search

היא האישה שגרה בסביבה, פוגשים אותה בסופרמרקט, בתור בסניף הדואר. בימי שני היא מביאה את הילד, בימי שלישי היא שוחה את הסיבובים שלה בבריכה, בימי רביעי היא לוקחת את הילד, בימי חמישי היא עושה קניות, ובימי שישי היא באה מחנותו של האופה ובידה עוגה. שכנוֹת פוגשות שכנוֹת כמו חוטי שתי וערב שנפגשים, זה היה יכול להישאר כך לנצח נצחים, עד שדברים מתגלגלים אחרת, ובפתיחת התערוכה של סינדי שֶרמן בגלריית שְׁפְּרֶת מאגֶרס בברלין הציירת אוּטָה פֶּפְגֶן אומרת: את מחפשת רוחות? אז תשאלי את אנֶה, האישה הזאת יכולה להעלות רוחות באוב, יש לה שיטה מצוינת. וכך קובעים פגישה עם אישה לא מוכרת בשם אנֶה, היא פותחת את הדלת, וזאת לא אחרת מאשר השכנה ההיא. השערות האדמוניות הארוכות האלה, המבט המשועשע והבוטה, הלב הרחב בחזה הגדול, והריח שעולה משולחן הקפה מאחורי גבה. הסיפור הזה הוא מתנתה של הסופרת אנֶה האן, של מכשפת היין האדום מברלין-מיטֶה, של אשת הארמון מְגוֹזֶק, של המדיום ממגדֶבּוּרג. תודה.

אישה בעלת חושים מחודדים מדי שמה לב ליכולות שלה כבר בנערותה המוקדמת ועושה כל מיני ניסיונות. יום אחד קורה מה שהיה צפוי שיקרה, אוחז אותה פחד איום, והיא מחליטה להניח לשטויות האלה אחת ולתמיד. ובכל זאת היא מעלה רוחות באוב שוב ושוב, מפני שהיא לא יכולה בלי זה. אנֶה נולדה במגדֶבּוֹרג בשנת 1966. כשמלאו לה עשרים ושתיים, והיא הייתה בעיקר משועממת עד מוות, החליטה לברוח ממזרח גרמניה. היא הרי לא ידעה שימיה של מזרח גרמניה ספורים, שכן לעתים נדירות שאלה את הרוחות שהעלתה באוב על עתידה שלה עצמה. זה היה עניין סבוך ורגיש מדי. במעגל החברים שלה היא גם לא הייתה האדם היחיד שהיה עסוק במחשבות בריחה. אחרים הגישו בקשות יציאה ממזרח גרמניה, והם פחדו מחדשות רעות. חוץ מזה, תמיד היה צורך לקחת בחשבון שיש מרגלים. מה יקרה אם הרוח אומרת בסיאנס, באוזני כל הנוכחים, שאנה ה. עתידה לצאת בשבוע הבא לניסיון בריחה מוצלח. לכן לא הייתה אפשרות לשאול את הרוחות על העתיד שלך. אבל אנה והחברים שלה היו מוקסמים מן הסיפורים המלוטשים והמסתוריים של הרוחות. פעם אחת ביקרה אותם רוח שהכירה את ברטולד ברכט, ופעם אחרת רוח של ילד, שישבה תמיד על בירכו הימנית של אלוהים. זה היה מבדר ומשעשע. ואילו המציאות והעתיד הקרוב מעולם לא מבדרים, וגם לא משעשעים, עבור התושבים הצעירים של מזרח גרמניה. על כן אפוא לא שאלה אנֶה את הרוחות מה צופן לה העתיד, לו עשתה כן, אולי הייתה חוסכת מעצמה את הבריחה, את המעצר, ואת הכלא במזרח גרמניה.

לאנֶה לא הייתה עבודה במגדֶבּוּרג באותם ימים, אבל היו לה חברים. לחברים היה יין אדום, ליין האדום היה נר ולנר הייתה כוס. הם התיישבו במעגל, הפכו את הכוס והעמידו אותה במרכז המעגל על שולחן. ואז הניחו סביב הכוס הרבה מאוד פתקאות: את המילים "כן" ו"לא", ואת כל אותיות האל"ף-בי"ת, ואת המספרים אחד עד מאה, בסדרות של עשרה מספרים על כל פתק. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס, ואז הם התחילו. ואיזו התרגשות נפלאה, סערה ומתח אחזו את כולם ברגע שאנֶה העלתה באוב את הרוחות. ואז ריקדה הכוס.

פעם אחת תכף ומיד הופיעה בתוך הכוס רוח ואמרה: קריאה לעזרה, קריאה לעזרה, קריאה לעזרה.

"מי זקוק לעזרה?"

הרוח אמרה להם מספר, ועוד מספר, היא חזרה שוב ושוב על אותם מספרים. מישהו מביא אטלס, ובודק מה הם קווי האורך והרוחב לפי המספרים שנתנה להם הרוח. המיקום הוא בדרום האוקיינוס האטלנטי. קבוצת הסיאנס חובבת היין האדום במגדֶבּוּרג, מימיה האחרונים של מזרח גרמניה, שמעה למחרת היום בחדשות שמול החופים של איי פוקלנד טבעה אונייה, וכל אנשי הצוות נספו.

פעם אחת עשו סיאנס, ודבר לא אירע. ואז נשמעה דפיקה בדלת. אחד המשתתפים קם לפתוח, איש לא נראָה, ובכל זאת – מישהו נכנס לחדר. כולם ישבו במעגל, בישיבה מזרחית, על רצפה מקורות עץ דקות מאוד, ישנות ועקומות, והם הרגישו כיצד קורות העץ שוקעות ומתרוממות תחת צעדיו של האורח, שהיה אמנם בלתי נראה, אבל בעל גוף, הם שמעו את החריקות של העץ. האורח הקיף את מעגל האורחים כמה וכמה פעמים, הבהיל אותם עד אימה, ואז הלך. כולם ידעו שאנה היא זאת שהיה לה הכוח להעלות באוב אורח כה פרובוקטיבי. בלי אנה זה אף פעם לא הצליח, ועם אנה זה היה תמיד נפלא ומבהיל כאחד. אבל אחרי החוויה הזאת נשבעה אנה שתחדל מזה. ביקור של רוחות בדירה שלך זה דבר הרבה יותר מדי מטלטל, ובכלל, לא כדאי יותר להעלות רוחות באוב, כי הרי אף פעם אין לדעת מי יגיע ומה הוא יביא עמו. היא הבינה סופית שהיא אמנם יכולה לפתות את הרוחות, אבל לא לשלוט בהן. אם כך, העניין סגור, היא לעולם לא תעלה שוב רוחות באוב. אבל אז קרה הסיפור עם האישה המוזרה, שמכרה בגדים משומשים בשוק הפשפשים, כמו אנה, ונצמדה אליה. בנחמדות כה מוגזמת, במלאכותיות כזאת, בצורה כה חשודה הזמינה האישה את אנה ואת החבורה שלה אליה הביתה. ואז לא יכלה אנה להתאפק, היא רצתה להפגין את כישוריה, לקחה את החברים שלה ובקבוק של יין ודפקה על דלתה של האישה המוזרה. האישה המוזרה רצתה לשמוח על הביקור המפתיע, אבל אז קטעו את זרם המילים שלה ואמרו לה: תפני את השולחן שלך, אנחנו צריכים אותו עכשיו. הכוס הונחה הפוכה במרכז השולחן, ואותיות האל"ף-בי"ת והמספרים הונחו סביבה בתפזורת, הם הביאו אתם הכל. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס. האישה המשונה לא רצתה להשתתף, היא נתקפה חרדה איומה, אבל אמרו לה שלא תהיה כל כך משעממת. אנה העלתה את הרוחות באוב. והנה כבר הייתה רוח בתוך הכוס. תחילה שאלו אותה לפי הסדר שאלות חסרות חשיבות.

"רוח נכבדה, התרצי לדבר עמנו?"

"כן."

"את רוח טובה?"

"כן."

"יפה שם, איפה שאת נמצאת?"

"קר."

"מה שמך?"

"לוּדוִיג בְּרֶנדֶקֶר

"ממתי אתה מת?"

"1952."

"בן כמה היית, כשמתת?"

"בן 57."

"מה היה המקצוע שלך?"

"נכה."

כשהאישה המשונה מתחילה לצחקק מעט, מגיעה אנה לנושא שבאמת מעניין אותה.

"יש פה מישהו בחדר שעובד בשביל השטאזי?"

"כן."

"יש בחדר מכשירי האזנה?"

"כן."

"תוכל להראות לי איפה הם?"

"כן."

"כשאלך לפינה שבה נמצאים מכשירי ההאזנה, תגיד 'כן'".

אנה קמה ממקומה והולכת ברחבי החדר. כשהיא עומדת בפינה שבה ניצבת השידה, שומעים כולם את הרוח:

"כן!"

על השידה יש מכשיר רדיו. אנה אוחזת ברדיו ומטלטלת אותו.

"פה בפנים?"

"כן."

אנה מתיישבת בחזרה אל השולחן. האישה המוזרה חיוורת כסיד. "תצאו מהדירה שלי. החוצה!" היא צועקת. "אבל מיד!"

אבל הם לא הולכים, הם ממשיכים.

"אתה יודע את מספר הטלפון של האנשים שמצותתים לנו עכשיו?"

"כן."

"אתה יכול לתת לי את המספר?"

המספר שהרוח נותנת להם הוא בן חמש ספרות, והספרה הראשונה היא שלוש. מספרי הטלפון שהספרה הראשונה בהם היא שלוש היו מספרי הטלפון של השטאזי במגדֶבּוּרג. איזה ניצחון לאנה. היו לה יכולות שהרפובליקה המזרח גרמנית לא הייתה ערוכה לקראתן. אלו מחיאות כפיים. על כן היא חשבה שהבריחה תצליח לה, אף על פי שעדיין חשבה גם על המוות. חיכו לה חיים אחרים, חיים ללא סורגים. לא נותר לה אלא לפרוץ החוצה.

לפני הבריחה יצאה אנה לשני מסעות. המסע הראשון הוליך אותה לפראג, לקברו של פרנץ קפקא, המסע השני הוליך אותה לארמון גוֹזֶק בטוֹבִּינגֶן. שם רצתה לבלות בפעם האחרונה עם חברים. הם רצו לטייל, לשתות, לצחוק. כבר שנים היתה בתהליך פרידה איטי ומייסר, ולא חלקה את רגשותיה עם איש. הפרידה בגוֹזֶק הייתה אמורה להיות אחרת, לתת כוח. עכשיו ארמון גוזק משופץ, התקינו בו שירותים, כיאה לבניין שנועד לשימור היסטורי, נערכים בו ערבי טנגו באביב, מתבצעות בו חפירות ארכיאולוגיות ונערכים בו קונצרטים. אבל בימים ההם, בשנות השמונים של הרפובליקה המזרח גרמנית, היה הארמון הרוס למחצה, ועקבות הזמן נתנו בו את אותותיהם. רוב חלקי הארמון היו נעולים ומאובקים. באחד מאגפיו הצדדיים של הארמון הייתה אכסניית נוער קטנה, שם גרה אנה עם החברים שלה. לפי זיכרונותיה של אנה, הריהוט והציוד באכסניה הזאת היה עלוב. שטיחים זולים מקיר לקיר, רהיטים קלים, ושולחנות עם ציפוי פלסטיק, שום תחושה של ארמון. פעם אחת יצאה הקבוצה בסתר לסיבוב בחלק הסגור של הארמון. רוב החדרים היו נעולים, אבל באמצעות מפתח גנבים וקצת התעסקות במנעולים היה אפשר לפתוח את הדלתות. אנה הפכה את זה למשחק. לפני שפתחה דלת, תיארה את החדר. היא עמדה מול הדלת הנעולה ותיארה את מיקום הפריטים בפנים: משמאל האח, המחתה מונחת על אדן האח, בידית שלה יש סדק, החלון ירוק, באמצע החדר יש עמוד. או: חדר אפל וארוך, בקצה החדר, מימין, יש חלון זעיר, שולחן גדול במרכז החדר, מנורת פמוטים מברזל יצוק תלויה נמוך מעל השולחן. ותמיד התברר כי התיאורים של אנה נכונים. כאילו היא מכירה את החדרים המתים האלה היטב היטב, עם הווילונות המרוטים, הקישוטים המזוהמים שעל הדלתות, הרהיטים הרקובים והטפטים הכהים. פעם מצאו בשיטוטים שלהם בארמון בקבוק של יין אדום ללא מדבקה, בתוך ערימה של פסולת בניין. על הבקבוק הייתה שכבה עבה של אבק, והזכוכית והפקק של הבקבוק נראו כה מיוחדים, כאילו היין הוא מתקופה עתיקה מאוד. הבקבוק היה יכול להיות אולי בן שישים שנה, אולי בן מאה שנה. החברים פתחו את הבקבוק, אבל איש לא העז לטעום מן היין. לבסוף טעמה ממנו אנה. הוא היה כה טעים בעיניה, שהיא שתתה את כל הבקבוק. ואז נשכבה במיטתה, באכסניה. בלילה ההוא חלמה שהיא הולכת דרך הארמון של גוֹזֶק. היא צריכה להגיע לקפלה של ארמון גוֹזֶק, זאת הפקודה שקיבלה. בדרך לשם יכלה לחצות קירות. לתחוב חלקי גוף מבעד לחומות עבות, את הראש, זרוע אחת, רגל אחת. זה היה כיף. לפתע לא הצליחה להתקדם. החלום הסתיים. למחרת היום נודע לאנה שבאותה לילה מתה בארמון גוֹזֶק אישה זקנה שזכתה לחיות בארמון כל ימי חייה. הזקנה, כך סיפרו, הייתה אשת אצולה, רוזנת, שמשפחתה גרה בארמון זמן רב. אבל הסיפור מגיע לסופו רק חצי שנה מאוחר יותר, בחודש מאי 1989. אנה ישבה בתאה בבית הסוהר של השטאזי, שכן ניסיון הבריחה שלה הרי נכשל. בתא הזה החלום פתאום התחדש. היא שוב עמדה במקום ההוא בארמון שממנו הולכים לקפלה, באותה נקודה שממנה לא הצליחה להתקדם. בהמשך של החלום היא רואה גם את הנוף, בנוסף לכך כלב הרים שווייצרי ואת עצמה בשמלה לבנה, ולצדה ילדה קטנה, בערך בת חמש. פתאום היא יודעת שהרגו את האישה הזאת ואת הילדה הזאת, בעלה של האישה הרג אותם. הוא היה במסעות הצלב שנים ארוכות, והיא לא שמרה לו אמונים. את הילדה הרג בגלל הבושה, והיא נקברה לפני המזבח בקפלה של הארמון, את האישה קבר בעודה חיה. אבל מה זה קשור לרוזנת הזקנה? היא שואלת בחלום, והיא מקבלת אפילו תשובה: "האישה הזקנה בארמון גוֹזֶק הייתה האחרונה בשושלת שלה, והיא יכלה למות רק כשאת הגעת." – זאת הייתי אני עצמי, חשבה אנה בלבה, כששבה והתעוררה בתא המעצר שלה. אלה היו החיים שלי בגלגול הקודם. לכל זה אין היום יותר שום קשר אלי.

כשהשתחררה מהכלא, והרפובליקה המזרח גרמנית חדלה להיות ארץ סגורה ומסוגרת, היא נסעה לחופי הים התיכון והביאה משם אבן. עם האבן נסעה בפעם השנייה בחייה לקברו של פרנץ קפקא, לפראג. היא הניחה את האבן על המצבה והתנצלה באריכות באוזני קפקא על כך ששנה קודם לכן לקחה אבן קטנה שהייתה מונחת על המצבה. היא הסבירה לו מדוע עשתה זאת. היא רצתה לקחת איתה את האבן, שהייתה מונחת בשעתה ממש בראש המצבה, כקמע שיביא לה מזל, בשביל הבריחה שלה ובשביל כל הסכנות שמצפות לה. היא אמרה שהיא רצתה שחלק ממנו, מקפקא, יהיה ברשותה, היא הרי כל כך העריצה אותו, אבל לא לקחה בחשבון שמישהו אחר הביא לו את האבן הזאת. מאז גם היה לה רק מזל ביש, שנה תמימה רק עונשים וחוסר מזל. ואם מזרח גרמניה לא הייתה מתמוטטת היא עדיין הייתה תקועה שם. על כן, כך אמרה לו, היא מחזירה לו את האבן. זאת אמנם לא האבן ההיא, היא איבדה אותה בתלאות השנה הזאת, אבל זאת אבן יפה מחופי הים התיכון, והיא מבקשת ממנו שיואיל לקבל את האבן, יקבל את ההתנצלות שלה וימחל לה.

אנה עברה לברלין, למדה תולדות האמנות, עבדה בעבודת סטודנטים של מיון מכתבים בדואר, והייתה במשך זמן מה מעין יושבת ראש לשם כבוד בקומנדנטור בר בפרנצלאואר ברג. פעם אחת עוד שמעה על ארמון גוֹזֶק. שנתיים לאחר החלום, כלומר בשנת 1991, הכירה גבר צעיר שהתגורר בוָיְסֶנפֶלס, ישוב ששכן בסמוך לארמון גוֹזֶק. חבריה של אנה סיפרו לו על הדברים המפחידים שמתרחשים בארמון, ועל החלום של אנה, שבו התייצבו לפניה אישה וילד, בליל מותה של הרוזנת הזקנה. ועל כך שמאז אותו חלום אנה טוענת בנחרצות שלפני המזבח בקפלה של הארמון נטמנה ילדה. הגבר הצעיר החוויר כסיד וסיפר שבקפלה של הארמון מצאו לוח שיש לבן, שתחתיו היה מונח שלד של ילדה.

"זאת הייתה הילדה שלי," אמרה אנה, "בתקופה של מסעות הצלב. אני ילדתי את הילדה הזאת."

בברלין חדלה אנה כמעט לגמרי מערבי הסיאנס ומהעלאת רוחות באוב, וזה כמובן משונה, שכן ברלין מלאה רוחות, ולרוחות האלה אין סיבה להימנע מאנה. מדי פעם בפעם עוד נעמדה לצדה רוח, אבל לפעמים היא כלל לא הרגישה בכך. פעם אחת טעתה לחשוב שהרוח היא השותף שלה, שלבש תמיד בגדים כהים. הרוח נכנסה בשקט, הציצה מעבר לכתפה של אנה וקראה בעניין את הטקסט שכתבה ליד שולחן הכתיבה. אנה שוחחה עם הרוח. השיחה הייתה מאוד חד צדדית, הרוח לא ענתה. כשהסתובבה, לא היה אף אחד בחדר. כאילו האיש מעולם לא היה שם.

בסוף שנות התשעים התגוררה אנה במשך כמה שנים בדירה מוזנחת ומתפוררת באינוואלידָנשטראסֶה 104, מול מוזיאון הטבע. אחר כך נתן לה בעל הבניין הרבה כסף, כדי שתעזוב את הדירה ותהיה אפשרות לשפץ את הבניין. הבניין היה חלק מקומפלקס מגורים בצורת פרסה, הוא נבנה בסוף המאה ה-19 והיה קרוב מאוד לבית החולים שריטה ולמתקנים צבאיים שונים. הרומן של תיאודור פונטנה, "סטינֶה", מתרחש בתקופה ההיא – בשנת 1890 בקירוב – בדיוק בקטע הזה של אינוואלידנשטראסה, רחוב שאורכו בסך הכל שלושה קילומטרים. לא במקרה בחר פונטנה דווקא ברחוב הזה למקום התרחשות לרומן שלו. ברחוב הזה, על הבניינים והמוסדות השונים שבו, התבטא הסגנון של סוף המאה ה-19 בצורה חזקה במיוחד. הרחוב ביטא את הדם, היזע, הלכלוך והקצב של התקופה: שלוש תחנות רכבת גדולות, מפעלים לבניית מכונות שונות, רחבות לתרגילי סדר, בסיסים צבאיים, מעון הנכים, בנוסף לזה בית הסוהר ובית החולים; ועוד כמה וכמה בנייני מגורים וכנסיות. פונטנה תיאר את החיים החברתיים המורכבים של האחיות אֶרנַסטינֶה רֶבַּיְן, המכונה סטינֶה, ופַּאוּלינַה פִּיטֶלקוֹ באינוואלידנשטראסה 98ה', בין פרשות אהבים להבטחות נישואים, ותקוות לעלייה במעמד החברתי לצד אהבה מאושרת. חברת המעמדות הקטנונית גורמת לכל החלומות לרדת לטמיון, ורק המוות מנצח.

סטינֶה התבוננה באחותה.

"כן, את מסתכלת בי, ילדתי. את חושבת שזה נפלא, איך שאת מרגיעה אותי כשאת אומרת: 'זה לא סיפור אהבים.' אה, סטינה היקרה שלי, ככה את בכלל לא מרגיעה אותי; להיפך. סיפור אהבים, סיפור אהבים. אל אלוהים, סיפור אהבים זה ודאי לא הדבר הגרוע מכל. היום הוא עוד ישנו, הסיפור, מחר כבר לא, והגבר הולך לדרכו, והיא הולכת לדרכה, וביום השלישי שניהם שרים: 'לך לדרכך, לכי לדרכך, אני כבר קיבלתי את שלי.' אָה, סטינה, סיפור אהבים! תאמיני לי, אף אחד לא מת מזה, אפילו לא כשמשהו משתבש. לא, לא, סטינה, סיפור אהבים זה לא הרבה, סיפור אהבים זה בעצם שום דבר. אבל כשזה יושב פה (והיא הצביעה על הלב), אז זה מסתבך, אז זה נעשה מגעיל'."

באותה דירה במספר 104 התחילה אנה שוב עם הסיאנס. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, הם היו חמישה, והכל היה מתוכנן מראש. חבר אחד הביא בקבוק יין גדול מאוד, זה היה היין הכי לא שגרתי והכי מעודן שאנה שתתה מעולם, אחר כך כתבה עליו סיפור קצר, על היין. הסיאנס התחיל כמו תמיד: "רוח נכבדה, הרינו קוראים לך." בכוס הופיעה אישה צעירה, שנפטרה משחפת בגיל עשרים ושלוש בלבד. היא ענתה על השאלות "איפה את?" ו"מנין את?": "אני בחצר" ו"אני קבורה בחצר." משמועות שעברו בין השכנים שלה נודע לאנה שמאחורי קומפלקס המגורים בצורת פרסה היה פעם בית הקברות לעניים של בית החולים, שבו היה אפשר לקבור בלי הרבה טרחה את החולים שנפטרו ממגפות ומצהבת. השמועות האלה שנפוצו בין השכנים והשיחות ביניהם עסקו בעיקר בחולדות שהגיעו משטח בית החולים הישן, ולא ויתרו על כיבוש המחסן ועל החיטוט בחביות. אחרי מסעות הביזה שלהם נסוגו מבעד למחילות שלהן בחזרה לגן של השריטה. שמא הרוח של האישה הגיעה משם? על השאלה "מה יש לך?" ענתה הרוח של האישה הצעירה "שנאה" ו"זעם". בתשובות לשאלות הבאות הופיעה המילה "Oficier", כתובה ממש כך, ב- f אחת וב – c. במהלך הסיאנס התברר סיפורה של האישה הצעירה: הרוח שבכוס הייתה משרתת של קצין, קצין שהתגורר בעבר הרחוק בדירתה של אנה, עם אשתו. המשרתת לנה בקיטון הזעיר שפנה לחצר. היא גם הייתה פילגשו של הקצין והייתה מאוהבת בו עד מעל לראש. אבל כשחלתה בשחפת, זה לא עניין את האיש כמעט כלל. היא נקברה בבית הקברות לעניים של בית החולים, לא הרחק מדירתו. אבל האיש המשיך בחייו ללא דאגות, רק היא לבדה רומתה מהתחלה ועד הסוף. לכן הייתה כה זועמת. אחרי שהחברים שמעו את הסיפור הזה, הם החליטו לעשות מעשה. הם הצטערו מאוד על גורלה של האישה הצעירה, אחד החברים בכה מרוב סערת רגשות. אבל אנה רצתה בעיקר להוציא את הזעם הבלתי מרוסן הזה מדירתה. היא פתחה בקבוק נוסף של היין האדום המצוין ונשאה נאום לחייה של האישה הצעירה. היא דיברה על החיים הקצרים שלהם זכתה המסכנה, ועל הסבל הרב שסבלה בוודאי עם האיש חסר הרגש. הם כיבדו את הגורל המר של האישה בדקת דומיה ואיחלו לפצועת הלב שתמצא לה שלוות עולמים, לא פחות. ואז שרר שקט בכוס. – כן, גם זה גורל נשי סוער ומעניין מאינוואלידנשטראסה, אמנם לא של פונטנה, אבל לפחות מממלכת הרוחות.

אשת הרוחות כמובן לא יכולה להסתפק בזה והיא מסתכלת במפות ישנות של העיר משנת 1900 בערך. שם היא אכן מוצאת את בית הקברות הישן של בית החולים, שהתפרש בדיוק מאחורי בית מספר 104. הוא התפרש לאורך הֶסישֶה שטראסה, עד למכבסה של בית החולים. כבר אין כמעט מידע על בית הקברות הקטן הזה, אפילו עובדת בית החולים שזה התחום המקצועי שלה, הגברת בֶּר, שמציעה סיורים היסטוריים בשטחו, לא יודעת על זה שום דבר. "כדי להיות בקיאה בעניין אצטרך לצלול עמוק מאוד," היא אומרת. "אצטרך לצלול עמוק מאוד." בית הקברות היה קיים משנת 1726. כיום שוכנים בשטח הזה הקפטריה החדשה "מנזה נוֹרד" הבנויה כולה מזכוכית והסמינר לפיתוח הכפר. החומות המשונות והצמחים המטפסים הפראיים שאורכם מאה מטרים בהחלט יכולים להיות שאריות שנותרו מבית הקברות. אבל במקום עצמו אין שום דבר שיזכיר את האתר הזה לקבורת אנשים עניים וחולים, רק מפות ישנות, רוח של משרתת, ושמועות שמסתובבות בין הדיירים באזור, שסובלים מנוכחותן של חולדות, עדיין מזכירים את זה. ואשר לאותו קצין: בבניין מספר 104 אכן התגורר איש צבא, זה מתברר מתוך ספרי הכתובות של ברלין, וספציפית מתוך "רישום כל הבניינים בברלין, כולל בעלי הבניינים והשוכרים." מאז שנת 1893 חי בבית במספר 104 אחד בשם מילר, שבכל ספרי הכתובות של השנים הבאות הוא מופיע כסמל או כסֶגֶן, ובשנת 1904 הוא מופיע כ"סגן במילואים"; אחר כך הוא כבר לא מופיע כלל. בצבא הרייך הקיסרי הגרמני נחשבו נושאי הדרגות האלה לקצינים או לקצינים זוטרים, ועל כן הותר להם להשתמש בסמלי דרגה ומושגי דרגה בהתאם. מסִפרי הכתובות של ברלין אי אפשר לדעת אם סמל מילר הזה אכן היה אותו מאהב נבל, והאם אכן היה נועז והאם הסיפור עם המשרתת הצעירה חולת הריאות הוא בכלל נכון. העניין הזה יישאר מסתורי.

לפני שנניח לעניין, הנה עוד מחשבה כללית באשר לכישרון המיוחד שליווה את חייה של אנה: בנערותה, במזרח גרמניה, היו הרבה יותר רוחות שהתגלו לה. היא הביאה עמה כוחות לשמוע את הסיפורים שלהם, היה לה עניין בסיפורים. העניין הזה פחת ככל שהזדקנה. כמו במקרים של יין אדום ושל מרץ – לפעמים יש לנהוג בהם במשורה. בעיקר כשצריך לדאוג לילד, לאהוב בעל ולנהל חיי מקצוע. הנתיב אל התבונה, כשהוא עובר דרך היין, הוא נתיב קשה מדי. בברלין, אנה כבר לא הייתה המדיום שהייתה פעם במגדבורג. היא כבר לא הייתה אימת השטאזי, האישה שמגלה מכשירי האזנה בכל מקום ובכל זמן, לא ולא. אבל מה שאירע בברלין: היא שמה לב שבברלין יש הרבה אנשים שדואגים לשדים ולרוחות. אנה פוגשת כל הזמן אנשים שיודעים לספר על פגישות עם רוחות. כמו למשל, השכן שלה, הצייר. היא ביקרה אותו והרגישה שעוד מישהו נמצא בחדר שלו מלבדם, אולי אלה היו רעשים. היא הביטה סביבה.

"אָה, עכשיו גם את שמעת משהו?", אמר הצייר. "יש לי מין שותפה לדירה, אבל מי יודע, אולי זה רק חלום."

"תספר לי בבקשה!" תבעה אנה.

הצייר היה ספקן. "זה כנראה היה רק חלום."

ואז סיפר: "שכבתי על הספה ונרדמתי. הופיעה אישה, היא לבשה שמלה עם סינר, היו לה צמות ארוכות. הבטנו משתאים זה בזו. הרגשתי לא בנוח, לא ידעתי מה אוכל לומר לה. ואז חשבתי פתאום: הרי אני ישן! עצמתי את עיניי ושבתי והתעוררתי."

הוא הראה לאנה תמונה שצייר מיד לאחר שהתעורר. האישה נעלה מגפי שרוכים עם עקבים, היא נראתה קטנת קומה, רצינית ומותשת מעבודה. אישה כמו לפני מאה שנה. השותפה שלו.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Gespenster von Berlin – Wahre Geschichten by Sarah Khanl. © Suhrkamp Verlag Berlin 2013.

פרנץ ליסט נפטר ב-31 ביולי בשנת 1886, את הנסיבות המסוימות שהובילו לכך הוא לא הצליח לזכור. ואולם הוא מצא את עצמו בהכרה ובעשתונות מלאים ברחוב כלשהו והלך בנחישות – לאן? זאת הורתה לו הזמנה שהייתה טמונה בכיסו, הזמנה ובה המשפט התמציתי: ״גברת מַגדָה ג׳ מזמינה אותך לבונקר של לשכת הקנצלר, ב-1 במאי 1945.״

בלשכת הקנצלר, שהתברר שהייתה אפוא מתחת לפני הקרקע, הוא מצא את עצמו יושב על כיסא בלי שידע איך הגיע לכאן מהר כל כך ובלי שום בעיות. הוא בחן את החדר, שמפעם לפעם, במרווחי זמן לא קבועים, הזדעזע מפיצוצים. הוא ראה שולחן ארוך מעץ אלון, סביבו כסאות עם משענות מרופדות גבוהות, אחר כך פסל-חזה שהציג ראש של גבר, וצבעו כצבע הטיח שנשר מסדקים בקירות. הראש הזה משך אותו באופן שאין לעמוד בפניו. אבל עכשיו כבר ראה בפינה מרוחקת, מולו באלכסון, פיאנו-פורטה, שמעטֶה הלַכָּה השחורה שלו היה מכוסה לגמרי באבק-טיח ובחתיכות אבן.

מאחוריו, על שרפרף, ישבה בתנוחה מפוחדת לגמרי אישה בגיל העמידה, כולה מכונסת בעצמה, אבל מבטה השואל, המתחנן-כמעט, בכל זאת היה מכוון בשימת לב אל הפנים החדשות. שיערה הבלונדיני היה צרור מאחורי עורפה, את פניה הרימה קצת גבוה מדי, פה ושם נראו בהן כתמים אדמדמים.

״אני שמחה שבאת״, אמרה בקול בלתי נשמע כמעט. ״הרוזנת ד׳אגו הייתה אם ילדיך, לא כן?״

ליסט נבוך מפני שאישה שהוא לא מכיר, שלא יכול אלא להניח שהיא סובלת, הזכירה לו נסיבות מעברו ועשתה זאת באופן בלתי צפוי ובישירות. ואז, אחרי רגעים של חוסר החלטיות, שהיו ניגוד מוזר לאצילות של גילו, הוא קם ממקומו וניגש אל הפיאנו-פורטה.

״מדוע את בוכה, מאדאם?״ שאל. ״למען השם, מדוע את בוכה?״

ומכיוון שהתייפחה עכשיו, הוא פשט את זרועותיו וכמעט התפתה לאחוז בידיה, אבל התאבן באמצע תנועתו המתאמצת להיות ידידותית, כי עכשיו נפתחה הדלת בצלצול מתכתי מרגיז, ובפתח עמד גבר צנום למראה והנהן לעברם כמה וכמה פעמים בעליצות כמו מובנת מאליה.

״דבר איתו,״ קראה האישה ולפתה את ימינו של ליסט. ״הוא רוצה שאני אהרוג את הילדים שלי.״

אך בה בעת היא התביישה להסגיר את סודו של בעלה, שעמד בפתח והתאמץ לשמור על קור רוח בפני אדם זר, גם אם שמו פרנץ ליסט.

״אני לא טוענת,״ הוסיפה בפנים שטופות דמעות, ״אני לא טוענת שאין זה גם מבוקשי. אבל אתה מבין: אני מבקשת משהו שאין ביכולתי להוציא לפועל.״

״אין זמן, הרופא מחכה,״ אמר יוזף ג׳ וחייך. ״אני בטוח שפרנץ ליסט האלמותי יתן לך כוח מספיק כדי לעשות את הבלתי נמנע.״

ובאומרו זאת ניגש אל אשתו, חבק ברכות את מרפקה והוביל אותה, כמעט בלי התנגדות מצידה, אל הדלת, וליסט הבחין שמום כלשהו, רגל קצרה מדי, מכביד על הליכתו.

״אתם מתכוונים להרוג את הילדים שלכם?״ הוא שאל, ובני הזוג נפנו לאחור וראו את טוב הלב והזעזוע בפניו של האיש המוערך, והבחינו שהוא לבוש בגדי כומר.

נשמע פיצוץ, פיצוץ חזק כל כך שהיה חשש שהוא יוסיף ויחדור אל מתחת לפני האדמה. האור נכבה, וכששוב נדלקה הנורה שהייתה קבועה בתקרה, היה ליסט לבדו. הוא לא ידע אם עליו ללכת אחרי בני הזוג, שמן הסתם נעלמו מאחורי הדלת, וניסה להבין את הנסיבות שהוא מצוי בהן.

׳אבל איך זה יכול להיות?׳ חשב, ׳הרי לא יתכן שהזמינו אותי לבניין הזה כדי שאהיה עד לפשע. כנראה לא הבנתי נכון את מה ששמעתי!׳

והאיפוק שלמד להפגין כל חייו, ההתבוננות הבלתי מחייבת בעולם כפי שנגלה לעיניו במסעות קונצרטים, חוסר האפשרות, בתור וירטואוז מבוקש, להבין את הרגליהם של מארחיו או אפילו להבחין בהם – בזכות כל אלה נמנע גם הפעם מלהעמיק ולחקור את הדבר שהדהים אותו.

הוא החליט לחכות ולראות איך יתגלגלו העניינים. אגב התעלמות מהטיח הרים את מכסה הקלידים, התיישב מאחורי הפיאנו-פורטה וניגן את התיבות הראשונות של סונטת ולדשטיין, עד לאותו טריל המנסה להפוך את הפתיחה המלנכולית, הקודרת, לשמחה. הוא עשה זאת שוב, ועוד פעם, כמו מהסס להציג את היְקָר שהפיקו ידיו פעמים רבות כל כך. הוא הוסיף לנגן ככל שהתגבשה בו שכחה עצמית, עד שלבסוף השתרר אותו קסם, אותו איחוד של האמן עם הכלי, שרק וירטואוז מסוגל להשיג.

שוב נפתחה דלת הברזל, הפעם ביתר רכות, וגברת ג׳ חזרה אל החדר. לליסט נדמה היה שהוא שומע במסדרון שהחביאה הדלת קולות ילדים, ושאותם ילדים כנראה משחקים זה עם זה וצוחקים, אבל הקולות היו עמומים ולא ברורים ורחוקים כל כך, שהוא לא היה בטוח אם טעה או לא.

״כמה יפה אתה מנגן,״ אמרה גברת ג׳ והתיישבה על אחד הכיסאות שהיו מקובצים סביב שולחן עץ האלון.

״אני מודה לך, מאדאם,״ אמר הפסנתרן, חדל לנגן והשתחווה כלפיה.

הדממה שהשתררה עכשיו נמשכה קצת יותר מדי. גברת ג׳ הרכינה מבטה אל הרצפה ואמרה בלחש, כמו לעצמה וכמו כדי להתנצל על השתיקה שנוצרה:

״אל תחשוב רעה על בעלי. הוא אוהב את הילדים בדיוק כמוני. אבל הוא גם רוצה לחסוך מהם את החיים.״

״מאדאם, על מה את מדברת?״ אמר ליסט והסתכל על האישה הבודדה והתשושה למראה, שלא היה אפשר לכנותה לא זקנה ולא צעירה, לא יפה ולא מכוערת, לא מושכת ולא דוחה, אלא נוגעת ללב בעיצבונה האינסופי, והיא השיבה לו מבט. בעשותה זאת נשאה את ראשה, היא לחצה את ידיה זו לזו כמבקשת אחיזה, אבל העיניים, אותן עיניים פעורות, נסערות עד בלי די, הן שהסגירו שעומדת כאן אישה המשקיעה מאמצים אף על פי שברור לה שכבר נזנחו כל הצידוקים לכך.

״אני רוצה לבקש ממך לטפל בילדיי,״ היא אמרה. ״אני דואגת מה יהיה עליהם אם יומתו. הם הלא עדיין צעירים כל כך. אני יודעת,״ הוסיפה, ״כמה טוב לב אתה, ואני מקווה מאוד שלא תשאיר את הילדים בלי השגחה.״

ליסט בהה בשיערה וראה שקווצה שהייתה מהודקת בסיכה, השתחררה וגלשה עכשיו על רקתה, וראה את שיוויון הנפש שלה להזנחה הזאת. בעל כורחו התפעל מן החן שנוצר להרף עין למרות כל הייאוש.

״אבל ילדייך חיים,״ הוא אמר. ״ויש להם אמא, שבלי שום ספק אינה רוצה שפני הדברים יהיו אחרת.״

היא לא השיבה.

הוא רצה לבקש ממנה להסביר את דבריה, שנראו לו בלתי מובנים, אבל עכשיו עמד יוזף ג׳ בפתח, ככל הנראה בכוונה לפקח על אשתו כי לא בטח במצב שהייתה נתונה בו.

״כשאין עוד ביכולתו של אדם להציל את ביתו, הוא הופך למדורת הקבורה שלו. מי שמקריב את עצמו ואת ילדיו, מעניק אצילות לאובדנם,״ הוא אמר. ובאומרו זאת ניגש אל שולחן עץ האלון, התיישב, ביקש את קרבתה של אשתו, עד כדי כך שכתפיהם נגעו זו בזו.

כמה זמן ישבו ככה – זאת לא ידע ליסט לומר. הוא רק הסתכל בלי הפוגה על הזוג המוזר, הקשיב לפיצוצים ההולכים וקרבים, וראה את יוזף ג׳, שכבר היה רגיל למצבים כאלה ונהג לרחוש בוז לכל סכנה חיצונית, נרתע בכל פעם, אבל זה היה רפלקס של מערכת העצבים שלו, והוא הגיב לו באדישות.

רק פעם אחת, כשנפתחה הדלת בפרץ עצום, כאילו נקרעה מציריה בלי שמישהו נגע בה, הוא הבטיח כי פיצוצי הארטילריה אינם מערערים בשום אופן את בטחונו של הבונקר, שכן אנחנו נמצאים מטרים רבים מתחת לפני האדמה, והחייל הגרמני, גם אם הוא תשוש, גם אם הוא מדמם מפציעות אינספור, אין ספק כי ברצונו ובכוחו לעצור את התקדמות האויב עד הערב.

חיילים תורנים נכנסו והביאו ידיעות שסתרו את הוודאות הזאת. איש אינו מסוגל, כך הבטיחו, להגן יותר משעתיים או שלוש על הרחובות המכותרים, על אותו מתחם צר שבין טירגארטן לפוֹס-שטראסה, שעוד נותר לאנשי השררה של הרייך השלישי.

״טוב הדבר,״ אמר יוזף ג׳. ״באגרופי ברזל ניערנו את העולם, שהיה קרוב להיחנק בתרדמת. לא יצאנו למאבק הזה על מנת לנצח. וכי מהו ניצחון? קל להשיגו אם אין רוצים לאתגר את כוח הגזירה, להכריח את הגורל עצמו להילחם נגדך.״

ושוב נדמה היה לליסט שהוא שומע קולות ילדים, ביתר בירור מבפעם הראשונה, נדמה היה לו אפילו שהוא מצליח להבחין בין הגילים. הוא קם ממקומו.

׳המטורפים האלה׳, חשב. ׳הם מנהלים מלחמה, הם רוצים לשקוע. אבל אני מוכרח למנוע בעדם לגרום לילדיהם לשלם על כך.׳

הוא הודה על ההזמנה, אמר שצר לו על שאין ביכולתו לשנות ולו במעט את מצבם של מארחיו, אבל שהוא מוכן לנגן בפיאנו-פורטה, אם רצונם בזה, ושאין לו התנגדות אם גם הילדים… כן, הוא אפילו ישמח אם הם יהיו נוכחים, כי הגדולה שבהנאות בשבילו – כך הבטיח כמה פעמים, ובכל פעם ביתר שאת – היא לנגן לפני ילדים.

״כן, נגן, נגן!״ קראה מגדה ג׳.

אבל יוזף ג׳ כבר לקח את ידה, אחז בה ברכות, ובכל זאת בחוזקה שאין לטעות בה, חייך, ולליסט נדמה היה שגם היא מריעה רגע קט, שעיניה מונחות על האיש הזה כמו היה קוסם, אשר באמצע מבצר בוער מסוגל לגרום לשקיעתו ולשקיעת ילדיו להיראות כניצחון.

הדבר הדאיג את ליסט.

״אבל,״ הוא אמר, ״הרי לא תעשו מעשה חסר נימוס כל כך ותעזבו את החדר בזמן שאני מנגן בפיאנו-פורטה. דבר כזה עוד לא קרה לי מעודי,״ הוסיף. ׳אם המלחמה הזאת עתידה להסתיים בתוך שעות מעטות׳, חשב, ׳המוזיקה צריכה להקסים אותם. בטהובן! בטהובן יציל את הילדים. עוצמתו גדולה מכל דבר אחר׳, חשב, וגם: ׳עוד לא נולד האיש שיוכל לעמוד בפני סונטת ולדשטיין.׳

הוא התחיל לנגן. אבל ממש לפני שעשה זאת, כשידיו כבר היו מונחות על הקלידים, בחן עוד פעם את המאזינים, כמנהגו תמיד. זה היה רגע של ריכוז מוחלט. הוא ניגן את התיבות הראשונות וראה את מגדה ג׳ מתרחקת מבעלה, התרחקות בלתי מורגשת כמעט: בתנועה חסרת מאמץ ככל האפשר הוציאה ממחטה מחגורת שמלתה וקרבה אותה אל שפתיה. הוא ראה שיוזף ג׳ לא הבחין כלל בתנועה הזאת.

אבל הוא, פרנץ ליסט, בהחלט הבחין בה וראה בזה הוכחה למהירות שבה משפיע קסם הווירטואוזיות שלו. זה הפיח בו אומץ.

׳להמשיך, פשוט להמשיך׳, חשב. ׳את הסונטה אני מנגן בעשרים ושלוש דקות, אבל הם יופתעו לגלות שהנצח הקצר הזה יימשך עד הערב.׳

הוא חזר על ההתחלה, ניגן את האקורדים בעדינות מיוחדת מתוך כוונה לרכך את ההחלטיות הקודרת של הזוג. אחר כך, לפני שהתחיל בווריאציות, חדל לנגן אבל לא הרים את מבטו לבל יאלץ מישהו למחוא כפיים. כמה דקות אחר כך הרגיש שדרכו אוששה.

יוזף ג׳ ישב שם כמי שהמוזיקה הכניסה בשבילו בדרך פלא סדר במצב בעולם, שלא היה בעצם אלא מצבו שלו עצמו. הוא הסתכל רק על ליסט, על ידיו, ולא הבחין במגדה ג׳, שכדי לשמור עד כמה שניתן על קור רוח, לא חדלה מלהתעסק בממחטה.

היא סבלה מהמחשבה על כך שהילדים עלולים להתקרב לחדר הזה אף על פי שהדבר נאסר עליהם, ומכיוון שהמוזיקה, אוי, המוזיקה הנפלאה הזאת, תמשוך אותם, הם יבקשו להיות קרובים להוריהם, יבקשו את אותה קרבה שתמיד הייתה מובנת מאליה בשבילם ושמעולם לא נמנעה מהם. היא לא יכלה לסבול את המחשבה, שלפני שיֵרד הערב יהיה עליה להשתמש לרעה בקרבה הזאת על מנת להונות את הילדים. אבל חילופי האקורדים, אותם מרבדי צליל סותרים ומתפייסים חליפות, שהרחיבו את חלל החדר עד אין גבול, עשו גם אותה מודעת לכאב, לוודאות המוות, העתיד לצאת לפועל מהר כל כך ובחרפה כזאת, והמוזיקה הפליאה לעשותו נחשק.

את מצב רוחה נבצר מליסט לשפר, אבל האמנות שלו ריתקה אותה אל הכמיהה שדבר לא ישתנה בנוגע לאסונה, היא אפילו שאלה את לבה להשתהות במשך נצח בייאוש, שנראה לה עכשיו בלתי נמנע כמו הפיאנו-פורטה.

״כמה נפלא אתה מנגן!״ קראה מגדה ג׳.

״אני מודה לך,״ השיב ליסט והשתחווה, אבל לא כלפיה, הוא הוסיף לנגן והיה כעת משוכנע לגמרי שגם הילדים שומעים אותו, אף על פי שהחביאו אותם ממנו ביסודיות כזו.

שוב נפתחה דלת הברזל, ואיש בגיל העמידה נכנס לחדר. הוא היה לבוש מדים שחורים, שרוולי הסגין שלו היו מקופלים עד לגובה המרפק, צווארונו היה פתוח לרווחה, תסרוקתו הקצרה לא הייתה מגולחת, בידו השמאלית הוא החזיק מזוודה קטנה. נראה היה שאין הוא שומע את נגינת הפסנתר, תשומת ליבו עוד הייתה ממוקדת במסדרון שממנו בא, הוא השיב לקול כלשהו כמו ביקש לוודא איזה עניין, אחר כך הביט בחוסר סבלנות ניכר ביוזף ג׳. זה היה הרופא. וליסט חש שעכשיו נוכח בחדר מישהו שעליו לפחד ממנו.

׳אותו הראש שאני רואה שם בתור פסל-חזה׳, חשב. ׳הוא חיוור כמו שיש, אין בו טוב לב, אי אפשר לגעת בנפשו. הוא לא שומע את המוזיקה.׳

הוא הביט בטלאי בצווארון המדים שהיה מעוטר בגולגולת מת, ולא יכול היה שלא להתפעל מחוסר ההבדל שבין הפנים, המדים וסמל המוות. הוא, ששנים כה רבות היה מוקסם מיופיו של טוב הלב, הביט עכשיו ביופיו של הרוע, והוא חש כיצד נגינת ידיו, שעד כה התרחשה בלי מאמץ, כמעט מעצמה, הולכת ומקרישה, ואיך הוא מתנגד לכך על ידי הקשה בבאסים ובצלילים הגבוהים ביותר כמה פעמים אלה כנגד אלה.

אבל על הרופא זה לא עשה רושם, ויוזף ג׳ התרומם לאטו, הלך אל הדלת בצעדים זהירים על הבטון הקשה, ובהולכו הוסיף להביט לאחור על ליסט בכיוון הפיאנו-פורטה. כשהגיע לדלת הניף, כמו לברכה, את זרועו הימנית בארשת של צער.

״אני עדיין מנגן!״ קרא הפסנתרן. ״כללי הנימוס מחייבים שהאמן יעזוב את החדר ראשון. מאדאם,״ קרא ופנה עכשיו אל מגדה ג׳, ״האם יש סיבה לחוסר הכבוד הזה כלפי הופעתי?״

אבל היא כבר שלחה מבט אל הדלת, ראתה את יוזף ג׳ ואת הרופא מתרחקים, ובעודה מנסה לקום בעצמה, הפילה את הממחטה שלפתה בידה זמן רב כל כך. היא ביקשה ללכת אחרי שני הגברים, אבל ברכיה לא הצליחו לשאת את התנועה המהירה שהיה עליהן לבצע, ובקושי קמה וכבר נפלה בחזרה על הכיסא, ומרפקה הימני נחבט בעוצמה על השולחן.

״עזור לי. הוא הולך אל הילדים. מהר, תן לי יד.״

״לא״, השיב ליסט והוסיף לנגן עוד ועוד. ״לא״, השיב וניסה לשוות חדות לקולו, ״כל עוד את מאזינה לי, לא יכול לקרות לילדים כלום.״

״אתה טועה. אם לא אחוס עליהם, הרופא יהרוג אותם. אנחנו אשמים. אסור לנו ליפול בידי האויבים שלנו,״ אמרה, אך מיד נבהלה מהודאתה וביקשה להשיב את דבריה. ״לא,״ הוסיפה וקמה. ״לא,״ חזרה כמעט בתחינה וניגשה אל ליסט, ״אנחנו לא אשמים.״

היא אמרה זאת והתקרבה אליו כל כך, עד שהוא ראה עצמו נאלץ לחדול מנגינתו; שוב ביקשה לדעת, והפעם ביתר תקיפות, אם גם הוא חושב שאין הם אשמים, והוא אמר:

״מאדאם, אני לא יודע. אבל מכיוון שאת אומרת זאת, אני רוצה להאמין לזה.״

״אני מודה לך,״ היא השיבה והשתתקה.

ליסט חש איך המנורה שמעל לראשם, הרהיטים שהקיפו אותם, ובעצם החדר כולו התחיל להיטלטל, והוא התפלא על כך שזה קורה בדממה מוחלטת. ומאחר שמגדה ג׳ עדיין שתקה והוסיפה לעמוד שם בחוסר החלטיות מוזר, ומאחר שהוא לא ידע מה פשר הדבר ואם יהיה יאה להמשיך לנגן עכשיו בפיאנו-פורטה, התחיל לדבר בשקט ובנחרצות:

״מאדאם,״ הוא אמר, ״אל לך לשפוט את החיים בחוסר הגינות, ומעל לכול: לא חייבים תמיד לרצות משהו בכל מחיר. היו לי שתי בנות מנישואים ראשונים, קוזימה ובלנדין, כלומר בעצם הן נולדו מחוץ לנישואים, ובכל זאת דאגתי להן. בלנדין מתה, למרבה הצער, בדמי ימיה, אבל קוזימה הייתה, כפי שאת יודעת, נשואה לפון בִּילוֹ, אחר כך לריכרד ואגנר, ומתה רק בשנת 1930. אילו חיים ארוכים ומלאי התרחשויות! כמובן: גם לי היו סיבות לא להיות מרוצה, ומעולם לא קיבלתי את חוסר נאמנותה לפון בילו ואת חיבתה לוואגנר, אבל גם לא אטען שהדאגות שגרמה לי קוזימה היו גדולות. ואילו את, מאדאם, מיואשת, אבל: שום ייאוש, גם לא אותו ייאוש המייחל בכמיהה לבוא המוות, אסור שידיח אותנו לראות הכול רק מתוך עינינו שלנו. דבר אינו גדול מאסוננו שלנו עצמנו, אבל: מאדאם, צריך גם להניח לעולם, ולכאן שייכים גם הילדים שלנו, להתמיד במסלולו.״

היא הקשיבה לו, רק עכשיו הבחינה כמה זקן האיש הזה ונמצא אפילו על גבול קִצו, ואופן הדיבור המיושב שלו, הטרחני כמעט, היטיב עמה, ועצם זה שהוא היה לבוש בגלימת כומר, נראה לה עכשיו מובן מאליו. האם הסכימה לדבריו – את זאת לא ידע לומר. נדמה היה לו שמחשבותיה רחוקות, רחוקות מאוד, וגם כאשר קול נבוך קרא קלושות ״אמא״, דומה היה שאין היא מבחינה בזה.

״כמה ילדים יש לך?״ שאל ליסט.

היא לא יכלה לענות. היא התביישה. בלתי אפשרי היה בעיניה להסביר שיש לה שבעה ילדים, אבל רק אחד מהם בטוח מפני טיפולה. גם נראה לה לא יעלה על הדעת שאפשר להרוג שישה ילדים בגילים שונים כל כך ובזמן קצר כל כך. הקטנים, כן, האם כל כך נורא להניח להם להירדם קרוב אליה, כמו שהם רגילים, רק שהפעם לתמיד? אבל המבוגרים יותר, שכבר עמדו על דעתם, וכבר ימים שאינם הולכים לחדרם אלא לקול הבטחות חוזרות ונשנות שלא יאונה להם כל רע, איך תוכל לעולל להם את הנורא מכול אחרי שהבטיחה להם לשמור עליהם מפניו?

היא התפלאה שהמחשבות הללו, שהיו בלתי נסבלות בעיניה, לא דיכאו אותה ולא הכריחו אותה, כמו לעתים קרובות בעבר, לשכב כדי לפחות להרגיע קצת את לבה. הכול סביבה נהיה קל, הרצפה שתחת רגליה נעה כמו צל, ופתאום היא נזכרה בזמנים עברו, זמנים רחוקים מאוד, שבהם כמעט נמסה מרוב אושר וממצב רוח נהדר, ובזריזות, אבל מבלי שיבחין בכך ליסט, נאחזה בפיאנו-פורטה לבל תיפול. אגב כך חייכה, אף שלא יכלה להרשות זאת לעצמה וחששה לאבד את השליטה ברגשותיה, ולכן אמרה:

״אני מודה לך. אני צריכה ללכת אל ילדיי. אתה הלא שומע בעצמך שהם קוראים לי.״

ליסט ביקש לסייע לה. הוא בהחלט הבחין קודם לכן בהתנודדותה, וראה שהיא מתקשה לנתק את אחיזתה מהפיאנו-פורטה, וכשפסע את השניים-שלושה צעדים שהיו נחוצים כדי להגיע אליה, הסתבכו נעליו בשולי הגלימה שלו, רק בקושי הצליח להימנע מלמעוד, וכשביקש להגיש לה את זרועו עם מילת התנצלות על הגולמניות שלו, היא כבר נעלמה. הוא בהה במסדרון, שדלת הברזל שלו הייתה פתוחה לרווחה, כמו שבוהים בתהום המובילה אל מחוץ לעולם, ואז נזכר שחדל לנגן.

״חכי,״ ביקש לקרוא. ״סלחי לי על רשלנותי! הניחי לילדים, אני ממשיך לנגן! עוד לא הגענו לסוף הסונטה!״

אבל הוא הבין כמה חסר תועלת כל זה והשמיע במהירות ובחצי קול רק כמה מילים בלתי מובנות, ועמד שם כמי שנאלץ לראות אסון שביקש למנוע את היווצרותו, מתאפשר דווקא באמצעותו, וכפי שחשב: באמצעות הפטפטנות שלו. הוא חש בגבו מתקרר ובידיו, אותן ידיים יקרות ערך וממושמעות, מתחילות לרעוד, ואיך נבצר ממנו להיענות לכמיהתו לחזור מיד, בלי עוררין, אל הפיאנו-פורטה ולהשלים את מה שהחמיץ. אבל אז הגיע בכל זאת – נדמה היה לו שהוא נאלץ להכריח את זרועותיו ורגליו לנוע – אל הקלידים והתחיל לנגן.

׳תודה לאל׳, חשב, ׳הכלי הזה, אם רק יודעים לקסום עליו, מכניס תנופה בכל דבר.׳

ובאמת: נקיפות המצפון שבחשו בקרבו, התקווה הנואשת, שאילו רק שמעו אותו בכל מקום, היה כל יצור חי מתחת לפני האדמה הזאת שב וקרב אליו, אבל גם המחשבה שאם לא ינגן, הילדים יזעקו במצוקתם מרוב אימה, והוא יהיה נדון לשמוע זאת – כל אלה הביאו אותו להתחיל את האדאג׳ו בלהט ובהתגברות כאלה, שנדמה היה שחלל החדר הצר ודלת הברזל, אבל גם המסדרון, יתנפצו כמו מתרועת טרומבון כבירה. אבל הוא לא הסתפק בזה.

״שלא תעזו!״ קרא, ״שלא תעזו לפגוע לרעה בילדים! הם יצירי האל!״ וגם: ״אני לא מתיימר לשפוט את העולם, קטונתי ממש כמותכם, אבל: מי שרוצח את ילדיו, יהיה לנצח לא חי ולא מת, ולא ייקרא לא אב ולא אם!״ קרא.

וככל שהרים את קולו יותר, ככל שנעשו איומיו מסויגים פחות, ככל שייחל יותר למנוע את אסונם של הילדים ויהי מה, כן חש ביתר בירור שכוחו לא יספיק לזעם כה רב. זמן מה דומה היה שהוא עומד בזה, עד ששיעול שלא היה בכוחו להחניק, גזל את נשימתו עד כדי כך, שהוא נאלץ להפנות עורף לפיאנו-פורטה, הגם שבידו הימנית – השמאלית כבר הייתה מוטלת ברפיון על הקלידים – התמיד בנגינת הסונטה.

הוא השתנק, בלע אוויר, לא הצליח להיפטר מהחולשה שתקפה אותו. הוא קיווה שמישהו יופיע בחדר, ואם הבקשה הזאת גדולה מדי, אז לפחות שיישמע קול כלשהו, אפילו כזה שאינו מכוון אליו. אבל דממה הוסיפה לשרור בכול.

הוא קיפל את כן התווים וסגר את הפיאנו-פורטה.

׳טוב׳, חשב, ׳טוב. אני את שלי עשיתי, ועכשיו כל שערי השמיים סגורים.׳

הוא ישב שם ממוטט, ראשו מורכן, ידיו נשענו על הסנטר, ובשעה שנשימתו הלכה ונרגעה, השתלטה עליו תחושת שוויון נפש. הוא חשב על הרוזנת ד׳אגו ועל כך שלא בא ללווייה שלה.

זה מה שחשב עכשיו. וגם חשב שתלה ציפיות גבוהות מדי בסונטת ולדשטיין, הוא ציפה אפילו שתעשה את הבלתי אפשרי.

מעל פני האדמה, במקום שבו אדם מצוי שבעה או שמונה מטרים קרוב יותר לשמיים, התחיל האביב. עצי הערמון עמדו בפריחתם. הם התקשו להפיץ את ניחוחם כנגד הריח שעמד ברחובות העיר הבוערת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Waldsteinsonate by Hartmut Lange, Copyright © 1984, 2017 Diogenes Verlag AG Zurich, Switzerland, all rights reserved.

פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: "זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

איך יכולתי לקחת לי

את הדברים האלה מן הצלחות הרחוקות,

בעוד ביתי שלי ודאי שבור,

בעוד אמי אינה עולה על דל שפתיי אפילו.

אך יכולתי לאכול שום כלום.

ססאר ואייחו1

נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה,2 רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.

בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.

פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.

המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.

אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.

ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.

פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו.3 למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר",4 זה לא שעשע אותי במיוחד.

הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.

שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.

מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.

הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.

אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.

"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."

תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?

ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?

אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.

69752, זה מספר הטלפון שלו, והוא מקועקע שם, על יד שמאל שלו, כדי שלא ישכח אותו. זה מה שאמר לי סבא שלי. וזה מה שהאמנתי בתור ילד. בשנות השבעים מספרי הטלפון בארצנו היו בני חמש ספרות.

אני קראתי לו אוֹיְיצֵה, כי הוא קרא לי אוֹיְיצֵה, שזה איזו שטות סנטימנטלית ביידיש. אהבתי את המבטא הפולני שלו. אהבתי לטבול בכוסית הוויסקי שלו את הזרת שלי (הפרט הגופני היחידי שירשתי ממנו: צמד הזרתות שהולכות ומתעקלות מיום ליום). אהבתי לבקש ממנו שיצייר לי ציורים, למרות שלמעשה ידע לצייר רק ציור אחד, במהירות מסחררת, זהה תמיד, של כובע מעוקם ומעוות. אהבתי את צבע הסלק של הרוטב (חְרֵיין ביידיש) שיצק על קציצת הדג הלבנה שלו (גפילטע פיש ביידיש). אהבתי ללוות אותו בטיולים שלו בשכונה, השכונה שבה התרסק באחד הערבים, באמצע מגרש נטוש ענק, מטוס מלא פרות. אבל מעל לכול אהבתי את המספר ההוא. את המספר שלו.

אבל לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי את הבדיחה הטלפונית שלו, ואת החשיבות הפסיכולוגית של הבדיחה הזאת, ובסופו של דבר, למרות שאף אחד לא הודה בזה, את המקור ההיסטורי של המספר. בימים ההם, כשטיילנו יחד או כשישב לצייר לי סדרת כובעים, התבוננתי בחמש הספרות האלה והמצאתי, בחדווה משונה, את הסצנה החשאית שבה זכה בהן. סבי שוכב על גבו במיטת בית חולים, ומעליו יושב בפישוק קצין גרמני ענק (לבוש בגדי עור שחורים) צועק ספרה אחר ספרה אל אחות גרמנייה חיוורת (גם היא לבושה עור שחור), והיא מתחילה למסור לו, אחד אחד, את הברזלים המלובנים. או סבא שלי יושב על שרפרף עץ מול חצי גורן של גרמנים בחלוקים לבנים וכפפות לבנות, ופנסים לבנים קשורים סביב ראשיהם כמו אצל כּוֹרים, ואז לפתע אחד הגרמנים מגמגם איזה מספר ונכנס ליצן על חד-אופן וכל האורות הלבנים מאירים אותו בלבן והוא כותב – בטוש גדול שהדיו הירוקה שלו לא נמחקת לעולם – את המספר הזה על היד של סבא שלי, וכל המדענים הגרמנים מוחאים כפיים. או לחילופין סבא שלי עומד מול קופת קולנוע, מכניס את יד שמאל לפתח העגול בשמשה שדרכו מעבירים את השטרות, ואז, מהצד השני של האשנב, גרמנייה שמנה ושעירה מתחילה לסדר את חמש הספרות בחותמת עם תאריך מתחלף, מאלה שמשתמשים בהן בבנקים (אותן חותמות שהיו לאבי על שולחן העבודה שלו, שאהבתי כל כך לשחק בהן) ואחר כך, כאילו זה תאריך חשוב ביותר, היא מטביעה אותו בתנופה, לעד, על ידו של סבי.

כך השתעשעתי במספר שלו, בסתר, מהופנט על ידי חמש הספרות הירוקות והמסתוריות האלה שהיו מקועקעות אצלו, כך היה נדמה לי, באיזה מקום בנפש, ולא סתם על היד.

ירוקות ומסתוריות עד לאחרונה.

בשעת אחרי צהריים ישבנו על ספת העור הישנה שלו בצבע חמאה, ושתיתי לי ויסקי עם סבא שלי.

שמתי לב שהירוק כבר לא ירוק אלא אפור מדולל וחיוור, שהזכיר לי משהו שנרקב. ה-7 כמעט התמזג בחמש. את ה-6 וה-9 אי אפשר היה לזהות, הם הפכו לשני גושים נפוחים, מעוותים, מטושטשים. ה-2 נפרד בכמה מילימטרים מכל הספרות האחרות, כאילו הוא מנסה לברוח. הבטתי בפנים של סבי ופתאום קלטתי שבמשחק הילדות ההוא, בכל אחת מפנטזיות הילדות ההן, דמיינתי אותו כבר זקן, כבר סבא. כאילו נולד סבא או כאילו הזדקן לעד ברגע שקיבל את המספר הזה שבחנתי כעת בקפדנות כזאת.

זה קרה באושוויץ.

בהתחלה לא הייתי בטוח ששמעתי. הרמתי את המבט. הוא כיסה את המספר בידו הימנית. גשם קל גרגר על הרעפים.

זה, אמר ושפשף ברכות את ידו. זה קרה באושוויץ, אמר. עם המתאגרף, אמר בלי להסתכל עלי ובלי שום רגש ובמבטא שלא היה שלו.

רציתי לשאול אותו מה הרגיש כשאמר סוף סוף, אחרי ששים שנות שתיקה כמעט, משהו אמיתי על המקור של המספר הזה. לשאול אותו למה הוא אומר את זה לי. לשאול אותו אם יש משהו משחרר בפליטת המילים שאגר כל השנים. לשאול אותו אם למילים שנאגרו במשך שנים יש את אותו הטעם כשהן מחליקות בחספוס על הלשון. אבל המשכתי לשתוק והקשבתי לגשם, בקוצר רוח, בחשש לא ברור, אולי מהאכזריות הנשגבת של הרגע; או אולי חשש שלא יגיד כלום מעבר לזה, או מכך שהסיפור האמיתי מאחורי חמש הספרות האלה יהיה סתמי יחסית לכל גרסאות הילדות שלי.

תמזוג לי עוד אצבע, אוֹייצֵה, אמר והושיט לי את הכוסית שלו.

מזגתי, בידיעה שאם סבתי תחזור פתאום מהקניות היא תנזוף בי. מאז שהתחילו אצלו בעיות הלב סבא שלי שתה חמישים מ"ל ויסקי בצהריים ועוד חמישים מ"ל עם ארוחת הערב. לא יותר. חוץ מאירועים מיוחדים, כמובן – מסיבה או חתונה או משחק כדורגל או הופעה טלוויזיונית של הזמרת איסָבֵּל פַּנְטוֹחָה. אבל חשבתי שהוא אוזר כוחות לסיפור שרצה לספר לי. אחר כך חשבתי שאחרי ששתה מעבר למידה, במצבו הגופני הנוכחי, מה שהוא רוצה לספר לי עלול לטלטל אותו, אולי יותר מדי. הוא שינה תנוחה על הספה הישנה ונהנה מהלגימה המתקתקה הראשונה ואני נזכרתי שפעם, בתור ילד, שמעתי אותו אומר לסבתא שלי שהיא כבר צריכה לקנות עוד רֶד לייבְּל, הוויסקי היחידי ששתה, אבל אני בדיוק גיליתי יותר משלושים בקבוקים במחסן. חדשים לגמרי. ואמרתי לו. וסבא שלי ענה לי בחיוך מלא מסתורין ובחוכמה רוויה בכאב מסוג שלעולם לא אבין: למקרה שתהיה מלחמה, אויצה.

הוא נראה מרוחק. המבט שלו היה אטום, קבוע בחלון הגדול שדרכו יכולנו לראות את מטחי הגשם שהסתירו כמעט את כל המדרון הירוק, העצום, של שכונת אֶלְחין. הוא לעס משהו, בלי הפסקה, איזה זרע או שטות כזאת או אחרת. ואז ראיתי שמכנסי הגברדין שלו לא מכופתרים והחנות שלו חצי פתוחה.

הייתי במחנה הריכוז זקסנהְאוזן. ליד ברלין. מנובמבר שלושים ותשע.

והוא ליקק את השפתיים, לא מעט, כאילו הדבר שאמר כרגע אכיל. הוא המשיך לכסות את המספר ביד ימין ולהחזיק ביד שמאל את כוסית הוויסקי הריקה. לקחתי את הבקבוק ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאמזוג לו עוד קצת, אבל הוא לא ענה לי ואולי לא שמע.

בזקסנהְאוזן, ליד ברלין, המשיך, היו שני בלוקים של יהודים, הרבה בלוקים של גרמנים, אולי חמישים בלוקים של גרמנים, הרבה אסירים גרמנים, גנבים גרמנים ורוצחים גרמנים וגרמנים שהתחתנו עם נשים יהודיות. ראסֶנְשאנְדֵה, קראו להם בגרמנית. חרפת הגזע.

שוב השתתק והיה נדמה לי שהדיבור שלו נע כמו גלים מתונים. אולי משום שגם הזיכרון נע כמו מטוטלת. אולי משום שאפשר לסבול את הכאב רק במנות קטנות. רציתי לבקש ממנו שידבר איתי על לודז' ועל האחים שלו ועל ההורים שלו (היתה לו תמונה משפחתית, אחת ויחידה, שהשיג כעבור שנים רבות מאיזה דוד שהיגר לפני שפרצה המלחמה, והוא תלה אותה ליד המיטה שלו והיא לא עוררה אצלי שום רגש, כאילו הפנים החיוורות האלה לא שייכות לאנשים אמיתיים אלא לדמויות אפורות ואלמוניות שנתלשו מאיזה ספר היסטוריה); רציתי לבקש ממנו שידבר על כל מה שקרה לו לפני שלושים ותשע, לפני זקסנהְאוזן.

הגשם נרגע קצת ועננה לבנה וכבדה התחילה לטפס מתחתית המדרון.

אני הייתי השְטוּבֶנְדינְסְט של הבלוק שלנו. האחראי על הבלוק. שלוש-מאות גברים. מאתיים ושמונים גברים. שלוש-מאות ועשרה גברים. יום אחד יותר, יום אחד פחות. אתה מבין, אוייצה, ולא בשאלה, ואני חשבתי שהוא מוודא שאני שם, איתו, כדי שלא יישאר לבד עם המלים. הוא אמר, והביא איזה אוכל בלתי-נראה אל שפתיו: אני הייתי אחראי להשיג להם קפה בבקרים, ואחר כך, בערבים, את מרק תפוחי-האדמה ואת חתיכת הלחם. הוא אמר, ונופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי על הניקיון: לטאטא, לנקות את הדרגשים. הוא אמר, והמשיך לנופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי להוציא את הגופות של הגברים שהתעוררו מתים. הוא אמר, כאילו הוא מרים כוסית: אבל הייתי אחראי גם על קבלת היהודים החדשים שהגיעו לבלוק שלי, כשצעקו בגרמנית יוּדֶן אָיינְטְרֵפֶן, יודן איינטרפן, ואני יצאתי לקבל אותם, וגיליתי שכמעט כל היהודים שהגיעו לבלוק שלי החביאו אצלם משהו יקר ערך. שרשרת קטנה או שעון או טבעת או יהלום. משהו. שמור טוב. מוסתר טוב איפשהו. לפעמים הם אפילו בלעו אותו, ואז אחרי כמה ימים זה יצא כשהם חירבנו.

הוא הושיט לי את הכוסית שלו ואני מזגתי לו עוד קצת ויסקי.

זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את סבא שלי אומר לחרבן, וברגע ההוא, בהקשר ההוא, המלה נראתה לי יפהפייה.

ניצלתי את השתיקה הקצרה. למה דווקא אתה, אוייצה? הוא כיווץ את הגבות ועצם קצת את העיניים והסתכל עלי כאילו אנחנו מדברים פתאום שפות שונות. למה מינו אותך להיות האחראי?

ובפנים הזקנות שלו, ביד הזקנה שלו שהפסיקה ללוות את המילים וכיסתה שוב עכשיו את המספר, הבנתי את כל ההשלכות של השאלה הזאת. הבנתי את השאלה שמוסווית בשאלה הזאת: מה היית צריך לעשות כדי שימנו אותך לאחראי? הבנתי את השאלה שלא שואלים אף פעם: מה היית צריך לעשות כדי לשרוד?

הוא חייך ומשך בכתפיים.

יום אחד, הלאגְרְלָייטֶר שלנו, המנהל שלנו, פשוט הודיע לי שאני אהיה האחראי, וזהו.

כאילו אפשר לומר את מה שאין לומר.

אבל הרבה לפני זה, המשיך אחרי עוד לגימה, בשלושים ותשע, כשרק הגעתי לזקסנהְאוזן ליד ברלין, הלאגרלייטר שלנו גילה אותי בוקר אחד מתחבא מתחת לדרגש. לא רציתי ללכת לעבוד, אתה מבין, וחשבתי שאוכל להתחבא כל היום מתחת לדרגש. אני לא יודע איך הלאגרלייטר מצא אותי מתחבא שם, הוא סחב אותי החוצה והתחיל להכות אותי כאן, בעצם הזנב, במוט עץ או אולי ברזל. אני לא יודע כמה פעמים. עד שאיבדתי את ההכרה. עשרה או שנים-עשר ימים שכבתי, לא יכולתי ללכת. מאותו רגע הלאגרלייטר שינה את היחס שלו אלי. הוא אמר לי בוקר טוב ולילה טוב. הוא אמר לי שמוצא חן בעיניו איך אני מקפיד על ניקיון הדרגש שלי. ויום אחד הוא אמר לי שאני אהיה השְטוּבֶּנְדינְסְט, האחראי על הניקיון בבלוק שלי. פשוט ככה.

והוא שקע בהרהורים, ראשו מתנועע מצד אל צד.

אני לא זוכר את השם שלו, וגם לא את הפנים שלו, אמר, לעס משהו כמה פעמים וירק אותו, וכאילו זה פוטר אותו, כאילו זה מספיק, הוסיף: היו לו ידיים יפות מאוד.

לא יתכן. סבא שלי הקפיד תמיד שהידיים שלו יהיו מטופחות. כל שבוע, כשישבו מול הטלוויזיה שקולה גבר והלך, היתה סבתא שלי קוצצת ומשייפת לו אותן, תולשת את העור מסביב בפינצטה קטנה, ואחר כך, בזמן שטיפלה ביד השנייה, היתה משרה אותן בגיגית קטנה מלאה בנוזל צמיג ושקוף עם ריח לכה. כשגמרה עם שתי הידיים היתה לוקחת קופסה כחולה של ניוואה ומורחת את המשחה הלבנה על האצבעות שלו, מעסה כל אצבע לאט, ברוֹך, עד שנספגה לגמרי בשתי הידיים וסבי החזיר למקומה את הטבעת עם האבן השחורה שענד על זרת ימין, כבר ששים שנה כמעט, לאות אבל.

כל היהודים נתנו לי בכניסה את הדברים האלה שהם הביאו בסתר לזקסנהְאוזן ליד ברלין. אתה מבין. כי אני הייתי האחראי. ואני קיבלתי מהם את הדברים האלה והייתי סוחר בהם, גם זה בסתר, עם הטבחים הפולנים, והשגתי ליהודים שהגיעו משהו יקר עוד יותר. הייתי מחליף שעון בעוד חתיכת לחם. שרשרת זהב בעוד קצת קפה. יהלום במצקת האחרונה של סיר המרק, המצקת הכי מבוקשת בסיר המרק, שתמיד שקעו בה שניים-שלושה תפוחי האדמה, היחידים בתבשיל.   

הרחש על הרעפים התחדש ואני התחלתי לחשוב על תפוחי-האדמה התפלים והמתפוררים האלה, שניים-שלושה תפוחי-אדמה, שבתוך עולם סגור בגדרות תיל היו יקרים הרבה יותר גם מהיהלום הכי נוצץ ומפואר.

יום אחד החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר.

שלפתי את הסיגריות שלי והתחלתי לשחק באחת מהן. הייתי יכול לומר שלא הדלקתי אותה מרוב חמלה, מרוב יראת-הכבוד למטבע הזהב שמיד דמיינתי אותה שחורה וחלודה. אבל עדיף שלא אומר את זה.

החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר. אולי האמנתי שכבר רכשתי את אמונו של הלאגרייטר ואולי רציתי לצאת בסדר עם הלאגרלייטר. יום אחד הגיע בקבוצת היהודים החדשה איזה אוקראיני, ונתן לי מטבע זהב של עשרים דולר שהחביא מתחת ללשון. ימים שלמים עם מטבע זהב של עשרים דולר מתחת ללשון, והאוקראיני נתן לי אותה, ואני חיכיתי שכולם ייצאו מהבלוק וילכו לעבוד בשדה ואז מצאתי את הלאגרלייטר ונתתי לו אותה. הלאגרלייטר לא אמר לי כלום. הוא רק הכניס אותה לכיס העליון של הז'קט שלו, והסתובב והלך. אחרי כמה ימים העירו אותי בחצות בבעיטה בבטן. דחפו אותי החוצה והלאגרייטר עמד שם במעיל שחור, עם הידיים מאחורי הגב, ואז התעשתי והבנתי למה ממשיכים להכות אותי ולבעוט בי. האדמה היתה מכוסה בשלג. אף אחד לא דיבר. הם זרקו אותי מאחורה במשאית וסגרו אותי שם ואני רעדתי ונמנמתי כל הדרך. כשהמשאית עצרה סוף-סוף כבר היה בוקר. דרך חריץ בעץ ראיתי את השלט הגדול מעל שער המתכת. אָרְבָּייט מאכְט פְרָיי, העבודה משחררת. שמעתי אנשים צוחקים. אבל צחוק ציני, אתה מבין, צחוק מלוכלך, כאילו הם לועגים לי עם השלט הטיפשי הזה. הם פתחו לי. אמרו לי לרדת. הכול היה מכוסה בשלג. ראיתי את קיר המוות השחור. אחר כך ראיתי את בלוק מספר אחת-עשרה באושוויץ. זה היה ב-42', וכולנו כבר שמענו על בלוק אחת-עשרה באושוויץ. ידענו שמי שהולך לבלוק אחת-עשרה באושוויץ כבר לא חוזר. השאירו אותי זרוק על רצפת הביתן בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

במחווה מיותרת אבל איכשהו נחוצה, הביא סבא שלי אל שפתיו את הכוסית שלו, שכבר היתה ריקה לגמרי.

הביתן היה חשוך. לח מאוד. התקרה היתה נמוכה, כמעט לא היה אור. וגם לא אוויר. רק לחות. המון אנשים צפופים. האנשים בוכים. ואנשים אחרים אומרים בלחש קדיש.

הדלקתי את הסיגריה שלי.

סבא שלי אהב לומר שאני באותו גיל כמו הרמזורים, כי הרמזור הראשון במדינה הותקן באיזה צומת במרכז בדיוק ביום שנולדתי. וגם כששאלתי את אמא שלי איך מגיעים התינוקות לבטן של הנשים רעדתי מול רמזור. כרעתי כמו צפרדע על המושב האחורי של וולוו ירוקה ענקית, שמשום-מה רעדה תמיד כשעמדה ברמזורים. לא גיליתי לה שאיזה חבר (אַסְבּוּן) לחש לנו בהפסקה שאישה נכנסת להריון כשגבר נותן לה נשיקה בפה, ושחבר אחר (אַסְטוּרְיאס) נועז הרבה יותר, טען שהגבר והאישה צריכים להתפשט יחד ואחר כך להתרחץ יחד ואחר כך אפילו לישון ביחד באותה מיטה, בלי שיצטרכו לגעת. נעמדתי בחלק המופלא הזה שבין המושב האחורי ושני המושבים הקדמיים, וחיכיתי לתשובה. הוולוו רועדת מול רמזור אדום בשדרת ויסְטָה אֶרְמוֹסָה, השמיים כחולים לגמרי, ריח טבק ומסטיק אָניס, המבט השחור החנפני של איזה כפרי בסנדלים שניגש לבקש מאיתנו נדבה, השתיקה הנבוכה של אמא שלי כשניסתה למצוא מילים, את המילים הבאות: אז ככה. כשאישה רוצה תינוק, היא הולכת לרופא והוא נותן לה כדור תכלת אם היא רוצה ילדון או כדור ורוד אם היא רוצה ילדונת. ואז האישה לוקחת את הכדור הזה וזהו, היא בהריון. הרמזור התחלף לירוק. הוולוו הפסיקה לרעוד ואני, שעדיין עמדתי ונאחזתי במה שמצאתי כדי לא לעוף, תיארתי לעצמי את עצמי תקוע בצנצנת זכוכית קטנה, מעורבל לגמרי בין המון ילדונים בתכלת וילדות בוורוד, השם שלי חרוט (כמו המלה בָּאייר באספירין שלקחת לפעמים, שהיה לו כזה טעם של גבס), שותק, לא זז, מחכה עד שתבוא איזה גברת למרפאה של הרופא (היא נראתה לי רחבה ומעוותת דרך הזכוכית, כמו במראות העקומות בקרקסים), ותבלע אותי עם קצת מים (וקלטתי, בתמימות של ילד, כמובן, את אכזריות הגורל. את המקריות האלימה שתגלגל אותי ליד הפתוחה של איזו גברת, סתם גברת, היד הגדולה והמיוזעת והאקראית הזאת שתוביל אותי אל פה גדול ומיוזע ואקראי באותה המידה), כדי שאוכל, סוף סוף, להתמקם בבטן זרה ואוכל להיוולד. מעולם לא הצלחתי להתנער מתחושת הבדידות והנטישה שהרגשתי אז, תקוע בצנצנת הזכוכית. לפעמים אני שוכח אותה, ואולי אני מחליט לשכוח אותה, ואולי אני מרגיע את עצמי, באיזה אופן מגוחך, שכבר שכחתי אותה לגמרי. עד שמשהו, לא משנה מה, הדבר הכי קטן, מחזיר אותי לשם, ואני תקוע שוב בצנצנת הזכוכית ההיא. למשל: המפגש המיני הראשון שלי, בגיל חמש-עשרה, עם זונה מבורדל בחמישה פֵּסוֹ ששמו אֶל פּוּאֵנְטֵה. למשל: טעות בחדר בסוף טיול בבלקאן. למשל: היד הקפואה של חבר מגמגם, שלחצתי בפעם האחרונה. למשל: התמונה הקלאוסטרופובית של ביתן חשוך ולח ודחוס ומבעבע לחישות, שבו היה סבי כלוא לפני ששים שנה, בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

אנשים בכו ואנשים אמרו קדיש.

קירבתי אלי את המאפרה. כבר הייתי קצת מסוחרר, אבל בכל זאת מזגתי לנו מה שנשאר מהוויסקי.  

מה עוד נותר לאדם כשהוא יודע שלמחרת יירו בו, אה? שום דבר. או שהוא מתחיל לבכות או שהוא מתחיל לומר קדיש. לא ידעתי את הקדיש. אבל בערב ההוא, לראשונה בחיי, גם אני אמרתי קדיש. אמרתי קדיש במחשבה על הורי ואמרתי קדיש במחשבה שלמחרת יוציאו אותי להורג על הברכיים מול קיר המוות של אושוויץ. השנה כבר היתה ארבעים-ושתיים וכולנו שמענו על קיר המוות השחור של אושוויץ, ואני בעצמי ראיתי את הקיר השחור הזה של אושוויץ כשירדתי מהמשאית וידעתי יפה מאוד ששם מוציאים להורג. גְנָאדֶנְסשוּס, ירייה אחת בעורף. אבל קיר המוות של אושוויץ לא נראה לי גדול כל כך כמו שחשבתי. והוא גם לא נראה לי שחור כל כך. הוא היה שחור עם כתמים לבנים קטנים. מלא כתמים לבנים קטנים, אמר סבא שלי והקיש באצבע שלו על קלידי אוויר ואני, שעישנתי, דמיינתי שמיים זרועי כוכבים. הוא אמר: שפריצים לבנים. הוא אמר: אולי מהכדורים שעברו בעורף של כל כך הרבה אנשים.

היה חשוך מאוד בביתן, המשיך במהירות, כאילו פחד ללכת לאיבוד בחושך הזה. ואיזה גבר שישב לידי התחיל לדבר איתי בפולנית. אני לא יודע למה הוא התחיל לדבר איתי פולנית. אולי שמע אותי אומר קדיש וזיהה את המבטא שלי. הוא היה יהודי מלודז'. שנינו היינו יהודים מלודז', אבל אני מרחוב זֵ'רוֹמְסְקְייֵגו, ליד שוד זֵ'לוֹני רינֶק, והוא מהצד השני,ליד פארק פּוֹנְיאטוֹבְסְקי. הוא היה מתאגרף מלודז'. מתאגרף פולני. ודיברנו פולנית כל הלילה. יותר נכון הוא דיבר איתי פולנית כל הלילה. הוא אמר לי בפולנית שהוא שם כבר הרבה זמן, בבלוק אחת-עשרה, ושהגרמנים נותנים לו לחיות כי הם אוהבים לראות אותו מתאגרף. הוא אמר לי בפולנית שלמחרת יעשו לי משפט ואמר לי בפולנית איזה דברים להגיד במשפט ואיזה דברים לא להגיד במשפט. וזה מה שקרה. למחרת הוציאו אותי מהביתן שני גרמנים, הם לקחו אותי לבחור יהודי שעשה לי את המספר הזה על היד ואחר כך השאירו אותי במשרד שבו עשו לי את המשפט, בפני איזה גברת צעירה, ואני שרדתי כי אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לומר ולא אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לא לומר. תבין. השתמשתי במילים שלו והמילים שלו הצילו אותי, ואני מעולם לא הכרתי את השם של המתאגרף הפולני וגם לא ראיתי את הפנים שלו. אולי הוציאו אותו להורג מול קיר המוות.

מחצתי את הסיגריה שלי במאפרה והורדתי את הלגימה הקטנה האחרונה של הוויסקי. רציתי לשאול אותו על המספר או על הבחור היהודי שעשה לו אותו. אבל שאלתי אותו רק מה אמר לו המתאגרף הפולני. היה נדמה שהוא לא מבין את השאלה שלי, אז חזרתי עליה, קצת יותר בחרדה, קצת יותר בקול רם. איזה דברים, אויצה, אמר לך המתאגרף לומר ולא לומר במשפט ההוא?

סבא שלי צחק, עדיין מבולבל, ונשען לאחור, ואני נזכרתי שהוא מסרב לדבר פולנית, שכבר ששים שנה הוא מסרב לומר אפילו מילה אחת בשפת אמו, שפת אמם של אלה שבגדו בו, כך אמר, בנובמבר שלושים ותשע.

מעולם לא נודע לי אם סבא שלי שכח את המילים שאמר לו המתאגרף הפולני, או שבחר לא לומר לי אותן, או שפשוט כבר לא היו חשובות, כי כבר מילאו את תפקידן כמילים ואז נעלמו לעד, יחד עם המתאגרף הפולני שאמר אותן באיזה לילה חשוך.

ושוב מצאתי את עצמי מביט במספר של סבא שלי, 69752, המספר שקועקע בבוקר אחד בחורף ארבעים-ושתיים בידי צעיר יהודי באושוויץ. ניסיתי לדמיין את פניו של המתאגרף הפולני, לדמיין את האגרופים שלו, לדמיין את הנתז הלבן שהשאיר הכדור אחרי שעבר בעורף שלו, לדמיין את המילים הפולניות שלו שהצליחו להציל את סבא שלי, אבל הצלחתי לדמיין רק טור אינסופי של אנשים, כולם ערומים, כולם חיוורים, כולם כחושים, כולם בוכים ואומרים קדיש בדומייה מוחלטת, מחכים כולם בתור שימספרו אותם.

מי היה בֶּרְק? ראשית ימיו.

ג'ייקוב בֶּרק, מי שעתיד היה להתמודד בקרב נגד מקגרוֹ הגדול באותו יום גורלי ב-1824, נולד מכוסה בשרידי שק שפיר במשכנות העוני שבאזור הרציפים בבריסטול, בגיבוב שמכוּנה רק "החור", ילד חורף לַסוור אייזק בֶּרק ולתופרת אן מרפי. הוא, יליד בריסטול, בנו של ג'יימס, בנו של טום, בנו של זבדי, כולם סבלים. היא, ילידת דבלין, בת מזל תאומים הארור – עוני ופוריות: ג'ייקוב היה השנים-עשר מבין שמונה-עשר ילדים, השלישי מתוך שמונה שנשארו בחיים.

זו היתה ילדות אופיינית לאזור הרציפים, של עבודות מזדמנות ושל צחצוח נעליים ופה ושם גם התקפים חינוכיים: דלקת שקדים קשה, דיפתריה, והפיתוי שלא עומדים בו, לקפוץ למים מהמזחים. בקיץ הוא רץ עם עדרי הילדים המְשחקים שהשליטו טרור ברחובות. 

הוא גדל מהר. עב צוואר, עב כתפיים, אגרופי פלדה, שפתיים חשוקות, מצח כבד, ילד שלא ידע צורת אות ולא הכיר טעם מתוק עד לשנתו העשירית, ואז, בתוך מחזור ירח אחד, הוא למד לגלגל על לשונו את אותיות הכתב הרוּני שעל השלט של פאב "מולוי ארמ'ז" וגנב תפוח מרוכל של פירות וירקות בדרך לעיר באת'. שני אחים, שחשבו שהם לא פחות מדיק טֶרְפּיןן פנו לחיים של שוד וגזל, אבל ג'ייקוב בֶּרק, בחסדי התפילה היומית של אמו והחגורה של אביו, פנה עורף לטעמם של תפוחים וחזר אל דרך הישר הצרה של השושלת, הוא הצטרף אל בֶּרק האב ברציפים. וברציפים הוא נשאר, הרים חביות של דגים ולוחות ברזל קרים מרוח הים, עד שגבו התרחב וזרועותיו ניתצו את האסורים. 

עלייתו של בֶּרק, כולל המהומות. וגם תחילת הקריירה שלו והתהפוכות בה.

בגיל תשע-עשרה בֶּרק התפרסם.

ברציף היה איש בשם סם ג'ונס, וגם סם ג'ונס היה סוור, נשא משאות עם בֶּרק מחושך עד חושך. סם ג'ונס היה זקן בן ארבעים, ויום אחד פילחה כף רגלו קרש רקוב ברציף והוא מעד תחת משא של דגי סנדל, שמונים קילו דגים בארגז מעץ אלון, שהטיח את ראשו במעקה הברזלים ואז  הוא קרס, החליק, ונשמט אל תוך הים.

סם ג'ונס עמד לקבל את משכורתו החודשית, אבל החברה לא שילמה לאלמנה, והסוורים ברציפים שבתו מעבודה, שום ספינה לא זזה. ואז הבעלים שלחו את הבריונים שלהם, והם התנפלו על האנשים באלות ובמחתות ברזל, ומתוך ההתכתשות ההמונית פרצו "המהומות ברציפים", שנודעו לתהילה.

עיתונאי מלונדון היה הראשון שראה את בֶּרק תוקע אגרוף. כשהסתיימו המהומות (והמשכורת של ג'ונס עוד לא שולמה), מצא העיתונאי את הנער אחרי שחזר לעבודה, משלים עם המצב, מפלס את דרכו על המזח ומהמהם שיר סבלים חרישי ועצוב.

ביום ההוא (אפור, קור על-טבעי באוגוסט, שחפים מנתרים על מעקה המזח) עמד בֶּרק על הרציף, ושק של חמישים קילו חיטה מוטל כמו גווייה על כתפו. העיתונאי דיבר בצרורות. ג'ייקוב, שלא היה מורגל בחילופי דברים ארוכים, לא הניח את השק, אמר, כן, אדוני, כמו שלימדו אותו לדבר אל זקנים ואל לובשי חליפות, ומפעם לפעם הסיט את המשקל על גבו. ואז סוף כל סוף שלף הברנש כרטיס ביקור. נו? מה אתה חושב? השתתפת פעם בקרב? שאל האיש, ובֶּרק ענה בשאלה: יש גבר שלא השתתף בקרב?

בכרטיס היה שם של מחסן סחורות בנמל, ובשבוע שבא לאחר מכן השכיב שם בֶּרק על הרצפה שלושה גברים. הם היו קשוחים, מתאגרפים שבן רגע עלו לזירה כאילו מדובר בלא יותר מקרב תרנגולים. בלי עוזר, בלי חבלים, בלי פרס כספי. אם הופיעו האנשים עם הכסף, זה היה רק כדי לזהות כישרונות צעירים. בערב השלישי בא מישהו, קֵיירְן, ונתן הצעה.

איך "השרירי" התפרסם.

בשנה הראשונה ההיא מתקיימים חמישה קרבות. חמישה קרבות, וג'ייקוב בֶּרק מנצח בארבעה. תחרויות מחתרתיות, דו-קרב שמתקיים במחסני סחורות או בפונדקים כפריים או בסוללות הנהר ממזרח לעיר. חוקי בְּרוֹטוֹן. בלי כפפות. זירה של שבעה מטרים רבועים. סיבוב נגמר כשמישהו נופל. שלושים שניות מנוחה, וקרב לא נגמר עד שאחד המתאגרפים לא מצליח לחזור אל הקו שבמרכז הזירה. בלי אצבעות בעיניים, בלי נשיכות, בלי מכות מתחת לחגורה. בלי נפילות מזויפות לצרכי מנוחה.

קיירן הוא העוזר שלו. ועוד בפינה, מחזיק את הבקבוק, נמצא גם אחד שעובד עם קיירן, ינקי שהיה פעם אלוף בניו אורלינס. ליֶנקי יש מן הסתם שם נוצרי, אבל הוא מחליף נושא בכל פעם שג'ייקוב שואל. יש לו תנועות של סרטן כשהוא זז או נעמד מולך או מתרומם על קצות האצבעות כשהוא עומד לדבר, וג'ייקוב חושב שאלה הרגלים מהזירה.

הם מתייחסים לג'ייקוב בֶּרק יפה, כמו אל בן. נותנים לו מכנסי אגרוף ונעלי פקקים, קוראים לו את חדשות האגרוף ב"ויקלי דיסְפּץ'", קונים לו מזון כשמזון הוא יקר המציאות. לוקחים אותו אל "בית התקיעות", ושם משלמים את מה שעולה להכניס את התקע לשקע, ומספרים לבָּנות שהוא יהיה אלוף של כל אנגליה. שם, בין מלמלות ובדים מבריקים, הוא חש מושפל בגלל תשומת הלב של הגברים, הוא מרגיש כאילו הוא שוב בזירה, חושב שאולי קיירן והיֶנקי עוד יעקבו אחריו ואחרי הבחורה כדי להסתכל. בחורף ההוא, כשפתאום אבא שלו נופל למשכב עם שיעול, הם נותנים לו כסף מראש על חשבון הפרסים שיזכה בהם, וג'ייקוב מוצא את עצמו קונה מתנות לאמא שלו ולאחים ולאחיות. הזכיות שלו קטנות, חמש, עשר לירות. הוא מבזבז הכול ולוֹוה עוד.

לפני כל קרב קיירן לוקח אותו הצדה ומספר לו איזה טינופת היריב שלו, יוצר אצלו רושם שהוא מין מלאך נקמה, גומל רעה לשורה של רוצחים וגנבים ובועלי בתולות. אבל לג'ייקוב בֶּרק לא אכפת במיוחד. הוא אוהב את ההזדמנות להרביץ ולראות את היריב שלו נופל. מקומון זול בחצי פֵּני שמתפרסם בבריסטול, ומקדיש עמוד שלם לענייני אגרוף, מסקר את הקרבות שלו, אבל לא מצליח כנראה להינעל על שם, וקורא לו "המתגושש מהרציפים", ואז "הסוור בֶּרק", "החובל בֶּרק", ולבסוף "השרירי", השם שקיירן בוחר לאמץ לקידום הקרבות שלהם. אלגנטי, חושב ג'ייקוב. הוא קונה גיליון של המקומון ומביא אותו הביתה, מראה לאמא שלו איזו מילה בעמוד היא "השרירי". הוא כותב לה את זה באותיות גדולות על פיסה של נייר קצבים, והיא מקפלת אותה ותוחבת אותה אל הכיס שהיא מחזיקה בו מסרק לכינים. כדי להוכיח את גודל כוחו הוא תופס שניים מאחיו הקטנים, אחד בכל יד, ולקול צווחותיהם מרים אותם גבוה מעל לראשו. 

הוא מתחיל לשמן את שערו ולהחליק אותו לאחור בתלמים מבריקים, מה שלא מוסיף הרבה למראה שלו, ורק מדגיש את המשקל הרב של המצח. הוא מקשיב לסיפורים על המתאגרפים המקצוענים. הוא רוצה להיות כמו גאלי, אז הוא קונה צעיף בתור עניבת אסקוֹט. הפרסים גדֵלים, חמש-עשרה, עשרים. בפרס הראשון הוא קונה מגבעת גבוהה וחובש אותה במלוכסן. כמו שקיירן חובש את שלו. כמו קיירן, שגם הוא היה בשעתו, כך נודע לו, מתאגרף מקצועני קשוח.

הימים שנראה במיטבו קרבים לקצם. בקרב הרביעי בא אליו היריב בבעיטות ובנפנוף של זרועות כמו ציפור ששחררו אותה מהכלוב. הוא חוטף אגודל בעין ונאלץ לבלות שבוע בתחבושת של נייר חוּם וחומץ. עולה לו החוֹם, אבל קיירן מוצא כירורג שמקיז לו דם והוא נרפא.

בקרב החמישי שלו מביס בֶּרק את "האהוב מבריסטול". זה לא היה אמור לקרות; הקרב היה הצגה, משחק מכור שנועד לתת לאלוף להיראות טוב כשהוא משכיב מספר חזק כמו "השרירי", אבל "השרירי" מנצח.

איך רצה המקרה ובֶּרק התמודד מול בְּלַיינְדמֶן.

וכך רצה המקרה ובֶּרק התמודד עם בליינדמן:

בלינקולנשייר, "בְּרוֹקן הֶד גַאל" הפסיד ל"מוּרי", ובליברפול, ויל סְקֶגְס הביס את טום ג'ונסון, שבפינה שלו ישב לא אחר מאשר פיטר קְרוֹלי הגדול, בן הקצב שנודע בזמנו בכינוי "הסטייק הלבן הצעיר". אבל סקגס לא התמודד מול "בְּרוֹקֶן הֶד", וב"מוֹלְסי הֶרְסְט" הפסיד טום טֵייט ל"לֵה פּטיט". וככה "בְּרוֹקֶן" התמודד מול טֵייט, אבל הקרב היה מכור, ה"ויקלי דיסְפּץ'" חשף ששני הגברים נפגשו שבועיים לפני כן וקבעו הכול. ואז הם באו אל טד שאנון המכונה "הרברבן", אבל "הרברבן" הכיר את בליינדמן, ו"הרברבן" אמר שאם הוא כבר הולך להיהרג הוא צריך להביא פרס יותר גדול לאשתו. וכך נאלצו האנשים עם הכסף להמשיך ולחפש מישהו, ונותר להם רק בֶּרק.

ההתמודדות נקבעה לפברואר, אבל אף אחד לא שם אפילו רבע פּני על בֶּרק. ואז הם הלכו אל "הרברבן", אלא ש"הרברבן" לא היה שם, הוא הורשע בגנֵבה ונשלח לרצות את עונשו. הם מצאו טוחן ב"מֶלכיוֹר בראון", ממנצ'סטר, ששבר שיניים בחוגי המסבאות ונודע בכינוי "האנקור". אבל בראון נפל אחרי לא יותר מארבעה סיבובים, והנבחר הבא, פרנק סמית המכונה "הציורי", סירב להתייצב מול האגרופים הרצחניים של בליינדמן. וכך הם חיפשו שוב את בֶּרק. הם החליטו שהדם של בֶּרק מצד אמא שלו יביא את האירים, בליינדמן ישלהב את הסקוטים, ואם יהיו התפרעות ומכות, מה טוב. חוץ מזה, כולם ידעו שהמתאגרפים הכי טובים לובשים צהוב בריסטול, ועד אז בֵֶּרק כבר המשיך הלאה מהרציפים, והראה את כוחו בצמד קרבות באיגֶנ'ס אבּי.

מיהו בליינדמן?

זהו בליינדמן: מתושלח בן שלושים וחמש, אליל של לאומנים סקוטים, גיבור של מגזינים לגברים, שם ציירו אותו בממדים מפלצתיים, מוחה צבאות ליליפוטיים כאילו הוא מנקה פירורים משולחן לפני משחק קלפים. חובט מיומן עם עוצמה של מנוע קיטור. ניצח בשמונה-עשר, הפסיד בשניים. הוטבל בשם בנג'מין מקגרו, וזכה לכינוי שלו בקרב ב-1814, בסיבוב הארבעים ושלושה, עם עיניים נפוחות כל כך מאגרופים שהוא חטף עד שהוא לא ראה כלום. סירב להרשות שיפרידו את עפעפיו, אמר שינצח את היריב שלו על עיוור, ואז השכיב אותו, בבּוּם אחד, ברגע שהגיעו אל הקו שבמרכז הזירה. אחרי הקרב שאלו איך הוא עשה את זה, והוא ענה, הרבצתי איפה שהוא נשם. הרוזן בַּלְקַרס פרש עליו את חסותו, ועליו אמרו שהיה מסתובב עם מקגרו במקומות הכי ידועים לשמצה בגלזגו. הוא אהב לספר איך אפילו ביקשו ממנו להיות ביחידת שומרי הראש של בית המלוכה, אבל עם כל הסיפורים על הפה המלוכלך ועל החיים העלובים, ועם כל הבחורות שהוא הִפרה, הם משכו את ההצעה. ב-1816 הוא הפיל את האלוף סיימון ביל בשני סיבובים, וסיימון ביל לא קם יותר. בקריקטורה המפורסמת שהתפרסמה ב"גאזֶט" נראה מקגרו מנופף באגרופיו מעל לאבן מצבה, שנכתב עליה:

סיימון ביל פה נח בצֵל 

אגרופים מפלדה, לסת ברזל

ארבעה ועשרים ניצחונות להלל

ואז קְרב אחד שכמותו לא פילל

בתוך שני סיבובים נוכחה כל תבל

כי גלגל הגורל לעולם מתגלגל.

כמובן, לאף אחד מהאנשים עם הכסף לא היה שום ספק שג'ייקוב בֶּרק הולך לחטוף. ובֶּרק ידע על השמועות, אבל קיירן והיֶנקי אמרו שיש לו סיכוי, שבליינדמן מזדקן ושבֶּרק משתפר מיום ליום בעוצמה וביֶדע הטכני.

האמת היא שבֶּרק לא היה צריך שיספרו לו, וקיירן ידע, כי קיירן אירגן קרבות כבר שלוש-עשרה שנים, שאין דבר יותר יהיר מבחור בן עשרים ושלוש, אולי חוץ מאשר נער בן שש-עשרה, אבל לך תנסה למצוא צוואר כמו של "השרירי" אצל נער. הבעיה היחידה עם בֶּרק, הוא אמר לו, ולחץ את האצבעות אל שרירי החזה שלו, הבעיה היחידה איתך, היא שבֶּרק טוב ומנומס מדי, ושמץ שפלוּת לא היה מזיק לו. בֶּרק תהה בעניין הזה לא מעט, איך אחד שמרביץ יכול להיות בן אדם טוב, ותהה אם הוא טוב רק מפני שהוא בתחתית ולא מסוגל להיות שום דבר אחר, שבנסיבות שונות, אם משהו היה זז איתו, הוא לא היה כזה. פעם, בפאב, הוא שמע, אין דבר כזה בן אדם שחוטא, רק עולם שחוטא, ואמרו לו שהכוונה היא שהשטן נמצא אצל כל אחד ורק טיפוס נדיר יכול להחזיק אותו ככה שלא ירים ראש. ואז אחר כך הוא התחיל לחשוב שאולי הוא שמע לא נכון, ושבעצם זה היה, אין דבר כזה בן אדם טוב, רק עולם טוב, והוא התחיל לחזור על זה שוב ושוב עד שלא הצליח לזכור אם המצב הבסיסי היה של חוטא או של טוב. קיירן אמר שהוא טוב מדי, אבל בתוך תוכו הוא ידע שהוא מרביץ כי הוא אוהב את ההרגשה של להרביץ לבחור השני, ובהתחלה זה נראה לו חטא, אבל אז הוא התחיל לחשוב שאם הבחור השני הוא בדיוק כמוהו, אז גם הבחור השני אוהב להרביץ, מה שאומר שהוא, בֶּרק, מכה חוטא, וכך הוא, בֶּרק, טוב, חוץ מאשר במקרים שבהם הוא הסתכל על זה בצורה אחרת, ואז גם הבחור השני היה מכסח בחור שאוהב להרביץ (אותו, את בֶּרק), כלומר, הבחור האחר היה טוב, ובֶּרק חטא מפני שעשה קציצות מבן אדם ישר דרך.

החשיבה נמשכה סחור סחור כמו אחד מאותם שירים בלתי נסבלים שלעולם לא נפסקים, עד שהחליט "השרירי" כי מה שהוא אוהב בקרב זה העובדה שהוא לא צריך לייגע את המוח בשאלות כאלה, רק להרביץ, כי אם אתה לא מרביץ, מרביצים לך. זו התשובה!

קרֵב היום.

וכך התחיל בֶּרק להתאמן: הרציפים ביום, משקולות הרמה לפנות ערב. קיירן שלח אותו לרוץ עם הכלבים שלו בגבעות. להכות שקי חול. אסר עליו משקאות ואהבהבים.

השמועה מתפשטת מהר בבריסטול. הוא שומע התלחשויות שמלוות אותו לכל מקום. בָּרחובות צרים עליו מצחצחי הנעליים, מתחננים לראות סלטות ואז מתחרים זה בזה על התואר "השרירי". הנערות משפילות את הכובעים ונושאות עיניים כשהוא עובר על פניהן בהילוך תרנגולי.

ערב אחד, ברציפים, סבל זקן בשם בּוּת ניגש אל בֶּרק כשהוא כבר בדרך הביתה. הוא מתייצב לפני הבחור, תופס בזרועו באחיזת פלדה, אומר, זה דבר טיפשי, וג'ייקוב בֶּרק אומר, כן, אדוני. כרזות נתלות, ובהן איורים של שני הגברים עומדים זה כנגד זה כאילו ציירו אותם יחד, בלי חולצות, בנעלי שלושת רבעי ובמכנסי אגרוף הדוקים בסרטי בד. נאמר בהן שהקרב ייערך ב"מוֹלסי הֶרְסְט", מדרום-מערב ללונדון, אבל כולם יודעים שזו תרמית שנועדה להיפטר מהפקחים. העיתונים מחליטים לכנות את הקרב "המפגן של בליינדמן", כאילו זה לא קרב אלא תצוגה של מקגרו. כאילו בֶּרק אפילו לא מתמודד.

ערב אחד אמא שלו מחכה לו כשהוא בא הביתה. אומרים שאתה הולך להיהרג, היא אומרת. מי אומר את זה? שואל ג'ייקוב. כולם, היא אומרת. הייתי בשוּק. הם אומרים: תדאגי שמבטיחים לך את הפרס, אנני, כי הילד שלך לא חוזר הביתה.

מי שלא הוזכר במילותיה, אבל היה חבוי ביניהן, הוא אבא שלו, שמשתעל עד לב השמים ולא יורד לרציפים כבר חודשים. אבל היא לא אומרת שג'ייקוב צריך לסגת. אם היתה אומרת את זה, הוא היה מרבע את הלסת ומכריז שהוא מחויב להגן על כבודו. דווקא מפני שהיא לא אומרת כלום מעבר לזה, מתחילים הספקות להחליק אל תוכו פנימה כמו צלופחים.

אלא שהוא יודע שהוא לא יכול לסגת גם אם היה רוצה. הוא חייב לקיירן, על הצעיף, על המגבעת, על האוכל. קיירן אומר שבפרס מהקרב עם מקגרו הוא יכסה את החוב ועוד משהו. הוא מחליט ש"ועוד משהו" פירושו אפילו יותר אם הוא יהמר על עצמו. ואז הוא יפסיק עם זה.

הם מוצאים נותן חסות.

שבועיים לפני הקרב מגרד קיירן נותן חסות מטורזן בשם קוונדיש; יתרת הפרס היא תרומת מועדון האגרוף.

קוונדיש פוגש את בֶּרק ואת קיירן בבית המרזח של נד לנדון. הוא אכן גנדרן: תלתלים, בושם, מדבר בנימת גאוותנות ומהר ובקול גבוה. רוצה שיקראו לו קַו, אבל ג'ייקוב קורא לו מר קוונדיש, והוא מחייך. הוא עשה את הונו בתקופת העוֹצרוּת, והוא מנופף בזה, שורף שטר כסף מול העיניים של בֶּרק. מדקלם שיר שכתב על אגרוף, שהתפרסם בשבועון הספורט "בֶּל'ס לַייף", מלא מילים מרובות אותיות שאוזניו של בֶּרק מתקשות להשתלט עליהן. קוונדיש מספר סיפור על מתאגרף, צוחק ואומר, טום המסכן, פשוט יצאו לו העיניים מתוך הראש. פְּלוֹפּ. פְּלוֹפּ. לא הצליח למצוא עבודה ובסוף התאבד. שתה חומצה פרוסית. פְּלוֹפּ. הוא צוחק. בֶּרק מיד שונא אותו, מרגיש שכל הגוף שלו נמתח כשהוא שומע אותו מדבר. הוא יודע שקוונדיש מנסה להקטין אותו כדי להגדיל את עצמו, אבל לא עולות בדעתו מילים מהירות לתשובות. כל אחד אחר, והוא היה מכה אותו כל כך חזק עד שההוא היה מאבד יותר מעיניים. הוא מסתכל על המאמן שלו, וקיירן מטה את הראש, רק מעט, כאילו הוא אומר, תירגע, תבלע את זה, קוונדיש שם את הפרס.

קוונדיש שתוי עד לשד עצמותיו, ודיבורו כבר מתלעלע. הוא קורא לבחורה וכורך לה זרוע סביב המותניים. אומר לג'ייקוב להסיר את החולצה. אומר, תראי מה זו סימטריה, תראי מה זה כוח. אומר, אמא שלך אירית, בֶּרק? קורא לו הבחור הקטן שלי. נוגע בזרועותיו ואומר, תראי איזה יופי. שותה את הג'ין המחורבן שלו עד שהוא נוזל לו על הסנטר. אומר שהוא היה מתאגרף, אבל הוא מחזיק את האגרופים שלו עם האגודלים פנימה.

הם נוסעים אל זירת הקרב, ושם פוגש בֶּרק אדם שמאציל עליו את הפילוסופיה שלו.

הקרב נערך בהרטפורדשייר, בשדה מדרום לסנט אלבּנס, שנקרא דֶד רֵבּיט הִית. בסנט אלבנס הם מבלים את הלילה בפונדק כרכרות. קיירן והיֶנקי שותים עד שהם כבר מתנדנדים, אבל "השרירי" עצבני מדי לבלוע משהו. הפונדקאי הוא חסיד מושבע של ענף האגרוף, הקירות מעוטרים באיורים ובהדפסים של המתאגרפים הגדולים, ובֶּרק מזהה את בְּרוֹטוֹן ואת פֵּיינטר, ואת היהודים מנדוֹסה ו"דַאץ'" סם, וגזמן ו"גֵיים צ'יקן". הוא רוצה להיות כמו הדיוקנאות, יציב ושקט ומרוחק בכתם של צבע מים, לגמרי לבדו ואפוף תהילה. אבל באספסוף שממלא את המסבאה נדחק "השרירי" אל הפינה בידי מפרזל סוסים, איש שמן, ממושקף, עם מראה של אחד שקורא. הוא אומר שהיה כומר, פעם, מה שמסביר את חיתוך הדיבור הברור, אם כי הוא לא מוכן לספר מדוע הפשיטו אותו מהגלימה. אתה תהיה אחד הגדולים, הוא אומר לג'ייקוב. תראה אותך. יכול להיות שמחר תפסיד, אבל זה לא משנה. רק תעמוד על שלך, ובקרוב תהיה אלוף. הוא שואל אם בֶּרק יודע על הקרב בין אכילס להקטור, אבל בֶּרק מעולם לא שמע על שני המתאגרפים האלה. מפרזל הסוסים מושך בכתפיים. ראית פעם את מקגרו? הוא שואל. בֶּרק לא ראה, רק רישומים. גוליית, אומר מפרזל הסוסים. כאילו מישהו חיבר שני גברים לגבר אחד. ומעוות בדיוק ככה. אתה כבר תראה. אוזניים מעוכות כמו כרוביות. אוזניים? לא. פנים מעוכות כמו כרובית.

הוא ממשיך ללא לאות. רוצה לשמוע את הפילוסופיה שלי? איך אתה מתכוון לנצח? תחשוב, בחורצ'יק. אתה רוצה לנצח או שאתה רוצה לפגוע בו? אלה דברים שונים. תיאוריית הקרב של הכומר בראון – אתה יכול להעביר את זה הלאה – היא שזעם לוקח אדם רק עד נקודה מסוימת. זה מה שכל הבחורים העניים כמוך מתחילים איתו: זעם, הם צריכים את זה כמו שסוס זקוק לרוכב. אבל די מהר זה מפריע. אתם יוצאים החוצה וחושבים שאתם נלחמים מול מתאגרף, אבל האמת היא שאתם נלחמים בעולם. אלא שמתאגרף טוב, תבין, כמו בליינדמן, הוא יודע שהמתאגרף שעומד מולו נלחם קודם כול כדי לפגוע ואחר כך כדי לנצח. והוא ישתמש בזה. ישתמש בשנאה שלך כדי להפיל אותך. זה ההבדל. אנשים שנלחמים כדי לפגוע חוטפים בסוף. Gladiator in arena consilium capit. הוא יגמור אותך. יכתוש אותך, יעשה ממך עוגה. ילפות לך את הראש באחיזת חנק, ואז איפה תמצא את עצמך?  

לבֶּרק אין תשובה. הוא לוטש עיניים באיש, בפאות הלחיים שלו העבות כמו חבלים. האיש ממשיך לדבר על זעם, ובֶּרק מתפתה לומר, אין דבר כזה אדם שחוטא, רק עולם שחוטא. אני פשוט מרביץ. הוא לא רוצה לדבר יותר. אבל הוא לא הולך משם, גם לא הולך לישון. מזמור  שיכורים מתגבר והולך. נשמח ונשכח את יום המחר / נשתה ונשתה עוד שיכר… יש לו בחילה והוא חושב שאולי הוא מפחד.

הם מתכנסים בדֶד רֵבּיט הִית.

הקרב אמור להיערך במרחק של שישה קילומטרים בערך מבית המרזח, בשדה לא רחוק מן הדרך, בשקע קרקע רך שבין שתי גבעות.

קצת אחרי עלות השחר הם לוקחים כרכרה. הם עוברים על פני המון אנשים שעולים בדרך, ברכיבה או ברגל. הבוקר קר, אור מהוסס, השדות רטובים מטל. הוקמו אוהלים למאכלים קלים ולמשקאות. התנועה איטית, הדרך עמוסה בכרכרות סגורות ובסוסים. עוברת שעה ארוכה עד שבֶּרק מבין שהקהל הזה נמצא שם גם בשבילו. הם מחנים את המרכבה במישור קטן בחצי הדרך במעלה הגבעה. בֶּרק יוצא, ואחריו קיירן והיֶנקי. כמעט מיד מתנפל עליו ההמון, נדחק כלפיו בלי שום סיבה, אלא כדי לנסות ולהתקרב. הם שרים, קדימה נקרע את בליינדמן, או בליינדמן קורע אותך. "השרירי" חובש את המגבעת נמוך על עיניו, העוזרים משני צדיו, מובילים אותו בשביל ארוך בעשב הרטוב, במעלה תלולית ואז למטה בכיוון הזירה. שני הגברים אוחזים בו במרפקים. הוא יודע שזה אמור לנחם אותו, אבל אין בזה שום נחמה. הוא חושב, מתי מובילים אדם ככה? והתשובה היא לגרדום.

הם מתקרבים ורואים קהל רב מכונס סביב חבלי הזירה, והוא שומע לחישה קרובה אליו. ליד הזירה העמידו שני דוכנים לתשלום, אבל הקהל גולש בהמוניו מהגבעות. הוא מחפש את היריב שלו, אבל בליינדמן לא נראה בשום מקום. הוא רוצה שבליינדמן יהיה שם, כאילו בליינדמן הוא היחיד שיכול לדעת מה הוא מרגיש.

הקרקע תחוחה כאילו להקת חזירים חיטטה בה, אבל הזירה נקייה, מסודרת, מכוסה בחול, לא דומה לשום מקום שהוא התמודד בו. הם מתחו שני חבלים צבועים שמסמנים את הזירה, הקו שבמרכז הזירה כבר מסומן בגיר. הוא לא מוריד את חלוק האגרוף וקיירן ניגש ומדבר עם השופט. הוא מרגיש שעיני הקהל נעוצות בו, הוא מנסה להתעלם מהן, מביט למטה, קופץ אגרופים שוב ושוב. לבסוף הוא מרים את פניו ומביט סביב. הגבעה כולה אנשים מלוא העין. לידו שני גנדרנים, עניבות אסקוֹט מנקרות עיניים, חליפות משי וצמר, שכמיות וכפתורי פנינה. היי, שרירי, אומר אחד מהם וצוחק. שמתי עליך כסף, שרירי, אומר השני. הם מדברים מוזר, ואז הוא מבין שהם לועגים למבטא  האירי. הוא מפנה את המבט.

קיירן חוזר. זה משהו גדול, בחור, הוא אומר. עשרת אלפים איש, ואין אורווה אחת פנויה באזור. חצי מדינה רוצה לראות את הבחור שלנו מפיל את בליינדמן.

 

תרועות וקריאות בוז כשהיריב שלו מתקרב.

בשעת בוקר מאוחרת מגיע מקגרו. בֶּרק שומע המיית מלמולים בקהל, ואז צעקות מתגברות, צלע הגבעה נחצה לשניים לכבוד דמות כהה שעוברת בתווך, מוקפת פמליה. הם רחוקים, יורדים במדרון שממול. לרגע נדמה לו שהוא צופה בצֵל בשעת שקיעה, המסה המגושמת מתנשאת בכבדות מעל לעוזרים. שיר אִגרוּף מתרקם מתוך הרעש, אבל הוא לא מצליח לשמוע את המילים. ואז פתאום, באמצע הדרך של מקגרו אל הזירה, בוודאי נאמר דבר מה מכוער, וגוליית מזנק אל תוך הקהל. ואז המולה, חליפות שחורות מתהפכות לאחור כמו אבני דומינו. בֶּרק לא יודע אם מקגרו אפילו זז: האנשים עולים ונופלים לאחור צועקים ומנופפים בזרועות כמו חיית ים ענקית שמפרפרת בקצף גלים. ואז העוזרים כנראה משתלטים עליו, מושכים אותו לאחור, אדווה חולפת בקהל והוא נרגע. מתלחשים עכשיו: מקגרו לא שולט בעצמו, הוא חיה, אסור לתת לו לעלות לזירה, אבל בֶּרק יודע שהיריב שלו עשה את זה בשביל ההצגה, אם כי הוא לא יודע אם ההצגה נועדה לעיניו או לעיני הקהל שהגיע.

אין שום תקריות נוספות. ככל שמקגרו מתקרב, משתרר שקט. סמוך לזירה מוסר מקגרו את חלוק האגרוף לאחד העוזרים ונכנס. בֶּרק, בפינה שלו, צופה בבליינדמן מתפשט ונשאר במדים בלבד. 

ג'ייקוב בֶּרק אמנם התכונן לעמוד מול ענק, אבל אם זיכרונו אינו מטעה אותו הוא מימיו לא ראה בן אנוש כזה. מקגרו בטח שוקל 120 קילוגרם. הוא לפחות מטר תשעים ושמונה, אבל אשליית הגובה מוגברת בגלל ממדי החזה והבטן, שנותנים הרגשה שראשו שקוע אי-שם מאחור כמו פסגה מרוחקת. זרועות עבות כמו הירכיים של "השרירי". אגרופים תלויים לאטם. עור חיוור עם כתמים אדומים. לקרוא לאוזניים שלו "כרוביות" זו ממש מחמאה. פקעות נשמע יותר מתאים, חושב בֶּרק. פקעות בר שמסוגלות לשבור פרק באצבע. האף בצבע אפור-צהוב שמשווה לו צורת אף של מת. יש כל כך הרבה ממנו עד שבֶּרק מתקשה לראות איפה מתחילים השרירים: הוא נראה כאילו מישהו לקח פסל מוצק ועצום של גבר חזק, והמשיך והשליך עליו גושי חימר עד שלא נותר עוד חימר. בֶּרק אפילו לא יודע איפה ינחית את אגרופיו. נדמה שכללים מסוימים, למשל כללים שאוסרים על לפיתת הצוואר, חסרי חשיבות ככל הנוגע לבליינדמן, שכן בֶּרק לא בטוח איפה נגמר הצוואר ומתחיל הראש. הוא מרגיש כאילו אמרו לו להרים גוש סלע מסורבל בלי שיהיה לו היכן להניח את ידיו.

הוא יודע עכשיו שהוא התפתה בגלל הכרזות שבישרו על הקרב, שראו בהן את שני המתמודדים זה מול זה, כאילו זה קרב בין שני גברים. זה לא קרב בין שני גברים. הוא חושב על משחקי דמיון ששׂיחק כשהיה ילד: אם אריה נלחם בדוב, אם צב נלחם בברווז, אם כריש נלחם בשועל ענקי. אם עיט נלחם באיש מאֵש. מי ינצח? מי יהרוג את מי? אם בֶּרק "השרירי" נלחם במפלצת מקגרו?

ואז ג'ייקוב מבין שמכרו אותו, שסיכמו מראש שיפסיד, שאין סיכוי בעולם שקיירן והיֶנקי ציפו שיהיה לו סיכוי כלשהו נגד בליינדמן.   

פעימות לבו מאיצות, תזזיתיות כמו אגל מים במחבת רותח.

הוא מביט לאחור אל הקהל. עכשיו ההמון מתפרש עד לראש צלע הגבעה. הם שרים בקול מחריש אוזניים. אבל הוא שומע רק בליינדמן, הם שם כדי לראות את בליינדמן מנצח או את בליינדמן מפסיד. מקללים ומעודדים, אבל רק את השם של בליינדמן. נראה שהקהל אפילו לא מכיר בקיומו של בֶּרק. ג'ייקוב חושב: מי יריע לשועל, אם הוא בא לראות כלב ציד?

הקרב מתחיל.

הסדרנים דבוקים אל החבלים. יש שישה, חמישייה לונדונית של מחלקי פחם וסייס שפרש מענף האגרוף. הם הסירו את מקטורניהם, הפשילו את שרווליהם, והם נאבקים להדוף את הקהל לאחור. "השרירי" קולט שבזמן שהפליג לו במחשבות בזרועותיו שמוטות לצדי הגוף, העוזרים שלו כבר פשטו את בגדיו מעליו עד שנותר רק במכנסי אגרוף.

הוא עומד מסוחרר. הוא קולט שהוא בוהה בקהל, מחפש מישהו שהוא מכיר, עוד סבל מהרציפים או – הוא חושב בקדחתנות עכשיו – אח, או אפילו את אמא שלו, ואז קיירן לוחש לו משהו באוזן. הוא כמעט שכח את העוזר שלו, אבל עכשיו קיירן מאחוריו, ידיו על כתפיו של בֶּרק, מעסות את שרירי הדלתא האדירים שהוא כל כך גאה בהם. ג'ייקוב מנער אותו הלאה ממנו. גם הוא בעסק? הוא תוהה. כמה משלמים לו בשביל להביא אותי להיהרג? הוא מטלטל את הראש כאילו יש לו רעל באוזן.

מאחוריו הוא שומע את הקול של קיירן. תראה להם מה זה, "שרירי". הוא משדל את זרועותיו של בֶּרק להתרומם באוויר, ובֶּרק מותח שרירים. בדיוק ככה, "שרירי", אומר קיירן. תראה לזקן מה זה.

מה ההימור? מסנן ג'ייקוב מבעד לשיניים. איזה סיכוי נותנים לי? קיירן מעסה לו את הכתפיים. אל תדאג, בחור. אתה תכסח ואני אהמר וכולנו נצא מפה אנשים עשירים. הוא צוחק, אבל ג'ייקוב לא מצטרף אליו. כל כמה שהוא מנסה להשליך את הזעם שלו בחזרה אל הענק שבזירה, הוא מרגיש רק שבגדו בו, מלא חימה על המנהלים שלו בגלל מה שעומד לקרות. המחשבה שקיירן והיֶנקי רוצים שהוא יפסיד נעלמת, אבל מה שנשאר גרוע אפילו יותר, שהוא עצמו חסר ערך. עצם המחשבה שהם עשויים לדאוג לשלומו יותר מכפי שמאלף חיות דואג לשלומו של דב מרקד נראה לו עכשיו כמו פנטזיה מגוחכת. הוא עשה שטות כשהאמין. הוא צריך להתיישב, לגמור עם זה, לחזור אל "החור", אל הרציפים, הביתה. הם נקראים אל הקו. השופט מצטרף אל הסדרנים מחוץ לזירה. בֶּרק רואה את קוונדיש בשורה הראשונה, חבוש במגבעת לבנה גבוהה, נקייה לאין שיעור וללא רבב. לידו: המהמרים הנדחפים, האצבעות המרפרפות של סוכן הימורים.

שני המתאגרפים לוחצים ידיים. כפותיו של מקגרו כמו כל השאר, גיאולוגיות, וג'ייקוב, עם לפיתת יד שמנפצת בקבוק, לא מצליח למצוא אפילו נקודת אחיזה ביד של הסקוטי.

לורד מאֵסֶקְס ימדוד זמן. השופט פוצח בנאום מתחסד, מבטיח עוצמה ומהירות וכוח סבל, קרב של כוח עמידוּת, מאבק מרהיב, תחרות איתנים המיועדת לאדונים נכבדים. הקהל מתפרץ וגועש.

שהטוב משניכם ינצח, אומר השופט.

אגרופים זקורים.

בֶּרק, באגרופים זקורים ובכריעה, לא שומע את צלצול הפעמון בגלל כל הצעקות. מולו מקגרו, בעמידת מוצא, כתפיים רבועות, פנים כמו מסכה, מחכה לַבחור. בֶּרק רוצה להכות, אבל לא מצליח לזוז, הוא לא רואה שום קו מבעד לזרועות של הענק. בליינדמן מחקה בשפתיו נשיקה והקהל שואג. שריר, שריר, נשמע קול מקניט, ובזווית העין רואה בֶּרק את שני הגנדרנים צוחקים, ולידם את קוונדיש שאפילו לא מנסה למחוק חיוך מהפנים. הוא פוסע קדימה ומכה בלסת של בליינדמן. מקגרו לא מניד עפעף. בֶּרק מכה שוב, ובליינדמן בולם בשמאלו. זרועו נמתחת רק בקושי. בליינדמן מעווה את הפנים בהבעה לעגנית של הפתעה, מסלק את זרועו כמו שמסלקים זבוב. מנופף באגרופים. זאת הצגה לקהל, והם מודים על כך בנהמת צחוק. בֶּרק מסתער שוב, שמאלית אל הלסת של בליינדמן, ובו ברגע חש כאילו לבֵנה נוחתת על ראשו.

"השרירי" נופל.

קיירן מוליך אותו בחזרה לפינה, מושיב אותו, לוחש, תתיש אותו, "שרירי", תניע במהירות את הרגליים, תרקוד כמו מנדוֹסה, אבל בֶּרק הודף אותו מעליו, ניצב שוב על הקו שבמרכז הזירה לפני שהלורד סופר עד שלושים. הוא שולח מהלומה ברגע שבליינדמן מתרומם מהפינה שלו. עבירה! הוא שומע, אבל לפני שהם מצליחים למשוך אותו לאחור, הוא שוב על הרצפה, לא מבין מה קרה. הפעם הוא טועם את העפר, שומע את השופט קורא, דם ראשון, וחש שהלחי שלו רטובה. הוא שומע מִספרים ולא מצליח להבחין בין צעקות הקהל לבין השאגה באוזנו.

בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל.

בחזרה אל הקו. בליינדמן תוקף. "השרירי" פונה, תוקע אגרוף בצוואר של מקגרו והענק מועד. צלע הגבעה כולה שואגת כמו הפגזה ארטילרית. ואז מקגרו קם, בשרו רוטט ומנצנץ קלושות, ובֶּרק נע קדימה. הוא לא יכול לחשוב עכשיו; הוא יכול רק לזוז.

הקרב נמשך.

נדמה שסיבובי הקרב מתגלגלים דרכו. מכת וו באוזן של בליינדמן. בֶּרק בפה. אחת-שתיים. אחת-שתיים. דם, שן, ו"השרירי" נופל. מכה ישרה באף ובליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" הולם במנוול, באוזן, באוזן, ונראה שהאוזן נמעכת, נמחצת כמו תפוח אדמה מתחת לעקב. בליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ובליינדמן מסתער. בבטן, בבטן, "השרירי" נופל. מכה מלמעלה באוזן ו"שרירי" נופל. פּירוּאט, סיבוב, ובליינדמן מסתער. "השרירי" נסוג, מעקם את העקב ושני הגברים נופלים. בחזרה אל הקו. אחת מהירה בעין, "השרירי" נופל. שוב בעין, "השרירי" נופל. בליינדמן חוסם ו"השרירי" נופל. בליינדמן משתעל, פולט שן טוחנת. מכה ועוד מכה ו"השרירי" נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל. בליינדמן בליינדמן, ו"השרירי" נופל.

בֶּרק יושב בפינה, עפעפיו נפוחים, טעם דם בלשון, פרקי אצבעותיו רטובים מדם, הוא מניח לידיו של קיירן ללטף את חזהו, הינקי מוחה את פניו בספוג. הוא מרגיש שהאנשים שלו לא שם. מה שנוגע בו הוא כנפי ציפור. הוא רוצה להיכנס במקגרו, צריך להרביץ. כואב לו כשהוא נושם, הוא לא יודע מה נשאר מהריאות שלו, אבל משהו בתוכו אומר לו שהגרוע מכל כבר מאחוריו. שאין לבליינדמן מכות חזקות יותר מאלה שכבר הרביץ, אבל שלבֶּרק עוד יש, הוא עוד יכול להניף משא. הוא מהמהם שיר סבלים: הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית, מכל הלב! / תריסר חתולים קטנים במטבח ועוד אחד כבר מתקרב. השפתיים שלו נפוחות, מייבבות. הוא שוטף את הפה בג'ין אוֹלְד טוֹם, מתרומם לפני השלושים, והוא על הקו שבמרכז הזירה כשבליינדמן עוד לא עומד.

עכשיו הקהל כבר רועם, נדחק אל החבל, חובט בסדרנים, קללות מתעופפות. בֶּרק מסתער שוב. הפעם מקגרו תופס בפרק ידו, מסתובב בכוח ומשליך אותו על הארץ, יורד אליו וברכו על מעיו של בֶּרק. הפה של "השרירי" מתמלא מיץ מרה, המכנסיים נרטבים. הוא שומע שריקות בוז וצעקת עבירה, אבל מקגרו נוחר מבעד לאף שבור ולא אכפת לו, הוא מערסל את ראשו של בֶּרק, לוחש משהו חורק באוזנו, בועט ב"שרירי" בצלעות בזמן שהוא קם. שוב, עבירה! אבל הפעם מהקהל, קרוב יותר, ובֶּרק רואה גבר פורץ עד סמוך לחבלים, מטיח קללות מכוערות בסקוטי, ובעקבותיו עוד אחד ועוד אחד, ובֶּרק, שקם על ברכיו, חושב, הנה זה בא, והוא אפילו לא עומד כשמתחילות המהלומות להתעופף.

מהומת אלוהים בזירה: שני המתאגרפים מאחדים כוחות כדי להשיב את הסדר על כנו.

איש גז מכה סייס מכה מבשל בירה מכה אופה. שני גנדרנים חובטים זה בזה כאילו הם מתכוונים לשלוח איש את רעהו לפגוש את הבורא. סייס הולם בשוטר בשעה שחברו מפיל איזה כומר.

הסדרנים חסרי אונים, החבלים פרוצים, הקהל קורס אל הזירה. נדמה שהם לא מעוניינים במתאגרפים אלא אלה באלה, אם כי נדמה ש"השרירי" המסוחרר פשוט לא יודע מימינו ומשמאלו. המון מתקדם ומקלל את הסקוטי. מקלות מתנופפים ואבנים מושלכות ומישהו מושך חבל, והאוויר מתמלא בקללות, כל סוגי החיות ודברים שייעשו ושימוש חופשי במילה בעלת ההברה אחת.

ואז "השרירי" ובליינדמן מצטרפים אל הסדרנים, חובטים הנה והנה כדי לפנות את הזירה, כי שניהם צמאים לקרב. הפנים של בליינדמן אדומות והוא מתנשם בכבדות. "השרירי", אחרי שנח, מרגיש שהכוחות חוזרים אליו.

עד שהם שמים סוף למהומה, תריסר גברים נזקקים לטיפול. ואז נמתחים שוב החבלים מחדש, מסדרים שוב את הפינות. משתרר שקט, אם כי השופט עוד צועק, מאיים לסיים את הקרב אלא אם כן הסדר יוּשב על כנו עד תום. 

אבל מה קרה לעיניים של "השרירי"?

הזמן עשה יד אחת עם בליינדמן: בינתיים, "השרירי" כבר בקושי רואה, שתי עיניו מזילות דמעות, נפוחות להחריד, מוקרמות. הזירה פונתה, הסדרנים חזרו אל החבלים, המתאגרפים פונים אל העוזרים. בפינה, קיירן מחליק באגודליו על עפעפיו של "השרירי". אתה בחוץ, הוא אומר. אתה בחוץ, או שתיתן לי לחתוך אותן, וג'ייקוב רק מהנהן. קיירן דוחף את ראשו לאחור, תופס באזמל המנתחים, תופס בפניו, וההקלה מיידית. פניו נצבעות באדום כהה, הוא חש בלחייו כאילו הוא בוכה.

חוזרים אל הקו, ומקגרו מתאגרף מלוכלך, אבל השופט נותן לזה להימשך. הוא זועם, חושב בֶּרק, הוא יודע שזה לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. זה היה אמור להיות קל, סגוּר. מקגרו מעווה את פניו, מסתער, מניח יד על צווארו של "השרירי", דוחק אותו אל החבל. "השרירי" נופל. קיירן קורא עבירה! אבל בֶּרק כבר חוזר אל הקו.

עכשיו בֶּרק מוביל. נע קדימה עכשיו, ובליינדמן לאחור. אגרופים זקורים ומקגרו חג במעגלים, יורק, משתעל, מגרד את הקרקע. בליינדמן לאחור, בֶּרק נע קדימה, מביט, מחכה, מביט, ואז הוא רואה את זה, רואה את הערוץ שלו פנימה. לא עכשיו, אלא בעוד שני מהלכים, כמו בדמקה. הוא חש חמימות בזרועות, חש רגשות שמחה, חושב, זה נהדר. הסחה גבוהה באוויר ומקגרו מתרומם גבוה ואז ג'ייקוב בֶּרק בִּפנים. שמאלית בלסת, שמאלית, ובליינדמן מתכופף, חומק. היישר אל הימנית של בֶּרק ומתרומם.

או אז יודע ג'ייקוב בֶּרק שהקרב נגמר. הוא שומע את זה, משהו רפוי. משהו רך, משהו שבור בלסת או בַּפּנים, משהו סדוק ברקה. הוא עובד לפעמים בפירוק אוניות, ויש הרגשה כזאת, כשפטיש כבד נכנס בקורה וכלום לא נשבר, אבל אתה יודע שבפעם הבאה שתניף אותו היא תיכנע. הקרב נגמר. בליינדמן עומד, אבל בֶּרק צריך רק לחכות ובליינדמן ייפול. הבעה מתפשטת על הפנים של בליינדמן, הבעה של בלבול, כאילו הוא שומע שיר שמעולם לא שמע לפני כן.

וברגע זה עולה בדעתו של בֶּרק מחשבה מסובכת מאוד.

המחשבה של ג'ייקוב בֶּרק לובשת צורה של זיכרון.

בילדות ברציפים, כמו כל הבנים, בילו ג'ייקוב וחבריו ימים שלמים במשחקי מלחמה נטולי פשרות, מטיחים מקלות זה בזה וזורקים אבנים הרחק אל תוך החושך, רודפים ונלחמים ומחוללים מהומות. הם שיחקו על פי החוקים האוניברסליים של אכזריות ושל אבירות ושל ריגושים, הריגוש שבלהרביץ ולזרוק ושיזרקו עליך, ויום אחד, כשג'ייקוב ושלושה חברים זרקו ורדפו, הם דחקו אל הפינה אביר אויב והטיחו בו עלבונות לפני שינחיתו את מכת החסד, שבמצב כזה, מול טרף קל שכזה, היתה אמורה להיות מורכבת מנגיעה באבן או מהטלה קלה שלה, בעוד הילד לכוד בגבו אל הקיר ואין לו שום דרך לברוח. אבל ביום ההוא אחר הצהריים, הילד, שהיה קצת קטן מהאחרים, נבהל מהם והתחיל לבכות, והאחרים הקיפו אותו והתחילו לצחוק ולזרוק, ואז הילד בכה עוד יותר, מה שגרם לאחרים לצחוק עוד יותר ולזרוק חזק יותר, ואז הילד התחיל להזיל ריר ולרצות את אמא שלו, וכולם מצאו והרימו עוד אבנים וזרקו, ובֶּרק התכופף וחש איך מתהדק אגרופו סביב אבן שהוא ידע שהיא גדולה מדי למשחק הזה, אלא שהבכי הסיר מעליו את כל הסייגים, והוא צחק וכיוון היטב אל הראש של הילד וזרק.

הסוף.

בקהל הצופים, בין הקללות וקריאות העידוד, לא היתה באותו יום בדֶד רֵבּיט הִית נפש חיה שידעה מה שיודע ג'ייקוב בֶּרק – שהקרב נגמר. כי בליינדמן עומד והאגרופים של בליינדמן זקורים, ואם השפה שלו נשמטת אף אחד לא רואה, אחרי כל מה שג'ייקוב בֶּרק ה"שרירי" כבר עשה לפנים שלו. הם יֵדעו, כהרף עין הם יֵדעו ובמשך שנים ידברו על זה, אבל בחצי השנייה הזאת שבין הידיעה של "השרירי" לידיעה של הקהל, כאילו נותר "השרירי" לבדו עם ידע ויכולת אינסופית ששמורים לאלוהים בלבד.

יש רגע, כשסבל מרים משא ומניף אותו על הכתף, שבו המשקל הרב, השק או הארגז או החבית, נעשים חסרי משקל במרומי התנופה, והסוור, לא חשוב עד כמה הוא עייף, בעודו תלוי בין הפעולה שלו לתוצאותיה, חש באותו הזמן גם קלילות שלא תיאמן וגם את עוצמת המשקל. כאילו הוא אדון המשקל, ולא נאבק תחתיו, וג'ייקוב בֶּרק למד עם השנים לצפות לשמחה הזאת, לדבוק בשמחה הזאת, לדעת בסתר לבו שבתוך כל האומללות הזאת של כל דבר סביבו, יש רגע אחד שבו הוא מלך.

אולי הוא חושב את זה או שאולי הוא חש בזה בתנועת הזרועות, כי עכשיו אין הבדל בין לחשוב ולחוש ולהכות.

האגרופים של בליינדמן שמוטים ו"השרירי" תוקף את היריב שלו. הוא מגשש אחר הפִּרצה, החור, הנקודה הרכה, מחפש שוב את הקורה ההיא, מכה, מכה, מחצית השנייה כבר עברה, ועכשיו אין דרך חזרה, מכה, הוא יודע שבזמן שסיפר לעצמו שהוא מכה ככה כדי שלא יכו אותו הוא שיקר, כי מתחת לזה, הסיבה שהוא מכה היא שיש שמחה בלפגוע, שמחה אמיתית בפשטות ובחופש ובמספר המדהים של תשובות שבתנועה אחת של זרועותיו. אחר כך הוא ירחם, אבל לא עכשיו, עכשיו אין רחמים, לא כי הוא אכזר אלא כי אין יותר בן מקגרו. "השרירי" נמצא לבדו, הראש נקי מכל דבר חוץ מהשמחה הזאת והיופי, והוא תוקף, חובט ביריב שלו, מחפש, יודע שהוא רוצה שזה ייגמר רק בדרך אחת, שיש רק דרך מרטיטה אחת שזה ייגמר, רק אחת, ובעודו מכה הוא חושב, בליינדמן אני מכה את בליינדמן אני מכה את קיירן אני מכה את קוונדיש אני הורג את קיירן אני מכה את קוונדיש אני מכה את בליינדמן אני מכה את קוונדיש, ואז כשהוא מרגיש את הנקודה הרכה הוא חושב, אני בפִּרצה, חושב בגולגולת חושב בקו חושב אל תוך מקגרו חושב יש קו אל תוך מקגרו אל תוך הנקודה הרכה אל תוך מקגרו אל תוך הגולגולת של בן מקגרו אל תוך הרקה של בן מקגרו הרקה השבורה של מקגרו

הרקה השבורה של מקגרו

חושב אין דבר כזה אדם מהיר, רק עולם איטי

חושב לשבור לשבור

בליינדמן נופל.         

אני עצמי לא חוויתי כלום – מה שדרך אגב לא מפריע לי בכלל; אני לא טיפש מספיק לקנא באנשי מסעות, קראתי די והותר אצל זַיידְליץ ואצל בְּרֵם הגדול בשביל שאקנא. ומה זה כבר ניו יורק? עיר גדולה היא עיר גדולה; הייתי מספיק פעמים בהנובר; אני מכיר את זה כשאלף אנשי קופסת-אוכל נוהרים בבוקר מתוך תחנת הרכבת המרכזית עם התרמוסים שלהם ומתפרסים כמו מניפה אל העידן המוזהב. אחד הולך כאילו מזדנב אחריו כלב תחש. ערב רב של בריות בגוון לבני-בניין, חיצי-מטריות בידיהן האדומות כדם (או השחורות כמוות; עוד מעט יעלו ממכונות הכתיבה שלהן נקישות צלולות כטפיחת כנפי השְׂלָיו. כל מתעוררי-השעון-המעורר. וכבר מכחכח האוטו שלידי כחכוח של נזיפה; למרות שבאמת, אפילו מבחינת המראה החיצוני, אני כבר לא בגיל שאפשר היה לחשוד בי, שמראה של זוג בלוטות חלב יכול לבלבל עליי את דעתי!).

ובכן, את כל זה לא. אבל לעת ערב ולעת ליל אני אוהב ללכת לטייל – שימו לב ללמ״ד המכתשית החוזרת כמה פעמים במשפט הזה, גם אני שמתי לב לזה במבוכה רק עכשיו (אבל איני רוצה לדעת ״מדוע״; חדלתי להעריך ״ממצאים פסיכולוגיים״ אחרי ששאלתי פעם באופן לא רשמי על המשמעות של טיוליי הליליים הללו. חוות דעת אחת טענה בצורה ברורה וחותכת שיש לי אופי פחדני כשל צבוֹע עם נטייה לפשע; כמובן, רובנו כאלה. השנייה טענה שאני מופת של אומץ לב – אוי, אלוהים הטוב! על כל פנים, די מהר זה הספיק לי וגם נעשה לי יקר מדי. אחר כך הרהרתי בזה בעצמי זמן רב; הסיבה האמיתית היא מן הסתם שהראייה שלי גרועה כל כך, ושעות היום בהירות לי וחמות לי מדי.)

על כל פנים, תמיד אני מתהלך קודם כל במשך שעה עגולה – אני יודע, היה נכון יותר לכתוב ״מלאה״; אבל זה היה מתחרז עם ״שעה״, ואני לא אוהב שירה – אפשר לראות אז כל מיני דברים בלי להרגיש ״מציצן״, כלומר ״אשם״ או אפילו ״חוטא״: רובנו מעבירים את החיים במאמץ להתאים מחדש את אמות המידה שהטמענו בנעורינו.

העונה לא משנה בכלל – אני בהחלט יכול להתפעל מאתר בנייה חורפי, בחמש בבוקר; הפועלים מבעירים את שאריות הטפטים כדי להפשיר את משאבת המים הקפואה של הדירה השכנה הגמורה. זה יכול להיות מטאור של קיץ שמתווה את חוט הניילון שלו דרך קבוצת הכוכבים ג׳ירף ומתפוצץ מעל גרמניה המזרחית; (אני גר צמוד כל כך למעבר הגבול, ולכן, כאמצעי זהירות, אני מכיר בגרמניה המזרחית.) זה יכול להיות ערב של שלהי סתיו שבו אני נעצר ומאזין: מה היה הרעש שנשמע זה עתה? צרצר קרוב; או טרקטור מקילומטרים? (בנוגע לאביב לא עולה בדעתי כרגע שום דבר, ואני לא קפדן עד כדי כך שאכריח את עצמי לכתוב משהו; על כל פנים, הסתיו הוא העונה האהובה עליי.)

אחר כך אני עוד הולך בעיקרון לפאב של נהגי המשאיות; וזה יכול להימשך לפעמים שעות ארוכות; כי שם הרי יושבים רק אנשים ש״חוו משהו״, או שעדיין מצויים בעצם החווייה, ולא סתם, אלא עמוק בפנים.

האווירה עצמה שווה את זה: ההיתוך האולטראופטי בין תאורה מלאכותית ישירה ובדלי צללים קטנים וקצוצים. משטחי השולחנות המוכתמים (מפות יש רק לשניים מהם, משמאל לכניסה, במקום שיושבים הלקוחות הנכבדים תחת עין פקוחה, בסלסול אצבעותיהם הדק הם אוחזים גביעי קריסטל, שלולאות-עניבה של קליפות-לימונים שוחות בהם: הוא ניחן באותה תִפלוּת מכובדת המוערכת במשרדי השירות הציבורי, ובמעין רצינות ריקה (אבל טיפש כל כך, שאפילו בגיהינום הוא לא היה מצליח למכור גלידה אילו נאלץ להיות עצמאי!); היא מאלה שתכף ומיד שותלות פרחים לפני האוהל שלהן באתרי קמפינג מניחות לידם איצטרובל.)

אלה שצריך לקחת ברצינות הם כמובן האחרים, גברים ונשים כאחד. הנהגים לרוב רחבי גוף, ופניהם אנרגטיות ומחופות בשר; כולם בעלי הכישרון להשתמש במקרה הצורך בחתיכונת קטנה של פסל מופשט בתור פותחן קופסאות; (אני לא מעריץ גדול של המודרניות; אולי כבר שמתם לב לזה). הנשים נקראות ברובן ״ליזכן״, עם מגן בתולים מתוח רק קצת, אבל יציב: החזה לפנים אינו צוק נישא, ומאחור לא נמצא הפורטה ניגרה.

את בת החמישים בעלת הכתפיים הרחבות שבה מדובר כבר ראיתי כאן, דרך אגב, לעתים קרובות; תמיד מבושמת-פונץ׳, כך שקולה לובש גוון בס צרוד גבוה להקסים. הרגע הכריזה באמצעותו: ״אבא שלי היה מתופף של הצאר: אצלי הכל טבעי!״ (היקש שבעיניי נראה נועז אמנם, אבל בעיני בן-הזוג שלה היום היה כנראה לגיטימי, כי הוא הנהן בלהט. את מקצועו זיהיתי מיד כשנסע משם לבדו כעבור זמן קצר: הוא יצא לטיול סוף שבוע ברכב קבורה. במשך דקה תמימה ציירתי את זה בנפשי. עד שהתחלתי לצחקק בעל כורחי.)

שני שכניי בצד השני הזמינו קודם כל ״קופסת סיגריות״, (אחד מהם גם ״צוקריית מנטה״); ואז עשו את הדבר הבא: כל אחד שם בכוס הריקה שלו שתי כפיות גדושות של נס קפה ואז מזג על זה קוקה קולה: זה העלה קצף כהוגן; סמיך וחום-צהוב; נראה שהכול נמס; הם לגמו ברעש וחייכו חיוך טכנואידי. (זה מן הסתם מקציף את הראש כמו שצריך! צריך לנסות פעם.) עם תמיסה כזאת בדם לא הייתה להם כמובן בעיה לנאץ, לגדף ולספר:

על ההוא שנותח בגרון, והרוסים גנבו לו את הצינורית הכסופה מהצוואר; (וזה למרות שקראו לו ״וילקה״, שכולם יודעים שהוא בא מהשורש הסלאבי ״ולק״, שפירושו ״וולף״, זאב: אבל שום דבר לא עזר לו!).

״מה נראה לכם הרוויחה העוזרת שעבדה אצל אותה משפחה 60 שנה?״: ״תעודת הוקרה מהחבר מועצה,״ החליט השני בפיקחות./ נוסף על כך הם רצו – וזה דיווח על פי השמועה – לנטרל ולפרז את גרמניה; וחוץ מזה גם קונפדרציה יציבה-רופפת ״בין בון לגרמניה המזרחית״; וכמו תמיד אצל נהגי משאיות, הנימוקים שלהם לא היו מטופשים כלל. הם יצאו מנקודת הנחה של אחוז חסימה בגובה 5% ושל ממשלה עולמית: בפרלמנט של המדינה העולמית הזאת לא תהיה ״בון״ מיוצגת כלל! ״כי חמש אחוז משלוש מיליארד, אתה יכול לחשבן את זה בעצמך, זה יוצא מאה חמישים מיליון!״. (והאחר הנהן ושרבב את שפתו התחתונה כמו לומר ״כן, גם אצלנו לא הכול מתנהל כמו שצריך״.) / ״בנאדם, אתה עוד קורא קארל מאי?! אצלו אין אפילו מכונית אחת! כולם עוד רוכבים אצלו על סוסים, כמו בתקופת פרידריך– אין לזה שום עתיד!״ / (וסוף סוף הוא התחיל לספר ״חוויות״ – לזה חיכיתי; לזה אני תמיד מחכה; אני הרי בעצם לא מחכה לשום דבר אחר. ושוב הרגשתי כמו אצל הומרוס: קדימה: skin the goat!)

: האיש המדובר – (ברצוני לכנות אותו בכינוי המסתורי ״האיש המדובר״. זה מתאים להרבה אנשים: בצוֹרֶת בסקסוניה תחתית; ולעומת זאת שטפונות בזלצבורג?: ״האיש המדובר שוב לא התכונן כראוי״) – היה בביקור ״במערב״, שמחה-דיצה-רינה; ומאחר שהוא מנהל של חברת אוטובוסים במקצועו, הוא ביקר תדיר גם בתחנות דלק ואצל סוכני רכב מקומיים. בחן בקנאה את המכוניות המשומשות השמורות-לעילא – לפתע נצץ תכול עינו: זה לא אותו אוטובוס כמו ״שלו״? רק הרבה יותר מהודר, כמובן, וכמעט כמו חדש. – : ״אותו אתה חייב להשיג!״

די מהר תקעו כף על העסקה; שכן האיש המדובר היה גם מנהל במשרה חלקית בארגון המסחר של גרמניה המזרחית, ושם, כידוע, נופל לך לידיים מדי פעם משהו. רק שב״שלו״ היו גם שני חלונות עגולים מאחורה: ? … ״נחתוך כאלה גם בחדש!״

״חמש-עשרה אלף? אה?״. – ״כן. אבל תשלום רק אחרי המסירה!״ (ואיך להעביר את הדבר הזה דרך מעברי הגבול למיניהם; זה הרי לא משהו שאפשר להסתיר בשרוול!).

: ״ואז הבאתי אותו דרך הגבול!״. (עכשיו רכנה קדימה בעניין גם צאצאיתו של המתופף של הצאר וקירבה אלינו את קסמיה האדירים. לפחות חלק היה בהחלט טבעי.)

: ״אבל קודם כל הם עוד שרפו את כל הגג מבפנים״; כלומר בזמן שחתכו מקום לשני החלונות האחוריים החדשים, שהיו כל כך חיוניים להסוואה. מלינֶבּוּרְג הרחוקה היו צריכים להזמין רתך: ״ואני הייתי על קוצים! וכבר נהיה תשע״ (כלומר בערב; 30 שנה, והאדם הממוצע עדיין לא יודע להשתמש בשעון של 24 שעות); ״ואז נהיה עשר: בסוף, באחת-עשרה, יכולתי להתחיל לזוז!״

והיה לילה אפל: גשם זלעפות ירד; הרוח יללה בשבשבות שעל צריחי הכנסיות בשעה שהוא ניתז ברחובות הכפרים הישנים, והלווייתן שלו אחריו; רכיבת החצות של פול רוויר החווירה לעומתו; עד תחנת הגבול בהֶלְמְשְטֶדְט.

: ״את אחד האלה שעובדים שם במכס אני מכיר, והוא אומר: ׳סתכל את הזוג הזה; הם כבר מחכים שלוש ימים שמישהו ייקח אותם איתו. הם כבר בטח התחרפנו ורוצים לחזור לָאימא שלהם.׳ והם באמת נראו מסכנים.״ (חוכמה גדולה: המתנה של שלושה ימים; כנראה בלי להתקלח; בלי כסף; ועוד במזג האוויר הזה. בכל מקרה, הוא לקח אותם – האוטובוס הרי היה ריק לגמרי – אלוהים ישמור, עד רמת לֶהְנין. מובן שגם כיוון את המראה האחורית ככה שיוכל לראות, ליתר ביטחון, את שני המקומטים. תיאר גם את ההתפתחויות האינטימיות שלהם; והמאזינה המזדקנת שלנו הנהנה כמה פעמים למשמע הדברים, הנהוני אישור בפה מכווץ של אישה מיומנת. אם כי פעם אחת נחרה בבוז: טירונים!).

: ״אחורֵי בראונשווייג כבר רדף אחרי עכבר לבן כזה״, (ככה מכנים בסביבה כזאת מתוך זלזול שוטר תנועה יחיד על אופנוע); אבל בברלין המערבית זאת אפילו הייתה ״מכונית פֵּטֶר״ (כלומר ניידת משטרה שלמה), והיא דחקה אותו לשולי הכביש ובדקה את הניירות שלו: הם הונפקו על ידי גרמניה המזרחית והיו תקפים לכל שטחה פלוס ברלין המערבית, ולכן היו ללא עוררין; לא בזה היה טמון הקושי; אבל

: ״עכשיו אני עומד בברלין-שרלוטנבורג, והאיש המדובר ניגש: עם כזה תיק מסמכים! הכול שטרות של חמישים ומאה.״ אז הכסף מהמכירה נמסר לאדם נייטרלי שלישי – מוכר ומקובל על שני הצדדים; וההוא כתב בזיעת אפו חמש-עשרה המחאות דואר על סך אלף מארק האחת, ובתור התחלה שלח שבע מהן בדואר – בברלין כבר לא מתפלאים על שום דבר.

: ״יש לך את הלוחיות רישוי?!״ כלומר של ״העגלה הישנה מהמזרח״: קודם כל היה צריך להתאים אותן; כלומר לדאוג שחורי הברגים יהיו בדיוק אחד מעל השני ולשמן את כל האומים. ואז, הופיע הסיכון האמיתי הראשון

: ״לחצות את שער ברנדנבורג: וזה היה צר, אני אומר לך, בנאדם, כמו אצל בתולה: ׳אתה תבדוק משמאל; אני מימין.׳״; כך ניווטו דרך אותו סמל גרמני שאינו עשוי משיש, וכמעט שפשפו את הצדדים; ובצד השני כבר המתין שוטר-העם של גרמניה המזרחית.

אמנם לתנועה בתוך ברלין לא צריך ניירות מיוחדים – אבל שמישהו ייבחר לבקר באתרים של הצד המזרחי באוטובוס ריק דווקא, זה כבר נראה קצת מוזר לנוצץ-המדים, ובצדק. ואולם השמן, שכבר היה שבע מבטים נחושים, התעקש בלי הרף על תאוותו התיירותית שאין להשביעה, עד שהשוטר משך כתפיים לבסוף ואמר: ״אתם משלמים על הדלק.״ והניח לו.

: ״אבל עכשיו הגיע הקושי האמיתי״; היציאה ממזרח-ברלין אל ״אזור הכיבוש״, כלומר, disons le mot, אל גרמניה המזרחית: ״בשביל זה הפעלתי כבר ממקודם את הקשרים שלי: ׳תמצאו לי מעבר גבול בודד לגמרי׳״ – הוא הניף את האצבע המורה באופן מרשים שלושה סנטימטרים לפני השפתיים הקיסריות השמנות, ונתן בנו, המאזינים, מבט מלכותי (וגם מוחמא. מחוותיו של המספר הן רב-גוניות כאן.)

: ״וזה היה צריך להיות ביציאה לכיוון לוּדוויגְזלוּסְט. – אז אני נוסע ונוסע לאורך התעלה. מלפנינו אין אף אחד, מאחורינו אף אחד; טוב, זו הרי גם חצי דרך עפר.״ מלפנים מופיעה באופק עמדת הבידוק: צריף עץ פשוט, תמים לגמרי. הם התקדמו עד 300 מטר ממנו

: ״ואז ירדנו. אני אומר: ׳תביא את הלוחיות: אני מקדימה, אתה מאחורה!׳ ואת האומים חיזקנו רק ככה עם האצבעות. את הלוחיות הישנות זרקנו לתעלה; ועדיין לא רואים שום כלב. ואני מזדקף. ואני מסתובב אחורה. ואני אומר רק: ׳הנה לך האוטובוס שלך.׳״ (וכולנו מהנהנים בקצב הקנאה: עדיין יש גברים בעולם!).

: ״הוא לא יכל להאמין! שיש לו עכשיו אוטו חדש.״ רק בחן בפנים קורנות את המפלצת המצופה בלכה מערבית, האיש המדובר. ואז שוב את השמן האמיץ שלצדו. התיישב בזינוק מאושר לפני ההגה; ונתן לו עוד ״מאה מארק מזרחי: בשביל הארוחת צהריים!״; והסתלק בנהימת מנוע.

: ״אני עוד מסתכל איך הוא שט לו ככה לכיוון הצריף של השומר. ואז בנאדם אחד מציץ החוצה, עם הראש. ורק מסמן לו ככה עם היד״ – והוא מחקה בידו נפנוף ישנוני וחלש כל כך, כמו שלא ראיתי לפני כן אף פעם in a long and misspent life – ״והוא מנופף שוב – : וזהו, עבר. בלי בידוק. כלום. …״. ופושט את זרועותיו בניד ראש קל; ושב ומניח אותן על השולחן: העסקה הושלמה.

היינו מחויבים להנהן שוב. וגם עשינו את זה בחפץ לב. השני הציע לו סיגרילו זול כאות הוקרה.

״בחיי שעד עכשיו לא ידעתי ששער ברנדנבורג לא כזה חזק. תמיד חשבתי: לפחות גרניט או משהו כזה.״ אבל המספר רק הניד בביטול בראשו המומחה: לא; מה פתאום: ״בכל מקום הטיח מתקלף.״

״אצלי הכול טבעי״, אמרה הוולקיריה ונשענה כולה לאחור: ״אבא שלי היה מתופף של הצאר!״


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.  

*הסיפור לקוח מתוך: ders., Trommler beim Zaren. © 1966 Stahlberg Verlag GmbH, Karlsruhe. Alle Rechte vorbehalten S. Fischer Verlag GmbH, Frankfurt am Main

מישהו דפק בדלת, בעדינות רבה, אבל הרופא התעורר מייד, הדליק את האור וקם ממיטתו. אחרי מבט חטוף על אשתו, שהמשיכה לישון בשלווה, לבש חלוק ויצא לפרוזדור. הוא לא הכיר מייד את הזקנה שעמדה בפתח, מטפחת אפורה לראשה.

"האדון שלנו הרגיש פתאום רע מאוד," אמרה, "אדוני הדוקטור מתבקש בטובו לבוא אליו מייד."

עתה הכיר הרופא את הקול. היתה זו מנהלת משק הבית של ידידו הרווק. מחשבתו הראשונה של הרופא היתה: ידידי בן חמישים וחמש, לבו לא בסדר זה שנתיים, ייתכן שזה משהו רציני.

והוא אמר: "אני בא מייד. את מוכנה לחכות לי?"

"אדוני הדוקטור יסלח לי, אבל עלי לנסוע מחר לשני אדונים נוספים." והיא נקפה בשמותיהם של הסוחר והמשורר.

"מה יש לך לעשות אצלם?"

"האדון שלנו רוצה לראות אותם עוד פעם אחת."

"לראות – עוד פעם – אחת?"

"כן, אדוני הדוקטור."

הוא מבקש לקרוא לידידיו, חשב הרופא, כה קרוב למוות הוא מרגיש… והוא שאל: "ומי נשאר עם אדונך?"

הזקנה ענתה: "יוהאן, כמובן, אדוני הדוקטור, הוא לא זז ממנו." והיא עזבה.

הרופא חזר לחדר השינה ושעה שהתלבש במהירות ובשקט מירבי, עלתה בו תחושה מרה. יותר מאשר הכאב על כך שאולי יאבד לו בקרוב ידיד ותיק וטוב, היתה זו המודעות לכך שעתה מתקרבת שעתם של כל אלה שהיו צעירים רק לפני שנים מעטות.

הרופא נסע במרכבה הפתוחה בליל האביב הרך, הכבד, לפרוור הגנים הקרוב, שבו התגורר הרווק. הוא הביט מעלה אל חלון חדר השינה, שהיה פתוח לרווחה ושקרני אור חיוור הבהבו ממנו אל תוך הלילה.

הרופא עלה במדרגות, המשרת פתח, בירך אותו בקדרות והוריד בעצבות את יד שמאלו.

"האם אני בא מאוחר מדי?" שאל הרופא בנשימה עצורה.

"כן, אדוני הדוקטור," ענת המשרת, "לפני רבע שעה הוציא האדון את נשמתו."

הרופא נשם עמוקות ונכנס לחדר. ידידו המת שכב כאן, שפתותיו הצרות, המכחילות, פתוחות למחצה, זרועותיו פשוטות על השמיכה הלבנה; זקנו הדליל היה סתור, על מצחו החיוור, הלח, נפלו כמה קווצות שיער אפור. אהיל המשי של מנורת החשמל, שניצבה על שולחן הלילה, הטיל צל אדמדם על הכרים. הרופא הביט על המת. מתי ביקר בפעם האחרונה בביתנו? שאל את עצמו. זכור לי שירד שלג אותו ערב. אם כך, זה היה בחורף שעבר. בזמן האחרון התראינו רק לעתים רחוקות.

מבחוץ חדר רעש של רקיעת פרסות הסוסים. הרופא הסיר את עיניו מן המת וראה מעבר לחלון ענפים דקים נעים באוויר הלילה.

המשרת נכנס, ועתה ביקש הרופא לדעת מה ואיך קרה.

המשרת סיפר לרופא סיפור מוכר לו היטב על בחילות פתאומיות וקוצר נשימה. אחר כך זינק האדון מהמיטה, התהלך על פני החדר הלוך ושוב, ניגש בצעדים מהירים אל שולחן הכתיבה, דידה בחזרה למיטה, צמא ונאנק, הזדקף בפעם האחרונה ושקע בכרים. הרופא הנהן ויד ימינו נגעה במצח המת.

מרכבה נעצרה לפני הבית. הרופא ניגש אל החלון. הוא ראה את הסוחר יוצא ממנה ושולח מבט שואל אליו מלמעלה. הרופא הוריד שלא מדעת את ידו, כפי שעשה המשרת שעה שקיבל את פניו. הסוחר היטה את ראשו אחורה, כמו מסרב להאמין, הרופא משך בכתפיו, התרחק מהחלון והתיישב מתוך עייפות פתאומית בכיסא לרגלי המת.

הסוחר נכנס, לבוש מעיל צהוב פתוח, הניח את מגבעתו על שולחן קטן ליד הדלת ולחץ את יד הרופא. "זה נורא," אמר, "איך זה קרה?" ונעץ מבט חשדני במת.

הרופא דיווח על מה שנודע לו והוסיף: "גם אילו באתי בזמן, לא הייתי יכול לעזור לו."

"תאר לעצמך," אמר הסוחר, "בדיוק היום לפני שמונה ימים, בתיאטרון, דיברתי איתו בפעם האחרונה. רציתי שנצא לאכול יחד אחרי ההצגה, אבל היתה לו, כדרכו, אחת הפגישות המסתוריות שלו."

"האם היו לו עדיין כאלה?" שאל הרופא בחיוך עגום.

שוב נעצרה מרכבה. הסוחר ניגש לחלון. כאשר ראה את המשורר יוצא ממנה, נסוג פנימה, מפני שלא רצה להיות, אפילו בהבעת פניו, מבשר הבשורה הרעה. הרופא הוציא מנרתיקו סיגריה ומולל אותה במבוכה בין האצבעות. "זה הרגל מימי עבודתי בבית-החולים," העיר כמבקש סליחה. "כאשר הייתי יוצא בלילה מחדר חולים, הדבר הראשון שעשיתי בפרוזדור היה להדליק סיגריה, ולא משנה אם זה קרה אחרי זריקת מורפיום או קביעת מוות."

"אתה יודע," אמר הסוחר, "כמה זמן לא ראיתי מת? זה ארבע עשרה שנה – מאז שאבי שכב בארון המתים."

"ואשתך?"

"את אשתי ראיתי אמנם ברגעיה האחרונים, אבל – אחרי זה כבר לא."

המשורר נכנס, הושיט את ידו לשני הנוכחים והעיף מבט חסר ביטחון על המיטה. אחר כך התקרב בנחרצות ובחן את הגוויה, אמנם בהבעת פנים רצינית, אך שפתיו התכווצו בלעג. ובכן, זה הוא עצמו, אמר בלבו. הרי לעתים קרובות השתעשע בשאלה מי ממכריו הקרובים עתיד ללכת ראשון בדרכו האחרונה.

מנהלת משק הבית נכנסה. היא כרעה, דמעות בעיניה, ליד המיטה, התייפחה וספקה את כפות ידיה. המשורר הניח את ידו קלות על שכמה כדי לנחמה.

הרופא והסוחר עמדו ליד החלון, אוויר ליל האביב האפל ריחף סביב מצחיהם.

"בעצם, זה תמוה," פתח הסוחר, "שהוא שלח לקרוא לשלושתנו. האם רצה לראות את כולנו נאספים ליד ערש מותו? האם ביקש לאמר לנו משהו חשוב."

"במה שנוגע לי," אמר הרופא בחיוך עצוב, "זה לא היה תמוה כלל וכלל, הרי אני רופא. ואתה," פנה אל הסוחר, "היית יועצו העסקי מדי פעם. אולי היה מדובר בהוראות השעה האחרונה, שרצה למסור לך באופן אישי."

"יכול להיות," אמר הסוחר.

מנהלת משק הבית עזבה את החדר, והידידים יכלו לשמוע אותה מדברת בפרוזדור עם המשרת. המשורר עדיין ניצב ליד המיטה וניהל דו-שיח אילם עם המת.

"נדמה לי," לחש הסוחר לרופא, "שלאחרונה הוא שהה לעתים קרובות בחברתו. אולי הוא יוכל להבהיר לנו את פשר הדבר."

המשורר עמד קפוא, נועץ את מבטו בעיני המת הסגורות. ידיו, בהן אחז את מגבעתו האפורה, רחבת-השוליים, היו צלובות מאחורי גבו. שני האחרים נעשו חסרי סבלנות, הסוחר התקרב אליו וכחכח בגרונו.

"לפני שלושה ימים," פתח המשורר, "טיילתי איתו במשך שעתיים מחוץ לעיר, בין הכרמים. רוצים לדעת על מה דיבר? על נסיעה לשוודיה, אצל ווטסון בלונדון ולבסוף על סאנטוס דימון, נכנס לכל מיני פרטים מתמטיים ומדעיים בנוגע לספינת אוויר מוּנעת, שאותם, למען האמת, הבנתי רק בחלקם. הוא בהחלט לא חשב על מותו. אך ייתכן שבגיל מסוים שוב חדלים לחשוב על המוות."

הרופא נכנס לחדר השכן. כאן, ללא ספק, יוכל להעז להדליק לו סיגריה. האפר הלבן שבתוך מאפרת הפליז שעל שולחן הכתיבה נראה מוזר בעיניו, כמעט שלא מן העולם הזה. שעה שהתיישב בכיסא שליד שולחן הכתיבה שאל את עצמו: למה בעצם אני נשאר כאן עדיין? זכרתי לעזוב ראשון, מכיוון שככל הנראה נקראתי רק כרופא. הרי ידידותנו לא היתה משהו מיוחד. בגילי, המשיך להרהר, לאדם כמוני כמעט בלתי אפשרי לטפח ידידות עם מישהו חסר מקצוע, שמימיו גם לא היה לו מקצוע כלשהו. מה היה עושה בחיים אלמלא היה עשיר? כנראה שהיה פונה לספרות: הוא היה שנון מאוד. והוא נזכר בכמה וכמה הערות עוקצניות של הרווק, בייחוד בנוגע ליצירותיו של ידידם המשותף, המשורר.

המשורר והסוחר נכנסו. על פני המשורר נראתה הבעה פגועה כאשר ראה את הרופא יושב בכיסא ליד שולחן הכתיבה המיותם, סיגריה ביד, אף שעדיין לא הצית אותה, והוא סגר את הדלת מאחוריו. כאן היו, כביכול, בעולם שונה.

"האם יש לך מושג כלשהו?" שאל הסוחר.

"על מה?" שאל המשורר בפיזור נפש.

"מה יכול היה להניע אותו לשלוח לקרוא לנו, לשלושתנו דווקא!"

המשורר לא מצא טעם לחפש סיבה מיוחדת. "ידידנו הרגיש את המוות המתקרב, וגם אם חי בבדידות, לפחות בשנים האחרונות – בשעה כזאת חש מי שעל-פי טבעו היה איש חברה, צורך לראות סביבו אנשים שהיו קרובים אליו."

"בכל אופן, היתה לו אהובה," העיר הסוחר.

"אהובה," חזר אחריו המשורר וזקף את גבות עיניו בלעג.

עתה הבחין הרופא שמגירת שולחן הכתיבה האמצעית פתוחה למחצה. "אולי מונחת כאן צוואה," אמר.

"זה לא ענייננו, לפחות לא ברגע זה. דרך אגב, יש לו אחות נשואה שחיה בלונדון."

המשרת נכנס: הוא מרשה לעצמו לבקש עצה באשר להצגת הגופה, הלוויה, מודעת האבל. לפי מיטב ידיעתו, שמורה צוואתו של האדון אצל הנוטריון, אך ספק אם היא כוללת גם הנחיות בעניינים אלה. המשורר מצא את אוויר החדר דחוס ומחניק, משך את הווילונות האדומים הכבדים של אחד החלונות לצדדים ופתח את שתי כנפי החלון. פס ליל אביב, כחול-כהה ורחב, זרם לחדר. הרופא שאל את המשרת אם יש לו מושג מאיזו סיבה הורה המנוח לקרוא להם. הרי אם הוא נותן את דעתו על כך, זה שנים שלא נקרא לבית זה בתור רופא. המשרת, כאילו ציפה לשאלה הזו, משך מכיס מקטורנו ארנק כרסתני, הוציא ממנו דף נייר ודיווח שכבר לפני שבע שנים רשם האדון את שמות ידידיו שהוא מבקש לראות על ערש מותו. לכן, למרות שהאדון איבד את הכרתו, הרשה לעצמו לקרוא לאדונים מיוזמתו.

הרופא נטל את דף הנייר מידי המשרת ומצא חמישה שמות רשומים עליו: בנוסף על שלושת הנוכחים, הוא הכיל שם של ידיד שנפטר לפני שנתיים ושם לא ידוע לו. המשרת הסביר שזה האחרון היה בעל בית-חרושת, שבביתו היה הרווק מתארח לפני תשע או עשר שנים ושכתובתו אבדה או נשכחה. השלושה הביטו זה בזה במבוכה ובהתרגשות. "איך להסביר את הדבר?" שאל הסוחר, "האם היה בכוונתו לשאת נאום בשעתו האחרונה?"

"הספד לעצמו," הוסיף המשורר.

הרופא הפנה את מבטו אל מגירת שולחן הכתיבה הפתוחה ולפתע, באותיות זקופות גדולות, הביטה עליו ממעטפה המלה: "לידידי". "הנה," קרא, הוציא את המעטפה, הרים אותה והראה אותה לאחרים. "זה בשבילנו," פנה אל המשרת ורמז לו בתנועת ראש שנוכחותו אינה דרושה כעת. המשרת יצא את החדר.

"בשבילנו?" תהה המשורר בעיניים קרועות לרווחה.

"הרי אין שום ספק שיש לנו הזכות לפתוח את המעטפה."

"לא רק הזכות, אלא גם החובה," אמר הסוחר וכיפתר את מעילו.

הרופא נטל ממגש זכוכית סכין נייר, פתח את המעטפה, הניח את המכתב על השולחן והרכיב משקפי מצבט. אותו רגע ניצל המשורר את ההזדמנות, נטל את הדף ופרש אותו. "מכיוון שזה מיועד לכולנו," העיר כבדרך אגב ונשען על שולחן הכתיבה, כך שאור מנורת התקרה נפל על הנייר. הסוחר נעמד לידו. הרופא נשאר יושב.

"אולי תקרא בקול," אמר הסוחר.

המשורר פתח: "לידידי," הפסיק את הקריאה בחיוך, "כן, רבותי, כאן זה כתוב פעם נוספת," והמשיך לקרוא בשוויון-נפש מעורר הערצה. "לפני רבע שעה בערך, הוצאתי את נשמתי. אתם נאספתם ליד ערש מותי ומתכוונים לקרוא בצוותא את המכתב הזה – אם הוא עדיין קיים בשעת מותי, עליי להוסיף. הרי ייתכן שרגש נעלה יותר יאחז בי…"

"מה?" שאל הרופא.

"שרגש נעלה יותר יאחז בי," חזר ואמר המשורר והמשיך לקרוא, "ואחליט להשמיד את המכתב הזה, שלא מביא לי שמץ תועלת, שעה שלכם הוא עלול להביא כמה שעות בלתי נעימות, לכל הפחות, אם לא להרעיל ממש את החיים לאחד מכם."

"להרעיל את החיים?" חזר אחריו הרופא בשאלה וניגב את זגוגית משקפי המצבט שלו.

"מהר יותר," אמר הסוחר בקול עמום.

המשורר המשיך: "ואני שואל את עצמי, מה מצב-הרוח המוזר שדוחף אותי היום אל שולחן הכתיבה ומניע אותי לרשום את המלים, שאת השפעתן לא אוכל עוד לקרוא על פניכם? וגם אילו יכולתי, ההנאה היתה קטנה מכדי להצדיק את הנבזות האיומה שאני מעורר לכם כרגע בתחושת סיפוק עילאית."

"הו!" קרא הרופא בקול לא שקט.

המשורר העיף מבט כעוס ברופא והמשיך לקרוא, מהר יותר ובנימה חדגונית יותר. "כן, זה מצב-רוח, לא יותר, הרי ביסודו של דבר, אין לי דבר נגדכם. אני אפילו מחבב אתכם בדרך שלי, כפי שאתם מחבבים אותי בדרך שלכם. אני אף לא מפחית מערככם וגם אם צחקתי עליכם מדי פעם, הרי לא בזתי לכם מעולם. אף לא בכל אותן השעות, למעשה, פחות מכל באותן שעות, שיעלו בכם בעוד רגע תמונות כה חיות וכה מכאיבות, ובכן, מניין מצב הרוח הזה? האם, על אף הכל, לא נולד ממניע עמוק יותר וביסודו נעלה יותר, לא להסתלק מן העולם הזה עם קופת שקרים גדולה מדי? יכולתי לדמיין לי את הדבר, אילו רק ידעתי, ולו פעם אחת ויחידה, שמץ ממה שהבריות מכנים חרטה."

"קרא, סוף-סוף, את השורות האחרונות!" ציווה הרופא בנימה חדשה, חדה ונמהרת.

הסוחר נטל בנחישות את המכתב מידי המשורר, שחש מעין שיתוק מתפשט באצבעותיו, ירד בעיניו לתחתית הדף וקרא את המלים: "זה היה רצון הגורל, יקירַי, ולא יכולתי לשנותו. כל הנשים שלכם היו שלי. כל אחת מהן."

הסוחר נעצר לפתע וצלצל עד שהגיע לדף הראשון.

"מה יש לך?" שאל הרופא.

"המכתב נכתב לפני תשע שנים," אמר הסוחר.

"הלאה," ציווה המשורר.

הסוחר קרא: "כמובן, היו אלה יחסים שונים מאוד. עם האחת חייתי כמעט כמו בנישואים, במשך חודשים רבים. עם השנייה זה היה מה שמכונה בערך הרפתקה מטורפת. עם השלישית הגעתי למצב שרציתי להתאבד יחד איתה. את הרביעית זרקתי מכל המדרגות, מפני שבגדה בי עם אחר. והאחת היתה אהובתי רק פעם אחת ויחידה. האם כולכם נושמים לרווחה בעת ובעונה אחת, יקירַי? אל תעשו זאת. היתה זו אולי השעה היפה בחיי… – ובחייה. ובכן, ידידַי, אין לי יותר מה לומר לכם. עתה אקפל את הנייר הזה, אניח אותו בשולחן הכתיבה שלי וכאן הוא יחכה עד שאשמיד אותו כשאהיה במצב-רוח שונה או עד שיימסר לידיכם שעה שאשכב על ערש מותי. שלום לכם."

הרופא נטל את המכתב מידו של הסוחר ודומה שקרא אותו בתשומת-לב מתחילתו ועד סופו. אחר כך הרים את עיניו אל הסוחר, שניצב שם בזרועות שלובות והביט בו מלמעלה למטה במה שנראה כמבט לועג.

"אף שאשתך מתה בשנה שעברה," אמר הרופא בשלווה, "זה לא משנה את האמת."

המשורר התהלך על פני החדר הלוך ושוב, טלטל מדי פעם את ראשו לצדדים, כמו בעווית, לפתע סינן "נבלה" והביט אחרי המלה כמו אחרי חפץ שנמוג באוויר. הוא ניסה להעלות את דמות היצור הצעיר, אותו החזיק פעם בזרועותיו, כרעייתו. עלו דמויות נשים אחרות, כאלה שנזכר בהן לעתים קרובות ואחרות שחשב אותן לנשכחות, אך דווקא את הדמות שרצה בה לא הצליח להעלות בזיכרונו. הרי גוף רעייתו היה נבול, חסר-משיכה עבורו, כי חלף זמן רב מדי מאז שחדלה להיות לו אהובה. אך היא היתה עבורו משהו אחר, חשוב ונאצל יותר: חברה, שותפה, גאה בהצלחותיו, נושאת יחד איתו את אכזבותיו, מבינה למעמקי נפשו. ייתכן בהחלט שהרווק הזקן, ברשעותו, לא ניסה אלא לגזול ממנו, ידידו שקינא בו בסתר, את חברתו. כי כל האחרות – מה הן היו עבורו, בסופו של דבר? הוא נזכר באי-אלו הרפתקאות שאשתו עברה עליהן בחיוך או שהיתה בוכה עליהן. איפה הן כולן היום? החווירו כולן בדיוק כמו אותה שעה רחוקה, בה רעייתו השליכה את עצמה בזרועות אדם חסר ערך, אולי בלי להרהר בדבר, ללא מחשבה, כבויות כמעט כזיכרון אותה שעה בראש המת הנח בחדר השכן על הכרים הקמוטים עד חמלה. אולי כל מה שנכתב בצוואה אינו אלא שקר, נקמתו האחרונה של אדם חסר ייחוד ועלוב, שראה את עצמו נידון לשכחה נצחית, באדם נאצל, שביצירתו אין למוות ממשלה? ייתכן מאוד. אך גם אם היתה זו אמת – זוהי נקמה קטנונית שנכשלה, בכל מקרה.

הרופא בהה בדף הנייר, שהיה מונח לפניו, הוא חשב על האשה המזדקנת, העדינה, טובת-הלב, שישנה עתה במיטתה. הוא חשב על שלושת ילדיו: הבכור, ששירת כעת בצבא כמתנדב לשנה, הבת הבכורה, שהיתה מאורסת לעורך דין, והצעירה, שהיתה כה חיננית ומקסימה, שאמן נודע ביקש לא מזמן בנשף ריקודים את הרשות לצייר אותה. הוא חשב על ביתו הנוח, וכל מה שעלה אליו ממכתבו של המת היה בעיניו, בדרך מסתורים ונשגבת, לא שקרי, אלא נעדר כל חשיבות. לא היתה לו תחושה שברגע זה חווה משהו חדש. עלתה בזיכרונו תקופה מוזרה בחייו, לפני ארבע עשרה או חמש עשרה שנה, כאשר נתקל באי-אלו אי-נעימויות בדרכו הרפואית, והוא, פגוע ולבסוף נסער עד טירוף, התכוון לעזוב את העיר, את אשתו, את משפחתו. באותה עת גם החל לנהל אורח חיים פרוע, קל-דעת, לתוכו השתרבבה נקבה מוזרה והיסטרית, שאיבדה את עצמה לדעת מאוחר יותר בגלל מאהב אחר. הוא לא היה מסוגל להיזכר כלל וכלל כיצד חייו שבו בהדרגה למסלולם הקודם. אבל כנראה שהיה זה באותה תקופה רעה שחלפה כפי שבאה, כמו מחלה, שאשתו בגדה בו. כן, כך זה קרה, קרוב לוודאי, והיה לגמרי ברור לו שלמעשה, תמיד ידע את הדבר. האם לא היתה קרובה להתוודות לפניו באחד הימים? האם לא רמזה רמזים לפני שלוש עשרה, ארבע עשרה שנה?… באיזו הזדמנות זה היה?… האם לא היה זה בקיץ, בנסיעת חופשה… מאוחר בערב, על מרפסת מלון?… לשווא ניסה לדלות מהזיכרון את המלים שנמוגו.

הסוחר עמד ליד החלון והביט לתוך הלילה הרך, הלבן. הוא היה נחוש בדעתו להיזכר באשתו המתה. אך כל כמה שאימץ את חושיו הפנימיים, תחילה ראה רק את עצמו באור בוקר אפרורי, ניצב ליד פתח דלת מכוסה בווילון, לבוש חליפה שחורה, מקבל ומחזיר לחיצות ידיים של השתתפות בצער, ריח תפל של קרבול ופרחים בנחיריו. רק בהדרגה הצליח להעלות בזיכרונו את דמות רעייתו. אך תחילה לא היתה זו אלא תמונת תמונה, כי ראה רק את הדיוקן הגדול במסגרת הזהב התלוי בסלון ביתו מעל הפסנתר, דיוקנה של אשת חברה גאה בת שלושים בשמלת נשף. רק אחר כך היא הופיעה לעיניו בעצמה כנערה צעירה, חיוורת וביישנית, שקיבלה לפני כמעט עשרים וחמש שנה את הצעת הנישואים שלו. אחר כך צף זיכרונה של אשה פורחת, שישבה לידו בתא התיאטרון, מבטה מופנה אל הבמה, מרוחקת ממנו ברוחה. אחר כך נזכר באשת יצרים, שקיבלה אותו בלהט בלתי צפוי, כאשר חזר הביתה מנסיעה ארוכה. מייד אחרי זה חשב על יצור עצבני, בכייני, בעל עיניים ירקרקות כבויות, שמירר את ימיו בכל מיני מצבי-רוח רעים. לאחר מכן הופיעה אֵם חרדה, אוהבת, ששמרה ליד מיטתו של ילד חולה, שמת אף הוא. ולבסוף ראה דמות חיוורת, זוויות פיה מכווצות בכאב, אגלי זיעה קרה על מצחה, שוכבת במיטה בחדר מלא ריח אֶתֶר, שגדשה את לבו בחמלה וצער. הוא ידע, שכל התמונות הללו ועוד מאות אחרות, שחלפו בעיני רוחו במהירות בל תאמן, הראו את אותו יצור אנוש, שנטמן בקברו לפני שנתיים, שהיה מבכה אותו, אך הרגיש משוחרר אחרי מותו. הוא חש כאילו היה עליו לבחור מכל התמונות הללו תמונה אחת ויחידה, כדי שיוכל להגיע לרגש יציב, כי כעת פרפרו בו בושה וכעס בחלל ריק. הוא עמד מהסס, מתבונן בבתים ממול בתוך הגינות, שצפו, צהבהבים ואדמדמים, באור הירח, ונראו רק כקירות צבועים בצבעים חיוורים, שמאחוריהם לא היה אלא אוויר.

"לילה טוב," אמר הרופא וקם על רגליו.

הסוחר הסתובב: "גם לי אין יותר מה לעשות כאן."

המשורר נטל אליו את המכתב, דחף אותו לכיס מעילו מבלי שאיש הבחין בכך, ופתח את דלת החדר הסמוך. בצעדים איטיים ניגש למיטת המת, ושני האחרים ראו אותו מביט ללא הגה בגוויה, ידיו שלובות מאחור. אחר כך התרחק.

בפרוזדור אמר הסוחר למשרת: "במה שנוגע ללוויה, יכול להיות שבצוואה שבידי הנוטריון כלולות הנחיות מפורטות יותר."

"ואל תשכח," הוסיף הרופא, "לשלוח מברק לאחות האדון בלונדון."

"לא אשכח," אמר המשרת שעה שפתח להם את דלת הכניסה.

במדרגות השיג אותם המשורר. "אני יכול לקחת את שניכם איתי," אמר הרופא, שמרכבתו חיכתה לו.

"תודה," אמר הסוחר, "אלך ברגל." הוא לחץ את ידי השניים וצעד במורד הרחוב, העירה, מניח ללילה הרך ללטף את פניו.

המשורר נכנס עם הרופא למרכבה. בגינות החלו הציפורים לשיר. המרכבה חלפה ליד הסוחר, שלושת הגברים הרימו את מגבעתם, שלושתם בהבעה זהה, אדיבה ואירונית. "האם נראה בהקדם מחזה חדש שלך על הבמה?" שאל הרופא בקולו הרגיל.

המשורר סיפר לו על הקשיים הבלתי רגילים המעכבים את הצגת הדרמה החדשה שלו, המכילה, עליו להודות בכך, התקפות חסרות תקדים על כל מיני עניינים הנראים מקודשים בעיני הבריות. הרופא הנהן ולא האזין. גם המשורר לא האזין לעצמו, כי המשפטים, שחזר עליהם כבר פעמים רבות, זרמו מפיו כאילו שינן אותם בעל פה.

שני הגברים ירדו לפני ביתו של הרופא והמרכבה התרחקה.

הרופא צלצל בפעמון. שניהם עמדו ושתקו. כאשר נשמעו צעדי השוער, אמר המשורר: "לילה טוב, דוקטור יקר," והוסיף אט-אט, בנחיריים מתכווצות: "דרך אגב, גם אני לא אומַר לאשתי דבר." הרופא הביט מעבר לו וחייך חיוך מתקתק. השער נפתח, הם לחצו ידיים, הרופא נעלם בפרוזדור, השער נטרק, המשורר הלך לדרכו.

הוא מישש בכיס מעילו. כן, המכתב היה שם. רעייתו תמצא אותו, שמור היטב וסגור בחותמת, בין ניירותיו, אחרי מותו. ובכוח הדמיון הנדיר שבו התברך, כבר שמע אותה לוחשת מעל קברו: "כמה אצילי… כמה יפה נפש."


*מתוך הקובץ "חטאים בסיפורי העולם", בעריכת מריצה רוסמן, הוצאת גוונים, 1996

*דימוי: פול גרונוולד, וארייטה, 1925

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty