search

10.  בוקר טוב

אמרו שאם היא תתעורר, יש סיכוי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. אולי היא לא תכיר אותנו. אולי לא תכיר את עצמה. אולי תאבד את היכולת לדבר. אולי תתעורר כתינוקת. אולי כזקנה.

כששמענו על עלות האשפוז במוסד כמעט התאשפזנו בעצמנו. אבל מוחמד חכם, הוא הציע סידור שלא היה אפשר לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך, ואני מתנדב על בסיס יומי כבריסטה, עד שאלה תתעורר. או תרדם לעד.

משפחות שיושבות ליד קרובים השקועים בתרדמת – צריכות הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמן. מנהל המוסד בעצמו היה מזמין אצלי. לכולם ציירתי בקפה, היו לי כמה להיטים חדשים: שמש, חמסה, שעון מעורר, אבל בסוף אנשים רוצים את הסמיילי והלב –לא הרמתי את האף, ציירתי להם סמיילים ולבבות באהבה. פעם הכנתי לעצמי קפה והאות מ' הצטיירה לה בעצמה על גבי הקצף. מוחמד? משה? מה?.. אותות וסימנים, לך תבין.

שמרנו על אלה במשמרות. לא פעם התקשינו לעזוב ונשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה.  הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא, בעדינות שיש רק למי שאיבד את עולמו וחי את חייו בתקווה להשיבו. כולם במוסד ראו בנו אחים. וראו בה את אחותינו. לא טרחנו להסביר לאיש על מערכת היחסים בינינו. אנשים שהמוח שלהם מורכב ממגירות עם מדבקות לא יבינו אותנו באמת.

השגנו גם את פתק ההתאבדות מהמשטרה, בעזרת קשרים של מנהל המוסד. היו כתובות בו חמש מלים: "מוחמד – סלאם. משה – שלום. אלה." כמה שלא הפכנו בזה לא מצאנו שום משמעות נסתרת מלבד זו הברורה מאליה. בשלב מסוים החלטנו לא לדוש שוב ושוב בכתב החידה הפתור הזה ולהתרכז בהווה. ימים הפכו לשבועות והם הפכו לחודשים. אנשים שכבו במיטות כצמחים וקרוביהם רחשו סביבם כדבורים. 

לפעמים לא היה למוחמד תיאבון והייתי צריך לעודד אותו לאכול. הוא קרא לי נשמה. קראתי לו מלאך. הערצתי אותו על הידע שלו. הוא ניסה להסביר לי כיצד פועל המכשיר הזה בשם גוף האדם, שבתוכו כולנו חיים, דיבר שעות: נשימה עצמונית, גלאזגו קומה, פעילות חשמלית של המוח, לא הבנתי כלום.

הוא דאג תמיד שהמוניטורים יעבדו כראוי, שהמַנְשֵם יהיה מחובר כמו שצריך. אח פרטי – יותר מזה? הייתי מאושר וגאה שאיש כזה אוהב את אלה שלי. אהבנו אותה יחד. חלמנו על הרגע שהיא תקום ותגלה שהפכנו לנשמות תאומות. האם תקנא? לא. היא תצחק. תצרח מאושר.

פעם לגברים היה הרמון. למה שלאישה לא יהיה. אנחנו בעידן המודרני. מה כל כך מוזר באישה אחת שחולקים בה שני גברים? בסך הכל אני ומוחמד יותר דומים משונים, זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. אני ומוחמד שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו נורמטיבים לכאורה.

בכל פעם שנכנסתי לחדר ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" גם אם נכנסתי בלילה. חשבתי שלצמד המילים האלה יש כוח מעורר. אנחנו כמהים לבוקר. ומשתוקקים שיהיה טוב הבוקר. שטוף שמש. מלא אור. לו רק פקחה עיניים, אפילו לשבריר שניה.

לפעמים כעסתי עליה. מה פירוש הסצנה הבנאלית הזאת? לכתוב שלום וסלאם ולקשור לעצמך שקית לראש. מה ניסית לומר לנו? שאת לא יכולה לחיות עם שנינו יחד? את יודעת מה היית צריכה לעשות? להפגיש ביני לבין מוחמד, לעזור לנו להכיר ביכולת שלנו לחלוק בך. היינו מצליחים, אני נשבע! ואולי זה נראה ברור היום, כשאיבדנו אותה. מי בכלל כבש את מי? אנחנו אותה או היא אותנו. איזה מן דבר זה… אם לא היה לי את מוחמד לידי יכול להיות שהייתי מבצע צעד נואש. הייתי מביא לקצי או לקצה או לקץ שנינו. הייתי נשבר בלעדיו.

אבל היו גם לילות של תסכול גדול. בלילה שכזה הטחתי במוחמד: "מה שווה כל הרפואה שלכם, אם אי אפשר להעיר אותה? במה אתם עוזרים? מרפאים צינון?"

"היא מקרה מיוחד." הוא ענה. "זה נדיר שאישה בתרדמת עוד חוטפת סיבוך של אלגוריזציה ממאירה."

"הנה, התחיל עם הלטינית… מדברים ככה שאי אפשר להבין. זה הפתרון שלכם, להגיד מילים סתומות והחולה בינתיים – מת."

מוחמד ישב מהורהר. חיפשתי בעיניים העמוקות שלו את השלווה שידע לנסוך בי תמיד ולא מצאתי. הוא עצמו היה דרוך. הוא לגם מהקפה ואמר:

"אולי זה שיעור, אולי יש מוסר השכל לכל זה."

"איזה מוסר השכל," פה באמת התעצבנתי. "מה פתאום מוסר השכל? למה, זה משל? זה משל כל זה?"

מוחמד לא ענה. הוא נשף אוויר, כמו עשן, למרות שלא היתה לו סיגריה בפה. הבטתי על אלה. היא שכבה שם יפה מתמיד. מונשמת.

"זה משל?" חזרתי ושאלתי ברעד. "מוחמד… זה משל?"

סוף

9דו-קיום

חיכיתי עד שמוחמד יצא. הייתי מוכן לחכות ימים ולילות. היתה זאת שעת ערב מאוחרת. נשברתי וקניתי מיץ מהמכונה – אבל בטרם הספקתי ללגום אפילו לגימה אחת מוחמד יצא מדלת הכניסה לבדו ופסע אל העולם כאדם חופשי. הוא שוחרר מהר יותר ממני. לא הבנתי כלום. איך אפשר לשחרר פושע ועוד בסיווג בטחוני גבוה, שהקורבן שלו שוכב כרגע בתרדמת?! אבל לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לתוך גינה עירונית קטנה. הוא פסע על הדשא, למרות שהיה שלט ברור "נא לא לדרוך על הדשא" – אבל שום דבר לא אסור בעיניו של המפלצת – הוא התקדם לעבר הנדנדה התלויה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. זינקתי עליו מאחור והתחלתי לחנוק אותו.

"אני לא יודע מה שיקרת להם שמה כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית לה!" אמרתי בקול ברור באוזנו. הוא התנדנד בעזרת הנדנדה לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. לא הערכתי נכון את כוחו.

"אני לא אשם. בגלל זה שחררו אותי." הוא התקרב אלי.

"זה אתה!" אמרתי ובעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל. "זה אתה, חתיכת חיה! היא היתה שלי! היה לנו טוב!"

"קודם כל – " מוחמד התיישר ושלח אגרוף ישיר לתוך הלסת שלי. "היא היתה שלי לפני שבא וגנבת אותה ממני! מי ביקש ממך לבוא? באיזו זכות השתלטת עליה?"

"הרבה לפני שהיית איתה," ירקתי דם על משטח הבטיחות עשוי הגומי של מגרש המשחקים. "אני הייתי איתה."

"לא יעזור לך כלום. כל העולם כבר מבין שהיא שלי."

"כל העולם הצר שלך."

"בדם ואש אני אפדה אותה ממך!"

הוא זינק עלי. נפלנו והתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה.

"שמע ישראל!"

"אללה הוא אכבר!"

"מוות לערבים!"

"אטבח אל יאהוד!"

משכנו זה בשיערו של זה. הוא נגח בי. התערפלתי אבל התעשתתי ונשכתי את אוזנו עד שטעמתי את דמו. הוא זעק מכאב. התרוממתי. ירקתי וכיוונתי אל פניו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אל פרצופי שלי. ניגבתי אותה בשרוולי ועמדתי שם מתנשף.

"איך אתה לא מתבייש…" סיננתי.

"זה לא אני…"

"אה, זה לא אתה? לא אתה כתבת לה שלום וסלאם על הירכיים?"

"לא…"

"אז מי כתב? היא בעצמה?"

"כן."

"מה כן?"

"כן, אני מסביר לך, כן…"

"מה?.."

מוחמד התרומם, ידו על אוזנו הנגוסה, והתיישב על ספסל מול אגם מלאכותי קטן עם דגים גדולים כגורי חתולים. הירח השתקף באגם. או שזה היה פנס. התיישבתי לצדו.

"רגע.. מוחמד… מה הכוונה שהיא בעצמה… מאיפה אתה יודע את זה?.. מוחמד, אחי, דבר איתי. אני מתנצל. מוחמד… אתה היית איתה נכון?" הוא הנהן. "אחרי שאני הייתי איתה, נכון?" הוא הנהן. ואחריך היה עוד מישהו?" הוא נד בראשו לשלילה.

"הייתי בטוח שאני אשם בתרדמת שלה. אחר כך הייתי משוכנע שזה אתה. ואז כבר לא הייתי משוכנע בדבר." אמר מוחמד. "אני ואלה נפגשנו מעט בחודשים האחרונים. בגלל שהיא היתה איתך. היא סיפרה לי על משה אחד שאוהב אותה לא פחות ממני. אבל כשלא היית איתה – היא מיד התקשרה אלי. באותו ערב הגעתי אליה בערך בשבע וחצי. היא היתה במצב משונה. היא לא רצתה סקס אפילו. רק מלחמה. ואני לא הבנתי. לא הייתי בעניין. היא רצתה מוסיקה, אני רציתי שקט. היא ניצחה כרגיל. היא תמיד מנצחת. היא ביקשה שאקשור לה שקית ניילון מסביב לראש. סרבתי. אחרי שעה בערך היא גרשה אותי בצעקות. קראה לי נקבה. אמרה שלא אחזור יותר אף פעם, שאני לא אוהב אותה באמת. המשפט האחרון ששמעתי היה – שלא תעז לבוא ללוויה שלי!"

"אני לא מאמין… זה שקר… אתה חנקת אותה."

"גם השוטרים לא האמינו שעזבתי אותה. הם היו בטוחים שחזרתי וחנקתי אותה כי נעלבתי מהמילים שלה – הם לא מבינים שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. השתיקות שלה זה המדבר שלי. אני הגמל שלה. היא הבאר שלי. הנשימה שלה זה הרוח שלי ביום חמסין."

המלים שלו הדהימו אותי. בעיקר הנימה השקטה, העגומה, המוכרת. אלה היתה שפחתם של שני אדונים, גבירתם של שני עבדים. היא ניהלה במקביל אלי יחסים עם מוחמד ופרנסה שתי מיתולוגיות, הבטיחה את עצמה לשני נבחרים, נטעה תקוות בשני מאמינים.

"אם השוטרים לא האמינו לך – איך שחררו אותך בסוף?"

"בהתחלה עיכבו אותי על השלום והסלאם."

"מה?"

"הם הכריחו אותי לכתוב סלאם שוב ושוב. ואז שלום – שוב ושוב. וזה לא התאים. מתברר שהיא כתבה את זה. היא בעצמה. רק מי שלא יודע ערבית מעתיק ככה את המלה סלאם. הל' לא מחוברת נכון לאליף שלא מתחברת למ', כי היא לא מתחברת לשום אות. הדבר המשונה יותר הוא שגם המילה שלום היתה כתובה באופן עקום. כאילו ששכחה את כל השפות."

האמנתי לו. אלה היא אחת כזאת שיכולה למחוק את המוח של עצמה, זה הכל פסיכולוגי אצלה.  

"אבל באמצע העניין, שניה לפני שמאשימים אותי בשיבוש חקירה, הגיעה ראיה חדשה. פתק התאבדות."

"פתק שאֵלַה כתבה?" שאלתי בתדהמה.

"כן. החתול כנראה הסתיר את זה מתחת למיטה."

"שונא את החתול הזה… מה היה כתוב שם?"

"לא אמרו לי כלום. גרשו אותי כאילו שאני עצמי נדחפתי לתחנת המשטרה. אפילו לא התנצלו. מתברר שהיא כבלה את עצמה באזיק למיטה, כתבה שלום וסלאם, קשרה לעצמה שקית לראש ונחנקה. השכן שמע את מוסיקת הרקע ונכנס. הדלת היתה פתוחה."

"איזו מוסיקה?"

"לא יודע. לא גילו לי."

"איך היא לא מתה?"

"היא קרעה את השקית."

"היא בעצמה? התחרטה?"

"לא ברור אם זה היה מודע. מצאו אותה עם שקית קרועה על הפנים."

"אולי השכן קרע את השקית."

"אולי. אני לא יודע כלום. המוח שלי נהיה טחינה."

הטלפון שלו צלצל. זה היה מבית החולים. הוא הקשיב קצרות ואז ניתק והביט בי.

"מה אומרים?"

"בוא," אמר מוחמד. "הם רוצים להעביר אותה למוסד."

"איזה מוסד?"

"מוסד לחוסים בתרדמת. מקום שבו ינשימו אותה עד שהיא תמות."

"או תתעורר."

"בוא."

טסנו במונית לבית החולים כדי להספיק לראות איך אורזים את גופה הגדול כמו עציץ במשתלה ושולחים אותה להמשיך להיות צמח במוסד. נהג המונית חשב שאנחנו ממהרים למיון בגלל הדם על הבגדים שלנו. שיקרנו לו שאנחנו אחים. לא יודע למה. זה עודד אותנו קצת. לא הפסקנו לדבר, סיפרנו לו שחבורת עבריינים התנפלה עלינו בגינה, אבל ניצלנו במזל גדול. כנראה היינו מוכרחים לדבר. כדי לא למות מרוב פחד.

8. חקירה

"הנה. תסתכל. מתבייש? חתיכת סוטה."

החוקר הציג בפניי תצלום של אלה העירומה, כפי שהיא נמצאה על ידי הסניטרים והשוטרים. אפילו בתצלום כזה, שנעשה בתנאים לא תנאים, הלפיד של אהובתי בער כמו אש התמיד, כמו אבוקה, כמו משואה של עצמאות.

"אני מודה בכל, אדוני השוטר, לרסקולניקוב זה לקח מאות – "

"טה-טה-טה-טה – אני מנהל פה את החקירה. מה שמה של האישה בתמונה?"

"אֵלַה."

"איפה היא גרה? מה עיסוקה? כמה זמן אתם מכירים? מה צבע החתול שלה? מתי היית שם בפעם האחרונה?"

עניתי בפירוט.

"אז אתה אוהב להתעלל?"

"זאת לא התעללות – "

"זאת לא התעללות לחנוק מישהי עד שהיא שוקעת בתרדמת?!"

"זאת היתה תאונה. היא ביקשה ממני בעצמה. היא אוהבת את זה. חוסר הנשימה גורם לגוף שלה – "

"טוב-טוב-טוב-טוב, ביקשה את זה… כל רוצח ואנס יסביר לי שהקורבן ביקש את זה. גם רבין ביקש שירו בו, כן?"

"מה הקשר?.. אדוני השוטר, כמה יסורים בני זוג גורמים זה לזה במסגרת יחסים נורמלים? ראית פעם זוג באוטו בדרך לחתונה? זוגות נורמטיביים מתעללים זה בזה כל יום, מילולית, פיזית, פסיכולוגית וכלכלית. לרוב בנוכחות ילדים, שזה בעיני פלילי."

"אז עכשיו אתה קובע גם מה פלילי ומה לא? יופי. להביא לך מדים של שוטר?"

"משכנתא זאת לא התעללות? כולנו ביחסי סאדו-מאזו עם הבנק. ניסית פעם להתנתק מטלוויזיה בכבלים? זה עינוי ואין אפילו מילת בטחון שתפסיק את זה!"

"אני חוזר לחקירה. כיצד חנקת את הקורבן?"

"בגרביון."

"בגרביון… רוצה לחשוב עוד פעם?"

"אה… בגרביון…"

"תזכר עוד קצת ותגיד את האמת."

"מה? בגרביון!"

"אל תצעק."

"בגרביון…" הנמכתי את קולי. "אני אגיד לך גם איזה – כזה שמגיע עד מעל לברך, סגול עם קצה מעוטר, וכבר עברה בו רכבת אחת. הגרביון השני נשאר על רגלה."

"הבנתי."

"מה הבעיה? אמרתי לך שאני מודה ומתוודה על הכל, יש לי זכרון מעולה…. מה?"

"אני שואל פה את השאלות. איזו מוסיקה היתה ברקע?"

"מתי?"

"בחתונה של אמא שלך! כשחנקת את הקורבן!"

"מוסיקה? לא היתה מוסיקה…"

"לא היה במערכת דיסק ששמת בלופ?"

"לא…"

"בסדר גמור. מתי היית שם בפעם האחרונה?"

"אמרתי לך כבר, לפני שלושה ימים."

"ברור… מה כתוב פה?" הוא הראה לי נייר שכתוב עליו משפט בערבית.

"אין לי מושג."

"תסתכל טוב טוב."

"זה בערבית, מה זה יעזור לי להסתכל. אבל אני חושב שאני יודע למה אתה שואל – "

"שקט. אתה לא יודע כלום. כל מה שנשאר זה שתכתוב לי פה את המילה שלום."

"שלום?"

"כן."

"למה?"

"מה זה למה? אמרתי תכתוב!"

"סתם שלום או שלום רב או שלום עכשיו או שלום ולהתראות או שלום – "

"שלום! תכתוב את המילה שלום!"

"טוב…"

"אתה שמאלי או ימני?"

"אני שמאלני."

"לא מעניינות אותי הדעות הפוליטיות שלך."

"לא – התכוונתי שאני שמאלי וימני, אני יכול לכתוב אותו דבר בשתי הידיים. התאמנתי על זה כששעמם לי בבית הספר."  

"אז תכתוב פעמיים, פעם בזאת ופעם בזאת."

"כתבתי "שלום" ו"שלום"."

"תודה רבה לך. שלום."

"כן. שלום."

"אני מתכוון שלום. זהו. אתה משוחרר."

"מה זאת אומרת?"

"אתה יכול ללכת."

"אתה משחרר בן אדם שהודה הרגע בפשע חמור נגד אישה שנמצאת בסכנת חיים?"

"אני מתנצל על ההטרדה. שלום." הוא הפנה אלי את גבו.

"אתה נורמלי? זה אני! אני המאהב של אלה, אני עשיתי לה את זה. היא לא רק היתה הנערה הראשונה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, היא גם היתה האישה האחרונה שאמרה לי את זה."

"ממש רומנטיקן. תכתוב שירים."

"רוצה לדעת עוד דבר? כתוב לה בערבית על הירך הפנימי."

"מאיפה אתה יודע את זה?" השוטר פנה אלי בחדות.

"כי…. ראיתי… בבית חולים…"

"תכתוב פה את המילה שכתובה עליה."

"רק רגע… אני מתחיל להבין – המלה היא שלום… נכון? כתוב לה על הירך בערבית שלום! יעני, סאלאם! כן? הייתי יכול להיות בלש, תודה? אז למה ביקשת ממני לכתוב בעברית? איך אתה יכול להבין אם אני זה שכתב את המילה, אם אתה לא מבקש ממני לכתוב אותה בערבית?"

"אתה יודע לכתוב בערבית?"

"לא."

"אז זה לא אתה. אתה סוטה וכנראה אדם דוחה אבל זה לא אתה חנקת אותה."

"זה אני! זה אני!  אני לא יכול ללכת לשום מקום, אני צריך להאסר, לשלם על מעשי, איך אני אחיה עכשיו? זה אני…"

"המשונה הוא שבאמת חשבתי שזה אתה… לא האמנתי לעדות האופי שנתן הקולגה שלך."

"איזה קולגה?"

"המוכר מחנות הספרים, רק דברים טובים אמר עליך."

"הדרעק מהחנות… זה העדים שלכם? איך אפשר להאמין לו? טינופת! הוא מוכר לאנשים ספרים במחיר מלא גם כשהם במבצע! הוא מסוגל למכור לעיוור כרטיס מועדון! הוא גונב גביניות מהדוכן שלי! אני האשם, אדוני השוטר! אני חנקתי את אלה בגרביון… רגע, נזכרתי! תשאל את השכנה של אֵלַה מקומה שניה, עם הרוטווילר, חלפתי על פניהם כשיצאתי מאלה בשלוש לפנות בוקר."

"השכנה עם הרוטווילר ראתה את אלה פותחת את הדלת למישהו שלא דומה לך ביום למחרת בשעה שבע וחצי בערב, איך זה? הבנת? שלום ולא להתראות."

הוכיתי תדהמה. אבל המשכתי בקול רפה.

"מה זאת אומרת… אחרי שיצאתי ממנה, אלה עדיין… ומישהו אחר…"

"משה, יש לי חקירה לנהל, החוצה."

"אבל… אני חלק מהחקירה… נתתי פה דיווח מהימן – "

"שום דבר לא היה מהימן בדיווח שלך. טעית בכל הפרטים, מגדול עד קטן, חוץ משם הקורבן, כתובת וצבע החתול. עכשיו, אל תחשוב שאני פראייר, אני לא מאתמול שוטר ופיצחתי כמה תעלומות פשע בחיי – יש מקרים שבהם החשוד מוסר בכוונה פרטים שגויים, כדי שלא יעלו עליו. אני תמיד עולה על כאלה ואתה לא כזה, אתה פשוט לא מתוחכם מספיק. עכשיו, כדי שלא תתלונן בעיתונות שהודית בפשע והמשטרה העלימה עין, אז אני אומר לך בינינו ולא לציטוט שכלי החנק לא היה גרביון, היתה מוסיקת רקע ושתי מילים שהיו כתובות לקורבן על הירך – "

"שלום וסאלאם."

"נכון, וזה פרט שאני אמרתי לך בעצמי ולא ידעת, אז אל תשחק אותה עכשיו. הכתב העברי שלך לא תואם בשום צורה – "

"אתה גרפולוג מומחה?"

"כן! מה תגיד?! עשיתי קורס גרפולוגיה! וערבית אתה בכלל לא יודע, אחרת היית מזדעזע מהמשפט שהראיתי לך."

"מה היה כתוב שם?"

"לא מגלה. זמננו תם. תודה רבה על שיתוף הפעולה. הייתי מת להכניס אותך אל מאחורי הסורגים, סתם כי אתה לא בא לי טוב בעין – אבל עכשיו אתה אדם חופשי."

יצאתי החוצה בלב כבד. לא הבנתי כלום. לפני שהספקתי להרהר במצב, חלף על פני שוטר שהוביל באזיקים לתוך תחנת המשטרה את מוחמד, האח מבית החולים.  

"מוחמד?" קראתי, אבל הוא הוכנס באלימות לתוך אחד החדרים. "זה היה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

"מה זה, למה עצרו אותו?"

"בטח משהו בטחוני, אני יודעת…"

מוחמד שייך לגרעין טרור שניסה להרעיל חולים? קשה להאמין… מנהל בית החולים ודאי צפה במצלמות הבטחון באלימות שלו נגדי והחליט בכל זאת להגיש תלונה. איזה מן אח זה שמכה מבקרים ששרים לחולים? השתהיתי בכניסה לתחנה. לא ידעתי לאן ללכת, עכשיו כשנמצאתי חף מפשע. גם לא הרגשתי חף מפשע. לרוץ לאלה – עכשיו כשהסירו את מחסום מוחמד מדרכי? עוד רגע, עוד רגע קט… חפרתי באצבעותי באדמתו של עציץ נבול ועלו בי מחשבות נוראיות.

אלה בגדה בי. מישהו אחר היה אצלה אחרי שעזבתי. ואז הכל התבהר. שום סיבות בטחוניות. לא סתם מוחמד שהה בחדרה כל הזמן. האם הוא אח אמיתי בכלל? כל יסורי המצפון שלי – לשווא. רומיתי. הוא זה שהגיע ביום למחרת אחרי שעזבתי אותה. הוא זה שהשכנה עם הרוטוויילר ראתה. הוא זה שכבל אותה באזיק למיטה, הוא זה שחנק אותה עד תרדמת – לא עם גרביון… ששם מוסיקת רקע. הוא זה שהתחמם לאור הלפיד שלה. מוחמד. כן. מוחמד. רק מוחמד. הוא זה שדפק אז בדלת. כשבאתי אליה עם בלורית. הוא זה שירד במעלית כמו שועל לבאר. מוחמד. כמה תמים הייתי. מוחמד. הוא זה שכתב לה ס… ס… סלאם וש… ש… שלום על הרגל. מ… מוחמד… מ… מופקרת!

7. תחיה

כך עובדת המשטרה בארצנו: בתחילה עוצרים אדם באלימות, תולשים אותו מעל אהובתו ברגע אינטימי, ואז מייבשים אותו על ספסל ללא משענת בתחנת המשטרה העירונית. פתאום זה לא דחוף לחקור אותי, פתאום "חכה אדוני", פתאום אני כבר לא פושע מסוכן.

"סליחה, אני מחכה פה ארבעים דקות. אולי יסבירו לי על מה אני עצור? ששרתי שיר לחולה מאושפזת? זה פשע בימינו? עבריינים שודדים קשישים לאור יום, דורסים ובורחים, אונסים ילדים ואת מי עוצרים? אותי?"

"יקראו לך, אדוני". הפקידה התעסקה בטלפון הנייד ובפתיחת חטיף שוקולד – שתי פעולות סותרות שכל אחת מהן תבעה ממנה שימוש בשתי ידיים.

"איך זה עובד פה? הכל הפוך? קודם מאסר, אחר כך משפט ואז חקירה? ואם יגלו שאני חף מפשע?" זאת היתה שאלה הרבה יותר מדי ארוכה בשבילה.

"אדוני, שב."

"אני העצור היחיד היום? אין אחרים? יום ללא פשע? אני החוטא היחיד בסדום?"

"יקראו לך." חזרה ואמרה בנימה מוקלטת.

חזרתי לספסל ההמתנה, כאדם המהלך בבוץ. האמת שפחדתי. פחדתי כמו ילד. אני לא בנוי לכלא, אני שונא סורגים על חלונות ומעולם לא גרתי עם שותפים. רק עם אֵלַה. מה לי ולטיולים במעגל בחצר, טלפונים ציבוריים, קנטינות, שיעורי פסיכודרמה, ספריה איומה… לא, כלא זה לא בשבילי. אני מוכרח להתכונן לחקירה הצולבת ולשחזר כל צעד במעשה האהבים שבתומו עזבתי את הדירה, מותיר אחריי תרדמת. עלי לרקום מלאכת מחשבת של מסכת שקרים כי האמת לא תספק פה איש. גם אנשים רגילים לא מבינים אותנו – אז שוטרים?! שבתי במחשבותי לזירת הפשע וחיפשתי ראיות מפלילות.

הזמן: לפני שלושה ימים. המקום: בניין ברחוב בן יהודה בתל-אביב, מספר כך וכך, קומה כך וכך. חדר השינה שבקצה הדירה הצרה כקרון רכבת. בחיפוש ראשוני בחדר יתגלו מיד זוג אזיקים, נרות, מספריים, סכין יפני, אטבי כביסה, חגורת עור, חתול שחור. איכס! כמה משפיל. אני כבר רואה איך החיטוט המשטרתי משטיח את עולמי לכדי רשימת ממצאים בנאליים. איך אפשר להסביר שסכין יפני זה… אטב זה… טפו. ואז יגיע התשאול: כמה זמן אתם מכירים? האם היית מגדיר את עצמך אדם אלים? האם היית חבר בארגונים קיצוניים? מי יצר קשר ראשון? האם חזרת לארץ בכוונה לתקוף את הקורבן? אנחנו מכירים מאז ומעולם, לא אלים, לא ארגונים קיצוניים, אלוהים יצר בינינו קשר, כמובן לא חזרתי כדי לתקוף אותה, לא ידעתי אם אזכה בה שוב! קיוויתי שנחדש ימינו כקדם, שנחזיר עטרה ליושנה, השתוקקתי להפריח את שממת חיי.

נכנעתי שוב לזכרונות על אודות הפרק השני בזוגיות שלי ושל אלה. אפשר לקרוא לו: מדחיה לתחיה.

למה בכלל שבתי מהגלות? תגידו אנטישמיות – לא ולא. סבלתי מהיהודים בסביבתי יותר מאשר מהאנטישמים. אבל לא אלה ולא אלה החזירו אותי. כשמתגעגעים אלפיים שנה זה פשוט הופך להרגל. ומהרגלים קשה להפטר.

בתחילה כל זכרון שקשור אליה היה בלתי נסבל. אחר כך שכחתי ממנה. השכחתי אותה ממני. הבנתי שהכל היה טעות, היינו מיתולוגיים מדי. מי שמנסה להיות גדול מהחיים, החיים פולטים אותו. בלילה אחד של קטסטרופה, כששרטתי בציפורני את קירות המוח שלי מרוב געגוע, השלכתי את עצמי למימיו של נהר הריין. אבל נמשיתי. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא על ידי אזרחית גרמניה חזקת זרועות שחשוב היה לה שימצא לידה יהודי חי. כל מחוות חסד של אדם זר נרשמה בי. החלטתי לזכור ולא לשכוח את חסידוֹת אומות העולם, החסידות הבהירות, דקות הרגליים, שלקחו אותי תחת כנפן והיו לי אם ואחות. אבל יותר משרציתי אם ואחות, רציתי אֵלַה.

השתניתי בגלות, השתפרתי, הזדקפתי. החשוב מכל – נפטרתי מהגמגום. חלף עבר. כמו גיבנת שנשרה לפתע. היהודי הקטן שבי התפתח. עברתי ממשה למוזס. צמחה לי מן בלורית מגוחכת שהתגאיתי בה כתרנגול, הטמעתי לתוכי כל דבר חדש, למדתי שפות, רכשתי השכלה, וההשכלה הזאת, היא שדחפה אותי לשוב אל אלה ולייבש את כל הביצות שהיו בינינו.

"משה?" ביטאה את שמי העייפה מהדלפק בתחנת המשטרה.

"כן?" קמתי כמו מתוך חלום לתוך הסיוט שנמצאתי בו.

"זה יקח קצת זמן, אתה יכול לחכות פה בחוץ, אבל אסור לך לצאת מהתחנה."

"תודה רבה לך באמת." כנראה שהרגל המתופפת שלי שיגעה אותה. יצאתי לחצר הסגורה של התחנה. ככה סומכים על חשודים שלא יברחו? או שאני לא חשוד? הכל עוד יתבהר. בחצר עמדה מכונת פחיות שתיה. התקמצנתי. אני רגיל לשתות בדוכן שלי מיצים כאלה בחינם. אני יודע מה המחיר האמיתי של פחית כזאת. נוכלים חסרי בושה. התהלכתי במעגלים בחצר. העבר נדמה מעורפל לא פחות מהעתיד והיה צריך להמשיך ולנסוע במסילת חיי כדי להבין כיצד הגעתי עד הלום. אם כן – תְחִיַה!

כשחזרתי מהגלות לא הודעתי לאלה. זה היה בחורף, הסתננתי חרש, התמקמתי בדירה מחניקה משלי באזור מזוויע, מצאתי את העבודה בדוכן הקפה והתחלתי להכין הפוכים. לפעמים דמיינתי שאֵלַה מגיעה לקנות אצלי קפה במסגרת ביקור חולים, ואני – שהיא לא מזהה בגלל הבלורית – מצייר לה על קצף הקפה אזיק עגול. אח, הדמיון, הדמיון, מכשיר מיושן שכמוך, מה לך ולמציאות ההפכפכה?

היא לא הופיעה בבית החולים, פגשתי אותה במקום בנאלי, בחנות הספרים המשומשים שבה עבדתי פעם.

"אני לא מאמינה!" היא פערה פה ענק ומיד חיבקה אותי כאילו נפרדנו לפני יומיים או שעתיים.

התיישבנו לשתות קפה (שהיה גרוע: פולים זולים שנכוו בקליה גסה, מים פושרים, קצף סמיך). היא מיד התוודתה בפני על כל הגברים שהיו לה, סיפרה שהיא מרגישה בעצמה משומשת יותר מכל הספרים במקום והתבדחה שלא שכבה עם יהודי בערך אלפיים שנה. זאת אלה – שום סמול טוק.

בזמן שלא הייתי פה היא לא היתה לבד. הייתי שמח לספר שבאתי ומצאתי קרקע בתולית, נקיה מעקבות רגליים ומטביעות אצבעות, צחה כמו החול על שפת הים, אך זה יהיה שקר גס.

כמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, מתנחל פנאט מחשמונאים, רומאי, ערבי, נוצרי, טורקי ובריטי.

"לאן אתה מסתכל?" היא שאלה אותי לפתע.

"אני?"

"המבט שלך גולש לי בין השדיים כמו טיפת זיעה." 

מן דיבור כזה שכבר שכחתי שקיים בעולם.

"השתניתי? אני מרגישה בת שבעים."

"לא השתנית בסנטימטר. אז יש לך מישהו עכשיו?"

"יש. בחור מקומי. נקשר אלי, המסכן. אולי תלמדו לחלוק בי."

"אולי…"

"אתה מתכוון להשאר או שכבר התרגלת לחיים בגלות?"

"לא, לא, אני נשאר. לאן יש לי ללכת?"

שעתיים לאחר מכן כבר הייתי בתוך דירת-הרכבת שלה. החלטנו פה אחד שזה יהיה בנאלי אם נשכב ביום הראשון שבו נפגשנו, אז שתינו תה עם טימין ושתקנו כי היה יותר מדי מה לספר. זו היא שלימדה אותי לשתות תה שחור עם טמין. שלוק אחד גדול, כשזה עדיין חם, אבל כבר לא שורף. זה כמו לטבול את כל הראש בתוך אדמה בלילה. והראש הזה מצמיח שורשים. ואז חושך. חושך מוחלט. תה הטימין מילא את הפאוזה בינינו, והמבוכה נעלמה כלא היתה. בסוף היא אמרה: "אתה נראה אידיוט עם הבלורית הזאת."

"תודה."

"אולי אתה גם מנגן אקורדיון?"

"מה… מה הקשר?"

"לא יודעת. מתאים לבלורית איכשהו."

"אני אגזור אותה אם זה כל כך מפריע לך."

"לא – היא הכריזה וחייכה את החיוך שהיה אחד הרכיבים הפעילים ביותר בסם-אלה – אני אגזור אותה!"

ישבתי על קצה האמבטיה בלי חולצה בעוד אלה מתיזה מים קרים על ראשי.  

"אל תצפה ליותר מתספורת."

לפתע נשמע צלצול בדלת. היא סגרה את ברז המים וקפאה.

"מי זה?" שאלתי בלחש.

"אולי ההוא שלי… רוצה להכיר אותו?"

"להכיר אותו? למה שאני ארצה להכיר אותו?"

שוב צלצול.

"אני פותחת."

"חכי רגע. לא עכשיו. לא התראינו אלפיים שנה. הוא תיכף ילך."

"לא יפה לגרש אותו ככה."

"מי מגרש?"

אלה סירקה את בלוריתי. הצלצול נשמע שוב.

"איזה נודניק." אמרתי.

"הוא אוהב אותי."

"גם אני." קרבתי אותה אלי בידי.

"סיכמנו שלא שוכבים!"

הצלצול האחרון של ההוא בדלת היה חזק ומהדהד, הוא לווה בדפיקות שנשמעו כיריות או כמהלומות של אדם שנכלא בספינה טובעת. חיבקתי אותה חזק חזק, שלא תזוז. היא נבהלה, חששה שקרה לו משהו, שהוא זקוק לה, נאבקה בי. נלחמתי עליה. ואז נעצרנו. שמענו יחד כיצד ההוא, שאיני יודע את שמו, עוזב. הקשבנו למעלית היורדת, אולי כך נשמעת יללת שועל שהחליק בטעות לתוך באר. רציתי לשאול בן כמה הוא, כיצד הוא נראה, כמה זמן הם יחד, באיזו שפה הוא מדבר, מתי הוא יחזור, אבל אלה נטלה מספריים וגזרה את בלוריתי בגסות. קווצת שיער גדולה נפלה אל רצפת השומשום.

חטפתי את המספריים וגזרתי חלקים מחולצתה. וזהו. הופרה ההבטחה לא לשכב ביום הראשון. 48 שעות לא יצאנו מהמיטה. רקדנו הורה. הבערנו מדורות. חידוש היחסים היה עבורי גם תחיית השפה העברית. כל שנותי בגלות השתדלתי לדבר בשפה הזאת רק עם עצמי ורק בנושאים קדושים ללבי. ועכשיו שוב המילים הללו: שרוט! צבוט! משוך! חתוך! לקק! נשק! נדמה שהכל מתחרז. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' הרכה והמצליפה. תחבל בי היא אמרה, חיבלתי. תכבוש אותי, תעשה מה שאנשים מתביישים לעשות ותכתוב עלי. חלל את קודש הקודשים, טמא אותי. אני אהיה היוליה המתה שלך, הקלאופטרה המתאבדת שלך, אני אהיה שיילוק שלך: "אם תדקור אותי – לא אדמם? אם תדגדג – לא אצחק? אם תכה – לא אבכה? אם תצבוט – אח, מנוול, זה כואב! עוד!"

כל מי שהיה במערכת יחסים של שולט-נשלט, יודע שהשפחה שולטת באדון לא פחות מאשר האדון בשפחה. אלה ידעה כיצד לגרום לי לירות מטח כבוד מפואר בתוך דקות ספורות, וכמו כל מטח כבוד, בתום הרעש והצלצולים נותרו רק תחושות של שכול וכשלון. גם אם אלך 40 שנה במדבר, לא אפסיק להיות העבד של אלה. חידשתי ימי כקדם. שוב חייתי רק בציפיה לרגע שבו אתנחל בתוכה. שוב הייתי מסומם מקדושתה.

אבל כשאתה חולם על מישהי אלפיים שנה, נלחם עליה וכובש אותה, אז מתחיל הקושי האמיתי: החיים המשותפים. אין נורא מהגשמת חלום.

הבטתי בשמיים האפורים והנמוכים בחצר תחנת המשטרה. הפטפטנות שלי היא תוצאה של האילמות שנכפתה על אלה. אני מבזבז מילים עבור שנינו כדי שלא יופר האיזון המילולי בעולם.

אני מתחמק מהשאלה המרכזית – האם אני גרמתי לה לשקוע בתרדמת? נראה שכן. אז מי כתב את המילה בערבית?

תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לגופות ולפאוזות ולפרטים קטנים כמו ליפסטיק על פומית עץ או כיתוב בדיו בהיר על מניפה. התרדמת שלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, לא אתה מחליט מי סובל, לא אתה, אני אדוני אלוהיך, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר, תודה לאל. אני נכנס עכשיו פנימה, מתוודה על הכל ומסגיר את עצמי. 

6. עד שתפקח את עיניה

להקת העורבים הלבנים בדמות רופאים והשוטר בדמות שוטר התעופפו ממיטת האשפוז של אֵלַה שלי. לצדה נותר רק מוחמד, האח מסור.

"הבאתי לך קפה עם הל." אמרתי בחיוך לבבי.

מוחמד קיבל את הקפה בחשדנות.

"אני לא הזמנתי שום – "

"ודאי שהזמנת. קפה שחור עם הל, אתה, כן. כן, אתה – "

"לא הזמנתי. זה גם קר." הוא קטע אותי, אבל הספקתי לחמוק אל מראשותי המיטה.

"מה הרופאים אומרים?" שאלתי.

"זה חסוי. תקשיב לי טוב, אדוני – "

"תקשיב לי אתה, אדוני! באתי לבקר את אֵלַה. אתה רואה, אני יודע איך קוראים לה."

"זה לא חוכמה – זה כתוב פה." מוחמד הצביע על גליון המחלה התלוי על המיטה, אבל שמתי לב שבטחונו התערער. "אני חושד שאני מתחיל להבין מי אתה – "

"אתה חושב שהיא שומעת?" גם אני יודע לקטוע משפטים, חביבי. "יש סיפורים על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו כל מה שהתרחש סביבם."

"אין לזה שום הוכחות."

"שמעתי שמדליקים רדיו ליד אנשים בתרדמת." התעקשתי.

"רק לשעה, אחרת זה ישגע אותם." הוא ענה.

"אז אתה מודה שיכול להיות שהיא שומעת?"

עברה במוחי המחשבה שהייתי יכול להיות לאֵלַה רדיו,  אני מסוגל לחקות תכניות רדיו – שיחות נפש, ויכוחים פוליטיים, פרסומות, שירים. כן, אהיה לה לרדיו. הייתי לה כבר כל-כך הרבה דברים: כובש ונכבש, רוכב וסוס, כלב ומאלף כלבים, שטיח ואפיריון, היא רצחה אותי ואני…

"אני מבקש לדעת מי אתה בשבילה!"

"אתה שוטר? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אני מתעניין במאושפזת, אסור לי? שוכבת פה אישה שאף אחד לא בא לבקר אותה."

"מה זה אף אחד? אני פה." אמר מוחמד.

"אתה פה?.. אתה? פה? סליחה? תשובה קצת מוזרה, אתה עובד פה! אישה כזאת צריך להיות לידה מישהו כל הזמן, לא אחד שמטפל באלף חולים. מישהו צריך לשמור על הגחלת, לקרוא לה ספרים, לדווח לה חדשות, שלא תתעורר ותגלה שציירו מחדש את מפת העולם בגלל פצצה אטומית. כמו שלא בורחים ממדינה כשיש מלחמה – לא עוזבים אישה במצבה."

ופצחתי בשיר, חרש חרש, קרוב לאוזנה.

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"מה אתה עושה?" שאל מוחמד אבל המשכתי בשלי.

"בגוף כואב, בלב רעב…"

"תפסיק עם זה מיד. אני קורא לאבטחה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

מוחמד משך בכוח בזרועי, נפלתי אבל מיד קמתי ונאחזתי במעקה הקר של המיטה. הכיתי שורשים ברצפה והבטחתי לעצמי שלא אפול שנית. אֵלַה היא אחת כזאת, שגורמת לגברים להתקוטט גם מתוך תרדמת. יכול להיות שהכיתי את מוחמד (מה הוא מרים עלי יד?) כי הוא נעלם לפתע. המשכתי לשיר בקול נמוך, קרוב קרוב לאוזנה של אלה. ורק אז, כשריח קרקפתה עלה באפי, כשחשתי בלחיי בעור פניה, הסרתי לראשונה את הדמות שמספרת את חיי מהצד, הנחש הסרקסטי שמסייע לי להתמודד עם אויבי הגדול ביותר – אני עצמי, וכך, עירום מכל תחפושת, הרשיתי לעצמי לבכות. ודמעותי החמות זלגו על לחייה הקרות. 

ברגע האינטימי והשמאלצי ההוא, שאפשר לחוות בלי להתבייש רק עם אישה שנמצאת בתרדמת, נכנס לחדר השוטר, סמוק כמו סלק.

"הנה, זה הוא…" אמר מוחמד שהסתתר מאחוריו.

"אתה משה?" שאל השוטר.

"לא." עניתי.

"משה, משה, קוראים לו משה…" אמר מוחמד.

השוטר ביקש ממני להתלוות אליו לתחנה. סרבתי.

"אותי אתה עוצר? לא את מוחמד?" הגנתי על עצמי. "הוא תקף אותי ראשון! זה היה על רקע לאומני!"

5.  משתה כיד המלכה

לפני ששבתי לאֵלַה, עברתי בדוכן והכנתי קפה שחור עם הל, למקרה שאתקל שוב במוחמד, האח המטפל. זה כבר ינטרל אותו. חנופה – טריק בסיסי ברכישת אמון בין קבוצות עוינות בעת המודרנית. שמתי לב שנעלמו כמה גביניות, ללא ספק היה זה הדרעק מחנות הספרים. לא נורא. כל חתול ביג'י יומו. הנה, אני יודע משהו בערבית.

שוטר שחלף על פני גרם לי לקפוא על מקומי. התעכבתי כדי לא לעלות איתו באותה מעלית. מוטב לי לשמור על פרופיל נמוך. זה אפילו טבעי לאדם נמוך כמוני.

סביב מיטתה של אֵלַה התקיים קוניסליום. להקת קרקרנים בחלוקים לבנים הסתופפו מעל לאישה שלי. גם מוחמד היה שם. תירוץ מעולה להכנס עם משלוח הקפה ולדלות מידע חדש.

כמו שחקן התכוננתי לכניסה שלי. ידעתי שעלי לגלם דמות משנה – בשום אופן לא דמות ראשית (הדמות הראשית עלולה להגיע לכלא בסוף ההצגה הזאת, על רצח). שיננתי את שורת הפתיחה.

הבריסטה (למוחמד, כמכר ותיק): "ודאי שהזמנת קפה שחור עם הל – אתה, כן. כן, אתה. אתה הזמנת, הרי לא הייתי טורח ועולה לפה סתם כך, יש לי עומס בדוכן. כנראה פרח מזכרונך, מוחמד, אתה הרי מסור כל כך לחולים." אבל עוד אני עובד על החיוך – הופיעה אישה אסרטיבית, אולי ראש המחלקה, מלווה בשוטר מלמטה.

חמקתי בין הווילונות אל מיטת המאושפזת הסמוכה. תמונת המצב: השוטר עלה לפניי אבל הגיע אחריי, הוא כנראה שוחח עם האסרטיבית. על מה? מה הם כבר יודעים? האם שמי כבר הוזכר? הצגתי אותו בפני מוחמד. טעות חמורה. חזרתי מברלין לפני שלושה חודשים, אני עם אלה קצת יותר מחודשיים בסיבוב הנוכחי… בעצם, אני יודע בדיוק כמה זמן אנחנו בסיבוב הנוכחי – 70 ימים. האם השארתי בדירתה משהו שעלול להסגיר אותי?

"מרדכי, זה אתה?" לחשה מתחתי מאושפזת זקנה שכמו התכווצה בתוך המיטה שלה, עיניה כשני פרחי פרג, אדומים.

לא עניתי, ניסיתי להאזין לרופאים מעל מיטת אלה.

"אחות נתנה לי זריקה כואב." המשיכה הזקנה.

"עד החתונה זה יעבור." סיננתי כדי להשתיק אותה.

היה שם רופא שהחמיץ קריירה אופראית כבס-בריטון. בין היתר נשמעה המילה "אמוקסיה" או "אנוקסיה".

"מרדכי…"

התייעצתי טלפונית עם ד"ר גוגל. קראתי על אנוקסיה ועל היפוקסיה ועל מחסור בחמצן ברקמות המוח ועל רשלנות רפואית… עיני רפרפו על האותיות בלי להבין דבר.

"אני מבין… אני מבין… אני מבין…" אמר שם מישהו. זה כבר היה קול צפצפני, כמו של ילד. אולי זה השוטר? ומה הוא הבין כל כך האידיוט? מי שאומר שלוש פעמים אני מבין, סימן שלא הבין דבר. במקום להבהיר זה רק החשיך את המצב.

"מרדכי, אתה יודע מה אני חושבת – האחות שעשתה לי ככה כואב, היא לא אחות בכלל, היא בתחפושת!"

"היא אחות, היא אחות." לחשתי.

"איך אתה יודע, יש היום תחפושות מאוד דומות, תופרים את זה בסין והסינים יודעים לעשות שאחד יהיה דומה לשני… אני מפחדת שהיא נתנה לי רעל."

"הכל יהיה בסדר, את תיכף מבריאה ויוצאת מפה, את נראית מצוין."

"מרדכי, מה זה? שנים לא אמרת לי ככה."

"אז הנה, אני אומר. עכשיו שקט, תנוחי."

הזקנה השתתקה בחיוך מלא סיפוק.

הלוואי שאלה פשוט תקום ותגיד: מה אתם עושים מעלי, חבורת נחשים? איפה משה שלי? זוזו, אני הולכת הביתה.

"מרדכי…"

אני אחנוק את הזקנה הזאת. מה זה משנה כבר מאסר עולם אחד או שניים?

"קודם עבר פה איש נחמד ונתן לי יין לקידוש ונרות. שמתי במגרה, תקח הביתה שיהיה לשבת."

פתחתי את המגרה. יין פטישים וזוג נרות שבת עם תפילה מצורפת. פתחתי את היין ולגמתי ארוכות. אולי בכלל הייתי צריך ללכת הביתה ולהשתכר עד דלא ידע? אולי הייתי צריך להתחפש לאח כדי שלא יבדילו בין מוחמד לבין משה? אני מבזבז את הזמן שלי פה – בכל דקה שחולפת אלה צוללת עמוק יותר אל החלום שממנו איש לא התעורר.

"מה זה מרדכי, אתה שותה בלי לברך? אולי גם אתה לא מרדכי? אולי אתה מרדכי בתחפושת?"

"ברכתי, ברכתי. את לא שומעת טוב."

"אבל זה אתה, מרדכי?"

הצצתי בשלט במיטתה:

"בטח שזה אני, אסתר, אסתרקה שלי, מי אני אם לא אני?"

"נו, אם אתה זה אתה ואני זה אני – זה טוב מאוד."

"בהחלט. שמחה וצהלה." אמרתי והיטבתי את השמיכה הדקה על גופה השברירי. בתוך רגעים ספורים שקעה בתרדמת הזמנית שאנחנו מכנים שינה.   

4. ימי בראשית 

       

לפני שפגשתי את אֵלַה חלמתי אותה בהקיץ. בחלומי היא הופיעה כפי שהיא במציאות, לפרטי פרטים. ידעתי שהיא תהיה גדולה כבת ענקים, ידעתי שתהיה קרה בצפון וחמה בדרום, ידעתי שאאלץ לכבוש אותה בכוח. ידעתי שאני הנבחר שלה ושהיא המובטחת שלי.

הייתי אז עבד למורים בתיכון, למרות שהייתי בנו של המנהל. ואולי דווקא משום כך. בניתי פירמידות של תירוצים לנוגשים שמיררו את חיי בפרך. מלבד שתי מורות – שפרה לתנ"ך ופועה, כימיה, תיעב אותי כל הצוות הפדגוגי. את כל מררתם על אבי שפכו עלי. "משה, אתה חולם! משה, קום! בוקר טוב, משה!" צווחו עלי והשליכו אותי מעולם חלומותי אל יאור המציאות. כל פעם משיתי את עצמי החוצה וחזרתי לדמיין את אֵלַה, שטרם הכרתי.

חברים לא היו לי, אולי בגלל הגמגום. פעם כמעט רכשתי חבר כשהסתבכתי בתקרית אלימה. אני שבורכתי בגוף חסון אך נענשתי בנפש עדינה – הכיתי מורה. זה היה ביום קיץ רותח, כשהמוח נוזל החוצה מתוך הגולגולת. עברתי במסדרון צדדי שומם ונתקלתי במורה שנטפל לתלמיד מכיתה נמוכה. הוא לא הציק לו – הוא התחיל איתו, ליטף את שיערו ולחש משהו באוזנו. התקרבתי ושאלתי אותו מה הוא עושה בדיוק. הוא התפתל – באיזו זכות אתה מדבר אלי בטון כזה. שאלתי שוב "מ… מ… מ… מה אתה עושה בדיוק?" הוא לגלג על הגמגום שלי. הכנסתי לו אגרוף – ישר לגרון. זה מקום מאוד אסטרטגי. המורה השתנק ונפל. הייתי משוכנע שזה הסוף שלי, אבל המורה לא דיווח על כך לאבא שלי. התלמיד הצעיר לא הפך לחבר, הוא אפילו התחמק ממני. איפשהו, אני יכול להבין אותו.

החלום על מישהי שתחלוק איתי את כל הכמיהות הסודיות שלי, שתהיה לי בית, שתוציא אותי מעבדות לחירות התעצם. ואז היא הופיעה. כאילו בראתי אותה בכוח הרצון. היא ישבה בקפה מול בית הספר. תמיד במשקפי שמש. תמיד עם ספר ביד. תמיד באותה שמלה מפוספסת בכחול ולבן. נערה גדולה מדי מכדי שתטמע בהמון. ביום הראשון התיישבתי כשלושה שולחנות ממנה – שתיתי אספרסו קצר. ביום השני התיישבתי במרחק שני שולחנות ממנה ושתיתי אספרסו ארוך. ביום השלישי התיישבתי בשולחן הסמוך לה והזמנתי הפוך עם הרבה קצף.

"לפי ההתקדמות שלך אני מבינה שמחר תתיישב עלי?" היא חייכה.

תמיד חיפשתי מישהי חצופה יותר מהמחשבות שלי. חוויתי אז את אחד מהתקפי הגמגום החזקים ביותר. לאחר כמה מפגשים איתה לא שבתי לספסל הלימודים. שנינו שנאנו את הים ואהבנו חנויות ספרים שאפשר לשתות בהן קפה. למעשה אז התאמנתי על האיורים הראשונים שלי בקצף.

כל פעם מצאתי תירוץ אחר להמנע מבית הספר: סיפרתי שיורד לי דם מהאף, שיש לי כינים, שאני מתעוור ויש לי חושך בעיניים, שלחו אותי לבדיקות ולא מצאו כלום, כמובן. טענתי שאני חולה אנוש, שנתקפתי שחין, דֶבֶר – הריבים בבית הלכו וגברו. שמעתי בת קול – לך לך מעצמך ומבית הוריך אל הבחורה הזאת אשר הראיתי לך. אחרי שטעמתי מכרטיס האשראי האסור וקניתי לי ולאֵלַה בגדים, ספרים ומערכת תופים (חלום ילדות שלה, מתברר) – גורשתי מגן העדן של בית הורי. אבא שלי היה איש חינוך מהדור הישן. הוא האמין במעשים, לא בהסברים.

"משה… משה… משה…" אלה טעמה את שמי שוב ושוב, בלחישה, בקול רם, במלמול, במלעיל, במלרע ולראשונה בחיי הרגשתי שאני ומשה חד הם. כמו מרגלים נשלחו אצבעותי לתור את גופה, החזק הוא אם רפה, הטוב הוא, אם רע, גיששתי ומיששתי השמנה היא, אם רזה. התחזקתי ולקחתי מפירותיה. גופה הגדול, המופלא, האינסופי היה לי נווה מדבר, סגדתי לעגילי הזהב שלה, הנה הר סיני והר המוריה…. ודרומה משם… הפרדס המתוק – הפשטתי אותה, ניחשתי בה רמזים, דרשתי ממנה לחשוף את סודותיה. כשראיתי לראשונה בין רגליה את האדום האדום נאלמתי דום. הצצתי ונפגעתי. לא בקלות כבשתי אותה. בתחבולות כבשתי. והיא זבה חלב ודבש. בקירבה הראשונה בינינו הכל היה רך ושקט ולא היה שום רמז לבאות, למלחמות שותתות הדם והעונג בשדה הקרב שלי ושל אֵלַה.

כעבור ימים ספורים גיליתי בתוכי צורר, תליין, פרעה. היא לימדה אותי להיות לה אדון. מתברר שאת הסטירה הראשונה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. עשיתי בה שמות, רדיתי בה והזדעזתי מעצמי. אל תפחד, חזק יותר, אני יכולה לעמוד בזה. אני רוצה בזה. אתה רוצה בזה. מאין באה חדוות ההתעללות? מאין האגרסיה המתפרצת? הלהט המשלהב שאינו יודע שובע? תשאלו, איך אישה חיה עם אדם שמצליף בה בלילה ובבוקר מכין לה קפה? הרשו לי לענות במשל: האדמה נחפרת ונחרשת, דשים ובוטשים בה, חורצים והופכים בה, באתים, במכונות, ברגליים ובפרסות, ועדיין היא נותנת פירות ומחזירה אהבה, לא? זו דרכו של עולם. אני מזכיר בהזדמנות זאת שהסיפור הנוכחי אינו משל.

מרתק מכל היה, שאחרי שלמדתי להיות אדון לשפחה, למדתי להיות עבד למלכה. הייתי קנה רצוץ, כלב כנוע, עֶבֶד עִברי. יום אחד, באמצע הרחוב, הסירה את נעלה וסטרה בפני. היא פקדה עלי לרדת על ברכי, לקרוע קרע בחולצתי, לזרות אפר על ראשי ולקונן על עצמי ואז ירקה עלי והלכה. ואני דידיתי אחריה על ארבע. תשאלו איך גבר יכול לחיות עם אישה שסוטרת לו בנעל ויורקת עליו ואחר כך מבקשת ממנו שיכין לה קפה – כמו שחייל יזיע, יקיז דם, יקריב את איבריו, נפשו, חייו וישאיר את הוריו וילדיו שכולים למען ארצו, ועוד ישלם לה מסים ויקרע את גרונו בשירת ההמנון – ככה! ואני מזכיר שזה לא משל!

לא היו לנו חוזים וסעיפים, לא השתמשנו באביזרים קנויים, רחמנא ליצלן, ולא קבענו מי הוא מי. הונחנו על ידי פרצי אלימות משתנה, ליטופים, דגדוגים ונשיקות המתחלפים בשריטות, סטירות ויריקות. שנאנו את הים, אבל אהבנו לטייל על גדות הירקון בלילה. סרחון המים גרם לנו לחשוב שהירקון מזיע. נהר מיוחם. לא חזרתי יותר הביתה להורי, עזבתי לעד את סיר הבשר.

"נראה לי שאני בהריון. אני בשבוע השמיני או התשיעי…" היא פתאום אמרה.

"את רצינית?" לבי החסיר שמונה או תשע פעימות.

"אל תבהל, אסור לאנשים כמונו להיות הורים. אנחנו גונבים אוכל ב-AMPM. זאת לא דרך לפרנס משפחה." 

ישבנו בתור לרופאת הנשים. אלה ליטפה את בטנה מבלי משים.

חטטנית עם שיער בצבע משתנה החליטה לברך אותנו: "את בהריון? שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה לקבל הנחיות להפלה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"לא נורא, עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן בית ראשון. הבית שלא היה לנו."

"חורבן הבית הראשון ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי, מחפש שביל המלטות מהקדרות.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. "עבדנו עבודה זרה ושפכנו דמים."

חיינו יחד חיים סוערים, אבל מתברר שגם להר געש יש שגרה. אלה עבדה תקופה קצרה בדוכן מיצים, זה נגמר כשהיא שפכה שייק אנטי-אייג'ינג על גבר מזדקן. אני עבדתי בחנות ספרים משומשים ולימדתי את ילדי השכנים לנגן תופים.

גרנו בדירה של סבתהּ ז"ל. היתרון – אין שכירות, החסרון – סבתהּ ז"ל. רוחה שרתה על כל פריט בדירה: מקערת בדולח לסוכריות, עד צלוחיות קרמיקה מאוירות, מספלים חומים ועבים ועד לרדיו מקולקל, סבתא היתה בשעווניות הפרחוניות, במפות התחרה, במצעים המחוררים. אבל היו גם קרחות יער בעולמה של הסבתא, חללים שהעידו על חילול המקום שהתרחש לפני שעברנו לשם.

כשהוענקה לאלה הדירה, על פי צוואת הסבתא, צבאו עליה קרוביה וחמסו מכל הבא ליד. הם כל כך נעלבו שהנדל"ן הוענק דווקא לאֵלַה שהם יצאו למסע ביזה של פסלונים, גלויות, תמונות, ספרים, תקליטים, והותירו רק רהיטים חבוטים וכלי מטבח משומשים. אֵלַה הצילה מידיהם בדרך נס חנוכיה עתיקה (אני טענתי שזו מנורה – רבנו על זה המון). בחנוכה הדלקנו נרות ואפילו שרנו שירים. הנרות האלה שימשו אותנו לסיפוק מיני לפני שהספיקו לזלוג עד לחצי מגובהם. זה גם קטע את הדיון על השאלה הנוקבת – האם זו חנוכיה או מנורה ומה ההבדל בכלל.    

שכבנו, רבנו, גנבנו, עווינו, חטאנו, פשענו, עישנו בלי סוף והשתעממנו. נדמה שהאלימות במיטה גלשה אל מחוצה לה. לא פעם מצאתי את עצמי סוטר ואף סטור בלי קשר למין. הריבים היו תמיד קטנוניים. כל צד סבר שנצחון האחר יבטא עוולה של אמת, חוסר צדק עולמי. הטחתי אותה בכוח על הארון והיא נחבטה ברצפה, היא ניסתה לחנוק אותי עם כרית, נעלתי אותה בשירותים, היא השליכה עלי מאפרת זכוכית. ופגעה. ואז היא שוב נכנסה להריון.

יזמנו הפלה נוספת בטיעון שאין בינינו אהבה שתספיק לילד. ההפלה הזאת זכתה לכינוי הרשמי "חורבן בית שני" אשר קרה כזכור בשל שנאת חינם. ואכן – שנאנו. לחינם. כמו שאהבנו, ככה שנאנו. ואיבדנו את הבית השני שיכול היה להיות לנו. כשחזרנו מהפרוצדורה הבלתי נעימה, מחוסלים מעייפות, גילינו שפרצו לנו לבית. גנבו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה. 

פעם הריבים היו מלהיטים אותנו. עכשיו זה נגמר בבדלי סיגריות בספלי קפה, בחוסר שינה, בבהייה מהחלון על חיים של אחרים. בגיחות לזבל שהתארכו, בדמעות משפילות, בהשפלות אמיתיות, בחוסר חן, בחוסר חשק. הפסקנו לשכב. בכלל. כמעט לא דיברנו.

ואז הגיעה הגלות. ברחתי. לקחתי כסף מאמא שלי, אמרתי שזה עבור הפלה. היא לא הכירה את המחירים בשוק ובטח שלא את העמותות שכבר סייעו לנו בעבר בחינם ונתנה לי כמה אלפים. הבטחתי לעזוב את אלה ולחזור הביתה. באמת עזבתי את אלה. אבל עליתי לרכבת לנתב"ג.

לאן אַגְלֶה את עצמי? אשור, בבל, רומא? טסתי למעוז הגלות – ברלין. הייתי בן 27 והיה לי כסף לתקופה קצרה בהוסטל עם שותפים לחדר. זהו.

מהר מאוד נכנסתי למשבצת התושב הזר, הישראלי בברלין, כובש פלסטין, אוטו-אנטישמי, היפסטר, סטלן, דור ה-Y, יהודי שיש לסלוח לו (למרות שהמשפחה שלי לא מהצד הזה של השואה, אני ממוצא מצרי-עירקי), והכינוי האחרון והיחיד שבאמת ייצג אותי – בריסטה. על גדות הריין ישבתי גם בכיתי. דמיינתי את אֵלַה מתעוררת וקוראת לי מאה פעם לפני שהיא קמה לחפש אותי בדירה ומגלה שאינני. עברה שנה, ועוד שנה ועוד שנה… צללתי והתבוללתי אל תוך בבל-ברלין.

עכשיו נדבר על משבר זהות, ילדים. תחתכו לי את הזין אם אני יודע במה אני בדיוק יהודי. המוהל לא בדק אם יש אמונה בלבי. עליתי לתורה בשביל סבתא עליזה השם יצרור את נשמתה בצרור מפתחותיו. אז אני יהודי כי מוצא חן בעיני בשביס-זינגר? וודי אלן? יחזקאל הטרגיקון? גם אריסטו מעניין, אז מה? אני מתיוון? מתחתן רק עם יווניות? נעלב כשמעליבים אותן? אוף – קחו את הרגליים ותברחו, הכל דמגוגיה! לא יהודי ודי. אזרח העולם. בריסטה!

אבל בלילה, בחלום, המשכתי להתפלל בשפה שרק אני ואלה דיברנו. שרתי לה (מי שר בחלום?) זה התחיל יפה, מנגינה רכה שהפכה מהר מאוד משיר השירים לדיר חזירים, שוט השוטים, סיוט הסוטים וקמתי מזיע כמו יהודי שהתנדנד בתפילה מאז שחר הימים.  

בגלות ביקרתי במועדון סאדו-מאזו. יש שם הרבה, כל כך הרבה שלא מתחשק להכנס. הארגון עורר בי בחילה. השתתפתי במה שקרוי "סשן". יש מילת בטחון, הסבירו לי וביקשו לחתום על חוזה מרובה סעיפים – התגעגעתי לקהילה הקטנה שלי ושל אלה.

יצאתי תקופה עם בובנאית פולניה עשויה פורצלן והיה לנו סקס שקט וחביב אבל פעם נרדמתי באמצע, כשפקחתי עיניים היא כבר לא היתה. היו עוד נשים אבל לאף אחת לא סגדתי, לא העליתי זבח ולא צמתי כדי שתסלח לי. אחרי.. כמה שנים הייתי שם? עשר? אלפיים? חזרתי. למה חזרתי? מכיוון ש – רק רגע…

כמה זמן אני יושב על הספסל הזה ומעלה זכרונות? אולי אֵלַה קמה בינתיים?

אני לא רואה נוכחות משטרתית ליד הדוכן, לא כיתרו את בניין הלב, אין מצור על המחלקה, עוד לא עלו עלי, לא דולקים אחריי, הטלפון בכיס שלי לא מתפוצץ מצלצולים, אין הודעות על זימון דחוף לתחנה הקרובה לביתי, בקיצור – רשלנות פושעת מצד המשטרה! מה זה פה, הפקרות? אישה נמצאת בדירתה ללא הכרה, על גופה סימנים לאלימות – נכון, כתוצאה ממעשה אהבים, ועדיין – לא בודקים מי, מה, מתי?

המעשה הקלאסי יהיה לחזור לזירת הפשע. לא התכוונתי לעשות את זה. מה איבדתי שם? סדין שאני עצמי הכתמתי? חתול שחור שלא אכל יומיים? קיללתי את עצמי בגרמנית והצגתי לעצמי שאלות קשות: אתה מבין שטבעת החקירה מתהדקת על צווארך (מי הלשין עלי – החתול?) אתה מודה שהיית בדירת הקורבן וחנקת אותה בגרביון (לבקשתה!) בשעת מעשה האהבים והסתלקת מהמקום (נישקתי אותה קודם, כבוד השופט, נישקתי! – עדות לכך שחשבתי שהיא ישנה שנת מלאכים – יש לי לא מעט סטיות, אבל אני לא נקרופיל!) ואם אלה עצמה תתעורר? לא חסרים סיפורים על אנשים שהתעוררו מתרדמת. האם תפליל אותי? לא. אלה תסביר לכולם שאני והיא זה זיווג משמיים, אני לדודי ודודי, כלומר, היא לדודה ואני… אני דודה והיא… אני חייב לרוץ להעיר אותה – אחרת אני הופך מבריסטה לאסיר-עולם.

3. אוויר, אני צריך אוויר!

פצחתי במסע בין מסדרונות אינסופיים לכיוון החצר, שם תכננתי לעגון על ספסל מבודד ולסדר את המחשבות. חלפו על פני רופאים, חלקם חומקים כצללים, חלקם מרצדים מרוב תשישות. האחיות והסניטרים נשענו על כל הבא ליד בנסיון לצלוח משמרות של עשר או שתים-עשרה שעות ברציפות. העפעפיים שלהם היו כבדים יותר מהנעליים שלהם. פילסתי דרך בין אנשים בריאים ומתוסכלים הבוהים בתמונות אמנים אלמונים, תרומותיהם של מי שניצלו מתופת הניאון של בית החולים.

זאת אֵלַה שם. אֵלַה שלי. עכשיו צריך להבין. צריך להבין עכשיו. להבין עכשיו צריך. עכשיו ומיד, הלא המשטרה עשויה להופיע בכל רגע. לפני יומיים עזבתי אותה בדירה הקטנה שלה והיא היתה… זאת לא אשמתי. זאת אשמתי?! מה פתאום! אני אדם שומר חוק, תמיד הייתי, לא הייתי אומר נורמטיבי, אבל שומר חוק, בהחלט!

נכנסתי למעלית עם אב ששתק מעל כיסא הגלגלים של בנו. הבטתי ישירות בעיני האב-אִיוֹב והיה נדמה לי שבדרך לקומת הקרקע הופיעו סדקים באמונתו באל.

לחשוב על הצרות שלי – לא של אחרים! אני מוכרח לספר לעצמי שוב במדויק מה קרה: בפעם האחרונה שנפרדתי מאֵלַה זה היה לפנות בוקר, בתום לילה פעיל במיוחד. אני זוכר בבירור שהתרתי את קשר הגרביון שליפפתי סביב צווארה והסרתי אותו בעדינות, שלא להפריע את שנתה המתוקה. היא נחרה קלות. גלגלי עיניה הסתובבו בחלום מסוחרר, כנראה הדהוד החוויה הפרועה שלנו.

היכן שני פחמי אישוניה כעת? כלואים בארובות העיניים, רמץ לא רושף, גץ לא משתלהב. האזיק שעל רגלה פרח מזכרוני, אני מודה. אבל מאיפה הופיעה המילה בערבית על ירכה? פה יש לי אליבי מצוין. אני לא יודע קרוא וכתוב בערבית. ואם מישהו ימחוק את המילה שבה תלויה הפללתי או חירותי? אני מוכרח להתגנב שוב ולצלם אותה. הייתי פונה לאלוהים לולא התביישתי. אין דבר הגון פחות מאשר לא להאמין חיים שלמים וברגע של משבר להתחנן לנס.

"הנה אתה – אפשר נס על חלב?" צעק לעברי הדרעק מחנות הספרים.

מצחיק מאוד, אלוהים, חשבתי לעצמי, ממש שנינות אלוהית. העמדתי פני חרש מלידה ומיהרתי לחצר. שם התרסקתי על ספסל וחצצתי ביני לבין העולם באמצעות עיתון חינמי שפרשתי מול עיני. כותרות החדשות בערו על הדף: קיצונים כורתים ראשים בשם האמונה, פליטים נסים מרצח עם, אישה הטביעה את בתה, גבר דחף מהחלון את אמו הקשישה, מתרחץ בים נפגע בנסיון חיסול של העולם התחתון, ילד הוציא עין למורה, שחקן כדורגל נגח בשופט, חתונה נסתיימה בקטטה, חסיד נמחץ בלוויית צדיק ולבסוף עמוד מודעות האֵבֶל של כל מי שמת "מוות טבעי". אלימות בכל מקום, אלימות רעה, משפילה, פוגעת, לא כמו האלימות שלנו, שלי ושל אֵלַה. אלוהים הוא הסאדיסט הגדול, לא אני.   

בחוץ היה שקט מחריד. בבית החולים אף פעם לא שומעים סירנות של אמבולנס. הנהגים מפעילים אותן רק כשהם מתרחקים, אחרת כל היום היו שומעים פה סירנות. על פי המיתולוגיה היוונית, המאזינים לסירנות נמשכים למצולות. וכאן, גם ככה כולם במצולות. ביחוד אני, כרגע.   

השלכתי את העיתון מעלי. לחזור לדוכן הקפה? אני לא יכול להיות גם הבריסטה המנחם וגם הלקוח המתנחם. אני יכול לנסות ולהתפרק בדוכן אחר בקניון הצמוד לבית החולים, אבל הסיפור שלי הוא לא סיפור קורע לב על מחלות ממאירות או תאונות דרכים. זה סיפור שאפילו אני לעצמי כרגע לא בטוח כיצד יש לספר אותו. נדמה לי שאם מישהו יציע לי להתנחם ברוגלך אני אכה אותו עד איבוד ההכרה, שלי או שלו. יש אנשים שלא קמים מתרדמת במשך שבועות או חודשים או הופכים לצמח עד סוף חייהם. לא יצילו אותי גם אינספור הפוכים, אינספור גביניות… 

זאת היא. השפחה שלי. המלכה שלי. שלימדה אותי הכל על הכל. הגוף שהתעללתי בו שוכב חסר אונים. הגוף שכל כך נהניתי להצליף בו, להכאיב לו, לצרוב, לצבוט, לדגדג, להלהיט עד שיחליף צבעים, עד שפלומת השיער האדומה תסמור, הגוף הזה ששרטתי עד זוב דם וליקקתי אחר כך, הגוף הצועק הזה שותק עכשיו – זה אני עשיתי? מהר – לחשב: הייתי איתה לפני יומיים, מאז לא דיברנו, הייתי בעסקיי, והיא… בעסקיה. מה הם עסקיה? האם נפגשה עם מישהו נוסף מלבדי? בפרק הראשון של הזוגיות שלנו הייתי עד לכל עיטוש שלה, עכשיו, בפרק השני של יחסינו… יש נשים שעוסקות בתחום באופן מקצועי. לא היא. לא אֵלַה. אין סיכוי… אין סיכוי. מדובר פה באהבתי הראשונה. היא הבראשית של ספר הלב שלי.

נפגשנו לפני 21 שנה. הייתי בן 17, היא בת 19. לא צריך לחשב – הנה: אני היום בן 38, היא בת 40. בתרבויות מסוימות בעולם אנחנו צעירים שכל עתידם לפניהם, בתרבויות אחרות אנחנו קשישים על ערש דווי שמובלים על ידי קרובינו אל הר שבו נמות בלי להפריע, במציאות אנחנו בני… תלוי איך קמנו הבוקר, אני למשל קמתי בן 38 ואלה… לא קמה. ניסיתי. באמת שניסיתי לא לראות את סרט חיינו חולף מול עיני. ונכשלתי.  

2. היפהפיה בתרדמת

לא לקח זמן רב לגלות היכן מאושפזת האישה עם הלפיד בין הרגליים. טיפול נמרץ נשימתי, מיטה רביעית מימין. באמת שהפמיליריות במדינה הזאת מפליאה אותי כל פעם מחדש. אני מבין, מזרח תיכון, אנשים חמים, לשון משוחררת, כל ישראל חברים ועדיין. שהותי בגלות כנראה הטביעה בי את המושג "צנעת הפרט". כשהגעתי אליה שמתי לב שאני מחזיק כוס קפה, על גבי הקצף הצטיירו שרטוטים בלתי מוגדרים. כמו רישום אק"ג.  

היא שכבה מחוברת לצינורות ולמכשירים שצפצפו בקצב לא אחיד. גופה הגדול נעטף כגולם בשמיכת בית החולים התכולה, הדקיקה, הדהויה מכביסות. ידיה נחו בבובתיות במקביל לגופה, שרירי פניה היו רפויים, מלבד שפתיה שהיו תפוחות ונוקשות. מתחת לגבתה הימנית, קרוב מדי לעיניה, נקרש חתך. על צווארה ניכר תלם אדמדם. התקרבתי אליה ובתנועת קלה, כמו בטעות, הגפתי לגמרי את הווילון סביב מיטתה. ממרחק מה נשמע ויכוח טיפוסי בין אח של מאושפז ואחות במחלקה. ריבים כאלה עשויים להתלקח לקטטה המונית. קיוויתי שזה אכן מה שיקרה כדי שארוויח זמן נוסף לצדה.

התקרבתי לאוזנה של מי שעברה לעולם שכולו אוב וניסיתי גירוי מילולי. לא הגיבה. צבטתי אותה. חזק. עלה בי החשק לשפוך עליה את הקפה. קומי מיד! התרחקתי לאחור. זה נעשה מביך מדי כל זה, מביש ומחפיר.

זה היה מראה קשה משצפיתי, אפילו מעורר בחילה, אבל אסור היה לי להתעלף בשום אופן. הנחתי את הקפה על השידה הקרה לצד המיטה. הִדְרַמְתִי לאורך גופה, מרים אט אט את השמיכה ומסיט את חלוק האשפוז כדי להביט בשושנת המים, בדורבן הסמוק, בלפיד המתלהט. האודם בין רגליה העלה בערה בין רגלי.

על ירכיה המפוארות נסללו צלקות ארוכות ובהירות, סימני הצלפה. במורד הקרסול הימני, מעל מפרק הרגל, נתגלה שטף דם שדמה לצמיד פסיכדלי, ככל הנראה עקבות האזיק שהקשה על השוטר. ואז בא הגילוי המפתיע. בחלק הפנימי של הירך, ממש למרגלות הזוהר האדמוני, צויר מעין סלסול, כמו חוט שנרקם ישירות על העור, לא ניתן היה לטעות, זהו אינו שטף דם, גם לא חתך, גם לא עקיצה של יתוש מוכשר, זו היתה מילה. בערבית.

כשלא יודעים שפה אז לא יודעים. אבל זיהיתי שזאת ערבית. לא עלה בידי לזהות שום אות, אף לא לבודד סלסול מתלתול. הם כותבים מימין לשמאל, אבל מה זה… ך' סופית? קווים נטולי צליל. צללתי בסחרור אל תהומות בורותי. מתי ביטלנו את הערבית בחיינו? איך התרחשה הדחיקה המוחלטת של הכתב הזה, הכתב של שכנינו, בני-דודינו, אחינו לשמיות ולאנטי-שמיות. הרי זה פשע… הלא תיכף המילה תעלם, הגוף יזיע, יתחכך בשמיכה והמילה תמחה לעד ואיתה פתרון התעלומה. הרי השפה היא התעלומה והיא הפתרון. הכותב האלמוני – הפליל את עצמו – כתב יד הוא כטביעת אצבע.

שלפתי את הטלפון המתוחכם שלי כדי לצלם את הראיה החותכת אבל שמעתי צעדים מתקרבים. לפחות הספקתי להפיל בחזרה את השמיכה על הגוף השוכב ולעטות את פני הבריסטה שלי, פנים שאיש לא זוכר, פניו של איש נעים הליכות, רודף שלום, עדין נפש – שאינני. הופיע אח חביב שלא הכרתי. אין באמת דרך להכיר את כל האחים במשפחת בית החולים.

"שלום," פתחתי ראשון בבטחון ושלחתי יד אל כוס הקפה שעל השידה המרוחקת, פעולה שהכריחה אותי להשען בתנוחה ליצנית בלתי אמינה.

"שלום, שלום, מי אדוני?" אמר האח ברהיטות מופרזת שלא נעדרה ממנה התגרות והתקדם לעברי, מתיר לי לקרוא בזריזות שרלוק-הולמסית את השם על תגו – "מוחמד" ולתכנן את מהלכי הבא.

"נעים מאוד, מוחמד, אני משה," עניתי.

לא שיקרתי. זה אכן שמי. לא ציינתי אותו עד כה, כי תמיד הרגשתי שאינו מייצג אותי כראוי, אני לא נראה כמו משה ולא מרגיש כמו משה. זה שם שגדול עלי. מצד שני, גם משה רבנו היה אחד שהרגיש שהכל גדול עליו. בכל אופן, מול "מוחמד", זאת היתה הפעם הראשונה שביטאתי את שמי בגאווה הראויה. זה הקנה למפגש בינינו אופי מיתולוגי.

השהיתי את האתנחתא בהמתנה לכושר האלתור שלא היה מסגולותי הבולטות. בינתיים הצמדתי רגליים, משווה לגופי זקיפות קומה לא טיפוסית.

"הבאתי פה משלוח קפה: הפוך עם חלב דל וסוכרזית," שיקרתי, זה היה חלב רגיל ושני סוכר. "אולי טעיתי בחדר, היא ישנה לא רציתי להפריע, חשבתי שאולי אני פשוט אניח את זה על ה – "

"יש לך אישור להיות פה?" שאל מוחמד בחדות.

"ואז קלטתי שהיא בקומה וזה למה שהיא לא קמה…" אמרתי, מרגיש איך השפה נשברת לי בפה.

"הכניסה לחדר הזה מוגבלת אפילו לקרובי משפחה." העיר מוחמד.

"אז אולי מישהו מקרובי המשפחה שלה הזמין את הקפה?"

"אף קרוב משפחה עוד לא הגיע ואני מבין שגם אתה לא קרוב שלה."

"איך הבנת את זה בדיוק?"

"אמרת שהגעת לפה עם משלוח קפה." אמר לא בלי זלזול, האינטלגנט, והוסיף "אתה לא מהמזנון בבניין הלב?"

"נכון, נכון, שמע, יש לך זכרון פנומנלי."

"אז איך הגעת לפה?"

"הגעתי על שתי אלה," הצבעתי על רגליי, לא מוותר על חדוות העקיצה הנגדית.

"ממתי אתם עושים משלוחים?"

"זה חדש אצלנו, ממש יום-יומיים, אבל מדובר בלהיט. תראה, בן אדם שמרותק למיטה, סובל, משתנק, הגב, האגן, הרגליים, הלב, קרובי המשפחה הנוראיים שמטרטרים לו בראש יומם ולילה, לא קל לו לקום ולהגיע למזנון, נכון? אז הוא מעדיף להזמין. מה יותר נעים מלקבל קפה חם ישר למיטה? שירות כזה אפילו בבית אין. כאב לב, אה? אישה יפה. איך זה קרה לה, אתה יודע?"

"כמובן שאני יודע, אני עובד כאן. אבל יש חסיון רפואי, אדוני. חולה זה לא רכוש הציבור. אני מבקש ממך לצאת."

"בטח, כמובן. ברור כשמש." התלבטתי אם לבקש ממנו לתרגם לי את המילה בערבית, אבל חשתי עוינות מסוימת מצדו, חוץ מזה ששאלה אינטימית כזאת עלולה להסגיר את הרמת השמיכה.

"יום טוב לך, אח," אמרתי והתעכבתי עוד רגע. "הרבה אנשים קוראים לך אח? אחי? אחוי? אחויה?"
"אף אחד חוץ מהאחים שלי." ענה בפנים רציניות. 

במבט גנוב לאחור ראיתי שהוא מרים מעט את גופה של האישה לצורך פרוצדורה כלשהי. אולי למניעת פצעי לחץ.

"אדוני, ביקשתי לצאת." אמר בנימת תוכחה כשתפס אותי שוהה ובוהה.

"חשבתי שאולי תרצה את הקפה? ממילא כבר התבלבלתי בחדר והוא תיכף יתקרר, רוצה?"

"לא, תודה, אני שותה שחור עם הל."

כמה צפוי. התכוונתי לשלוף חידוד נוסף אבל יכולת הדיבור התחלפה במחנק. רק עכשיו ראיתי באמת את האישה השוכבת, רק עכשיו הרחתי את הריח הכבד של התרופות והזיעה שאפילו המזגן המקפיא לא הצליח לפזר, רק עכשיו ניקר צפצוף המכשירים האכזרי באוזניי, רק עכשיו נצרבה בתודעתי ההכרה במצב.

הרי זאת היא, אֵלַה שלי.   

לא משל

זה לא משל. ואין נמשל. עכשיו כשהבנו את זה, אפשר להתחיל.

1. שמעת על ההיא?  

לפעמים שומעים סיפורים אירוטיים-מפתיעים-מזעזעים שהתרחשו במקומות רגילים עם אנשים נורמטיביים לכאורה: הדייל וקופסת השטריימל, הפסנתרנית בבית האבות, האלטע זאכן והסוסה הצולעת… בני אדם מאוד אוהבים לפזר אבקני-שמועות מסוג זה ולהשבע שהמידע התקבל ממקור ראשון, אף שכמעט תמיד מדובר בשרשרת ארוכה של רכלנים שכל אחד מהם מוסיף לסיפור כתם חדש ממכחול דמיונו הבורגני. אני אחד מאלה שתוקעים את השרשרת. לא מספר הלאה. אין לי עניין בזה. לא מתרברב בסטיות של אחרים, יש לי את שלי, תודה לאל. אבל בוקר אחד גולגל לאוזניי סיפור שלולא שמעתיו, השד יודע מתי הייתי שומע עליו ומה היו התוצאות.

הסיפור על "ההיא", כמו רוב הסיפורים, הגיע ישירות אל דוכן הקפה שלי באיכילוב. כן, אני מכין קפה, או כמו שקוראים לזה היום – בריסטה. ברמן מוזג לציידים ולציידות ובריסטה תומך בנטרפים ובקורבנות, כאלה שחייבים את הקפה שלהם כדי לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר. אצלי הם מתחמשים לקראת ים היסורים של היומיום. בדוכן בית החולים חלוקת הצרכנים מעט שונה – אלה שעדיין ואלה שכבר לא. קהל לא קל.

אני מכין כל כך הרבה הפוכים, שנדמה לי שקפה רגיל הוא ההפוך ולא להפך. לפעמים אני מסתבך עם מילים אז נא לא לתפוס אותי במילה. יש לי כשרון מיוחד – אני יודע להתאים לכל לקוח את הציור בקצף של הקפה. נשים אוהבות לב, גברים – עלה, זה בסיסי. יש גם פרח לילדים, ינג ויאנג למהורהרים, סמל Peace לנערים עם שיער ארוך, והאותיות "חי" לכל מי שחי, ובבית חולים החיים – זה עניין. אייקונים שבאים בעיגול מתאימים מאוד לצורת הספל, אבל גם מגן דוד מקבל גוון מיתולוגי כשהוא בוקע מבעד לקצף.

יש לי שדרוג קטן ששמור לקבועים, אני יודע להתאים ציור בקצף למחלה. אבל זה סוד, אז תרשו לי לא להרחיב – ולא, זה לא ציור של סרטן לחולי סרטן! אם תגיעו – ואני מאחל לכם שלא תגיעו – גשו לדוכן שלי ותגידו: "שלום, יש לי פרקינסון, אפשר הפוך עם הרבה קצף?" ותראו מה זאת אמנות.

וידוי נוסף, אני מעדיף את החולים על הבריאים. לחולים יש זמן, שזה דבר שאני תמיד מוכן לבזבז ויש להם פרספקטיבה על החיים. ככה זה בכור המצרף. כשהם יוצאים מפה בחזרה לגיהנום של המציאות הם שוכחים את הפרספקטיבה. ראיתי אנשים מתפרקים בבכי ותמיד ידעתי להגיש רוגלך או גבינית. במיוחד אם זה בערב, והמפולות הרגשיות מתרחשות בדרך כלל בערב, אפילו בלילה – שאז אני גם נעשה נדיב יותר, כי ממילא זה רוגלך וגבינית מהבוקר, ובמקום לזרוק אפשר לזכות בנקודת נדיבות אצל הקדוש ברוך הוא.

אני חייב לומר שזה חדש לי כל העניין של החולים, למעשה הפכתי לבריסטה לא פה, אלא בגלות, אני תושב חוזר. זה לא המקום להרחיב. עוד נחזור לזה. בקיצור…. בעצם, למה בקיצור? למה הכל צריך להיות בקיצור? "קיצור תולדות הזמן", "קיצור תולדות הציונות", "קיצור דרך", "קיצור קיבה"… אני אפילו אספרסו לא שותה קצר. נמשיך.

בעשר בבוקר בערך הגיע הדרעק מחנות הספרים ואני מתנצל על המילה "חנות ספרים". לקרוא למפגע הזה בשם הקדוש הזה, זה להעליב אישית כל אדם שכתב או קרא ספר. אם אתם מחפשים פאזל, מונופול, יומן, עכבר בצורת למבורגיני, חוברות תשבצים, ספרי בישול, מגזינים או סם הרדמה בצורת ספר – זה המקום בשבילכם. אבל ערמת דפים שאפשר לדפדף בה ולהוריד מפל טוב מהעיניים, ספר שקוראים בהליכה ונתקעים בעמודים, ספר שיחליף לכם את ההורים, את האישה, את הכלב ואפילו את עצמכם – זה לא תמצאו פה גם אם תחפשו עם נר בפינות. אז הוא בא הדרעק שממליץ תמיד על ספר שקודם היה סרט או אחר כך יהיה סרט וכבר מרחוק קלטתי את החיוך החתולי המכוער שלו. הוא אחד שאוהב בלי קצף, למזלו. אחרת הייתי כבר מצייר לו מה אני חושב עליו.

"נו, תמחק את החיוך ודבר, אני שונא פאוזות!" אני מתנפל עליו.

"לא, אתה לא מאמין… תביא לי הפוך בלי קצף וגבינית. שמעת על ההיא?"

"על מי?"

"בלילה הביאו למיון אישה בתרדמת. מצאו אותה עירומה בדירה בבן-יהודה, עם סימני חבלה ורגל כבולה ל… הי, הי, זהירות! קמת על העוקם? לא נורא, תעשה חדש, יש לי זמן. בקיצור, הרגל שלה היתה כבולה באזיק למיטה. השכן קלט דלת פתוחה, נכנס, מצא אותה ככה והתקשר למשטרה. אמרו שאם האמבולנס היה מגיע כמה רגעים אחרי זה היא היתה מתה. למרות שלדעתי עדיף למות מלשקוע בתרדמת לשנים. מה תגיד? עיר של סוטים, אני אומר לך. אבל זה עוד לא הקטע – שמת לי סוכר?"

"חצי שנה אתה קונה פה, ממתי אני שם סוכר?"

"קיוויתי שאולי אחרי חצי שנה, יתנו פה קצת שירות. ומה זה פה?"

"קינמון!"

"בקיצור, מה מסתבר… הסניטר שהביא אותה סיפר לי שהשיער שלה שמה למטה היה צבוע! קולט?"

"אני לא מבין, מה, אין… אין… אין דבר כזה חסיון רפואי?"

"אפשר לחשוב, אסור קצת פיקנטריה בבית-קברות הזה? עכשיו באיזה צבע היא צובעת שמה? מה אתה מסמיק, אתה כזה ביישן בדברים האלה. נו, בלעת את הלשון? זרוק צבע!"

לא זרקתי.

"אדום! לא ג'ינג'י – אדום אש! הסניטר חשב שמשהו בוער לה שמה בין הרגליים. מה תגיד? מופרעים בקרבנו. והוא אומר שהיא שמנה עם שיער קצר-קצר ויפהפיה, לך תבין. איך אומרים, על טעם וריח… חשבו שזה פלילי, אפילו על רקע לאומני, אבל אני מיד אמרתי – משחק שהסתבך עם נותנת שירות… עכשיו הכי מצחיק, בזמן שהסניטר שהיה שם מנסה לשחרר את האזיק מהמיטה קופץ עליו משום-מקום חתול שחור, פחד אלוהים… כמעט קיבל התקף לב. שומע?"

"לא, אני לא שומע. זה לא מעניין אותי ואני שונא ריכולים מהסוג הזה. שונא."

"אתה משקר, כולם מרכלים, אפילו קופים, אפילו ציפורים. אני לוקח עוד גבינית, תרשום לי."

כשהוא התרחק, נעלתי את הקופה ועזבתי את הדוכן. במטרה למצוא את היפהפיה בתרדמת, כמובן.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty