה, עקבים החוצה, הברכיים לצדדים, האגן מטה), דידה היתוש סְְטַסִיק הביתה, בדרכו חזרה מחבישה אצל הקונדור הווטרינר אקוֹפ, שחבש אותו במקום שבו נעקץ בידי הפשפש מְסְטִיסְלַב, אחרת לא היה יכול ללכת, משום שהמקום העקוץ פעם והציק.

ברור מאליו שהיתוש סטסיק חלם על ארוחה חמה.

ואולם כשקרב לביתו, שמע את צעקותיה החנוקות של אשתו, היתושה טוֹמְקַה (רגע, רגע, כבר ייצֵא, חכי) וצעקה צרודה של מישהי, "אני לא יכולה".

היתוש סטסיק קפא לרגע, אבל נכנס לביתו וראה שהיתושה טומקה מורטת את שערות זְקָנָהּ של הצבוֹעה זויה, שערה, שערה (ניקוי קוסמטי של הפנים).

לשאלה על ארוחה חמה, ענתה טומקה בקוצר רוח: "לך לבִּיצה".

ללכת לביצה משמעו להגיע עד לביצה, לקטוף, אחר כך לסחוב, לשטוף, לנקות, לחתוך, למזוג, להדליק, להעמיד, לבחוש וכדומה, והאוכל עצמו יהיה מוכן רק כעבור ארבעים דקות, וגם יהיה שרוף ועם חול בשיניים.

תודה רבה.

הוא נאנח בצער, ועל רקע צעקותיה העמומות של אשתו ונהמתה של הצבועה זויה, שלף היתוש סטסיק את הבקבוקון הנכסף שקיבל מהחיפושית דודה לידה, המכונה "רקבובית", ונטל מנה ממה שנותר בו.

מיד נהיה הכול לרעש רקע, מלבד חצאית המיני המעכסת של החזירה אָלָה.

היתוש סטסיק פרץ בבכי, החל לשיר את הקטע האהוב עליו: "שוב לשם, אל ים הלהבות", וטס במהירות מן הבית לכיוון דיר החזירים, שוכח את כל פצעיו.

כאשר טמנה היתושה טומקה את שכרה במגף, והצבועה זויה הביטה בשמחה בעיניים מלאות דמעות בפרצופה הקירח, כבר כרכר היתוש סטסיק סביב החזירה אלה, ששכבה בתנוחה ביתית בלי שום חצאית, ושאל אותה שאלות בקול מזמזם: א. כמה זמן היא כבר נפגשת עם הפשפש מסטיסלב וב. האם ידוע לה שמסטיסלב חולה במחלה הנוראה – עששת, הדורשת חבישות למשך זמן רב.

החזירה אלה בהתה ולא הקשיבה, שכן סטסיק לא היה האורח היחיד שלה, היתה שם חבורה גדולה, הילדים הגדולים של הזבובה דומְנָה איוונובנה, למשל, שכבר הגיעו לפרקם, הם התכבדו בנדיבות והתרוצצו כמו משוגעים לצלילי הרוקנרול שלהם, וגם העכביש אַפַנַסִיי שנתן בפינה שיעורי מקרמה, שאורגנו במיוחד בשביל הנאספים.

החגיגה היתה בעיצומה, אבל היתוש סטסיק הרגיש בודד.

באותה הליכת פרשים מרושלת – הברכיים לצדדים, האגן בירידה – רק רעב יותר, הופיע בביתו בציפייה לסקנדל, אבל מיד הריח את ריחה הקסום של ארוחה חמה.

היתושה טומקה, מתברר, הכינה ארוחת ערב, ערכה את השולחן והמתינה לו בסינר, כמו פנלופה.1

היתוש סטסיק אפילו דמע.


לפעמים קל יותר לזמן את רוחו של מת מאשר להיפטר ממנה.

(אוֹגוּסטין קַלְמֶה)1

פרק ראשון

ההרפתקה המוזרה שבכוונתי לספר עליה התרחשה לפני שנים אחדות, ועתה אין כל מניעה שתסופר, לא כל שכן משום שאני שומר לעצמי את הזכות שלא לנקוב תוך כדי כך בשמו הפרטי של איש מהמעורבים בה.

בחורף *186 הגיעה לפטרבורג בכוונה להשתקע בה משפחה אמידה ומיוחסת מאוד, שהיתה מורכבת משלוש נפשות: האם – גברת מבוגרת, נסיכה שנחשבה לאישה בעלת השכלה מעודנת והיתה בעלת קשרים מן המיטב שבמיטב בחברה הגבוהה ברוסיה ומחוץ לגבולותיה; בנה, איש צעיר, שהחל באותה שנה בקריירה של איש הסגל הדיפלומטי, ובתהּ, נסיכה צעירה שנכנסה זה עתה לשנתה השבע עשרה.

עד כה התגוררה על פי רוב המשפחה, שזה מקרוב באה, בחוץ לארץ, שם אייש בעלה המנוח של הנסיכה הזקנה משרה של נציג רוסיה בחצר מלכים אירופית אחת, שנייה במעלה. הנסיך והנסיכה הצעירים נולדו וגדלו במחוזות זרים וקיבלו שם השכלה זרה למהדרין, אבל מוקפדת מאוד.

פרק שני

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

הנסיכה היתה אישה בעלת כללי התנהגות מחמירים למדי ונהנתה, ובצדק, ממוניטין ללא כל רבב בחברה הגבוהה. בדעותיה ובטעמיה צידדה בהשקפותיהן של נשים צרפתיות אשר זכו לשבח ולתהילה בזכות חוכמתן וכשרונותיהן, בתקופה שבה שגשגו חוכמתן וכשרונותיהן של נשות צרפת. הנסיכה נחשבה ליודעת ספר, אמרו עליה שהיא קוראת בבררנות עצומה. יותר מכל אהבה לקרוא את מכתביהן של הגברות סֵווִינְייֶה, דֶה לָה פָייֶט ומֶנְטֵנוֹן, וכן קַיילוּס, דאנְג'וֹ וקוּלאנְז',2 אך את הכבוד הרב ביותר רחשה לגברת ז'אנְליס3, שחולשתה אליה גבלה בהערצה. הכרכים הקטנים של כתבי הסופרת החכמה הזאת, בהוצאה נאה שראתה אור בפאריס, עטויים בכריכות תכלת צנועות ומעודנות מעור עיזים, היו ממוקמים תמיד על כוננית יפה שהיתה תלויה על הקיר מעל לכורסה גדולה – המקום החביב על הנסיכה. מעל לשיבוצי צדף שעיטרו את חלקה העליון של הכוננית נחה על כרית קטיפה כהה והשתלשלה ממנה קלות יד מיניאטורית, שפוסלה מטֶרָקוֹטָה ביד אמן. ליד הזאת נשק וולטר בביתו שבפֶרְנֶה,4 בלי לצפות לכך שהיא תטפטף עליו את טיפת הביקורת הראשונה – עדינה אך צורבת.5 אינני יודע עד כמה הרבתה הנסיכה לקרוא בכרכים שאת המילים והמשפטים שבהם התוותה היד הקטנה, אבל הם תמיד היו בהישג ידה והנסיכה נהגה לומר שיש להם בעיניה משמעות מיוחדת במינה, מסתורית אם אפשר לומר, שלא היתה מעיזה לספר על אודותיה לכל אדם, מפני שלא כל אחד יאמין לכך. אם להאמין לדבריה, לא נפרדה מִווֹלוּמים6 אלה "מאז שהיא זוכרת את עצמה" והם יֵרדו איתה אל הקבר.

"נתתי לבני משימה," היתה נוהגת לומר, "להניח את הספרונים בארון הקבורה שלי, מתחת לכרית שראשי ינוח עליה, ואני בטוחה שהם יועילו לי גם אחרי מותי."

הבעתי משאלה זהירה לקבל ולו את ההסבר הכללי ביותר בנוגע למילותיה אלה – וקיבלתי אותו.

"הספרים הקטנים," אמרה הנסיכה, "רוויים ברוחה של פֵליסיטָה (כך כינתה את m-me7 Genlis, כאות ליחסיהן הקרובים, יש להניח). כן, אני מאמינה אמונה קדושה באלמותיות הרוח האנושית, ולכן מאמינה גם ביכולתה ליצור באין מפריע קשר מעבר לשפת הקבר עם אלה שקשר כזה נחוץ להם ושיודעים להעריך זאת. אני בטוחה שמהותה הדקה של פֵליסיטָה בחרה לה מקום משכן נעים מתחת לכריכת עור העיזים בת המזל, אשר חובקת את הדפים שעליהם מצאו מנוחה מחשבותיה. אם אינך אפיקורס גמור, אני מקווה שזה מובן לך."

קדתי לה ללא אומר. ללא ספק מצא חן בעיני הנסיכה שאיני מנסה לסתור את טענתה, והיא הוסיפה כדי לגמול לי על כך, שכל מה שאמרה זה עתה אינו אמונה בלבד כי אם שכנוע גמור ואמיתי, שיסודותיו מוצקים כל כך עד ששום כוחות אינם יכולים לקעקע אותם.

"וכל זה דווקא משום שיש לי המון הוכחות," אמרה לסיכום, "שרוחה של פליסיטה חיה, וחיה דווקא כאן!"

אחרי שביטאה הנסיכה את המילה האחרונה, הרימה את ידה מעל ראשה והצביעה באצבעה העדינה על הכוננית שכרכי התכלת ניצבו עליה.

פרק שלישי

מטבעי אני נוטה במקצת לאמונות טפלות ותמיד מאזין בהנאה לסיפורים שמשאירים ולו מקום כלשהו למסתורין. בשל כך, דומני, טענו זמן מה מבקרים רואי כליות ולב, אשר סיווגו אותי על פי כל מיני קטגוריות מפוקפקות, שאני ספיריטואליסט.

זאת ועוד, כאן המקום לציין, שכל מה שאנחנו מדברים עליו כעת התרחש בדיוק בזמן שבו הגיעו אלינו בשפע ידיעות על תופעות ספיריטואליסטיות מחוץ לארץ. הן עוררו אז סקרנות ולא מצאתי סיבה לא להתעניין בדברים שבני אדם מתחילים להאמין בהם.

את "המון ההוכחות" שהנסיכה התייחסה אליהן היה אפשר לשמוע ממנה פעמים רבות: ההוכחות האלה היו גלומות בכך שהנסיכה עשתה לה מזה זמן רב הרגל לפנות לחיבוריה של הגברת ז'אנליס כאל אורקל, ברגעים של הלכי רוח רבים ומגוונים, וכרכי התכלת גילו בתורם את יכולתם התמידית להשיב תשובות נבונות על השאלות שהציגה בלבהּ.

לדברי הנסיכה, היא עשתה לה זאת ל"הבּיטוּד"8 ומעולם לא שינתה ממנהגה זה. לא היתה אפילו פעם אחת, שבה אמרה לה ה"רוח" השוכנת בתוך הספרים דברים לא הולמים.

נוכחתי לדעת שיש לי עסק עם חסידה מושבעת של הספיריטואליזם, שנוסף לכול איננה נעדרת חוכמה, ניסיון והשכלה, ועל כן גיליתי עניין עצום בכל אלה.

כבר היו ידועים לי אי-אלו דברים על טבען של הרוחות, ובמקרים שהזדמן לי להיות עד להם הדהימה אותי תמיד תכונה מוזרה המשותפת לכל הרוחות באשר הן, והיא שכאשר הן מגיחות מעבר לשפת הקבר הן מתנהגות בקלות דעת – ולמען האמת, גם בטיפשות – רבה פי כמה מכפי שביטאו את עצמן בחיים הארציים.

כבר ידעתי את תורתו של קארְדֶק על "רוחות שובבות",9 וגיליתי כעת התעניינות עצומה: כיצד תואיל להציג את עצמה בנוכחותי רוחה של המרקיזה סוּלְייֵרִי, הרוזנת בְּרוְסְליאָר10השנונה?

המקרה לא התמהמה לבוא, אולם היות שבסיפור קצר, בדיוק כמו במשק בית קטן, אסור לשבש את הסדר, הריני מבקש עוד הרף עין אחד של אורך רוח בטרם אגיע בסיפורי עד לרגע העל-טבעי, שיש בו כדי להתעלות על כל הציפיות.

פרק רביעי

יש להניח שבני אדם שנמנו עם חוג חבריה הלא גדול, אך המובחר עד מאוד של הנסיכה ידעו את גחמותיה; אך כולם היו אנשים מחונכים ובעלי נימוסים טובים, ועל כן ידעו לכבד את אמונות זולתם, אפילו במקרים שבהם נגדו ניגוד חד את אמונותיהם ולא עמדו בביקורת. על כן איש מעולם לא התווכח על כך עם הנסיכה. אולם ייתכן גם שידידיה של הנסיכה לא היו בטוחים שהיא סבורה שווֹלוּמי התכלת שלה הם משכן "רוחה" של המחברת במלוא מובן המילה, אלא התייחסו לדבריה בתור צורת ביטוי. ולבסוף, ייתכן מאוד שהם התייחסו לכל זאת בפשטות כאל בדיחה.

היחיד שלא היה יכול לראות את העניין בדרך זו הייתי אני, למרבה הצער; היו לי לכך טעמים משלי, שסיבותיהם טמונות אולי בהיותי קל אמונה ונוח להתרשם מטבע ברייתי.

פרק חמישי

את תשומת לִבּהּ של הגבירה הזאת מהחברה הגבוהה, אשר פתחה בפנַי את דלתות ביתה המכובד, אני חב לשלוש סיבות: קודם כול, מצא חן בעיניה מטעם כלשהו, סיפורי "המלאך החתום", שהודפס זמן לא רב לפני כן ב"רוּסְקִי וֶסְטְניק";11 שנית, עוררה בה עניין הרדיפה האכזרית שסבלתי ממנה שנה אחרי שנה, ללא מידה ומספר, מידי אחיי הטובים אנשי הספרות, שביקשו כמובן לתקן את אי-ההבנות והמשגים שלי; ושלישית, בפאריס קיבלה עלי הנסיכה המלצות טובות מרוסי ממִסדר הישועים, הנסיך גָגארין12 טוב הלב עד מאוד – זקן שנהניתי משיחות רבות איתו ושהדעה אשר גיבש עלי לא היתה מן הגרועות ביותר.

לפרט האחרון נודעה חשיבות מיוחדת, מפני שהנסיכה ייחסה משמעות רבה לדרך מחשבתי ולהלך רוחי; היה לה צורך – או לכל הפחות, היה נדמה לה שעשוי להיות לה צורך – בשירותים קטנים מצִדי. מוזר ככל שהדבר יישמע כשמדובר באדם בעל משמעות בטלה כמוני, כך היו פני הדברים. הצורך הזה הוכתב לנסיכה על ידי דאגתה האימהית לבתהּ, שכמעט לא ידעה את השפה הרוסית… כשהביאה האם את הנערה המקסימה למולדתה, היא רצתה למצוא אדם שיוכל לערוך לנסיכה הצעירה ולו היכרות כלשהי עם הספרות הרוסית – כמובן, אך ורק עם ספרות טובה, כלומר אמיתית ולא נגועה ב"ענייני השעה הבוערים".

מושגיה של הנסיכה על עניינים אלה היו מעורפלים ביותר ואף מוגזמים עד להחריד. היה קשה למדי להבין ממה בדיוק היא חוששת מצִדם של ענקי המחשבה הרוסית בני זמננו – האם מכוחם ומעוז רוחם, או שמא מחולשתם ומחשיבותם העצמית הנלעגת. אולם אחרי שקלטתי בדרך כלשהי, בעזרת הַכְוונות וניחושים, "ראשים וזנבות" ממחשבותיה של הנסיכה, הגעתי להכרה מדויקת, להשקפתי, שהיא פוחדת יותר מכול מ"רמזים לא טהורים" שכל ספרותנו הלא צנועה הושחתה בהם עד היסוד, על פי תפישותיה.

לא היה טעם לנסות להעמיד את הנסיכה על טעותה בנוגע לכך, מפני שהיתה בגיל שבו דעותיו של אדם כבר מגובשות ומוצקות ורק אנשים נדירים מסוגלים להכפיף אותן לבדיקה ולבחינה מחדש. היא לא היתה מאלה, ללא ספק, וכדי לשנות את אמונתה בדבר שהאמינה בו לא היה די בטיעוניו של אדם רגיל – הדבר היה עשוי להיות אולי רק לפי כוחה של רוח, שהיתה מוצאת לנכון להגיח לשם כך מגן עדן או מהגיהינום. אך האם דאגות קלות ערך שכאלה עשויות להעסיק רוחות ערטילאיות מעולם לא נודע; האם כל הוויכוחים והדאגות המתייחסים לספרות, כדוגמת הוויכוח הנוכחי, אינם קלי ערך בעיניהן? הלוא גם רובם המכריע של בני אדם חיים רואים בהם עיסוק ריק מתוכן של ראשים נבובים.

ואולם, הנסיבות הוכיחו עד מהרה שטעיתי טעות גסה לחשוב כך. כפי שניווכח לדעת בקרוב, רוחות ספרותיות אינן זונחות את החטאים הספרותיים הקטנים שהורגלו בהם גם מעבר לשפת הקבר, ועל הקורא תוטל המשימה להחליט, עד כמה פעילותן של רוחות אלה נוחלת הצלחה ועד כמה הן שומרות על נאמנות לעֲבָרָן הספרותי.

פרק שישי

הודות לכך שלנסיכה היו השקפות מנוסחות בקפידה ביחס לכל עניין שבעולם, משימתי לעזור לה בבחירת יצירות ספרותיות בשביל הנסיכה הצעירה היתה מוגדרת מאוד. היה נחוץ שהנסיכה תתוודע מתוך קריאה לחיים הרוסיים, ועם זאת לא תיתקל בשום דבר שיש בו כדי לזעזע את שמיעתה הבתולית. הצנזורה האימהית של הנסיכה לא התירה אף לא מחבר אחד בשלמותו, גם את לא דֶרְזָ'ווִין13 וז'וּקוֹבסקי.14 כולם הצטיירו כלא אמינים דיים בעיניה. על גוֹגוֹל, כמובן, לא היה אפילו מה לדבר – הוא סולק מכול וכול. מתוך יצירותיו של פושקין הותרו: "בת הקפיטן" ו"יבגני אוֹנייֵגין", אבל זה האחרון עם קיצוצים ניכרים שהנסיכה סימנה אותם במו ידיה. לֶרְמוֹנְטוֹב לא הותר, כמוהו כגוגול. מן החדשים ביותר זכה לאהדה בלתי מבוטלת טוּרגֶנייֶב לבדו, אך גם זאת פרט לקטעים ש"מדברים בהם על אהבה". גוֹנְצָ'רוֹב גורש, ואף שהגנתי עליו בתעוזה רבה למדי, זה לא עזר. הנסיכה ענתה:

"אני יודעת שהוא אמן גדול, אבל זה רע פי כמה, אתה מוכרח להודות שיש אצלו עניינים משלהבים."

פרק שביעי

רציתי לדעת ויהי מה, למה בדיוק מתכוונת הנסיכה ב"עניינים משלהבים" שמצאה ביצירותיו של גוֹנְצָ'רוֹב. במה היה יכול סופר כמוהו, שיחסו לאנשים וליצרים שגוברים עליהם מתאפיין ברוך ובעדינות, לפגוע ברגשותיו של כל אדם שהוא?

זה היה מסקרן עד כדי כך, שלבשתי פנים אמיצות ושאלתי ישירות אילו עניינים משלהבים מצויים אצל גונצ'רוב.

על השאלה הכנה הזאת קיבלתי תשובה תמציתית, שהיתה כנה אף היא ונאמרה בלחישה חדה: "מרפקים".

היה נדמה לי שלא הקשבתי כראוי או לא הבנתי.

"מרפקים, מרפקים," חזרה ואמרה הנסיכה והתכעסה כמדומה כשנוכחה לדעת שאיני יורד לסוף דעתה. "האומנם אינך זוכר… איך הזה שלו… הגיבור… אינו יכול להסיר את מבטו מהמרפקים החשופים של הזאת שלו… של גברת אחת פשוטה מאוד?"15

עתה נזכרתי, כמובן, באפיזודה המפורסמת מ"אוֹבְּלוֹמוֹב" ולא מצאתי מילה כדי להשיב לה. למעשה, היה לי נוח פי כמה לשתוק, מפני שלא חשתי צורך או רצון להתווכח עם הנסיכה האטומה לניסיונות שכנוע, שלמען האמת כבר מזמן התבוננתי בה בשקידה רבה פי כמה, יותר משהתאמצתי לשרתהּ במתן הנחיות ועצות. וגם איך יכולתי להנחותה, אם ראתה ב"מרפקים" אי-מהוגנות מקוממת, כשכל הספרות החדשה הרחיקה לכת לאין ערוך בגילויים כאלה?

אדם היודע כל זאת, עליו להיות אמיץ מאוד כדי לנקוב אפילו בשמה של יצירה חדשה אחת, שכסויות היופי הורמו בה בנחישות רבה פי כמה!

הרגשתי שבנסיבות שהתגלו תפקידי כיועץ צריך להסתיים – וגמרתי אומר לסתור את דבריה במקום לייעץ לה.

"נסיכה," אמרתי, "נדמה לי שאינך הוגנת, בדרישותייך כלפי הספרות היפה יש משום הגזמה."

גוללתי בפניה את כל מה שלדעתי התייחס לעניין.

פרק שמיני

הפלגתי בתיאוריי ולא זאת בלבד שנשאתי נאום שלם בגנותה של טהרנות כוזבת, אלא גם סיפרתי את האנקדוטה המפורסמת על גבירה צרפתייה שלא היתה מסוגלת לא לכתוב ולא לבטא את המילה culotte,16 ואולם פעם אחת, כשלא יכלה להימנע מלבטא את המילה בנוכחות המלכה, התמהמהה, גמגמה וגרמה בכך לפרץ צחוק כללי. אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר אצל מי מהסופרים הצרפתים הזדמן לי לקרוא על שערוריית החצר האיומה, שלא היתה מתרחשת כלל אילו ביטאה הגבירה את המילה "culotte" באותה פשטות שבה ביטאה אותה המלכה בכבודה ובעצמה בשפתי הוד מלכותה העדינות.

מטרתי היתה להראות שאנינות יתרה עלולה להזיק לצניעות, ועל כן ספק אם יש צורך בבחירה קפדנית מדי של ספרי קריאה.

לתדהמתי הרבה, האזינה לי הנסיכה בלי לגלות סימן קל שבקלים לאי-שביעות רצון, ובלי לעזוב את מקומה, הרימה את ידה מעל ראשה ולקחה את אחד מכרכי התכלת.

"לךָ," אמרה, "יש נימוקים, ולי יש אורקל."

"אני מעוניין להאזין לו," אמרתי.

"התשובה לא תתמהמה לבוא, אני מזמנת את רוחה של Genlis והרוח תשיב לך. פתח את הספר וקרא."

"הואילי להצביע, איפה עלי לקרוא?" שאלתי כשקיבלתי את הכרך לידי.

"להצביע? זה לא ענייני, הרוח תצביע בפניך בעצמה. פתח בכל מקום שייצא."

זה עורר בי גיחוך קל ואפילו התביישתי כמדומה בבת שיחי, אולם עשיתי כרצונה ומיד אחרי שהעברתי את מבטי על פני הפסקה הראשונה בעמוד שנפתח, חשתי פליאה ומורת רוח בצִדהּ.

"אתה נבוך?" שאלה הנסיכה.

"כן."

"כן, זה כבר קרה לרבים. אני מבקשת ממך לקרוא."

פרק תשיעי

"קריאה היא עיסוק רציני וחשוב מבחינת תוצאותיו מכדי שלא לפקח בעת בחירתו על טעמיהם של האנשים הצעירים. יש קריאה שמוצאת חן בעיניהם של בני הנעורים, אך עושה אותם שאננים ומטפחת בהם נטייה לקלות דעת, דבר שלאחריו קשה לתקן את אופיים. כל זאת חזיתי מבשרי". אלה הדברים שקראתי, והפסקתי.

בחיוך שקט פרשה הנסיכה את ידיה לצדדים. היות שביקשה לציין את ניצחונה עלי ברגישות, שחה:

"בלטינית, נדמה לי, זה נקרא dixi?"17

"נכון בהחלט."

מאז לא התווכחנו, אבל הנסיכה לא יכלה לשלול מעצמה את התענוג לשוחח לפעמים בנוכחותי על חינוכם הקלוקל של סופרים רוסים, שלדעתה "בשום אופן אסור לקרוא מהם בקול ללא עיון מקדים."

ל"רוחה" של Genlis לא הקדשתי, כמובן, מחשבה רצינית. הלוא אנשים אומרים דברים רבים מסוג זה.

אבל ה"רוח" חיתה באמת והיתה פעילה, ונוסף לכול, תארו לכם, התייצבה לצִדנו, כלומר לצד הספרות. הטבע הספרותי גבר בה על הטפת מוסר יובשנית. "רוחה" של הגברת ז'אנליס, שהצטיינה במהוגנות ללא דופי, השמיעה דברים du fond du coeur18 וכמו תלמיד שובב, עוללה (כן, בהחלט עוללה) בסלון כבד הראש מעשה קונדס שתוצאותיו היו מלאות טראגי-קומיוּת עמוקה.

פרק עשירי

פעם בשבוע התכנסו לשתיית תה בביתה של הנסיכה "שלושה ידידים". היו אלה אנשים נכבדים, בעלי מעמד מצוין. שניים מהם היו חברי סנאט והשלישי – דיפלומט. מובן מאליו שלא שיחקנו קלפים, אלא שוחחנו.

דיברו על פי רוב המבוגרים, כלומר הנסיכה ו"שלושת הידידים", ואילו אני והנסיך והנסיכה הצעירים השחלנו מילה משלנו רק לעתים נדירות. בעיקר השכלנו, ולכבודם של המבוגרים מאיתנו ייאמר שהיה מה ללמוד מהם – ובייחוד מהדיפלומט, אשר עורר בנו פליאה בהערותיו דקות ההבחנה.

נהניתי מאהדתו, אף על פי שאינני יודע במה זכיתי. בעצם, אני מחויב להאמין שהוא לא החשיב אותי יותר מהאחרים, בעיניו כל "אנשי הספרות" היו "מאותו שורש". הוא נהג לומר בבדיחות הדעת: "גם הטוב בנחשים עודנו נחש."19

דעתו זו היא ששימשה עילה למקרה הנורא שעמד להתרחש.

פרק אחד עשר

הנסיכה, ששמרה על נאמנות סטואית לידידיה, לא רצתה שהגדרה כוללנית ממין זה תחול גם על הגברת ז'אנליס ועל "פליאדת הנשים" שהסופרת פרשה עליה את חסותה. ובכן, כשהתכנסנו בביתה של הגבירה הנכבדה הזאת כדי לחגוג בצניעות את ערב השנה החדשה, נקשרה בינינו סמוך לשעת חצות השיחה הרגילה, שהועלה בה שוב שמה של הגברת ז'אנליס, והדיפלומט הזכיר את ההערה שלו ש"הטוב בנחשים עודנו נחש."

"אין כלל בלי יוצא מן הכלל," אמרה הנסיכה.

הדיפלומט ניחש מי נועד להיות היוצא מן הכלל ולא אמר דבר.

הנסיכה לא התאפקה, הגניבה מבט לכיוון דיוקנה של ז'אנליס ואמרה:

"איזה מין נחש היא!"

אולם הדיפלומט הבקי בהוויות העולם היה בשלו: הוא נופף קלות באצבעו וחיוך קל נגע בשפתיו – האיש לא האמין לא לבשר ולא לרוח.

כדי להכריע במחלוקת היו נחוצות בבירור הוכחות, ושיטת הפנייה לרוח היתה עשויה להיות כאן לעזר.

מצב הרוח בחברה המצומצמת שלנו הלם מאוד ניסויים מעין אלה. בעלת הבית הזכירה לנו תחילה את מה שידענו על אמונותיה, ואחר כך הציעה שנערוך ניסוי.

"אני טוענת," אמרה, "שגם אדם שנטפל לקטנות לא ימצא אצל ז'אנליס שום דבר שלא תוכל לקרוא בקול הנערה התמימה ביותר, ותכף נבדוק זאת."

שוב, כמו בפעם הראשונה, היא הניפה את זרועה אל הכוננית התלויה מעל למקום הימצאה, לקחה לידה כרך אקראי – ופנתה לבתהּ:

"ילדתי! פתחי וקראי לנו את הכתוב בעמוד הזה."

הנסיכה הצעירה צייתה.

כולנו לבשנו ארשת של ציפייה כבדת ראש.

פרק שנים עשר

אם הסופר מתחיל לתאר את מראה הדמויות שהציג בסוף סיפורו, הוא ראוי לגנאי, אבל אני כתבתי את הזוטה הזאת כך, שלא יהיה אפשר לזהות בה איש. לכן לא נקבתי כלל בשמות ולא התוויתי שום דיוקנאות. שרטוט דיוקנה של הנסיכה הצעירה היה עלול בכל מקרה להיות מעל לכוחותי, שכן היא היתה בהחלט מה שקרוי "מלאך בשר ודם". ואשר לטוהרהּ ולתוּמהּ בכליל שלמותם – טיבם היה כזה, שאפשר היה להטיל עליה אפילו את פתרון הבעיה התיאולוגית הקשה עד בלי די, שעליה התווכחוBernardiner und Rabiner  אצל היינה.20 כמובן, על הנפש הזאת, שאינה נגועה בשום חטא, היה צריך להעיד דבר מה נעלה יותר מהעולם ומיצריו.21 בתום האופייני ובר' מתגלגלת בחינניות קראה הנסיכה את זיכרונותיה המעניינים של Genlis על זִקנתה של madame Dudeffand,22 הרשימה עסקה בג'יבוֹן23 השמן, שהמליצו עליו לסופרת הצרפתייה בתור מחבר מפורסם. ז'אנליס, כידוע, עמדה עד מהרה על טבעו ולעגה בארסיות לצרפתים, שהלכו שבי אחר המוניטין המצוצים מן האצבע של נוכרי זה.

בהמשך אני מצטט מתוך תרגום ידוע מהמקור הצרפתי, שקראה הנסיכה הצעירה אשר היתה מסוגלת להכריע בוויכוח בין "Bernardiner und Rabiner".

"ג'יבון קטן קומה, שמן להפליא ויש לו פנים מעוררות השתאות ביותר. אי-אפשר להבחין בשום תו בפנים האלה. אין רואים כלל לא את האף, לא את העיניים ולא את הפה; שתי לחיים שמנות, עבות, המזכירות השד יודע מה, בולעות הכול… הן התנפחו כל כך, עד שחרגו לגמרי מכל תוֹאַם שהיה עשוי להיות מהוגן ולו במידה כלשהי גם כשבלחיים הגדולות ביותר מדובר; לכל מי שראה אותן לא נותר אלא להתפלא, מדוע מקום זה קבוע שלא במקומו. הייתי מאפיינת את פניו של ג'יבון במילה אחת, אילו רק היה אפשר לבטא מילה כזאת. לוֹזֶן,24 שהיה מיודד מאוד עם ג'יבון, הביאו פעם לביתה של Dudeffand. אז כבר היתה M-me Dudeffand עיוורת ונהגה למשש בידיה את פניהם של בני אדם יוצאים מגדר הרגיל שהוצגו בפניה. כך היתה מאמצת לה תפישה נכונה למדי על תווי פניו של המכר החדש. במקרה של ג'יבון יישמה את אותה שיטת מישוש, וזה היה נורא. האנגלי ניגש לכורסה ובטוב לב מיוחד הגיש לה את פניו המדהימות. M-me Dudeffand קירבה אליו את ידיה והעבירה את אצבעותיה על הפנים הכדוריות. היא התאמצה למצוא במה להשתהות, אך זה היה בלתי אפשרי. אז הביעו פני הגבירה הזקנה ראשית תדהמה, אחר כך זעם ולבסוף היא משכה במיאוס את ידיה וקראה: 'איזה דבר גועלי!'"

פרק שלושה עשר

כאן בא הקץ לקריאה ולשיחת הידידים ולחגיגת השנה החדשה שציפינו לה. זאת, מפני שכאשר סגרה הנסיכה הצעירה את הספר ושאלה: "מה בדיוק היה נדמה ל-M-me Dudeffand?", היתה לפני אִמהּ הבעה איומה כל כך עד שהנערה פלטה צעקה, הליטה את עיניה בידיה וזינקה בבהילות לחדר הסמוך, שממנו הגיע לאוזנינו קול בכייה הגובל בהיסטריה.

האח רץ אל אחותו, ובו ברגע מיהרה לשם הנסיכה בצעדים רחבים.

נוכחותם של זרים לא היתה עתה במקומה, ולכן כל "שלושת הידידים" ואני הסתלקנו בחשאי תכף ומיד, ובקבוק האלמנה קְליקוֹ25 שהוכן לציון השנה החדשה נשאר עטוף במפית, אך לא נפתח.

פרק ארבעה עשר

התפזרנו מדוכדכים, אך רגשותינו לא כיבדו את הלבבות שלנו, שהרי אף שהקפדנו לשמור על ארשת פנים של רצינות מאומצת, בקושי יכולנו להסתיר את הצחוק שביקש להתפרץ מקרבנו. התכופפנו בשקידה יתרה כדי למצוא את הערדליים שלנו, מה שהיה הכרחי כי גם המשרתים התפזרו בגלל הבהלה שקמה בשל מחלתה הפתאומית של העלמה.

חברי הסנאט עלו אל הכרכרות שלהם, והדיפלומט עבר כברת דרך ברגל יחד איתי. הוא ביקש לשאוף אוויר צח ונדמה לי שעניין אותו לשמוע את דעתי חסרת המשמעות בשאלה מה היה עלול להצטייר לנגד עיני רוחה של הנסיכה הצעירה לאחר קריאת הקטע הידוע לנו מתוך חיבוריה של m-me  ז'אנליס.

אולם בהחלט לא העזתי להעלות שום השערות בנוגע לכך.

פרק חמישה עשר

מאז היום האומלל שבו אירע אותו מאורע, לא ראיתי עוד לא את הנסיכה ולא את בתהּ. לא יכולתי להרהיב עוז לבוא ולברכהּ לרגל השנה החדשה, אלא רק שלחתי לשאול לבריאותה של הנסיכה הצעירה, וגם זאת בהיסוס רב, כדי שלא יבינו את כוונתי הפוך מן הרצוי. ואילו ביקורי "קוֹנְדוֹלֵאַנְסִים"26 נראו לי דבר שכלל אינו במקומו.

המצב היה מטופש ביותר: הפסקת ביקורים פתאומית בבית מכרים היתה עלולה להתפרש כגסות רוח, אך גם להתייצב שם נראה מעשה לא הולם.

יכול להיות שלא צדקתי במסקנותי, אך הן נראו לי נכונות. ואמנם לא טעיתי, המהלומה שספגה הנסיכה בערב השנה החדשה מ"רוחה" של גברת ז'אנליס היתה קשה מאוד והיו לה תוצאות שאין לזלזל ברצינותן.

פרק שישה עשר

כחודש לאחר מכן פגשתי את הדיפלומט בשדרת נְייֶבְסקי. הוא היה חביב מאוד ונקשרה בינינו שיחה.

"מזמן לא ראיתי אותך," אמר.

"אין איפה להיפגש," עניתי.

"כן, איבדנו את ביתה הנחמד של הנסיכה הנכבדה, היא נאלצה לנסוע מכאן, המסכנה."

"מה פירוש לנסוע…" אני אומר. "לאן?"

"האם אינך יודע?"

"איני יודע שום דבר."

"הם נסעו כולם לחוץ לארץ, ואני מאושר מאוד שהצלחתי לסדר שם משרה לבנהּ. לא היה אפשר שלא לעשות זאת אחרי מה שקרה אז… איום ונורא! אומללה שכמותה, אתה יודע שעוד באותו הלילה היא שרפה את כל הווֹלוּמים שלה וניפצה לרסיסים את היד מטרקוטה – אם כי, נדמה לי, שרדה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. בכלל, אירוע לא נעים ביותר, אולם הוא משמש הוכחה טובה מאין כמוה לאמת גדולה אחת."

"אם תשאל אותי, אפילו לשתיים ושלוש אמיתות."

הדיפלומט חייך, הביט בי ישירות ושאל:

"אילו אמיתות?"

"ראשית, זה מוכיח שצריך קודם לקרוא את הספרים שאנחנו מעיזים לדבר עליהם."

"ושנית?"

"ושנית, שאין זה מן התבונה להשאיר נערה בחוסר ידיעה ילדי שכזה, שבו הוחזקה עד לאותו מקרה הנסיכה הצעירה; אחרת, היתה כמובן מפסיקה לקרוא על ג'יבון הרבה יותר מהר."

"ושלישית?"

"שלישית, שעל הרוחות אי-אפשר לסמוך בדיוק כמו על האנשים החיים."

"אתה שוגה בכול. הרוח מאמתת רק את דעתי-שלי, ש'גם הטוב בנחשים עודנו נחש'. זאת ועוד, ככל שהנחש יותר טוב, כן הוא יותר מסוכן, מפני שהוא שומר את הארס בזנבו."

אילו היתה סאטירה במקומותינו, הדבר היה עשוי לשמש לה עלילה יוצאת מן הכלל.

לצערי, באין לי שום כישרונות של סאטיריקן, אוכל למסור זאת אך ורק בצורת סיפור פשוט.

כי, נדמה לי, נשארה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. צה לרסיסים את היד מטרקוטהי.


*מתוך "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק / הנווד המוקסם – סיפורים" בהוצאת כרמל (2016)

למי אשׂיח יגוני?

דמדומים של ערב. על-יד פנסי הרחוב, שזה עתה הודלקו, מרחפים בעצלתיים פתיתי שלג גסים, לחים. הם מרפדים ברובד דקיק ורך את הגגות. את גבות הסוסים, את הכתפיים, הכובעים.

הרַכָּב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח רפאים. הוא התכרבל על דוכנו, ככל שגופו התיר לו, וקפא ללא זיע. דומה שאפילו יפול עליו גוש שלג גדול, לא יטרח לנערו… סוסתו לבנה ודוממת כמותו. בצורתה הזוויתית, בקפאונה, ברגלי-הכלונס שלה, היא מעלה על הדעת, אפילו מקרוב, דובשן דמוי-סוס בפרוטה. מן הסתם שקעה במחשבות. ברייה זו שניתקוּהּ מן המחרשה, מן הנופים האפורים שהורגלה אליהם, והטילוהּ אל המערבולת הזאת, שהבריות מתרוצצים בה רצוא ושוב, אל אורותיה המפלצתיים וסאונהּ העיקש, איך אפשר לה שלא תהיה שקועה במחשבות?…

שעה ארוכה אין יונה וסוסתו העלובה משׁים ממקומם. עוד לפני הצהריים יצאו מן החצר, ותכלית – אין. בתוך כך התעטפה העיר באפלולית של ערב. החיוורון של אורות הפנסים התחלף באורות שוקקים: סאון הרחוב מתגבר והולך.

– רַכָּב, לרחוב ויבורג – שומע יונה – רַכָּב!

יונה מרטיט ומבעד לעפעפיו דבוקי-השלג הוא רואה איש-צבא בסגין ובברדס.

– לרחוב ויבורג! – קורא שוב איש-הצבא – כלום נרדמת, או מה? לויבורג?

לאות הסכמה מותח יונה את המושכות ובתוך כך ננער השלג מכתפיו ומגב הסוסה שכבות-שכבות… איש-הצבא יושב במזחלת, ואילו הרַכָּב ממצמץ בשפתיו, משרבב צווארו כמין ברבור ומנפנף בשוטו, מתוך הרגל ולא מתוך הנחיצוּת דווקא. גם הסוסה דלת-המראה מותחת את צווארה, מעקמת את רגלי-הכלונס שלה וזזה בהיסוס ממקומה…

– לאן אתה נדחק, שֵׁד מיער! – שומע יונה מיד קולות מתוך ההמון הכהה הנע קדימה ואחורה – לאן נושאים אותך השדים? ימינה זוז, ימינה!

– לא למדת לנסוע! הטה ימינה! – כועס החייל.

רַכָּב של כרכרה מגדף מולו, והולך-רגל שהתחכך בסוסה כשעבר את הרחוב מביט בו בזעם ומנער את השלג משרוולו. יונה מתלבט על דוכנו כמי שהושיבוהו על מחטים. הוא שולח מרפקיו לצדדים ומפלבל בעיניו כאחוז בולמוס וכמי שאינו מבין להיכן נקלע ומה לו ולכל זה.

– כולם מנוולים, מה? – מתבדח איש הצבא – זוממים להתנגש בך, או להידרס תחת רגלי הסוסה; הכל כמו נדברו נגדך.

יונה מטה ראשו לעבר הנוסע. שפתיו נעות… רוצה הוא לומר משהו מן הסתם, אך לבד מחרחור צרוד אין גרונו משמיע דבר.

– מה? – שואל איש-הצבא.

פיו של יונה מתעקם לבת-צחוק. הוא מאמץ את גרונו ומצריד:

– ואצלי, אדון, הבן… משמע, מת אצלי הבן, השבוע.

– המ… וממה מת?

יונה מפנה שוב את גווֹ אל הנוסע ואומר:

– ומי יודע אותו! מן הסתם מקדחת… שלושה ימים שכב בבית-החולים ומת… רצון האל.

– פְּנה הצידה, בְּכוֹר שׂטנים – עולה גידוף מן העלטה – כלום נסתנוורת, כלב זקן? עיניים לו ולא יראה…

– סע, סע – דוחק הנוסע – מוטב שתאיץ בה! שכן, כך גם מחר לא נגיע!

הרַכָּב מותח שוב את צווארו, מתרומם ומניף את שוֹטוֹ בתנועה נטולת-חן. פעמים אחדות הוא מסב את פניו לעבר הנוסע, אך עיניו של זה עצומות וברי שאין לו רצון להקשיב.

לאחר שנפטר ממנו בויבורג, חונה יונה ליד מסבאה ומתכרבל שנית על דוכנו, ללא-ניע… שלג לח צובע שוב בלבן אותו ואת סוסתו. שעה עוברת, שעתיים…

שלושה צעירים עוברים על המדרכה, מקישים בערדליהם ומחליפים גידופים. שניים גבוהים וכחושים, השלישי גוץ וגיבן.

– רַכָּב! לגשר פוליצייסקי! – צועק הגיבן בקול סדוק – בעשרים פרוטות כל השלושה!

יונה מנער את המושכות וממצמץ בשפתיו. עשרים פרוטות – אינו מקח כדאי. אך מה לו למחיר עתה… פרוטה או מאה – מה אכפת? ובלבד שיהיו נוסעים… הצעירים נדחקים אל המושב, נדחקים ומקללים. שאלה התעוררה: מי יהיו השניים שיישבו מבין השלושה ומי יעמוד. לאחר שרבו והתקוטטו, חירפו וגידפו, נמנו וגמרו שהגיבן יעמוד, שכן הוא הקטן שביניהם.

– נו, עכשיו דְפוק בסוסה! – אומר הגיבן בקולו הסדוק, לאחר שניצב במזחלת והוא נושף בעורפו של יונה – דְפוק בלי רחמים! הכובע שלך, אחא – הוא מוסיף – בכל פטרבורג לא תמצא עלוב ממנו!

– גִי-י… גִי-י… – צוהל יונה – זה מה שיש…

– ככה, "מה שיש", ואתה דְפוק והאץ! כך תיסע כל הדרך? כן? על הצוואר דְפוק!

– ראשי מתבקע – אומר אחד הגבוהים – אתמול אצל הדוקמאסובים, ואסקה ואני רוֹקַנּוּ ארבעה בקבוקי קוניאק.

– למה לשקר, לא אבין! – זועף הגבוה השני – משקר כבהמה!

– כה יענישני אלוהים אם לא אמת בפי…

– אמת, כמו שהכינה משתעלת.

– גִי-י – צוהל יונה – אדונים עליזים!

– יקחו אותך השדים! – זועם הגיבן – תזוז כבר, כולירה זקנה שכמוך! כך נוסעים? ואתה הצְלף בשוט! הצְלף כהוגן!

יונה חש מאחוריו את גופו המפרכס של הגיבן ואת רטט קולו הסדוק. הוא שומע את הגידופים שמגדפים אותו, רואה אנשים, והרגשת הבדידות שהעיקה על חזהו הולכת ונמוגה אט-אט. הגיבן מוסיף לגדף עד שגרונו משתנק בקללה עסיסית ומסולסלת והוא נתקף בשיעול. הגבוהים פותחים בשיחה על פלונית, נאדיז'דה פטרובנה. יונה ממתין להפסקה קצרה בשטף דיבורם, ואז הוא נפנה אליהם וממלמל:

– ואצלי הבן… משמע, מת הבן אצלי השבוע!

– כולנו נמות… – נאנח הגיבן ומוחה את שפתיו אחרי פרץ השיעול – נו, דְפוק, דְפוק! איני יכול, רבותי, בשום פנים איני יכול להמשיך ולנסוע כך! מתי נגיע אתו סוף-סוף!

– ואתה תן לו עידוד, חבוט בצווארו!

– שמעת, כולירה זקנה, את צווארך אפצפץ; אנשים כמותך, אם בגינונים מהלכים עימם – אז מוטב ברגל, שמעת, מפלצת? או שמא מלים שלנו כקליפת השום בעיניך?!

יונה, יותר משחש את הטפיחה על עורפו, שומע אותה.

– גִי-י… – הוא צוהל – אדונים עליזים… אלוהים יתן לכם בריאות!

– רַכָּב, אתה נשוי? – שואל אחד הארוכים.

– אני, משמע? גִי-י… אדונים עליזים! אישה אחת יש לי עכשיו – אדמה רטובה… חִי-חוּ-חוּ. בור הקבר, משמע! הנה הבן – מת ואני חי… מין פלא שכזה: מלאך-המוות טעה בדלת… הלך אל הבן במקום שיבוא אלי…

ויונה פונה אל הנוסעים לספר להם כיצד מת הבן, אך בו ברגע נאנח הגיבן אנחת-רווחה ומודיע שהנה הגיעו למחוז-חפצם, השבח לאל. לאחר שקיבל את שׂכרו, עוד עוקב יונה שעה ארוכה אחרי חבורת ההוללים הנעלמת במבוי האפל של אחד הבתים.

שוב הוא גלמוד והדממה שבה ואופפת אותו. היגון שנמוג לרגע מעיק על חזהו ביתר שאת. עיניו, חרדות ומיוסרות, מתרוצצות על קהל העוברים-ושבים המהלכים משני צדי הרחוב: כלום בכל האלפים הללו לא יימצא אפילו אחד שיאזין לדבריו? אך ההמון נוהר על פניו ואין איש שישגיח בו וביגונו, יגון גדול, יגון ללא גבול, המבקש לפרוץ מחזהו ולהציף את כל העולם כולו. אלא שאין הוא נראה לעין, שהרי הסתגר בקליפתו המצומצמת, ואפילו תבקשנו בנרות, ובצהרי-יום – לא תמצאנו.

יונה רואה את החצרן מחזיק בידיו איזה צרור, ומנסה לקשור עמו שיחה.

– מה השעה, רחימאי? – הוא שואל.

– השעה עשר… ואתה, מה אתה עומד כאן? עבור וסע!

יונה נוסע דרך של פסיעות אחדות, מתכרבל ומתמכר ליגונו… אין הוא רואה עוד טעם לפנות לבריות. אולם לא עברו חמש דקות וכבר הוא מזדקר ומטלטל את ראשו כאילו עברוֹ כאב עז. הוא מנער את המושכות בכוח… כשל כוח סבלו.

"אל חצר העגלונים, אל החצר!" – הולמת בו המחשבה.

הסוסה העלובה, פתחה במרוצה כאילו ירדה לסוף דעתו, לא עברו שעה ומחצה ויונה כבר יושב ליד תנור גדול מטונף. על התנור, על הרצפה ועל הספסלים, שרועים בני-אדם ונוחרים. האוויר דחוס ומחניק… יונה מביט על הישנים, מתגרד ומצֵר על שהקדים לשוב…

"אפילו כדי שיבולת-שועל לא השְׂתכרתי – הוא מהרהר – הנה מזה היגון; והרי איש בקי במלאכתו… כאשר הוא עצמו אוכל לשובע ואף סוסו כך – הדאגה ממנו והלאה…"

באחת הפינות מתרומם רַכָּב, מן הצעירים, מחכך בגרונו, רדום, ומושיט יד לעבר דלי המים.

– צמאון אחז בך, מה? – שואל יונה.

– אכן, צמאון!

– שיהיה לך לרוויה… ואילו אצלי, אחא, מת הבן… אולי שמעת? בבית-החולים מת, עוד לא עבר מאז שבוע… והרי לך סיפור!

יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו, אך אינו רואה כלום. הבחור כבר כיסה את ראשו ונרדם. הזקן גונח ומתגרד… כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה. כבר עבר כמעט שבוע מיום שמת הבן ועדיין לא דיבר כהלכה עם שום איש… צריך לשוחח שיחה של טעם, על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון… לספר איך חלה הבן, איך סבל, ומה אמר לפני מותו, ואיך מת… צריך לתאר את ההלוויה, את הנסיעה לבית-החולים, כדי לקחת את בגדי הנפטר. בכפר נשארה הבת – אניסיה… גם עליה יש לדבר, וכי חסרים עניינים לדבֵּר? והשומע – עליו מוטל להיאנח, לגנוח בהסכמה, לספוד… ומוטב אפילו לספֵּר לנשים. הגם שֶׁפְּתיוֹת הן; די במלה או שתיים, וכבר הן שופכות דמעות כמים.

"אלך להעיף מבט בסוסה," מהרהר יונה, "השינה לא תברח… עוד אספיק לישון די והוֹתר…"

הוא מתלבש והולך לאוּרווה. מחשבותיו סבות סביב שיבולת-שועל, סביב שחת ומזג-האוויר… אין הוא מסוגל לחשוב על בנו בזמן שהוא שרוי ביחידות… לדבֵּר בו באזני אדם אחר – אפשר, אך אם ינסה לבדו לחשוב עליו, לְשַׁוּוֹת דמותו לנגד עיניו – בכך אין הוא מסוגל לעמוד בגלל החרדה הממלאת את לבו.

– לועסת, מה? – שאל יונה את סוסתו, כשהוא מבחין בברק עיניה – לעסי לך בתיאבון. אם לא השׂתכרנו כדי שיבולת-שועל, נאכל שחת… אכן כבר זקנתי לעבודת עגלונים… מלאכה נאה היא לַבן… הוא היה עגלון אמיתי… לוּ אך נשאר בחיים…

יונה שותק רגע ומוסיף:

– כן, כן, קשישי, לא עוד עמנו קוזמה יוניץ'… שבק חיים לכל חי… מת לו סתם כך וחסל… הנה, נניח שסייח יש לך, ואַת לאותו סייח – אמו-הורתו… ופתאום נופח הסייח את נִשמתו… כלום לא חבל?

הסוסה לועסת, מקשיבה ונושפת על ידי בעליה… ויונה נסחף אחר דבריו ומספר, מספר הכל…


*מתוך הקובץ "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.

"פאוול וסיליץ', הגיעה איזו גברת, מבקשת לראות אותך," הודיע לוקה. "שעה שלמה היא מחכה…"

פאוול וסיליץ' זה עתה סיים את ארוחת הבוקר. כששמע על הגברת עיווה את פניו ואמר:

"שתלך לעזאזל! תגיד שאני עסוק".

"זאת הפעם החמישית שהיא מגיעה, פאוול וסיליץ'. היא הבהירה שהיא מוכרחה לפגוש אותך… היא על סף בכי".

"המ… טוב, שתִכנס לחדר העבודה".

פאוול וסיליץ' לבש בעצלתיים חליפה, נטל נוצה ביד אחת ובשנייה – ספר, ובפנים המעידות על היותו שקוע בעיסוקים ניגש אל חדר העבודה. שם כבר המתינה לו האורחת – גברת שופעת ומדושנת בעלת פנים אדומים ובשרניים, במשקפיים, מראֶהָ מכובד ולבושהּ מהוגן בהפרזה (בשמלתה הותקנה הרחבה אחורית עם ארבעה שנצים, ועל ראשה התנוססה מגבעת גבוהה עם ציפור אדמונית). בראותה את בעל הבית פלבלה בעיניה ושילבה ידיה בתחינה.

"אתה ודאי לא זוכר אותי", פתחה בטנור גברי גבוה, בהתרגשות מורגשת. "אני… היה לי העונג להכיר אותך בבית משפחת חְרוּצְקִי… אני – מוּרַשְׁקִינָה1…."

"א-א-אה… הממ… שבי! במה אוכל לסייע?"

"הבט, אני… אני…" המשיכה הגברת בעודה מתיישבת והתרגשותה גוברת."אתה לא זוכר אותי… אני – מורשקינה… הבט, אני מעריצה גדולה של הכשרון שלך ותמיד קוראת את המאמרים שלך בעונג… אל תחשוב שאני מתחנפת – חס וחלילה – אני רק מגיבה על שהרווחת ביושר… אני תמיד, תמיד קוראת אותך! עולם הכתיבה, אפשר לומר, לא זר לי. אני עצמי, כלומר, מובן ש… איני מעזה להתכַּנות סופרת, אבל… יש גם טיפת דבש משלי בכוורת… הדפסתי בתקופות שונות שלושה סיפורים לילדים – מובן שלא קראת אותם… תרגמתי הרבה ו… ואחי המנוח עבד ב'עסק'".2

"כן, אז… אה… במה אוכל לסייע?"

"הבט… (מורשקינה זיגגה מבט והעלתה סומק) אני מודעת לכשרון שלך… להשקפות שלך, פאוול וסיליץ', והייתי מעוניינת לשמוע את דעתך, או, ליתר דיוק… לבקש עצה. אני, עלי לומר לך, pardon pour l’expression3. ילדתי בשעה טובה דרמה, ולפני שאשלח אותה לוועדת הצנזורה, רציתי לקבל את התרשמותך.

מורשקינה פשפשה בשמלתה בעצבנות, בהבעת ציפור לכודה, ושלפה מחברת רחבה ועבת-כרס.

פאוול וסיליץ' אהב רק את מאמריו שלו. כְּתָבִים זרים, שנאלץ לקרוא או לשמוע, עשו עליו תמיד רושם של קנה תותח המופנה היישר לפרצופו. בראותו את המחברת נבהל ואמר חיש מהר:

"טוב, תשאירי… אני אקרא".

"פאוול וסיליץ'!" אמרה מורשקינה בהתרפקות, בעודה מתרוממת וסופקת ידיה בתחינה. "אני יודעת שאתה עסוק… כל דקה יקרה לך מפז, ואני יודעת שבלבך אתה שולח אותי עכשיו לעזאזל, אבל… עשה עמי חסד, הרשה לי לקרוא עכשיו באוזניך את הדרמה שכתבתי… תהיה נחמד!

"הייתי שמח מאוד…" מלמל פאוול וסיליץ', "אבל, גברתי, אני… אני עסוק… אני עוד מעט… חייב לצאת".

"פאוול וסיליץ'!" גנחה האדונית ועיניה נמלאו דמעות. "אני מבקשת ממך קורבן! אני חוצפנית, מטרידנית, אבל נסה להפגין גדלוּת נפש! אני נוסעת מחר לקאזאן, והייתי רוצה לשמוע את דעתך היום. הענק לי חצי שעה מזמנך… חצי שעה בלבד! אני מתחננת!"

פאוול וסיליץ' היה סמרטוט בנשמתו ולא ידע לסרב. כשהיה נדמה לו שהאדונית עומדת לפרוץ בבכי ולרדת על ברכיה, הוא התבלבל ומלמל בפיזור דעת:

"נו, טוב, הואילי… אני אקשיב… חצי שעה, אני מוכן".

מורשקינה צווחה בשמחה, הסירה את המגבעת, התיישבה והתחילה לקרוא. תחילה סיפרה כיצד המשרת והמשרתת מצחצחים חדר אורחים גדול ומשוחחים ארוכות על הגברת אנה סרגייבנה, שיסדה בכפר בית-ספר ובית-חולים. כשהמשרת יצא, המשרתת פצחה במונולוג על כך שההשכלה היא אור והבורות – חושך. אחר-כך החזירה מורשקינה את המשרת לחדר האורחים והכריחה אותו לגולל מונולוג ארוך על האדון הגנרל שלא מקבל את תירוצי בתו ומתכנן להשיא אותה לאציל נמוך דרגה ובעל ממון ומגיע למסקנה שגאולת העם נעוצה בנוכלות מופתית. לאחר מכן, כשהמשרתים יוצאים, מופיעה גברת המודיעה לקהל שלא ישנה כל הלילה מכיוון שהרהרה בוולנטין איוונוביץ', בנו של המורה העני, שמסייע לאביו החולה ללא כל תמורה. ולנטין חקר את כל המדעים כולם, אך אינו מאמין לא בחברוּת, גם לא באהבה, ובהיותו משולל מטרה בחייו הוא משתוקק למות, ומשום כך היא, הגברת, מוכרחה להצילו.

פאוול וסיליץ' הקשיב ונזכר בעצב בספרו שלו. הוא הפנה מבט כעוס אל מורשקינה וחש כיצד חובט הטנור הגברי שלה על עור התוף שלו, לא הבין דבר וחשב: "השד הביא אותך אלי… רק השטויות האלה היו חסרות לי!.. מה אני אשם שכתבת דרמה? אלוהים, כמה שהמחברת הזאת עבה! איזה עונש!"

פאוול וסיליץ' הביט על הקיר שעליו התנוסס דיוקן אשתו ונזכר שאשתו ביקשה ממנו לקנות ולהביא אל בית הקיץ ארבעה מטרים של סרטי בד מקושטים, חריץ גבינה ומשחת שיניים.        

"אסור לי לאבד את דוגמת הבד", חשב. "לאן דחפתי אותה? אולי בג'קט הכחול… זבובים מנוולים הספיקו בכל זאת לנקד את דיוקן אשתו. אני חייב להורות לאולגה לנקות את הזכוכית… היא כבר בתמונה 12, זה אומר שתיכף סוף המערכה הראשונה. הייתכן שבחום כמו זה, ועוד עם הררי משמנים כמו שיש לבהמה הזאת, אפשר בכלל לקבל השראה? במקום לכתוב דרמות, מוטב שהיית בולעת מרק אוֹקְרוֹשְׁקָה4 קר ונרדמת במזווה…" 

"האם אינך סבור שהמונולוג הזה ארוך מעט?" שאלה לפתע מורשקינה והרימה את עיניה.

פאוול וסיליץ' לא הקשיב למונולוג. הוא התבלבל ואמר בנימה מלאת אשמה, כמו לא הגברת אלא הוא עצמו כתב את המונולוג הזה:

"לא, לא, בכלל לא… נחמד מאוד…"

מורשקינה זרחה מאושר והמשיכה לקרוא:

"אנה.            האנליזה חיסלה אותך. מוקדם מדי הפסקת להקשיב ללבך וסמכת על קול ההיגיון.

ולנטין.          מה זה לב? זה מושג אנטומי. אני לא מקבל אותו כאיבר סמלי המייצג את הרגשות.

אנה (נבוכה).    ואהבה? גם היא מוצר של שילוב רעיונות? אמור לי בכנות: אהבת פעם?

ולנטין (מריר).  בל נחטט בפצעים ישנים שטרם הגלידו. (פאוזה) במה את מהרהרת?

אנה.             נדמה לי שאינך מאושר".  

במהלך התמונה ה-16 פיהק פאוול וסיליץ' ובשגגה הפיק בשיניו צליל, הדומה לזה שמשמיעים כלבים כשהם לוכדים זבובים. הוא נבהל מהצליל הבלתי מהוגן וכדי להסוותו שיווה לפניו הבעת התמוגגת מלאת ריכוז.

"תמונה 17… מתי הסוף?" חשב. "הו, אלוהים שישמור! אם העינוי הזה יימשך עשר דקות נוספות, אני אצרח הצילו… בלתי נסבל!"

אך הנה לבסוף הגבירה הגברת את קצב הקריאה והרימה את קולה וקראה: "מסך!"

פאוול וסיליץ' נאנח בהקלה והתכוון להתרומם, אך מורשקינה מיד העבירה עמוד והמשיכה לקרוא.

"מערכה שנייה. על הבמה – שביל בכפר. מימין: בית-ספר, משמאל: בית-חולים. על המדרגות לבית-החולים יושבים כפריים וכפריות".

"סליחה…" קטע אותה פאוול וסיליץ', "כמה מערכות בסך הכול?"

"חמש", ענתה מורשקינה ומיד המשיכה במהרה, כמתוך חשש שהמאזין יקום וילך: "מחלון בית-הספר מביט ולנטין. בעומק הבמה כפריים נושאים זוטות אל בית המרזח".

כמובל לגרדום היודע שאין סיכוי לחנינה המתין פאוול וסיליץ' לסוף, משולל כל תקווה, ורק ניסה שעפעפיו לא ידבקו זה לזה ושהבעת הריכוז לא תִשמט מפניו… העתיד, שבו תסיים האדונית את הדרמה ותלך, נראה כל כך רחוק בעיני רוחו, שהוא אפילו לא חשב עליו.   

"טרו-טו-טו…" נשמע קולה של מורשקינה באוזניו."טרו-טו-טו… זזז…"

"שכחתי לשתות אבקת סודה", חשב. "על מה אני בעצם? כן, על הסודה… יש סיכוי גבוה שאני סובל מדלקת בקיבה… מפליא: סמירנובסקי יום שלם בולע וודקה ואין לו אפילו צרבת… ציפור קטנה התיישבה על החלון… דרור…"

פאוול וסיליץ' השתדל לגבור על הכוח המדביק את עפעפיו, פיהק בלי לפתוח את הפה והביט במורשקינה. דמותה התערפלה, התנדנדה למול עיניו, ראשה התפצל לשלושה ונתקע בתקרה…

"ולנטין.                   לא, תרשי לי לנסוע מפה…

אנה (בפחד).              למה?

ולנטין (הצידה).          היא החווירה! (לאנה) אל תכריחי אותי להסביר מה הסיבה. אני אמות לפני שתגלי את האמת.

אנה (בתום פאוזה).      אתה לא יכול לעזוב…"

מורשקינה הלכה ותפחה, הלכה והתנפחה ונמהלה באוויר האפור שבחדר העבודה. רק פיה הנע נראה לבדו. אחר כך היא קמה לפתע, קטנה כמו בקבוק, התנודדה, והתרחקה עם השולחן אל עומק החדר…

"ולנטין (עם אנה בזרועותיו). את הקמת אותי לתחייה, הצבעת על מטרת החיים! את חידשת אותי, כמו שגשם אביבי מחדש את האדמה המתעוררת! אבל… זה מאוחר, מאוחר מדי! תוגה חשׂוכת מרפא מנקבת את חזי…"

פאוול וסיליץ' נרעד ונעץ במורשקינה עיניים אטומות מתשישות. במשך דקה בהה בה ללא ניע, כאוויל…

"תמונה 11. אותן דמויות. הברון ושוטר בליווי עדים… 

ולנטין.          קחו אותי!

אנה.             אני שלו! קחו גם אותי! כן, קחו גם אותי! אני אוהבת אותו, אוהבת, יותר מאשר את החיים! 

ברון.             אנה סרגייבנה, אם את עושה את זה, את הורגת את אבא שלך…"

מורשקינה שוב החלה לתפוח… פאוול וסיליץ' בחן זאת בפראות והתרומם, צרח בקול עמוק ולא טבעי, נטל את משקולת הנייר הכבדה מהשולחן ובלי להכיר במעשיו הנחית אותה בכל הכוח על ראשה של מורשקינה…

"הַסגירו אותי, רצחתי אותה!" הוא אמר כעבור דקה למשרתים שהגיעו בריצה.

המושבעים הסכימו פה אחד שהוא זכאי.


∗הסיפור לקוח מתוך "מהתלות", מאת אנטון צ'כוב, תירגם מרוסית רועי חן, הוצאת כרמל, 2016

*דימוי: יוג'ניה לולי

באותו יום נורא שאירע בו אי הצדק העולמי, ועל הגולגותא נצלב ישוע הנוצרי בין שודדים – באותו יום כבר משעות הבוקר המוקדמות ביותר, נתקף הסוחר הירושלמי בן-טוביה בכאב שיניים בלתי נסבל. זה התחיל ערב קודם לכן: כאב עמום בלסת הימנית, ושן אחת, האחרונה לפני שן הבינה, כמו התרוממה, ולכשנגעה בה הלשון, הפיקה תחושת כאב עמומה. אבל אחרי האוכל שכך הכאב בשן לגמרי, ובן-טוביה שכח ממנה לחלוטין ונרגע, הוא עשה עסקה רווחית ביום ההוא, החליף את החמור הזקן שלו באתון צעירה וחזקה, ועל כן היה עליז מאוד ולא הקדיש תשומת לב לסימנים מבשרי רעה.

ושנתו היתה טובה מאוד וחזקה, אבל ממש לפני עלות השחר, החל דבר מה לטרוד את מנוחתו, כאילו מישהו קרא לו באיזה עניין חשוב מאוד, וכשהתעורר בן-טוביה בזעף, כאבו שיניו. הן כאבו בגלוי ובזדון, בכל עוצמת החדות של כאב קודח. וכבר לא היה אפשר להבין אם כאבה אותה השן מאמש, או שמא הצטרפו אליה גם אחרות: הפה והראש נמלאו בתחושה הנוראה של הכאב, כאילו הכריחו את בן-טוביה ללעוס אלף מסמרים חדים מלוהטים. הוא לגם לגימת מים מכד חרס, ולרגע שככה חריפות הכאב, השיניים התעוותו והתנודדו כגלים, והתחושה היתה נעימה אפילו, בהשוואה לקודמתה. בן-טוביה נשכב שוב, נזכר באתון החדשה וחשב כמה היה מאושר אילולא השיניים האלה, ורצה להירדם. אבל המים היו חמים, וכעבור חמש דקות הכאב חזר, עז משהיה. ובן-טוביה התיישב על המיטה והתנדנד כמטוטלת. כל פניו התכרכמו והתרכזו אל אפו הגדול, ועל האף, שהחוויר מייסורים, קפאה טיפת זיעה קרה. כך, מתנדנד ונאנק מכאב, פגש את קרני השמש הראשונות, את אותה שמש שנידונה לראות את גולגותא ושלושת הצלבים ולדעוך מאימה ומצער.

בן-טוביה היה איש טוב לב, שלא אהב חוסר צדק, אבל כשהתעוררה אשתו, אמר לה דברים רבים שאינם נעימים, בפה שבקושי נפתח, והתלונן שהותירו אותו לבד, כמו תן, ליילל ולהתפתל מייסורים. אשתו קיבלה בהכנעה את תלונות השווא, מאחר שידעה שאינן יוצאות מלב רע, והביאה לו שלל תרופות טובות: גללי חולדות מטוהרים, שיש להצמידם ללחי, חליטת עקרבים ושבר אבן מקורית מלוחות הברית ששבר משה. גללי החולדות הקלו מעט את הכאב, אבל לא לזמן רב. כך גם החליטה והאבן, אבל בכל פעם, אחרי הקלה קצרת מועד, חזר הכאב בעוצמה חדשה. וברגעי המנוחה הקצרים התנחם בן-טוביה במחשבה על האתון וחלם עליה, וכשהחמיר המצב נאנק, רגז על אשתו ואיים שירסק לעצמו את הראש באבן אם לא ישקוט הכאב. וכל העת צעד מפינה לפינה על הגג השטוח של ביתו, מתבייש להתקרב לקצה החיצוני, משום שראשו כל כולו היה עטוף במטפחת כמו של אישה. כמה פעמים הגיעו בריצה ילדים וסיפרו לו בקולות נחפזים על ישוע מנצרת. בן-טוביה נעצר, הקשיב להם לרגע בפנים מכורכמות, אבל אז, רקע ברגלו בכעס וגירש אותם: הוא היה איש טוב לב ואהב ילדים, אבל כעת התרגז שהם מציקים לו בכל מיני זוטות.

נוסף על כך, ההמונים הרבים שהתאספו ברחובות ועל גגות שכנים, גם זה לא היה נעים. הם לא עשו דבר, והתבוננו בסקרנות בבן-טוביה העטוף במטפחת, כמו אישה. ועודו מתכונן לרדת למטה, אמרה לו אשתו:

"תראה, הנה מובילים שודדים. אולי זה יסיח את דעתך."

"עזבי אותי, בבקשה. האם אינך רואה כמה אני סובל?" ענה בן-טוביה ברוגז.

אבל במילים של אשתו נשמעה הבטחה עמומה, שכאב השיניים יכול לעבור, והוא פסע בחוסר חשק אל המעקה. הוא הטה את ראשו, עצם עין אחת, תמך בלחיו בידו ובארשת פנים של בכי וגועל הביט מטה.

במעלה הרחוב הצר נע באי סדר עדר המונים עצום, אפוף אבק וצעקות בלתי פוסקות. במרכז נעו העבריינים, כפופים תחת עול הצלבים, ומעליהם הסתלסלו כנחשים שחורים מגלביהם של החיילים הרומים. אחד מהם – בעל שיער ארוך בהיר, לבוש מעיל קרוע מכוסה דם – מעד על אבן שנזרקה לרגליו ונפל. הצעקות נהיו רמות יותר וההמון, כמי ים צבעוניים, סגר על הנופל. בן טוביה נרעד לפתע מהכאב – הוא חש כאילו מישהו נעץ מחט מלוהטת לתוך השן וסובב אותה – הוא נאנח: "אוו-או-או", וזז מהמעקה, נגעל אדיש ורוטן.

"כמה הם צועקים!" אמר בקנאה, מדמיין פיות פעורים לרווחה ובהם שיניים חזקות ולא כואבות, ואיך היה צועק בעצמו, לו היה בריא. ומהדמיונות הללו  השתולל הכאב בפראות, והוא נענע בראשו העטוף במהירות מצד לצד וגעה: "מו-וו-ו…"

"מספרים שהוא ריפא עיוורים," אמרה אשתו, בלי לזוז מהמעקה, והשליכה אבן למקום שבו נע באיטיות ישוע, שהוקם על רגליו במגלבים.

"כמובן! חבל שלא ריפא את כאב השיניים שלי," ענה בלגלוג בן טוביה, והוסיף במורת רוח: "כמה אבק הם עושים! ממש כמו עדר! צריך לגרש את כולם במקל! תורידי אותי למטה, שרה!"

אשתו צדקה: מופע הראווה הסיח מעט את דעתו של בן טוביה, ואולי פעלו סוף סוף גללי החולדות, והוא הצליח להירדם. וכשהתעורר כמעט נעלם הכאב, ורק בלסת ימין היתה נפיחות קלה, כל כך קלה, שבקושי ניתן היה להבחין בה. אשתו אמרה שלא מבחינים כלל, אבל בן-טוביה חייך כממתיק סוד: הוא ידע כמה טובת לב אשתו, וכמה היא אוהבת לומר דברים נעימים. שָכן הגיע לביקור, שמואל הבורסקאי, ובן-טוביה ניגש להראות לו את האתון שלו, והקשיב בגאווה למחמאות שהרעיף עליו ועליה.

לאחר מכן, לבקשתה של שרה הסקרנית, הלכו שלושתם לגולגותא להסתכל על הצלובים. בדרך סיפר בן-טוביה לשמואל הכול מההתחלה, כיצד החל לחוש כאב עמום בלסת הימנית אתמול, והתעורר אחרי כן בלילה מכאב איום ונורא. לשם המחשה העמיד פני קדוש מעונה, עצם את עיניו, נענע את ראשו מצד לצד, ושמואל השֹב הנהן בהשתתפות ואמר:

"אי-אי-אי! איזה כאב!"

האישור מצא חן בעיני בן-טוביה והוא חזר על הסיפור בשנית, ואחר כך סיפר שוב על זמנים עברו שבהם נפגעה השן הראשונה, בצד שמאל למטה. כך, תוך שיחה ערה הגיעו שניהם לגולגותא. השמש, שנידונה להעיר את העולם ביום הנורא הזה, כבר שקעה מעבר לגבעות המרוחקות ובמערב דלק פס אדום-ארגמני, כמו עקבות דם. על רקע הפס נראו צלליות מטושטשות של הצלבים, ולמרגלות הצלב האמצעי הבליחו דמויות מעורפלות כלשהן, כורעות ברך.

המון העם התפזר זה מכבר; נהיה קריר, ואחרי מבט חטוף אל הצלובים, שילב בן-טוביה את זרועו בזרוע של שמואל, והפנה אותו בזהירות לכיוון הבית. הוא הרגיש שדבריו רהוטים במיוחד, ורצה לגמור לספר על כאב השיניים. כך צעדו להם, ובן טוביה, מעודד מההנהונים ומקריאות השתתפות של שמואל, עטה ארשת של ייסורים, נד בראשו, נאנח במיומנות – ומן הגאיות העמוקים במישורים הרחוקים השרופים, קם הלילה השחור, כמו רצה להסתיר מעיני השמים את פשעה הנורא של האדמה.  


*דימוי: Jesus everywhere

סיפור דמיוני

א

אני אדם מגוחך. הם קוראים לי עכשיו משוגע. כינוי זה עשוי היה להתפרש כהעלאה בדרגה, לולא נותרתי עבורם אותו מגוחך כקודם. אבל עכשיו כבר אינני כועס, עכשיו הם כולם חביבים עלי, ואפילו כאשר הם צוחקים לי – גם אז איכשהו חביבים הם עלי במיוחד. אני עצמי הייתי יכול להצטרף לצחוקם, לא עלי כמובן, אלא מאהבה אליהם, אלמלא היה עצוב כל-כך להביט בהם. עצוב משום שאינם יודעים את האמת, ואילו אני יודע. אוֹח, כמה קשה ליחיד לדעת את האמת! אבל הם אינם מבינים זאת, לא, אינם מבינים.

קודם סבלתי מאוד מכך שנחשבתי למגוחך. לא נחשבתי, אלא הייתי. תמיד הייתי מגוחך, ואני יודע זאת אולי מעצם יום הולדתי. מכל מקום, מאז היותי בן שבע ידעתי שאני מגוחך. אחר-כך למדתי בבית-הספר, ואחר-כך באוניברסיטה, ומה אם כן? – ככל שהרביתי ללמוד, כן השכלתי לדעת שאני מגוחך. וכך אפוא כל המדע האוניברסיטאי לא נועד בסופו של דבר אלא להוכיח ולהבהיר לי, ככל שהתעמקתי בו, שאני מגוחך. בדומה למה שאירע בלימודים אירע בחיים. שנה-שנה גדלה והתעצמה בי הכרתי שמראִי מגוחך מכל בחינה שהיא. התבדחו עלי הכול ותמיד. אבל איש מהם לא ידע ולא ניחש שאם יש מישהו בארץ היודע יותר מכול שאני מגוחך, הרי זה אני עצמי. והנה היה בכך עלבון רב, באי ידיעתם זאת, אבל כאן האשמה הייתה כולה בי: תמיד הייתי כה גאה, עד שלעולם, בעד כל הון שבעולם, לא רציתי להודות בכך בפני איש. גאווה זאת גדלה בי במרוצת השנים, ואילו קרה המקרה והייתי מואיל להתוודות באקראי לפני מי שלא יהא כי אני מגוחך, הרי דומני שעל אתר, באותו הערב עצמו, הייתי מרסק את ראשי באקדח. הו, עד מה סבלתי בנעורי מחשש שלא אחזיק מעמד, ולפתע, איכשהו, אגלה זאת בעצמי לחברים. אבל משהפכתי לאיש צעיר, ומשנתבררה לי מדי שנה בשנה ביתר תוקף איכותי הנוראה, משום מה נעשיתי יותר רגוע. אכן משום מה, ועד עצם היום הזה אינני מסוגל להסביר מדוע. ייתכן כי מפני שבנפשי נתגדל עצב נורא בתנאים מסויימים שהיו כבר למעלה מכוח סבלי: דהיינו, הגעתי לכלל מסקנה שבעולם הכול היינו-הך. מוקדם מאוד התחלתי לחוש בזאת, אבל השכנוע המלא בא בשנה האחרונה, כמו לפתע פתאום. פתאום הרגשתי כי היינו-הך לי אם יתקיים העולם, או אם בשום מקום לא יהיה שום דבר. התחלתי לשמוע ולחוש בכל ישותי כי שום דבר אינו קיים בחיי. תחילה דימיתי שלעומת זה היה קיים הרבה לפני כן, אבל אחר-כך נוכחתי שגם קודם לא היה כלום, ורק נדמָה שיש. אט-אט השתכנעתי שלעולם לא יהיה כלום. אזי חדלתי פתאום לכעוס על אנשים וכמעט חדלתי להבחין בהם. אמת, זה התגלה אפילו בזוטות של כלום: למשל, קרה שהלכתי ברחוב ונתקלתי באנשים. ולא משום שהייתי שקוע במחשבות: על מה היה לי לחשוב? חדלתי אז לחשוב לחלוטין: היה לי היינו-הך. לא שהייתי לי תשובה לכל השאלות; אוֹה, לא פתרתי ולוּ אחת מהן, ועד מה רבות היו! אבל נעשה היינו-הך, וכל השאלות רחקו ונגוזו.

והנה, זה היה רק לאחר שכבר נתוודעתי לאמת, ונתוודעתי לה בנובמבר שעבר, בדיוק בשלושה בנובמבר, ומאז זכור לי כל הרף רגע שלי. היה זה בערב קודר, קודר ביותר, ככל שעשוי להיות. חזרתי אז הביתה בשעה אחת-עשרה בערב, ואכן, זכור לי כי חשבתי אז שלא יעלה על הדעת זמן קודר מזה. אפילו מן הבחינה הפיסית. גשם ירד כל היום, והיה זה גשם קר וקודר מאין כמותו, ואפילו איכשהו גשם איום, אני זוכר זאת בתחושת איבה גלויה לבני-אדם. וכאן פתאום, בשעה אחת-עשרה, פסק, והתחילה לחות נוראה, כבדה יותר וקרה יותר מאשר בשעת הגשם. מכל עבר התאדה מין אד, מכל אבן מרצפת, ומכל סמטה אם הצצת לעומקה מן הרחוב ככל שעינך משגת. דימיתי פתאום שאם יכבה אור-הגז סביב, יהיה הכול מעודד יותר, ואילו באור-הגז הכול נוּגֶה ללב יותר מפני שהוא מאיר כל זאת. אני ביום הזה לא אכלתי כמעט כלום, ומשעת-ערב מוקדמת ישבתי אצל מהנדס אחד שעמו הסבו עוד שני ידידים. שתקתי כל הזמן, והסתבר שנמאסתי עליהם. הם דנו במשהו שנוי במחלוקת, ופתאום אפילו התרתחו. אבל ניכר שהיה להם היינו-הך. ראיתי זאת. הם התרתחו סתם כך. פתאום אמרתי להם: "רבותי, הלא בעצם היינו-הך לכם." הם לא נעלבו, אלא פרצו בצחוק עלי. זאת משום שאמרתי מה שאמרתי בלי שום כוונה לנזוף בהם, ופשוט משום שהיה לי היינו-הך. הם אף נוכחו לדעת שהיינו-הך לי, ולבם עלץ.

כשנתתי דעתי ברחוב על אור-הגז, הצצתי בשמים. השמים היו קודרים מאוד, אבל אפשר היה להבחין בבירור בקרעי-עננים, וביניהם בכתמים שחורים של תהום רבה. פתאום הבחנתי באחד הכתמים הללו בכוכב זעיר, ומבטי רותק אליו. זאת משום שכוכב זעיר זה עורר בי מחשבה: בלילה הזה החלטתי להתאבד. החלטתי על כך בתוקף עוד לפני חודשיים, וככל שהייתי עני, קניתי אקדח משובח, ובאותו היום עצמו טענתי אותו. אבל חלפו כבר חודשיים, ועוד מונח במגירה; כי היה לי היינו-הך כדי כך, שרציתי לבסוף להמתין לרגע שבו לא יהיה לי כה היינו-הך. למה כך – אינני יודע. ובזה האופן, בחודשיים אלה, בשובי הביתה מדי לילה, חשבתי שאירֶה בעצמי. המתנתי בלא הרף לָרגע. כוכבון זה נטע בי את המחשבה, והנחתי כי זה יהיה בהחלט הלילה. ומדוע נטע בי הכוכבון את המחשבה – אינני יודע.

והנה, כשהבטתי בשמים, תפסה במרפקי פתאום הילדה הזאת. הרחוב היה כבר ריק, ואיש כמעט כבר לא היה בו. במרחק-מה ישן עגלון במרכבתו. הילדה הייתה כבת שמונה, במטפחת לראשה ובשמלונת בלבד לגופה, כולה רטובה. אך מה שנחקק בזיכרוני היו נעליה הרטובות הבלויות, ואף עכשיו אני זוכרן. הן במיוחד משכו את מבטי. היא התחילה פתאום לטלטל את מרפקי ולקרוא לי. לא בכתה, אבל איכשהו, במקוטע, פלטה אֵילו מלים שלא יכלה להגות כראוי מפני שרעד דק צימרר את כל כולה. היא הייתה משום-מה אחוזת-אימה, וצעקה נואשות: "אמא'לה! אמא'לה!" הפניתי אליה את פנַי אך לא אמרתי מלה, והמשכתי ללכת. אבל היא רצה אחרי ומשכה בשרוולי, ובקולה צִלצל אותו צליל שאצל ילדים נפחדים מאוד מעיד על יאוש. אני מכיר צליל זה. אף כי לא הוסיפה מלה, הבנתי שאמא שלה איפשהו גוססת, או שמשהו אירע לה, והיא רצה לרחוב לקרוא למישהו, למצוא דבר-מה שיעזור לאמה. אבל לא הלכתי אחריה. אדרבה, צצה בראשי פתאום מחשבה לגרש אותה. תחילה אמרתי לה למצוא שוטר. אך היא פתאום שילבה ידיה, ומתייפחת ומתנשמת הלכה לצִדי ולא הניחה לי. אזי רקעתי ברגלי וצעקתי עליה. היא קראה רק "אדון, אדון!…" אבל פתאום זנחה אותי וחצתה חיש את הרחוב: שם נראה גם כן איזה עובר-אורח, והיא, כמסתבר, פנתה ממני ועטה עליו.

עליתי במדרגות לקומתי החמישית. אני גר בנפרד. אינני דייר משנה אצל בעל-דירה. יש לי חדר באכסניה. החדר עלוב וקטן, והחלון קמור, משותף לעליית הגג. יש לי ספה מצופה שעוונית, שולחן שעליו ספרים, שני כיסאות, וכיסא נוח, ישן שבישן, אבל עמוק ובעל מסעד גבוה, כמין כורסה. התיישבתי, הדלקתי נר, והתחלתי לחשוב. בסמוך, מעבר למחיצת הקיר, חגגה מהפכת סדום. היא נמשכה אצלם מאז שלשום. התגורר שם סרן בדימוס, היו אצלו אורחים – שישה אנשים עליזים, שתו וודקה ושיחקו 'שטוס' בקלפים ישנים. בלילה שעבר הייתה שם קטטה, וידוע לי ששניים מהם משכו ממושכות זה בשערו של זה. בעלת האכסניה רצתה להתלונן, אבל היא פוחדת פחד-אימים מן הסרן. דיירים נוספים אצלנו בחדרים השכורים – כל כולם אינם אלא גברת אחת גוצה ורזה, אשת קצין-צבא. הגיעה לכאן עם שלושה פעוטות. גם היא וגם ילדיה פוחדים מן הסרן פחד מוות, וכל הלילה רועדים ומצטלבים, והפעוט ביותר לקה מרוב פחד באיזה התקף. סרן זה, ידוע לי בבירור, מעכב בשדרות נייבסקי עוברים ושבים ומבקש נדבה. לשירות אין מקבלים אותו, אבל דבר מוזר (הלא לשם כך אני מספר זאת), במשך כל חודש שבתו של הסרן אצלנו, לא עורר הוא בי שום עגמת-נפש. בשעת הכרותנו קדתי לו, כמובן, ואילו הוא עצמו חש משועמם בחברתי למן היום הראשון. אולם כמה שלא יצעקו שם מעבר למחיצה, כמה שלא יהיה מספרם – לי תמיד היינו-הך. אני יושב כל הלילה ואכן לא שומע אותם, כדי כך אני שוכח אותם. הלא בלילות אינני ישן עד עצם עלות השחר, והרי זה נמשך שנה תמימה. אני יושב כל הלילה אל השולחן בכורסה, ואינני עושה כלום. ספרים אני קורא רק ביום, יושב ואפילו לא חושב, אלא כך, איזה הרהורים מִדמדמים, אני קורא להם דרור. הנר בלילה מתכלה כולו. ישבתי מַדמים אל השולחן, הוצאתי את האקדח, הנחתיו לפנַי. כשהנחתי, זכור לי, שאלתי את עצמי: "האמנם כך?" ובהחלט השבתי לעצמי: "כך." כלומר, אירֶה בעצמי. ידעתי בבירור שבלילה הזה אתאבד, אבל כמה זמן אשב ליד השולחן עד לאותו הרגע – זאת לא ידעתי. ואכן, הייתי מתאבד כמובן, לולא אותה ילדה.

ב

אתם רואים; אמנם היה לי היינו-הך, אבל כאב, למשל, חשתי. כשהיכה אותי מישהו, הרגשתי כאב. כך בדיוק בתחום המוסרי: כשהתרחש משהו מצער מאוד, חשבתי צער כפי שהרגשתי בעת שלא היה לי הכול היינו-הך. ואכן, חשתי צער אותו לילה, ובהחלט היה עלי לעזור לפעוט במצוקה. למה אפוא לא עזרתי לילדה? בשל רעיון אחד שהופיע אז בראשי: בשעה שהיא משכה בשרוולי וקראה לעזרתי, צצה לפני פתאום שאלה שלא יכולתי לפתור. שאלה בטלה, אבל אני התרגזתי. התרגזתי בשל אותה מסקנה שאם כבר החלטתי הלילה הזה להתאבד, מכאן שכל דבר בעולם חייב עכשיו, יותר מאשר אי-פעם, להיות היינו-הך עבורי. בעבור מה אפוא חשתי פתאום שלא הכול היינו-הך בשבילי, ואני מרחם על הילדה? זכור לי שריחמתי עליה מאוד, אפילו עד כדי איזה כאב מוזר, ולגמרי לא סביר במצבי. אמת, אין ביכולתי למסור טוב יותר אותה תחושה חולפת שלי, אבל התחושה נמשכת גם בבית, כשהתיישבתי כבר אל השולחן, והייתי נרגז מאוד, כפי שלא הייתי מזמן. המחשבות תכפו ובאו בזו אחר זו. הלך והתברר לי שאם עודני בנאדם ולא אפס, וכל עוד שאינני הופך לאפס, הריני חי, ועקב כך אני יכול לסבול, להתרגש, ולחוש בושה על מעללי. לו יהיה כן. אבל אם אהרוג את עצמי, למשל, בתוך שעתיים, אז מה לי ולילדה, ומה נוגעים לי אז הבושה וכל העולם כולו? אני הופך לאפס, לאפס מוחלט. והאמנם הידיעה שמייד אחדל להתקיים לחלוטין, ומשמע ששום דבר לא יתקיים, לא יכלה אכן להיות לה השפעה כלשהי על רגש החמלה לילדה, ועל רגש הבושה שלאחר מעשה-השפלות שלי? הלא משום כך רקעתי ברגלי וצעקתי בקול פראי על הילדה האומללה, כלומר, "לא זו בלבד שאינני חש חמלה, אלא אני אף מסוגל לעולל מעשה שפלות בלתי אנושי, באשר בתוך שעתיים הכל יכבה." התאמינו כי אכן משום כך צעקתי? אני כעת כמעט משוכנע בכך. נראה לי בבירור שהחיים והעולם תלויים בי איכשהו עכשיו. אפשר לומר אפילו כך – שהעולם עכשיו נברא איכשהו למעני בלבד: אירה בעצמי, והעולם יחדל להיות, לכל הפחות עבורי. שלא לדבר על כך כי ייתכן שאכן לא יתקיים לשום איש אחרי. וכל העולם, כשאך תכבה הכרתי, יכבה עמד מייד, כחזיון-שווא, כשייך להכרתי בלבד, ויתבטל, באשר ייתכן שכל העולם הזה וכל האנשים הללו הרי הם אני ואין בלתי. זכור לי כשישבתי והרהרתי בחנתי את השאלות החדשות האלו הנדחקות ובאות בזו אחר זו מאיזו זווית ראייה אחרת, ואכן חדשה. למשל, עלתה בדעתי פתאום מין מחשבה משונה, שאילו חייתי קודם על הירח, או על המאדים, ואילו הייתי מעולל שם איזה תעלול מחפיר ומשפיל ביותר ככל שאפשר להעלות בדמיון, ובגינו הייתי מבוזה ומגודף כפי שאפשר רק לחוש ולתאר לעתים בסיוטי-חלום בלבד, ואילו נמצאתי אחר-כך על הארץ והייתי ממשיך לשמור בזיכרוני מה שעוללתי על הפלנטה האחרת, ולבד מזאת הייתי יודע שלשם כבר לא אחזור לעולם – אזי, בהביטי מן הארץ אל הירח, האם יהיה לי היינו-הך, או לא? שאלות בטלות ומבוטלות, שכן האקדח היה מונח לפני, וידעתי בכל ישותי שזה אמור לקרות. אבל הן, השאלות, הכאיבו לי והרגיזו אותי. כבר איכשהו לא יכולתי למות עכשיו בלא לפתור קודם משהו. במלה אחת, הילדה הזאת הצליחה אותי, מפני שבשאלות הרחקתי מעלי את הירייה. אצל הסרן גם כן אגב כך החל הכול להירגע: הם סיימו את משחק-הקלפים, התכוננו לישון, ועד כה וכה החליפו קללות. הנה, כאן נרדמתי פתאום בכורסה אצל השולחן, דבר שמעולם לא קרה לי קודם. נרדמתי בלא להרגיש כלל. החלומות כידוע הם דבר מוזר מאוד מאוד: האחד מופיע בבהירות נוראה, בפרטי פרטים של מלאכת מחשבת, ואילו בשני הנך מדלג, למשל, כמו בלא להבחין כלל, דרך המרחב והזמן. חלומות, מסתבר, כפופים לא לשכל אלא למאוויים, לא לראש אלא ללב. ואגב כך, איזה מעשים ערמומיים מעוללת לפעמים מחשבתי בחלום! ובינתיים מתחוללים בחלום דברים שאינם נתפסים כלל. אחי, למשל, נפטר לפני חמש שנים. לפעמים אני רואה אותו בחלום; הוא נוטל חלק במעשי, לשנינו יש עניין רב בהם, ועם זאת, הלא אני יודע וזוכר לחלוטין במשך כל המשכו של החלום, שאחי מת ונקבר. איך זה שאינני משתומם כי על אף היותו מת, בכל זאת הוא כאן לידי, וטורח אתי? מדוע תבונתי משמיטה לחלוטין כל זאת? אבל די. אני חוזר לחלומי. אכן, נחלם לי אותו חלום, חלומי מן השלושה בנובמבר! הם מקניטים אותי עכשיו בכך שהיה זה חלום ותו לא. אבל האין זה היינו-הך אם חלום או לא חלום גילה לי את האמת? שהרי אם הערת פעם את האמת וראית אותה, הלא אתה יודע שהיא האמת, ואין, ולא תתכן אחרת, בין אם בשינה או בהקיץ. נו, שיהיה חלום שיהיה. אך החיים הללו שהנכם כה מהללים, רציתי לכתבותם בהתאבדות, ואילו חלומי שלי, חלומי שלי – הו, הוא עורר בי חיים חדשים, בלתי רגילים, חיים עצומים, אדירים!

שמעו.

ג

אמרתי שנרדמתי בבלי משים, ואפילו אכישהו המשכתי לשקול בדעתי אותן מחשבות. פתאום נחלם לי שאני לוקח את האקדח, ובשבתי – אני מכוונו ישר ללב. ללב ולא לראש. והלא קודם גמרתי אומר לירות בהחלט בראשי, ובעצם ברקה הימנית. בכווני ללב, חיכיתי רגע או שניים, והנר, השולחן, והקיר למולי, זזו פתאום והתנועעו. אני יריתי חיש.

בעת חלום הנכם נופלים לפעמים ממרומים, או שוחטים אתכם, או מכים, אבל אף פעם אינכם חשים כאב, אלא אם אכן עולה בידכם איכשהו לפגוע בעצמכם במיטה. כאן אתם חשים כאב, וכמעט תמיד הנכם מתעוררים מן הכאב. כך אף בחלום שלי; לא חשתי כאב, אבל נדמה לי שבירייה הכול נרעד והצטמרר בתוכי, והכול כבה פתאום ונעשה חשוך נורא. כאילו הפכתי עיוור ואילם. והנה אני שוכב על משהו קשה המתוח מתחתי, אינני רואה כלום ואינני יכול לעשות ולו תנועה קטנטונת. סביבי צעקות. הסרן מרעים בקול הבאס שלו, בעלת-הבית צווחת, ופתאום שוב הפסקה, והנה נושאים אותי בארון-מתים סגור, ואני חש בטלטולי הארון, ומהרהר בזאת, ולפתע, בפעם הראשונה מפתיע אותי רעיון שהלא מתתי, מתתי לחלוטין, אני יודע זאת, ואיני מטיל ספק, אינני רואה ואינני זז, ובתוך כך אני מרגיש וחושב. אך במהרה אני משלים עם הדבר, וברגיל, כמו בחלום, אני מקבל את המציאות בלא ערעור.

והנה קוברים אותי באדמה. הכול הולכים לדרכם, אני בודד, בודד לחלוטין. אינני זז. תמיד, כשתיארתי לעצמי קודם, בהקיץ, את קבורתי, עלי לומר שאל הקבר חיברתי בצם רק את התחושה האחת של טחב וקור. וכך גם עכשיו הרגשתי שקר לי מאוד, במיוחד בקצות אצבעות-הרגליים, אבל יותר מזה לא חשתי כלום.

שכבתי, ומוזר – לא יִחלתי לכלום. קיבלתי בלא טרוניות שלמֵת אין לְמה לצפות. אבל היה טחב. אינני יודע כמה זמן חלף – שעה, או כמה ימים, או ימים רבים. אבל הנה פתאום על עינִי השמאלית, הסגורה, נפלה, מחלחלת מגג הקבר, טיפת-מים. אחריה, כעבור רגע – שנייה, ולאחריה, כעבור רגע – שלישית, וכן הלאה וכן הלאה, כולן מדי רגע. התמרמרות עמוקה הציתה פתאום את לבי, וחשבתי בו פתאום כאב פיסי. "זה הפצע שלי – חלפה בי מחשבה – זאת הירייה, שם הכדור…" והטיפּה ממשיכה ומטפטפת מדי רגע על עינִי העצומה. ולפתע קראתי – לא בקול, כי הייתי חסר-תנועה, אלא בכל מהותי – אל הכוח האחראי לכל מה שהתרחש בי:

– תהיה אשר תהיה, אך אם הנך קיים, ואם קיים משהו נבון יותר ממה שמתרחש כאן, אזי הנח לו להיות כאן. אם הנך נוקם בי על ההתאבדות המטופשת שלי באמצעות קיומי השפל ונטול-הטעם לאחר המוות, להווי ידוע לך אפוא ששום עינוי שבעולם אשר עלול להיגזר עלי לא ישווב לאותו הבוז שארחש חרש ולוּ עינויי יימשכו מיליוני שנים!…

קראתי קריאתי והדממתי. רגע תמים כמעט נמשכה הדממה העמוקה, ואף כי עוד טיפה נוספת נפלה, ידעתי, ידעתי והאמנתי לאין גבול ולאין ערעור, שבהחלט ישתנה עכשיו הכול. והנה פתאום נפתח קברי. כלומר, אינני יודע אם נחפר ונפתח, אבל נלקחתי ידי איזה יצור אפל ובלתי ידוע, ושנינו מצאנו את עצמנו במרחב. פתאום חזרה אלי ראייתי: היה לילה עמוק, ומעולם, מעולם לא הייתה עוד אפלה שכזאת! נישאנו במרחב כבר הרחק מן הארץ לא שאלתי דבר את זה הנושא אותי. הייתי יהיר. שכנעתי את עצמי שאינני מפחד, והתמוגגתי מהתפעלות למחשבה שאינני מפחד. איני זוכר כמה זמן נישאנו במרחב, ואינני יכול לתאר זאת לפניכם: הכול התרחש כפי שבדרך כלל מתרחשים דברים בחלום בעת שמדלגים מבעד למרחב ולזמן ומבעד לחוקי הטבע והתבונה והנכם מתעכבים רק בנקודות הזיונו של הלב. זכור לי שפתאום ראיתי באפלה כוכב אחד. "זה סיריוס?" – שאלתי לא מתאפק לפתע, שכן לא רציתי לשאול דבר. "לא, זה אותו כוכב עצמו שראית בין העננים בשובך הביתה" – השיב לי היצור הנושא אותי. ידעתי שיש לו מעין פרצוף אנושי. דבר מוזר: לא אהבתי את היצור הזה, אפילו חשתי שאט-נפש עמוק כלפיו. ציפיתי לאֵינוּת מוחלטת, ומשום כך יריתי בלבי. והנה אני בידיו של יצור, אמנם לא אנושי, אבל יצור קיים. "ומסתבר שיש גם חיים אחרי הקבר!" חשבתי בחלומי המוזר, קל-הדעת. אבל מהות לבי נותרה בי בכל עומקה: "אם כורח הוא להיות מחדש, חשבתי לי, ולשוב ולחיות לפי איזה רצון שאין לסלקו, אזי אינני רוצה שיכניעו וישפילו אותי!"

"אתה יודע שאני פוחד ממך, ומשום כך אתה בז לי" – אמרתי פתאום לבן הלוויה שלי, לא עוצר-כוח להימנע מהערה משפילה, המכילה הודאה, ממחישה כדקירת סיכה בלבי, את נחיתותי. הוא לא השיב על הערתי, אבל חשתי פתאום שלא בזים לי ולא לועגים לי, ואפילו לא מרחמים עלי, ושלדרכנו יש יעד חשאי ובלתי ידוע, הנוגע לי בלבד. פחד גדש את לבי. משהו אילם אך מלוּוה ייסורים שודר אלי מבן לווייתי השתקן, וכמו חדר לתוכי. נישאנו במרחבים טמירים ואפלים. כבר מזמן חדלתי לראות את מערכת הכוכבים המוכרת לי. ידעתי שיש כוכבים במרחבי השמים שקרני אורם מגיעות לארץ רק כעבור אלפֵי ומיליונֵי שנים. ייתכן שכבר חלפנו במעופנו על פני המרחבים הללו. חיכיתי למשהו בעצבות הנוראה המענה את לבי. ופתאום איזה רגש מוכר ונוסטלגי בדרגה עליונה זעזע אותי: ראיתי פתאום את השמש שלנו! ידעתי שזאת לא יכולה להיות השמש שלנו, שילדה את האדמה שלנו, ושהננו רחוקים מן השמש שלנו מרחק אינסופי, אבל הכרתי משום-מה בכל ישותי שזאת בדיוק שמש זהה לשלנו, תאומתה וכפילתה. תחושת התרפקות מתוקה פיעמה נלהבות בלבי: הכוח שהוליד את העולם, הוא זה שהוליד אף אותי, נענה והדהד בלבי, והצילוֹ: לראשונה חשתי בחיים, בחיים הקודמים מאז היותי בקבר.

– אבל אם זאת השמש, אם זאת בדיוק אותה שמש כשלנו – צעקתי – אז איפה הארץ?

ובן לווייתי הצביע לי על כוכבון מנצנץ בחושך בזוהר אזמרגדי. נישאנו היישר אליו.

– והאמנם ייתכנו כפילויות שכאלו בתבל, האמנם כך הוא חוק הטבע?.. ואם מה ששם זאת ארץ, האמנם היא כמו הארץ שלנו?.. אכן, בדיוק כמותה, אומללה, מסכנה, אבל יקרה ולעולם אהובה, ומולידה אכן אליה אותה אהבה מיוסרת בלב בניה כפויי-הטובה, כארצנו שלנו?.. – צעקתי אני, נרעד מאהבה חגיגית, נטולת מעצורים, לאותה אדמה קודמת שזנחתיה. דיוקן הילדה המסכנה שהעלבתיה, חלף לנגד עיני. – תראה הכול – השיב בן לווייתי, ואיזושהי עצבות נשמעה במִלותיו. אבל חיש התקרבנו אל הפלנטה. היא הלכה וגדלה לעיני, אני הבחנתי כבר באוקינוס, בקווי המִתאר של אירופה, ולפתע איזו תחושה מוזרה, איזו קנאה עצומה וקדושה נִצתה בלבי: "כיצד תִתכן כפילות שכזאת, ובשביל מה? אני אוהב, אני מסוגל לאהוב רק את האדמה שזנחתי, שנותרו בה נתזי דמי בעת שאני – כפוי-טובה שכמותי – כיביתי בירייה בלבי את חיי. אבל מעולם, מעולם לא חדלתי לאהוב את האדמה הזאת, ואפילו באותו הלילה שנפרדתי ממנה ייתכן שאהבתיה אהבה מיוסרת יותר מאשר אי-פעם. האם יש ייסורים על האדמה החדשה הזאת? על אדמתנו שלנו אנו יכולים לאהוב באמת רק בייסורים ורק באמצעותם! אחרת איננו יכולים לאהוב ואיננו יודעים אהבה אחרת. אני רוצה ייסורים כדי לאהוב. אני רוצה, אני נכסף כל רגע לנשק, להציף בדמעותי רק אותה אדמה אחת שזנחתיה, ואינני רוצה, אינני מקבל איזה שהם חיים אחרים!.." אך בן-לווייתי כבר עזבני. פתאום, כמו בלי לחוש כלל, עמדתי על האדמה האחרת הזאת, ביום נפלא, בהיר, שטוף שמש, כגן-עדן. עמדתי , מסתבר, על אחד מאותם איים המהווים את הארכיפלג היווני, או איפשהו על חוף היבשת הסמוכה לארכיפלג זה. אוֹה, הכול היה בדיוק כמו אצלנו, אבל נדמָה שהכול נגהּ באיזו חגיגיות ובאיזה הישג גדול וקדוש שהושג לאחרונה. הים האִזמגרדי, הרחום, השתכשך חרש בחופים ונשקם באהבה גלויה, נראית לעין, כמעט מודעת. עצים גדולים, מופלאים, התנשאו בכל הדר צבעיהם ואין-קץ עליהם, וּודאי לי שבירכוני ברחשם השקט, הלטפני, והגוּ איכשהו אֵילו מִלות-אהבה. כרי הדשא להבו מִשְׁטְחֵי-פרחים בהירים ריחניים. סיעות ציפורים התעופפו באוויר, ובלא לחשוש ממני התיישבו על כתפַי ועל ידַי, ובחדווה טפחו עלי בכנפנפיהן החביבות-רוטטות. ולבסוף ראיתי והכרתי את אנשי האדמה המאושרת הזאת. הם באו אלי בעצמם, הם הקיפו אותי, נישקו אותי. ילדי השמש, ילדי-שִמשָם, – הוֹ, עד מה היו נהדרים! מעולם לא ראיתי על האדמה שלנו יופי כזה באדם. אולי רק בילדינו, בראשית שנותיהם, ניתן למצוא הד קלוש ורחוק ליופי הזה. עיני אנשים מאושרים אלה נגהו זוהר טהור. פניהם זרחו תבונה ואיזושהי דעת מלאת רוגע, אבל פנים אלו היו שמחות; במִלותיהם ובקולותיהם של האנשים הללו הצטלצלה חדווה ילדותית. הו, מייד, במבט עין ראשון שנתתי בפניהם, הבנתי הכול, הכול! הייתה זאת אדמה לא מגואלת בחטא הקדמון, חיו עליה בני-אדם שלא חטאו, חיו באותו גן-העדן שחייתה בו, לפי המסורת, האנושות כולה ואבותינו למודי החטא, בהבדל האחד שכל האדמה כאן הייתה כולה, בכל אתר ואתר, אותו גן-עדן עצמו. אנשים אלה צהלו ושמחו, נצמדו אלי וליטפו אותי; הם הובילוני אליהם, איש-איש מהם רצה להרגיעני. הו, לא שאלו אותי דבר וחצי דבר, אבל איכשהו ידעו כבר הכול, כך דימיתי, והתחשק להם לגרש חיש את סבלי מפנַי.

ד

אתם רואים שוב, נו, ואפילו היה זה חלום בלבד! אך תחושת אהבתם של אנשים נפלאים ותמימים אלה נשארה בי לעד, ואני מרגיש שאהבתם של אנשים נפלאים ותמימים אלה נשארה בי לעד, ואני מרגיש שאהבתם ניגרת עלי גם עכשיו משם. ראיתי אותם במו עיני, הכרתי אותם והשתכנעתי, אהבתי אותם, סבלתי בעבורם לאחר מכן. הו, כבר אז הבנתי מייד שהרבה במהותם לא אבין לחלוטין; לי, כאדם פיגורטיבי, עכשווי, ופטרבורגי שפל, נראה תמוה, למשל, שביודעם רבות כל-כך, אין בידם המדע שלנו. אך עד מהרה הבנתי שידיעתם ינקה והתמלאה באמצעות חדירה למהות דברים אחרת מאשר זו שעל האדמה אצלנו, וכי שאיפותיהם אף הן היו אחרות. הם לא השתוקקו לכלום, והיו שלווים. הם לא חתרו להכיר את החיים, כמונו, מפני שחייהם היו מלאים. אבל הידע שלהם היה עמוק יותר ונעלה יותר מאשר במדע שלנו; באשר המדע שלנו מחפש להבהיר מה פירוש חיים, חותר בעצמו לדעתם כדי ללמד אחרים לחיות, בעוד אשר הם, גם בלי המדע, ידעו איך עליהם לחיות. זאת הבנתי, אך לא יכולתי להבין את ידיעתם. הם הצביעו לי על עציהם, ולא יכולתי להבין את הדרגה הזאת של אהבה שבה הביטו עליהם, משל דיברו אל יצורים שווי-ערך לעצמם. ואתם יודעים? אפשר שלא אטעה אם אומר שהם דיברו אתם! כן, הם מצאו את שפתם, וּודאי לי שאלה הבינו אותם. כך הסתכלו על הטבע כולו, על בעלי החיים שגרו עמם בשלום, לא התנפלו עליהם, ואהבו אותם, ואלה נכבשו לאהבתם. הם הצביעו לי על הכוכבים ואמרו לי עליהם משהו שלא יכולתי להבין, אך ודאי לי שהם תיקשרו איכשהו עם כוכבי השמים, לא במחשבה בלבד אלא באיזשהו אורח חי. הו, אנשים אלה לא התאמצו כדי שאבינם, הם אהבוני גם בלעדי זאת, אך כנגד זאת ידעתי שלעולם לא יבינו אותי, ומשום כך כמעט שלא סיפרתי להם על אדתמנו שלהו. רק נשקתי בפניהם את האדמה שהם חיו עליה, והערצתי אותם בלא מלים. והם ראו זאת והניחו לי להעריצם, לא נכלמים להערצתי, שכן הם עצמם הִרבו לאהוב זה את זה. הם לא התייסרו בעבורי כאשר בדמעות נשקתי לעתים את רגליהם בשמחת ידיעה על עוצמת כוח האהבה שיגמלוני. לעתים שאלתי את עצמי בפליאה: כיצד הם משכילים כל הזמן שלא להעליב אחד כמותי, לא לעורר ולוּ פעם בלב אחד כמוני רגשות קנאה וצרות-עין? רבות שאלתי את עצמי איך מסוגל רברבן ושקרן כמוני לא להתפאר בפניהם בידיעותי, שכמובן לא היה ביכולתם להבינן, לא לחפוץ להפליאם בהן, ולוּ מתוך אהבה אליהם בלבד? הם היו שובבים ועליזים כילדים. הם שוטטו אנה ואנה על פני חורשותיהם ויערותיהם הנפלאים, הם זימרו את שיריהם הנפלאים, הם ניזונו במזון קל, פירות עציהם, דבש יערותיהם וחלב בהמותיהם החביבות. לבושם ומזונם העסיקו אותם רק מעט ובאגב. הם ידעו אהבה ונולדו להם ילדים, אך מעולם לא הבחנתי אצלם באותן התפרצויות תאווה אכזריות, הפוקדות כמעט את הכול על אדמתנו, את הכולם וכולם, והמשמשות כמעט מקור יחיד לכל פשעי האנושות שלנו. הם שמחו להולדת ילדיהם, כנוטלי-חלק חדשים באושרם. לא היה שום ריב ביניהם, ולא שום קנאה. הם אפילו לא הבינו מה פירושם. ילדיהם היו ילדי הכול מפני שעולם היו משפחה אחת. כמעט שלא היו אצלם מחלות, אבל היה מוות; אולם זקניהם מתו חרש, משל נרדמו מוקפים אנשים הנוטלים מהם פרידה ומדברים בשבחם, מחייכים להם ולקהל-הנאספים חיוכים שופעי אור. עלבונות, דמעות במעמד זה לא ראיתי, הייתה רק אהבה תופחת וגדלה עד לכדי התלהבות, אבל התלהבות שלווה, מוסיפה חן, מתוננת פנימה. אפשר היה לחשוב שהם באים במגע עם מתיהם אפילו אחרי מותם, ושאחדותם הארצית לא נותקה לאחר המוות. הם כמעט שלא הבינו אותי כששאלתי אותם על חיי-נצח, אבל אל נכון היו משוכנעים בהם טבעית כדי כך, שלא נתהוותה לגביהם שאלה. לא היו להם מקדשים, אבל הייתה להם איזושהי אחדוּת חיה, בלתי ניתקת, עם הבריאה כולה; לא היו להם דתות, לעומת זאת הייתה להם אמונה איתנה כי לכשתתמלא שמחתם הארצית עד גבולות טִבעה הארצי, אזי יחול אצלם – הן אצל החיים והן אצל המתים – מגע רחב יותר עם הבריאה כולה. הם ציפו לרגע זה בשמחה, אבל בלא חיפזון, בלא להתייסר בגינו, משל כבר ניכסו אותו בתחושת לבם ושיתפו בכך איש את רעהו. בערבים, בלכתם לשיון, אהבו לארגן מקהלות-זמר ולתת קולם בשיר. בשירים הללו הביעו את כל התחושות שהעניק להם היום הפורש, היללוהו ונטלו ממנו פרידה. הם היללו את הטבע, האדמה, הים, היערות. הם אהבו לחבר שירים איש על רעהו, ושיבחו זה את זה כילדים; היו אלה שירים פשוטים בתכלית, אבל הם יצאו מן הלב ונכנסו ללב. ולא בשירים בלבד, אלא מסתבר שאת כל חייהם ניהלו רק באהבת איש את רעהו. הייתה זאת מין התאהבות שלמה ומשתפת-כול. אחדים משיריהם החגיגיים והטקסיים כמעט שלא הבנתי לחלוטין. גם בהביני את המלים, מעולם לא הייתי מסוגל לחדור לכל משמעויותיהן. הן נותרו איכשהו בלתי נגישות לשכלי. כנגד זה הן בבלי משים העמיקו חדוֹר ללבי. תכופות אמרתי להם כי חשתי כבר מזמן בכל זאת; שכל השמחה הזאת וההדר הזה עוד נרמזו לי על האדמה שלנו למודת-הצער, שעלבונותיה לעתים קשים מנשוא; שחשתי את כל תהילתם זאת הן בתנומת-לבי, הן בהרהורי-מוחי בהקיץ; שתכופות לא יכולתי להביט בשקיעת השמש על אדמתנו בלי דמעות… ששִנאתי לאנשי האדמה שלנו כללה תמיד צער: למה אינני יכול לאהוב אותם בלא לשנוא אותם? אנשים טובים אלה הביטו בי, וראיתי שלא יכלו לתאר לעצמם, לא הבינו מה אני סח, אבל לא הצטערתי על שאמרתי להם זאת: ידעתי שהם מבינים את כל עוצמת צערי על אלה שזנחתים. כן, כשהסתכלו בי במבטם החביב, המלבב, החודר, כשהרגשתי כי בחברתם גם לבי שלי הופך חף וטהור כמו לבותיהם, גם אני לא הצטערתי אפוא על שאינני מבינם. מתחושת מלאוּת החיים נעתקה נשימתי, וחרש הִתפללתי לשלומם.

אוֹה, הכול צוחקים לי עכשיו בפנים וטוענים שגם בחלום אי אפשר לראות פרטים כאלה, כמובאים על ידי; שבחלומי ראיתי או חשתי רק תחושה אחת, ילידת דמדומי לבי, ואילו את הפרטים חיברתי בעצמי בהקיץ. וכאשר גיליתי להם כי ייתכן בעצם שכך אכן היה – אלוהים אדירים, באיזה צחוק פרצו לעיני, וכמה שמחה גרמתי להם! אוֹה, כן, כמובן, נתפסתי רק לתחושה אחת של אותו חלום, ורק היא לבדה גמלה והבשילה בלבי הפצוע ושותת הדם; אך כנגד זה הדמויות והצורות הממשיות של חלומי, כלומר אלו שראיתין בעצם במפורש בחלומי שלי, היו מלאות מין הרמוניה שכזאת, היו כה נפלאות ושובות לב, ואמיתיות כדי כך, שבהקיצי לא היה כמובן בכוחי להלבישן במִלותינו הדלות, כך שהיה עליהן להתלבט איכשהו במוחי, וייתכן, ייתכן מאוד, שאני עצמי, באורח בלתי-מודע, נאלצתי לחבר אחר-כך פרטים, וכמובן, לעוותם, וביחוד לאור תשוקתי הלוהטת להביא לידיעת הרבים במהירות מְרבית ולוּ אחדות מהן. אך כנגד זה, כיצד לא אאמין שכל זה היה? היה, ואפשר יפה ומקסים ועליז פי אלף מאשר אני מספר? לוּ יהיה חלום, אך כל זה לא יכול שלא להיות. אתם יודעים? אגלה לכם סוד: ייתכן שכל זה היה לא חלום בכלל! באשר כאן אירע משהו כזה, משהו אמיתי עד אימה כל כך, שלא היה ביכולתו להֵיהזוֹת בחלום. ולוּ נֹאמר שחלומי הוא יליד לבי, אך האמנם היה בכוחו של לבי להוליד אותה אמת נוראה שאירעה בי אחר-כך? וכי איך יכולתי אני עצמי להגותה או להזותה בלבי? האמנם לבי הקטן ומוחי הגחמני, האפסי, יכלו לגביה עד לגילוי אמת שכזאת? אוֹה, שיפטו בעצמכם: עד עתה הסתרתי, אך עכשיו אגלה גם אמת זאת. העניין הוא בכך שאני… הוצאתי אותם לתרבות רעה! את כל כולם!

ה

כן, כן, בסופו של דבר הוצאתי אותם לתרבות רעה, את כל כולם! איך כל זה יכול היה להתרחש – אינני יודע, אבל אני זוכר הכול בבירור. החלום חלף במעופו אלפי שנים, הותיר בי רק את תחושת השלמות. אדע רק שסיבת חטא-האימים הייתי אני. כתולע טפיל בחדרי בטן, כחיידק הדֶבֶר המדביק ממלכה שלמה, כך הדבקתי את כל הארץ התמימה, המאושרת עד לבואי. הם למדו לשקר, והתאהבו בשקר ולמדו את יפי השקר. אוֹה, אפשר שזה התחיל בתום לב, בהיתול, בהתיַפיפות, באהבת משחק; ייתכן בעצם בזוטה שבזוטות , אבל זוטת שקר זאת חדרה ללבותיהם ומצאה חן בעיניהם. אחר-כך נולדה חיש חמדנות, חמדנות הולידה קנאה, קנאה – אכזריות… אוֹה, איני יודע, איני זוכר, אבל מהר, מהר מאוד נִתז הדם הראשון; הם הביטו ונחרדו, והתחילו להתפרד, להתפלג. הופיעו אגודות, אבל כבר זו כנגד זו. התחילו גערות, גינויים. הם למדו לדעת את החרפה, והחרפה הפכה למעלה. נולדו מושגים על כבוד, ובכל אגודה הונף דגלה שלה. התחילו להתעלל בבעלי חיים, ובעלי החיים התרחקו מהם ליער והפכו לאויביהם. החל מאבק על הפרדה, על בדילות, על מעמד אישי, על שלי ושלך. החלו לדבר בשפות שונות. הם התוודעו לעצבות ואהבו עצבות, הם השתוקקו לייסורים, וטענו שהאמת מושגת רק בייסורים. אחר כך הופיע אצלם המדע. כשהפכו לרעי לב, התחילו לדבר על אחווה והומניות, והבינו מושגים אלה. כשמלאו חטאים ופשעם, המציאו צדק, חיברו קודקסים שלמים של חוקים כדי לשמור עליו, ולצורך ההוצאה לפועל של הקודקסים הפעילו גיליוטינה. כמעט שלא זכרו מה שאיבדו, אפילו סירבו להאמין שהיו אי פעם תמימים ומאושרים. אפילו צחקו לאפשרותו של אושר קודם זה, וכינו אותו חלום באספמיה. לא יכלו אפילו לשערו בנפשם באיזו צורה או מסגרת. אולם דבר משונה ומופלא: באבדם כל אמונה באושרם לשעבר, בכנותם אותו אגדה, השתוקקו בכל מאודם להיות שוב חפים ומאושרים. כדי כך, שכילדים נפלו בשבי תשוקת לבם, האליהו את שאיפתם, בנו לה מקדשים, והחלו להתפלל לאידיאה שלהם, היינו, לשאיפתם זאת, ובאותו זמן עצמו האמינו לגמרי באי-יכולתה להתממש ולהתגשם, ואף על פי כן השתחוו לה בדמעות והאליהו אותה. ברם, אילו אכן יכול היה לקרות כך שהם יחזרו לאותו מעמד תמים ומאושר שאיבדוהו, ואילו מישהו היה פתאום מצביע עליו מחדש ושואל אותם האם יש ברצונם לשוב אליו – הרי אל נכון היו מסרבים. הם השיבוני: "מה אפוא אם אנו שקרנים, רעי-לב ועושי-עוול – אנחנו יודעים זאת ובוכים על כך ומענים בעבור זה את עצמנו במו ידינו ומייסרים את עצמנו ומענישים אולי עוד יותר מאשר אותו שופט רחום אשר ידון אותנו, שאת שמו איננו יודעים. אבל יש לנו מדע, ובאמצעותו נמצא מחדש את האמת, אך נקַבלהּ כבר באופן מודע בלבד. יֶדע נעלֶה מרֶגֶש, מודעוּת לחיים נעלָה מן החיים. מדע נותן לנו חוכמה, חוכמה מגלה חוקים, וידיעת חוקי האושר נעלָה מן האושר." הנה מה שאמרו, ולאחר מלים שכאלו איש-איש בהם אהב את עצמו יותר מכל השאר, ואכן, לא יכלו לעשות אחרת. כל אחד ואחד נעשה קנאי כל-כך לאישיותו שלו, שבכל כוחו השתדל להשפיל ולמזער אישיותם של אחרים, ובכך ראה את תכלית-חייו. הופיעה עבדות, אפילו עבדות מרצון: חלשים נכנעו מרצונם לחזקים, ובלבד שאלה יסייעו בידם לשעבד חלשים מהם. הופיעו מיני צדיקים שבאו אל האנשים הללו בדמעות בעיניים והטיפו להם לשמור על גאוותם. דיברו על אובדן מידות והרמוניה, על אובדן רגש הבושה שלהם. והיו שלעגו להם או רגמו אותם באבנים. דם קדוש שתת על סִפֵּי-המקדשים. לעומת זאת, החלו להופיע אנשים שהתחילו לתהות איך לאחד מחדש את כולם כך שאיש לא יחדל לאהוב את עצמו למעלה מכול, ובו-זמנית גם לא יפריע לאיש לחיות בזה האופן יחדיו כבחברה ידידותית. מלחמות שלמות התחוללו בשל האידיאה הזאת. כל הלוחמים האמינו בתוקף באותה עת עצמה שהמדע, החוכמה וחוש השמירה-העצמית יאַלצו בסופו של דבר את האדם להתאחד בחברה נבונה, ידידותית. ועד כה וכה, לשם זירוז העניינים ה'תבוניים', השתדלו לחסל במהירות את כל ה'בלתי תבוניים' ואת הלא-מבינים את רעיונם, לבל יפריעו לנצחונו החוגג. אך חוש השמירה העצמית החל חיש להיחלש, הופיעו בעלי יוהרה וחמדנים שדרשו במישרין הכול או לא כלום. כדי להשיג את הכול נקטו אלימות, ואם נכשלו – איבוד לדעת. הופיעו דתות עם פולחני אינוּת והרס עצמי למען רגיעה נצחית באפסוּת. בסופו של דבר עייפו אנשים אלה בעמלם סר-הטעם, ופניהם הביעו סֵבל, והם הצהירו שסֵבל זה יופי, באשר סֵבל אינו אלא מחשבה. הם היללו את הסֵבל בשיריהם. הסתובבתי ביניהם פוכר ידי ובכיתי על מר גורלם. אבל אהבתים, אולי יותר מאשר קודם, כשעל פניהם עוד טרם נח הסבל, וכשהיו כה תמימים וכה נפלאים. אהבתי את האדמה שטימאוה עוד יותר מאשר בהיותה גן-עדן, ולו רק בשל כך שהופיע עליה צער. אבוי, תמיד אהבתי צער ויגון, אך רק בשביל עצמי, בשביל עצמי, ואילו עליהם בכיתי, ריחמתי עליהם. הושטתי ידי אליהם ביאוש, מאשים, מחרף ובז לעצמי. אמרתי להם שכל זאת עוללתי אני, אני לבדי; אני הוא שהבאתי להם שחיתות, תרעלה ושקר! התחננתי אליהם שיוקיעו אותי על הצלב. לימדתי אותם כיצד לעשות צלב. לא הייתי מסוגל, לא היה בכוחי להרוג את עצמי במו ידי, אבל רציתי לקבל מהם ייסורים, השתוקקתי לייסורים, השתוקקתי שבייסורים אלה יזוב דמי עד לטיפה האחרונה. אבל הם רק צחקו לי, ולבסוף התחילו להחשיבני לשוטה קדוש. הם זיכו אותי מאשמה, טענו שקיבלו רק מה שהשתוקקו לו בעצמם, וכל מה שיש עכשיו לא יכול היה שלא להיות. לבסוף הבהירו לי שאני הופך למסוכן עבורם וכי הם יושיבו אותי בבית-משוגעים אם לא אשתוק. אזי תוגה ירדה על נשמתי במין עוצמה שלבי חישב להתפוצץ, וחשתי שבא מותי, וכאן… נו, הנה כאן התעוררתי.

כבר היו דמדומי בוקר. כלומר היום עוד לא האיר, השעה הייתה שש בקירוב. התעוררתי באותה כורסה עצמה, הנר שלי התכלה לגמרי, אצל הסרן ישנוּ, וסָביב עמדה דומייה נדירה בדירתנו. ראשית מעשה קפצתי ממקומי בפליאה רבתי; מעולם לא אירע בי משהו בדומה לזה, אפילו בזוטות ופרטים קלי ערך: מעולם לא נרדמתי, למשל, כך, בכורסתי. פה לפתע, בעודי עומד וחוזר לעצמי, נצנץ פתאום לעיני האקדח שלי, מוכן, טעון, אבל אני – כהרף עין הרחקתי אותו ממני! הו, עכשיו השתוקקתי לחיות, לחיות! הרמתי ידַי וקראתי לאמת הנצחית; לא קראתי, אלא בכיתי; התפעלות, התפעלות לאין גבול ומידה רוממה את כל מהותי. כן, חיים – והטפה! כל האפה החלטתי באותו הרגע עצמו, וכמובן לכל החיים! אני הולך להטיף, אני רוצה להטיף – מה? את האמת, באשר ראיתיה, ראיתיה במו עיני, ראיתיה בכל תהילתה!

והנה, מאז אותם ימים אני מטיף! לבד מזאת – אוהב את כל אלה הצוחקים לי יותר מכל השאר. מדוע זה כך – אינני יודע ואינני יכול להסביר, אבל לוּ יהי כן. הם אומרים שאני כבר עכשיו תועה לאין דרך, כלומר, אם כבר עכשיו אני תועה, מה אפוא יהיה הלאה? אמת לאמיתה: אני תועה וייתכן שהלאה יהיה עוד גרוע מזה. וכמובן, אתעה פעמים אחדות, עד שאמצא איך להטיף, כלומר, באיזה מלים ובאיזה מעשים, מפני שדבר זה קשה מאוד לביצוע. שהרי גם עכשיו כל זה נהיר לי כשמש בצהריים. אבל שִמעו-נא: מי אינו תועה וסוטה מן הדרך? ובינתיים הלא כולם הולכים אל אותו מחוז עצמו, לכל הפחות הכול חותרים אל אותו מחוז עצמו, למן החכם ועד אחרון הרוצחים, אלא שבדרכים שונות. אמת נושנה היא, אך הנה מה חדש בה: אני אפילו לתעות הרבה אינני מסוגל. מפני שראיתי את האמת, ראיתי וידוע לי שבני-אדם יכולים להיות נפלאים ומאושרים, בלא לאבד כושרם לחיות על הארץ. אינני רוצה ואינני יכול להאמין שהרוע הוא מצבם הנורמלי של בני-האדם. והלא הם כולם אינם חדלים מלצחוק על אמונתי זאת. אבל איך לא אאמין: ראיתי את האמת – לא מה שהמצאתי במוחי, אלא ראיתי, ראיתי, ודיוקנה החי מילא את נפשי לנצח. ראיתיה במין שלמות מושלמות שאיני יכול להאמין כי אינה יכולה להיות אצל בני-האדם. ומאחר שכך, איך, אפוא, אני תועה? אסטה, כמובן, פעמים אחדות, ואפילו ייתכן שאדבר במלים אחרות, זרות, אבל לא לאורך זמן: דיוקנה החי שראיתיו יהיה תמיד אתי ותמיד יתקן שטייתי וינחני. הו, אני ער, אני רענן, אני הולך, הולך, ולוּ אלף שנים. אתם יודעים, תחילה אפילו רציתי להסתיר שהשחתתי אותם, אבל הייתה זאת טעות – הנה אפוא טעות ראשונה! אולם האמת לחשה לי שאני משקר, ושמרה והנחתה אותי. אבל איך לבנות גן-עדן – אינני יודע, מפני שאין ביכולתי למסור במלים. אחרי חלומי שלי איבדתי את המלים. לפחות את המלים העיקריות, הנחוצות ביותר. אך לוּ יהי כן: אני אלך ואתמיד ואדבר בלא הרף, מפני שראיתי בעליל, אף כי אינני יכול לחזור ולספר מה ראיתי. אבל המתלוצצים לא מבינים זאת: "חלום כלומר חָלם, הזיות, הלוצינציות." אח! האמנם זה נבון? ועד מה יהירים הם! חלום? מה זה חלום? וחיינו שלנו אינם חלום? יתר על כן אומַר: ולוּ לעולם לא ייכון ולא יהיה גן-העדן (הלא זאת אני מבין!) – נו, ואף על פי כן אמשיך להטיף. ואכן, זה כה פשוט: ביום אחד בלבד, בשעה אחת – הכול עשוי להסתדר! החשוב מכול – לקיים את ואהבת לזולתך כמוך. 1הנה מה שחשוב מכול, ולא עוד. יותר כמעט שלא דרוש: אזי תגלה איך יסתדר הכול. ואגב, הלא זאת אמת נושנה שנאמרה ונשנתה אין ספור פעמים אולם לא נקלטה בלב האנשים! "מודעוּת לחיים נעלה מן החיים, ידיעת חוקי האושר נעלה מן האושר" – הנה מה שצריך להיאבק נגדו! ואאבק. אם רק הכול ירצו, כי אז מייד הכול ייכון.

ואותה ילדה קטנה, חיפשתיה ומצאתיה… ואתמיד, ואמשיך, ואלך ואלך!


*מתוך הקובץ "אשתו של אחר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.

*דימוי: לוגאן זילמר דרך Designboom

דלות

מה המילה האופנתית ביותר היום, אחים שלי, אה?

המילה האופנתית ביותר היום היא, כמובן, אֵֶלקטריפיקַצְיָה.1

אני לא מתווכח: להאיר את רוסיה הסובייטית באור החשמל זה דבר חשוב מאין כמוהו. אבל גם העניין הזה יש לו בינתיים צדדים לא מי יודע מה טובים. אני לא אומר שזה יקר, חברים. זה לא יקר. משלמים על זה כסף, לא יותר. לא לזה אני מתכוון.

אלא לדבר אחר.

גרתי בבניין ענקי, חברים. כל הבית הואר בקֶרוֹסין. אחד יש לו עששית ואחד יש לו מנורה קטנה ואחד אין לו שום-כלום – והוא מאיר את הבית בנר מהכנסייה. צרה צרורה!

ואז התחילו לחבר אותנו לחשמל.

האחראי על הבניין היה הראשון שהתחבר. טוב, אז התחבר.

הוא איש שקט, לא מסגיר רגשות ומחשבות. ובכל זאת ההליכה שלו מוזרה והוא כל הזמן מקנח את האף בפרצוף מהורהר.

אבל עדיין לא מסגיר רגשות ומחשבות.

ואז, פעם אחת, באה בעלת הבית היקרה שלנו, יֵליזָבֵטָה איגְנַטְייֶבְנָה פְּרוֹחוֹרוֹבָה, והיא מציעה להאיר את הדירה.

"כולם מתחברים," היא אומרת, "אפילו האחראי על הבניין בכבודו ובעצמו התחבר."

בסדר, החלטנו גם אנחנו להתחבר.

חיברו את הדירה לחשמל, האירו אותה – אבינו שבשמים! ריקבון וגועל מסביב.

קודם לכן היית הולך בבוקר לעבודה, מתייצב בערב, שותה תה ולישון. באור הקֶרוֹסין לא ראו שום דבר יוצא דופן. ועכשיו מדליקים את האור, רואים – פה מתגלגלת נעל קרועה של מישהו, שם הטפטים נתלשו והם תלויים פיסות פיסות, והנה פשפש אץ לו רץ לו – מנסה להינצל מן האור, פה איזה סמרטוט לא ברור, שם יריקה, כאן בדל סיגריה, והנה פרעוש מפזז לו…

אבינו שבשמים! ממש מתחשק לך לצעוק הצילו. איזה מראה עצוב.

למשל, בחדר שלנו עמדה מין ספה כזאת. חשבתי, הספה בסדר גמור – ספה טובה. לעתים קרובות הייתי יושב עליה בערבים. ועכשיו אתה מדליק את החשמל – אבינו שבשמים! לזה קוראים ספה! גם כן ספה! פיסות ממנה בולטות ומשתלשלות החוצה, כל המילוי נשפך. אני לא מסוגל לשבת על ספה כזאת – הלב מוחה ומתנגד.

כן, אני חושב לי, החיים שלי לא משופעים בעושר. רואה את הכול ונגעל. מנסה לעשות משהו – הכול נופל לי מהידיים.

והנה אני רואה, גם בעלת הבית החביבה שלי, יֵליזָבֵטָה איגנַטְייֶבְנָה, מהלכת עצובה, מרשרשת לה שם במטבח, מסדרת.

"מה את טורחת, בעלת הבית היקרה?" אני שואל.

והיא מנופפת בידה, מיואשת.

"לא חשבתי, איש חביב," היא אומרת, "שאני חיה בעוני כזה."

העפתי מבט בגרוטאות של בעלת הבית – ובאמת, אני חושב לי, לא פאר ולא הדר: רק גועל וריקבון, וכל מיני סמרטוטים. וכל אלה מוצפים באור בהיר ובולטים לעין.

מאז הייתי חוזר הביתה במין מצב רוח מדוכדך.

אני חוזר, מדליק את האור, מתפעל מהנורה ומצטנף לי על הספה.

אחר כך שינית את דעתי, קיבלתי משכורת, קניתי סיד, דיללתי אותו וניגשתי לעבודה. תלשתי את הטפטים, חבטתי בפשפשים, טיאטאתי את קורי העכביש, סילקתי את הספה, צבעתי, פירקתי – הלב שר ושמח.

יצא טוב, אבל לא עד הסוף. לשווא ולחינם, אחים שלי, בזבזתי את כספי – בעלת הבית שלי חתכה את הכבלים.

"יותר מדי עני נראה הכול לאור החשמל," היא אומרת. "מה הטעם להאיר עוני כזה," היא אומרת, "שהפשפשים ילעגו?"

התחננתי והבאתי כל מיני נימוקים – לא עוזר.

"תעבור דירה," היא אומרת. "אני לא רוצה לחיות עם האור," היא אומרת, "אין לי כסף לשפץ שיפוצים."

האם עניין פשוט הוא לעבור דירה, חברים, אם בזבזתי המון כסף על השיפוצים? אז נכנעתי.

כן, אחים שלי, אור זה דבר טוב, אבל גם עם האור רע.

ערדל

כמובן, לא צריך להתאמץ כדי לאבד ערדל בחשמלית.

בייחוד אם מפעילים עליך לחץ כבד מהצדדים ואיזה פרחח פורע חוק דורך על הערדל מאחורה – היה ערדל ואיננו.

לאבד ערדל זה ממש קלי קלות.

הסירו ממני את הערדל אחת-שתיים. בלי שאספיק לפצות פֶּה ולצפצף, אפשר לומר.

כשעליתי לחשמלית – הערדליים עמדו במקומם. אבל כשירדתי מהחשמלית – אני רואה: ערדל אחד פה, על הרגל, והשני איננו. המגף פה. וגם הגרב פה, אני רואה. וגם הגטקס לא נעלמו לשום מקום. והערדל איננו.

לך תרוץ אחרי חשמלית.

הסרתי את שארית הערדל, עטפתי בעיתון והלכתי לי ככה.

חשבתי לעצמי: אחרי העבודה אצא לבילושים. למה שאתן לסחורה ללכת לאיבוד! אפשפש בכל מקום וכבר אמצא אותו איפשהו.

העבודה נגמרה, הלכתי לחפש. דבר ראשון – התייעצתי עם נהג חשמלית אחד שאני מכיר.

ההוא נטע בי תקווה, ועוד איזו.

"תגיד תודה," הוא אומר, "שאיבדת אותו בחשמלית. למקומות ציבוריים אחרים אני לא ערב, אבל לאבד בחשמלית זה עניין קדוש. יש לנו מחסן מיוחד לחפצים אבודים. בוא וקח. עניין קדוש."

"תודה," אני אומר, "ממש ירדה לי אבן מן הלב. והעיקר, הערדל כמעט חדש. זו בסך הכול העונה השלישית שאני נועל אותם."

למחרת אני הולך למחסן ההוא.

"אחים שלי," אני אומר, "אולי אפשר לקבל בחזרה את הערדל שלי? הורידו לי אותו מהרגל בחשמלית."

"אפשר," אומרים. "איזה ערדל זה?"

"ערדל רגיל," אני אומר. "מידה שתים עשרה."

"יש לנו אולי שתים עשרה אלף ערדליים במידה שתים עשרה," אומרים לי. "תן סימנים מזהים."

"הסימנים המזהים רגילים, מה כבר יכול להיות?" אני אומר, "החלק האחורי מרופט, זה ברור, בפנים אין רפידה, נשחקה הרפידה."

"יש לנו אולי יותר מאלף ערדליים כאלה," אומרים לי. "יש סימני היכר מיוחדים?"

"יש גם סימני היכר מיוחדים," אני אומר. "החרטום נתלש כמעט לגמרי, בקושי מחובר. וגם העקב כמעט הלך," אני אומר. "השתפשף העקב. דווקא הצדדים," אני אומר, "עדיין בסדר, מחזיקים מעמד."

"שב פה," אומרים לי, "תכף נבדוק."

פתאום מביאים לי את הערדל שלי. שמחתי נורא, מה אני אגיד לכם. ממש התמוגגתי. עבודה יפה עושה המנגנון, אני חושב. אנשים נאמנים לרעיון, אני חושב, כמה טרחה קיבלו על עצמם בגלל ערדל אחד. אני אומר להם:

"אהיה אסיר תודה לכם, חברים, עד בור הקבר. תביאו אותו לפה מהר. תכף אנעל אותו. רוב תודות."

"לא ולא," אומרים לי, "חבר נכבד, לא נוכל להביא. אולי לא אתה איבדת אותו," הם אומרים, "מאיפה לנו לדעת?"

"אבל אני, אני איבדתי," אני אומר. "אני יכול להישבע."

והם אומרים:

"אנחנו מאמינים לך ובהחלט מבינים לרגשותיך. ייתכן מאוד שזה אתה שאיבדת דווקא את הערדל הנ"ל. אבל לא נוכל לתת לך אותו. תביא אישור שבאמת איבדת ערדל. שמִנהלת הבניין שלך תאמת את העובדה, ואז נמסור לידיך בלי סחבת מיותרת את מה שאיבדת כחוק."

אני אומר:

"אחים שלי, חברים קדושים, אבל בבית שלי לא יודעים את העובדה הזאת. אולי לא ייתנו לי נייר כזה."

הם עונים:

"ייתנו, זאת החובה שלהם לתת. בשביל מה הם קיימים בכלל?"

העפתי עוד מבט בערדל ויצאתי.

למחרת באתי ליושב ראש הבניין שלנו ואני אומר לו:

"תן נייר. הערדל בסכנת נפשות."

"זה נכון שאיבדת אותו?" הוא שואל. "אולי אתה סתם מספר סיפורים? אולי אתה פשוט רוצה לשים יד על מוצר צריכה נדיר?"

"איבדתי, בחיי," אני אומר.

והוא עונה לי:

"טוב, כמובן, אני לא יכול לסמוך על דיבורים. אילו היית משיג לי אישור ממוסך החשמליות שאיבדת ערדל – אז הייתי מוסר את הנייר בידיך. בלי זה אני לא יכול."

אני אומר:

"אבל הם שולחים אותי אליך."

והוא עונה לי:

"טוב, אז כתוב הצהרה."

אני אומר:

"מה לכתוב שם?"

והוא עונה:

"כתוב: בתאריך כך וכך אבד ערדל. וכן הלאה. הכוונה: בזאת אני מתחייב שלא אצא מגבולות העיר עד לבירור העניין."

כתבתי הצהרה. למחרת קיבלתי אישור רשמי, כמקובל.

הבאתי את האישור למחסן האבדות. ושם, תארו לכם, מסרו לידי בלי טרחה ובלי סחבת את הערדל שלי.

רק כשנעלתי את הערדל על הרגל, ממש התמוגגתי. וחשבתי: איזו עבודה אנשים עושים! האם במקום אחר היו מתעסקים בערדל שלי כל כך הרבה זמן? היו משליכים אותו – ובזה נגמר העניין. ופה, לא טרחתי אפילו שבוע ימים, ומוסרים לי אותו בחזרה.

דבר אחד מצער: באותו שבוע, בזמן ההתרוצצויות, איבדתי את הערדל הראשון. כל הזמן נשאתי אותו בצרור מתחת לבית השחי, ואני לא זוכר איפה השארתי אותו. לא בחשמלית, זה עיקר הצרה. ואם לא בחשמלית, העניין אבוד. נו, איפה אחפש אותו, איפה?

הערדל האחר, לעומת זאת, אצלי. שמתי אותו על שידה.

לפעמים, כשנופל עלי דכדוך, אני מעיף מבט בערדל ואז נעשה לי קל על הלב ואין בי שום עלבונות.

איזו עבודה יפה עושים הפקידים, אני חושב לי!

אשמור את הערדל הזה למזכרת. שהצאצאים שלי יראו ויתפעלו.

בִּרְחוֹב הָעֲקֻמִּים, בְּבַיִת מִסְפָּר 17, חָיְתָה לָהּ זְקֵנָה אַחַת. פַּעַם חָיְתָה עִם בַּעֲלָהּ, וְהָיָה לָהּ בֵּן. אֲבָל הַבֵּן גָּדַל וְעָזַב, וְהַבַּעַל מֵת, וְהַזְּקֵנָה נוֹתְרָה לְבַדָּהּ.

הִיא חָיְתָה בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה, שָׁתְתָה תֵּה, שָׁלְחָה מִכְתָּבִים לִבְנָהּ, וּמִלְּבַד זֹאת לֹא עָשְׂתָה דָּבָר.

אַף עַל פִּי כֵן אֲנָשִׁים הָיוּ אוֹמְרִים עַל הַזְּקֵנָה שֶׁהִיא נָפְלָה מֵהַיָּרֵחַ. מִדֵּי פַּעַם הָיְתָה יוֹצֵאת בַּקַּיִץ לֶחָצֵר, מַבִּיטָה סְבִיבָהּ וְשׁוֹאֶלֶת:

אֱלֹהִים אַדִּירִים, לְאָן נֶעֱלַם הַשֶּׁלֶג?

וְהַשְּׁכֵנִים הָיוּ צוֹחֲקִים וְצוֹעֲקִים אֵלֶיהָ:

אֵיפֹה נִרְאֶה דָּבָר כָּזֶה, שֶׁהַשֶּׁלֶג יִשְׁכַּב עַל הָאָרֶץ בַּקַּיִץ? מָה אִתָּךְ, סָבְתָא, נָפַלְתְּ מֵהַיָּרֵחַ?

אוֹ שֶׁהָיְתָה הַזְּקֵנָה נִכְנֶסֶת לַחֲנוּת מְנוֹרוֹת וְשׁוֹאֶלֶת:

כַּמָּה עוֹלוֹת אֶצְלְכֶם לַחְמָנִיּוֹת צָרְפָתִיּוֹת?

הָעוֹבְדִים הָיוּ צוֹחֲקִים:

מָה אִתָּךְ, גְּבֶרֶת, מֵאֵיפֹה לָנוּ לַחְמָנִיּוֹת צָרְפָתִיּוֹת? נָפַלְתְּ מֵהַיָּרֵחַ אוֹ מָה?

כָּזֹאת מִין זְקֵנָה הָיְתָה!

פַּעַם אַחַת קָרָה שֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר הָיָה שִׁמְשִׁי, וְהַשָּׁמַיִם הָיוּ נְקִיִּים מֵעֲנָנִים. בִּרְחוֹב הָעֲקֻמִּים הִתְעוֹפֵף הָאָבָק וְנִשָּׂא בָּאֲוִיר. יָצְאוּ מְנַקֵּי הָרְחוֹבוֹת לְהַשְׁקוֹת אֶת הָרְחוֹב בְּמַיִם בְּצִנּוֹרוֹת בַּד בַּעֲלֵי פִּיַּת נְחשֶׁת. אֶת הַמַּיִם הִתִּיזוּ יְשִׁירוֹת עַל הָאָבָק, מַמָּשׁ יָרוּ דַּרְכּוֹ. הָאָבָק וְהַמַּיִם הִתְעוֹפְפוּ יַחַד עַל הָאֲדָמָה. וְהִנֵּה הַסּוּסִים כְּבָר דּוֹהֲרִים בַּשְּׁלוּלִיּוֹת, וְהָרוּחַ עָפָה רֵיקָה, לְלֹא הָאָבָק.

מִשַּׁעַר בַּיִת מִסְפָּר 17 יָצְאָה הַזְּקֵנָה, בְּיָדָהּ מִטְרִיָּה בַּעֲלַת יָדִית מַבְרִיקָה גְּדוֹלָה, וּלְרֹאשָׁהּ כּוֹבַע מְעֻטָּר חֲרוּזִים שְׁחֹרִים נוֹצְצִים.

תֹּאמַר לִי בְּבַקָּשָׁה, צָעֲקָה לִמְנַקֵּה הָרְחוֹבוֹת, הֵיכָן מוֹכְרִים דְּיוֹ?

מָה? צָעַק הַמְּנַקֶּה.

הַזְּקֵנָה הִתְקָרְבָה:

דְּיוֹ! צָעֲקָה.

זוּזִי הַצִּדָּה! צָעַק מְנַקֵּה הָרְחוֹבוֹת וְשִׁחְרֵר זֶרֶם מַיִם.

הַזְּקֵנָה קָפְצָה שְׂמֹאלָה, וְהַזֶּרֶם שְׂמֹאלָה.

הַזְּקֵנָה מִהֲרָה יָמִינָה, וְהַזֶּרֶם בְּעִקְבוֹתֶיהָ.

מָה אִתָּךְ? צָֹעַק הַמְּנַקֶּה, נָפַלְתְּ מֵהַיָּרֵחַ? אַתְּ רוֹאָה שֶׁאֲנִי מַשְׁקֶה אֶת הָרְחוֹב!

הַזְּקֵנָה נִעֲרָה אֶת מִטְרִיָּתָהּ וְהָלְכָה לָהּ הָלְאָה.

הִגִּיעָה הַזְּקֵנָה לַשּׁוּק, וְהִנֵּה רָאֲתָה בָּחוּר עוֹמֵד וּמוֹכֵר דָּג עֲנָקִי עֲסִיסִי, אָרְכּוֹ כְּיָד, עָבְיוֹ כְּרֶגֶל. הוּא הִקְפִּיץ אֶת הַדָּג בְּיָדָיו, אַחַר כָּךְ תָּפַס בְּאַפּוֹ בְּיָד אַחַת, נִעְנֵעַ, נִעְנֵעַ וְשִׁחְרֵר, אֲבָל לֹא הֵנִיחַ לוֹ לִפֹּל, וְאָז תָּפַס בִּזְרִיזוּת בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה בִּזְנָבוֹ וְהִגִּישׁ לַזְּקֵנָה.

הִנֵּה, אָמַר, אֶתֵּן בְּעַד רוּבָּל.

לֹא, אָמְרָה הַזְּקֵנָה, בִּשְׁבִילִי דְּיוֹ…

וְהַבָּחוּר לֹא נָתַן לָהּ לִגְמֹר אֶת הַמִּשְׁפָּט.

קְחִי, אָמַר לַזְּקֵנָה, הַמְּחִיר טוֹב.

לֹא, אָמְרָה הַזְּקֵנָה, בִּשְׁבִילִי דְּיוֹ…

וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ:

קְחִי, אָמַר, הַדָּג שׁוֹקֵל שְׁלוֹשָׁה קִילוֹ, וּכְאִלּוּ מִתּוֹךְ עֲיֵפוּת הֶעֱבִיר אֶת הַדָּג לַיָּד הַשְּׁנִיָּה.

לֹא, אָמְרָה הַזְּקֵנָה, אֲנִי צְרִיכָה דְּיוֹ.

סוֹף-סוֹף שָׁמַע הַבָּחוּר אֶת דִּבְרֵי הַזְּקֵנָה. 

דְּיוֹ? הוּא שָׁאַל.

כֵּן, דְּיוֹ.

דְּיוֹ?

דְּיוֹ.

וְדָג אַתְּ לֹא צְרִיכָה?

לֹא.

אָז דְּיוֹ?

כֵּן.

מָה אִתָּךְ, נָפַלְתְּ מֵהַיָּרֵחַ?! אָמַר הַבָּחוּר.

זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין אֶצְלְךָ דְּיוֹ, אָמְרָה הַזְּקֵנָה וְהָלְכָה הָלְאָה.

קְחִי בָּשָׂר טָרִי, צָעַק לַזְּקֵנָה קַצָּב גְּדוֹל-מְמַדִּים שֶׁרִסֵּק כְּבֵדִים בְּסַכִּינוֹ.

אֵין לְךָ דְּיוֹ בְּמִקְרֶה? שָׁאֲלָה הַזְּקֵנָה.

דְּיוֹ? צָעַק הַקַּצָּב, גּוֹרֵר חֲזִיר שָׁחוּט בְּרַגְלוֹ. מִהֲרָה הַזְּקֵנָה הָלְאָה מֵהַקַּצָּב, שֶׁהָיָה עֲנָקִי וְאַכְזָר מִדַּי, וּכְבָר צָעֲקָה לָהּ הָרוֹכֶלֶת:

לְכָאן! גְּשִׁי לְכָאן!

נִגְּשָׁה הַזְּקֵנָה לַדּוּכָן שֶׁלָּהּ, הִרְכִּיבָה מִשְׁקָפַיִם, חָשְׁבָה שֶׁתֶּכֶף תִּרְאֶה דְּיוֹ, וְאִלּוּ הָרוֹכֶלֶת חִיְּכָה וְהוֹשִׁיטָה לָהּ צִנְצֶנֶת שְׁזִיפִים מְיֻבָּשִׁים.

קְחִי נָא, אָמְרָה, כָּאֵלֶּה לֹא תִּמְצְאִי בְּשׁוּם מָקוֹם.

נָטְלָה הַזְּקֵנָה אֶת הַצִּנְצֶנֶת, הָפְכָה בָּהּ בְּיָדֶיהָ וְהֶחְזִירָה לַמָּקוֹם. 

אֲנִי זְקוּקָה לִדְיוֹ, לֹא לְפֵרוֹת, אָמְרָה.

אֵיזֶה דְּיוֹ, אָדֹם אוֹ שָׁחֹר? שָׁאֲלָה הָרוֹכֶלֶת.

שָׁחֹר, אָמְרָה הַזְּקֵנָה.

שָׁחֹר אֵין, אָמְרָה הָרוֹכֶלֶת.

אָז אָדֹם, אָמְרָה הַזְּקֵנָה.

גַּם אָדֹם אֵין, אָמְרָה הָרוֹכֶלֶת וְשִׁרְבְּבָה שְׂפָתַיִם.

לְהִתְרָאוֹת, אָמְרָה הַזְּקֵנָה וְהָלְכָה.

הִנֵּה כְּבָר נִגְמַר הַשּׁוּק, וּדְיוֹ לֹא נִרְאָה בְּשׁוּם מָקוֹם.

יָצְאָה הַזְּקֵנָה מֵהַשּׁוּק וְהָלְכָה בִּרְחוֹב כָּלְשֶׁהוּ.

לְפֶתַע פִּתְאוֹם רָאֲתָה חֲמִשָּׁה-עָשָׂר חֲמוֹרִים הוֹלְכִים זֶה אַחַר זֶה בְּצַעַד אִטִּי. עַל הַחֲמוֹר הַקִּדְמִי הָיָה רְכוּב אָדָם אוֹחֵז בְּיָדוֹ דֶּגֶל עֲנָקִי. גַּם עַל הַחֲמוֹרִים הָאֲחֵרִים הָיוּ יְשׁוּבִים אֲנָשִׁים, וְגַם הֵם אָחֲזוּ שְׁלָטִים בִּידֵיהֶם.

מָה פֵּשֶׁר הַדָּבָר? חָשְׁבָה הַזְּקֵנָה, אֶפְשָׁר שֶׁעַכְשָׁו מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּחֲמוֹרִים כְּמוֹ בְּחַשְׁמַלִּיּוֹת.

הַי! צָעֲקָה לָאִישׁ שֶׁיָּשַׁב עַל הַחֲמוֹר הַקִּדְמִי. חַכֵּה רֶגַע. תַּגִּיד, הֵיכָן מוֹכְרִים דְּיוֹ?

אֲבָל הָאָדָם עַל הַחֲמוֹר לֹא שָׁמַע כְּפִי הַנִּרְאֶה אֶת דִּבְרֵי הַזְּקֵנָה וְהֵרִים צִנּוֹר כָּלְשֶׁהוּ, צַר מִצַּד אֶחָד וּמִתְרַחֵב לְצוּרַת פַּעֲמוֹן בַּצַּד הַשֵּׁנִי. אֶת הַצַּד הַצַּר הִצְמִיד לְפִיו וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם צָעַק הַיְשֵׁר לְתוֹךְ פָּנֶיהָ שֶׁל הַזְּקֵנָה בְּקוֹל כֹּה רָם, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְשָׁמְעוֹ בְּמֶרְחָק שָׂבֵעַ וֶרְסְטָאוֹת:

מַהֲרוּ לִרְאוֹת אֶת הוֹפָעָתוֹ שֶׁל דוֹרוֹב

בַּקִּרְקָס הַלְּאֻמִּי! בַּקִּרְקָס!

אַרְיוֹת יָם – חֲבִיבֵי הַקָּהָל!

שָׁבוּעַ אַחֲרוֹן!

כַּרְטִיסִים בַּכְּנִיסָה!

מֵרֹב בֶּהָלָה שָׁמְטָה הַזְּקֵנָה אֶת מִטְרִיָּתָהּ. הִיא הֵרִימָה אֶת הַמִּטְרִיָּה, אֲבָל יָדֶיהָ רָעֲדוּ כָּל כָּךְ מֵרֹב פַּחַד עַד שֶׁהַמִּטְרִיָּה נָפְלָה שׁוּב.

הֵרִימָה הַזְּקֵנָה אֶת הַמִּטְרִיָּה, אָחֲזָה בָּהּ בְּחָזְקָה בְּיָדָהּ וּמַהֵר-מַהֵר חָשָׁה לְדַרְכָּהּ אֶל הַמִּדְרָכָה, פָּנְתָה מֵרְחוֹב אֶחָד לְשֵׁנִי וְיָצְאָה לִרְחוֹב שְׁלִישִׁי רָחָב וְרוֹעֵשׁ מְאוֹד. הָאֲנָשִׁים סְבִיבָהּ מִהֲרוּ לְאַנְשֶׁהוּ, וּבִכְבִישׁ הִתְגַּלְגְּלוּ מְכוֹנִיּוֹת וְחַשְׁמַלִּיּוֹת מַחְרִישׁוֹת אָזְנַיִם.

רָצְתָה הַזְּקֵנָה לַעֲבֹר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַכְּבִישׁ, וּלְפֶתַע:

-טְרְרְרְרְ-אְרְרְרְרְ-אְרְרְ-רְרְרְרְ!- הִרְעִימָה מְכוֹנִית.

נָתְנָה לָהּ הַזְּקֵנָה לַעֲבֹר, פָּסְעָה אֶל הַכְּבִישׁ וּמִיָּד שָׁמְעָה אֶת הָעֶגְלוֹן צוֹעֵק:

הַי, הִזָּהֲרִי!

נָתְנָה לוֹ הַזְּקֵנָה לַעֲבֹר וּמִהֲרָה לָרוּץ לַצַּד הַשֵּׁנִי. רָצָה עַד אֶמְצַע הַכְּבִישׁ, וּפֹה:

דְגֵ'ן דְגֵ'ן, דִּינְג-דִּינְג-דִּינְג! שָׁעֲטָה הַחַשְׁמַלִּית.

סַבָּה הַזְּקֵנָה עַל עֲקֵבֶיהָ, אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ:

פְרְרְ-פְרְרְ-פְרְרְ-פְרְרְ! טִרְטֵר אוֹפַנּוֹעַ.

נִבְהֲלָה הַזְּקֵנָה פִּי כַּמָּה, אֲבָל לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל נִמְצָא לוֹ אִישׁ טוֹב לֵב, תָּפַס אֶת יָדָהּ וְאָמַר:

מָה אִתָּךְ, כְּאִלּוּ נָפַלְתְּ מֵהַיָּרֵחַ! הֲרֵי יָכְלוּ לִדְרֹס אוֹתָךְ, וּמָשַׁךְ אוֹתָהּ לַצַּד הַשֵּׁנִי.

הִסְדִּירָה הַזְּקֵנָה אֶת נְשִׁימָתָהּ וְרָצְתָה לִשְׁאֹל אֶת הָאִישׁ טוֹב הַלֵּב עַל הַדְּיוֹ. הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁה, אֲבָל הוּא הִתְנַדֵּף כְּעָשָׁן.

הָלְכָה הַזְּקֵנָה הָלְאָה, נִשְׁעֶנֶת עַל הַמִּטְרִיָּה וּמַבִּיטָה לְכָל עֵבֶר, אוּלַי תִּרְאֶה הֵיכָן מוֹכְרִים דְּיוֹ.

וְהִנֵּה הָלַךְ לִקְרָאתָהּ זָקֵן עִם מַקֵּל, מַרְאֵהוּ יָשִׁישׁ וּשְׂעָרוֹ שֵׂיבָה.

נִגְּשָׁה אֵלָיו הַזְּקֵנָה וְאָמְרָה:

רוֹאִים שֶׁאַתָּה אָדָם לְמוּד נִסָּיוֹן, אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ הֵיכָן מוֹכְרִים דְּיוֹ?

נֶעֱצַר הַזָּקֵן, הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, הֵנִיעַ-הֵנִיעַ אֶת הַקְּמָטִים שֶׁעַל פָּנָיו וְשָׁקַע בְּהִרְהוּרִים. הוּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ רֶגַע קָט, תָּחַב אֶת יָדוֹ לְכִיסוֹ וְהוֹצִיא נַרְתִּיק, נְיַר גִּלְגּוּל וּקְנֵה עִשּׁוּן. הוּא גִּלְגֵּל לוֹ בְּאִטִּיּוּת סִיגַרְיָה, הִכְנִיס אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ קְנֵה הָעִשּׁוּן, הֶחְזִיר אֶת הַנַּרְתִּיק וְהַנְּיָר לִמְקוֹמָם וְהוֹצִיא גַּפְרוּרִים. לְאַחַר מִכֵּן הִדְלִיק אֶת הַסִּיגַרְיָה, הִכְנִיס אֶת הַגַּפְרוּרִים וּמִלְמֵל בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם:

שְׁיּוֹ נִמְשָשׁ בַּחֲנוּשׁ.

הַזְּקֵנָה לֹא הֵבִינָה דָּבָר, וְהַזָּקֵן הִמְשִׁיךְ הָלְאָה.

שָׁקְעָה הַזְּקֵנָה בְּמַחְשָׁבוֹת. לָמָּה זֶה אַף אֶחָד לֹא מְסֻגָּל לוֹמַר שׁוּם דָּבָר בָּרוּר עַל דְּיוֹ? שֶׁמָּא לֹא שָׁמְעוּ עַל דְּיוֹ מֵעוֹלָם? הֲיִתָּכֵן?

הֶחְלִיטָה הַזְּקֵנָה לְהִכָּנֵס לְאַחַת הַחֲנוּיוֹת וְלִשְׁאֹל עַל דְּיוֹ. שָׁם וַדַּאי יוֹדְעִים.

וְהִנֵּה בְּדִיּוּק רָאֲתָה חֲנוּת בְּקִרְבַת מָקוֹם, חַלּוֹנוֹתֶיהָ עֲנָקִיִּים, גָּדְלָם כְּקִיר שָׁלֵם וּבָהֶם סְפָרִים לָרֹב.

הִנֵּה, חָשְׁבָה הַזְּקֵנָה, לְכָאן אֶכָּנֵס. אִם מֻנָּחִים כָּאן סְפָרִים, וַדַּאי יֵשׁ כָּאן דְּיוֹ. הֲרֵי אֶת הַסְּפָרִים וַדַּאי כּוֹתְבִים בִּדְיוֹ. נִגְּשָׁה אֶל דַּלְתוֹת הַזְּכוּכִית הַמּוּזָרוֹת. דָּחֲפָה אוֹתָן, וְהִנֵּה דָּחַף דְּבַר-מָה אֶת הַזְּקֵנָה עַצְמָהּ מֵאָחוֹר.

הִסְתּוֹבְבָה הַזְּקֵנָה וְרָאֲתָה שֶׁדֶּלֶת זְכוּכִית נוֹסֶפֶת מִתְקַדֶּמֶת לְעֶבְרָהּ. הַזְּקֵנָה נָעָה לְפָנִים, וְהַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. הַכֹּל סְבִיבָה הָיָה עֲשׂוּי זְכוּכִית וְהַכֹּל הִסְתּוֹבֵב. הִסְתַּחְרֵר רֹאשָׁהּ שֶׁל הַזְּקֵנָה, הִיא הוֹלֶכֶת וְאֵין הִיא יוֹדַעַת לְאָן. סְבִיבָהּ הַכֹּל דְּלָתוֹת-דְּלָתוֹת, וְהֵן כֻּלָּן מִסְתַּחְרְרוֹת וְדוֹחֲפוֹת אֶת הַזְּקֵנָה לְפָנִים. דִּשְׁדְּשָׁה, דִּשְׁדְּשָׁה הַזְּקֵנָה סְבִיב דְּבַר-מָה, בְּקשִׁי נֶחְלְצָה, מַזָּל שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּחַיִּים.

הִבִּיטָה הַזְּקֵנָה: שָׁעוֹן גָּדוֹל עָמַד מִלְּפָנִים וּמַדְרֵגוֹת הוֹבִילוּ לְמַעְלָה.

לְיַד הַשָּׁעוֹן עָמַד אִישׁ.

נִגְּשָׁה אֵלָיו הַזְּקֵנָה וְאָמְרָה:

אֵיפֹה אוּכַל לְבָרֵר עַל דְּיוֹ?

הַהוּא אַף לֹא הִפְנָה לְעֶבְרָהּ אֶת רֹאשׁוֹ, אַךְ סִמֵּן בְּיָדוֹ אֶל אֵיזוֹ דֶּלֶת קְטַנָּה מְרֻשֶּׁתֶת. פָּתְחָה הַזְּקֵנָה אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנְסָה בָּהּ. וְהִנֵּה לְפָנֶיהָ חַדְרוֹן זַעֲרוּרִי מַמָּשׁ, לֹא גָּדוֹל מֵאָרוֹן, וּבַחַדְרוֹן אִישׁ. מִיָּד רָצְתָה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ עַל הַדְּיוֹ.

אַךְ לְפֶתַע פִּתְאוֹם: "דִּינְג! דְּגֵ'ן!", וְהָרִצְפָּה הֵחֵלָּה לְהִתְרוֹמֵם.

עָמְדָה הַזְּקֵנָה, אֵינָהּ מְעִזָּה לָזוּז, וּבֶחָזֶה שֶׁלָּהּ הָיָה נִדְמֶה שֶׁהֵחֵלָּה לִצְמֹחַ אֶבֶן. הִיא עָמְדָה, אֵינָהּ מַצְלִיחָה לִנְשֹׁם. מִבַּעַד לַדֶּלֶת הִבְזִיקוּ יָדַיִם, רַגְלַיִם וְרָאשִׁים, וְרַעַשׁ הָיָה סָבִיב כְּשֶׁל מְכוֹנַת תְּפִירָה. אַחַר כָּךְ פָּסַק הָרַעַשׁ, וְנִהְיָה קַל יוֹתֵר לִנְשֹׁם.

מִישֶׁהוּ פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת וְאָמַר:

הִנֵּה, בְּבַקָּשָׁה, הִגַּעְנוּ, קוֹמָה שִׁשִּׁית, אֵין גָּבוֹהַּ מִזֶּה.

הַזְּקֵנָה, מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּחֲלוֹם, פָּסְעָה לְאַנְשֶׁהוּ, לְאָן שֶׁהֶרְאוּ לָהּ, וְהַדֶּלֶת שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ נִסְגְּרָה, וְהַחַדְרוֹן-אָרוֹן שׁוּב נָסַע לְמַטָּה.

עָמְדָה הַזְּקֵנָה עַל גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת, הַמִּטְרִיָּה בְּיָדָהּ, סְבִיבָהּ אֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְטוֹרְקִים דְּלָתוֹת, וְלֹא הִצְלִיחָה לְהַסְדִּיר אֶת נְשִׁימָתָהּ.

עָמְדָה לָהּ כָּכָה הַזְּקֵנָה, הִבִּיטָה בַּנַּעֲשֶׂה סְבִיבָהּ וְנִכְנְסָה בְּאֵיזוֹ דֶּלֶת.

מָצְאָה הַזְּקֵנָה אֶת עַצְמָהּ בְּחֶדֶר גָּדוֹל וּמוּאָר. בַּחֶדֶר הָיוּ שֻׁלְחָנוֹת, וְלַשֻּׁלְחָנוֹת יָֹשְׁבוּ אֲנָשִׁים, אֲחָדִים טוֹמְנִים אֶת אַפָּם בִּנְיָר, כּוֹתְבִים דְּבַר-מָה, וַאֲחֵרִים מַקִּישִׁים עַל  מְכוֹנוֹת כְּתִיבָה.

הֲרֵי זֶה שָׁאוֹן שֶׁל נַפָּחִיָּה, אִם כִּי נַפָּחִיַּת צַעֲצוּעַ.

מִיָּמִין לְיַד הַקִּיר נִצְּבָה סַפָּה, וְעַל הַסַּפָּה יָשְׁבוּ אִישׁ עָבֶה וְאִישׁ דַּק. הֶעָבֶה סִפֵּר דְּבַר-מָה לַדַּק וְחִכֵּךְ אֶת יָדָיו זוֹ בָּזוֹ, וְהַדַּק נִרְכַּן כֻּלּוֹ, מַבִּיט בֶּעָבֶה מִבַּעַד לְמִשְׁקָפַיִם בְּהִירֵי מִסְגֶּרֶת וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ שׂוֹרֵךְ אֶת שְׂרוֹכֵי מַגָּפָיו.

כֵּן, אָמַר הֶעָבֶה, כָּתַבְתִּי סִפּוּר עַל יֶלֶד שֶׁבָּלַע צְפַרְדֵּעַ. סִפּוּר מְעַנְיֵן מְאוֹד.

וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחַ כְּלָל לְהַמְצִיא מַשֶּׁהוּ לִכְתֹּב עָלָיו, אָמַר הַדַּק וְהִשְׁחִיל אֶת הַשְּׂרוֹךְ דֶּרֶךְ הַחֹר.

הַסִּפּוּר שֶׁלִּי מְעַנְיֵן מְאוֹד, אָמַר הָאִישׁ הֶעָבֶה. הַיֶּלֶד הַזֶּה בָּא הַבַּיְתָה, אָבִיו שׁוֹאֵל אוֹתוֹ הֵיכָן הָיָה, וְהַצְּפַרְדֵּעַ עוֹנָה מִבִּטְנָהּ: "קְוָּה-קְוָּה!", אוֹ שֶׁבְּבֵית הַסֵּפֶר הַמּוֹרֶה שׁוֹאֵל אֶת הַיֶּלֶד, "אֵיךְ אוֹמְרִים בְּגֶרְמָנִית בֹּקֶר טוֹב?", וְהַצְּפַרְדֵּעַ עוֹנָה: "קְוָּה-קְוָּה!". הַמּוֹרֶה מְגַדֵּף, וְהַצְּפַרְדֵּעַ: "קְוָּה-קְוָּה-קְוָּה!". כָּזֶה סִפּוּר מַצְחִיק, אָמַר בַּעַל הַגּוּף וְחִכֵּךְ אֶת יָדָיו זוֹ בָּזוֹ.

גַּם אַתְּ כָּתַבְתְּ מַשֶּׁהוּ? פָּנָה אֶל הַזְּקֵנָה.

לֹא, אָמְרָה הַזְּקֵנָה, נִגְמַר לִי כָּל הַדְּיוֹ. הָיְתָה לִי צִנְצֶנֶת, נִשְׁאֲרָה מֵהַבֵּן, וְהִנֵּה כָּעֵת נִגְמְרָה.

מָה, גַּם הַבֵּן שֶׁלָּךְ כּוֹתֵב? שָׁאַל בַּעַל הַגּוּף.

לֹא, אָמְרָה הַזְּקֵנָה, הוּא יַעֲרָן. אֲבָל הוּא לֹא גָּר כָּאן. פַּעַם הָיִיתִי לוֹקַחַת דְּיוֹ מִבַּעֲלִי, וְעַכְשָׁו בַּעֲלִי נִפְטַר וְנוֹתַרְתִּי לְבַד. אוּלַי בְּמִקְרֶה אוּכַל לִקְנוֹת כָּאן אֶצְלְכֶם דְּיוֹ? שָׁאֲלָה.

הָאִישׁ הַדַּק שָׂרַךְ אֶת מַגָּפוֹ וְהִבִּיט בַּזְּקֵנָה מִבַּעַד לְמִשְׁקָפָיו .

אֵיזֶה דְּיוֹ? שָׁאַל בִּפְלִיאָה.

דְּיוֹ לִכְתִיבָה, הִסְבִּירָה הַזְּקֵנָה.

וַהֲרֵי פֹּה לֹא מוֹכְרִים דְּיוֹ, אָמַר הָאִישׁ הֶעָבֶה וְהִפְסִיק לְחַכֵּךְ אֶת יָדָיו זוֹ בָּזוֹ.

אֵיךְ הִגַּעְתְּ לְכָאן? שָׁאַל הַדַּק וְקָם מֵהַסַּפָּה.

נָסַעְתִּי בְּתוֹךְ הָאָרוֹן, אָמְרָה הַזְּקֵנָה.

בְּאֵיזֶה אָרוֹן? שָׁאֲלוּ הֶעָבֶה וְהַדַּק פֶּה אֶחָד.

בַּזֶּה שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד אֶצְלְכֶם בַּמַּדְרֵגוֹת, אָמְרָה הַזְּקֵנָה.

אָה, בַּמַּעֲלִית! הִצְטַחֵק הַדַּק וְהִתְיַשֵּׁב שׁוּב עַל הַסַּפָּה מִשּׁוּם שֶׁכָּעֵת נִפְרַם לוֹ שְׂרוֹךְ בַּמַּגָּף הַשֵּׁנִי.

וּלְשֵׁם מָה בָּאת לְכָאן? שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנָה הָאִישׁ הֶעָבֶה.

לֹא הִצְלַחְתִּי לִמְצֹא דְּיוֹ בְּשׁוּם מָקוֹם, עָנְתָה. כָּל מִי שֶׁשָּׁאַלְתִּי לֹא יָדַע. וְהִנֵּה אֲנִי רוֹאָה שֶׁכָּאן מֻנָּחִים סְפָרִים, אָז נִכְנַסְתִּי לְכָאן. הֲרֵי הַסְּפָרִים נִכְתָּבִים בִּדְיוֹ!

חָה-חָה-חָה, צָחַק הָאִישׁ הֶעָבֶה. מַמָּשׁ כְּאִלּוּ נָפַלְתְּ לָאָרֶץ מֵהַיָּרֵחַ!

הַי, תַּקְשִׁיב! קָפַץ פִּתְאוֹם הַדַּק מֵהַסַּפָּה. אֶת מַגָּפָיו לֹא שָׂרַךְ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, וְהַשְּׂרוֹכִים הִשְׂתָּרְכוּ עַל הָרִצְפָּה. תַּקְשִׁיב, הוּא אָמַר לֶעָבֶה, זֶה מָה שֶׁאֶכְתֹּב, עַל זְקֵנָה שֶׁקָּנְתָה דְּיוֹ.

נָכוֹן, אָמַר הָאִישׁ הֶעָבֶה וְחִכֵּךְ אֶת יָדָיו זוֹ בָּזוֹ.

הָאִישׁ הַדַּק הֵסִיר אֶת מִשְׁקָפָיו, נָשַׁף עַל הַזְּגוּגִית וְנִקָּה אוֹתָהּ בְּמִמְחָטָה.

אַחַר כָּךְ הִרְכִּיב אוֹתָם שׁוּב וְאָמַר לַזְּקֵנָה:

סַפְּרִי לָנוּ כֵּיצַד קָנִית דְּיוֹ, וַאֲנַחְנוּ נִכְתֹּב עָלַיִךְ סֵפֶר וְנִתֵּן לָךְ דְּיוֹ.

חָשְׁבָה הַזְּקֵנָה וְהִסְכִּימָה.

וְאָכֵן, הָאִישׁ הַדַּק כָּתַב סֵפֶר:

עֲלִילוֹת הַזְּקֵנָה שֶׁקָּנְתָה דְּיוֹ.


*איור: טליה בר

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty