search

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

איך יכולתי לקחת לי

את הדברים האלה מן הצלחות הרחוקות,

בעוד ביתי שלי ודאי שבור,

בעוד אמי אינה עולה על דל שפתיי אפילו.

אך יכולתי לאכול שום כלום.

ססאר ואייחו1

נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה,2 רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.

בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.

פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.

המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.

אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.

ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.

פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו.3 למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר",4 זה לא שעשע אותי במיוחד.

הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.

שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.

מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.

הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.

אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.

"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."

תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?

ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?

אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.

69752, זה מספר הטלפון שלו, והוא מקועקע שם, על יד שמאל שלו, כדי שלא ישכח אותו. זה מה שאמר לי סבא שלי. וזה מה שהאמנתי בתור ילד. בשנות השבעים מספרי הטלפון בארצנו היו בני חמש ספרות.

אני קראתי לו אוֹיְיצֵה, כי הוא קרא לי אוֹיְיצֵה, שזה איזו שטות סנטימנטלית ביידיש. אהבתי את המבטא הפולני שלו. אהבתי לטבול בכוסית הוויסקי שלו את הזרת שלי (הפרט הגופני היחידי שירשתי ממנו: צמד הזרתות שהולכות ומתעקלות מיום ליום). אהבתי לבקש ממנו שיצייר לי ציורים, למרות שלמעשה ידע לצייר רק ציור אחד, במהירות מסחררת, זהה תמיד, של כובע מעוקם ומעוות. אהבתי את צבע הסלק של הרוטב (חְרֵיין ביידיש) שיצק על קציצת הדג הלבנה שלו (גפילטע פיש ביידיש). אהבתי ללוות אותו בטיולים שלו בשכונה, השכונה שבה התרסק באחד הערבים, באמצע מגרש נטוש ענק, מטוס מלא פרות. אבל מעל לכול אהבתי את המספר ההוא. את המספר שלו.

אבל לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי את הבדיחה הטלפונית שלו, ואת החשיבות הפסיכולוגית של הבדיחה הזאת, ובסופו של דבר, למרות שאף אחד לא הודה בזה, את המקור ההיסטורי של המספר. בימים ההם, כשטיילנו יחד או כשישב לצייר לי סדרת כובעים, התבוננתי בחמש הספרות האלה והמצאתי, בחדווה משונה, את הסצנה החשאית שבה זכה בהן. סבי שוכב על גבו במיטת בית חולים, ומעליו יושב בפישוק קצין גרמני ענק (לבוש בגדי עור שחורים) צועק ספרה אחר ספרה אל אחות גרמנייה חיוורת (גם היא לבושה עור שחור), והיא מתחילה למסור לו, אחד אחד, את הברזלים המלובנים. או סבא שלי יושב על שרפרף עץ מול חצי גורן של גרמנים בחלוקים לבנים וכפפות לבנות, ופנסים לבנים קשורים סביב ראשיהם כמו אצל כּוֹרים, ואז לפתע אחד הגרמנים מגמגם איזה מספר ונכנס ליצן על חד-אופן וכל האורות הלבנים מאירים אותו בלבן והוא כותב – בטוש גדול שהדיו הירוקה שלו לא נמחקת לעולם – את המספר הזה על היד של סבא שלי, וכל המדענים הגרמנים מוחאים כפיים. או לחילופין סבא שלי עומד מול קופת קולנוע, מכניס את יד שמאל לפתח העגול בשמשה שדרכו מעבירים את השטרות, ואז, מהצד השני של האשנב, גרמנייה שמנה ושעירה מתחילה לסדר את חמש הספרות בחותמת עם תאריך מתחלף, מאלה שמשתמשים בהן בבנקים (אותן חותמות שהיו לאבי על שולחן העבודה שלו, שאהבתי כל כך לשחק בהן) ואחר כך, כאילו זה תאריך חשוב ביותר, היא מטביעה אותו בתנופה, לעד, על ידו של סבי.

כך השתעשעתי במספר שלו, בסתר, מהופנט על ידי חמש הספרות הירוקות והמסתוריות האלה שהיו מקועקעות אצלו, כך היה נדמה לי, באיזה מקום בנפש, ולא סתם על היד.

ירוקות ומסתוריות עד לאחרונה.

בשעת אחרי צהריים ישבנו על ספת העור הישנה שלו בצבע חמאה, ושתיתי לי ויסקי עם סבא שלי.

שמתי לב שהירוק כבר לא ירוק אלא אפור מדולל וחיוור, שהזכיר לי משהו שנרקב. ה-7 כמעט התמזג בחמש. את ה-6 וה-9 אי אפשר היה לזהות, הם הפכו לשני גושים נפוחים, מעוותים, מטושטשים. ה-2 נפרד בכמה מילימטרים מכל הספרות האחרות, כאילו הוא מנסה לברוח. הבטתי בפנים של סבי ופתאום קלטתי שבמשחק הילדות ההוא, בכל אחת מפנטזיות הילדות ההן, דמיינתי אותו כבר זקן, כבר סבא. כאילו נולד סבא או כאילו הזדקן לעד ברגע שקיבל את המספר הזה שבחנתי כעת בקפדנות כזאת.

זה קרה באושוויץ.

בהתחלה לא הייתי בטוח ששמעתי. הרמתי את המבט. הוא כיסה את המספר בידו הימנית. גשם קל גרגר על הרעפים.

זה, אמר ושפשף ברכות את ידו. זה קרה באושוויץ, אמר. עם המתאגרף, אמר בלי להסתכל עלי ובלי שום רגש ובמבטא שלא היה שלו.

רציתי לשאול אותו מה הרגיש כשאמר סוף סוף, אחרי ששים שנות שתיקה כמעט, משהו אמיתי על המקור של המספר הזה. לשאול אותו למה הוא אומר את זה לי. לשאול אותו אם יש משהו משחרר בפליטת המילים שאגר כל השנים. לשאול אותו אם למילים שנאגרו במשך שנים יש את אותו הטעם כשהן מחליקות בחספוס על הלשון. אבל המשכתי לשתוק והקשבתי לגשם, בקוצר רוח, בחשש לא ברור, אולי מהאכזריות הנשגבת של הרגע; או אולי חשש שלא יגיד כלום מעבר לזה, או מכך שהסיפור האמיתי מאחורי חמש הספרות האלה יהיה סתמי יחסית לכל גרסאות הילדות שלי.

תמזוג לי עוד אצבע, אוֹייצֵה, אמר והושיט לי את הכוסית שלו.

מזגתי, בידיעה שאם סבתי תחזור פתאום מהקניות היא תנזוף בי. מאז שהתחילו אצלו בעיות הלב סבא שלי שתה חמישים מ"ל ויסקי בצהריים ועוד חמישים מ"ל עם ארוחת הערב. לא יותר. חוץ מאירועים מיוחדים, כמובן – מסיבה או חתונה או משחק כדורגל או הופעה טלוויזיונית של הזמרת איסָבֵּל פַּנְטוֹחָה. אבל חשבתי שהוא אוזר כוחות לסיפור שרצה לספר לי. אחר כך חשבתי שאחרי ששתה מעבר למידה, במצבו הגופני הנוכחי, מה שהוא רוצה לספר לי עלול לטלטל אותו, אולי יותר מדי. הוא שינה תנוחה על הספה הישנה ונהנה מהלגימה המתקתקה הראשונה ואני נזכרתי שפעם, בתור ילד, שמעתי אותו אומר לסבתא שלי שהיא כבר צריכה לקנות עוד רֶד לייבְּל, הוויסקי היחידי ששתה, אבל אני בדיוק גיליתי יותר משלושים בקבוקים במחסן. חדשים לגמרי. ואמרתי לו. וסבא שלי ענה לי בחיוך מלא מסתורין ובחוכמה רוויה בכאב מסוג שלעולם לא אבין: למקרה שתהיה מלחמה, אויצה.

הוא נראה מרוחק. המבט שלו היה אטום, קבוע בחלון הגדול שדרכו יכולנו לראות את מטחי הגשם שהסתירו כמעט את כל המדרון הירוק, העצום, של שכונת אֶלְחין. הוא לעס משהו, בלי הפסקה, איזה זרע או שטות כזאת או אחרת. ואז ראיתי שמכנסי הגברדין שלו לא מכופתרים והחנות שלו חצי פתוחה.

הייתי במחנה הריכוז זקסנהְאוזן. ליד ברלין. מנובמבר שלושים ותשע.

והוא ליקק את השפתיים, לא מעט, כאילו הדבר שאמר כרגע אכיל. הוא המשיך לכסות את המספר ביד ימין ולהחזיק ביד שמאל את כוסית הוויסקי הריקה. לקחתי את הבקבוק ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאמזוג לו עוד קצת, אבל הוא לא ענה לי ואולי לא שמע.

בזקסנהְאוזן, ליד ברלין, המשיך, היו שני בלוקים של יהודים, הרבה בלוקים של גרמנים, אולי חמישים בלוקים של גרמנים, הרבה אסירים גרמנים, גנבים גרמנים ורוצחים גרמנים וגרמנים שהתחתנו עם נשים יהודיות. ראסֶנְשאנְדֵה, קראו להם בגרמנית. חרפת הגזע.

שוב השתתק והיה נדמה לי שהדיבור שלו נע כמו גלים מתונים. אולי משום שגם הזיכרון נע כמו מטוטלת. אולי משום שאפשר לסבול את הכאב רק במנות קטנות. רציתי לבקש ממנו שידבר איתי על לודז' ועל האחים שלו ועל ההורים שלו (היתה לו תמונה משפחתית, אחת ויחידה, שהשיג כעבור שנים רבות מאיזה דוד שהיגר לפני שפרצה המלחמה, והוא תלה אותה ליד המיטה שלו והיא לא עוררה אצלי שום רגש, כאילו הפנים החיוורות האלה לא שייכות לאנשים אמיתיים אלא לדמויות אפורות ואלמוניות שנתלשו מאיזה ספר היסטוריה); רציתי לבקש ממנו שידבר על כל מה שקרה לו לפני שלושים ותשע, לפני זקסנהְאוזן.

הגשם נרגע קצת ועננה לבנה וכבדה התחילה לטפס מתחתית המדרון.

אני הייתי השְטוּבֶנְדינְסְט של הבלוק שלנו. האחראי על הבלוק. שלוש-מאות גברים. מאתיים ושמונים גברים. שלוש-מאות ועשרה גברים. יום אחד יותר, יום אחד פחות. אתה מבין, אוייצה, ולא בשאלה, ואני חשבתי שהוא מוודא שאני שם, איתו, כדי שלא יישאר לבד עם המלים. הוא אמר, והביא איזה אוכל בלתי-נראה אל שפתיו: אני הייתי אחראי להשיג להם קפה בבקרים, ואחר כך, בערבים, את מרק תפוחי-האדמה ואת חתיכת הלחם. הוא אמר, ונופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי על הניקיון: לטאטא, לנקות את הדרגשים. הוא אמר, והמשיך לנופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי להוציא את הגופות של הגברים שהתעוררו מתים. הוא אמר, כאילו הוא מרים כוסית: אבל הייתי אחראי גם על קבלת היהודים החדשים שהגיעו לבלוק שלי, כשצעקו בגרמנית יוּדֶן אָיינְטְרֵפֶן, יודן איינטרפן, ואני יצאתי לקבל אותם, וגיליתי שכמעט כל היהודים שהגיעו לבלוק שלי החביאו אצלם משהו יקר ערך. שרשרת קטנה או שעון או טבעת או יהלום. משהו. שמור טוב. מוסתר טוב איפשהו. לפעמים הם אפילו בלעו אותו, ואז אחרי כמה ימים זה יצא כשהם חירבנו.

הוא הושיט לי את הכוסית שלו ואני מזגתי לו עוד קצת ויסקי.

זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את סבא שלי אומר לחרבן, וברגע ההוא, בהקשר ההוא, המלה נראתה לי יפהפייה.

ניצלתי את השתיקה הקצרה. למה דווקא אתה, אוייצה? הוא כיווץ את הגבות ועצם קצת את העיניים והסתכל עלי כאילו אנחנו מדברים פתאום שפות שונות. למה מינו אותך להיות האחראי?

ובפנים הזקנות שלו, ביד הזקנה שלו שהפסיקה ללוות את המילים וכיסתה שוב עכשיו את המספר, הבנתי את כל ההשלכות של השאלה הזאת. הבנתי את השאלה שמוסווית בשאלה הזאת: מה היית צריך לעשות כדי שימנו אותך לאחראי? הבנתי את השאלה שלא שואלים אף פעם: מה היית צריך לעשות כדי לשרוד?

הוא חייך ומשך בכתפיים.

יום אחד, הלאגְרְלָייטֶר שלנו, המנהל שלנו, פשוט הודיע לי שאני אהיה האחראי, וזהו.

כאילו אפשר לומר את מה שאין לומר.

אבל הרבה לפני זה, המשיך אחרי עוד לגימה, בשלושים ותשע, כשרק הגעתי לזקסנהְאוזן ליד ברלין, הלאגרלייטר שלנו גילה אותי בוקר אחד מתחבא מתחת לדרגש. לא רציתי ללכת לעבוד, אתה מבין, וחשבתי שאוכל להתחבא כל היום מתחת לדרגש. אני לא יודע איך הלאגרלייטר מצא אותי מתחבא שם, הוא סחב אותי החוצה והתחיל להכות אותי כאן, בעצם הזנב, במוט עץ או אולי ברזל. אני לא יודע כמה פעמים. עד שאיבדתי את ההכרה. עשרה או שנים-עשר ימים שכבתי, לא יכולתי ללכת. מאותו רגע הלאגרלייטר שינה את היחס שלו אלי. הוא אמר לי בוקר טוב ולילה טוב. הוא אמר לי שמוצא חן בעיניו איך אני מקפיד על ניקיון הדרגש שלי. ויום אחד הוא אמר לי שאני אהיה השְטוּבֶּנְדינְסְט, האחראי על הניקיון בבלוק שלי. פשוט ככה.

והוא שקע בהרהורים, ראשו מתנועע מצד אל צד.

אני לא זוכר את השם שלו, וגם לא את הפנים שלו, אמר, לעס משהו כמה פעמים וירק אותו, וכאילו זה פוטר אותו, כאילו זה מספיק, הוסיף: היו לו ידיים יפות מאוד.

לא יתכן. סבא שלי הקפיד תמיד שהידיים שלו יהיו מטופחות. כל שבוע, כשישבו מול הטלוויזיה שקולה גבר והלך, היתה סבתא שלי קוצצת ומשייפת לו אותן, תולשת את העור מסביב בפינצטה קטנה, ואחר כך, בזמן שטיפלה ביד השנייה, היתה משרה אותן בגיגית קטנה מלאה בנוזל צמיג ושקוף עם ריח לכה. כשגמרה עם שתי הידיים היתה לוקחת קופסה כחולה של ניוואה ומורחת את המשחה הלבנה על האצבעות שלו, מעסה כל אצבע לאט, ברוֹך, עד שנספגה לגמרי בשתי הידיים וסבי החזיר למקומה את הטבעת עם האבן השחורה שענד על זרת ימין, כבר ששים שנה כמעט, לאות אבל.

כל היהודים נתנו לי בכניסה את הדברים האלה שהם הביאו בסתר לזקסנהְאוזן ליד ברלין. אתה מבין. כי אני הייתי האחראי. ואני קיבלתי מהם את הדברים האלה והייתי סוחר בהם, גם זה בסתר, עם הטבחים הפולנים, והשגתי ליהודים שהגיעו משהו יקר עוד יותר. הייתי מחליף שעון בעוד חתיכת לחם. שרשרת זהב בעוד קצת קפה. יהלום במצקת האחרונה של סיר המרק, המצקת הכי מבוקשת בסיר המרק, שתמיד שקעו בה שניים-שלושה תפוחי האדמה, היחידים בתבשיל.   

הרחש על הרעפים התחדש ואני התחלתי לחשוב על תפוחי-האדמה התפלים והמתפוררים האלה, שניים-שלושה תפוחי-אדמה, שבתוך עולם סגור בגדרות תיל היו יקרים הרבה יותר גם מהיהלום הכי נוצץ ומפואר.

יום אחד החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר.

שלפתי את הסיגריות שלי והתחלתי לשחק באחת מהן. הייתי יכול לומר שלא הדלקתי אותה מרוב חמלה, מרוב יראת-הכבוד למטבע הזהב שמיד דמיינתי אותה שחורה וחלודה. אבל עדיף שלא אומר את זה.

החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר. אולי האמנתי שכבר רכשתי את אמונו של הלאגרייטר ואולי רציתי לצאת בסדר עם הלאגרלייטר. יום אחד הגיע בקבוצת היהודים החדשה איזה אוקראיני, ונתן לי מטבע זהב של עשרים דולר שהחביא מתחת ללשון. ימים שלמים עם מטבע זהב של עשרים דולר מתחת ללשון, והאוקראיני נתן לי אותה, ואני חיכיתי שכולם ייצאו מהבלוק וילכו לעבוד בשדה ואז מצאתי את הלאגרלייטר ונתתי לו אותה. הלאגרלייטר לא אמר לי כלום. הוא רק הכניס אותה לכיס העליון של הז'קט שלו, והסתובב והלך. אחרי כמה ימים העירו אותי בחצות בבעיטה בבטן. דחפו אותי החוצה והלאגרייטר עמד שם במעיל שחור, עם הידיים מאחורי הגב, ואז התעשתי והבנתי למה ממשיכים להכות אותי ולבעוט בי. האדמה היתה מכוסה בשלג. אף אחד לא דיבר. הם זרקו אותי מאחורה במשאית וסגרו אותי שם ואני רעדתי ונמנמתי כל הדרך. כשהמשאית עצרה סוף-סוף כבר היה בוקר. דרך חריץ בעץ ראיתי את השלט הגדול מעל שער המתכת. אָרְבָּייט מאכְט פְרָיי, העבודה משחררת. שמעתי אנשים צוחקים. אבל צחוק ציני, אתה מבין, צחוק מלוכלך, כאילו הם לועגים לי עם השלט הטיפשי הזה. הם פתחו לי. אמרו לי לרדת. הכול היה מכוסה בשלג. ראיתי את קיר המוות השחור. אחר כך ראיתי את בלוק מספר אחת-עשרה באושוויץ. זה היה ב-42', וכולנו כבר שמענו על בלוק אחת-עשרה באושוויץ. ידענו שמי שהולך לבלוק אחת-עשרה באושוויץ כבר לא חוזר. השאירו אותי זרוק על רצפת הביתן בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

במחווה מיותרת אבל איכשהו נחוצה, הביא סבא שלי אל שפתיו את הכוסית שלו, שכבר היתה ריקה לגמרי.

הביתן היה חשוך. לח מאוד. התקרה היתה נמוכה, כמעט לא היה אור. וגם לא אוויר. רק לחות. המון אנשים צפופים. האנשים בוכים. ואנשים אחרים אומרים בלחש קדיש.

הדלקתי את הסיגריה שלי.

סבא שלי אהב לומר שאני באותו גיל כמו הרמזורים, כי הרמזור הראשון במדינה הותקן באיזה צומת במרכז בדיוק ביום שנולדתי. וגם כששאלתי את אמא שלי איך מגיעים התינוקות לבטן של הנשים רעדתי מול רמזור. כרעתי כמו צפרדע על המושב האחורי של וולוו ירוקה ענקית, שמשום-מה רעדה תמיד כשעמדה ברמזורים. לא גיליתי לה שאיזה חבר (אַסְבּוּן) לחש לנו בהפסקה שאישה נכנסת להריון כשגבר נותן לה נשיקה בפה, ושחבר אחר (אַסְטוּרְיאס) נועז הרבה יותר, טען שהגבר והאישה צריכים להתפשט יחד ואחר כך להתרחץ יחד ואחר כך אפילו לישון ביחד באותה מיטה, בלי שיצטרכו לגעת. נעמדתי בחלק המופלא הזה שבין המושב האחורי ושני המושבים הקדמיים, וחיכיתי לתשובה. הוולוו רועדת מול רמזור אדום בשדרת ויסְטָה אֶרְמוֹסָה, השמיים כחולים לגמרי, ריח טבק ומסטיק אָניס, המבט השחור החנפני של איזה כפרי בסנדלים שניגש לבקש מאיתנו נדבה, השתיקה הנבוכה של אמא שלי כשניסתה למצוא מילים, את המילים הבאות: אז ככה. כשאישה רוצה תינוק, היא הולכת לרופא והוא נותן לה כדור תכלת אם היא רוצה ילדון או כדור ורוד אם היא רוצה ילדונת. ואז האישה לוקחת את הכדור הזה וזהו, היא בהריון. הרמזור התחלף לירוק. הוולוו הפסיקה לרעוד ואני, שעדיין עמדתי ונאחזתי במה שמצאתי כדי לא לעוף, תיארתי לעצמי את עצמי תקוע בצנצנת זכוכית קטנה, מעורבל לגמרי בין המון ילדונים בתכלת וילדות בוורוד, השם שלי חרוט (כמו המלה בָּאייר באספירין שלקחת לפעמים, שהיה לו כזה טעם של גבס), שותק, לא זז, מחכה עד שתבוא איזה גברת למרפאה של הרופא (היא נראתה לי רחבה ומעוותת דרך הזכוכית, כמו במראות העקומות בקרקסים), ותבלע אותי עם קצת מים (וקלטתי, בתמימות של ילד, כמובן, את אכזריות הגורל. את המקריות האלימה שתגלגל אותי ליד הפתוחה של איזו גברת, סתם גברת, היד הגדולה והמיוזעת והאקראית הזאת שתוביל אותי אל פה גדול ומיוזע ואקראי באותה המידה), כדי שאוכל, סוף סוף, להתמקם בבטן זרה ואוכל להיוולד. מעולם לא הצלחתי להתנער מתחושת הבדידות והנטישה שהרגשתי אז, תקוע בצנצנת הזכוכית. לפעמים אני שוכח אותה, ואולי אני מחליט לשכוח אותה, ואולי אני מרגיע את עצמי, באיזה אופן מגוחך, שכבר שכחתי אותה לגמרי. עד שמשהו, לא משנה מה, הדבר הכי קטן, מחזיר אותי לשם, ואני תקוע שוב בצנצנת הזכוכית ההיא. למשל: המפגש המיני הראשון שלי, בגיל חמש-עשרה, עם זונה מבורדל בחמישה פֵּסוֹ ששמו אֶל פּוּאֵנְטֵה. למשל: טעות בחדר בסוף טיול בבלקאן. למשל: היד הקפואה של חבר מגמגם, שלחצתי בפעם האחרונה. למשל: התמונה הקלאוסטרופובית של ביתן חשוך ולח ודחוס ומבעבע לחישות, שבו היה סבי כלוא לפני ששים שנה, בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

אנשים בכו ואנשים אמרו קדיש.

קירבתי אלי את המאפרה. כבר הייתי קצת מסוחרר, אבל בכל זאת מזגתי לנו מה שנשאר מהוויסקי.  

מה עוד נותר לאדם כשהוא יודע שלמחרת יירו בו, אה? שום דבר. או שהוא מתחיל לבכות או שהוא מתחיל לומר קדיש. לא ידעתי את הקדיש. אבל בערב ההוא, לראשונה בחיי, גם אני אמרתי קדיש. אמרתי קדיש במחשבה על הורי ואמרתי קדיש במחשבה שלמחרת יוציאו אותי להורג על הברכיים מול קיר המוות של אושוויץ. השנה כבר היתה ארבעים-ושתיים וכולנו שמענו על קיר המוות השחור של אושוויץ, ואני בעצמי ראיתי את הקיר השחור הזה של אושוויץ כשירדתי מהמשאית וידעתי יפה מאוד ששם מוציאים להורג. גְנָאדֶנְסשוּס, ירייה אחת בעורף. אבל קיר המוות של אושוויץ לא נראה לי גדול כל כך כמו שחשבתי. והוא גם לא נראה לי שחור כל כך. הוא היה שחור עם כתמים לבנים קטנים. מלא כתמים לבנים קטנים, אמר סבא שלי והקיש באצבע שלו על קלידי אוויר ואני, שעישנתי, דמיינתי שמיים זרועי כוכבים. הוא אמר: שפריצים לבנים. הוא אמר: אולי מהכדורים שעברו בעורף של כל כך הרבה אנשים.

היה חשוך מאוד בביתן, המשיך במהירות, כאילו פחד ללכת לאיבוד בחושך הזה. ואיזה גבר שישב לידי התחיל לדבר איתי בפולנית. אני לא יודע למה הוא התחיל לדבר איתי פולנית. אולי שמע אותי אומר קדיש וזיהה את המבטא שלי. הוא היה יהודי מלודז'. שנינו היינו יהודים מלודז', אבל אני מרחוב זֵ'רוֹמְסְקְייֵגו, ליד שוד זֵ'לוֹני רינֶק, והוא מהצד השני,ליד פארק פּוֹנְיאטוֹבְסְקי. הוא היה מתאגרף מלודז'. מתאגרף פולני. ודיברנו פולנית כל הלילה. יותר נכון הוא דיבר איתי פולנית כל הלילה. הוא אמר לי בפולנית שהוא שם כבר הרבה זמן, בבלוק אחת-עשרה, ושהגרמנים נותנים לו לחיות כי הם אוהבים לראות אותו מתאגרף. הוא אמר לי בפולנית שלמחרת יעשו לי משפט ואמר לי בפולנית איזה דברים להגיד במשפט ואיזה דברים לא להגיד במשפט. וזה מה שקרה. למחרת הוציאו אותי מהביתן שני גרמנים, הם לקחו אותי לבחור יהודי שעשה לי את המספר הזה על היד ואחר כך השאירו אותי במשרד שבו עשו לי את המשפט, בפני איזה גברת צעירה, ואני שרדתי כי אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לומר ולא אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לא לומר. תבין. השתמשתי במילים שלו והמילים שלו הצילו אותי, ואני מעולם לא הכרתי את השם של המתאגרף הפולני וגם לא ראיתי את הפנים שלו. אולי הוציאו אותו להורג מול קיר המוות.

מחצתי את הסיגריה שלי במאפרה והורדתי את הלגימה הקטנה האחרונה של הוויסקי. רציתי לשאול אותו על המספר או על הבחור היהודי שעשה לו אותו. אבל שאלתי אותו רק מה אמר לו המתאגרף הפולני. היה נדמה שהוא לא מבין את השאלה שלי, אז חזרתי עליה, קצת יותר בחרדה, קצת יותר בקול רם. איזה דברים, אויצה, אמר לך המתאגרף לומר ולא לומר במשפט ההוא?

סבא שלי צחק, עדיין מבולבל, ונשען לאחור, ואני נזכרתי שהוא מסרב לדבר פולנית, שכבר ששים שנה הוא מסרב לומר אפילו מילה אחת בשפת אמו, שפת אמם של אלה שבגדו בו, כך אמר, בנובמבר שלושים ותשע.

מעולם לא נודע לי אם סבא שלי שכח את המילים שאמר לו המתאגרף הפולני, או שבחר לא לומר לי אותן, או שפשוט כבר לא היו חשובות, כי כבר מילאו את תפקידן כמילים ואז נעלמו לעד, יחד עם המתאגרף הפולני שאמר אותן באיזה לילה חשוך.

ושוב מצאתי את עצמי מביט במספר של סבא שלי, 69752, המספר שקועקע בבוקר אחד בחורף ארבעים-ושתיים בידי צעיר יהודי באושוויץ. ניסיתי לדמיין את פניו של המתאגרף הפולני, לדמיין את האגרופים שלו, לדמיין את הנתז הלבן שהשאיר הכדור אחרי שעבר בעורף שלו, לדמיין את המילים הפולניות שלו שהצליחו להציל את סבא שלי, אבל הצלחתי לדמיין רק טור אינסופי של אנשים, כולם ערומים, כולם חיוורים, כולם כחושים, כולם בוכים ואומרים קדיש בדומייה מוחלטת, מחכים כולם בתור שימספרו אותם.

מי היה בֶּרְק? ראשית ימיו.

ג'ייקוב בֶּרק, מי שעתיד היה להתמודד בקרב נגד מקגרוֹ הגדול באותו יום גורלי ב-1824, נולד מכוסה בשרידי שק שפיר במשכנות העוני שבאזור הרציפים בבריסטול, בגיבוב שמכוּנה רק "החור", ילד חורף לַסוור אייזק בֶּרק ולתופרת אן מרפי. הוא, יליד בריסטול, בנו של ג'יימס, בנו של טום, בנו של זבדי, כולם סבלים. היא, ילידת דבלין, בת מזל תאומים הארור – עוני ופוריות: ג'ייקוב היה השנים-עשר מבין שמונה-עשר ילדים, השלישי מתוך שמונה שנשארו בחיים.

זו היתה ילדות אופיינית לאזור הרציפים, של עבודות מזדמנות ושל צחצוח נעליים ופה ושם גם התקפים חינוכיים: דלקת שקדים קשה, דיפתריה, והפיתוי שלא עומדים בו, לקפוץ למים מהמזחים. בקיץ הוא רץ עם עדרי הילדים המְשחקים שהשליטו טרור ברחובות. 

הוא גדל מהר. עב צוואר, עב כתפיים, אגרופי פלדה, שפתיים חשוקות, מצח כבד, ילד שלא ידע צורת אות ולא הכיר טעם מתוק עד לשנתו העשירית, ואז, בתוך מחזור ירח אחד, הוא למד לגלגל על לשונו את אותיות הכתב הרוּני שעל השלט של פאב "מולוי ארמ'ז" וגנב תפוח מרוכל של פירות וירקות בדרך לעיר באת'. שני אחים, שחשבו שהם לא פחות מדיק טֶרְפּיןן פנו לחיים של שוד וגזל, אבל ג'ייקוב בֶּרק, בחסדי התפילה היומית של אמו והחגורה של אביו, פנה עורף לטעמם של תפוחים וחזר אל דרך הישר הצרה של השושלת, הוא הצטרף אל בֶּרק האב ברציפים. וברציפים הוא נשאר, הרים חביות של דגים ולוחות ברזל קרים מרוח הים, עד שגבו התרחב וזרועותיו ניתצו את האסורים. 

עלייתו של בֶּרק, כולל המהומות. וגם תחילת הקריירה שלו והתהפוכות בה.

בגיל תשע-עשרה בֶּרק התפרסם.

ברציף היה איש בשם סם ג'ונס, וגם סם ג'ונס היה סוור, נשא משאות עם בֶּרק מחושך עד חושך. סם ג'ונס היה זקן בן ארבעים, ויום אחד פילחה כף רגלו קרש רקוב ברציף והוא מעד תחת משא של דגי סנדל, שמונים קילו דגים בארגז מעץ אלון, שהטיח את ראשו במעקה הברזלים ואז  הוא קרס, החליק, ונשמט אל תוך הים.

סם ג'ונס עמד לקבל את משכורתו החודשית, אבל החברה לא שילמה לאלמנה, והסוורים ברציפים שבתו מעבודה, שום ספינה לא זזה. ואז הבעלים שלחו את הבריונים שלהם, והם התנפלו על האנשים באלות ובמחתות ברזל, ומתוך ההתכתשות ההמונית פרצו "המהומות ברציפים", שנודעו לתהילה.

עיתונאי מלונדון היה הראשון שראה את בֶּרק תוקע אגרוף. כשהסתיימו המהומות (והמשכורת של ג'ונס עוד לא שולמה), מצא העיתונאי את הנער אחרי שחזר לעבודה, משלים עם המצב, מפלס את דרכו על המזח ומהמהם שיר סבלים חרישי ועצוב.

ביום ההוא (אפור, קור על-טבעי באוגוסט, שחפים מנתרים על מעקה המזח) עמד בֶּרק על הרציף, ושק של חמישים קילו חיטה מוטל כמו גווייה על כתפו. העיתונאי דיבר בצרורות. ג'ייקוב, שלא היה מורגל בחילופי דברים ארוכים, לא הניח את השק, אמר, כן, אדוני, כמו שלימדו אותו לדבר אל זקנים ואל לובשי חליפות, ומפעם לפעם הסיט את המשקל על גבו. ואז סוף כל סוף שלף הברנש כרטיס ביקור. נו? מה אתה חושב? השתתפת פעם בקרב? שאל האיש, ובֶּרק ענה בשאלה: יש גבר שלא השתתף בקרב?

בכרטיס היה שם של מחסן סחורות בנמל, ובשבוע שבא לאחר מכן השכיב שם בֶּרק על הרצפה שלושה גברים. הם היו קשוחים, מתאגרפים שבן רגע עלו לזירה כאילו מדובר בלא יותר מקרב תרנגולים. בלי עוזר, בלי חבלים, בלי פרס כספי. אם הופיעו האנשים עם הכסף, זה היה רק כדי לזהות כישרונות צעירים. בערב השלישי בא מישהו, קֵיירְן, ונתן הצעה.

איך "השרירי" התפרסם.

בשנה הראשונה ההיא מתקיימים חמישה קרבות. חמישה קרבות, וג'ייקוב בֶּרק מנצח בארבעה. תחרויות מחתרתיות, דו-קרב שמתקיים במחסני סחורות או בפונדקים כפריים או בסוללות הנהר ממזרח לעיר. חוקי בְּרוֹטוֹן. בלי כפפות. זירה של שבעה מטרים רבועים. סיבוב נגמר כשמישהו נופל. שלושים שניות מנוחה, וקרב לא נגמר עד שאחד המתאגרפים לא מצליח לחזור אל הקו שבמרכז הזירה. בלי אצבעות בעיניים, בלי נשיכות, בלי מכות מתחת לחגורה. בלי נפילות מזויפות לצרכי מנוחה.

קיירן הוא העוזר שלו. ועוד בפינה, מחזיק את הבקבוק, נמצא גם אחד שעובד עם קיירן, ינקי שהיה פעם אלוף בניו אורלינס. ליֶנקי יש מן הסתם שם נוצרי, אבל הוא מחליף נושא בכל פעם שג'ייקוב שואל. יש לו תנועות של סרטן כשהוא זז או נעמד מולך או מתרומם על קצות האצבעות כשהוא עומד לדבר, וג'ייקוב חושב שאלה הרגלים מהזירה.

הם מתייחסים לג'ייקוב בֶּרק יפה, כמו אל בן. נותנים לו מכנסי אגרוף ונעלי פקקים, קוראים לו את חדשות האגרוף ב"ויקלי דיסְפּץ'", קונים לו מזון כשמזון הוא יקר המציאות. לוקחים אותו אל "בית התקיעות", ושם משלמים את מה שעולה להכניס את התקע לשקע, ומספרים לבָּנות שהוא יהיה אלוף של כל אנגליה. שם, בין מלמלות ובדים מבריקים, הוא חש מושפל בגלל תשומת הלב של הגברים, הוא מרגיש כאילו הוא שוב בזירה, חושב שאולי קיירן והיֶנקי עוד יעקבו אחריו ואחרי הבחורה כדי להסתכל. בחורף ההוא, כשפתאום אבא שלו נופל למשכב עם שיעול, הם נותנים לו כסף מראש על חשבון הפרסים שיזכה בהם, וג'ייקוב מוצא את עצמו קונה מתנות לאמא שלו ולאחים ולאחיות. הזכיות שלו קטנות, חמש, עשר לירות. הוא מבזבז הכול ולוֹוה עוד.

לפני כל קרב קיירן לוקח אותו הצדה ומספר לו איזה טינופת היריב שלו, יוצר אצלו רושם שהוא מין מלאך נקמה, גומל רעה לשורה של רוצחים וגנבים ובועלי בתולות. אבל לג'ייקוב בֶּרק לא אכפת במיוחד. הוא אוהב את ההזדמנות להרביץ ולראות את היריב שלו נופל. מקומון זול בחצי פֵּני שמתפרסם בבריסטול, ומקדיש עמוד שלם לענייני אגרוף, מסקר את הקרבות שלו, אבל לא מצליח כנראה להינעל על שם, וקורא לו "המתגושש מהרציפים", ואז "הסוור בֶּרק", "החובל בֶּרק", ולבסוף "השרירי", השם שקיירן בוחר לאמץ לקידום הקרבות שלהם. אלגנטי, חושב ג'ייקוב. הוא קונה גיליון של המקומון ומביא אותו הביתה, מראה לאמא שלו איזו מילה בעמוד היא "השרירי". הוא כותב לה את זה באותיות גדולות על פיסה של נייר קצבים, והיא מקפלת אותה ותוחבת אותה אל הכיס שהיא מחזיקה בו מסרק לכינים. כדי להוכיח את גודל כוחו הוא תופס שניים מאחיו הקטנים, אחד בכל יד, ולקול צווחותיהם מרים אותם גבוה מעל לראשו. 

הוא מתחיל לשמן את שערו ולהחליק אותו לאחור בתלמים מבריקים, מה שלא מוסיף הרבה למראה שלו, ורק מדגיש את המשקל הרב של המצח. הוא מקשיב לסיפורים על המתאגרפים המקצוענים. הוא רוצה להיות כמו גאלי, אז הוא קונה צעיף בתור עניבת אסקוֹט. הפרסים גדֵלים, חמש-עשרה, עשרים. בפרס הראשון הוא קונה מגבעת גבוהה וחובש אותה במלוכסן. כמו שקיירן חובש את שלו. כמו קיירן, שגם הוא היה בשעתו, כך נודע לו, מתאגרף מקצועני קשוח.

הימים שנראה במיטבו קרבים לקצם. בקרב הרביעי בא אליו היריב בבעיטות ובנפנוף של זרועות כמו ציפור ששחררו אותה מהכלוב. הוא חוטף אגודל בעין ונאלץ לבלות שבוע בתחבושת של נייר חוּם וחומץ. עולה לו החוֹם, אבל קיירן מוצא כירורג שמקיז לו דם והוא נרפא.

בקרב החמישי שלו מביס בֶּרק את "האהוב מבריסטול". זה לא היה אמור לקרות; הקרב היה הצגה, משחק מכור שנועד לתת לאלוף להיראות טוב כשהוא משכיב מספר חזק כמו "השרירי", אבל "השרירי" מנצח.

איך רצה המקרה ובֶּרק התמודד מול בְּלַיינְדמֶן.

וכך רצה המקרה ובֶּרק התמודד עם בליינדמן:

בלינקולנשייר, "בְּרוֹקן הֶד גַאל" הפסיד ל"מוּרי", ובליברפול, ויל סְקֶגְס הביס את טום ג'ונסון, שבפינה שלו ישב לא אחר מאשר פיטר קְרוֹלי הגדול, בן הקצב שנודע בזמנו בכינוי "הסטייק הלבן הצעיר". אבל סקגס לא התמודד מול "בְּרוֹקֶן הֶד", וב"מוֹלְסי הֶרְסְט" הפסיד טום טֵייט ל"לֵה פּטיט". וככה "בְּרוֹקֶן" התמודד מול טֵייט, אבל הקרב היה מכור, ה"ויקלי דיסְפּץ'" חשף ששני הגברים נפגשו שבועיים לפני כן וקבעו הכול. ואז הם באו אל טד שאנון המכונה "הרברבן", אבל "הרברבן" הכיר את בליינדמן, ו"הרברבן" אמר שאם הוא כבר הולך להיהרג הוא צריך להביא פרס יותר גדול לאשתו. וכך נאלצו האנשים עם הכסף להמשיך ולחפש מישהו, ונותר להם רק בֶּרק.

ההתמודדות נקבעה לפברואר, אבל אף אחד לא שם אפילו רבע פּני על בֶּרק. ואז הם הלכו אל "הרברבן", אלא ש"הרברבן" לא היה שם, הוא הורשע בגנֵבה ונשלח לרצות את עונשו. הם מצאו טוחן ב"מֶלכיוֹר בראון", ממנצ'סטר, ששבר שיניים בחוגי המסבאות ונודע בכינוי "האנקור". אבל בראון נפל אחרי לא יותר מארבעה סיבובים, והנבחר הבא, פרנק סמית המכונה "הציורי", סירב להתייצב מול האגרופים הרצחניים של בליינדמן. וכך הם חיפשו שוב את בֶּרק. הם החליטו שהדם של בֶּרק מצד אמא שלו יביא את האירים, בליינדמן ישלהב את הסקוטים, ואם יהיו התפרעות ומכות, מה טוב. חוץ מזה, כולם ידעו שהמתאגרפים הכי טובים לובשים צהוב בריסטול, ועד אז בֵֶּרק כבר המשיך הלאה מהרציפים, והראה את כוחו בצמד קרבות באיגֶנ'ס אבּי.

מיהו בליינדמן?

זהו בליינדמן: מתושלח בן שלושים וחמש, אליל של לאומנים סקוטים, גיבור של מגזינים לגברים, שם ציירו אותו בממדים מפלצתיים, מוחה צבאות ליליפוטיים כאילו הוא מנקה פירורים משולחן לפני משחק קלפים. חובט מיומן עם עוצמה של מנוע קיטור. ניצח בשמונה-עשר, הפסיד בשניים. הוטבל בשם בנג'מין מקגרו, וזכה לכינוי שלו בקרב ב-1814, בסיבוב הארבעים ושלושה, עם עיניים נפוחות כל כך מאגרופים שהוא חטף עד שהוא לא ראה כלום. סירב להרשות שיפרידו את עפעפיו, אמר שינצח את היריב שלו על עיוור, ואז השכיב אותו, בבּוּם אחד, ברגע שהגיעו אל הקו שבמרכז הזירה. אחרי הקרב שאלו איך הוא עשה את זה, והוא ענה, הרבצתי איפה שהוא נשם. הרוזן בַּלְקַרס פרש עליו את חסותו, ועליו אמרו שהיה מסתובב עם מקגרו במקומות הכי ידועים לשמצה בגלזגו. הוא אהב לספר איך אפילו ביקשו ממנו להיות ביחידת שומרי הראש של בית המלוכה, אבל עם כל הסיפורים על הפה המלוכלך ועל החיים העלובים, ועם כל הבחורות שהוא הִפרה, הם משכו את ההצעה. ב-1816 הוא הפיל את האלוף סיימון ביל בשני סיבובים, וסיימון ביל לא קם יותר. בקריקטורה המפורסמת שהתפרסמה ב"גאזֶט" נראה מקגרו מנופף באגרופיו מעל לאבן מצבה, שנכתב עליה:

סיימון ביל פה נח בצֵל 

אגרופים מפלדה, לסת ברזל

ארבעה ועשרים ניצחונות להלל

ואז קְרב אחד שכמותו לא פילל

בתוך שני סיבובים נוכחה כל תבל

כי גלגל הגורל לעולם מתגלגל.

כמובן, לאף אחד מהאנשים עם הכסף לא היה שום ספק שג'ייקוב בֶּרק הולך לחטוף. ובֶּרק ידע על השמועות, אבל קיירן והיֶנקי אמרו שיש לו סיכוי, שבליינדמן מזדקן ושבֶּרק משתפר מיום ליום בעוצמה וביֶדע הטכני.

האמת היא שבֶּרק לא היה צריך שיספרו לו, וקיירן ידע, כי קיירן אירגן קרבות כבר שלוש-עשרה שנים, שאין דבר יותר יהיר מבחור בן עשרים ושלוש, אולי חוץ מאשר נער בן שש-עשרה, אבל לך תנסה למצוא צוואר כמו של "השרירי" אצל נער. הבעיה היחידה עם בֶּרק, הוא אמר לו, ולחץ את האצבעות אל שרירי החזה שלו, הבעיה היחידה איתך, היא שבֶּרק טוב ומנומס מדי, ושמץ שפלוּת לא היה מזיק לו. בֶּרק תהה בעניין הזה לא מעט, איך אחד שמרביץ יכול להיות בן אדם טוב, ותהה אם הוא טוב רק מפני שהוא בתחתית ולא מסוגל להיות שום דבר אחר, שבנסיבות שונות, אם משהו היה זז איתו, הוא לא היה כזה. פעם, בפאב, הוא שמע, אין דבר כזה בן אדם שחוטא, רק עולם שחוטא, ואמרו לו שהכוונה היא שהשטן נמצא אצל כל אחד ורק טיפוס נדיר יכול להחזיק אותו ככה שלא ירים ראש. ואז אחר כך הוא התחיל לחשוב שאולי הוא שמע לא נכון, ושבעצם זה היה, אין דבר כזה בן אדם טוב, רק עולם טוב, והוא התחיל לחזור על זה שוב ושוב עד שלא הצליח לזכור אם המצב הבסיסי היה של חוטא או של טוב. קיירן אמר שהוא טוב מדי, אבל בתוך תוכו הוא ידע שהוא מרביץ כי הוא אוהב את ההרגשה של להרביץ לבחור השני, ובהתחלה זה נראה לו חטא, אבל אז הוא התחיל לחשוב שאם הבחור השני הוא בדיוק כמוהו, אז גם הבחור השני אוהב להרביץ, מה שאומר שהוא, בֶּרק, מכה חוטא, וכך הוא, בֶּרק, טוב, חוץ מאשר במקרים שבהם הוא הסתכל על זה בצורה אחרת, ואז גם הבחור השני היה מכסח בחור שאוהב להרביץ (אותו, את בֶּרק), כלומר, הבחור האחר היה טוב, ובֶּרק חטא מפני שעשה קציצות מבן אדם ישר דרך.

החשיבה נמשכה סחור סחור כמו אחד מאותם שירים בלתי נסבלים שלעולם לא נפסקים, עד שהחליט "השרירי" כי מה שהוא אוהב בקרב זה העובדה שהוא לא צריך לייגע את המוח בשאלות כאלה, רק להרביץ, כי אם אתה לא מרביץ, מרביצים לך. זו התשובה!

קרֵב היום.

וכך התחיל בֶּרק להתאמן: הרציפים ביום, משקולות הרמה לפנות ערב. קיירן שלח אותו לרוץ עם הכלבים שלו בגבעות. להכות שקי חול. אסר עליו משקאות ואהבהבים.

השמועה מתפשטת מהר בבריסטול. הוא שומע התלחשויות שמלוות אותו לכל מקום. בָּרחובות צרים עליו מצחצחי הנעליים, מתחננים לראות סלטות ואז מתחרים זה בזה על התואר "השרירי". הנערות משפילות את הכובעים ונושאות עיניים כשהוא עובר על פניהן בהילוך תרנגולי.

ערב אחד, ברציפים, סבל זקן בשם בּוּת ניגש אל בֶּרק כשהוא כבר בדרך הביתה. הוא מתייצב לפני הבחור, תופס בזרועו באחיזת פלדה, אומר, זה דבר טיפשי, וג'ייקוב בֶּרק אומר, כן, אדוני. כרזות נתלות, ובהן איורים של שני הגברים עומדים זה כנגד זה כאילו ציירו אותם יחד, בלי חולצות, בנעלי שלושת רבעי ובמכנסי אגרוף הדוקים בסרטי בד. נאמר בהן שהקרב ייערך ב"מוֹלסי הֶרְסְט", מדרום-מערב ללונדון, אבל כולם יודעים שזו תרמית שנועדה להיפטר מהפקחים. העיתונים מחליטים לכנות את הקרב "המפגן של בליינדמן", כאילו זה לא קרב אלא תצוגה של מקגרו. כאילו בֶּרק אפילו לא מתמודד.

ערב אחד אמא שלו מחכה לו כשהוא בא הביתה. אומרים שאתה הולך להיהרג, היא אומרת. מי אומר את זה? שואל ג'ייקוב. כולם, היא אומרת. הייתי בשוּק. הם אומרים: תדאגי שמבטיחים לך את הפרס, אנני, כי הילד שלך לא חוזר הביתה.

מי שלא הוזכר במילותיה, אבל היה חבוי ביניהן, הוא אבא שלו, שמשתעל עד לב השמים ולא יורד לרציפים כבר חודשים. אבל היא לא אומרת שג'ייקוב צריך לסגת. אם היתה אומרת את זה, הוא היה מרבע את הלסת ומכריז שהוא מחויב להגן על כבודו. דווקא מפני שהיא לא אומרת כלום מעבר לזה, מתחילים הספקות להחליק אל תוכו פנימה כמו צלופחים.

אלא שהוא יודע שהוא לא יכול לסגת גם אם היה רוצה. הוא חייב לקיירן, על הצעיף, על המגבעת, על האוכל. קיירן אומר שבפרס מהקרב עם מקגרו הוא יכסה את החוב ועוד משהו. הוא מחליט ש"ועוד משהו" פירושו אפילו יותר אם הוא יהמר על עצמו. ואז הוא יפסיק עם זה.

הם מוצאים נותן חסות.

שבועיים לפני הקרב מגרד קיירן נותן חסות מטורזן בשם קוונדיש; יתרת הפרס היא תרומת מועדון האגרוף.

קוונדיש פוגש את בֶּרק ואת קיירן בבית המרזח של נד לנדון. הוא אכן גנדרן: תלתלים, בושם, מדבר בנימת גאוותנות ומהר ובקול גבוה. רוצה שיקראו לו קַו, אבל ג'ייקוב קורא לו מר קוונדיש, והוא מחייך. הוא עשה את הונו בתקופת העוֹצרוּת, והוא מנופף בזה, שורף שטר כסף מול העיניים של בֶּרק. מדקלם שיר שכתב על אגרוף, שהתפרסם בשבועון הספורט "בֶּל'ס לַייף", מלא מילים מרובות אותיות שאוזניו של בֶּרק מתקשות להשתלט עליהן. קוונדיש מספר סיפור על מתאגרף, צוחק ואומר, טום המסכן, פשוט יצאו לו העיניים מתוך הראש. פְּלוֹפּ. פְּלוֹפּ. לא הצליח למצוא עבודה ובסוף התאבד. שתה חומצה פרוסית. פְּלוֹפּ. הוא צוחק. בֶּרק מיד שונא אותו, מרגיש שכל הגוף שלו נמתח כשהוא שומע אותו מדבר. הוא יודע שקוונדיש מנסה להקטין אותו כדי להגדיל את עצמו, אבל לא עולות בדעתו מילים מהירות לתשובות. כל אחד אחר, והוא היה מכה אותו כל כך חזק עד שההוא היה מאבד יותר מעיניים. הוא מסתכל על המאמן שלו, וקיירן מטה את הראש, רק מעט, כאילו הוא אומר, תירגע, תבלע את זה, קוונדיש שם את הפרס.

קוונדיש שתוי עד לשד עצמותיו, ודיבורו כבר מתלעלע. הוא קורא לבחורה וכורך לה זרוע סביב המותניים. אומר לג'ייקוב להסיר את החולצה. אומר, תראי מה זו סימטריה, תראי מה זה כוח. אומר, אמא שלך אירית, בֶּרק? קורא לו הבחור הקטן שלי. נוגע בזרועותיו ואומר, תראי איזה יופי. שותה את הג'ין המחורבן שלו עד שהוא נוזל לו על הסנטר. אומר שהוא היה מתאגרף, אבל הוא מחזיק את האגרופים שלו עם האגודלים פנימה.

הם נוסעים אל זירת הקרב, ושם פוגש בֶּרק אדם שמאציל עליו את הפילוסופיה שלו.

הקרב נערך בהרטפורדשייר, בשדה מדרום לסנט אלבּנס, שנקרא דֶד רֵבּיט הִית. בסנט אלבנס הם מבלים את הלילה בפונדק כרכרות. קיירן והיֶנקי שותים עד שהם כבר מתנדנדים, אבל "השרירי" עצבני מדי לבלוע משהו. הפונדקאי הוא חסיד מושבע של ענף האגרוף, הקירות מעוטרים באיורים ובהדפסים של המתאגרפים הגדולים, ובֶּרק מזהה את בְּרוֹטוֹן ואת פֵּיינטר, ואת היהודים מנדוֹסה ו"דַאץ'" סם, וגזמן ו"גֵיים צ'יקן". הוא רוצה להיות כמו הדיוקנאות, יציב ושקט ומרוחק בכתם של צבע מים, לגמרי לבדו ואפוף תהילה. אבל באספסוף שממלא את המסבאה נדחק "השרירי" אל הפינה בידי מפרזל סוסים, איש שמן, ממושקף, עם מראה של אחד שקורא. הוא אומר שהיה כומר, פעם, מה שמסביר את חיתוך הדיבור הברור, אם כי הוא לא מוכן לספר מדוע הפשיטו אותו מהגלימה. אתה תהיה אחד הגדולים, הוא אומר לג'ייקוב. תראה אותך. יכול להיות שמחר תפסיד, אבל זה לא משנה. רק תעמוד על שלך, ובקרוב תהיה אלוף. הוא שואל אם בֶּרק יודע על הקרב בין אכילס להקטור, אבל בֶּרק מעולם לא שמע על שני המתאגרפים האלה. מפרזל הסוסים מושך בכתפיים. ראית פעם את מקגרו? הוא שואל. בֶּרק לא ראה, רק רישומים. גוליית, אומר מפרזל הסוסים. כאילו מישהו חיבר שני גברים לגבר אחד. ומעוות בדיוק ככה. אתה כבר תראה. אוזניים מעוכות כמו כרוביות. אוזניים? לא. פנים מעוכות כמו כרובית.

הוא ממשיך ללא לאות. רוצה לשמוע את הפילוסופיה שלי? איך אתה מתכוון לנצח? תחשוב, בחורצ'יק. אתה רוצה לנצח או שאתה רוצה לפגוע בו? אלה דברים שונים. תיאוריית הקרב של הכומר בראון – אתה יכול להעביר את זה הלאה – היא שזעם לוקח אדם רק עד נקודה מסוימת. זה מה שכל הבחורים העניים כמוך מתחילים איתו: זעם, הם צריכים את זה כמו שסוס זקוק לרוכב. אבל די מהר זה מפריע. אתם יוצאים החוצה וחושבים שאתם נלחמים מול מתאגרף, אבל האמת היא שאתם נלחמים בעולם. אלא שמתאגרף טוב, תבין, כמו בליינדמן, הוא יודע שהמתאגרף שעומד מולו נלחם קודם כול כדי לפגוע ואחר כך כדי לנצח. והוא ישתמש בזה. ישתמש בשנאה שלך כדי להפיל אותך. זה ההבדל. אנשים שנלחמים כדי לפגוע חוטפים בסוף. Gladiator in arena consilium capit. הוא יגמור אותך. יכתוש אותך, יעשה ממך עוגה. ילפות לך את הראש באחיזת חנק, ואז איפה תמצא את עצמך?  

לבֶּרק אין תשובה. הוא לוטש עיניים באיש, בפאות הלחיים שלו העבות כמו חבלים. האיש ממשיך לדבר על זעם, ובֶּרק מתפתה לומר, אין דבר כזה אדם שחוטא, רק עולם שחוטא. אני פשוט מרביץ. הוא לא רוצה לדבר יותר. אבל הוא לא הולך משם, גם לא הולך לישון. מזמור  שיכורים מתגבר והולך. נשמח ונשכח את יום המחר / נשתה ונשתה עוד שיכר… יש לו בחילה והוא חושב שאולי הוא מפחד.

הם מתכנסים בדֶד רֵבּיט הִית.

הקרב אמור להיערך במרחק של שישה קילומטרים בערך מבית המרזח, בשדה לא רחוק מן הדרך, בשקע קרקע רך שבין שתי גבעות.

קצת אחרי עלות השחר הם לוקחים כרכרה. הם עוברים על פני המון אנשים שעולים בדרך, ברכיבה או ברגל. הבוקר קר, אור מהוסס, השדות רטובים מטל. הוקמו אוהלים למאכלים קלים ולמשקאות. התנועה איטית, הדרך עמוסה בכרכרות סגורות ובסוסים. עוברת שעה ארוכה עד שבֶּרק מבין שהקהל הזה נמצא שם גם בשבילו. הם מחנים את המרכבה במישור קטן בחצי הדרך במעלה הגבעה. בֶּרק יוצא, ואחריו קיירן והיֶנקי. כמעט מיד מתנפל עליו ההמון, נדחק כלפיו בלי שום סיבה, אלא כדי לנסות ולהתקרב. הם שרים, קדימה נקרע את בליינדמן, או בליינדמן קורע אותך. "השרירי" חובש את המגבעת נמוך על עיניו, העוזרים משני צדיו, מובילים אותו בשביל ארוך בעשב הרטוב, במעלה תלולית ואז למטה בכיוון הזירה. שני הגברים אוחזים בו במרפקים. הוא יודע שזה אמור לנחם אותו, אבל אין בזה שום נחמה. הוא חושב, מתי מובילים אדם ככה? והתשובה היא לגרדום.

הם מתקרבים ורואים קהל רב מכונס סביב חבלי הזירה, והוא שומע לחישה קרובה אליו. ליד הזירה העמידו שני דוכנים לתשלום, אבל הקהל גולש בהמוניו מהגבעות. הוא מחפש את היריב שלו, אבל בליינדמן לא נראה בשום מקום. הוא רוצה שבליינדמן יהיה שם, כאילו בליינדמן הוא היחיד שיכול לדעת מה הוא מרגיש.

הקרקע תחוחה כאילו להקת חזירים חיטטה בה, אבל הזירה נקייה, מסודרת, מכוסה בחול, לא דומה לשום מקום שהוא התמודד בו. הם מתחו שני חבלים צבועים שמסמנים את הזירה, הקו שבמרכז הזירה כבר מסומן בגיר. הוא לא מוריד את חלוק האגרוף וקיירן ניגש ומדבר עם השופט. הוא מרגיש שעיני הקהל נעוצות בו, הוא מנסה להתעלם מהן, מביט למטה, קופץ אגרופים שוב ושוב. לבסוף הוא מרים את פניו ומביט סביב. הגבעה כולה אנשים מלוא העין. לידו שני גנדרנים, עניבות אסקוֹט מנקרות עיניים, חליפות משי וצמר, שכמיות וכפתורי פנינה. היי, שרירי, אומר אחד מהם וצוחק. שמתי עליך כסף, שרירי, אומר השני. הם מדברים מוזר, ואז הוא מבין שהם לועגים למבטא  האירי. הוא מפנה את המבט.

קיירן חוזר. זה משהו גדול, בחור, הוא אומר. עשרת אלפים איש, ואין אורווה אחת פנויה באזור. חצי מדינה רוצה לראות את הבחור שלנו מפיל את בליינדמן.

 

תרועות וקריאות בוז כשהיריב שלו מתקרב.

בשעת בוקר מאוחרת מגיע מקגרו. בֶּרק שומע המיית מלמולים בקהל, ואז צעקות מתגברות, צלע הגבעה נחצה לשניים לכבוד דמות כהה שעוברת בתווך, מוקפת פמליה. הם רחוקים, יורדים במדרון שממול. לרגע נדמה לו שהוא צופה בצֵל בשעת שקיעה, המסה המגושמת מתנשאת בכבדות מעל לעוזרים. שיר אִגרוּף מתרקם מתוך הרעש, אבל הוא לא מצליח לשמוע את המילים. ואז פתאום, באמצע הדרך של מקגרו אל הזירה, בוודאי נאמר דבר מה מכוער, וגוליית מזנק אל תוך הקהל. ואז המולה, חליפות שחורות מתהפכות לאחור כמו אבני דומינו. בֶּרק לא יודע אם מקגרו אפילו זז: האנשים עולים ונופלים לאחור צועקים ומנופפים בזרועות כמו חיית ים ענקית שמפרפרת בקצף גלים. ואז העוזרים כנראה משתלטים עליו, מושכים אותו לאחור, אדווה חולפת בקהל והוא נרגע. מתלחשים עכשיו: מקגרו לא שולט בעצמו, הוא חיה, אסור לתת לו לעלות לזירה, אבל בֶּרק יודע שהיריב שלו עשה את זה בשביל ההצגה, אם כי הוא לא יודע אם ההצגה נועדה לעיניו או לעיני הקהל שהגיע.

אין שום תקריות נוספות. ככל שמקגרו מתקרב, משתרר שקט. סמוך לזירה מוסר מקגרו את חלוק האגרוף לאחד העוזרים ונכנס. בֶּרק, בפינה שלו, צופה בבליינדמן מתפשט ונשאר במדים בלבד. 

ג'ייקוב בֶּרק אמנם התכונן לעמוד מול ענק, אבל אם זיכרונו אינו מטעה אותו הוא מימיו לא ראה בן אנוש כזה. מקגרו בטח שוקל 120 קילוגרם. הוא לפחות מטר תשעים ושמונה, אבל אשליית הגובה מוגברת בגלל ממדי החזה והבטן, שנותנים הרגשה שראשו שקוע אי-שם מאחור כמו פסגה מרוחקת. זרועות עבות כמו הירכיים של "השרירי". אגרופים תלויים לאטם. עור חיוור עם כתמים אדומים. לקרוא לאוזניים שלו "כרוביות" זו ממש מחמאה. פקעות נשמע יותר מתאים, חושב בֶּרק. פקעות בר שמסוגלות לשבור פרק באצבע. האף בצבע אפור-צהוב שמשווה לו צורת אף של מת. יש כל כך הרבה ממנו עד שבֶּרק מתקשה לראות איפה מתחילים השרירים: הוא נראה כאילו מישהו לקח פסל מוצק ועצום של גבר חזק, והמשיך והשליך עליו גושי חימר עד שלא נותר עוד חימר. בֶּרק אפילו לא יודע איפה ינחית את אגרופיו. נדמה שכללים מסוימים, למשל כללים שאוסרים על לפיתת הצוואר, חסרי חשיבות ככל הנוגע לבליינדמן, שכן בֶּרק לא בטוח איפה נגמר הצוואר ומתחיל הראש. הוא מרגיש כאילו אמרו לו להרים גוש סלע מסורבל בלי שיהיה לו היכן להניח את ידיו.

הוא יודע עכשיו שהוא התפתה בגלל הכרזות שבישרו על הקרב, שראו בהן את שני המתמודדים זה מול זה, כאילו זה קרב בין שני גברים. זה לא קרב בין שני גברים. הוא חושב על משחקי דמיון ששׂיחק כשהיה ילד: אם אריה נלחם בדוב, אם צב נלחם בברווז, אם כריש נלחם בשועל ענקי. אם עיט נלחם באיש מאֵש. מי ינצח? מי יהרוג את מי? אם בֶּרק "השרירי" נלחם במפלצת מקגרו?

ואז ג'ייקוב מבין שמכרו אותו, שסיכמו מראש שיפסיד, שאין סיכוי בעולם שקיירן והיֶנקי ציפו שיהיה לו סיכוי כלשהו נגד בליינדמן.   

פעימות לבו מאיצות, תזזיתיות כמו אגל מים במחבת רותח.

הוא מביט לאחור אל הקהל. עכשיו ההמון מתפרש עד לראש צלע הגבעה. הם שרים בקול מחריש אוזניים. אבל הוא שומע רק בליינדמן, הם שם כדי לראות את בליינדמן מנצח או את בליינדמן מפסיד. מקללים ומעודדים, אבל רק את השם של בליינדמן. נראה שהקהל אפילו לא מכיר בקיומו של בֶּרק. ג'ייקוב חושב: מי יריע לשועל, אם הוא בא לראות כלב ציד?

הקרב מתחיל.

הסדרנים דבוקים אל החבלים. יש שישה, חמישייה לונדונית של מחלקי פחם וסייס שפרש מענף האגרוף. הם הסירו את מקטורניהם, הפשילו את שרווליהם, והם נאבקים להדוף את הקהל לאחור. "השרירי" קולט שבזמן שהפליג לו במחשבות בזרועותיו שמוטות לצדי הגוף, העוזרים שלו כבר פשטו את בגדיו מעליו עד שנותר רק במכנסי אגרוף.

הוא עומד מסוחרר. הוא קולט שהוא בוהה בקהל, מחפש מישהו שהוא מכיר, עוד סבל מהרציפים או – הוא חושב בקדחתנות עכשיו – אח, או אפילו את אמא שלו, ואז קיירן לוחש לו משהו באוזן. הוא כמעט שכח את העוזר שלו, אבל עכשיו קיירן מאחוריו, ידיו על כתפיו של בֶּרק, מעסות את שרירי הדלתא האדירים שהוא כל כך גאה בהם. ג'ייקוב מנער אותו הלאה ממנו. גם הוא בעסק? הוא תוהה. כמה משלמים לו בשביל להביא אותי להיהרג? הוא מטלטל את הראש כאילו יש לו רעל באוזן.

מאחוריו הוא שומע את הקול של קיירן. תראה להם מה זה, "שרירי". הוא משדל את זרועותיו של בֶּרק להתרומם באוויר, ובֶּרק מותח שרירים. בדיוק ככה, "שרירי", אומר קיירן. תראה לזקן מה זה.

מה ההימור? מסנן ג'ייקוב מבעד לשיניים. איזה סיכוי נותנים לי? קיירן מעסה לו את הכתפיים. אל תדאג, בחור. אתה תכסח ואני אהמר וכולנו נצא מפה אנשים עשירים. הוא צוחק, אבל ג'ייקוב לא מצטרף אליו. כל כמה שהוא מנסה להשליך את הזעם שלו בחזרה אל הענק שבזירה, הוא מרגיש רק שבגדו בו, מלא חימה על המנהלים שלו בגלל מה שעומד לקרות. המחשבה שקיירן והיֶנקי רוצים שהוא יפסיד נעלמת, אבל מה שנשאר גרוע אפילו יותר, שהוא עצמו חסר ערך. עצם המחשבה שהם עשויים לדאוג לשלומו יותר מכפי שמאלף חיות דואג לשלומו של דב מרקד נראה לו עכשיו כמו פנטזיה מגוחכת. הוא עשה שטות כשהאמין. הוא צריך להתיישב, לגמור עם זה, לחזור אל "החור", אל הרציפים, הביתה. הם נקראים אל הקו. השופט מצטרף אל הסדרנים מחוץ לזירה. בֶּרק רואה את קוונדיש בשורה הראשונה, חבוש במגבעת לבנה גבוהה, נקייה לאין שיעור וללא רבב. לידו: המהמרים הנדחפים, האצבעות המרפרפות של סוכן הימורים.

שני המתאגרפים לוחצים ידיים. כפותיו של מקגרו כמו כל השאר, גיאולוגיות, וג'ייקוב, עם לפיתת יד שמנפצת בקבוק, לא מצליח למצוא אפילו נקודת אחיזה ביד של הסקוטי.

לורד מאֵסֶקְס ימדוד זמן. השופט פוצח בנאום מתחסד, מבטיח עוצמה ומהירות וכוח סבל, קרב של כוח עמידוּת, מאבק מרהיב, תחרות איתנים המיועדת לאדונים נכבדים. הקהל מתפרץ וגועש.

שהטוב משניכם ינצח, אומר השופט.

אגרופים זקורים.

בֶּרק, באגרופים זקורים ובכריעה, לא שומע את צלצול הפעמון בגלל כל הצעקות. מולו מקגרו, בעמידת מוצא, כתפיים רבועות, פנים כמו מסכה, מחכה לַבחור. בֶּרק רוצה להכות, אבל לא מצליח לזוז, הוא לא רואה שום קו מבעד לזרועות של הענק. בליינדמן מחקה בשפתיו נשיקה והקהל שואג. שריר, שריר, נשמע קול מקניט, ובזווית העין רואה בֶּרק את שני הגנדרנים צוחקים, ולידם את קוונדיש שאפילו לא מנסה למחוק חיוך מהפנים. הוא פוסע קדימה ומכה בלסת של בליינדמן. מקגרו לא מניד עפעף. בֶּרק מכה שוב, ובליינדמן בולם בשמאלו. זרועו נמתחת רק בקושי. בליינדמן מעווה את הפנים בהבעה לעגנית של הפתעה, מסלק את זרועו כמו שמסלקים זבוב. מנופף באגרופים. זאת הצגה לקהל, והם מודים על כך בנהמת צחוק. בֶּרק מסתער שוב, שמאלית אל הלסת של בליינדמן, ובו ברגע חש כאילו לבֵנה נוחתת על ראשו.

"השרירי" נופל.

קיירן מוליך אותו בחזרה לפינה, מושיב אותו, לוחש, תתיש אותו, "שרירי", תניע במהירות את הרגליים, תרקוד כמו מנדוֹסה, אבל בֶּרק הודף אותו מעליו, ניצב שוב על הקו שבמרכז הזירה לפני שהלורד סופר עד שלושים. הוא שולח מהלומה ברגע שבליינדמן מתרומם מהפינה שלו. עבירה! הוא שומע, אבל לפני שהם מצליחים למשוך אותו לאחור, הוא שוב על הרצפה, לא מבין מה קרה. הפעם הוא טועם את העפר, שומע את השופט קורא, דם ראשון, וחש שהלחי שלו רטובה. הוא שומע מִספרים ולא מצליח להבחין בין צעקות הקהל לבין השאגה באוזנו.

בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל.

בחזרה אל הקו. בליינדמן תוקף. "השרירי" פונה, תוקע אגרוף בצוואר של מקגרו והענק מועד. צלע הגבעה כולה שואגת כמו הפגזה ארטילרית. ואז מקגרו קם, בשרו רוטט ומנצנץ קלושות, ובֶּרק נע קדימה. הוא לא יכול לחשוב עכשיו; הוא יכול רק לזוז.

הקרב נמשך.

נדמה שסיבובי הקרב מתגלגלים דרכו. מכת וו באוזן של בליינדמן. בֶּרק בפה. אחת-שתיים. אחת-שתיים. דם, שן, ו"השרירי" נופל. מכה ישרה באף ובליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" הולם במנוול, באוזן, באוזן, ונראה שהאוזן נמעכת, נמחצת כמו תפוח אדמה מתחת לעקב. בליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ובליינדמן מסתער. בבטן, בבטן, "השרירי" נופל. מכה מלמעלה באוזן ו"שרירי" נופל. פּירוּאט, סיבוב, ובליינדמן מסתער. "השרירי" נסוג, מעקם את העקב ושני הגברים נופלים. בחזרה אל הקו. אחת מהירה בעין, "השרירי" נופל. שוב בעין, "השרירי" נופל. בליינדמן חוסם ו"השרירי" נופל. בליינדמן משתעל, פולט שן טוחנת. מכה ועוד מכה ו"השרירי" נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל. בליינדמן בליינדמן, ו"השרירי" נופל.

בֶּרק יושב בפינה, עפעפיו נפוחים, טעם דם בלשון, פרקי אצבעותיו רטובים מדם, הוא מניח לידיו של קיירן ללטף את חזהו, הינקי מוחה את פניו בספוג. הוא מרגיש שהאנשים שלו לא שם. מה שנוגע בו הוא כנפי ציפור. הוא רוצה להיכנס במקגרו, צריך להרביץ. כואב לו כשהוא נושם, הוא לא יודע מה נשאר מהריאות שלו, אבל משהו בתוכו אומר לו שהגרוע מכל כבר מאחוריו. שאין לבליינדמן מכות חזקות יותר מאלה שכבר הרביץ, אבל שלבֶּרק עוד יש, הוא עוד יכול להניף משא. הוא מהמהם שיר סבלים: הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית, מכל הלב! / תריסר חתולים קטנים במטבח ועוד אחד כבר מתקרב. השפתיים שלו נפוחות, מייבבות. הוא שוטף את הפה בג'ין אוֹלְד טוֹם, מתרומם לפני השלושים, והוא על הקו שבמרכז הזירה כשבליינדמן עוד לא עומד.

עכשיו הקהל כבר רועם, נדחק אל החבל, חובט בסדרנים, קללות מתעופפות. בֶּרק מסתער שוב. הפעם מקגרו תופס בפרק ידו, מסתובב בכוח ומשליך אותו על הארץ, יורד אליו וברכו על מעיו של בֶּרק. הפה של "השרירי" מתמלא מיץ מרה, המכנסיים נרטבים. הוא שומע שריקות בוז וצעקת עבירה, אבל מקגרו נוחר מבעד לאף שבור ולא אכפת לו, הוא מערסל את ראשו של בֶּרק, לוחש משהו חורק באוזנו, בועט ב"שרירי" בצלעות בזמן שהוא קם. שוב, עבירה! אבל הפעם מהקהל, קרוב יותר, ובֶּרק רואה גבר פורץ עד סמוך לחבלים, מטיח קללות מכוערות בסקוטי, ובעקבותיו עוד אחד ועוד אחד, ובֶּרק, שקם על ברכיו, חושב, הנה זה בא, והוא אפילו לא עומד כשמתחילות המהלומות להתעופף.

מהומת אלוהים בזירה: שני המתאגרפים מאחדים כוחות כדי להשיב את הסדר על כנו.

איש גז מכה סייס מכה מבשל בירה מכה אופה. שני גנדרנים חובטים זה בזה כאילו הם מתכוונים לשלוח איש את רעהו לפגוש את הבורא. סייס הולם בשוטר בשעה שחברו מפיל איזה כומר.

הסדרנים חסרי אונים, החבלים פרוצים, הקהל קורס אל הזירה. נדמה שהם לא מעוניינים במתאגרפים אלא אלה באלה, אם כי נדמה ש"השרירי" המסוחרר פשוט לא יודע מימינו ומשמאלו. המון מתקדם ומקלל את הסקוטי. מקלות מתנופפים ואבנים מושלכות ומישהו מושך חבל, והאוויר מתמלא בקללות, כל סוגי החיות ודברים שייעשו ושימוש חופשי במילה בעלת ההברה אחת.

ואז "השרירי" ובליינדמן מצטרפים אל הסדרנים, חובטים הנה והנה כדי לפנות את הזירה, כי שניהם צמאים לקרב. הפנים של בליינדמן אדומות והוא מתנשם בכבדות. "השרירי", אחרי שנח, מרגיש שהכוחות חוזרים אליו.

עד שהם שמים סוף למהומה, תריסר גברים נזקקים לטיפול. ואז נמתחים שוב החבלים מחדש, מסדרים שוב את הפינות. משתרר שקט, אם כי השופט עוד צועק, מאיים לסיים את הקרב אלא אם כן הסדר יוּשב על כנו עד תום. 

אבל מה קרה לעיניים של "השרירי"?

הזמן עשה יד אחת עם בליינדמן: בינתיים, "השרירי" כבר בקושי רואה, שתי עיניו מזילות דמעות, נפוחות להחריד, מוקרמות. הזירה פונתה, הסדרנים חזרו אל החבלים, המתאגרפים פונים אל העוזרים. בפינה, קיירן מחליק באגודליו על עפעפיו של "השרירי". אתה בחוץ, הוא אומר. אתה בחוץ, או שתיתן לי לחתוך אותן, וג'ייקוב רק מהנהן. קיירן דוחף את ראשו לאחור, תופס באזמל המנתחים, תופס בפניו, וההקלה מיידית. פניו נצבעות באדום כהה, הוא חש בלחייו כאילו הוא בוכה.

חוזרים אל הקו, ומקגרו מתאגרף מלוכלך, אבל השופט נותן לזה להימשך. הוא זועם, חושב בֶּרק, הוא יודע שזה לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. זה היה אמור להיות קל, סגוּר. מקגרו מעווה את פניו, מסתער, מניח יד על צווארו של "השרירי", דוחק אותו אל החבל. "השרירי" נופל. קיירן קורא עבירה! אבל בֶּרק כבר חוזר אל הקו.

עכשיו בֶּרק מוביל. נע קדימה עכשיו, ובליינדמן לאחור. אגרופים זקורים ומקגרו חג במעגלים, יורק, משתעל, מגרד את הקרקע. בליינדמן לאחור, בֶּרק נע קדימה, מביט, מחכה, מביט, ואז הוא רואה את זה, רואה את הערוץ שלו פנימה. לא עכשיו, אלא בעוד שני מהלכים, כמו בדמקה. הוא חש חמימות בזרועות, חש רגשות שמחה, חושב, זה נהדר. הסחה גבוהה באוויר ומקגרו מתרומם גבוה ואז ג'ייקוב בֶּרק בִּפנים. שמאלית בלסת, שמאלית, ובליינדמן מתכופף, חומק. היישר אל הימנית של בֶּרק ומתרומם.

או אז יודע ג'ייקוב בֶּרק שהקרב נגמר. הוא שומע את זה, משהו רפוי. משהו רך, משהו שבור בלסת או בַּפּנים, משהו סדוק ברקה. הוא עובד לפעמים בפירוק אוניות, ויש הרגשה כזאת, כשפטיש כבד נכנס בקורה וכלום לא נשבר, אבל אתה יודע שבפעם הבאה שתניף אותו היא תיכנע. הקרב נגמר. בליינדמן עומד, אבל בֶּרק צריך רק לחכות ובליינדמן ייפול. הבעה מתפשטת על הפנים של בליינדמן, הבעה של בלבול, כאילו הוא שומע שיר שמעולם לא שמע לפני כן.

וברגע זה עולה בדעתו של בֶּרק מחשבה מסובכת מאוד.

המחשבה של ג'ייקוב בֶּרק לובשת צורה של זיכרון.

בילדות ברציפים, כמו כל הבנים, בילו ג'ייקוב וחבריו ימים שלמים במשחקי מלחמה נטולי פשרות, מטיחים מקלות זה בזה וזורקים אבנים הרחק אל תוך החושך, רודפים ונלחמים ומחוללים מהומות. הם שיחקו על פי החוקים האוניברסליים של אכזריות ושל אבירות ושל ריגושים, הריגוש שבלהרביץ ולזרוק ושיזרקו עליך, ויום אחד, כשג'ייקוב ושלושה חברים זרקו ורדפו, הם דחקו אל הפינה אביר אויב והטיחו בו עלבונות לפני שינחיתו את מכת החסד, שבמצב כזה, מול טרף קל שכזה, היתה אמורה להיות מורכבת מנגיעה באבן או מהטלה קלה שלה, בעוד הילד לכוד בגבו אל הקיר ואין לו שום דרך לברוח. אבל ביום ההוא אחר הצהריים, הילד, שהיה קצת קטן מהאחרים, נבהל מהם והתחיל לבכות, והאחרים הקיפו אותו והתחילו לצחוק ולזרוק, ואז הילד בכה עוד יותר, מה שגרם לאחרים לצחוק עוד יותר ולזרוק חזק יותר, ואז הילד התחיל להזיל ריר ולרצות את אמא שלו, וכולם מצאו והרימו עוד אבנים וזרקו, ובֶּרק התכופף וחש איך מתהדק אגרופו סביב אבן שהוא ידע שהיא גדולה מדי למשחק הזה, אלא שהבכי הסיר מעליו את כל הסייגים, והוא צחק וכיוון היטב אל הראש של הילד וזרק.

הסוף.

בקהל הצופים, בין הקללות וקריאות העידוד, לא היתה באותו יום בדֶד רֵבּיט הִית נפש חיה שידעה מה שיודע ג'ייקוב בֶּרק – שהקרב נגמר. כי בליינדמן עומד והאגרופים של בליינדמן זקורים, ואם השפה שלו נשמטת אף אחד לא רואה, אחרי כל מה שג'ייקוב בֶּרק ה"שרירי" כבר עשה לפנים שלו. הם יֵדעו, כהרף עין הם יֵדעו ובמשך שנים ידברו על זה, אבל בחצי השנייה הזאת שבין הידיעה של "השרירי" לידיעה של הקהל, כאילו נותר "השרירי" לבדו עם ידע ויכולת אינסופית ששמורים לאלוהים בלבד.

יש רגע, כשסבל מרים משא ומניף אותו על הכתף, שבו המשקל הרב, השק או הארגז או החבית, נעשים חסרי משקל במרומי התנופה, והסוור, לא חשוב עד כמה הוא עייף, בעודו תלוי בין הפעולה שלו לתוצאותיה, חש באותו הזמן גם קלילות שלא תיאמן וגם את עוצמת המשקל. כאילו הוא אדון המשקל, ולא נאבק תחתיו, וג'ייקוב בֶּרק למד עם השנים לצפות לשמחה הזאת, לדבוק בשמחה הזאת, לדעת בסתר לבו שבתוך כל האומללות הזאת של כל דבר סביבו, יש רגע אחד שבו הוא מלך.

אולי הוא חושב את זה או שאולי הוא חש בזה בתנועת הזרועות, כי עכשיו אין הבדל בין לחשוב ולחוש ולהכות.

האגרופים של בליינדמן שמוטים ו"השרירי" תוקף את היריב שלו. הוא מגשש אחר הפִּרצה, החור, הנקודה הרכה, מחפש שוב את הקורה ההיא, מכה, מכה, מחצית השנייה כבר עברה, ועכשיו אין דרך חזרה, מכה, הוא יודע שבזמן שסיפר לעצמו שהוא מכה ככה כדי שלא יכו אותו הוא שיקר, כי מתחת לזה, הסיבה שהוא מכה היא שיש שמחה בלפגוע, שמחה אמיתית בפשטות ובחופש ובמספר המדהים של תשובות שבתנועה אחת של זרועותיו. אחר כך הוא ירחם, אבל לא עכשיו, עכשיו אין רחמים, לא כי הוא אכזר אלא כי אין יותר בן מקגרו. "השרירי" נמצא לבדו, הראש נקי מכל דבר חוץ מהשמחה הזאת והיופי, והוא תוקף, חובט ביריב שלו, מחפש, יודע שהוא רוצה שזה ייגמר רק בדרך אחת, שיש רק דרך מרטיטה אחת שזה ייגמר, רק אחת, ובעודו מכה הוא חושב, בליינדמן אני מכה את בליינדמן אני מכה את קיירן אני מכה את קוונדיש אני הורג את קיירן אני מכה את קוונדיש אני מכה את בליינדמן אני מכה את קוונדיש, ואז כשהוא מרגיש את הנקודה הרכה הוא חושב, אני בפִּרצה, חושב בגולגולת חושב בקו חושב אל תוך מקגרו חושב יש קו אל תוך מקגרו אל תוך הנקודה הרכה אל תוך מקגרו אל תוך הגולגולת של בן מקגרו אל תוך הרקה של בן מקגרו הרקה השבורה של מקגרו

הרקה השבורה של מקגרו

חושב אין דבר כזה אדם מהיר, רק עולם איטי

חושב לשבור לשבור

בליינדמן נופל.         

אני עצמי לא חוויתי כלום – מה שדרך אגב לא מפריע לי בכלל; אני לא טיפש מספיק לקנא באנשי מסעות, קראתי די והותר אצל זַיידְליץ ואצל בְּרֵם הגדול בשביל שאקנא. ומה זה כבר ניו יורק? עיר גדולה היא עיר גדולה; הייתי מספיק פעמים בהנובר; אני מכיר את זה כשאלף אנשי קופסת-אוכל נוהרים בבוקר מתוך תחנת הרכבת המרכזית עם התרמוסים שלהם ומתפרסים כמו מניפה אל העידן המוזהב. אחד הולך כאילו מזדנב אחריו כלב תחש. ערב רב של בריות בגוון לבני-בניין, חיצי-מטריות בידיהן האדומות כדם (או השחורות כמוות; עוד מעט יעלו ממכונות הכתיבה שלהן נקישות צלולות כטפיחת כנפי השְׂלָיו. כל מתעוררי-השעון-המעורר. וכבר מכחכח האוטו שלידי כחכוח של נזיפה; למרות שבאמת, אפילו מבחינת המראה החיצוני, אני כבר לא בגיל שאפשר היה לחשוד בי, שמראה של זוג בלוטות חלב יכול לבלבל עליי את דעתי!).

ובכן, את כל זה לא. אבל לעת ערב ולעת ליל אני אוהב ללכת לטייל – שימו לב ללמ״ד המכתשית החוזרת כמה פעמים במשפט הזה, גם אני שמתי לב לזה במבוכה רק עכשיו (אבל איני רוצה לדעת ״מדוע״; חדלתי להעריך ״ממצאים פסיכולוגיים״ אחרי ששאלתי פעם באופן לא רשמי על המשמעות של טיוליי הליליים הללו. חוות דעת אחת טענה בצורה ברורה וחותכת שיש לי אופי פחדני כשל צבוֹע עם נטייה לפשע; כמובן, רובנו כאלה. השנייה טענה שאני מופת של אומץ לב – אוי, אלוהים הטוב! על כל פנים, די מהר זה הספיק לי וגם נעשה לי יקר מדי. אחר כך הרהרתי בזה בעצמי זמן רב; הסיבה האמיתית היא מן הסתם שהראייה שלי גרועה כל כך, ושעות היום בהירות לי וחמות לי מדי.)

על כל פנים, תמיד אני מתהלך קודם כל במשך שעה עגולה – אני יודע, היה נכון יותר לכתוב ״מלאה״; אבל זה היה מתחרז עם ״שעה״, ואני לא אוהב שירה – אפשר לראות אז כל מיני דברים בלי להרגיש ״מציצן״, כלומר ״אשם״ או אפילו ״חוטא״: רובנו מעבירים את החיים במאמץ להתאים מחדש את אמות המידה שהטמענו בנעורינו.

העונה לא משנה בכלל – אני בהחלט יכול להתפעל מאתר בנייה חורפי, בחמש בבוקר; הפועלים מבעירים את שאריות הטפטים כדי להפשיר את משאבת המים הקפואה של הדירה השכנה הגמורה. זה יכול להיות מטאור של קיץ שמתווה את חוט הניילון שלו דרך קבוצת הכוכבים ג׳ירף ומתפוצץ מעל גרמניה המזרחית; (אני גר צמוד כל כך למעבר הגבול, ולכן, כאמצעי זהירות, אני מכיר בגרמניה המזרחית.) זה יכול להיות ערב של שלהי סתיו שבו אני נעצר ומאזין: מה היה הרעש שנשמע זה עתה? צרצר קרוב; או טרקטור מקילומטרים? (בנוגע לאביב לא עולה בדעתי כרגע שום דבר, ואני לא קפדן עד כדי כך שאכריח את עצמי לכתוב משהו; על כל פנים, הסתיו הוא העונה האהובה עליי.)

אחר כך אני עוד הולך בעיקרון לפאב של נהגי המשאיות; וזה יכול להימשך לפעמים שעות ארוכות; כי שם הרי יושבים רק אנשים ש״חוו משהו״, או שעדיין מצויים בעצם החווייה, ולא סתם, אלא עמוק בפנים.

האווירה עצמה שווה את זה: ההיתוך האולטראופטי בין תאורה מלאכותית ישירה ובדלי צללים קטנים וקצוצים. משטחי השולחנות המוכתמים (מפות יש רק לשניים מהם, משמאל לכניסה, במקום שיושבים הלקוחות הנכבדים תחת עין פקוחה, בסלסול אצבעותיהם הדק הם אוחזים גביעי קריסטל, שלולאות-עניבה של קליפות-לימונים שוחות בהם: הוא ניחן באותה תִפלוּת מכובדת המוערכת במשרדי השירות הציבורי, ובמעין רצינות ריקה (אבל טיפש כל כך, שאפילו בגיהינום הוא לא היה מצליח למכור גלידה אילו נאלץ להיות עצמאי!); היא מאלה שתכף ומיד שותלות פרחים לפני האוהל שלהן באתרי קמפינג מניחות לידם איצטרובל.)

אלה שצריך לקחת ברצינות הם כמובן האחרים, גברים ונשים כאחד. הנהגים לרוב רחבי גוף, ופניהם אנרגטיות ומחופות בשר; כולם בעלי הכישרון להשתמש במקרה הצורך בחתיכונת קטנה של פסל מופשט בתור פותחן קופסאות; (אני לא מעריץ גדול של המודרניות; אולי כבר שמתם לב לזה). הנשים נקראות ברובן ״ליזכן״, עם מגן בתולים מתוח רק קצת, אבל יציב: החזה לפנים אינו צוק נישא, ומאחור לא נמצא הפורטה ניגרה.

את בת החמישים בעלת הכתפיים הרחבות שבה מדובר כבר ראיתי כאן, דרך אגב, לעתים קרובות; תמיד מבושמת-פונץ׳, כך שקולה לובש גוון בס צרוד גבוה להקסים. הרגע הכריזה באמצעותו: ״אבא שלי היה מתופף של הצאר: אצלי הכל טבעי!״ (היקש שבעיניי נראה נועז אמנם, אבל בעיני בן-הזוג שלה היום היה כנראה לגיטימי, כי הוא הנהן בלהט. את מקצועו זיהיתי מיד כשנסע משם לבדו כעבור זמן קצר: הוא יצא לטיול סוף שבוע ברכב קבורה. במשך דקה תמימה ציירתי את זה בנפשי. עד שהתחלתי לצחקק בעל כורחי.)

שני שכניי בצד השני הזמינו קודם כל ״קופסת סיגריות״, (אחד מהם גם ״צוקריית מנטה״); ואז עשו את הדבר הבא: כל אחד שם בכוס הריקה שלו שתי כפיות גדושות של נס קפה ואז מזג על זה קוקה קולה: זה העלה קצף כהוגן; סמיך וחום-צהוב; נראה שהכול נמס; הם לגמו ברעש וחייכו חיוך טכנואידי. (זה מן הסתם מקציף את הראש כמו שצריך! צריך לנסות פעם.) עם תמיסה כזאת בדם לא הייתה להם כמובן בעיה לנאץ, לגדף ולספר:

על ההוא שנותח בגרון, והרוסים גנבו לו את הצינורית הכסופה מהצוואר; (וזה למרות שקראו לו ״וילקה״, שכולם יודעים שהוא בא מהשורש הסלאבי ״ולק״, שפירושו ״וולף״, זאב: אבל שום דבר לא עזר לו!).

״מה נראה לכם הרוויחה העוזרת שעבדה אצל אותה משפחה 60 שנה?״: ״תעודת הוקרה מהחבר מועצה,״ החליט השני בפיקחות./ נוסף על כך הם רצו – וזה דיווח על פי השמועה – לנטרל ולפרז את גרמניה; וחוץ מזה גם קונפדרציה יציבה-רופפת ״בין בון לגרמניה המזרחית״; וכמו תמיד אצל נהגי משאיות, הנימוקים שלהם לא היו מטופשים כלל. הם יצאו מנקודת הנחה של אחוז חסימה בגובה 5% ושל ממשלה עולמית: בפרלמנט של המדינה העולמית הזאת לא תהיה ״בון״ מיוצגת כלל! ״כי חמש אחוז משלוש מיליארד, אתה יכול לחשבן את זה בעצמך, זה יוצא מאה חמישים מיליון!״. (והאחר הנהן ושרבב את שפתו התחתונה כמו לומר ״כן, גם אצלנו לא הכול מתנהל כמו שצריך״.) / ״בנאדם, אתה עוד קורא קארל מאי?! אצלו אין אפילו מכונית אחת! כולם עוד רוכבים אצלו על סוסים, כמו בתקופת פרידריך– אין לזה שום עתיד!״ / (וסוף סוף הוא התחיל לספר ״חוויות״ – לזה חיכיתי; לזה אני תמיד מחכה; אני הרי בעצם לא מחכה לשום דבר אחר. ושוב הרגשתי כמו אצל הומרוס: קדימה: skin the goat!)

: האיש המדובר – (ברצוני לכנות אותו בכינוי המסתורי ״האיש המדובר״. זה מתאים להרבה אנשים: בצוֹרֶת בסקסוניה תחתית; ולעומת זאת שטפונות בזלצבורג?: ״האיש המדובר שוב לא התכונן כראוי״) – היה בביקור ״במערב״, שמחה-דיצה-רינה; ומאחר שהוא מנהל של חברת אוטובוסים במקצועו, הוא ביקר תדיר גם בתחנות דלק ואצל סוכני רכב מקומיים. בחן בקנאה את המכוניות המשומשות השמורות-לעילא – לפתע נצץ תכול עינו: זה לא אותו אוטובוס כמו ״שלו״? רק הרבה יותר מהודר, כמובן, וכמעט כמו חדש. – : ״אותו אתה חייב להשיג!״

די מהר תקעו כף על העסקה; שכן האיש המדובר היה גם מנהל במשרה חלקית בארגון המסחר של גרמניה המזרחית, ושם, כידוע, נופל לך לידיים מדי פעם משהו. רק שב״שלו״ היו גם שני חלונות עגולים מאחורה: ? … ״נחתוך כאלה גם בחדש!״

״חמש-עשרה אלף? אה?״. – ״כן. אבל תשלום רק אחרי המסירה!״ (ואיך להעביר את הדבר הזה דרך מעברי הגבול למיניהם; זה הרי לא משהו שאפשר להסתיר בשרוול!).

: ״ואז הבאתי אותו דרך הגבול!״. (עכשיו רכנה קדימה בעניין גם צאצאיתו של המתופף של הצאר וקירבה אלינו את קסמיה האדירים. לפחות חלק היה בהחלט טבעי.)

: ״אבל קודם כל הם עוד שרפו את כל הגג מבפנים״; כלומר בזמן שחתכו מקום לשני החלונות האחוריים החדשים, שהיו כל כך חיוניים להסוואה. מלינֶבּוּרְג הרחוקה היו צריכים להזמין רתך: ״ואני הייתי על קוצים! וכבר נהיה תשע״ (כלומר בערב; 30 שנה, והאדם הממוצע עדיין לא יודע להשתמש בשעון של 24 שעות); ״ואז נהיה עשר: בסוף, באחת-עשרה, יכולתי להתחיל לזוז!״

והיה לילה אפל: גשם זלעפות ירד; הרוח יללה בשבשבות שעל צריחי הכנסיות בשעה שהוא ניתז ברחובות הכפרים הישנים, והלווייתן שלו אחריו; רכיבת החצות של פול רוויר החווירה לעומתו; עד תחנת הגבול בהֶלְמְשְטֶדְט.

: ״את אחד האלה שעובדים שם במכס אני מכיר, והוא אומר: ׳סתכל את הזוג הזה; הם כבר מחכים שלוש ימים שמישהו ייקח אותם איתו. הם כבר בטח התחרפנו ורוצים לחזור לָאימא שלהם.׳ והם באמת נראו מסכנים.״ (חוכמה גדולה: המתנה של שלושה ימים; כנראה בלי להתקלח; בלי כסף; ועוד במזג האוויר הזה. בכל מקרה, הוא לקח אותם – האוטובוס הרי היה ריק לגמרי – אלוהים ישמור, עד רמת לֶהְנין. מובן שגם כיוון את המראה האחורית ככה שיוכל לראות, ליתר ביטחון, את שני המקומטים. תיאר גם את ההתפתחויות האינטימיות שלהם; והמאזינה המזדקנת שלנו הנהנה כמה פעמים למשמע הדברים, הנהוני אישור בפה מכווץ של אישה מיומנת. אם כי פעם אחת נחרה בבוז: טירונים!).

: ״אחורֵי בראונשווייג כבר רדף אחרי עכבר לבן כזה״, (ככה מכנים בסביבה כזאת מתוך זלזול שוטר תנועה יחיד על אופנוע); אבל בברלין המערבית זאת אפילו הייתה ״מכונית פֵּטֶר״ (כלומר ניידת משטרה שלמה), והיא דחקה אותו לשולי הכביש ובדקה את הניירות שלו: הם הונפקו על ידי גרמניה המזרחית והיו תקפים לכל שטחה פלוס ברלין המערבית, ולכן היו ללא עוררין; לא בזה היה טמון הקושי; אבל

: ״עכשיו אני עומד בברלין-שרלוטנבורג, והאיש המדובר ניגש: עם כזה תיק מסמכים! הכול שטרות של חמישים ומאה.״ אז הכסף מהמכירה נמסר לאדם נייטרלי שלישי – מוכר ומקובל על שני הצדדים; וההוא כתב בזיעת אפו חמש-עשרה המחאות דואר על סך אלף מארק האחת, ובתור התחלה שלח שבע מהן בדואר – בברלין כבר לא מתפלאים על שום דבר.

: ״יש לך את הלוחיות רישוי?!״ כלומר של ״העגלה הישנה מהמזרח״: קודם כל היה צריך להתאים אותן; כלומר לדאוג שחורי הברגים יהיו בדיוק אחד מעל השני ולשמן את כל האומים. ואז, הופיע הסיכון האמיתי הראשון

: ״לחצות את שער ברנדנבורג: וזה היה צר, אני אומר לך, בנאדם, כמו אצל בתולה: ׳אתה תבדוק משמאל; אני מימין.׳״; כך ניווטו דרך אותו סמל גרמני שאינו עשוי משיש, וכמעט שפשפו את הצדדים; ובצד השני כבר המתין שוטר-העם של גרמניה המזרחית.

אמנם לתנועה בתוך ברלין לא צריך ניירות מיוחדים – אבל שמישהו ייבחר לבקר באתרים של הצד המזרחי באוטובוס ריק דווקא, זה כבר נראה קצת מוזר לנוצץ-המדים, ובצדק. ואולם השמן, שכבר היה שבע מבטים נחושים, התעקש בלי הרף על תאוותו התיירותית שאין להשביעה, עד שהשוטר משך כתפיים לבסוף ואמר: ״אתם משלמים על הדלק.״ והניח לו.

: ״אבל עכשיו הגיע הקושי האמיתי״; היציאה ממזרח-ברלין אל ״אזור הכיבוש״, כלומר, disons le mot, אל גרמניה המזרחית: ״בשביל זה הפעלתי כבר ממקודם את הקשרים שלי: ׳תמצאו לי מעבר גבול בודד לגמרי׳״ – הוא הניף את האצבע המורה באופן מרשים שלושה סנטימטרים לפני השפתיים הקיסריות השמנות, ונתן בנו, המאזינים, מבט מלכותי (וגם מוחמא. מחוותיו של המספר הן רב-גוניות כאן.)

: ״וזה היה צריך להיות ביציאה לכיוון לוּדוויגְזלוּסְט. – אז אני נוסע ונוסע לאורך התעלה. מלפנינו אין אף אחד, מאחורינו אף אחד; טוב, זו הרי גם חצי דרך עפר.״ מלפנים מופיעה באופק עמדת הבידוק: צריף עץ פשוט, תמים לגמרי. הם התקדמו עד 300 מטר ממנו

: ״ואז ירדנו. אני אומר: ׳תביא את הלוחיות: אני מקדימה, אתה מאחורה!׳ ואת האומים חיזקנו רק ככה עם האצבעות. את הלוחיות הישנות זרקנו לתעלה; ועדיין לא רואים שום כלב. ואני מזדקף. ואני מסתובב אחורה. ואני אומר רק: ׳הנה לך האוטובוס שלך.׳״ (וכולנו מהנהנים בקצב הקנאה: עדיין יש גברים בעולם!).

: ״הוא לא יכל להאמין! שיש לו עכשיו אוטו חדש.״ רק בחן בפנים קורנות את המפלצת המצופה בלכה מערבית, האיש המדובר. ואז שוב את השמן האמיץ שלצדו. התיישב בזינוק מאושר לפני ההגה; ונתן לו עוד ״מאה מארק מזרחי: בשביל הארוחת צהריים!״; והסתלק בנהימת מנוע.

: ״אני עוד מסתכל איך הוא שט לו ככה לכיוון הצריף של השומר. ואז בנאדם אחד מציץ החוצה, עם הראש. ורק מסמן לו ככה עם היד״ – והוא מחקה בידו נפנוף ישנוני וחלש כל כך, כמו שלא ראיתי לפני כן אף פעם in a long and misspent life – ״והוא מנופף שוב – : וזהו, עבר. בלי בידוק. כלום. …״. ופושט את זרועותיו בניד ראש קל; ושב ומניח אותן על השולחן: העסקה הושלמה.

היינו מחויבים להנהן שוב. וגם עשינו את זה בחפץ לב. השני הציע לו סיגרילו זול כאות הוקרה.

״בחיי שעד עכשיו לא ידעתי ששער ברנדנבורג לא כזה חזק. תמיד חשבתי: לפחות גרניט או משהו כזה.״ אבל המספר רק הניד בביטול בראשו המומחה: לא; מה פתאום: ״בכל מקום הטיח מתקלף.״

״אצלי הכול טבעי״, אמרה הוולקיריה ונשענה כולה לאחור: ״אבא שלי היה מתופף של הצאר!״


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.  

*הסיפור לקוח מתוך: ders., Trommler beim Zaren. © 1966 Stahlberg Verlag GmbH, Karlsruhe. Alle Rechte vorbehalten S. Fischer Verlag GmbH, Frankfurt am Main

מישהו דפק בדלת, בעדינות רבה, אבל הרופא התעורר מייד, הדליק את האור וקם ממיטתו. אחרי מבט חטוף על אשתו, שהמשיכה לישון בשלווה, לבש חלוק ויצא לפרוזדור. הוא לא הכיר מייד את הזקנה שעמדה בפתח, מטפחת אפורה לראשה.

"האדון שלנו הרגיש פתאום רע מאוד," אמרה, "אדוני הדוקטור מתבקש בטובו לבוא אליו מייד."

עתה הכיר הרופא את הקול. היתה זו מנהלת משק הבית של ידידו הרווק. מחשבתו הראשונה של הרופא היתה: ידידי בן חמישים וחמש, לבו לא בסדר זה שנתיים, ייתכן שזה משהו רציני.

והוא אמר: "אני בא מייד. את מוכנה לחכות לי?"

"אדוני הדוקטור יסלח לי, אבל עלי לנסוע מחר לשני אדונים נוספים." והיא נקפה בשמותיהם של הסוחר והמשורר.

"מה יש לך לעשות אצלם?"

"האדון שלנו רוצה לראות אותם עוד פעם אחת."

"לראות – עוד פעם – אחת?"

"כן, אדוני הדוקטור."

הוא מבקש לקרוא לידידיו, חשב הרופא, כה קרוב למוות הוא מרגיש… והוא שאל: "ומי נשאר עם אדונך?"

הזקנה ענתה: "יוהאן, כמובן, אדוני הדוקטור, הוא לא זז ממנו." והיא עזבה.

הרופא חזר לחדר השינה ושעה שהתלבש במהירות ובשקט מירבי, עלתה בו תחושה מרה. יותר מאשר הכאב על כך שאולי יאבד לו בקרוב ידיד ותיק וטוב, היתה זו המודעות לכך שעתה מתקרבת שעתם של כל אלה שהיו צעירים רק לפני שנים מעטות.

הרופא נסע במרכבה הפתוחה בליל האביב הרך, הכבד, לפרוור הגנים הקרוב, שבו התגורר הרווק. הוא הביט מעלה אל חלון חדר השינה, שהיה פתוח לרווחה ושקרני אור חיוור הבהבו ממנו אל תוך הלילה.

הרופא עלה במדרגות, המשרת פתח, בירך אותו בקדרות והוריד בעצבות את יד שמאלו.

"האם אני בא מאוחר מדי?" שאל הרופא בנשימה עצורה.

"כן, אדוני הדוקטור," ענת המשרת, "לפני רבע שעה הוציא האדון את נשמתו."

הרופא נשם עמוקות ונכנס לחדר. ידידו המת שכב כאן, שפתותיו הצרות, המכחילות, פתוחות למחצה, זרועותיו פשוטות על השמיכה הלבנה; זקנו הדליל היה סתור, על מצחו החיוור, הלח, נפלו כמה קווצות שיער אפור. אהיל המשי של מנורת החשמל, שניצבה על שולחן הלילה, הטיל צל אדמדם על הכרים. הרופא הביט על המת. מתי ביקר בפעם האחרונה בביתנו? שאל את עצמו. זכור לי שירד שלג אותו ערב. אם כך, זה היה בחורף שעבר. בזמן האחרון התראינו רק לעתים רחוקות.

מבחוץ חדר רעש של רקיעת פרסות הסוסים. הרופא הסיר את עיניו מן המת וראה מעבר לחלון ענפים דקים נעים באוויר הלילה.

המשרת נכנס, ועתה ביקש הרופא לדעת מה ואיך קרה.

המשרת סיפר לרופא סיפור מוכר לו היטב על בחילות פתאומיות וקוצר נשימה. אחר כך זינק האדון מהמיטה, התהלך על פני החדר הלוך ושוב, ניגש בצעדים מהירים אל שולחן הכתיבה, דידה בחזרה למיטה, צמא ונאנק, הזדקף בפעם האחרונה ושקע בכרים. הרופא הנהן ויד ימינו נגעה במצח המת.

מרכבה נעצרה לפני הבית. הרופא ניגש אל החלון. הוא ראה את הסוחר יוצא ממנה ושולח מבט שואל אליו מלמעלה. הרופא הוריד שלא מדעת את ידו, כפי שעשה המשרת שעה שקיבל את פניו. הסוחר היטה את ראשו אחורה, כמו מסרב להאמין, הרופא משך בכתפיו, התרחק מהחלון והתיישב מתוך עייפות פתאומית בכיסא לרגלי המת.

הסוחר נכנס, לבוש מעיל צהוב פתוח, הניח את מגבעתו על שולחן קטן ליד הדלת ולחץ את יד הרופא. "זה נורא," אמר, "איך זה קרה?" ונעץ מבט חשדני במת.

הרופא דיווח על מה שנודע לו והוסיף: "גם אילו באתי בזמן, לא הייתי יכול לעזור לו."

"תאר לעצמך," אמר הסוחר, "בדיוק היום לפני שמונה ימים, בתיאטרון, דיברתי איתו בפעם האחרונה. רציתי שנצא לאכול יחד אחרי ההצגה, אבל היתה לו, כדרכו, אחת הפגישות המסתוריות שלו."

"האם היו לו עדיין כאלה?" שאל הרופא בחיוך עגום.

שוב נעצרה מרכבה. הסוחר ניגש לחלון. כאשר ראה את המשורר יוצא ממנה, נסוג פנימה, מפני שלא רצה להיות, אפילו בהבעת פניו, מבשר הבשורה הרעה. הרופא הוציא מנרתיקו סיגריה ומולל אותה במבוכה בין האצבעות. "זה הרגל מימי עבודתי בבית-החולים," העיר כמבקש סליחה. "כאשר הייתי יוצא בלילה מחדר חולים, הדבר הראשון שעשיתי בפרוזדור היה להדליק סיגריה, ולא משנה אם זה קרה אחרי זריקת מורפיום או קביעת מוות."

"אתה יודע," אמר הסוחר, "כמה זמן לא ראיתי מת? זה ארבע עשרה שנה – מאז שאבי שכב בארון המתים."

"ואשתך?"

"את אשתי ראיתי אמנם ברגעיה האחרונים, אבל – אחרי זה כבר לא."

המשורר נכנס, הושיט את ידו לשני הנוכחים והעיף מבט חסר ביטחון על המיטה. אחר כך התקרב בנחרצות ובחן את הגוויה, אמנם בהבעת פנים רצינית, אך שפתיו התכווצו בלעג. ובכן, זה הוא עצמו, אמר בלבו. הרי לעתים קרובות השתעשע בשאלה מי ממכריו הקרובים עתיד ללכת ראשון בדרכו האחרונה.

מנהלת משק הבית נכנסה. היא כרעה, דמעות בעיניה, ליד המיטה, התייפחה וספקה את כפות ידיה. המשורר הניח את ידו קלות על שכמה כדי לנחמה.

הרופא והסוחר עמדו ליד החלון, אוויר ליל האביב האפל ריחף סביב מצחיהם.

"בעצם, זה תמוה," פתח הסוחר, "שהוא שלח לקרוא לשלושתנו. האם רצה לראות את כולנו נאספים ליד ערש מותו? האם ביקש לאמר לנו משהו חשוב."

"במה שנוגע לי," אמר הרופא בחיוך עצוב, "זה לא היה תמוה כלל וכלל, הרי אני רופא. ואתה," פנה אל הסוחר, "היית יועצו העסקי מדי פעם. אולי היה מדובר בהוראות השעה האחרונה, שרצה למסור לך באופן אישי."

"יכול להיות," אמר הסוחר.

מנהלת משק הבית עזבה את החדר, והידידים יכלו לשמוע אותה מדברת בפרוזדור עם המשרת. המשורר עדיין ניצב ליד המיטה וניהל דו-שיח אילם עם המת.

"נדמה לי," לחש הסוחר לרופא, "שלאחרונה הוא שהה לעתים קרובות בחברתו. אולי הוא יוכל להבהיר לנו את פשר הדבר."

המשורר עמד קפוא, נועץ את מבטו בעיני המת הסגורות. ידיו, בהן אחז את מגבעתו האפורה, רחבת-השוליים, היו צלובות מאחורי גבו. שני האחרים נעשו חסרי סבלנות, הסוחר התקרב אליו וכחכח בגרונו.

"לפני שלושה ימים," פתח המשורר, "טיילתי איתו במשך שעתיים מחוץ לעיר, בין הכרמים. רוצים לדעת על מה דיבר? על נסיעה לשוודיה, אצל ווטסון בלונדון ולבסוף על סאנטוס דימון, נכנס לכל מיני פרטים מתמטיים ומדעיים בנוגע לספינת אוויר מוּנעת, שאותם, למען האמת, הבנתי רק בחלקם. הוא בהחלט לא חשב על מותו. אך ייתכן שבגיל מסוים שוב חדלים לחשוב על המוות."

הרופא נכנס לחדר השכן. כאן, ללא ספק, יוכל להעז להדליק לו סיגריה. האפר הלבן שבתוך מאפרת הפליז שעל שולחן הכתיבה נראה מוזר בעיניו, כמעט שלא מן העולם הזה. שעה שהתיישב בכיסא שליד שולחן הכתיבה שאל את עצמו: למה בעצם אני נשאר כאן עדיין? זכרתי לעזוב ראשון, מכיוון שככל הנראה נקראתי רק כרופא. הרי ידידותנו לא היתה משהו מיוחד. בגילי, המשיך להרהר, לאדם כמוני כמעט בלתי אפשרי לטפח ידידות עם מישהו חסר מקצוע, שמימיו גם לא היה לו מקצוע כלשהו. מה היה עושה בחיים אלמלא היה עשיר? כנראה שהיה פונה לספרות: הוא היה שנון מאוד. והוא נזכר בכמה וכמה הערות עוקצניות של הרווק, בייחוד בנוגע ליצירותיו של ידידם המשותף, המשורר.

המשורר והסוחר נכנסו. על פני המשורר נראתה הבעה פגועה כאשר ראה את הרופא יושב בכיסא ליד שולחן הכתיבה המיותם, סיגריה ביד, אף שעדיין לא הצית אותה, והוא סגר את הדלת מאחוריו. כאן היו, כביכול, בעולם שונה.

"האם יש לך מושג כלשהו?" שאל הסוחר.

"על מה?" שאל המשורר בפיזור נפש.

"מה יכול היה להניע אותו לשלוח לקרוא לנו, לשלושתנו דווקא!"

המשורר לא מצא טעם לחפש סיבה מיוחדת. "ידידנו הרגיש את המוות המתקרב, וגם אם חי בבדידות, לפחות בשנים האחרונות – בשעה כזאת חש מי שעל-פי טבעו היה איש חברה, צורך לראות סביבו אנשים שהיו קרובים אליו."

"בכל אופן, היתה לו אהובה," העיר הסוחר.

"אהובה," חזר אחריו המשורר וזקף את גבות עיניו בלעג.

עתה הבחין הרופא שמגירת שולחן הכתיבה האמצעית פתוחה למחצה. "אולי מונחת כאן צוואה," אמר.

"זה לא ענייננו, לפחות לא ברגע זה. דרך אגב, יש לו אחות נשואה שחיה בלונדון."

המשרת נכנס: הוא מרשה לעצמו לבקש עצה באשר להצגת הגופה, הלוויה, מודעת האבל. לפי מיטב ידיעתו, שמורה צוואתו של האדון אצל הנוטריון, אך ספק אם היא כוללת גם הנחיות בעניינים אלה. המשורר מצא את אוויר החדר דחוס ומחניק, משך את הווילונות האדומים הכבדים של אחד החלונות לצדדים ופתח את שתי כנפי החלון. פס ליל אביב, כחול-כהה ורחב, זרם לחדר. הרופא שאל את המשרת אם יש לו מושג מאיזו סיבה הורה המנוח לקרוא להם. הרי אם הוא נותן את דעתו על כך, זה שנים שלא נקרא לבית זה בתור רופא. המשרת, כאילו ציפה לשאלה הזו, משך מכיס מקטורנו ארנק כרסתני, הוציא ממנו דף נייר ודיווח שכבר לפני שבע שנים רשם האדון את שמות ידידיו שהוא מבקש לראות על ערש מותו. לכן, למרות שהאדון איבד את הכרתו, הרשה לעצמו לקרוא לאדונים מיוזמתו.

הרופא נטל את דף הנייר מידי המשרת ומצא חמישה שמות רשומים עליו: בנוסף על שלושת הנוכחים, הוא הכיל שם של ידיד שנפטר לפני שנתיים ושם לא ידוע לו. המשרת הסביר שזה האחרון היה בעל בית-חרושת, שבביתו היה הרווק מתארח לפני תשע או עשר שנים ושכתובתו אבדה או נשכחה. השלושה הביטו זה בזה במבוכה ובהתרגשות. "איך להסביר את הדבר?" שאל הסוחר, "האם היה בכוונתו לשאת נאום בשעתו האחרונה?"

"הספד לעצמו," הוסיף המשורר.

הרופא הפנה את מבטו אל מגירת שולחן הכתיבה הפתוחה ולפתע, באותיות זקופות גדולות, הביטה עליו ממעטפה המלה: "לידידי". "הנה," קרא, הוציא את המעטפה, הרים אותה והראה אותה לאחרים. "זה בשבילנו," פנה אל המשרת ורמז לו בתנועת ראש שנוכחותו אינה דרושה כעת. המשרת יצא את החדר.

"בשבילנו?" תהה המשורר בעיניים קרועות לרווחה.

"הרי אין שום ספק שיש לנו הזכות לפתוח את המעטפה."

"לא רק הזכות, אלא גם החובה," אמר הסוחר וכיפתר את מעילו.

הרופא נטל ממגש זכוכית סכין נייר, פתח את המעטפה, הניח את המכתב על השולחן והרכיב משקפי מצבט. אותו רגע ניצל המשורר את ההזדמנות, נטל את הדף ופרש אותו. "מכיוון שזה מיועד לכולנו," העיר כבדרך אגב ונשען על שולחן הכתיבה, כך שאור מנורת התקרה נפל על הנייר. הסוחר נעמד לידו. הרופא נשאר יושב.

"אולי תקרא בקול," אמר הסוחר.

המשורר פתח: "לידידי," הפסיק את הקריאה בחיוך, "כן, רבותי, כאן זה כתוב פעם נוספת," והמשיך לקרוא בשוויון-נפש מעורר הערצה. "לפני רבע שעה בערך, הוצאתי את נשמתי. אתם נאספתם ליד ערש מותי ומתכוונים לקרוא בצוותא את המכתב הזה – אם הוא עדיין קיים בשעת מותי, עליי להוסיף. הרי ייתכן שרגש נעלה יותר יאחז בי…"

"מה?" שאל הרופא.

"שרגש נעלה יותר יאחז בי," חזר ואמר המשורר והמשיך לקרוא, "ואחליט להשמיד את המכתב הזה, שלא מביא לי שמץ תועלת, שעה שלכם הוא עלול להביא כמה שעות בלתי נעימות, לכל הפחות, אם לא להרעיל ממש את החיים לאחד מכם."

"להרעיל את החיים?" חזר אחריו הרופא בשאלה וניגב את זגוגית משקפי המצבט שלו.

"מהר יותר," אמר הסוחר בקול עמום.

המשורר המשיך: "ואני שואל את עצמי, מה מצב-הרוח המוזר שדוחף אותי היום אל שולחן הכתיבה ומניע אותי לרשום את המלים, שאת השפעתן לא אוכל עוד לקרוא על פניכם? וגם אילו יכולתי, ההנאה היתה קטנה מכדי להצדיק את הנבזות האיומה שאני מעורר לכם כרגע בתחושת סיפוק עילאית."

"הו!" קרא הרופא בקול לא שקט.

המשורר העיף מבט כעוס ברופא והמשיך לקרוא, מהר יותר ובנימה חדגונית יותר. "כן, זה מצב-רוח, לא יותר, הרי ביסודו של דבר, אין לי דבר נגדכם. אני אפילו מחבב אתכם בדרך שלי, כפי שאתם מחבבים אותי בדרך שלכם. אני אף לא מפחית מערככם וגם אם צחקתי עליכם מדי פעם, הרי לא בזתי לכם מעולם. אף לא בכל אותן השעות, למעשה, פחות מכל באותן שעות, שיעלו בכם בעוד רגע תמונות כה חיות וכה מכאיבות, ובכן, מניין מצב הרוח הזה? האם, על אף הכל, לא נולד ממניע עמוק יותר וביסודו נעלה יותר, לא להסתלק מן העולם הזה עם קופת שקרים גדולה מדי? יכולתי לדמיין לי את הדבר, אילו רק ידעתי, ולו פעם אחת ויחידה, שמץ ממה שהבריות מכנים חרטה."

"קרא, סוף-סוף, את השורות האחרונות!" ציווה הרופא בנימה חדשה, חדה ונמהרת.

הסוחר נטל בנחישות את המכתב מידי המשורר, שחש מעין שיתוק מתפשט באצבעותיו, ירד בעיניו לתחתית הדף וקרא את המלים: "זה היה רצון הגורל, יקירַי, ולא יכולתי לשנותו. כל הנשים שלכם היו שלי. כל אחת מהן."

הסוחר נעצר לפתע וצלצל עד שהגיע לדף הראשון.

"מה יש לך?" שאל הרופא.

"המכתב נכתב לפני תשע שנים," אמר הסוחר.

"הלאה," ציווה המשורר.

הסוחר קרא: "כמובן, היו אלה יחסים שונים מאוד. עם האחת חייתי כמעט כמו בנישואים, במשך חודשים רבים. עם השנייה זה היה מה שמכונה בערך הרפתקה מטורפת. עם השלישית הגעתי למצב שרציתי להתאבד יחד איתה. את הרביעית זרקתי מכל המדרגות, מפני שבגדה בי עם אחר. והאחת היתה אהובתי רק פעם אחת ויחידה. האם כולכם נושמים לרווחה בעת ובעונה אחת, יקירַי? אל תעשו זאת. היתה זו אולי השעה היפה בחיי… – ובחייה. ובכן, ידידַי, אין לי יותר מה לומר לכם. עתה אקפל את הנייר הזה, אניח אותו בשולחן הכתיבה שלי וכאן הוא יחכה עד שאשמיד אותו כשאהיה במצב-רוח שונה או עד שיימסר לידיכם שעה שאשכב על ערש מותי. שלום לכם."

הרופא נטל את המכתב מידו של הסוחר ודומה שקרא אותו בתשומת-לב מתחילתו ועד סופו. אחר כך הרים את עיניו אל הסוחר, שניצב שם בזרועות שלובות והביט בו מלמעלה למטה במה שנראה כמבט לועג.

"אף שאשתך מתה בשנה שעברה," אמר הרופא בשלווה, "זה לא משנה את האמת."

המשורר התהלך על פני החדר הלוך ושוב, טלטל מדי פעם את ראשו לצדדים, כמו בעווית, לפתע סינן "נבלה" והביט אחרי המלה כמו אחרי חפץ שנמוג באוויר. הוא ניסה להעלות את דמות היצור הצעיר, אותו החזיק פעם בזרועותיו, כרעייתו. עלו דמויות נשים אחרות, כאלה שנזכר בהן לעתים קרובות ואחרות שחשב אותן לנשכחות, אך דווקא את הדמות שרצה בה לא הצליח להעלות בזיכרונו. הרי גוף רעייתו היה נבול, חסר-משיכה עבורו, כי חלף זמן רב מדי מאז שחדלה להיות לו אהובה. אך היא היתה עבורו משהו אחר, חשוב ונאצל יותר: חברה, שותפה, גאה בהצלחותיו, נושאת יחד איתו את אכזבותיו, מבינה למעמקי נפשו. ייתכן בהחלט שהרווק הזקן, ברשעותו, לא ניסה אלא לגזול ממנו, ידידו שקינא בו בסתר, את חברתו. כי כל האחרות – מה הן היו עבורו, בסופו של דבר? הוא נזכר באי-אלו הרפתקאות שאשתו עברה עליהן בחיוך או שהיתה בוכה עליהן. איפה הן כולן היום? החווירו כולן בדיוק כמו אותה שעה רחוקה, בה רעייתו השליכה את עצמה בזרועות אדם חסר ערך, אולי בלי להרהר בדבר, ללא מחשבה, כבויות כמעט כזיכרון אותה שעה בראש המת הנח בחדר השכן על הכרים הקמוטים עד חמלה. אולי כל מה שנכתב בצוואה אינו אלא שקר, נקמתו האחרונה של אדם חסר ייחוד ועלוב, שראה את עצמו נידון לשכחה נצחית, באדם נאצל, שביצירתו אין למוות ממשלה? ייתכן מאוד. אך גם אם היתה זו אמת – זוהי נקמה קטנונית שנכשלה, בכל מקרה.

הרופא בהה בדף הנייר, שהיה מונח לפניו, הוא חשב על האשה המזדקנת, העדינה, טובת-הלב, שישנה עתה במיטתה. הוא חשב על שלושת ילדיו: הבכור, ששירת כעת בצבא כמתנדב לשנה, הבת הבכורה, שהיתה מאורסת לעורך דין, והצעירה, שהיתה כה חיננית ומקסימה, שאמן נודע ביקש לא מזמן בנשף ריקודים את הרשות לצייר אותה. הוא חשב על ביתו הנוח, וכל מה שעלה אליו ממכתבו של המת היה בעיניו, בדרך מסתורים ונשגבת, לא שקרי, אלא נעדר כל חשיבות. לא היתה לו תחושה שברגע זה חווה משהו חדש. עלתה בזיכרונו תקופה מוזרה בחייו, לפני ארבע עשרה או חמש עשרה שנה, כאשר נתקל באי-אלו אי-נעימויות בדרכו הרפואית, והוא, פגוע ולבסוף נסער עד טירוף, התכוון לעזוב את העיר, את אשתו, את משפחתו. באותה עת גם החל לנהל אורח חיים פרוע, קל-דעת, לתוכו השתרבבה נקבה מוזרה והיסטרית, שאיבדה את עצמה לדעת מאוחר יותר בגלל מאהב אחר. הוא לא היה מסוגל להיזכר כלל וכלל כיצד חייו שבו בהדרגה למסלולם הקודם. אבל כנראה שהיה זה באותה תקופה רעה שחלפה כפי שבאה, כמו מחלה, שאשתו בגדה בו. כן, כך זה קרה, קרוב לוודאי, והיה לגמרי ברור לו שלמעשה, תמיד ידע את הדבר. האם לא היתה קרובה להתוודות לפניו באחד הימים? האם לא רמזה רמזים לפני שלוש עשרה, ארבע עשרה שנה?… באיזו הזדמנות זה היה?… האם לא היה זה בקיץ, בנסיעת חופשה… מאוחר בערב, על מרפסת מלון?… לשווא ניסה לדלות מהזיכרון את המלים שנמוגו.

הסוחר עמד ליד החלון והביט לתוך הלילה הרך, הלבן. הוא היה נחוש בדעתו להיזכר באשתו המתה. אך כל כמה שאימץ את חושיו הפנימיים, תחילה ראה רק את עצמו באור בוקר אפרורי, ניצב ליד פתח דלת מכוסה בווילון, לבוש חליפה שחורה, מקבל ומחזיר לחיצות ידיים של השתתפות בצער, ריח תפל של קרבול ופרחים בנחיריו. רק בהדרגה הצליח להעלות בזיכרונו את דמות רעייתו. אך תחילה לא היתה זו אלא תמונת תמונה, כי ראה רק את הדיוקן הגדול במסגרת הזהב התלוי בסלון ביתו מעל הפסנתר, דיוקנה של אשת חברה גאה בת שלושים בשמלת נשף. רק אחר כך היא הופיעה לעיניו בעצמה כנערה צעירה, חיוורת וביישנית, שקיבלה לפני כמעט עשרים וחמש שנה את הצעת הנישואים שלו. אחר כך צף זיכרונה של אשה פורחת, שישבה לידו בתא התיאטרון, מבטה מופנה אל הבמה, מרוחקת ממנו ברוחה. אחר כך נזכר באשת יצרים, שקיבלה אותו בלהט בלתי צפוי, כאשר חזר הביתה מנסיעה ארוכה. מייד אחרי זה חשב על יצור עצבני, בכייני, בעל עיניים ירקרקות כבויות, שמירר את ימיו בכל מיני מצבי-רוח רעים. לאחר מכן הופיעה אֵם חרדה, אוהבת, ששמרה ליד מיטתו של ילד חולה, שמת אף הוא. ולבסוף ראה דמות חיוורת, זוויות פיה מכווצות בכאב, אגלי זיעה קרה על מצחה, שוכבת במיטה בחדר מלא ריח אֶתֶר, שגדשה את לבו בחמלה וצער. הוא ידע, שכל התמונות הללו ועוד מאות אחרות, שחלפו בעיני רוחו במהירות בל תאמן, הראו את אותו יצור אנוש, שנטמן בקברו לפני שנתיים, שהיה מבכה אותו, אך הרגיש משוחרר אחרי מותו. הוא חש כאילו היה עליו לבחור מכל התמונות הללו תמונה אחת ויחידה, כדי שיוכל להגיע לרגש יציב, כי כעת פרפרו בו בושה וכעס בחלל ריק. הוא עמד מהסס, מתבונן בבתים ממול בתוך הגינות, שצפו, צהבהבים ואדמדמים, באור הירח, ונראו רק כקירות צבועים בצבעים חיוורים, שמאחוריהם לא היה אלא אוויר.

"לילה טוב," אמר הרופא וקם על רגליו.

הסוחר הסתובב: "גם לי אין יותר מה לעשות כאן."

המשורר נטל אליו את המכתב, דחף אותו לכיס מעילו מבלי שאיש הבחין בכך, ופתח את דלת החדר הסמוך. בצעדים איטיים ניגש למיטת המת, ושני האחרים ראו אותו מביט ללא הגה בגוויה, ידיו שלובות מאחור. אחר כך התרחק.

בפרוזדור אמר הסוחר למשרת: "במה שנוגע ללוויה, יכול להיות שבצוואה שבידי הנוטריון כלולות הנחיות מפורטות יותר."

"ואל תשכח," הוסיף הרופא, "לשלוח מברק לאחות האדון בלונדון."

"לא אשכח," אמר המשרת שעה שפתח להם את דלת הכניסה.

במדרגות השיג אותם המשורר. "אני יכול לקחת את שניכם איתי," אמר הרופא, שמרכבתו חיכתה לו.

"תודה," אמר הסוחר, "אלך ברגל." הוא לחץ את ידי השניים וצעד במורד הרחוב, העירה, מניח ללילה הרך ללטף את פניו.

המשורר נכנס עם הרופא למרכבה. בגינות החלו הציפורים לשיר. המרכבה חלפה ליד הסוחר, שלושת הגברים הרימו את מגבעתם, שלושתם בהבעה זהה, אדיבה ואירונית. "האם נראה בהקדם מחזה חדש שלך על הבמה?" שאל הרופא בקולו הרגיל.

המשורר סיפר לו על הקשיים הבלתי רגילים המעכבים את הצגת הדרמה החדשה שלו, המכילה, עליו להודות בכך, התקפות חסרות תקדים על כל מיני עניינים הנראים מקודשים בעיני הבריות. הרופא הנהן ולא האזין. גם המשורר לא האזין לעצמו, כי המשפטים, שחזר עליהם כבר פעמים רבות, זרמו מפיו כאילו שינן אותם בעל פה.

שני הגברים ירדו לפני ביתו של הרופא והמרכבה התרחקה.

הרופא צלצל בפעמון. שניהם עמדו ושתקו. כאשר נשמעו צעדי השוער, אמר המשורר: "לילה טוב, דוקטור יקר," והוסיף אט-אט, בנחיריים מתכווצות: "דרך אגב, גם אני לא אומַר לאשתי דבר." הרופא הביט מעבר לו וחייך חיוך מתקתק. השער נפתח, הם לחצו ידיים, הרופא נעלם בפרוזדור, השער נטרק, המשורר הלך לדרכו.

הוא מישש בכיס מעילו. כן, המכתב היה שם. רעייתו תמצא אותו, שמור היטב וסגור בחותמת, בין ניירותיו, אחרי מותו. ובכוח הדמיון הנדיר שבו התברך, כבר שמע אותה לוחשת מעל קברו: "כמה אצילי… כמה יפה נפש."


*מתוך הקובץ "חטאים בסיפורי העולם", בעריכת מריצה רוסמן, הוצאת גוונים, 1996

*דימוי: פול גרונוולד, וארייטה, 1925

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק1 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן2. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן3, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל4. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.5 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי6.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי7, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י8. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה9 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

רב טוראי קוֹזְ'יוֹלֶק צווח בקול שהסגיר שרק לאחרונה הוא התחלף:

"היכון – להתפזר!"

ומיד, כבר לא ברשמיות, טפח לְדרקון על השכם:

"אחי, לך תראה מה קורה עם ארוחת הערב."

דרקון מיהר בשמחה אל המבנים הסמוכים שבהם חיכתה לנו המנה היומית. עשן סמיך ועסיסי התפזר מעל לארובת הבית שבו התאכסן המפקד, ועורר ציפיות שארוחת הערב היום תהיה פיצוי ראוי לצום בן כמה הימים שקדם לה.

רב טוראי קוז'יולק התנדנד בעצלתיים מצד לצד (רגליו תמיד התעקלו בברכיים והוא הזכיר אדם רגע לפני שמושכים לו את הכיסא תחת הישבן), הוא ניגש אל ערמת הקש המעוך והתיישב עליה באנחה שקטה. אחר כך הביט בעליזות על הקבוצה שהקיפה אותו. החבר'ה העריצו אותו – כך לפחות אמרו. 

"מה אתם עומדים שם כמו בחתונה? שבו על התחת! לא כואבות לכם הרגליים? אתם רוצים אולי תרגילי סדר?"

רב טוראי קוז'יולק היה בחור לעניין. אולי רק קצת נוקשה מדי. טוב, זה בטח נבע מהמשמעת. הוא היה חובב משמעת גדול! גם אחרי הצעידה הארוכה ביותר אסור היה לבן אדם לשכב לישון לפני מסדר ותפילה. לפעמים אפילו שעה לפני יציאה למבצע הוא היה מסוגל לתרגל עם המחלקה את תרגיל הסדר האהוב עליו. ולמען האמת, התרגיל הזה הוציא אפילו לחיילים הלהוטים בינינו את החשק לצעוד אפילו צעד אחד נוסף. מה גם שאיש מאיתנו לא החשיב אותו יעיל במיוחד. מה הטעם לדעת לצעוד במבנה "נחשול" אם הריקושט הראשון יכול לגמור את הבן אדם?

לעומת זאת רב טוראי קוז'יולק הרגיש נפלא בזמן תרגילי הסדר. לשם התרגיל הוא בחר בתוואי שטח רצוף גבעות. הוא נעמד על תל, היכה בשוט הרכיבה במגפיו הרחבים, ופקד במקביל בקול דק:

"בשוּרה!"

"לעמדות!"

"לקפוץ בתורות, קדימה צְעד!"

כאן אני חייב להודות בצער, שהחולשה היחידה של רב טוראי קוז'יולק הייתה אותו קול דקיק שלרוע מזלו לחלוטין לא תאם את כובד התפקיד (ראש המחלקה הראשונה שלא אחת מילא את מקום המפקד הראשי).

חוץ מזה מה כבר יש לומר, רב טוראי קוז'יולק היה מן הטיפוסים המוכרים עד זרא של קציני משנה קפדנים. אולי היה רק קצת יוצא דופן בכך שהיה צעיר מאוד, אפילו ביחס ליחידת פרטיזנים. כעבור זמן, כשהסתכלתי על האירועים ממרחק השנים, והעזתי לנקוט עמדה ביקורתית יותר כלפי רב טוראי קוז'יולק, תהיתי לעתים קרובות האם כל הגישה שלו לא הייתה אלא עמדה שאימץ בעקבות דבר מה שקרא באקראי. אם כי ייתכן שמה שעורר את המחשבות הללו הם האירועים שיסופר עליהם בהמשך.

השמש כבר נחה על צמרות האורנים הקירחות, ומסביב נישאה צחנת הסחבות שעטפו את כפות רגלינו המיוזעות. השתרענו על הדשא ליד ערימת הקש של הרב טוראי וכלל לא התחשק לנו לשוחח, כי היה מחניק למדי ואוויר לח שכזה מפיל על אנשים עצלות נוראית. רב טוראי קוז'יולק התחיל אט אט לחלוץ את נעליו, אחר כך פרם את הסחבה מרגלו, רחרח אותה בגועל ופרש על הדשא. הסחבות העלו אדים וקוז'יולק אמר בהפתעה:

"נו בחורים, ומה יקרה אם המלחמה תסתיים ככה?"

המהמנו בעליצות בלי להתחייב. כי מה אפשר היה בעצם להגיד. דובר על זה לא מעט, אבל אילו זה היה קורה באמת – לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל הכול. "הכול" – כלומר חיי אזרחים שלווים.   

לכל הרוחות – הרי ממש גדלנו בזמן המלחמה והספקנו להתרגל אליה.

השאלה של רב טוראי קוז'יולק הייתה משונה.

אני בכל זאת העזתי להמשיך את הדיון:

"למען האמת, הרב טוראי, אני כבר הספיק לי מהמלחמה."

קוז'יולק הביט בי בלעג. במחלקה היה לי שם של חדל אישים. הו, הנה, מין אינטליגנט שלא יכול אפילו לבצע כמו שצריך פשיטה ולהביא מזון "כי כואב הלב לקחת למישהו את התרנגולת האחרונה" – כפי שאמנם הצטדקתי פעם בפני הרב טוראי.

רב טוראי קוז'יולק גירד בזלזול בסנטרו, שכמה שערות ראשונות כבר נבטו ממנו והזכירו פלומה אדמדמה. "אתה, טומטום (זה היה הכינוי שהדביקו לי על אף מחאותיי הנואשות), אתה שמוק. כי מהכול אתה פוחד. את זה אתה לא יכול לעשות כי כואב לך הלב, דברים אחרים – כי תלך בגללם לגיהנום…"

שתקתי בהכנעה, וקוז'יולק הזיז את הסחבה המצחינה לצד השני. היה שקט מסביב ורק במקום כלשהו בביצות צווח עגור.

"את המלחמה, אחי, לא תנצח בעזרת טוב הלב שלך. אם לא תקצור ראשון את הנבלה, הוא יגמור אותך קודם. ככה זה במלחמה. אצלנו לא לוקחים שבויים."

המילים האחרונות עוררו עניין בקרב החבורה. אני כבר פרשתי מהדיון, כי מה יכול לומר כאן אדם שעד לא מזמן היה נרתע למראה דם.

חילזון שאל מבויש:

"הרב טוראי ומה אם ייצא לנו לקחת שבויים, מה נהיה אמורים לעשות איתם?"

רב טוראי קוז'יולק לא התעצבן. הוא אף לא הגיב בפליאה או בלעג, אלא רק הניף את כף ידו הימנית מעלה וביצע כמה תנועות באצבע המורה, כאילו שהוא לוחץ על הדק אקדח.

"נקצור אותם."

"לירות בבני זונות," ענה מיד ויקטור, שנודע אצלנו באומץ לבו.

"אדוני הרב טוראי, השוואבּי הראשון שנתפוס, הכי טוב שזרזיר או טומטום ייפצחו לו את הראש,"  צרח שַחרוּר, והחבורה שאגה בצחוק פרוע, עד כדי כך שכמה כלבים מתוחים מהמבנים הסמוכים ענו בנביחות.

רב טוראי קוז'יולק משך אליו את רגליו והחל לבחון ביתר קפידה את ציפורניו המלוכלכות. כולנו ידענו שמיד יפתח בסיפור. זזתי לכיוונו ואולי התרווחתי על הקש שלו במעט יותר מדי ביטחון. קוז'יולק מצדו לא הבחין בכך ואחרי שהביט בשמיים הצהובים, התחיל לספר:

"בשנה שעברה – עדיין הייתי אז ביחידה של רעם – הלכנו פעם בשלישייה אל הכביש. ביחידה היו חסרים אז נשקים, וגם לא היה בכלל מה לאכול. אני כל הזמן רציתי להשיג אקדח פָּרָבֶּלוּם. בקיצור, אנחנו הולכים. אני הובלתי. היה קצת חם, אז קפצנו לכפר למצוא חלב חמוץ (רב טוראי קוז'יולק תמיד נהג לרדת לפרטי פרטים בסיפוריו). חצינו את השדות והגענו לכביש. בשדות עוד לא קצרו את החיטה, כך שיכולנו להתקרב מאוד. שכבנו בין שיחי ערער וזה דקר כמו גיהנום. בתעלה שלצד הדרך היו מים. התחשק לנו לשתות. אז איצטרובל, אמיץ היה הבחור הזה, זחל אל התעלה ושתה ממי הגשמים. ככה שכבנו אולי שעה. ואז שמענו רעש מנוע…"

הרב טוראי קטע את הסיפור והתחיל לפשפש בכיסיו. הוא שלף קופסונת של טבק למקטרת מלפני המלחמה והחל לגלגל לעצמו סיגריה. הפרות ששבו מן המרעה געו.

קוז'יולק שחרר עשן והמשיך את הסיפור:

"אחי, אז אנחנו מסתכלים ומעבר לעיקול מופיעה משאית בצבעי הסוואה. זאת אומרת משאית צבאית. העפתי רימון והחבר'ה שחררו כמה יריות מהרובים על המנוע והסתערנו על הכביש. הדלת הקטנה של המשאית נפתחת לאט, אחי, ומבצבצות ממנה שתי ידיים. אני מסתכל, ומה אני רואה – שעון יד נהדר. מיד אחר כך שלפנו משם שני שוואבים. לא היה שום דבר מיוחד באוטו. קצת בנזין. בתא הנהג היו שימורים, רובה ואקדח מאקארוב, מה שאני נושא עליי עכשיו. תיכף ומיד הפשטנו את השוואבים – הם רעדו נורא מפחד, הבני זונות. איצטרובל אמר: 'לקצור אותם, המפקד?' רק מצמצתי וכבר איצטרובל משך אחד מהם בחולצה לשיחים. הגרמני צווח, אבל הוא רק אמר לו: 'Zum Kommandant'. אני הלכתי על השני וגם לקחתי אותו לשיחים. הספיקה לי לחיצה בודדת על המאקארוב, הוא היה דרוך. את האוטו שרפנו.  בדרך חזרה איצטרובל סחב משם את השימורים. ספרנו: היו שם שבע עשרה פחיות. הצטערתי רק על האוטו. מכונה יפה, אבל מה אפשר לעשות איתה כשהצילינדרים מחוררים…"

רב טוראי קוז'יולק סיים וסקר במבטו את הבחורים. הם שתקו. כעבור רגע שאל זרזיר:

"הרב טוראי, אבל מה קרה בסוף לשעון?"

קוז'יולק הושיט את ידו הרזה ולראשונה ראיתי על פרק כף ידו שעון ניקל בהיר עם צמיד מתכת.

ואז, אינני יודע למה (תמיד איכשהו נפלטו לי דברים בזמן הכי לא מתאים), אמרתי:

"איך אפשר ככה… מה זה לרצוח שבויים…"

הבחורים הביטו זה בזה והתפקעו מצחוק. רב טוראי קוז'יולק צחק יותר מכולם. אבל אחר כך הרצין ואמר:

"כן, אחי, למלחמה לא הולכים עם ספרים."

רציתי להתערב בדיון, אבל הרב טוראי נשכב והתרווח על גבו ונאנח בפתאומיות:

"אחח, לא היה מזיק איזה תחת טוב…"

השיחה עברה לבחורות, ואילו אני, שלא הייתי בעל ניסיון בתחום הזה, הסתפקתי בהאזנה. חוץ מזה הרגשתי שנשמעתי קצת מגוחך ולא התחשק לי לקחת עוד סיכון.

ואילו רב טוראי קוז'יולק היה מרוצה מעצמו וצחוקו המעט צווחני הבריח את הסנוניות שניסו להגיע אל מתחת לסכך האסם שלמרגלותיו שכבנו.

מפקד היחידה שלנו היה קצין בדרגת סגן שלא היה מבוגר בהרבה מאיתנו. למעשה לא היה אלא נער, אם כי מראהו עורר התפעלות: הוא היה גבוה מאוד, היו לו גבות עבותות ושחורות, אף ענקי מעוקל ומעין עיני עגל. הוא הקפיד עד מאוד על רמת המוסר ביחידה (אפילו רב טוראי קוז'יולק לא העז לקלל בנוכחותו ואף לא לפצוח בשיחות לא נאותות), ובכלל ניהל את היחידה כמו על פי חוקים של הקצין הג'נטלמן מן הספרות. הוא היה מאוד מחמיר. אני לא יודע אם מותר לי לחזור על זה, אבל ויקטור – ששרת איתו לפני כן אי שם ביחידה כלשהי – סיפר שלמפקד היה סיפור טרגי למדי. אחרי שסיים קורס קצינים אירגנו בדרגים הגבוהים מבצע לקצינים הטריים, שמפקדנו נמנה עם הטובים והמבטיחים בהם. מטרת המבצע הייתה להשמיד "שְטוּץ-פּוּנְקְט" גרמני, מאחז ששמרו עליו ליטאים. ה"שטוץ-פונקט" מוקם באחד מבתי האחוזה הרבים שבסביבה. באישון ליל קרבה היחידה המצומצמת למבני החווה (זה היה המבצע הראשון שלהם). ראשונים תוכננו להיכנס לבית האחוזה המפקד שלנו וחברוֹ. הם היו אמורים להתקיף את הליטאים בהפתעה. השאר סיפקו חיפוי והקיפו את מבני החווה. בהתאם לתוכנית המוקדמת נכנסו המפקד וחברו למרפסת הקדמית של בית האחוזה ונעמדו לפני הדלת הפתוחה. אור הושלך ממנה אל המרפסת וקולות הליטאים עלו מבפנים. כולם היו מתוחים בצורה יוצאת דופן (כזכור המבצע הראשון) ורק כך ניתן להסביר את השתלשלות האירועים בהמשך. חברו של המפקד הסתער ראשון אל הדלת הפתוחה וצעק: "Hände hoch!". נורו יריות וכשנסוג לרגע חברו של המפקד חזרה אל המרפסת, בתוך כל ההמולה מסביב, חשב המפקד בטעות כי הוא ליטאי (הם חבשו קסדות גרמניות). צרור קצר נפלט מהפפ"ד הסובייטי (רובה אוטומטי יפהפה שהיה מקור גאוותו של המפקד) והחבר נאנק: "נפגעתי, קיבינימט," והתמוטט אל תוך החשכה. המבצע הצליח. רק בבית הקברות בגוֹיצֶ'נישְקי הוצב עוד צלב מעץ לִבְנֶה. זה היה ההרוג היחיד באותו מבצע. כנראה בעקבות זאת המפקד ירד מהפסים למשך כמה חודשים, אם כי בכל זאת התייצב חזרה כנראה וכעת פיקד על יחידה משלו. היה לו ביש מזל. הסיפור כלל לא נשמע מקורי ואפשר בהחלט להניח שוויקטור המציא אותו, אולם העצבות התמידית והארשת החמורה של המפקד הצעיר העניקו לו אמינות מסוימת. אותי קשרו באופן אישי למפקד קשרים שקשה להגדירם. בהתחלה שוחחנו זה עם זה לא מעט. אך עם הזמן זה פסק, כי המפקד לא הרשה לעצמו לתת לי שום יחס מיוחד. למעשה הוא אף החמיר איתי ולא אחת העניש אותי בהאשמות שונות שהגדיר אותן "השלומיאליות של טומטום". אני מצדי לא רציתי לכפות עליו את נוכחותי והתחלתי לשמור מרחק ממנו.

מה רבה הייתה על כן פליאתי כאשר למחרת בבוקר, כמעט עם שחר, בשעה שעמדתי על משמרתי בפתח שבגדר ובהיתי בשמיים הוורודים, יצא המפקד מן הבקתה, השתין לפני שיח הלילך וניגש אליי לאיטו.

"נו, אז מה קורה, טומטום, הכול שקט?" הוא שאל ורכס את מכנסיו.

"שקט, אדוני המפקד," הזדקפתי בצייתנות.

"איכשהו אין לנו לאחרונה הרבה הזדמנויות לדבר, טומטום. אני כל הזמן עייף ולא מצליח להתאפס."

בחנתי אותו ביתר תשומת לב ואכן הבחנתי בערפל של תשישות בעיניו.

"לא ממש הולך לי, אדוני המפקד, אני מתדרדר קצת לשלומיאליות," התחלתי להצטדק במבוכה באוזניי ובאוזניו. "אני לא ממש יודע איך להסתדר עם פשיטות האספקה האלה. איך לעזאזל להילחם בנשים. כי לפחות במבצעים כולם יורים, אז גם אני יורה. ונדמה לי שאני פחדן," הוספתי אחרי רגע של היסוס.

ציפיתי שהמפקד יביע מחאה, יסתור את דבריי. אולם הוא הסתכל עליי כמעט בעוינות, חמור סבר, ואמר: "תזכור שאני מצפה ממך ליותר מהאחרים. אתה חייב להתגבר על התסביך האינטלקטואלי שלך. לקחת למישהו את הנעליים זה לא עניין מוסרי שאפשר לבחון על פי כללי אתיקה. תזכור, יש מלחמה וזאת היחידה הצבאית שלך. כל רגע של חולשה יחזור אל כולנו כמו בומרנג."

השמש כבר הפציעה מרצועת היער הסגולה ונרעדה בתוך הערפל האדום. שרב עמד בפתח.

"אכן," אישרתי בצייתנות.

המפקד תלה בי את עיני העגל שלו והביט בי לרגע. אחר כך הרים את החגור שלו והחל לכרסם את ציפורניו. הוא ידע שלא יוכל לשכנע אותי. מלבד זאת, לא היה אפשר להגדיר כל כך בקלות את המחלוקת בינינו.

המפקד שאל עכשיו בטון רשמי, אפילו עוין (ואולי זה רק נדמה לי):

"מי בתורנות שמירה אחריך?"

"זרזיר, אדוני המפקד!" נקשתי בעקביי.

הרובה הכביד עליי והעברתי אותו לכתף שמאל.

המפקד שב לאיטו חזרה לבקתה ואני הרגשתי כאילו הרסתי שעון יד יקר.

אחר כך התחילו לקרקר התרנגולים, אחריהם געו הבהמות שהוצאו מהרפת ובהמשך הלכה לאורך הגדר בכיוון הבאר הקטנה נערה לבושה ברישול ובידה דלי. דרך חולצתה הפתוחה נראו שדיה המיטלטלים. היא צחקקה אליי צחוק מטופש ושטוף זימה. "כלבה," חשבתי והסתובבתי בכעס אל הבקתה, שנקישות שבבי העץ להדלקת האח נשמעו ממנה. אחר כך הגיח מתוך הבקתה זרזיר, שנראה ישנוני ועגמומי ורעד מקור. "שיזדיינו עם השמירות האלה שלהם," רטן. "רק תשגיח שיחליפו אותי בזמן," הוא דאג להזכיר כשהתארגנתי לעזוב.

נמנמתי על יד השולחן במשך כשעה, עדיין דרוך, אבל אחר כך התרסקתי על הקש ונרדמתי.

כשהתעוררתי עמדה השמש בשמיים. השרב חסר הרחמים סחט ממני אגלי זיעה גדולים. הרמתי את ראשי. מעבר לקשת של אבק ישבו החברים על יד השולחן וסעדו. באוויר ריחף סירחון מדליי העץ שהכילו מזון לחזירים. בעלת הבית המלוכלכת והמיוזעת צלצלה בסירים ליד התנור הגדול. זבובים זמזמו.

"היחידה, לקום!"  צעק בבדיחות הדעת רב טוראי קוז'יולק כשהתיישבתי תוך פיהוק על הקש.

"בוא לאכול בלינצ'ס," הזמין זרזיר.

היחידה לעסה בחריצות. קוז'יולק הושיט לי בלבביות קערה עם בלינצ'ס. הייתי רעב, והתחלתי מיד לאכול.

"תזללו כהוגן בחורים," אמר רב טוראי קוז'יולק וניגב את השמן מסנטרו. "מגיעה לנו מנוחה בריאה. נראה ששקט כאן. נשב לנו כאן בנחת. בערב, כשיתקרר, נעשה קצת תרגולים," הוא הוסיף.

"הרב טוראי, מחה ויקטור, "אולי אפשר לוותר על זה להיום. סביר להניח שיירד גשם בחום המקולל הזה."

"לא יקרה כלום אם תאווררו קצת את המכנסיים הקצרים שלכם, מה זה פה, צבא או כנופייה?" זעף הרב טוראי על עזות המצח הזו. אחר כך גלגל לעצמו סיגריה ויצא לעשן.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו אל החצר. השמש היוקדת אילצה אותנו לפשוט את חולצותינו. מיד החלו להיצלות בה גם הכינים.

"שתלך קיבינימט המלחמה הזאת," התעצבן ויקטור. "הכינים נושכות את הבן אדם יותר גרוע מהגרמנים. ובגלל מי כל זה? בגלל השוואבים החלאות האלה. צריך לירות פעם אחת ולתמיד בכל הבני זונות האלה ואז יהיה שקט," הוא זרק בזעם אבן על המלונה שבה נמנם הכלב הקירח.   

אבל הגרמנים היו רחוקים, הסביבה הייתה שלווה, וכך כעבור רגע השתרענו לנו על הדשא וחמקנו במומחיות מגללי התרנגולות שהצטברו בחצר המוריקה.

היבטתי קצת על השמיים הבוערים ואחר כך העברתי בעצלתיים את מבטי אל השדות המבשילים. ליד הגדר עמד שחרור על המשמר וניגב את הזיעה שזלגה לו בשפע מתחת לקסדה (בהוראת המפקד הוכרחנו לחבוש קסדות. רב טוראי קוז'יולק השגיח שנמלא את הפקודה). מעבר לגדר, מחוץ לבקתה השנייה שבה התגורר המפקד, עמד זקיף נוסף. מדי פעם פרץ משב רוח קצרצר שבקושי צינן את גופינו הלוהטים. על מפתן הבקתה התמזמז רב טוראי קוז'יולק עם אותה הנערה שראיתי מוקדם בבוקר.

נדמה לי שאחרי זה נמנמתי קלות.

התעוררתי מתחושת בטן יותר מאשר מרעש מסוים. הרמתי במהירות את ראשי: מכיוון הגדר רץ שחרור לעברי. הקסדה קיפצה בצורה מצחיקה על ראשו המיוזע. נמלאתי חרדה. הבחורים גם הם החלו להרים את ראשיהם בדאגה. ראיתי שקוז'יולק כבר היה לבדו על מפתן הדלת ומיהר להתרומם.

"גרמנים," הספיק רק לגנוח שחרור המתנשף.

קפאנו.

לרגע עמדה באוויר כזו דממה, שנשימותיו הכבדות של שחרור קירבו את הסכנה. זינקנו במהירות ממקומותינו. התחלתי לחוש ברע, כמעט התמוטטתי, אבל הבחורים כבר נכנסו לבית. כשהגעתי בריצה אל פתח הבקתה הופיע בדלת רב טוראי קוז'יולק וטען בחופזה את המאקארוב . בתוך החדר הפכו החבר'ה בדממה את הקש ושלפו משם את הנשקים שהושלכו תחתיו ברישול.

השתררה המולה קדחתנית. רצנו אל החצר. אני כרגיל הייתי אחרון. נדמה שאף פעם לא ידעתי להגיב מהר.

ליד הגדר כבר כרע שחרור ברך עם הרובה והצמיד את עינו לכוונת. קצת בהמשך רכן רב טוראי קוז'יולק מתחת לשיח הלילך. רצנו כפופים אל השיחים שחצצו בין החצר לדרך הכפרית. נזכרתי ברובה. הקת כבר הספיקה להירטב מזיעת כף ידי. דרכתי את הרובה מחדש. שקשוק המעצור הרעיש עד כדי כך שנדמה לי שהוא יצר הד.

"שקט, בן זונה," לחש קוז'יולק בכעס ורכן קדימה.

שמעתי קול בגרמנית.

בתוך שבריר שנייה הבחנתי מעבר לצמחייה, כעשרה מטרים לפניי, בראש עם כובע טייסים אפור. מכאן והלאה לא הצלחתי לעקוב אחרי שרשרת האירועים שקרו במהירות הבזק.

נדמה לי שקוז'יולק זינק מן השיחים וצרח:

"Hände hoch!"

על הפקודה הזו חזרו מיד כמה קולות בכל מיני טונים. לפני שהגרמנים מוכי ההלם הספיקו לעשות תנועה כלשהי, כבר חטפו להם הבחורים את הנשקים מן הידיים. כשזחלתי מחוץ לשיחים (שוב האחרון), מישש ויקטור לגרמנים את הכיס. הם עמדו בידיים מורמות כאילו רצו לבחון את כיוון הרוח. עיניהם שידרו הלם ואימה ללא גבול. רב טוראי קוז'יולק עמד באמצע הדרך בכתפיות מופשלות  ומאקארוב דרוך. שאר הבחורים, חצי תריסר מסמורטטים וערומים למחצה, כיתרו את הלכודים. הידיים רעדו לי. רציתי להתערב.

"איפה הנשקים שלהם?"  שאלתי.

איש לא השיב לי. רק נשימות כבדות ומואצות. או אז הבחנתי בשני אקדחי מאוזר בידיהם של זרזיר ושחרור. הגרמנים היו שניים.

ויקטור הוסיף ושלף מכיסי הגרמנים: קופסאות סיגריות, גפרורים, צרור מכתבים, ארנקים עם תעודות, אולרים ועוד כל מיני זוטות שלא הבחנתי בהן. אחר כך שחרר את החגורים עם המחסניות.

"לא נשאר להם כלום, הרב טוראי," הוא דיווח.

רב טוראי קוז'יולק סידר את הכתפיות שלו ועצר להרהר לרגע. בקול שכבר היה רגוע הוא אמר:

"קחו אותם לבקתה."

ויקטור הצביע בקנה המאוזר על דלת הבקתה:

"צְעד!"

 השבויים, שלא הבינו דבר, פנו במקומם והחלו לנוע בגבם לכיוון שהצביע עליו. את ידיהם המשיכו להחזיק בחוסר ביטחון מעל לראשיהם. ויקטור נעץ לשמאלי שבהם את הקנה בחזה:

"Schnell!"

בבקתה היה כמעט חשוך אחרי שנכנסנו מן החצר שטופת השמש. השבויים ישבו בפינה על הקש. אט אט הם הורידו את ידיהם והביטו בחרדה על המעגל שסבב אותם. מן החלון ראיתי את קוז'יולק רץ אל מגורי המפקד. עדיין שרר שקט בלתי נסבל.

"שחרור, למה עזבת את עמדת השמירה?" שאלתי כדי להפר את השתיקה ונבהלתי בעצמי מקולי.

השבויים הביטו בי בפחד. התחלתי לחוש צער. שחרור חזר לעמדה. בעלת הבית רעדה עם הילדים ליד התנור.

כשהגיע המפקד עם רב טוראי קוז'יולק כבר הספקנו להירגע כמעט לחלוטין. ויקטור אפילו ניסה להתלוצץ ואמר: "זרזיר, אני מרגיש שנכנסת לחרדה," ואז משך באף. אבל אף אחד לא צחק.

המפקד הביט על השבויים והורה למסור לו את מסמכיהם. התקרבתי מתוך כוונה לסייע, למרות שלא ידעתי בכלל גרמנית.

המפקד הפך בידו פנקס ירוק שנכתב עליו באותיות גותיות: "Soldbuch". אחר כך פתח אותו וקרא בקול:

"אֶריך קְנוֹטְקֶה".

הקש רשרש. אחד השבויים זע במקומו. המפקד תרגם בקושי רב את הפרטים מתוך הפנקס הצבאי. דרגה: Obergefreiter, שנת לידה: 1925, תלמיד בקונסרבטוריון. האוּנְטֶר-אוֹפיציר השני היה חייט במקצועו. הפנקסים הדיפו ריח של זיעה ובד צבאי. בשמשות החלונות זמזמו הזבובים. בפינה נאנחו השבויים.

שבנו אט אט לעיסוקינו הרגילים. ויקטור וזרזיר יצאו אל החצר בעוד סירנה נעמד ליד השבויים. הוא ישמור עליהם. רב טוראי קוז'יולק אפילו הניח את המאקארוב על הספסל.

כשהמפקד יצא הוא אמר:

"אבל לשמור עליהם טוב טוב."

ויותר כלום.

רב טוראי קוז'יולק הסתכל ארוכות על השבויים. לבסוף הוא קם וניגש לעברם. הוא סימן להם שיתפשטו. הם מצמצו בעפעפיהם כי לא הבינו. "Schnell!" דחק בהם קוז'יולק. בבת אחת פרץ הצעיר ביבבות. הם הושיטו ידיים והתחננו למשהו. הם סברו שהולכים להוציא אותם להורג. רב טוראי קוז'יולק התחיל להסביר חצי בגרמנית, חצי בפולנית, קצת בסימני ידיים, שהוא רק רוצה להחליף בגדים, כי החיילים שלו לבושים בסחבות. הם הבינו והתחילו להסיר מעליהם במהירות את המדים. תוך כדי כך ניסו בלהט להסביר דבר מה. ככל הנראה הביעו את מוכנותם לתת לנו הכול אם רק נחוס על חייהם.

כשהתאספנו אחר כך בחצר והשבויים ישבו בסחבות קרועות בחדר תחת שמירה, הופיע קוז'יולק, למרות השרב, במעיל של אונטר-אופיציר גרמני. נראה שהתגאה בכך קצת.

למעשה חשנו כולנו אושר מסוים. וגם מעט חשש. אלה היו הרי השבויים הראשונים שלנו. שמחנו. אלא שכתמיד הייתי צריך להתערב ברוב טיפשותי: "הרב טוראי, מה נעשה איתם, מן הסתם נשחרר אותם בערב, לא?"

רב טוראי קוז'יולק פרץ בצחוק רועם. כמה קולות חיקו אותו והצטרפו אליו. הוא בחן לרגע את הפסים שעל כותפת מדיו הגרמניים לשעבר ואמר פתאום, כאילו בקול משועמם:

"מה לא ברור? הולכים לקצור אותם."

הרגשתי שהיד שלי התאבנה. פניתי לצד השני. במקום כלשהו צרצרו צרצרים. ריחמתי על השבויים. תמיד הייתי רגשן.

"פוף והראש הקטן יתפצפץ," נקש ויקטור באצבעותיו ופרץ בצחוק צורם. פחדתי ממנו. תרנגול אדום רגליים חצה את החצר. קרבה שעת ארוחת הצהריים.

את הארוחה סעדנו בחצר. הייתי מרוצה מכך. לא יכולתי לסבול את מראה השבויים השפופים. למזלי לא הופקדתי לשמור עליהם. השמש הכתה בגבינו. רב טוראי קוז'יולק, עדיין במדים, מחה אגלי זיעה עבים ממצחו. הכלב שכב כמת מחוץ למלונה. "מתי יחסלו אותם?" שאלתי את עצמי כשהבטתי בפתח החלון החשוך. באופק הופיעו ראשוני העננים הקטנים. המרק היה נורא חם. השיחה התנהלה בעצלתיים. אחר כך נשכבנו על הדשא.

לאור התקריות האחרונות התרגולים שהכריז עליהם קוז'יולק ודאי לא יתקיימו. התרנגולות נדו בראשן בתנועות מגושמות ומצחיקות. חשתי חוסר מנוח לקראת הערב.

רב טוראי קוז'יולק פנה בעצלנות מצד לצד ואמר בשלווה, כאילו בלי חשק, כאילו זה עתה נזכר:

"אתה שם, טומטום, תן לשבויים משהו לאכול."

התקדמתי בכוונה באיטיות, כדי לא להפגין התלהבות יתרה, כי הרב טוראי עוד עשוי היה להתחרט. לא מיהרתי, ניגשתי לכלב ושיפשפתי את גבו הגרמי. הוא התנשם במהירות והביט בי בעין מוגלתית. כשהלכתי אל הבית חשתי את עיני הבחורים נעוצות בי. ניסיתי להאזין אם הם אומרים משהו. אבל הם שתקו.

בחדר כמעט היה קר. השבויים ישבו במקומותיהם ללא ניע. השומר שיחק במעצור הרובה האוטומטי. לא הסתכלתי לכיוונם. לקחתי מבעלת הבית צלחות מרק והנחתי אותן מול השבויים. אחר כך חזרתי לקחת לחם. השבויים ניעורו לחיים. הצעיר, זה מהקונסרבטוריון, התחיל לברבר משהו. העיניים שלו היו לחות, אבל לא הבנתי את המילים שאמר. תיארתי לעצמי שהוא פוחד. העברתי את מבטי אל החלון. הווילונות התנועעו ברוח הקלילה.         

"Nicht Tod", שיקרתי. "Essen ואחר כך nach Hause," הצבעתי על הדלת המלבנית הבהירה.

הם הביטו בחוסר אמון. חייכתי פעם נוספת. "Essen."

הם האמינו לי. הצעיר אמר עוד משהו, אבל יותר בשקט. ואחר כך מתח את ידיו הלבנות הגרמיות אל עבר הצלחת. הם אכלו בשקט. הצעיר רק משך באף ואילו האונטר-אופיציר לעס מדי פעם בקול.

בלי כל רחש, כדי לא למשוך אליי את תשומת לבם של השבויים, חמקתי החוצה אל החצר. היה שקט. צל ענן החליק לאורך הקמה והתחכך חרישית בעץ תרזה.

נשכבתי על הדשא ליד החברים, שעה ארוכה שכבנו ככה ומדדנו את הזמן החולף בצללי העננים הדקים.

היום היה שרבי באופן חריג, אבל למרבה המזל הוא הלך וקרב לקיצו. להקת עורבים התאספה מעל היער, הם קראו בקולי קולות והתפזרו בשמיים חסרי הצבע. אחר כך שוב התאספו איכשהו וצרחותיהם בלעו את נשימותינו הכבדות.

רב טוראי קוז'יולק ישב על המפתן והניח בלי שמץ של בושה את ידו הימנית על חזה של הנערה. מדי פעם הוא פרץ בצחוק ומיד הביט על היחידה השרועה על הדשא, לבדוק אם מישהו מבחין בפלירטוטיו. אך הבחורים נמנמו. אני לא הייתי שקט איכשהו. חששתי מפני הערב.

ליד הגדר עמד על המשמר ויקטור.

ברגע מסוים התחלתי לשמוע צעדים. הרמתי את ראשי. המפקד הלך לקראתנו מכיוון מגוריו. על גבו הכפוף היה זרוק מעיל.

התרוממתי במהירות מן הקרקע. הבחורים שניעורו מנמנומם הרימו את ראשיהם. הנערה על המפתן נעלמה במחשכי הבקתה. ממולנו הגיח רב טוראי קוז'יולק.

"נו, אז מה קורה עם השבויים?" שאל המפקד.

"הם יושבים בשקט, אדוני המפקד," ענה קוז'יולק. "הם קיבלו ארוחת צהריים."

המפקד נעמד והרהר. הקפנו אותם במעגל. התחילו לרעוד לי הידיים. המפקד החליק את שערו.

"קוז'יולק, היחידה שלך תירה הערב בשבויים." הוא דיבר בהדגשה, אך בשלווה. נעשה לי חם. רב טוראי קוז'יולק התנדנד מרגל לרגל ובלע בקול את הרוק.

"כן, המפקד," אמר בשקט ובטון סתום.  

המפקד זקף את ראשו וציווה בקול רם, כאילו בהתגרות:

"אתם תפילו גורל. השניים שיעלו בגורל יהיו אלו שהיום בערב בזמן הצעדה יירו בגרמנים!"

שתקנו.

העורבים קרקרו בקול מחריד בשמיים המצהיבים.

"נו, קוז'יולק, תתחילו בהגרלה!" איבד המפקד את סבלנותו.

קוז'יולק החל לזוז. כעבור רגע הזדקף והכריז: "כן, המפקד."   

הוא נע לאיטו אל הבקתה. אנחנו אחריו. המפקד עמד זקוף במרכז החצר. מכיוון האחו נשב אוויר לח. נרעדתי. נעצרנו לפני הבקתה. הרב טוראי נכנס לחדר. שמענו את צעדיו ואת רשרוש הקש. כעבור רגע הוא יצא ובידו דף ממחברת. ברקע געו הפּרות.

רב טוראי קוז'יולק שאל לעבר המפקד: "גם עבורי להכין פתק?"

"כן."

קוז'יולק קרע לאט את הנייר לשלוש־עשרה פיסות. נשענתי על המשקוף. לאחר מכן הוא הרטיב ברוק בדל של עיפרון ושרטט על שתי פתקאות שני צלבים עקומים. הייתה דממה מוחלטת.

המפקד עמד בעיניים עצומות ללא ניע.

הרב טוראי קיפל את הפתקאות ושפך אותן אל תוך כובעו השמנוני. אחר כך ערבב אותן באצבעותיו. ניגשנו כולנו אל המפקד.

ראשון בתור היה זרזיר. כשפתח את הפתק והביט עליו הקשיחו עיניו. לא שאלנו על התוצאה. אחר כך שקעו ידיים נוספות בתורן בתוך הכובע ושלפו פיסות לבנות מנייר מחברת השורות. התמקמתי מחוץ למעגל וסמכתי על כך שהגורל האיום יפול בחלקו של מישהו אחר. אבל לא יכולתי להישאר לעמוד במקומי. בבטני חשתי את תחושת הלחץ שהייתה מוכרת לי היטב מבית הספר. הבאים בתור לשלוף היו ויקטור, שחרור, להב, כפתור, חילזון, אנטק, סירנה. אחר כך ניגש אפוֹרי. כאן נעתקה נשימתי. אבל גם הוא השליך אל הקרקע פתק ריק. פניתי אל הגדר. הידיים רעדו לי. עכשיו צריך היה להיות תורו של רב טוראי קוז'יולק לשלוף את הצלב ששורטט ברישול.

אלא שבמקום זאת שמעתי את קולו העצבני של קוז'יולק: "מי לכל הרוחות עוד לא שלף פתק?"

הבנתי שאני אבוד. הוא עשה את אותו החישוב כמוני.

ניגשתי אל המעגל. החברים ליחידה פינו לי בשתיקה את הדרך. המפקד הסתכל ברוגע ובלי אהדה. שלחתי יד לתוך הכובע והבחנתי ששפתיו של רב טוראי קוז'יולק רועדות. אבל אולי רק דמיינתי זאת?

בקול רם, רם מאוד, תקתק בדממה הזו שעון היד שלו.

פתחתי את הפתק. נשטפתי גל חום. הפתק סומן בצלב קטן. ניסיתי לחייך בכוח. קוז'יולק שאל בשלווה: "טוב, אז אין יותר טעם שאשלוף?"

המפקד הניד בראשו.

"צֶה, צה, צה," קראה בעלת הבית לחזירונים. הכלב נבח ליד המלונה.

המפקד אמר בלי להביט לעברנו: "ובכן, זרזיר וטומטום יבצעו את ההוצאה להורג. זרזיר במאקארוב של הרב טוראי, וטומטום בפרבלום שלי. הרב טוראי יסביר את השאר בזמן הצעדה."

והוא פנה ושב לאיטו למגוריו. הצדענו.

אחר כך שוב נקשרה לאיטה שיחה רגילה. אולי אפילו שיחה ערה יותר מבדרך כלל. כולם פרט לי ולזרזיר היו במצב רוח עליז. הרב טוראי התיישב שוב על המפתן.

לא יכולתי לסדר את המחשבות. נשכבתי על הדשא, האזנתי לפעימות רקותיי. זה הסב לי הקלה. נמנעתי גם מלהביט בכיוון הבקתה. חשתי מחנק, אפילו שהשמש שקעה מעלינו.

שכבתי ארוכות וכל אותו הזמן התאמצתי לא לחשוב על כלום. העברתי את מבטי בכל פעם למקום אחר. רציתי לרכז את תשומת לבי בדבר מה סתמי שינתק אותי מהחלון המרובע החשוך שחיבר אותנו ואת השבויים. ועדיין זחל הזמן באיטיות רבה. השמש הצהבהבה התנפחה והאדימה והתכוננה לזינוק אל האופק המשחיר. תהיתי אילו עוד מטאפורות משקפות את שקיעת השמש. אבל מבטי הזדחל ללא הרף כמו גנב אל עבר הבקתה. הזעתי. לא ידעתי אם ריחמתי על השבויים. פחדתי רק לקטוע חיים. את החיים תמיד ידענו להעריך.

אחר כך חזרו הפרות. זה קרה מוקדם מהרגיל, כי היחידה אמורה הייתה לשתות חלב לפני העזיבה. הפרות המנוקדות עם עטיניהן המידלדלים הביטו עליי ברעד והזכירו את לי עיני המפקד. האוויר היה מהביל.

החברים האזינו בשלווה גמורה לבדיחות של ויקטור. את עניין השבויים העבירו אליי ואל זרזיר. נתקפתי צמא. הקפתי את הבית וחיפשתי דלי. אל הבקתה לא נכנסתי. שיחי הפטל רשרשו ועלו מהם צוויחות. רב טוראי קוז'יולק אנס שם את הנערה בתאוותנות. הלכתי אל הבאר. מוט השאיבה חרק בצורה איומה. רכנתי מעל פתח הבאר ולעיני נשקפו פנים כמעט ילדותיות, שקמטי המים עיקמו אותם לכדי העוויית צחוק. הסתובבתי במהירות ושבתי אל החצר בלי ששתיתי את המים. השמש נגעה בקו היער. מהביצות נישאה צווחת העגורים.

שעה לאחר שקיעת החמה הגיע הקַשָר של המפקד. בעוד חמש־עשרה דקות יוצאים לצעדה. אספנו את הציוד. תליתי על הכתף את חגורת התחמושת והעמסתי תחמושת לתת המקלע. הרובה היה כבד באופן מוזר. הובלנו החוצה את השבויים. הם הביטו סביב אל השמיים הבהירים שהחשיכה הבקיעה לתוכם, ונראו חסרי מנוח. שמרתי עליהם עם שחרור. הם שאלו בשפת סימנים אם הם כבר רשאים ללכת. הינדתי בראשי לשלילה. הם כבר התחילו לחשוד. הצעיר פרץ פתאום ביבבות מרות. האונטר-אופיציר שתק. הצעיר החל לסמן שהוא צריך להתפנות. הינדתי בראשי לשלילה. סימנתי לו שיעשה את צרכיו במקום. וכך היישר אל מול קנה המאוזר הוא הפשיל את מכנסיו והחל לעשות את צרכיו. סובבתי את ראשי מרוב סירחון. לא הייתה לו זכות אפילו לבושה.

אחר כך הלכנו אל מחוץ למגורי המפקד. שתי היחידות הנותרות כבר עמדו שם בכוננות. הם הביטו בסקרנות על שני השבויים חשופי הראש. רב טוראי קוז'יולק שמר על הסדר במדי האונטר-אופיציר שרק אותות ההצטיינות נתלשו מהם. נעשה קר.

שמרתי על מרחק מהשבויים. המפקד יצא ממגוריו ונעלם בראש הטור. יצאנו לדרך. ליוו אותנו נהמותיהם המתמשכות של הכלבים, שהשיבו לנביחות של אחרים ממרחקים. השמיים החשיכו ונצנצו בהם הכוכבים הראשונים. לאחר מכן חלפה מעלינו אוריון, שניווטה את דרכנו באותו הלילה. הדובה הגדולה, המצפן שלנו מליל אמש, נותרה מאחור. נכנסנו לשביל חולי שנעטף מיד ביער. בתרמילי שרו תרמילי התחמושת בטון אחיד.

כאשר התכנסו בשמיים נחילי כוכבים, והצביעו פחות או יותר על השעה שלפני חצות, הגיעה הפקודה לראש הטור: "כח החלוץ, עצור!" הטור נעצר. לבי התכווץ. ידעתי: הגיע הרגע. ועדיין לא זעתי ממקומי, כאילו קיוויתי שלא יבחינו בנוכחותי ויסתדרו בלעדיי. אבל מיד נשמע קולו העמום של רב טוראי קוז'יולק: "איפה טומטום? טומטום, טומטום!"

התקדמתי.

"כאן," לחשתי והשקטתי בידי את התחמושת המיטלטלת בתרמיל. יצאתי אל הרב טוראי. הוא גישש אחר כף ידי ודחף לתוכה את הפרבלום. באור הכוכבים הקלוש הבחנתי ששיערות זקן הבוסר שלו רועדות. נחרדתי מכובד הרגע.

"הנה, קח," הוא לחש בחוסר ביטחון.

הוא כבר הסתובב ללכת, אבל מיד שב. הוא לא אמר דבר ורק כשהסתובב בשנית נפנף בידו ופלט:

"כבר טעוּן."

סרתי חזרה אל הטור. מיד זיהיתי על רקע השמיים את שני ראשיהם הגלויים של השבויים. גם זרזיר כבר היה שם. אמרתי לו:

"אני אקח את המוזיקאי."

הוא לא הגיב.

לא רחוק משם תקתק בעקשנות שעון היד של רב טוראי קוז'יולק.

משכתי בשרוולו של השבוי הצעיר יותר. הוא הבין. הוא נפל על ברכיו, פרץ בבכי ואחז בידי. ניערתי אותו מעליי. "Zum Kommendant," הסברתי לו.

הוא לא האמין.

"Zum Kommendant," אמרתי פעם נוספת ומשכתי אותו. את הפרבלום החבאתי מאחורי הגב ודרכתי אותו חרישית. ציוויתי עליו ללכת לפניי, נכנסנו אל בין העצים. הוא לא חדל לייבב. פחדתי ממנו, אפילו שלא היה חמוש ובעוד רגע לא אמור היה לחיות יותר. לא יכולתי לעמוד בזה עוד. הינפתי את הפרבלום. באותו רגע ממש הסתובב השבוי והביט אל תוך קנה האקדח. הוא נסוג וזעק – אאאא… ואני, בלי לכוון, סחטתי את ההדק. שובל אש פגע במצח שלו. בשבריר השנייה האחרון ברקו שיניו הלבנות הרועדות. לאחר מכן נעלם מעטה הראש והגוף פרפר וגווע על הקרקע כמו בלון נטול אוויר. בדרכי חזרה חשתי את האזוב הגמיש תחת כפות רגליי. האוויר רעד מצרור יריות קצר  של המאקארוב. זה היה זרזיר. כשהגעתי אל הטור קרקרה בבהלה לילית מצויה. התכווצתי מאימה והצטרפתי אליו במהירות. השלכתי את הרובה על גבי. איש לא בא לקחת את הפרבלום. נתתי לחברים שיעבירו אותו קדימה.

נזרקה השאלה: "הכול בסדר?"

שתקנו.

אחר כך אמר מישהו בקול כעוס: "בסדר."

יצאנו לדרך. חשתי בתוכי ריק מוחלט, כמו הגוויות שנותרו שם בתוך האזוב. צחקקתי בעצבנות, מישהו לקח ממני את הרובה. אחד הקולות אמר "קיבינימט."

בזווית העין הבחנתי שמישהו קרע מעליו בחיפזון את המעיל. כפתורי המתכת הגרמנים הבזיקו והמדים נחתו על השביל מאחורינו. צל בחולצה לבנה הצטרף לטור. מאחורינו נותר על השביל כתם חסר צורה: מדי האונטר-אופיציר הזרוקים.

אוריון הפואטית הובילה אותנו ללא לאות קדימה בתוך המולת הצרצרים הערניים.

נובמבר 1947


*דימוי: ציור קיר בוורשה לכבוד חגיגות ההתנגדות לכיבוש הנאצי

מסעות אל עבר גלקסיות רחוקות במהירויות שמעבר למהירות האור הוכחו כבלתי אפשריים. קיומם של פלנטות אחרות או חייזרים, לפיכך, נותרו בגדר השערה בלבד מאחר שלא ניתן להגיע אליהם או ליצור איתם קשר. מכונות מופלאות המאפשרות מסע קדימה או אחורה בזמן גם הן בלתי אפשריות מאחר שהן פרדוקס בלתי פתיר. טלפורטציה, ראיית הנולד, טלקינזיס, וכל צורה של תפיסה על חושית כולן הופרכו לחלוטין על ידי המדע. התפתחויות טכנולוגיות ורפואיות מאפשרות לאנשים לחיות למשך זמן ארוך יותר אבל אין טכנולוגיה מתקדמת מספיק אשר תשחרר את האנושות מעבודה מייגעת, סבל, או מוות. רוב תושבי העולם המפותח הולכים בכל בוקר לעבודה, יושבים מול מסכים מרצדים כמה שעות, ושבים לביתם על מנת לשבת מול מסכים אחרים, גדולים יותר.

זהו העתיד כפי שהוא מצטייר ב"מחר ומחר ומחר" (1955) מאת יעקב ולנשטיין, הספר אותו הכתיר המגנום אופוס שלו – רומן עצום ומורכב שכתב בתל אביב במשך תקופה של כחמש שנים ואשר זכה להתעלמות כמעט גורפת כשיצא לאור – הספר מכיל יותר מאלף עמודים הכוללים רשימות מדוקדקות, טבלאות, גרפים, מפות ושרטוטים סבוכים של בניינים ומכונות. זהו הרומן היחיד שזכה ולנשטיין להשלים, והיצירה היחידה שלו שיצאה לאור פרט לכמה מכתבים לעורך ומאמרים קצרים אשר התפרסמו בעיתונים. למרות התוכן המאתגר ומספר חולשות טכניות, ולמרות אלמוניותו, ראוי הספר למקום של כבוד בספרות הישראלית, בתור יצירת המדע הבדיוני הראשונה והשאפתנית ביותר שאי פעם נכתבה בעברית.

יעקב ולנשטיין נולד בדיסלדורף ב-1909, בנם היחיד של זוג מחנכים יהודים. המשפחה עלתה לארץ ישראל ב-1920 ואביו של יעקב, אשר היה ציוני נלהב, עיברת את שם המשפחה ולנשטיין (הנגזר מוולדנשטיין – "יער אבן") לאבן-חורש. יעקב אבן-חורש למד בגימנסיה העברית "הרצליה" – תלמיד חסר ייחוד עם מעט חברים על פי רוב העדויות – ובילה את רוב זמנו בקריאת תרגומים לגרמנית של יצירות מדע בדיוני קלאסיות מאת ה"ג ולס וז'ול ורן. הוא ניסה לכתוב כמה חיקויים של יצירות אלו בעברית – סיפורי הרפתקאות המתרחשים בחלל או מתחת לפני כדור הארץ – אך לא היה מרוצה מהתוצאות ואף אחד מהסיפורים לא שרד.

מגיל צעיר חתם על כל יצירותיו בשם ולנשטיין, מאחר שהאמין שלשם יש צליל מכובד ובינלאומי, שכן מראשית דרכו קיווה שכתיבתו תתורגם לגרמנית שהייתה בעיניו השפה הראשונה של הספרות, למרות שאין כל רמז לכך שאי פעם קרא את גתה, תומאס מאן, או כל סופר גרמני מרכזי אחר. ולנשטיין התמיד בקריאת ספרים מתורגמים לגרמנית, אך מעולם לא ניסה לכתוב בשפה מאחר שהרגיש שאין לו שליטה מלאה בדקדוק הגרמני, במיוחד מבחינת סדר המילים במשפט.

לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה, ניסה ולנשטיין להתקבל לשורות ארגון ההגנה, אשר נזקק למספר רב של מתגייסים חדשים בעקבות מאורעות תרפ"ט, אך הוא נפלט מהארגון כעבור שבועות ספורים, לאחר מספר תקריות של אי ציות למפקדיו, או כפי שתיאר אותן לאחר מכן, "חילוקי דעות אידיאולוגיים עם הממונים עלי".

העושר של אביו אפשר לוולנשטיין להימנע מעבודה והוא בילה את מרבית זמנו בין הספרים הרבים של אביו, או בישיבה בבתי קפה וקריאת העיתונים. הוא עישן ללא הרף, בידו קנה עישון ארוך שבעבר היה שייך לאמו, שהחזיק בשלוש אצבעות כאילו היה עט. הוא לא נחשב לחבר במעגל המשוררים והכותבים הבוהמייני של תל אביב, ולמעשה היה לו רק חבר אחד שהתרועע במעגל זה – אוריאל הלפרין, משורר ומתרגם שחלק את אהבתו של ולנשטיין למדע בדיוני. על פי הלפרין, בשלב מוקדם יחסית של ההיכרות ביניהם הכריז ולנשטיין בפתאומיות שהוא הבין סופית שאין לו כל ברירה והוא לא יכול לעשות דבר מלבד להיות סופר. "הדרך בה הוא אמר זאת," נזכר הלפרין, "הייתה כאילו הוציא מפיו דבר מר ונמהר, כאילו אמר אני מתכנן להרוג את עצמי עוד הלילה." למרות שניהלו שיחות רבות הנוגעות לספרות לפני כן, שבהן הביע ולנשטיין את דעתו השלילית על הספרות הריאליסטית והאוטוביוגרפית של זמנם, מעולם לא דיבר ולנשטיין על הכתיבה שלו לפני הכרזה זו, ואף פעם לא הראה להלפרין דבר שכתב. "לפני כן כלל לא ידעתי בוודאות אם הוא עוסק בכתיבה," הודה הלפרין.

ולנשטיין כתב במהלך שנות השלושים – ככל הנראה ניסיונות נוספים המבוססים על נוסחאות מדע בדיוני שחוקות – אך לא השלים אפילו יצירה אחת קצרה שהייתה ראויה בעיניו להוצאה לאור. אביו נפטר ב-1936 מהתקף לב פתאומי ואמו מתה כעבור כמה חודשים ממחלה עלומה.

ב-1939 קיבל ולנשטיין עותק בגרמנית של "הטירה" מאת פרנץ קפקא כמתנת יום הולדת מהלפרין. כעבור שבוע נפגש עמו בבית קפה, הודה לו מקרב לב, וטען בפניו כי הספר שינה את חייו. ולנשטיין אמר לו שלאחר שקרא את הספר הוא שרף את כל מה שאי פעם כתב והחל לעבוד על משהו חדש לחלוטין ושונה. לאחר פגישה זו לא ראה הלפרין את ולנשטיין כמה חודשים; כאשר נפגשו לבסוף והלפרין העלה את נושא הספר, הביט בו ולנשטיין בחשדנות וסיפק לו תשובות מתחמקות. הפגישות שלהם נעשו נדירות יותר עד ליום אחד ב-1942, כאשר ולנשטיין הזמין את הלפרין לביתו על מנת לחגוג עמו את ההשלמה של יצירת המופת שלו. הלפרין הביא עמו מתנה – תרגום לגרמנית של הספר "מדבר הטטארים" מאת דינו בוצאטי.

"אמרתי לו שהספר הזכיר לי את 'הטירה'," נזכר הלפרין, "ושהוא עוד עלול למצוא בו השראה ליצירת המופת הבאה שלו. הוספתי כמה מילים על העלילה, קצין צעיר ששומר על מצודה עתיקה וממתין למלחמה. הוא נעץ בי מבט, חטף את הספר מידי והחל לעלעל בו. אז הוא הביט בספר מכל צדדיו, כאילו מדובר בעצם חידתי, פתח אותו בעמוד הראשון והחל לקרוא ממש כך, בעמדו במרכז החדר. אני פניתי למטבח למזוג לעצמי משקה וכששבתי הוא עדיין ניצב שם. התיישבתי והמתנתי והוא המשיך לקרוא את הספר כמעט בלי לזוז, ורק העביר עמודים. כעבור כמעט שעה של המתנה עזבתי. ביום המחרת שמעתי שביתו נשרף. הוא סיפר למשטרה שהוא שרף כמה ניירות ושהאש התפשטה. הוא נפגע משאיפת עשן ונשלח לבית החולים למספר ימים. ביקרתי אותו שם אך הוא סירב לדבר איתי. לאחר מכן לא ראיתי אותו עוד."

לאחר השריפה מכר ולנשטיין את המגרש הריק שביתו עמד בו ועבר להתגורר בחדר במלון גינוסר שבשדרות רוטשילד. הוא בילה את רוב ימיו בקפה עטרה שבקומת הכניסה, שם קרא עיתונים ועישן, וככל הנראה לא כתב דבר. במהלך תקופה זו היה לו רומן קצר עם אשתו של פקיד בנק, והוא נשלח לבית החולים פעמיים בשל תסמיני הרעלת ניקוטין. הוא נכח בפגישות של מפלגות וארגונים מכל צדי המפה הפוליטית – קומוניסטים, פרוגרסיבים, סוציאליסטים, רוויזיוניסטים, ואפילו כנענים – אך לרוב נטש אותן כעבור מספר דקות לאחר שנקלע לוויכוחים סוערים עם חבריהם.

ב-1950 קרא ולנשטיין תרגום לגרמנית של "1984" מאת ג'ורג' אורוול ושוב חש השראה. הוא החל לכתוב פתקים רבים המנתחים את העולם שהוצג בספרו של אורוול, וחלקם נשמרו. הוא העתיק פסקאות שהסכים עמן ושכתב חלקים שבהם היה נדמה לו שאורוול טעה. באחת ההערות כתב ולנשטיין: "משטרים טוטליטריים שבהם החופש נעדר באופן מוחלט ובוטה לא יכולים להתקיים, בכל אופן לא יותר ממאה שנים. מערכות השלטון היחידות ששורדת הן בירוקרטיות קפיטליסטיות פסאודו-דמוקרטיות שבהן הפרט חושב שיש לו חופש מלא, אך בפועל חופש זה מוגבל על ידי זמינותו של הכסף."

ולנשטיין רצה ליצור קשר עם ג'ורג' אורוול ולחלוק את מחשבותיו והשגותיו. הוא פנה אל מכר דובר אנגלית שיעזור לו לנסח מכתב, אך גילה ממנו שהסופר נפטר מספר חודשים לפני כן. לאחר שבועיים של התלבטות החליט ולנשטיין לכתוב רומן והסתגר בחדרו. כעבור כמה חודשים, כאשר נסגר מלון גינוסר, עבר ולנשטיין לדירת חדר מעל שוק הכרמל הרועש. השם המקורי שנתן ליצירה שלו היה "2050", ובשלב מאוחר יותר "טיוטה לעולם בשנת 2050". על פי רשימותיו, הוא ראה בפרויקט שיא של כל שנות הקריאה שלו, היצירה המקיפה ביותר של הספרות הספקולטיבית באשר היא. "לאחריו," הוא כתב ברשימותיו, "אף סופר בעל שם לא יעז להציע חזון אחר בנוגע לעתיד. אל מול הר ההוכחות שאבנה, כל ניסיון לעשות כן יתקבל בשחוק ובבוז."

הוא החל בבחינה מחודשת של כל מוסכמה מוכרת בסוגת המדע הבדיוני, הן מבחינת היתכנות והן מבחינת הסתברות, ובכך למעשה נפטר מרובן. עד השנה 2050, על פי הרומן, כבר הגיע האדם הגיע לירח, לא מצא שם דבר, ושב לכדור הארץ. אחרים נשלחו למשימה אל המאדים, לא מצאו שם דבר, ומתו בדרכם חזרה בשל חשיפה לקרינה קוסמית. ניסיונות נוספים לחקור את החלל נדחו על הסף. משלחות הגיעו לתחתית של כל אוקיינוס, חצו את יבשת אנטארקטיקה לאורכה ולרוחבה, חקרו כל מערה תת קרקעית ואת מעמקיו של אחרון הג'ונגלים, אך לא גילו אף יצור מתקדם או חיים אינטליגנטיים שאינם אנושיים. המין האנושי דיבר שפה אחת (גרמנית), חלק דת אחת (בעלת סממנים יהודו-נוצריים), וחי בשלום.

ההתפתחות הטכנולוגית העיקרית שמוצגת ברומן היא הטֶלֶ-כותב, שילוב של מכונת כתיבה, מסך טלוויזיה, וטלפון אשר אפשר לאנשים לתקשר ולשגר זה לזה מסרים כתובים. בביתם צפו אנשים בטלוויזיות צבעוניות עצומות – "המסך מילא קיר שלם בחדר המגורים, בעוד שפופרת הקרן הקתודית שמאחוריו מילאה חדר נוסף." הספר כולל איורים טכניים מפורטים של הטֶלֶ-כותב, שרטוט של בניין דירות שבו לכל דירה יש חדר פנימי אטום המכיל את רכיבי הטלוויזיה, ועוד תריסר מפות ואיורים אחרים. הספר גם מכיל סדרה ארוכה של רשימות וטבלאות אקראיות לכאורה, וביניהן פירוט האוכלוסייה בשלושים ערים גדולות משנת 2020 עד 2050, רשימה של כל 327 המחוזות שהעולם נחלק אליהם, רשימה של השמות הפרטיים הנפוצים ביותר, ותרשים מורכב להפליא של מערכת הקשרים בין 19 ענפי הממשלה המרכזיים.

לספר, אשר ב-1952 כבר זכה לשם "מחר ומחר ומחר" (שהושאל מהמחזה "מקבת" מאת שייקספיר), אין כל עלילה ממשית. התמה המרכזית, ואולי אף הדמות המרכזית, היא הבירוקרטיה אשר שולטת בכל פן בחייהם היום-יומיים של האזרחים. הביקורת העיקרית של ולנשטיין כלפי "1984" הייתה שלדעתו הציג הספר ממשלה יותר מדי מסודרת ואפקטיבית, ולפיכך בלתי מציאותית, לכן בספרו הוא יצר מערכת מורכבת ובלתי יעילה אשר פועלת לרוב ממניעים חיוביים, אלא שבשל חוקים וריטואלים נוקשים נעשים התהליכים הפשוטים ביותר מורכבים מאין כמותם.

כך למשל, ולנשטיין מציג סיפור של מזכירה המקבלת טופס מסוים שכוונתו ברורה לגמרי, אלא שלדעתה לא מולא על פי הדרישות המדויקות של המחלקה, ובמקום לאשר ולעבד את הטופס, המזכירה משיבה אותו לשולח עם פתק הדורש שיגיש את הטופס שוב באופן הראוי, אך השולח לא נענה לבקשה זו ובמקום זאת מגיש תלונה כנגד טענותיה של המזכירה, עם אסמכתאות מהפרוטוקול המחלקתי שלו, אשר מוכיחות כי הטופס אכן מולא כראוי, ובעקבות כך מפקח ממשרד התיאום הבין-מחלקתי נקרא לפתור את הבעיה, ומחליט שלמעשה הבעיה נעוצה בשיטות הקטלוג הבלתי-עקביות שמיישמות שתי המחלקות השונות, אך כאשר מובא מבקר ממחלקת התקנים לבדוק זאת הוא חולק על הערכת המפקח וטוען שלמעשה מספר המונחים אשר מופיעים בטופס אינם מוגדרים באופן ברור ומספק, ולשם כך מוזמן בוחן ממחלקת הלקסיקולוגיה… וכך הסיפור ממשיך להתגלגל, עד אינסוף, ודבר לא מתבצע.

בשלב האחרון של הסיפור, נציגים מכל תשעה עשר ענפי הממשלה מעורבים בנושא, אך לא מצליחים להגיע להסכמה כלשהי בנוגע לטופס המדובר. למעשה, נדמה כי לא ניתן למצוא אפילו שני אנשים בסיפור אשר מסכימים בנוגע לעובדה אחת בסיסית הקשורה לטופס. דוגמה זו, אשר אולי נראית הומוריסטית כאשר היא מוצגת בתמצות, ממלאת 217 עמודים מספרו של ולנשטיין. קריאת העמודים האלה היא מאבק מתיש ומתסכל אשר עלול להותיר את הקורא נטול תקווה ומשוכנע שהנושא לעולם לא יכול להיפתר, ושאולי כל שאר המאמצים האנושיים גם הם חסרי תועלת באותה מידה.

בחודשים האחרונים של 1954, כאשר חש ולנשטיין שהוא עומד לסיים את ספרו, הוא החל ליצור קשר עם הוצאות ספרים בתקווה שירצו לפרסם את הרומן. רוב ההוצאות דחו אותו מיד, בין אם בשל הרעיון הבסיסי של הספר או מפאת התהליך המורכב של הדפסה וכריכה של ספר בן אלף עמודים המכיל טבלאות ואיורים רבים, המבטיחים כמעט בוודאות שהספר לא יחזיר את ההשקעה בו, ומן הסתם גם לא יפיק כל רווח. ולנשטיין אף שלח מכתבים למספר הוצאות לאור בגרמניה, כשהוא כותב בשפה הגרמנית בפעם הראשונה מזה 35 שנה, ובהם הציע שישכרו עבורו מתרגם ויפרסמו את ספרו, אך לא קיבל מהם תשובה כלשהי.

ב-1955 רכש מאיר מזרחי, חייט נעים הליכות וחסר השכלה שהיה למוכר ספרים, שתי הוצאות לאור שפשטו את הרגל וחיפש עורכים ומתרגמים שיעזרו לו להוציא לאור תרגומים של ספרי מסתורין ורומנים רומנטיים זולים בכריכה רכה. ולנשטיין נפגש עם מזרחי וניסה לשכנע אותו להוציא לאור את הספר שלו. מזרחי לא האמין שיש בישראל שוק למדע בדיוני, אבל הסכים לפרסם את הספר מאחר שהוא לא נזקק למתרגם. כאשר הסביר לו ולנשטיין שאורכו של הספר הוא יותר מאלף עמודים חזר בו מזרחי והסביר שספרים בכריכה רכה לא יכולים להחזיק עמודים רבים כל כך בלי להתפרק. עם זאת, לבסוף הם הגיעו לפשרה שעל פיה יודפס הספר בחמישה כרכים, כדי שיהיה נוח יותר לקריאה, וגם כדי לגדיל את הרווח הפוטנציאלי ממכירתו, מאחר שניתן למכור כל כרך במחיר ספר רגיל.

חמשת הכרכים פורסמו בין אוקטובר ודצמבר 1955, בכריכות שצוירו בידי אריה מוסקוביץ', המאייר הקבוע של מזרחי. אפשר להניח שמזרחי ומוסקוביץ' שניהם לא טרחו לקרוא את הספר מאחר שלא היה כל קשר בין הציורים שעל הכריכות לתוכן הספר. עבור הכרך הראשון, למשל, אייר מוסקוביץ' אישה בלונדינית המחזיקה ברובה לייזר ולבושה בחליפת חלל שבאופן תמוה מציגה מחשוף נדיב במיוחד, על רקע של דיונות סגולות.

לאחר שהספרים הודפסו בילה ולנשטיין יומיים במחסן הספרים של מזרחי, שם הדביק את חמשת הכרכים זה לזה, חזית אל גב, כדי ליצור מהם ספר אחד עצום. הוא שב ואמר לעובדים במחסן שהוא קיבל אישור לעשות זאת, אבל כאשר הגיע מזרחי וראה מה מעשיו הוא התפרץ עליו בזעם וגירש אותו, כשהוא ממטיר עליו קללות בטורקית. לא היה אפשר להפריד את הספרים המודבקים בלי להרוס את הכריכות, אז מזרחי נאלץ למכור אותם כך, ומעט מאוד עותקים נמכרו. רק מעט יותר נמכרו מהספרים הבודדים, בעיקר קנו אותם בני נוער בשל האיורים המפתים.

ולנשטיין שלח את כל הפתקים, הרשימות, והאיורים המקוריים שלו, עם שני עותקים מספרו והעותק של "1984" שעיטר בהערותיו ותיקוניו, לספרייה הלאומית בירושלים. במכתב שצירף לחבילה דרש שאף אחד לא יעיין ברשימותיו, "עד אשר אני אהיה מת וקבור ארבעים שנה, או עד אשר החזון שלי יתגשם, המוקדם מבין שניהם." ולנשטיין שלח עותקים מספרו לכל מבקר ספרות בעל שם וסרק את הביקורות בקפדנות כדי לראות אם מישהו הזכיר את ספרו, אך לא מצא דבר. הוא החל לעשן אף יותר מבעבר, קולו נעשה צורם, עורו האפיר. ב-1968 אובחן בגופו של ולנשטיין סרטן ריאות.

במאי 1969 כתב עמוס גפן, אשר לאחר מכן תירגם מספר יצירות מדע בדיוני קלאסיות, מאמר לכתב העת הפורנוגרפי למחצה "בול". הוא קונן בו על המעמד השולי של המדע הבדיוני בישראל, וציין כבדרך אגב את ספרו של ולנשטיין כ"כישלון מהדהד". גפן מציג סיכום קצר של הספר ומסביר כי "ההצמדות העיקשת רק למה שאפשרי וסביר גורמת לסופר להזניח את הפן החשוב ביותר של המדע הבדיוני, שהוא להציג רעיון חדש אשר יכול להטיל אור על המציאות שלנו." לא ידוע אם ולנשטיין קרא אי פעם ביקורת זו.

בעשרים ביולי 1969 הוזעקו מכבי האש לכבות שריפה בחדר הצופה לשוק הכרמל. לאחר שכיבו את הלהבות גילו שרידים מפוחמים של גופת אדם. התחקיר המשטרתי קבע שיעקב ולנשטיין נרדם עם סיגריה בוערת. הוא נקבר למחרת, בשעה שעשה האדם את צעדיו הראשונים על הירח נטול החיים.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty