search

דוד לוגסי, אני חושב, אף פעם לא ידע כמה באמת הוא אוהב את הכותל, עד שלא ראה אותו מפורק לחלוטין, אבן על אבן על אבן, ומועמס בערימות על שלושים משאיות של חברת ההובלות והשיפוצים שלו, ׳א״א אמריקה הובלות ושיפוצים׳. עד אותו הרגע הכותל היה מקום. בסך הכל מקום. אבל רצח רבין שינה הכל.

לוגסי הוא אחד מהנדירים האלה: אנשים שנולדו בשביל להתפלל. לא פלא שבכותל הוא הרגיש בבית. הוא לא היה ״דתי״ במידה שהיתה מאפשרת לו להתחתן עם נכדתו של האדמו״ר – איזשהו אדמו״ר – אבל יש אנשים שכאשר הם מתפללים, הם מאושרים. בלילות שישי, למשל, הוא היה הולך לבית כנסת עם אבא שלו, חוזר לבית הוריו לקידוש וארוחה חגיגית, ואחר כך נכנס למכונית ונוסע למסיבה. בבית משפחת לוגסי, זה נחשב לליל שבת מצוין.

וזאת הסיבה שהוא אהב את הכותל, ושנא את ירושלים: שברגע שאתה עובר את שער הגיא, אתה נדרש לבחור. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, כיפה שחורה או סרוגה – כמו בשכונות עוני בסרטים אמריקאים, אתה חייב לבחור כנופיה, אחרת תישאר לבד בעיר אלימה וחמוצה. לוגסי, ששנא לבחור ואהב להתפלל, היה חוזר מעוצבן יותר ויותר מכל ביקור בקיר האהוב עליו. עד שבפעם האחרונה, הוא נשבר. לילה אחד, שבוע אחרי הרצח, הוא התקשר אלי. השעה היתה אחת אחר חצות.

״אתה חייב לבוא,״ הוא אמר. ״בוא, קח מונית ותגיע לירושלים. אני צריך שתייעץ לי דחוף.״

״לייעץ לך במה?״

״איפה לשים אותו, אחי. את הכותל. עוד שעה אני גומר להעמיס. בוא, אין זמן לדבר. נגמרת לי הסוללה בנוקיה.״

במרחק חצי קילומטר מרחבת הכותל נתקלתי במחסום של משמר הגבול. שוטר דרוזי עצר אותי ואמר: ״אין כניסה אדוני. הכותל בשיפוצים״.

״מה?״

״שיפוצים. מנקים אותו. בשביל השבעה של רבין, מבצע מיוחד.״

״אה.״

השוטר חיכה. גירדתי בראשי.

״תשמע,״ אמרתי, ״אני צריך להיכנס. אני מהצוות המייעץ.״

״איך קוראים לך?״ אמר השוטר ושלף פתק מקומט מכיס מכנסיו.

״עוזי וייל.״

״אתה עוזי וייל המפורסם?״

״המפורסם?״ אמרתי. ״במה אני מפורסם?״

״למה לא אמרת מיד,״ אמר השוטר וטפח על כתפי. ״הקבלן אמר שניתן לך להיכנס. תדע לך, אני איתכם במאה אחוז. אנחנו הדרוזים, יש לנו ברית עמים עם דם ישראל.״

״אני מבין,״ אמרתי בזהירות.

הוא צעק לחברו שעמד ליד המחסום לפתוח אותו, והוסיף: ״בגלל זה אני, אפילו שאני דרוזי – אני בעד אבא שלך.״

״אבא שלי?״ תהיתי.

״בן אדם גדול,״ אמר השוטר. ״חבל שאין עוד כמוהו. זכרונו לברכה.״

״אבא שלי לא מת.״

הוא קפא על מקומו: ״באמת? לא מת, בגין?״

לא ידעתי מה לומר. חייכתי אליו בנימוס.

״מה אתה אומר,״ המשיך השוטר והניד את ראשו מצד לצד, בפליאה הולכת וגוברת: ״מה אתה אומר. לא מת בגין, אה? אז מה – מתחבא?״

משכתי כתפיים בזהירות.

״כל הכבוד לו,״ אמר השוטר. ״מהמחתרת, הוא למד להתחבא טוב טוב. מתי הוא חוזר?״

אמרתי: ״עוד שנה, שנתיים.״

״תגיד לו, אנחנו מחכים,״ אמר השוטר. ״אפילו שאני דרוזי, אני מחכה. אתה יודע למה?״

״בגלל הברית עמים עם דם ישראל?״ ניסיתי.

הוא הביט בי בהערכה מחודשת. ״כל הכבוד לך,״ אמר. ״אני רואה שאבא שלך חינך אותך טוב. כל הכבוד, משפחה טובה אתם.״

״נכון,״ אמרתי. ״בני, הוא יצא קצת…״

״רציני כזה,״ אמר השוטר.

״נו…״ משכתי בכתפי.

״לא חשוב. בגין זה בגין. כולכם משפחה טובה.״

״אני אמסור לאבא,״ הבטחתי.

הוא הוריד את ידו מחלון המכונית, ואני המשכתי פנימה.

רחבת הכותל היתה מוארת באור יקרות, ועשרות פועלים עמלו בפירוק האבנים. מן הכותל עצמו נשארו רק שתי שורות האבנים התחתונות. על כל אבן עבדו שני פועלים, ואחרי שפירקו נשאו אותה אל משאית ענקית שחנתה בקצה רחבת הכניסה. עשרים ותשע המשאיות האחרות כבר חיכו בשורה, מלאות באבנים, על כביש היוצא מהכותל.

ועל גג המשאית האחרונה, ההולכת ומתמלאת, ישב דוד לוגסי. לידו ישב הנהג, והם שתו קפה מתוך תרמוס גדול. עמדתי במקומי, נדהם. לוגסי ראה אותי.

״אחי!״ קרא אלי והתרומם. ״בוא, בוא תעלה. בוא תשתה איתנו משהו.״ טיפסתי על דלת המשאית, הנהג הושיט לי יד, ומצאתי את עצמי משקיף על הפועלים שהתחילו לחסל את השורה האחרונה. המראה היה מדהים. הכותל נראה כמו שביל אבנים. ישבתי ושתקתי.

אחרי כמה דקות אמר לוגסי: ״משהו, אה?״

״תגיד לי…״ התחלתי, ולא יכולתי להמשיך.

״תיכף אני מסביר לך הכל,״ אמר לוגסי ונתן תנועה קטנה קטנה בראשו לכיוון נהג המשאית. הוא לא רצה לשתף יותר מדי אנשים בתוכניותיו.

״היה טוב, הקפה?״ שאל את הנהג.

״עשר.״

״סבבה. תשמע, אם לא אכפת לך, יש לנו כמה עניינים מקצועיים.״

הנהג הביט בי בחשדנות. אחר כך שפך את שארית הקפה מכוסו לרצפה, נעמד, וקפץ ארצה.

לוגסי הביט בו, קם על רגליו ומתרחק. ״מה אתה אומר?״ שאל, אחרי שנותרנו לבדנו.

״מה אני יכול להגיד?״ פרשתי את ידי. ״זה…״

״גדול, אה?״

״כן,״ הנהנתי, ״אפשר להגיד שזה גדול. בהחלט אפשר להגיד את זה. אבל למה?״

״לא מגיע להם, הירושלמים. לא מגיע להם שיהיה להם כותל.״

״אהה.״ הבטתי סביבי. הפועלים התחילו לפרק את השורה האחרונה. ״תגיד אתה בעצמך,״ הניח לוגסי יד על ליבו. ״תגיד אם אני לא צודק: שבוע שעבר, יומיים אחרי שרצחו את רבין זכרונו לברכה, נסעתי לכותל להתפלל. גם בשביל רבין, וגם בשביל המדינה, וגם בשביל… לא יודע. הלב שלי, מרוב צער, נהיה… ביחוד אחרי הלוויה שלו. ראית איך בכתה הנכדה שלו?״

״ראיתי.״

״אתה מבין, אז? היה קשה. אז בדרך לכותל, שמתי את הכיפה של אבא שלי זכרונו לברכה, ואני ככה עם הזקן והכל, אתה יודע – לפחות חמש אנשים תפסו אותי, אמרו כמה טוב שרבין מת.״

הנהנתי. לוגסי לקח נשימה עמוקה, ונד בראשו באי אמון.

״אחר כך גמרתי להתפלל,״ המשיך, ״הורדתי הכיפה – בדרך חזרה קפצו עלי שלושה אחרים, אמרו לי בוא להפגנה נגד הדתיים, שכולם רוצחים. נשבר הזין, אני אומר לך. לא רוצה לבוא יותר לעיר הזאתי. אז החלטתי – אני, דוד לוגסי, מעביר את הכותל.״

״מעביר לאן?״

״לתל אביב.״

לא ידעתי מה לומר. מתחתינו, הפועלים הלכו וסיימו את מלאכתם. הם עבדו בחריצות. עוד עשרים אבנים, והקיר היה כלא היה.

״איזה מבצע, הא?״ חייך לוגסי בגאווה. ״מאה עשרים פועל ופועל.״

״ואיפה תשים אותו בתל אביב?״

״בשביל זה אתה פה. תייעץ לי, איפה הכי טוב. מקום יפה, בלי ויכוחים, בלי פוליטיקה, שאנשים יבואו להתפלל בלב טוב. מקום באיזי?״

״חוף הים?״ הצעתי. לוגסי חייך.

וכך היה.

* * *

כעבור חצי שעה החלה שיירת המשאיות לעזוב את המקום שפעם היה הכותל, ואילו עתה היה גבעה חשופה. לוגסי ואני, בפז׳ו, עקפנו את המשאיות המכוסות ברזנט, ואת האוטובוס עם הפועלים, והגענו לעמדת משמר הגבול. לוגסי יצא, וטפח לשוטר על כתפו.

״גמרתם להיום?״ שאל השוטר.

״כן,״ אמר לוגסי. ״אתה יכול לפתוח את המחסומים. יש לך את האישור מהעירייה?״

״אצלי,״ אמר השוטר וטפח על כיס חולצתו. ״צריך אותו?״

״תשמור,״ אמר לוגסי, ״אם ישאלו שאלות.״

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. ״אישור אוריגינל,״ אמר, ״מהעירייה. מהתקופה שסידרתי את הביוב בבנייני האומה. כתוב שם: נא להישמע להוראות הקבלן.״

השוטר דפק על החלון, וחיכה שאביט בו. הוא עשה לי סימן של מפתח הנועל את שפתיו. הרמתי אגודל לאות הכרה ותודה.

השיירה החלה לנוע.

״תגיד לי,״ אמרתי ללוגסי, ״אני לא קצת צעיר בשביל להיות הבן של בגין?״

הוא משך בכתפיו. ״שוטרים,״ אמר.

וכך, מחויך ורגוע, המשיך לוגסי להוביל את שיירת המשאיות שלו דרך נתיבי איילון השוממים. בשלוש לפנות בוקר הגענו לחוף שרתון. יצאנו לסרוק את השטח. הפועלים חיכו באוטובוס.

״מה אתה אומר?״ הביט סביבו, ידיו על מותניו. ״אולי בין שרתון למרינה?״

אימצתי את דמיוני. ״לא נראה לי,״ אמרתי, ״רצועת החוף צרה מדי. אתה צריך שיהיה מקום גם למתפללים וגם לאלה ששוכבים על החוף.״

״אתה צודק,״ אמר לוגסי. ״וגם שיהיה רחוק מהים. שהגלים לא יאכלו את האבנים, בחורף.״

הבטנו סביבנו, ובבת אחת נפלו מבטינו על המדרון של הילטון, מתחת לגן העצמאות. לחצנו ידיים, ולוגסי ניגש לאוטובוס של הפועלים.

״יאללה, לרדת,״ אמר להם.

הם התחילו להתלחש ביניהם, ברומנית. אחד מהם קם, ושימש להם כמתורגמן.

״מיסטר לוגסי, כולם מאוד עייף,״ אמר מנהיגם הנבחר. ״אול נייט וורק, וורק.״

״תגיד להם, כולם מקבלים עוד מאתיים דולר,״ אמר לוגסי. ״עובדים עד הבוקר.״

תוך דקה כולם היו למטה, פורקים את האבנים. כמה מהם התחילו לעמיד פיגומים על המדרון החשוף של גן העצמאות. הם עבדו במהירות מדהימה, פורקים את האבנים לפי הסדר המדויק בו עלו למשאית, אולם למרות חריצותם עד אור הבוקר הצליחו להרכיב רק שליש מהכותל. לוגסי, שחזה את הבעיה מראש, שלח אותם לישון. בשש בבוקר הגיעה המשמרת השניה.

הפעם הם היו ערבים, ולוגסי הסתדר איתם ללא מתורגמן. בשבע, התמוטטנו אל תוך הקבינה של הפז׳ו. לוגסי פתח את הרדיו. עברנו ארבע מהדורות חדשות במקביל: אף אחת מהן לא הזכירה את העובדה שבלילה מישהו גנב את הכותל.

״אולי הטילו איפול על החקירה,״ אמרתי. ״צנזורה.״

״גם על קול קהיר שמו צנזורה? גם על הבי.בי.סי.?״

משכתי בכתפי. ״לא חשוב,״ אמר לוגסי. ״אבא שלי זכרונו לברכה היה תמיד אומר: גבר צריך שתהיה לו אמונה ולא לדאוג אף פעם, חוץ מכשהוא שומע את הוו-או של הניידת מתקרב. עכשיו נילך לישון.״

נרדמנו האחד על כתפי השני לשלוש שעות של שינה טרופה. בעשר וחצי בבוקר העירה אותנו נקישה על החלון. זה היה פקח מהעירייה. לוגסי הוריד את החלון.

״אתה הקבלן?״ גירד הפקח בראשו.

״כן.״

״מה זה הדבר הזה?״

״קיר השלום,״ אמר לוגסי, ״לזכר יצחק רבין.״

״אה,״ אמר הפקח. ״נראה מוכר, הקיר הזה.״

״יש כזה בירושלים.״

״אה,״ אמר הפקח. אשתי מירושלים. אולי בגלל זה.״

לוגסי קרא לאחד הפועלים, וביקש קפה. הפקח ישב איתנו ושתה, וסיפר לנו כמה הוא מרוויח בעירייה. אחרי שהלך פתחנו שוב רדיו: עדיין, אף מלה על כך שהכותל המערבי נעלם ממקומו.

לוגסי יצא החוצה, והתמתח. אחר כך אמר: ״מוזר, לא?״

״בוא ניסע,״ אמרתי.

הוא הביט בפועלים העמלים, ואמר: ״חכה, נשטוף פנים ונזוז.״

* * *

הגענו לירושלים בשתים עשרה בצהריים. חנינו לא רחוק ממה שהיה פעם הכותל, והתקרבנו בזהירות. עשרים תסריטים שונים עברו לנו בראש, אבל אף אחד לא התקרב למה שנגלה לעינינו: הכל התנהל כרגיל.

המתפללים התפללו. גברים משמאל, נשים מימין.

שוטרים, כרגיל, איבטחו את הרחבה.

תיירים, כרגיל, הצטלמו כשלראשם כיפות מקרטון. הדבר היחיד השונה היה, שלא היה שם כותל. התקדמנו לעבר הרחבה. שוטר עמד שם במקום הקבוע, והגיש לנו כיפה שחורה.

״תגיד לי שוטר,״ – אמר לוגסי – ״איפה הכותל?״

״בשיפוצים,״ אמר השוטר.

״איפה, בשיפוצים? איפה משפצים אותו?״

השוטר משך בכתפיו. ״תשאל את רב הכותל, זה מה שהוא אמר. אתם נכנסים או לא?״

נכנסנו. קבוצה גדולה של חסידים התפללה שם בדבקות רבה, אולם נסיונותיהם להחדיר פתקים אל תוך הגבעה הצחיחה עלו בתוהו. מדי פעם הם העיפו מבטים מוזרים לצדדים, אולם באופן כללי נראה היה שההסבר שנתן רב הכותל מספק אותם. יצאנו מהרחבה, והלכנו לאכול במקום קטן שלוגסי הכיר, לא רחוק משם.

לוגסי ניגב חומוס, ושתה קפה. פניו היו מהורהרות. אחרי שסיים, שלף את הטלפון הנייד שלו.

״שלום,״ אמר כשענו לו, ״זה המשרד של רב הכותל? רציתי לשאול משהו. הייתי עכשיו בכותל, והוא לא היה.״

״לא יכול להיות,״ ענתה הפקידה, ״הרב נמצא פה מהבוקר.״

״לא הרב,״ אמר לוגסי, ״הכותל. לא היה כותל.״

״אה,״ ענתה הפקידה. ״הוא בשיפוץ.״

״מה את אומרת,״ אמר לוגסי. ״מי משפץ?״

״העירייה,״ אמרה. ״אני לא יודעת בדיוק. הרב דיבר בבוקר עם משמר הגבול, הם לקחו את האבנים בשביל השיפוץ. זה מבצע מיוחד.״

״משמר הגבול? מי זה, הבחור הדרוזי מהמחסום, איתו דיברתם?״

״כן, כן,״ ענתה הפקידה. היא החלה לאבד את סבלנותה. ״זה מהעירייה, זה מבצע מיוחד. לכבוד שלושת אלפים שנה לירושלים.״

״תודה,״ ענה לוגסי וניתק. הבטנו זה בזה.

הוא אמר: ״שיחקנו אותה. נראה לי, שבוע הבא אני מעביר את הכספות של בנק לאומי.״

* * *

כל אותו היום והלילה עבדנו כמו מטורפים, יחד עם הפועלים, ולמחרת – לקראת זריחה, בסוף המשמרת השניה של הרומנים – הכל הסתיים. עמדנו במים, הגלים ליחכו את שולי מכנסינו המופשלים, ועינינו הביטו בכותל המערבי החדש. הוא נראה נהדר.

״המקום הקדוש ביותר לעם היהודי,״ אמר לוגסי. בעיניו עמדו דמעות.

״גן העצמאות?״

״אל תקלקל.״

הוא שילם לפועלים והם עלו לאוטובוס, ונעלמו. נשארנו לעמוד שם, מביטים במלאכת כפינו. אחרי כמה דקות נתקפתי רעב, ונזכרנו שלא אכלנו מאז החומוס בירושלים. עלינו לקפה רגאטה, לקחנו שולחן ליד החלון, וישבנו שנינו בשתיקה, מביטים בחוף.

״הר הבית בידינו,״ אמר לוגסי.

* * *

בהתחלה, הכל הלך חלק. ציבור הרוחצים אמנם הביע תמיהה מסוימת, אבל עוד לא נולד הקיר שיפריע להם להשתזף. התיירים, לעומת זאת, התלהבו מאוד. הגדיל לעשות אמריקאי עשיר בשם ג׳ו ריבלין משיקגו, היו״ר והבעלים של ״ריבלין את ריבלין כפתורים וריצ׳רצ׳ים״, ששלח ממלונו מברק ברכה לראש העיר, וצירף צ׳ק על סך מאה אלף דולר.

״רעיון מבריק למען התיירות בתל אביב ובישראל בכלל נקודה,״ כתב, ״אם רק לממשל האמריקאי היה האומץ שלכם לא היינו צריכים לנסוע עד לפאקינג גרנד קניון בשביל לראות את הפאקינג גרנד קניון נקודה.״

הציבור הדתי בתל אביב קיבל את הכותל החדש ברגשות מעורבים, אולם עד מהרה הסתגל לרעיון. ראשית, אף אח דלא הודה בפה מלא שזה אכן הכותל ההוא – רב הכותל עדיין התעקש שהמקורי בשיפוצים – ושנית, גם אם זה כן ההוא, לא נורא אם הוא יהיה כמה שנים בתל אביב. מכל רחבי הארץ הגיעו עולים לרגל, שהכריזו שהמיקום החדש לא רק יותר נוח, הוא גם הרבה יותר בטוח – בהתחשב בנסיבות הבטחוניות בהן שרויה העיר העתיקה מזה כמה וכמה שנים.

למרבה הפלא, אפילו הסטטוס קוו הקדוש לא נפגע, למרות הקירבה המסוכנת בין המתפללים לציבור המשתזפות. אלה היו עם הפנים לקיר, אלה עם הפנים לים, וכולם נפגשו בקו חמש, שתוגבר בעוד חמישים אוטובוסים חדשים. אפילו ההומואים בגן העצמאות התרגלו לבסוף לרעיון. רבים מהם, כך גילה נציג מר״צ במועצת העיר, באו מרקע מסורתי, וקירבתו של הכותל המערבי שיפרה במפתיע את חיי המין שלהם.

הבעיה התחילה כשראש העיר הבין מה יש לו ביד. אחרי הלם השבוע הראשון, שבו זרק לפח פקס אחרי פקס, ופיטר כל אדם שהעז להציע שהכותל המערבי עבר לתחום שיפוטו, החליט לבסוף לרדת לים ולראות מה קורה שם. כשנוכח שהעם – שוב, לעזאזל – צודק, התחילו הצרות.

דבר ראשון הוא הכריז שהכותל המערבי ייקרא מעתה ״כותל מלכי ישראל״ – פיצוי על כיכר מלכי ישראל, שנלקחה מהם אחרי רצח רבין. פעולתו הבאה היתה להזמין את יעקב אגם לצבוע את הכותל בצבעים זרחניים מתחלפים. ״יעקב אגם״, כך אמר במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור ישיר מחוף הים – ״הוא אמן בינלאומי המשלב קינטיות ויהדות, והוא ישם את הכותל על המפה של המילניום הבא!״

ואחר כך הגיעה מערכת הסאונד המיוחדת, שהותקנה לצידי הכותל, ושידרה הודעות חסות מטעם העירייה ומוזיקה ישראלית, 24 שעות ביממה.

לא עבר יום, וערוץ 2 הכריז על סדרת מופעי קיץ בשידור ישיר, שייקראו ״רוקותל״. היישר מבימת הבידור המסתובבת, החדשה, הפניאומטית, שקנו במיוחד בגרמניה והטיסו לכותל. דודו טופז ינחה, דודו דותן יספר בדיחות, ודוד שמואלביץ׳ – ראש ועד העובדים של החשמלאים בעירייה – הכריז שאם לא יגיעו איתם להסכם לפני התוכנית, הם יחשיכו את כל החוף.

בשלב הזה, לוגסי הפסיק להחזיר לי טלפונים. אבל גם הוא נשבר, כאשר אליפות צה״ל נערכה במקום, ומאות לוחמי חי״ר ירדו את הכותל בסנפלינג. באותו יום, בארבע אחר הצהריים, הוא צלצל אלי.

״שמעת?״ אמר בקול שפוף.

״זה כלום,״ אמרתי. ״עיתון תל אביב מארגן ליגת סקווש על החוף. נחש במה הם משתמשים בתור קיר?״

״עוד שעה, בהילטון,״ אמר וניתק. ניחשתי שהוא יביא איתו מצב רוח מחורבן, אבל לא שיערתי עד כמה. כשהגעתי למקום ראיתי אותו מרחוק, עומד שפוף ליד הקיוסק על החוף, עם סיגריה ביד. זו היתה הפעם הראשונה שהעזנו להתקרב אל הכותל מאז העברנו אותו מירושלים, והוא לא נראה טוב.

בראשו, לרוחב שורת האבנים העליונה, התנוסס שלט אלקטרוני מהבהב: ״הכותל המערבי בחסות ידיעות אחרונות וישראכרט״. קצת יותר למטה היתה מרוססת כתובת גרפיטי: ״אביב גפן, אלוהים״. ודוד לוגסי לא נראה יותר טוב מהכותל שלו.

״מה נעשה?״ אמר. עיניו היו אדומות. הוא מצץ את הסיגריה שלו בכוח.

״אולי אנשים יירגעו. תן להם זמן. זה חדש.״

הוא הנהן. התקרבנו למחסום המשטרתי שהפריד בין הרוחצים למתפללים. בקצהו היתה בודקה קטנה. לקחנו כיפה מעובד זקן במדים כתומים, שעליהם היה מצויר הכותל מול הים. הכיפה היתה כתומה אף היא, ועליה התנוסס אותו ציור, בליווי המשפט: ״שקיעה בכותל – חוויה!״

עברנו את המחסום ונכנסנו פנימה.

״רגע, רק רגע!״ קרא אחרינו הזקן במבטא רוסי.

״מה?״ הסתובבתי אליו.

״חמישים שקל בשביל כניסה בבקשה,״ אמר הזקן במדים הכתומים.

הבטתי בלוגסי. הוא החזיר לי מבט.

״עשר בלילה,״ אמר. ״תהיה מוכן. אני אבוא לאסוף אותך.״

* * *

ובאותו לילה החזרנו את הכותל לירושלים. גמרנו את כל העבודה בשמונה שעות של עבודה מאומצת. שני הצוותים עבדו יחד, הרומנים והערבים, ועד עלות השחר עמד הכותל בחזרה במקומו הטבעי.

לוגסי עמד והביט בקיר שלו. הוא מחה דמעה מזווית עינו. ״ניסינו,״ אמר.

הפועלים כבר היו באוטובוסים, מוכנים לזוז. המשאיות הריקות עזבו בזו אחר זו את מגרש החניה. עמדנו בשקט, כשלפתע נשמע מאחורינו קול כחכוח גרון ביישני. זה היה רב הכותל.

הוא אמר: ״אה… נגמרו השיפוצים, יהודי?״

הסתובבנו אליו. עיניו היו אדומות, שיערו פרוע מעט, והוא נראה כמו שבתוך שבוע אחד הזקין במאה שנה.

״נגמר,״ אמר לו לוגסי בעדינות. הוא הביט באיש הזקן, וצער גדול ובלתי מוסבר עטף אותו.

״ו… הכל בסדר?״

״הכל מבריק ומצוחצח, כבוד הרב. שמנו ברגים לחיזוק, שפכנו מלט, הכל כמו חדש. יחזיק עוד שלושת אלפים שנה כמו כלום.״

״ברוך השם. ברוך השם!״ הרב פלט אנחה גדולה, והשתתק. אחר כך אמר: ״יישר כוח, בחור. רק תגיד להם בעירייה, פעם הבאה, אני מבקש, שיגידו לי מראש שעושים דבר כזה. פשטייסט?״

״לא תהיה פעם הבאה,״ אמר לוגסי. ״אם עוד פעם אני לוקח – באמא שלי, לא מחזיר.״


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "אושר" מאת עוזי וייל, הוצאת מודן, 2001. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

לא הגעתי לחרפת רעב, אם כי גם זו שאלה של ניסוח – כי ביתי נראה כמו חורבה, חלונות עקורים, מטח יריות על כורסת הסלון, קיר סדוק, מטבח רעוע, ארונות מתפרקים, רהיטים שמזמן איבדו עצמם לדעת – אבל הרחתי את זה מגיע.

בנוסף בעלי אמר לי: את שבר כלי. אי לכך צילצלתי בבוקר ראשון וביקשתי לדבר עם המנהל הכי הכי עורך הכי גבוה שיש, ונקבתי בשמי המלא, הארוך כל כך, המגוחך.

סיפרתי על עצמי, ואמרתי שיש לי הצעה חסרת תקדים שעבורה אני דורשת סכום חודשי של ארבע ספרות.

קבעתי עם האיש פגישה בבית קפה ממוזג, ופילסתי לשם את דרכי בין המוני אנשים שאינני מכירה, ושמשום מה הביכו אותי מאוד. עם בוא הקפה פירטתי בפניו את הצעתי.

"תקשיב לי," אמרתי לו, "ואחר כך תגיד את מה שיש לך להגיד לי – אני ממילא לא מקשיבה. רק אקלוט את נימת הדיבור שלך, משושים יחפשו אחר מהות התשובה – כן או לא, ואחר כך, אדוני, ניפרד אם לעולם ואם לא."

"כולי אוזן," אמר.

"תן לי מכונית, תן לי כסף, תן לי לא מעט ולא הרבה – תקצב אותי – תן לי לנסוע בארץ. כן, נתחיל מבארץ. תן לי לראות מה מתרחש. תאמין לי, אני לא יוצאת מהבית שנים, נחוץ דחוף מגע עם העולם החיצון, וגם אגמול לו, לעולם החיצון, בכך שאתארו בדיוק מפליא, בניצוץ מבהיק. תן לי לטייל, לנדוד, ואני אביא לך סיפור שבועי, אלף שקל לסיפור."

"כן?" מתח גבותיו כלפי מעלה שתי גבעות.

"אתה מוכן להיות יותר ממוקד?"

"זה הצד שאני נותן לך, ומה את נותנת לי בתמורה."

"סיפור שבועי, לא הקשבת לי?"

"מובן שהקשבתי, ולכן אני שואל אותך מה את נותנת לי בתמורה."

"אני לא מבינה אותך."

"הסיפור הזה הוא בשבילך – פורקן, תרפיה, אוטותרפיה, מה את רוצה ממני?"

"איזה מין דיבורים אלה?"

"מצטער," אמר. "אין לנו צורך בסיפור שבועי. כל יום מתפרסמים בעיתונים מאות סיפורים, קטעי סיפורים. יש לי עיתונאים שרצים בשבילי לכל כיס של שר. אני לא צריך זווית ספרותית של מציאות ברורה."

צילצלתי לעיתון שני וחזרתי על ההצעה בטלפון, ואחר כך, פנים אל פנים הרחבתי אותה. אשר על כן קטנה היתה והסירוב צרב לי. אמרתי: "תן לי לנסוע בעולם, עם בתי, עם בעלי. אני אורלי, אני שבר כלי. אבל יש לי עיניים, אדוני. אלף שקל לסיפור. ולא גרוש פחות. לא, לא יורדת."

אמר: "הבי לי דוגמה. צאי לבתי הזיקוק על חשבונך הפרטי והביאי לי דוגמה. או לא. צאי לאן שמתחשק לך. צאי לבקעת הירדן, למצדה, לערד, לעין פשחה. לאן שאת רוצה."

"תגיד לי, מה זה בכלל? אני לא מוכנה שתעשה לי טסטים. או שאתה לוקח אותי עכשיו כמו שאני, או שאני הולכת לאביגדור – מהעיתון המתחרה שלך, או שאני אלך למקום אחר. או שאתה חותם איתי על חוזה בלנקו," והוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן.

"טוב טוב," אמר. "מלצר, חשבון."

המלצר בא ואסף את קליפות המלון ושיירי הסלט.

האיש אשר ישב מולי הצית סיגריה וחשב. בינתיים, חלפו במוחי כמה מחשבות שחשבתי שהן זריזות, אבל היום אני יודעת שהן היו בעוכרי.

"תשמע," אמרתי לו, "כל מה שאני רוצה זה עמוד בעיתון שלך, ואלף שקל לסיפור. תן לי, תן לי, תן לי, נו."

הוא הוסיף לשתוק והסתכל על הים. קמטי העמיקו. חמש אחרי הצהריים, השמש בדיוק מול הפרצוף שלי. מחיתי את זיעתי במפית נייר.

"ובכן," אמרתי.

הוא משך בכתפו. 

"מה אני יודע."

אשר יגורתי בא לי. דיכדכתי את האיש. דיכאתי אותו. כל הרעיון כולו מתחילתו ועד סופו נראה לי לפתע תפל, ביקשתי ממנו שיפריח מראשו את פרטי השיחה הזאת. הוא דווקא אמר שההצעה שלי מוצאת חן בעיניו, שנדבר עליה בעוד יומיים.

עליתי במדרגות למעלה, לרחוב הירקון, והתחלתי לרדת למטה דרך כל הרחובות האנכיים לים, לכיון רחוב אבן גבירול, הרחוב המשמים, שם נמצאת ה.ת.ח.נ.ה. עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס. כשנכנסתי הביתה ראיתי את בעלי רואה סרט וידאו חמש על חמש.

"היכן ילדתנו?" שאלתי.

"ישנה לה," ענה. ותבע במפגיע דיווח מקיף על תוכן השיחה. "ומה הוא אמר, ומה את אמרת, ואז מה הוא אמר, ואז מה את אמרת."

סילפתי במתכוון הכול, כי כבר שכחתי מה היה, ושקעתי בטלוויזיה. בעלי עידכן אותי לגבי העלילה ואני שאלתי והוא ענה. עברו כמה ימים ואיש לא צילצל. אני אישית לא חיכיתי לשום צלצול, אבל המצב הכלכלי חיכה.

פקידת הבנק באה לכוס קפה בשש בערב ביום רביעי ושאלה מתי אנחנו מתכוונים לכסות את האוברדרפט.

"לעולם לא," השיב בעלי וליטף את לחיו.

"למה אתה לא מתגלח?" שאלה הפקידה.

"אני לא אוהב."

"אתה יודע," פנתה אליו, "הקפה שאתה מכין נורא טעים."

הוא הביט בי, כי הרי אני עשיתי את הקפה.

"זה היא עשתה," אמר.

"טעים, אז מה? אמרה.

"מה?" אמרתי.

"אם יש משהו שאת רוצה מכאן," אמר בעלי בחיוך, "תקחי – אל תתביישי."

"באמת?" אמרה הפקידה.

"קחי מה שאת רוצה".

"יש לכם אולי כמה ארגזים?" שאלה.

"אולי לשכנים יש," אמרתי.

"מדוע אתם לא מכניסים משכורות לבנק מדי חודש בחודשו, כמו כל אחד?" שאלה.

"אני אגיד לך," פתח בעלי את פיו ודיבר, ורמז לי שכדאי שאלך. לקחתי את בתי וירדנו לחורשה. משם המשכתי איתה לבית קפה, ומשם לבית המרזח. השתייה חיממה את לבי וכבר לא ביקשתי יותר את נפשי למות. ייסורי שככו, שוב הייתי רגועה וחיבקתיה ונישקתיה והסברתי לה כמה דברים מנקודת מבטי האובייקטיבית. היא הביטה בי ואני כל הזמן אמרתי לעצמי שאי אפשר אחרת, איך אפשר אחרת. הלב שלי הוא כמו עור של גמל שטוח כשטיח.

כשחזרתי לביתי ראיתי את מכוניתה של הפקידה, פיאט אונו 86' מתרחקת לעבר הכביש הראשי.

"סאלאמאת," אמרתי לה.

"סאלאמטק," אמרתי לה שוב.

"תיסלם, היי שלום גברת."

נכנסתי לבית וראיתי את בעלי עומד ליד שלושת אחיו ומשחק סנוקר.

"קיבלתי ארכה של שמונה שנים," אמר בעלי. "בינתיים הריבית תתפח, אבל למי אכפת. בעוד שמונה שנים נסתלק מפה לארץ אחרת."

אחיו שלחו בי חצים, האשימו אותי בצביעות, בהתחסדות, בשחצנות, בספרות גרועה, בתפיסה עקומה.

שילחתי להם בחזרה משפטים ארוכים, מורכבים ומחוברים עם עשרות תפלים בדרך, מנוגנים כהלכה עם משקל ופואנטה, לא התכוונתי למה שאמרתי, אבל הם נעלבו והלכו. בעלי ביקש ממני להפסיק להתווכח עם אחיו השחקנים, הנחמדים.

"הם התחילו," עניתי ונכנסתי למטבח למזוג לעצמי משקה.

הלילה היה ארוך, בעלי רשם רשימות לתוך מחשב ירקרק, ואילו אני הסתכלתי בכוכבים. ייחלתי לגאולה, למשיח. מה מתרחש מסביבי? תהיתי. אני לא אישה, בעלי אינו גבר. בקרוב – אמות, אהפוך לציור. כולם ישכחו אותי ואני אותם. אלך, איעלם, אסתלק לי, אתנדף. אמות, זהו זה. להתראות שלום. לא עוד. פיניטו לה קומדיה.

אני אוהבת רגעי אחווה בין אנשים, הם מרגשים אותי עד דמעות. אבל רגעים פתוחים כאלה, רחבים, כמו הישיבה שלי במרפסת, מקפיצים אותי גבוה. אני אוהבת רגעים פתוחים כאלה כשכיפת השמים באמת מתפקדת ככיפה.

 


*הסיפור לקוח מתוך: סיפורים בלתי רצוניים מאת אורלי קסטל-בלום. הוא מתפרסם כאן באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד ובמסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

זה היה בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני למצרים. הייתי בן שלוש עשרה, ונסעתי עם ההורים שלי והחברים שלהם לראס בורקה. נדמה לי שזאת הייתה הנסיעה המשפחתית הגדולה האחרונה. אחר כך כבר העדפתי לנסוע עם החברים שלי. בכל אופן, לאחת מהמשפחות שנסעו אתנו בחבורה, היה ילד חולה בשיתוק מוחין. הם הקימו את האוהל שלהם קצת בצד, קצת רחוק מהשאר, ככה שעברו כמה ימים עד שהבחנתי בו בכלל. וגם זה היה לגמרי במקרה. נכנסתי למים לשנרקל ונסחפתי עם הזרם רחוק מדי. הגלים היו גבוהים, מים מלוחים נכנסו לי לתוך השנורקל והמסכה התמלאה אדים. רציתי לחזור לחוף, אבל לא ידעתי איך. אחרי דקה ארוכה מאד, איתרתי שביל יציאה חולי שהתפתל בין האלמוגים ושחיתי בו עד שהגעתי לחוף. שם נחתי קצת, החזרתי את הנשימה שלי לסדרה, הורדתי מעלי את הסנפירים והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוהל שלנו, נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יורד מתחת למים לבד. 

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב על כיסא גלגלים, ליד האוהל של המשפחה שלו.

היססתי אם לגשת אליו, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך אלי, אז סטיתי מקו החוף ופניתי לעברו. 

כשהתקרבתי, הסתבר שהחיוך היה בעצם עווית בלתי רצונית שעיקמה את הפה שלו.

אבל זה לא היה העניין.

עשרות זבובים ישבו לו על הפנים. היו לו זבובים על השפתיים, על האף, בתוך האף, בתוך האוזניים, על הלחיים, על הצוואר, על הסנטר, על השיער, על המשקפיים העבות, המוזרות שלו.

זבובים גדולים, זבובים קטנים, זבובים שלא זזו, זבובים שחיככו את כפות הידיים שלהם בהנאה.

איך השאירו אותו ככה? איפה ההורים שלו? התפלאתי.

"תעשה משהו" ביקשו עיניו, מאחורי המשקפיים. "תציל אותי מהעינוי הזה". גם נהמה יצאה מפיו, כמו של חיה. פצועה. 

קילפתי מעלי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה בכוח, סביב גופו. בתגובה, חלק מהזבובים נטשו. וחלק לא. נופפתי גם ביד השנייה, ובעטתי ברגלי באוויר, קרוב לפניו. עשיתי הכל חוץ מלגעת בו, קפצתי, רקעתי, אפילו נכנסתי לאוהל שלהם והוצאתי משם חתיכת קרטון שנועדה לנפנוף מעל גחלים, ונפנפתי בה בחוזקה ליד עורפו, שם נאחזה גרילה עיקשת במיוחד של זבובים.

לבסוף, אחרי מאמץ של כמה דקות, הצלחתי להפחית את כמות הזבובים בערך בחצי. ידעתי שברגע שאעזוב אותו הזבובים יחזרו ויכבשו בקלות את פניו. אבל לא הייתה לי ברירה. רציתי להגיע למאהל המרכזי כדי לקרוא לעזרה. להזעיק.

"אני תכף חוזר", אמרתי לו. הוא לא הנהן לחיוב. ולא הנהן לשלילה. היה נדמה לי שאני רואה בעיניים שלו הכרת תודה, אבל גם בזה לא הייתי בטוח. "תכף אני חוזר", חזרתי ואמרתי. ושוב, תו לא זז בפניו.

את הדרך למאהל המרכזי עשיתי בריצה, כפות רגלי לוהטות על החול, אבל עוד לפני שהגעתי לשם, פגשתי בהוריו, שעשו כנראה את דרכם חזרה. האימא החזיקה בחיקה את הילדה החדשה שלהם, הבלונדינית. האבא החזיק שני כיסאות מתקפלים.

הבן שלכם, פתחתי בלי שיהוי, הוא שם… לבד… הזבובים. המילים התבלבלו בפי.

אנחנו יודעים, אמר האב בקול יציב. בטוח. אין מה לעשות, נאנחה האימא. אי אפשר לעמוד לידו כל היום ולגרש אותם.

כן, אבל… רציתי למחות. לתבוע. לנפנף בסנפירים. אבל המחאה שלי לא הצליחה להתגבש למילים, לטיעונים סדורים. הייתי בסך הכל בן שלוש עשרה, ועדיין פחדתי קצת ממבוגרים.

בכל אופן, תודה על ההתעניינות, אמר האבא, וחידש את הצעידה שלו. יש לה עור רגיש, זה לא בריא לה, לעמוד ככה בשמש, התנצלה האימא, החוותה כלפי הילדה הבלונדינית, וחלפה על פני.

הילדה הבלונדינית עצמה – ישנה. פניה בהירות ויפות.

בלילה סיפרתי להורים שלי מה שקרה. הייתי בטוח שהם יזדעקו. שהם ישתמשו באותם ביטויים שהם השתמשו כשהיייתי עושה משהו שהרתיח אותם: "בושה", "בושה וחרפה" או הכי גרוע – "תעודת עניות".

לתדהמתי, הם נותרו אדישים. יותר מזה: הסתבר שהמחזה לא חדש להם. גם לנופש של החבורה בכינרת, בסוכות, הילד הזה הגיע, וגם אז, הוא ישב על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל והזבובים התנחלו עליו.

אני מסכים שזה לא מחזה אסתטי במיוחד, אבא שלי אמר. אבל מה בדיוק הם יכולים לעשות? לעמוד לידו כל היום ולגרש את הזבובים? 

בעיני זה דווקא יפה שהם מתעקשים להביא אותו, אימא שלי הוסיפה. הרי הם יכלו להשאיר אותו במעון. אבל הם רוצים שהוא יגדל כמו ילד רגיל. 

אז למה הם מחביאים אותו? התפרצה מתוכי שאלה בווליום גבוה, של בית, לא של סיני. אם זה כל כך יפה ואין להם במה להתבייש, למה הם הקימו את האוהל שלהם רחוק מכולם?! 

כי לקח להם קצת יותר זמן להתארגן, וזה השטח שנשאר להם, אבא שלי פסק.

כן, אימא שלי תמכה בו – מזמן לא שמעתי אותה תומכת בו במשהו –  זה לגמרי במקרה, עובדה שבכינרת הם היו במיקום מרכזי.

שיתוק אחז בי אל מול הטיעונים שלהם, שהצטרפו לטיעונים של ההורים שלו. הכל נשמע מאד הגיוני ומשכנע. ובכל זאת, הייתה לי תחושה שעוול נעשה פה. אבא שלי כיבה את אור הנר ואימא שלי אמרה, בחושך, שזה יפה שאני חושב על אחרים ולא רק על עצמי ואולי אני אקח את היכולת הזאת ואשטוף מדי פעם את כלי הפלסטיק כמו שהיא מבקשת ממני כי זה לא הגיוני שהיא בסיני וכל היום היא רק מבשלת ושוטפת כלים אחרינו.

למחרת, כשהתעוררנו, הסתבר שבמהלך הלילה הגיעו עוד משפחות רבות מהארץ ונטו את אוהליהן בחוף. את לא מאמינה, רינה, כל עם ישראל בא להיפרד מסיני, אבא אמר אחרי שסיים את התעמלות הבוקר שלו מחוץ לאוהל. אוי ואבוי לי, אימא צקצקה כשיצאה החוצה, באמת כל עם ישראל פה.

שנאתי שהם דיברו ככה. כאילו שהם בעצמם לא חלק מעם ישראל. אבל לא אמרתי כלום. יצאתי החוצה וסקרתי את החוף במבט ארוך. האוהל של הילד עם הזבובים כבר לא היה בשוליים, אלא ממש במרכזן של שורות האוהלים שגדשו את המפרץ הקטן, מהגבעה הקטנה ועד לדיונה. יופי, אמרתי לעצמי, עכשיו כל עם ישראל יראה את הילד הזה, מתענה על כיסא הגלגלים, ובטח מישהו יגיד מילה להורים שלו.

באותו יום, כשהשמש התחילה לצלול לכיוון ההרים, נכנסתי עם השנורקל ושחיתי שוב עד לנקודה שבה השביל החולי הצר הפריד בין אלמוגי האש הגדולים. אחרי שיצאתי מהמים, וייבשתי את עצמי מעט על החוף, חיפשתי את האוהל שלהם. עכשיו כבר לא היה פשוט לאתר אותו, כי הקיפו אותו אוהלים רבים אחרים, אבל ניצוץ שנוצר מפגיעת קרני השמש בברזל של כיסא הגלגלים, הראה לי את הדרך.  

הוא ישב שם, בתוך אותו ריבוע קטן של צל. חיפשתי בעיניו סימן לכך שהוא מזהה אותי, זוכר משהו. ולא מצאתי. על הפנים שלו היו מיליון זבובים. מיליארד. כל עם ישראל חלף כאן מהבוקר, חשבתי. ולא עשה כלום.

התחלתי במלאכת הגירוש. הפעם הייתי נחוש לגרש את כל הזבובים מפניו, עד האחרון. רציתי לראות את הפנים שלו חלקות פעם אחת, רציתי להרוויח עבורו כמה שניות של חסד, בלי גירוי.

זה לקח המון זמן – השמש כבר התחילה להזהיב את פסגות ההרים – אבל בסוף הצלחתי. את שלושת הזבובים האחרונים, שהיו מתים, מסתבר, קילפתי מהלחי שלו באצבעותי.

התרחקתי ממנו מעט, כדי לבדוק אם לא חמק ממני זבוב אחד, ובעודי מתרחק כבר נחתו על אפו ארבעה זבובים חדשים.

בזעם, חזרתי והכיתי באוויר שליד אפו בידיים פרושות, עד שהם נכנעו ועפו.

אחר כך עמדתי לידו במשך כמה דקות כדי לוודא שאף זבוב לא מעיז לחזור. 

אחר כך התחיל להחשיך, וקיוויתי שההורים שלי כבר דואגים לי, אז הבטחתי לילד הזבובים שאחזור למחרת, באותה שעה, והלכתי ממנו.

הייתי שמח לספר שחזרתי למחרת, ולמחרתיים. הייתי שמח לספר שלבסוף פתחתי בשביתת מחאה, אולי אפילו שביתת רעב, ליד כיסא הגלגלים של ילד הזבובים, עד שלהוריו לא נותרה ברירה אלא לעמוד משני הצדדים שלו עם כפות דקל ענקיות ולנופף בהן כל היום.

אבל האמת חזקה ממני כרגע.

באותו ערב, ליד אחד ממעגלי הגיטרות, פגשתי ילדה בת חמש עשרה ששיקרתי לה שגם אני בן חמש עשרה. היא האמינה לי וסיפרה לי שבאשדוד, שם היא גרה, יש כמה בנות שכבר עשו את זה עד הסוף עם בנים גדולים יותר. היו לה עיניים ירוקות גדולות ועור שוקולד והיא כל הזמן הלכה עם אותו בגד ים לבן, גם ביום וגם בלילה, ודיברה בקול רם על הציצים שלה, כמה שהם גדולים ויפים. התאהבתי בה מיד, כמובן. וביליתי את הימים הבאים במשחקי שש בש אינסופיים, איתה ועם הבני דודים שלה, מנסה נואשות להרשים אותה.

אחר צהריים אחד, הבני דודים שלה נכנסו לים ונשארנו רק אני והיא, על החוף.

השמש הייתה מאחורינו. לא הסתובבתי אבל תיארתי לעצמי שהיא מזהיבה עכשיו את פסגות ההרים.

שתקנו. הרגשתי שהאחריות להציל אותנו מהשתיקה, מוטלת עלי.

יש כאן איזה ילד, אמרתי לה. הוא חולה באיזו מחלה, לא יודע. בכל אופן ההורים שלו משאירים אותו על כיסא גלגלים מחוץ לאוהל, כל היום, וכל הזבובים של סיני באים ומתיישבים לו על הפנים.

איזה דוחה, היא אמרה.

כן, הסכמתי. והוספתי, מגלגל את המילים בפי במהירות, אני הולך אליו מדי פעם ומגרש ממנו את הזבובים. רוצה לבוא אתי לשם? 

מה, עכשיו? היא אמרה וטמנה את רגליה השזופות בחול הרך, כמי שאינה מתכוונת ללכת לשום מקום. 

לא, נבהלתי. מה פתאום עכשיו. חשבתי יותר מאוחר, מחר.

נראה, אולי, היא אמרה וזינקה לפתע ממקומה. אתה בא לים?

את הילד עם הזבובים לא ראיתי יותר. הייתי בטוח שאראה אותו ביום האחרון, כשכל החבורה של ההורים שלי תפרק את האוהלים ותתאסף ותעשה את דרכה בשיירה של סובארואים לאילת. תכננתי להטיח בהורים שלו דברים, או לפחות להיפרד ממנו ולהתנצל על שלא קיימתי את ההבטחה שלי, אבל כשהגענו לנקודת-הכינוס-שלפני-היציאה, המשפחה שלו לא הייתה שם.

הם עזבו אתמול, אימא שלי הסבירה. הילדה הקטנה חטפה קלקול קיבה.

ומה עם ה… התחלתי לשאול, אבל אבא שלי שינה את הנושא. בן, הוא אמר, תעיף מבט אחרון על החוף ותזכור טוב טוב את מה שאתה רואה. תוך שנה, המצרים מרימים פה בסיס צבאי. וחסל סדר אלמוגים ודגים.

למה, אני דווקא מאמינה שהם יפתחו פה את התיירות, אימא שלי אמרה.

והוא ענה לה. 

והיא ענתה לו. 

והם פצחו בויכוח שנמשך עד אילת, ואולי גם בכביש הערבה, אני לא יודע, כי אחרי יטבתה נרדמתי.  

כמה חודשים אחר כך, סיני חזרה למצרים, והפכה לנקייה יותר ורגועה יותר.

על ראס בורקה, השתלטו שייח מצרי כחול-עיניים ואנטיפט ואשתו הגרמנייה. בשנים הראשונות הם הסכימו להכניס ישראלים אבל אחר כך התחילה האינתיפאדה והם תלו שלט קרטון קטן שהודיע שהכניסה רק לבעלי דרכון אירופי.

האשדודית היפה כיכבה בפנטזיות שלי במשך כמה חודשים. ואז כבר לא הצלחתי לדמיין את הפנים שלה והחלפתי אותה בשרון חזיז. 

על הילד עם הזבובים לא חשבתי שנים, שנים, אבל פתאום, במילואים האחרונים שעשיתי בשכם, אלה שאחריהם ביקשתי לעבור יחידה, נזכרתי בו. ישבתי לבד בבוטקה הקטנה שמחפה על המחסום בעין ע'וואר, ספרתי כוכבים, הקשבתי לשיחות הקטועות בקשר, ולא ברור לי למה, הפנים של הילד הזה צפו לי מול העיניים, והלב שלי התנפח בבת אחת לגודל של אבטיח, אלוהים אדירים, אפילו על הריסים שלו היו זבובים, אפילו בתוך הנחיריים, בתוך האוזניים. ואני, הבטחתי לו לבוא.

מוזר שלא סיפרתי על הקטע הזה לאף אחד, זמזמה בי מחשבה. הרי חשפתי בפני העולם דברים מבישים יותר – סודות, שקרים, סטיות – ואת זה, משום מה, לא. הבטחתי לעצמי לספר לאשתי כשאחזור הביתה, הרגשתי שזה חיוני שאספר לפחות לה, אבל כשחזרתי התאומים היו חולים עם חום גבוה ועשינו משמרות בהשגחה עליהם ולא יצא לנו כמעט לדבר –

ואחר כך שכחתי מזה. ואין לי מושג למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו.

המילואים הרעים האלה היו לפני שנה וחצי ובכלל התיישבתי מול המקלדת בשביל להכין את המצגת השיווקית לאופטיק לייזר, שמתקיימת מחר על הבוקר, בהשתתפות כל הקודקודים הגדולים של החברה, ויש לי עוד המון עבודה, המון שקפים שלא מוכנים, המון שקפים שצריך לעשות עליהם הגהה, והטקסט הזה, מן הסתם אני לא אראה אותו לאף אחד. מן הסתם הוא ייטמן בירכתי ההארד דיסק שלי, וימשיך לזמזם משם. 

דעו לכם, כי לפנינו ראשיתו של סיפור על רפאים ושדונים, אשר ממיליוס, ילדו המוצלח ביותר של שייקספיר, סיפר לאמו המלכה ולגבירות החצר בשעה שהמלך וחיילי המשמר באו להובילה לבית האסורים. הסיפור אינו מופיע עוד לאחר מכן; ממיליוס מת כעבור זמן קצר, בלי שתהיה לו הזדמנות להשלימו. ובכן, איזה מין סיפור עשוי היה זה להיות? שייקספיר ידע, ללא עוררין, ואף אני מעז לומר שאני יודע. לא עמד זה להיות סיפור חדש, אלא סיפור שוודאי כבר שמעתם, ואולי אף סיפרתם. כל אחד רשאי לקבעו במסגרת החביבה עליו. זוהי הגרסה שלי:

היה היה איש שהתגורר בחצר כנסייה. ביתו היה בעל קומת אבן נמוכה, וקומה עליונה עשויה עץ. החלון בחזית השקיף אל הרחוב והחלון האחורי אל חצר הכנסייה. בעבר השתייך הבית לכומר המקומי, ואולם (היה זה בימי המלכה אליזבת), הכומר היה גבר נשוי ונזקק לבית מרווח יותר. יתרה מכך, אשתו לא אהבה את מראה חצר הכנסייה שנשקף מחלון חדר השינה שלה בלילה. היא אמרה שראתה – אבל לא משנה מה אמרה. כך או כך, היא לא נתנה לבעלה מנוח עד שהסכים להעתיק את מגוריהם לבית גדול יותר ברחוב שבכפר, ובבית הישן השתכן ג'ון פּוּל, שהיה אלמן והתגורר בגפו. הוא היה גבר מבוגר שהתרחק מן ההמון, ואנשים אמרו שהיה קמצן.

יש להניח שצדקו, שכן היה זה בלי ספק אדם קודר באופנים אחרים. בימים ההם נהגו לקבור בני אדם בלילה, לאור לפידים. והנה, בכל פעם שהתקיימה לוויה, היה ג'ון פול ניצב בחלונו, בקומת הקרקע או בקומה העליונה, היכן שהיטיב לראות את המתרחש.

באחד הלילות עמדו לקבור אישה זקנה. היא היתה אמידה למדי, אם כי לא אהודה על בני המקום. נאמרו בגנותה הדברים הרגילים, שאינה נוצרייה, וכי נעדרה מביתה בליל אמצע הקיץ ובליל כל הקדושים ובלילות אחרים שכאלה. עיניה היו אדומות ומראיה נורא, ושום קבצן מעולם לא הקיש על דלתה. עם זאת, במותה השאירה לכנסייה סכום כסף.

לא היתה כל סערה בליל קבורתה. האוויר היה צלול ושלו. אך לא על נקלה נמצאו גברים שיישאו את הלפידים ואת הארון, למרות העובדה שהשאירה ממון רב מן הרגיל הדרוש למלאכה כזאת. היא נקברה בתכריכי צמר, ללא ארון. נכח שם רק מי שבאמת היה דרוש – וג'ון פּוּל, שצפה מחלונו. רגע לפני שמילאו את הקבר, כרע הכומר ארצה והשליך דבר-מה על הגופה – דבר-מה שהצטלצל – ובקול נמוך נדמה שאמר את המילים: "יהי כספך קבור עמדך". ואז פסע משם במהירות, וכך גם הגברים האחרים, בהותירם נושא לפיד יחיד בלבד להאיר לשָמש ולילד את חלקת הקבר, בשעה שגרפו פנימה את העפר. השניים לא הקפידו על מלאכתם, וביום שלמחרת, שהיה יום ראשון, נזפו באי הכנסייה בשָמש, באומרם כי זהו הקבר המוזנח ביותר בחצר. ואמנם, כשניגש השמש להביט בקבר במו עיניו, חשב כי מראהו גרוע משהותיר אותו בתום המלאכה.

בינתיים התהלך לו ג'ון פול בארשת משונה על פניו, חציו צוהל, כך נדמה, וחציו מרוט עצבים. יותר מפעם בילה את הערב בפונדק, שהיה נקי בניגוד להרגלו, ולמי שנקלע לשיחה עמו שם, רמז כי נפל בחלקו סכום כסף כלשהו וכי הוא מחפש בית מוצלח יותר. "ובכן, איני מתפלא," אמר הנפח באחד הערבים, "לא הייתי רוצה לגור בבית הזה שלך. הייתי מדמיין לי דברים כל הלילה." בעל הפונדק שאל אותו אילו מין דברים.

"ובכן, אולי מישהו מטפס אל חלון חדר השינה, ודברים מעין אלה," אמר הנפח. "אינני יודע – אמא וילקינס הזקנה נקברה בדיוק לפני שבוע, לא כך?"

"אנא, נדמה לי שמוטב להתחשב ברגשות הנוכחים," אמר בעל הפונדק. "לא כל כך נעים לאדון פול ככה, נכון?"

"לאדון פול לא אכפת," אמר הנפח. "הוא גר שם מספיק זמן והוא יודע. אני רק אומר שאני לא הייתי בוחר בזה. לשמוע את צלצול הפעמון, והלפידים, כשקוברים מישהו, וכל הקברים האלה ששוכבים שם בחשכה בדומיה כזאת, ואין מסביב נפש חיה, אבל אומרים שיש אורות – אתה אף פעם לא רואה שום אורות, אדון פול?"

"לא, אני אף פעם לא רואה שום אורות," אמר אדון פול בזעף, והזמין עוד משקה. הוא חזר לביתו בשעה מאוחרת.

באותו הלילה, כששכב במיטתו שבקומה העליונה, התנגנו אנחות הרוח מסביב לבית ולא עלה בידו להירדם. הוא קם ממיטתו וניגש לארון קיר קטן שניצב בקצה החדר. הוא הוציא מתוכו דבר מה מצטלצל וטמן אותו בכיס כותונת הלילה. אחר כך ניגש לחלון והביט החוצה אל חצר הכנסייה.

האם ראיתם אי פעם בכנסייה דמות נחושת זקנה לבושה בתכריכים? בקדקודה יש בליטה משונה. דבר מה מעין זה הזדקר כעת מן האדמה בחצר הכנסייה, בנקודה המוכרת היטב לג'ון פול. הוא זינק חזרה למיטתו ושכב שם בדממה גמורה ומוחלטת.

לפתע עלה רחש קל ממסגרת החלון. ג'ון פול הסב לשם את מבטו באי-רצון נורא. אבוי!

בינו ובין אור הירח נראו קווי המתאר הכהים של הראש בעל הבליטה המשונה… ואז היתה דמות בחדר. גושי עפר יבש נשרו אל הרצפה. קול נמוך וסדוק קרא "היכן זה?" וצעדים פנו אנה ואנה, צעדים מהוססים, כושלים. מדי פעם נראה דבר-מה מציץ בפינות, כורע לחפש תחת הכיסאות, ולבסוף נשמע רחש מארון הקיר, ופתיחת דלתות הארון לרווחה. ציפורניים ארוכות שרטו את המדפים הריקים. הדמות פנתה במהירות לאחור, ניצבה רגע ליד המיטה, הניפה את זרועותיה אל על ובצווחה צרודה "אתה לקחת את זה!"

בנקודה זו, הוד מלכותו הנסיך ממיליוס (שלעניות דעתי, ודאי היה מקצר את הסיפור במידה רבה) זינק ביללה קולנית אל עבר הצעירה שבבנות החצר, ואילו היא השיבה בצווחה נוקבת משלה. בן רגע אחזה בו הוד מלכותה המלכה הרמיונה, ובהחניקה בת צחוק, טלטלה את גופו וסטרה לו בחומרה רבה. בפנים אדומים מבושה, וכמעט על סף בכי, הוא עמד להישלח למיטה, אבל הודות להתערבות קורבנו, שזה מכבר התאוששה מן ההלם, הורשה לו בסופו של דבר להישאר עד בוא שעתו הרגילה לישון, ובהגיעה, גם הוא כבר התאושש עד כדי כך, שבהיפרדו מכל החבורה בברכת ליל מנוחה, הצהיר שהוא מכיר סיפור אחר, מפחיד לפחות פי שלושה מזה, וכי יספר אותו בהזדמנות הראשונה שתקרה לפניהם.

10.  בוקר טוב

אמרו שאם היא תתעורר, יש סיכוי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. אולי היא לא תכיר אותנו. אולי לא תכיר את עצמה. אולי תאבד את היכולת לדבר. אולי תתעורר כתינוקת. אולי כזקנה.

כששמענו על עלות האשפוז במוסד כמעט התאשפזנו בעצמנו. אבל מוחמד חכם, הוא הציע סידור שלא היה אפשר לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך, ואני מתנדב על בסיס יומי כבריסטה, עד שאלה תתעורר. או תרדם לעד.

משפחות שיושבות ליד קרובים השקועים בתרדמת – צריכות הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמן. מנהל המוסד בעצמו היה מזמין אצלי. לכולם ציירתי בקפה, היו לי כמה להיטים חדשים: שמש, חמסה, שעון מעורר, אבל בסוף אנשים רוצים את הסמיילי והלב –לא הרמתי את האף, ציירתי להם סמיילים ולבבות באהבה. פעם הכנתי לעצמי קפה והאות מ' הצטיירה לה בעצמה על גבי הקצף. מוחמד? משה? מה?.. אותות וסימנים, לך תבין.

שמרנו על אלה במשמרות. לא פעם התקשינו לעזוב ונשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה.  הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא, בעדינות שיש רק למי שאיבד את עולמו וחי את חייו בתקווה להשיבו. כולם במוסד ראו בנו אחים. וראו בה את אחותינו. לא טרחנו להסביר לאיש על מערכת היחסים בינינו. אנשים שהמוח שלהם מורכב ממגירות עם מדבקות לא יבינו אותנו באמת.

השגנו גם את פתק ההתאבדות מהמשטרה, בעזרת קשרים של מנהל המוסד. היו כתובות בו חמש מלים: "מוחמד – סלאם. משה – שלום. אלה." כמה שלא הפכנו בזה לא מצאנו שום משמעות נסתרת מלבד זו הברורה מאליה. בשלב מסוים החלטנו לא לדוש שוב ושוב בכתב החידה הפתור הזה ולהתרכז בהווה. ימים הפכו לשבועות והם הפכו לחודשים. אנשים שכבו במיטות כצמחים וקרוביהם רחשו סביבם כדבורים. 

לפעמים לא היה למוחמד תיאבון והייתי צריך לעודד אותו לאכול. הוא קרא לי נשמה. קראתי לו מלאך. הערצתי אותו על הידע שלו. הוא ניסה להסביר לי כיצד פועל המכשיר הזה בשם גוף האדם, שבתוכו כולנו חיים, דיבר שעות: נשימה עצמונית, גלאזגו קומה, פעילות חשמלית של המוח, לא הבנתי כלום.

הוא דאג תמיד שהמוניטורים יעבדו כראוי, שהמַנְשֵם יהיה מחובר כמו שצריך. אח פרטי – יותר מזה? הייתי מאושר וגאה שאיש כזה אוהב את אלה שלי. אהבנו אותה יחד. חלמנו על הרגע שהיא תקום ותגלה שהפכנו לנשמות תאומות. האם תקנא? לא. היא תצחק. תצרח מאושר.

פעם לגברים היה הרמון. למה שלאישה לא יהיה. אנחנו בעידן המודרני. מה כל כך מוזר באישה אחת שחולקים בה שני גברים? בסך הכל אני ומוחמד יותר דומים משונים, זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. אני ומוחמד שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו נורמטיבים לכאורה.

בכל פעם שנכנסתי לחדר ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" גם אם נכנסתי בלילה. חשבתי שלצמד המילים האלה יש כוח מעורר. אנחנו כמהים לבוקר. ומשתוקקים שיהיה טוב הבוקר. שטוף שמש. מלא אור. לו רק פקחה עיניים, אפילו לשבריר שניה.

לפעמים כעסתי עליה. מה פירוש הסצנה הבנאלית הזאת? לכתוב שלום וסלאם ולקשור לעצמך שקית לראש. מה ניסית לומר לנו? שאת לא יכולה לחיות עם שנינו יחד? את יודעת מה היית צריכה לעשות? להפגיש ביני לבין מוחמד, לעזור לנו להכיר ביכולת שלנו לחלוק בך. היינו מצליחים, אני נשבע! ואולי זה נראה ברור היום, כשאיבדנו אותה. מי בכלל כבש את מי? אנחנו אותה או היא אותנו. איזה מן דבר זה… אם לא היה לי את מוחמד לידי יכול להיות שהייתי מבצע צעד נואש. הייתי מביא לקצי או לקצה או לקץ שנינו. הייתי נשבר בלעדיו.

אבל היו גם לילות של תסכול גדול. בלילה שכזה הטחתי במוחמד: "מה שווה כל הרפואה שלכם, אם אי אפשר להעיר אותה? במה אתם עוזרים? מרפאים צינון?"

"היא מקרה מיוחד." הוא ענה. "זה נדיר שאישה בתרדמת עוד חוטפת סיבוך של אלגוריזציה ממאירה."

"הנה, התחיל עם הלטינית… מדברים ככה שאי אפשר להבין. זה הפתרון שלכם, להגיד מילים סתומות והחולה בינתיים – מת."

מוחמד ישב מהורהר. חיפשתי בעיניים העמוקות שלו את השלווה שידע לנסוך בי תמיד ולא מצאתי. הוא עצמו היה דרוך. הוא לגם מהקפה ואמר:

"אולי זה שיעור, אולי יש מוסר השכל לכל זה."

"איזה מוסר השכל," פה באמת התעצבנתי. "מה פתאום מוסר השכל? למה, זה משל? זה משל כל זה?"

מוחמד לא ענה. הוא נשף אוויר, כמו עשן, למרות שלא היתה לו סיגריה בפה. הבטתי על אלה. היא שכבה שם יפה מתמיד. מונשמת.

"זה משל?" חזרתי ושאלתי ברעד. "מוחמד… זה משל?"

סוף

9דו-קיום

חיכיתי עד שמוחמד יצא. הייתי מוכן לחכות ימים ולילות. היתה זאת שעת ערב מאוחרת. נשברתי וקניתי מיץ מהמכונה – אבל בטרם הספקתי ללגום אפילו לגימה אחת מוחמד יצא מדלת הכניסה לבדו ופסע אל העולם כאדם חופשי. הוא שוחרר מהר יותר ממני. לא הבנתי כלום. איך אפשר לשחרר פושע ועוד בסיווג בטחוני גבוה, שהקורבן שלו שוכב כרגע בתרדמת?! אבל לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לתוך גינה עירונית קטנה. הוא פסע על הדשא, למרות שהיה שלט ברור "נא לא לדרוך על הדשא" – אבל שום דבר לא אסור בעיניו של המפלצת – הוא התקדם לעבר הנדנדה התלויה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. זינקתי עליו מאחור והתחלתי לחנוק אותו.

"אני לא יודע מה שיקרת להם שמה כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית לה!" אמרתי בקול ברור באוזנו. הוא התנדנד בעזרת הנדנדה לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. לא הערכתי נכון את כוחו.

"אני לא אשם. בגלל זה שחררו אותי." הוא התקרב אלי.

"זה אתה!" אמרתי ובעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל. "זה אתה, חתיכת חיה! היא היתה שלי! היה לנו טוב!"

"קודם כל – " מוחמד התיישר ושלח אגרוף ישיר לתוך הלסת שלי. "היא היתה שלי לפני שבא וגנבת אותה ממני! מי ביקש ממך לבוא? באיזו זכות השתלטת עליה?"

"הרבה לפני שהיית איתה," ירקתי דם על משטח הבטיחות עשוי הגומי של מגרש המשחקים. "אני הייתי איתה."

"לא יעזור לך כלום. כל העולם כבר מבין שהיא שלי."

"כל העולם הצר שלך."

"בדם ואש אני אפדה אותה ממך!"

הוא זינק עלי. נפלנו והתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה.

"שמע ישראל!"

"אללה הוא אכבר!"

"מוות לערבים!"

"אטבח אל יאהוד!"

משכנו זה בשיערו של זה. הוא נגח בי. התערפלתי אבל התעשתתי ונשכתי את אוזנו עד שטעמתי את דמו. הוא זעק מכאב. התרוממתי. ירקתי וכיוונתי אל פניו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אל פרצופי שלי. ניגבתי אותה בשרוולי ועמדתי שם מתנשף.

"איך אתה לא מתבייש…" סיננתי.

"זה לא אני…"

"אה, זה לא אתה? לא אתה כתבת לה שלום וסלאם על הירכיים?"

"לא…"

"אז מי כתב? היא בעצמה?"

"כן."

"מה כן?"

"כן, אני מסביר לך, כן…"

"מה?.."

מוחמד התרומם, ידו על אוזנו הנגוסה, והתיישב על ספסל מול אגם מלאכותי קטן עם דגים גדולים כגורי חתולים. הירח השתקף באגם. או שזה היה פנס. התיישבתי לצדו.

"רגע.. מוחמד… מה הכוונה שהיא בעצמה… מאיפה אתה יודע את זה?.. מוחמד, אחי, דבר איתי. אני מתנצל. מוחמד… אתה היית איתה נכון?" הוא הנהן. "אחרי שאני הייתי איתה, נכון?" הוא הנהן. ואחריך היה עוד מישהו?" הוא נד בראשו לשלילה.

"הייתי בטוח שאני אשם בתרדמת שלה. אחר כך הייתי משוכנע שזה אתה. ואז כבר לא הייתי משוכנע בדבר." אמר מוחמד. "אני ואלה נפגשנו מעט בחודשים האחרונים. בגלל שהיא היתה איתך. היא סיפרה לי על משה אחד שאוהב אותה לא פחות ממני. אבל כשלא היית איתה – היא מיד התקשרה אלי. באותו ערב הגעתי אליה בערך בשבע וחצי. היא היתה במצב משונה. היא לא רצתה סקס אפילו. רק מלחמה. ואני לא הבנתי. לא הייתי בעניין. היא רצתה מוסיקה, אני רציתי שקט. היא ניצחה כרגיל. היא תמיד מנצחת. היא ביקשה שאקשור לה שקית ניילון מסביב לראש. סרבתי. אחרי שעה בערך היא גרשה אותי בצעקות. קראה לי נקבה. אמרה שלא אחזור יותר אף פעם, שאני לא אוהב אותה באמת. המשפט האחרון ששמעתי היה – שלא תעז לבוא ללוויה שלי!"

"אני לא מאמין… זה שקר… אתה חנקת אותה."

"גם השוטרים לא האמינו שעזבתי אותה. הם היו בטוחים שחזרתי וחנקתי אותה כי נעלבתי מהמילים שלה – הם לא מבינים שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. השתיקות שלה זה המדבר שלי. אני הגמל שלה. היא הבאר שלי. הנשימה שלה זה הרוח שלי ביום חמסין."

המלים שלו הדהימו אותי. בעיקר הנימה השקטה, העגומה, המוכרת. אלה היתה שפחתם של שני אדונים, גבירתם של שני עבדים. היא ניהלה במקביל אלי יחסים עם מוחמד ופרנסה שתי מיתולוגיות, הבטיחה את עצמה לשני נבחרים, נטעה תקוות בשני מאמינים.

"אם השוטרים לא האמינו לך – איך שחררו אותך בסוף?"

"בהתחלה עיכבו אותי על השלום והסלאם."

"מה?"

"הם הכריחו אותי לכתוב סלאם שוב ושוב. ואז שלום – שוב ושוב. וזה לא התאים. מתברר שהיא כתבה את זה. היא בעצמה. רק מי שלא יודע ערבית מעתיק ככה את המלה סלאם. הל' לא מחוברת נכון לאליף שלא מתחברת למ', כי היא לא מתחברת לשום אות. הדבר המשונה יותר הוא שגם המילה שלום היתה כתובה באופן עקום. כאילו ששכחה את כל השפות."

האמנתי לו. אלה היא אחת כזאת שיכולה למחוק את המוח של עצמה, זה הכל פסיכולוגי אצלה.  

"אבל באמצע העניין, שניה לפני שמאשימים אותי בשיבוש חקירה, הגיעה ראיה חדשה. פתק התאבדות."

"פתק שאֵלַה כתבה?" שאלתי בתדהמה.

"כן. החתול כנראה הסתיר את זה מתחת למיטה."

"שונא את החתול הזה… מה היה כתוב שם?"

"לא אמרו לי כלום. גרשו אותי כאילו שאני עצמי נדחפתי לתחנת המשטרה. אפילו לא התנצלו. מתברר שהיא כבלה את עצמה באזיק למיטה, כתבה שלום וסלאם, קשרה לעצמה שקית לראש ונחנקה. השכן שמע את מוסיקת הרקע ונכנס. הדלת היתה פתוחה."

"איזו מוסיקה?"

"לא יודע. לא גילו לי."

"איך היא לא מתה?"

"היא קרעה את השקית."

"היא בעצמה? התחרטה?"

"לא ברור אם זה היה מודע. מצאו אותה עם שקית קרועה על הפנים."

"אולי השכן קרע את השקית."

"אולי. אני לא יודע כלום. המוח שלי נהיה טחינה."

הטלפון שלו צלצל. זה היה מבית החולים. הוא הקשיב קצרות ואז ניתק והביט בי.

"מה אומרים?"

"בוא," אמר מוחמד. "הם רוצים להעביר אותה למוסד."

"איזה מוסד?"

"מוסד לחוסים בתרדמת. מקום שבו ינשימו אותה עד שהיא תמות."

"או תתעורר."

"בוא."

טסנו במונית לבית החולים כדי להספיק לראות איך אורזים את גופה הגדול כמו עציץ במשתלה ושולחים אותה להמשיך להיות צמח במוסד. נהג המונית חשב שאנחנו ממהרים למיון בגלל הדם על הבגדים שלנו. שיקרנו לו שאנחנו אחים. לא יודע למה. זה עודד אותנו קצת. לא הפסקנו לדבר, סיפרנו לו שחבורת עבריינים התנפלה עלינו בגינה, אבל ניצלנו במזל גדול. כנראה היינו מוכרחים לדבר. כדי לא למות מרוב פחד.

8. חקירה

"הנה. תסתכל. מתבייש? חתיכת סוטה."

החוקר הציג בפניי תצלום של אלה העירומה, כפי שהיא נמצאה על ידי הסניטרים והשוטרים. אפילו בתצלום כזה, שנעשה בתנאים לא תנאים, הלפיד של אהובתי בער כמו אש התמיד, כמו אבוקה, כמו משואה של עצמאות.

"אני מודה בכל, אדוני השוטר, לרסקולניקוב זה לקח מאות – "

"טה-טה-טה-טה – אני מנהל פה את החקירה. מה שמה של האישה בתמונה?"

"אֵלַה."

"איפה היא גרה? מה עיסוקה? כמה זמן אתם מכירים? מה צבע החתול שלה? מתי היית שם בפעם האחרונה?"

עניתי בפירוט.

"אז אתה אוהב להתעלל?"

"זאת לא התעללות – "

"זאת לא התעללות לחנוק מישהי עד שהיא שוקעת בתרדמת?!"

"זאת היתה תאונה. היא ביקשה ממני בעצמה. היא אוהבת את זה. חוסר הנשימה גורם לגוף שלה – "

"טוב-טוב-טוב-טוב, ביקשה את זה… כל רוצח ואנס יסביר לי שהקורבן ביקש את זה. גם רבין ביקש שירו בו, כן?"

"מה הקשר?.. אדוני השוטר, כמה יסורים בני זוג גורמים זה לזה במסגרת יחסים נורמלים? ראית פעם זוג באוטו בדרך לחתונה? זוגות נורמטיביים מתעללים זה בזה כל יום, מילולית, פיזית, פסיכולוגית וכלכלית. לרוב בנוכחות ילדים, שזה בעיני פלילי."

"אז עכשיו אתה קובע גם מה פלילי ומה לא? יופי. להביא לך מדים של שוטר?"

"משכנתא זאת לא התעללות? כולנו ביחסי סאדו-מאזו עם הבנק. ניסית פעם להתנתק מטלוויזיה בכבלים? זה עינוי ואין אפילו מילת בטחון שתפסיק את זה!"

"אני חוזר לחקירה. כיצד חנקת את הקורבן?"

"בגרביון."

"בגרביון… רוצה לחשוב עוד פעם?"

"אה… בגרביון…"

"תזכר עוד קצת ותגיד את האמת."

"מה? בגרביון!"

"אל תצעק."

"בגרביון…" הנמכתי את קולי. "אני אגיד לך גם איזה – כזה שמגיע עד מעל לברך, סגול עם קצה מעוטר, וכבר עברה בו רכבת אחת. הגרביון השני נשאר על רגלה."

"הבנתי."

"מה הבעיה? אמרתי לך שאני מודה ומתוודה על הכל, יש לי זכרון מעולה…. מה?"

"אני שואל פה את השאלות. איזו מוסיקה היתה ברקע?"

"מתי?"

"בחתונה של אמא שלך! כשחנקת את הקורבן!"

"מוסיקה? לא היתה מוסיקה…"

"לא היה במערכת דיסק ששמת בלופ?"

"לא…"

"בסדר גמור. מתי היית שם בפעם האחרונה?"

"אמרתי לך כבר, לפני שלושה ימים."

"ברור… מה כתוב פה?" הוא הראה לי נייר שכתוב עליו משפט בערבית.

"אין לי מושג."

"תסתכל טוב טוב."

"זה בערבית, מה זה יעזור לי להסתכל. אבל אני חושב שאני יודע למה אתה שואל – "

"שקט. אתה לא יודע כלום. כל מה שנשאר זה שתכתוב לי פה את המילה שלום."

"שלום?"

"כן."

"למה?"

"מה זה למה? אמרתי תכתוב!"

"סתם שלום או שלום רב או שלום עכשיו או שלום ולהתראות או שלום – "

"שלום! תכתוב את המילה שלום!"

"טוב…"

"אתה שמאלי או ימני?"

"אני שמאלני."

"לא מעניינות אותי הדעות הפוליטיות שלך."

"לא – התכוונתי שאני שמאלי וימני, אני יכול לכתוב אותו דבר בשתי הידיים. התאמנתי על זה כששעמם לי בבית הספר."  

"אז תכתוב פעמיים, פעם בזאת ופעם בזאת."

"כתבתי "שלום" ו"שלום"."

"תודה רבה לך. שלום."

"כן. שלום."

"אני מתכוון שלום. זהו. אתה משוחרר."

"מה זאת אומרת?"

"אתה יכול ללכת."

"אתה משחרר בן אדם שהודה הרגע בפשע חמור נגד אישה שנמצאת בסכנת חיים?"

"אני מתנצל על ההטרדה. שלום." הוא הפנה אלי את גבו.

"אתה נורמלי? זה אני! אני המאהב של אלה, אני עשיתי לה את זה. היא לא רק היתה הנערה הראשונה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, היא גם היתה האישה האחרונה שאמרה לי את זה."

"ממש רומנטיקן. תכתוב שירים."

"רוצה לדעת עוד דבר? כתוב לה בערבית על הירך הפנימי."

"מאיפה אתה יודע את זה?" השוטר פנה אלי בחדות.

"כי…. ראיתי… בבית חולים…"

"תכתוב פה את המילה שכתובה עליה."

"רק רגע… אני מתחיל להבין – המלה היא שלום… נכון? כתוב לה על הירך בערבית שלום! יעני, סאלאם! כן? הייתי יכול להיות בלש, תודה? אז למה ביקשת ממני לכתוב בעברית? איך אתה יכול להבין אם אני זה שכתב את המילה, אם אתה לא מבקש ממני לכתוב אותה בערבית?"

"אתה יודע לכתוב בערבית?"

"לא."

"אז זה לא אתה. אתה סוטה וכנראה אדם דוחה אבל זה לא אתה חנקת אותה."

"זה אני! זה אני!  אני לא יכול ללכת לשום מקום, אני צריך להאסר, לשלם על מעשי, איך אני אחיה עכשיו? זה אני…"

"המשונה הוא שבאמת חשבתי שזה אתה… לא האמנתי לעדות האופי שנתן הקולגה שלך."

"איזה קולגה?"

"המוכר מחנות הספרים, רק דברים טובים אמר עליך."

"הדרעק מהחנות… זה העדים שלכם? איך אפשר להאמין לו? טינופת! הוא מוכר לאנשים ספרים במחיר מלא גם כשהם במבצע! הוא מסוגל למכור לעיוור כרטיס מועדון! הוא גונב גביניות מהדוכן שלי! אני האשם, אדוני השוטר! אני חנקתי את אלה בגרביון… רגע, נזכרתי! תשאל את השכנה של אֵלַה מקומה שניה, עם הרוטווילר, חלפתי על פניהם כשיצאתי מאלה בשלוש לפנות בוקר."

"השכנה עם הרוטווילר ראתה את אלה פותחת את הדלת למישהו שלא דומה לך ביום למחרת בשעה שבע וחצי בערב, איך זה? הבנת? שלום ולא להתראות."

הוכיתי תדהמה. אבל המשכתי בקול רפה.

"מה זאת אומרת… אחרי שיצאתי ממנה, אלה עדיין… ומישהו אחר…"

"משה, יש לי חקירה לנהל, החוצה."

"אבל… אני חלק מהחקירה… נתתי פה דיווח מהימן – "

"שום דבר לא היה מהימן בדיווח שלך. טעית בכל הפרטים, מגדול עד קטן, חוץ משם הקורבן, כתובת וצבע החתול. עכשיו, אל תחשוב שאני פראייר, אני לא מאתמול שוטר ופיצחתי כמה תעלומות פשע בחיי – יש מקרים שבהם החשוד מוסר בכוונה פרטים שגויים, כדי שלא יעלו עליו. אני תמיד עולה על כאלה ואתה לא כזה, אתה פשוט לא מתוחכם מספיק. עכשיו, כדי שלא תתלונן בעיתונות שהודית בפשע והמשטרה העלימה עין, אז אני אומר לך בינינו ולא לציטוט שכלי החנק לא היה גרביון, היתה מוסיקת רקע ושתי מילים שהיו כתובות לקורבן על הירך – "

"שלום וסאלאם."

"נכון, וזה פרט שאני אמרתי לך בעצמי ולא ידעת, אז אל תשחק אותה עכשיו. הכתב העברי שלך לא תואם בשום צורה – "

"אתה גרפולוג מומחה?"

"כן! מה תגיד?! עשיתי קורס גרפולוגיה! וערבית אתה בכלל לא יודע, אחרת היית מזדעזע מהמשפט שהראיתי לך."

"מה היה כתוב שם?"

"לא מגלה. זמננו תם. תודה רבה על שיתוף הפעולה. הייתי מת להכניס אותך אל מאחורי הסורגים, סתם כי אתה לא בא לי טוב בעין – אבל עכשיו אתה אדם חופשי."

יצאתי החוצה בלב כבד. לא הבנתי כלום. לפני שהספקתי להרהר במצב, חלף על פני שוטר שהוביל באזיקים לתוך תחנת המשטרה את מוחמד, האח מבית החולים.  

"מוחמד?" קראתי, אבל הוא הוכנס באלימות לתוך אחד החדרים. "זה היה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

"מה זה, למה עצרו אותו?"

"בטח משהו בטחוני, אני יודעת…"

מוחמד שייך לגרעין טרור שניסה להרעיל חולים? קשה להאמין… מנהל בית החולים ודאי צפה במצלמות הבטחון באלימות שלו נגדי והחליט בכל זאת להגיש תלונה. איזה מן אח זה שמכה מבקרים ששרים לחולים? השתהיתי בכניסה לתחנה. לא ידעתי לאן ללכת, עכשיו כשנמצאתי חף מפשע. גם לא הרגשתי חף מפשע. לרוץ לאלה – עכשיו כשהסירו את מחסום מוחמד מדרכי? עוד רגע, עוד רגע קט… חפרתי באצבעותי באדמתו של עציץ נבול ועלו בי מחשבות נוראיות.

אלה בגדה בי. מישהו אחר היה אצלה אחרי שעזבתי. ואז הכל התבהר. שום סיבות בטחוניות. לא סתם מוחמד שהה בחדרה כל הזמן. האם הוא אח אמיתי בכלל? כל יסורי המצפון שלי – לשווא. רומיתי. הוא זה שהגיע ביום למחרת אחרי שעזבתי אותה. הוא זה שהשכנה עם הרוטוויילר ראתה. הוא זה שכבל אותה באזיק למיטה, הוא זה שחנק אותה עד תרדמת – לא עם גרביון… ששם מוסיקת רקע. הוא זה שהתחמם לאור הלפיד שלה. מוחמד. כן. מוחמד. רק מוחמד. הוא זה שדפק אז בדלת. כשבאתי אליה עם בלורית. הוא זה שירד במעלית כמו שועל לבאר. מוחמד. כמה תמים הייתי. מוחמד. הוא זה שכתב לה ס… ס… סלאם וש… ש… שלום על הרגל. מ… מוחמד… מ… מופקרת!

7. תחיה

כך עובדת המשטרה בארצנו: בתחילה עוצרים אדם באלימות, תולשים אותו מעל אהובתו ברגע אינטימי, ואז מייבשים אותו על ספסל ללא משענת בתחנת המשטרה העירונית. פתאום זה לא דחוף לחקור אותי, פתאום "חכה אדוני", פתאום אני כבר לא פושע מסוכן.

"סליחה, אני מחכה פה ארבעים דקות. אולי יסבירו לי על מה אני עצור? ששרתי שיר לחולה מאושפזת? זה פשע בימינו? עבריינים שודדים קשישים לאור יום, דורסים ובורחים, אונסים ילדים ואת מי עוצרים? אותי?"

"יקראו לך, אדוני". הפקידה התעסקה בטלפון הנייד ובפתיחת חטיף שוקולד – שתי פעולות סותרות שכל אחת מהן תבעה ממנה שימוש בשתי ידיים.

"איך זה עובד פה? הכל הפוך? קודם מאסר, אחר כך משפט ואז חקירה? ואם יגלו שאני חף מפשע?" זאת היתה שאלה הרבה יותר מדי ארוכה בשבילה.

"אדוני, שב."

"אני העצור היחיד היום? אין אחרים? יום ללא פשע? אני החוטא היחיד בסדום?"

"יקראו לך." חזרה ואמרה בנימה מוקלטת.

חזרתי לספסל ההמתנה, כאדם המהלך בבוץ. האמת שפחדתי. פחדתי כמו ילד. אני לא בנוי לכלא, אני שונא סורגים על חלונות ומעולם לא גרתי עם שותפים. רק עם אֵלַה. מה לי ולטיולים במעגל בחצר, טלפונים ציבוריים, קנטינות, שיעורי פסיכודרמה, ספריה איומה… לא, כלא זה לא בשבילי. אני מוכרח להתכונן לחקירה הצולבת ולשחזר כל צעד במעשה האהבים שבתומו עזבתי את הדירה, מותיר אחריי תרדמת. עלי לרקום מלאכת מחשבת של מסכת שקרים כי האמת לא תספק פה איש. גם אנשים רגילים לא מבינים אותנו – אז שוטרים?! שבתי במחשבותי לזירת הפשע וחיפשתי ראיות מפלילות.

הזמן: לפני שלושה ימים. המקום: בניין ברחוב בן יהודה בתל-אביב, מספר כך וכך, קומה כך וכך. חדר השינה שבקצה הדירה הצרה כקרון רכבת. בחיפוש ראשוני בחדר יתגלו מיד זוג אזיקים, נרות, מספריים, סכין יפני, אטבי כביסה, חגורת עור, חתול שחור. איכס! כמה משפיל. אני כבר רואה איך החיטוט המשטרתי משטיח את עולמי לכדי רשימת ממצאים בנאליים. איך אפשר להסביר שסכין יפני זה… אטב זה… טפו. ואז יגיע התשאול: כמה זמן אתם מכירים? האם היית מגדיר את עצמך אדם אלים? האם היית חבר בארגונים קיצוניים? מי יצר קשר ראשון? האם חזרת לארץ בכוונה לתקוף את הקורבן? אנחנו מכירים מאז ומעולם, לא אלים, לא ארגונים קיצוניים, אלוהים יצר בינינו קשר, כמובן לא חזרתי כדי לתקוף אותה, לא ידעתי אם אזכה בה שוב! קיוויתי שנחדש ימינו כקדם, שנחזיר עטרה ליושנה, השתוקקתי להפריח את שממת חיי.

נכנעתי שוב לזכרונות על אודות הפרק השני בזוגיות שלי ושל אלה. אפשר לקרוא לו: מדחיה לתחיה.

למה בכלל שבתי מהגלות? תגידו אנטישמיות – לא ולא. סבלתי מהיהודים בסביבתי יותר מאשר מהאנטישמים. אבל לא אלה ולא אלה החזירו אותי. כשמתגעגעים אלפיים שנה זה פשוט הופך להרגל. ומהרגלים קשה להפטר.

בתחילה כל זכרון שקשור אליה היה בלתי נסבל. אחר כך שכחתי ממנה. השכחתי אותה ממני. הבנתי שהכל היה טעות, היינו מיתולוגיים מדי. מי שמנסה להיות גדול מהחיים, החיים פולטים אותו. בלילה אחד של קטסטרופה, כששרטתי בציפורני את קירות המוח שלי מרוב געגוע, השלכתי את עצמי למימיו של נהר הריין. אבל נמשיתי. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא על ידי אזרחית גרמניה חזקת זרועות שחשוב היה לה שימצא לידה יהודי חי. כל מחוות חסד של אדם זר נרשמה בי. החלטתי לזכור ולא לשכוח את חסידוֹת אומות העולם, החסידות הבהירות, דקות הרגליים, שלקחו אותי תחת כנפן והיו לי אם ואחות. אבל יותר משרציתי אם ואחות, רציתי אֵלַה.

השתניתי בגלות, השתפרתי, הזדקפתי. החשוב מכל – נפטרתי מהגמגום. חלף עבר. כמו גיבנת שנשרה לפתע. היהודי הקטן שבי התפתח. עברתי ממשה למוזס. צמחה לי מן בלורית מגוחכת שהתגאיתי בה כתרנגול, הטמעתי לתוכי כל דבר חדש, למדתי שפות, רכשתי השכלה, וההשכלה הזאת, היא שדחפה אותי לשוב אל אלה ולייבש את כל הביצות שהיו בינינו.

"משה?" ביטאה את שמי העייפה מהדלפק בתחנת המשטרה.

"כן?" קמתי כמו מתוך חלום לתוך הסיוט שנמצאתי בו.

"זה יקח קצת זמן, אתה יכול לחכות פה בחוץ, אבל אסור לך לצאת מהתחנה."

"תודה רבה לך באמת." כנראה שהרגל המתופפת שלי שיגעה אותה. יצאתי לחצר הסגורה של התחנה. ככה סומכים על חשודים שלא יברחו? או שאני לא חשוד? הכל עוד יתבהר. בחצר עמדה מכונת פחיות שתיה. התקמצנתי. אני רגיל לשתות בדוכן שלי מיצים כאלה בחינם. אני יודע מה המחיר האמיתי של פחית כזאת. נוכלים חסרי בושה. התהלכתי במעגלים בחצר. העבר נדמה מעורפל לא פחות מהעתיד והיה צריך להמשיך ולנסוע במסילת חיי כדי להבין כיצד הגעתי עד הלום. אם כן – תְחִיַה!

כשחזרתי מהגלות לא הודעתי לאלה. זה היה בחורף, הסתננתי חרש, התמקמתי בדירה מחניקה משלי באזור מזוויע, מצאתי את העבודה בדוכן הקפה והתחלתי להכין הפוכים. לפעמים דמיינתי שאֵלַה מגיעה לקנות אצלי קפה במסגרת ביקור חולים, ואני – שהיא לא מזהה בגלל הבלורית – מצייר לה על קצף הקפה אזיק עגול. אח, הדמיון, הדמיון, מכשיר מיושן שכמוך, מה לך ולמציאות ההפכפכה?

היא לא הופיעה בבית החולים, פגשתי אותה במקום בנאלי, בחנות הספרים המשומשים שבה עבדתי פעם.

"אני לא מאמינה!" היא פערה פה ענק ומיד חיבקה אותי כאילו נפרדנו לפני יומיים או שעתיים.

התיישבנו לשתות קפה (שהיה גרוע: פולים זולים שנכוו בקליה גסה, מים פושרים, קצף סמיך). היא מיד התוודתה בפני על כל הגברים שהיו לה, סיפרה שהיא מרגישה בעצמה משומשת יותר מכל הספרים במקום והתבדחה שלא שכבה עם יהודי בערך אלפיים שנה. זאת אלה – שום סמול טוק.

בזמן שלא הייתי פה היא לא היתה לבד. הייתי שמח לספר שבאתי ומצאתי קרקע בתולית, נקיה מעקבות רגליים ומטביעות אצבעות, צחה כמו החול על שפת הים, אך זה יהיה שקר גס.

כמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, מתנחל פנאט מחשמונאים, רומאי, ערבי, נוצרי, טורקי ובריטי.

"לאן אתה מסתכל?" היא שאלה אותי לפתע.

"אני?"

"המבט שלך גולש לי בין השדיים כמו טיפת זיעה." 

מן דיבור כזה שכבר שכחתי שקיים בעולם.

"השתניתי? אני מרגישה בת שבעים."

"לא השתנית בסנטימטר. אז יש לך מישהו עכשיו?"

"יש. בחור מקומי. נקשר אלי, המסכן. אולי תלמדו לחלוק בי."

"אולי…"

"אתה מתכוון להשאר או שכבר התרגלת לחיים בגלות?"

"לא, לא, אני נשאר. לאן יש לי ללכת?"

שעתיים לאחר מכן כבר הייתי בתוך דירת-הרכבת שלה. החלטנו פה אחד שזה יהיה בנאלי אם נשכב ביום הראשון שבו נפגשנו, אז שתינו תה עם טימין ושתקנו כי היה יותר מדי מה לספר. זו היא שלימדה אותי לשתות תה שחור עם טמין. שלוק אחד גדול, כשזה עדיין חם, אבל כבר לא שורף. זה כמו לטבול את כל הראש בתוך אדמה בלילה. והראש הזה מצמיח שורשים. ואז חושך. חושך מוחלט. תה הטימין מילא את הפאוזה בינינו, והמבוכה נעלמה כלא היתה. בסוף היא אמרה: "אתה נראה אידיוט עם הבלורית הזאת."

"תודה."

"אולי אתה גם מנגן אקורדיון?"

"מה… מה הקשר?"

"לא יודעת. מתאים לבלורית איכשהו."

"אני אגזור אותה אם זה כל כך מפריע לך."

"לא – היא הכריזה וחייכה את החיוך שהיה אחד הרכיבים הפעילים ביותר בסם-אלה – אני אגזור אותה!"

ישבתי על קצה האמבטיה בלי חולצה בעוד אלה מתיזה מים קרים על ראשי.  

"אל תצפה ליותר מתספורת."

לפתע נשמע צלצול בדלת. היא סגרה את ברז המים וקפאה.

"מי זה?" שאלתי בלחש.

"אולי ההוא שלי… רוצה להכיר אותו?"

"להכיר אותו? למה שאני ארצה להכיר אותו?"

שוב צלצול.

"אני פותחת."

"חכי רגע. לא עכשיו. לא התראינו אלפיים שנה. הוא תיכף ילך."

"לא יפה לגרש אותו ככה."

"מי מגרש?"

אלה סירקה את בלוריתי. הצלצול נשמע שוב.

"איזה נודניק." אמרתי.

"הוא אוהב אותי."

"גם אני." קרבתי אותה אלי בידי.

"סיכמנו שלא שוכבים!"

הצלצול האחרון של ההוא בדלת היה חזק ומהדהד, הוא לווה בדפיקות שנשמעו כיריות או כמהלומות של אדם שנכלא בספינה טובעת. חיבקתי אותה חזק חזק, שלא תזוז. היא נבהלה, חששה שקרה לו משהו, שהוא זקוק לה, נאבקה בי. נלחמתי עליה. ואז נעצרנו. שמענו יחד כיצד ההוא, שאיני יודע את שמו, עוזב. הקשבנו למעלית היורדת, אולי כך נשמעת יללת שועל שהחליק בטעות לתוך באר. רציתי לשאול בן כמה הוא, כיצד הוא נראה, כמה זמן הם יחד, באיזו שפה הוא מדבר, מתי הוא יחזור, אבל אלה נטלה מספריים וגזרה את בלוריתי בגסות. קווצת שיער גדולה נפלה אל רצפת השומשום.

חטפתי את המספריים וגזרתי חלקים מחולצתה. וזהו. הופרה ההבטחה לא לשכב ביום הראשון. 48 שעות לא יצאנו מהמיטה. רקדנו הורה. הבערנו מדורות. חידוש היחסים היה עבורי גם תחיית השפה העברית. כל שנותי בגלות השתדלתי לדבר בשפה הזאת רק עם עצמי ורק בנושאים קדושים ללבי. ועכשיו שוב המילים הללו: שרוט! צבוט! משוך! חתוך! לקק! נשק! נדמה שהכל מתחרז. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' הרכה והמצליפה. תחבל בי היא אמרה, חיבלתי. תכבוש אותי, תעשה מה שאנשים מתביישים לעשות ותכתוב עלי. חלל את קודש הקודשים, טמא אותי. אני אהיה היוליה המתה שלך, הקלאופטרה המתאבדת שלך, אני אהיה שיילוק שלך: "אם תדקור אותי – לא אדמם? אם תדגדג – לא אצחק? אם תכה – לא אבכה? אם תצבוט – אח, מנוול, זה כואב! עוד!"

כל מי שהיה במערכת יחסים של שולט-נשלט, יודע שהשפחה שולטת באדון לא פחות מאשר האדון בשפחה. אלה ידעה כיצד לגרום לי לירות מטח כבוד מפואר בתוך דקות ספורות, וכמו כל מטח כבוד, בתום הרעש והצלצולים נותרו רק תחושות של שכול וכשלון. גם אם אלך 40 שנה במדבר, לא אפסיק להיות העבד של אלה. חידשתי ימי כקדם. שוב חייתי רק בציפיה לרגע שבו אתנחל בתוכה. שוב הייתי מסומם מקדושתה.

אבל כשאתה חולם על מישהי אלפיים שנה, נלחם עליה וכובש אותה, אז מתחיל הקושי האמיתי: החיים המשותפים. אין נורא מהגשמת חלום.

הבטתי בשמיים האפורים והנמוכים בחצר תחנת המשטרה. הפטפטנות שלי היא תוצאה של האילמות שנכפתה על אלה. אני מבזבז מילים עבור שנינו כדי שלא יופר האיזון המילולי בעולם.

אני מתחמק מהשאלה המרכזית – האם אני גרמתי לה לשקוע בתרדמת? נראה שכן. אז מי כתב את המילה בערבית?

תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לגופות ולפאוזות ולפרטים קטנים כמו ליפסטיק על פומית עץ או כיתוב בדיו בהיר על מניפה. התרדמת שלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, לא אתה מחליט מי סובל, לא אתה, אני אדוני אלוהיך, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר, תודה לאל. אני נכנס עכשיו פנימה, מתוודה על הכל ומסגיר את עצמי. 

6. עד שתפקח את עיניה

להקת העורבים הלבנים בדמות רופאים והשוטר בדמות שוטר התעופפו ממיטת האשפוז של אֵלַה שלי. לצדה נותר רק מוחמד, האח מסור.

"הבאתי לך קפה עם הל." אמרתי בחיוך לבבי.

מוחמד קיבל את הקפה בחשדנות.

"אני לא הזמנתי שום – "

"ודאי שהזמנת. קפה שחור עם הל, אתה, כן. כן, אתה – "

"לא הזמנתי. זה גם קר." הוא קטע אותי, אבל הספקתי לחמוק אל מראשותי המיטה.

"מה הרופאים אומרים?" שאלתי.

"זה חסוי. תקשיב לי טוב, אדוני – "

"תקשיב לי אתה, אדוני! באתי לבקר את אֵלַה. אתה רואה, אני יודע איך קוראים לה."

"זה לא חוכמה – זה כתוב פה." מוחמד הצביע על גליון המחלה התלוי על המיטה, אבל שמתי לב שבטחונו התערער. "אני חושד שאני מתחיל להבין מי אתה – "

"אתה חושב שהיא שומעת?" גם אני יודע לקטוע משפטים, חביבי. "יש סיפורים על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו כל מה שהתרחש סביבם."

"אין לזה שום הוכחות."

"שמעתי שמדליקים רדיו ליד אנשים בתרדמת." התעקשתי.

"רק לשעה, אחרת זה ישגע אותם." הוא ענה.

"אז אתה מודה שיכול להיות שהיא שומעת?"

עברה במוחי המחשבה שהייתי יכול להיות לאֵלַה רדיו,  אני מסוגל לחקות תכניות רדיו – שיחות נפש, ויכוחים פוליטיים, פרסומות, שירים. כן, אהיה לה לרדיו. הייתי לה כבר כל-כך הרבה דברים: כובש ונכבש, רוכב וסוס, כלב ומאלף כלבים, שטיח ואפיריון, היא רצחה אותי ואני…

"אני מבקש לדעת מי אתה בשבילה!"

"אתה שוטר? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אני מתעניין במאושפזת, אסור לי? שוכבת פה אישה שאף אחד לא בא לבקר אותה."

"מה זה אף אחד? אני פה." אמר מוחמד.

"אתה פה?.. אתה? פה? סליחה? תשובה קצת מוזרה, אתה עובד פה! אישה כזאת צריך להיות לידה מישהו כל הזמן, לא אחד שמטפל באלף חולים. מישהו צריך לשמור על הגחלת, לקרוא לה ספרים, לדווח לה חדשות, שלא תתעורר ותגלה שציירו מחדש את מפת העולם בגלל פצצה אטומית. כמו שלא בורחים ממדינה כשיש מלחמה – לא עוזבים אישה במצבה."

ופצחתי בשיר, חרש חרש, קרוב לאוזנה.

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"מה אתה עושה?" שאל מוחמד אבל המשכתי בשלי.

"בגוף כואב, בלב רעב…"

"תפסיק עם זה מיד. אני קורא לאבטחה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

מוחמד משך בכוח בזרועי, נפלתי אבל מיד קמתי ונאחזתי במעקה הקר של המיטה. הכיתי שורשים ברצפה והבטחתי לעצמי שלא אפול שנית. אֵלַה היא אחת כזאת, שגורמת לגברים להתקוטט גם מתוך תרדמת. יכול להיות שהכיתי את מוחמד (מה הוא מרים עלי יד?) כי הוא נעלם לפתע. המשכתי לשיר בקול נמוך, קרוב קרוב לאוזנה של אלה. ורק אז, כשריח קרקפתה עלה באפי, כשחשתי בלחיי בעור פניה, הסרתי לראשונה את הדמות שמספרת את חיי מהצד, הנחש הסרקסטי שמסייע לי להתמודד עם אויבי הגדול ביותר – אני עצמי, וכך, עירום מכל תחפושת, הרשיתי לעצמי לבכות. ודמעותי החמות זלגו על לחייה הקרות. 

ברגע האינטימי והשמאלצי ההוא, שאפשר לחוות בלי להתבייש רק עם אישה שנמצאת בתרדמת, נכנס לחדר השוטר, סמוק כמו סלק.

"הנה, זה הוא…" אמר מוחמד שהסתתר מאחוריו.

"אתה משה?" שאל השוטר.

"לא." עניתי.

"משה, משה, קוראים לו משה…" אמר מוחמד.

השוטר ביקש ממני להתלוות אליו לתחנה. סרבתי.

"אותי אתה עוצר? לא את מוחמד?" הגנתי על עצמי. "הוא תקף אותי ראשון! זה היה על רקע לאומני!"

5.  משתה כיד המלכה

לפני ששבתי לאֵלַה, עברתי בדוכן והכנתי קפה שחור עם הל, למקרה שאתקל שוב במוחמד, האח המטפל. זה כבר ינטרל אותו. חנופה – טריק בסיסי ברכישת אמון בין קבוצות עוינות בעת המודרנית. שמתי לב שנעלמו כמה גביניות, ללא ספק היה זה הדרעק מחנות הספרים. לא נורא. כל חתול ביג'י יומו. הנה, אני יודע משהו בערבית.

שוטר שחלף על פני גרם לי לקפוא על מקומי. התעכבתי כדי לא לעלות איתו באותה מעלית. מוטב לי לשמור על פרופיל נמוך. זה אפילו טבעי לאדם נמוך כמוני.

סביב מיטתה של אֵלַה התקיים קוניסליום. להקת קרקרנים בחלוקים לבנים הסתופפו מעל לאישה שלי. גם מוחמד היה שם. תירוץ מעולה להכנס עם משלוח הקפה ולדלות מידע חדש.

כמו שחקן התכוננתי לכניסה שלי. ידעתי שעלי לגלם דמות משנה – בשום אופן לא דמות ראשית (הדמות הראשית עלולה להגיע לכלא בסוף ההצגה הזאת, על רצח). שיננתי את שורת הפתיחה.

הבריסטה (למוחמד, כמכר ותיק): "ודאי שהזמנת קפה שחור עם הל – אתה, כן. כן, אתה. אתה הזמנת, הרי לא הייתי טורח ועולה לפה סתם כך, יש לי עומס בדוכן. כנראה פרח מזכרונך, מוחמד, אתה הרי מסור כל כך לחולים." אבל עוד אני עובד על החיוך – הופיעה אישה אסרטיבית, אולי ראש המחלקה, מלווה בשוטר מלמטה.

חמקתי בין הווילונות אל מיטת המאושפזת הסמוכה. תמונת המצב: השוטר עלה לפניי אבל הגיע אחריי, הוא כנראה שוחח עם האסרטיבית. על מה? מה הם כבר יודעים? האם שמי כבר הוזכר? הצגתי אותו בפני מוחמד. טעות חמורה. חזרתי מברלין לפני שלושה חודשים, אני עם אלה קצת יותר מחודשיים בסיבוב הנוכחי… בעצם, אני יודע בדיוק כמה זמן אנחנו בסיבוב הנוכחי – 70 ימים. האם השארתי בדירתה משהו שעלול להסגיר אותי?

"מרדכי, זה אתה?" לחשה מתחתי מאושפזת זקנה שכמו התכווצה בתוך המיטה שלה, עיניה כשני פרחי פרג, אדומים.

לא עניתי, ניסיתי להאזין לרופאים מעל מיטת אלה.

"אחות נתנה לי זריקה כואב." המשיכה הזקנה.

"עד החתונה זה יעבור." סיננתי כדי להשתיק אותה.

היה שם רופא שהחמיץ קריירה אופראית כבס-בריטון. בין היתר נשמעה המילה "אמוקסיה" או "אנוקסיה".

"מרדכי…"

התייעצתי טלפונית עם ד"ר גוגל. קראתי על אנוקסיה ועל היפוקסיה ועל מחסור בחמצן ברקמות המוח ועל רשלנות רפואית… עיני רפרפו על האותיות בלי להבין דבר.

"אני מבין… אני מבין… אני מבין…" אמר שם מישהו. זה כבר היה קול צפצפני, כמו של ילד. אולי זה השוטר? ומה הוא הבין כל כך האידיוט? מי שאומר שלוש פעמים אני מבין, סימן שלא הבין דבר. במקום להבהיר זה רק החשיך את המצב.

"מרדכי, אתה יודע מה אני חושבת – האחות שעשתה לי ככה כואב, היא לא אחות בכלל, היא בתחפושת!"

"היא אחות, היא אחות." לחשתי.

"איך אתה יודע, יש היום תחפושות מאוד דומות, תופרים את זה בסין והסינים יודעים לעשות שאחד יהיה דומה לשני… אני מפחדת שהיא נתנה לי רעל."

"הכל יהיה בסדר, את תיכף מבריאה ויוצאת מפה, את נראית מצוין."

"מרדכי, מה זה? שנים לא אמרת לי ככה."

"אז הנה, אני אומר. עכשיו שקט, תנוחי."

הזקנה השתתקה בחיוך מלא סיפוק.

הלוואי שאלה פשוט תקום ותגיד: מה אתם עושים מעלי, חבורת נחשים? איפה משה שלי? זוזו, אני הולכת הביתה.

"מרדכי…"

אני אחנוק את הזקנה הזאת. מה זה משנה כבר מאסר עולם אחד או שניים?

"קודם עבר פה איש נחמד ונתן לי יין לקידוש ונרות. שמתי במגרה, תקח הביתה שיהיה לשבת."

פתחתי את המגרה. יין פטישים וזוג נרות שבת עם תפילה מצורפת. פתחתי את היין ולגמתי ארוכות. אולי בכלל הייתי צריך ללכת הביתה ולהשתכר עד דלא ידע? אולי הייתי צריך להתחפש לאח כדי שלא יבדילו בין מוחמד לבין משה? אני מבזבז את הזמן שלי פה – בכל דקה שחולפת אלה צוללת עמוק יותר אל החלום שממנו איש לא התעורר.

"מה זה מרדכי, אתה שותה בלי לברך? אולי גם אתה לא מרדכי? אולי אתה מרדכי בתחפושת?"

"ברכתי, ברכתי. את לא שומעת טוב."

"אבל זה אתה, מרדכי?"

הצצתי בשלט במיטתה:

"בטח שזה אני, אסתר, אסתרקה שלי, מי אני אם לא אני?"

"נו, אם אתה זה אתה ואני זה אני – זה טוב מאוד."

"בהחלט. שמחה וצהלה." אמרתי והיטבתי את השמיכה הדקה על גופה השברירי. בתוך רגעים ספורים שקעה בתרדמת הזמנית שאנחנו מכנים שינה.   

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty