search

יום אחד, כשהייתי בן תשע או עשר, שלח אותי דודי עם הדואר של חנות ההלבשה שלו ושל אבי בעיר התחתית של חיפה. אני לא בטוח אם זה היה רעיון שלי, או רעיון שלו שאלך לבד, ללא ליווי מבוגר.

הלכתי מרחוב כיאט ישר אל תוך רחוב העצמאות, ופניתי ימינה לכיוון הכביש המוביל אל הקריות. זכרתי שאי שם מסתתר לו בניין דואר ענק. הגעתי עד לבית החרושת של דובק ואז גיליתי שטעיתי ובעצם אנל'א יודע איפה נמצא בניין הדואר. בדרך חזרה הלכתי לאט יותר, כי התביישתי שלא זכרתי את הדרך. עד שהגעתי לפתח החנות, הפנים שלי לא היו אלא קולות התייפחות ומשיכת אף.

הדוד שלי כעס עלי, שלא שלחתי את הדואר. אולי משום שלאחיו נולד בן, ולו היו רק בנות ובתקופה ההיא הבן הוא זה ששמר על שם המשפחה, שלא כמו בתקופתנו, שבה המסורת הולידה מסורות חדשות. אולי בתוך תוכו הוא זעם על האישיות המעופפת שלי, אלפי עפיפונים צבעוניים שמכסים את השמיים המזוהמים בסירחון של בתי הזיקוק; אולי הוא שאל את עצמו, איך הוא בטח בלא יוצלח שכמותי. הבטתי בפנים המרצינות שלו, דומות לפניו של אבי, אך יותר מלאות, והקמטים יותר עמוקים, וממש התביישתי.

אחרי שננזפתי על שלא הבאתי את המכתב ליעדו, עליתי למעלה ליציע של החנות, מין מחסן עץ כהה ומאובק. שם חיכיתי לאבי שיגיע, לחפש אצלו קצת רחמים. הבטתי בתקרה הגבוהה. עכבישי ענק טוו קוּרִים אדירים, אך במקום לתפוס חרקים, רק אבק נערם עליהם. הייתי מוקף במתלי בגדים בודדים, בסיכות שולחן שנהגתי לשדך באופן בלתי אפשרי לשולחן העץ המחוספס. מאחורי עמדה שורה של ארגזי בגדים שלא נקנו וחיכו להישלח בחזרה לספקים. התחבאתי בחושך של היציע, שנסתר מהלקוחות.

אבי נכנס לחנות, ורצתי למטה לספר לו מה שקרה, ונפלתי במדרגות ונקרעה לי הזרוע ממסמר חלוד. אבי היה חסר אונים מול זרם הדם ומיד הזמין אמבולנס. דודי אמר לו, "נו, אמרתי לך, הילד שלך צריך להפסיק לרחף כמו עפיפון." ומאז אני הולך עם צלקת ביד שמאל, שנראית כמו סירה, על היד הכותבת שלי, שלא מפסיקה לרחף ולחלום.

עברו השנים, העיר התחתית התייבשה מלקוחות, הם עברו לקניונים ואבי ואחיו פשטו את הרגל. הדבר היחיד שהעירייה עשתה בעיר התחתית הוא להציע את החנויות הריקות בתור סטודיו לאמנים מתל אביב. וכך, יום אחד מצאתי את עצמי חוגג עם חבריי התל אביביים בתערוכה של כתב העת "מעין", ממש ליד קבר החנות של סבי ובניו. החנות הריקה עמדה כמו מצבה לימים שלא יחזרו (לעיתים אני חושב שזאת הייתה הנקמה של הזמנים בבנק, שקנה את החנות במחיר ריצפה). החברים התל אביבים לא ידעו דבר על בית הקברות של החנויות שהקיף אותם. רק אני עמדתי ושתקתי ולא אמרתי מילה.

היום אני יודע שיש איזה בניין דואר ענק בקצה רחוב העצמאות, העמוס ימאים שמוכרים דברי סידקית. בתוך בית הדואר הזה מחכה לילד הקטן צי של דוורים ודווריות ואחד מהם לפחות פונה אלי בחיוך ומציע את עזרתו כשאני הולך לאיבוד. בניין הדואר העצום והמסתורי מתרחב ללא הפסק, מעל לכל קנה מידה אנושי, החדרים שלו גרנדיוזיים, מעוצבים בעיצובים חדשניים, משתנים בלי הפסקה. כך שאי אפשר לפספס אותו. מתוך קרביו נשלחים אינסוף עפיפונים בצורת מעטפות ריקות.

ועכשיו אני מופיע לצד דודי בחנות הבגדים עם התקרות הגבוהות, "אתה טועה, מותר לילד לרחף כמו עפיפון," אני מתערב ואומר לו.

"מי אתה?" הוא סוקר את בגדיי בהפתעה.

"אני חבר של הילד הזה, כבר שלושים שנה." אני מלטף את הראש המתולתל של הילד הזה, שהוא אני.

"תראה, אני מבין שאתה כועס, אבל הילד השתולל ובגלל זה הוא נחתך, ומישהו צריך לשים גבול ברור בין מה מותר לעשות, ומה אסור."

"אם לא היית נוזף בו, הוא לא היה נמתח כמו קפיץ ומשתולל כשאביו מגיע." אני מביט עוד פעם בחנות הזאת, שבה העברתי את ילדותי ובין כתליה אימי הכירה את אבי.

"איך יכולתי לדעת?" דודי לוקח כמה שאיפות אחרונות וזורק את הסיגריה אל מעבר למדרכה במפתן החנות. מכונית פיאט "ריתמו" אדומה עם שריטה עבה בצד עוברת ומועכת את בדל הסיגריה.

"היית צריך לעודד אותו לחלום עוד יותר, ולצייר בעצמך את המפה האגדית שבה מסתתר בניין הדואר הענק, שרק ילדים יודעים את הכניסה אליו." הילד מביט בי ומסכים איתי.

"למה לי?" אח של אבי שואל במבט רציני וחוזר לתוך החנות.

"כי אולי, עשרות שנים אחרי זה, הוא היה כותב לך שיר אהבה." אני שם לב שדודי מעולם לא זכה לשמוע על הקריירה שלי ככותב.

"תראה, כל החיים חינכו אותנו לחשוב שאסור לחלום." דודי עוקף את השולחן כדי להתיישב ליד הקופה.

"ועכשיו כשאתה יודע…" אני מביט בזכוכית השקופה של השולחן ליד הקופה. מתחת לזכוכית העבה נחות להן גלויות ממקומות שונים, שהוריי ומשפחת דודי טיילו בהם. חלק מהתמונות נעשו אדומות, חומות והתבלו עם הזמן.

"אדוני, אם זה יעזור, אני מבטיח לא לצעוק יותר על הילד, ולעודד אותו לחלום יותר." דודי מוציא מקרבו מילים שלא האמנתי שיגיד לי.

"תודה רבה. אני מעריך את זה מאוד." אני מסמן לאותיות לקחת אותי בחזרה לעתיד. 

בצלצול הראשון עמדתי עדיין במטבח, חותכת פירות ודוחסת את החתיכות בזו אחר זו אל תוך הבלנדר. ג'סיקה, השכנה מהדירה ממול, אמרה שזה יעזור לבחילות. כשנפגשנו בחדר המדרגות לפני כמה ימים הודיעה לי: "יוּ לוּק סוֹ מיזרבל" ואחר כך הוסיפה, לשם עידוד, שככה לפחות אשאר רזה, ככל שהדבר יכול להתאפשר במצבי. "יוּ'ל הֵב פּלנטי אוף טיים טוּ בי פָאט" אמרה וצחקה. למרות השלג, החלטתי לצאת מהבית ולצעוד לעבר סניף ההוֹל פוּד מרקט כדי לקנות את הפירות שג'סיקה המליצה עליהם: תותים, אננס, תפוח ירוק אננס טרי ושורש ג'ינג'ר. ברוס, השכן מהדירה מלמטה, אומר שההול פוד מרקט היא רשת המזון הכי יקרה באמריקה. הול פייצ'ק – ככה צריך לקרוא להם, הוא אומר, חמישה דולר לשני תפוחים דפוקים. ובכל זאת, אפילו הוא ממשיך לקנות שם, לא תמיד אפשר למצוא פירות טובים במקומות אחרים. בדרך חזרה, עם שקית הפירות בידי, פגשתי שוב את ג'סיקה בחדר המדרגות. הפעם סיפרה שקראה באינטרנט על אָדם ועל המועמדות לפרס. "אָיי גוּגלד הִים." הסבירה בגאווה. סיפרתי לה שהטקס מתקיים היום, בישראל, בעוד שעתיים בערך. "איטס קוֹלד דה סָפיר פרייז" אמרתי והוספתי שהמילה סָפיר היא כמו ספָייר באנגלית, אבן חן, וג'סיקה אמרה שהיא מכירה בחור יהודי ששם המשפחה שלו הוא סָפִּירסטין ואני אמרתי, כן, והסברתי שזו התחרות הספרותית הגדולה ביותר בישראל, גדולה כמו המאן בוּקר. "או מיי גוד, דֶה בוקר!" ענתה בהתפעלות. "וִ ויש הִים לק!" הוסיפה ושלחה לי נשיקה באוויר לפני שנבלעה בדירתה.

אחר כך נכנסתי למטבח שלנו כדי להכין לי שייק פירות. המערבלים האמריקאיים משמיעים רעש חזק יותר מהישראליים, הרעש שהם משמיעים יכול להציף אותך מבפנים כאילו תכולת הבלנדר מתערבלת בתוך גופך כשאת עומדת שם נטועה במקומך ומתבוננת בפירות הצבעוניים הניטחים זה בזה בתוך קערת המערבל – ירוק! לבן! צהוב! – עד שהכול נשטף בוורוד של התותים שמשתלט על הכול, סמיך וכוחני, ובקושי אפשר לשמוע את הצלצול שנישא מהחדר השני כמו גל רפה שעולה מחוף מרוחק. רק לאחר שכיביתי את הבלנדר הצלחתי לשמוע את הצלצול בבירור אבל ברגע שהגעתי אל הטלפון פסק בבת אחת. שאלתי את עצמי באיזה שלב של התחרות הם נמצאים עכשיו, אדם אומר שהנאומים וההופעות יכולים להימשך שעות, תאמיני לי שהיה לך מזל שלא היית מועמדת עם הספר שלך השנה, ככה לפחות נפטרת מהסיוט הזה, כמה אנרגיות זה לוקח לשבת שם שעות בעצבים מתוחים, את במצבך בטח לא היית עומדת בזה. כן, אמרתי לו, העיקר שאחד משנינו היה מועמד, אלוהים יודע שאנחנו צריכים את הכסף.

אחר כך חזרתי למטבח כדי למלא לי כוס של שייק פירות.

מבעד לחלון הגדול, עם כוס השייק בידי, הבטתי בשלג שכיסה את החצר. ברוס, השכן מלמטה, שיחק בחוץ עם הכלבה שלו, גרייסי. מדיי פעם היה זורק באוויר עצם גדולה ובכל פעם שגרייסי היתה מתרוממת באוויר כדי לתפוש אותה היה צועק בקולו הנמוך, הגרוני: דָטס אֶ גוד גירל! דטס מיי גירל! וגרייסי היתה מדלגת ומקפצת מסביב כאחוזת אמוק. הטקס חזר על עצמו כמה פעמים לאורך השעות שבהן ברוס נשאר לבדו עם גרייסי בזמן שאשתו הלכה לעבוד. ברוס היה זורק באוויר עצם גדולה וכשגרייסי היתה קופצת באוויר כדי לתפוס אותה ברוס היה צועק: דָטס אֶ גוד גירל!

אדם אומר שלא תמיד אלה היו פני הדברים בבית של ברוס. עד לפני כמה שנים ברוס היה בכיר בחברת הייטק מצליחה, עד שיום אחד עשה תאונה רצינית עם האופנוע שלו ומאז סבל ממה שנקרא "אובדן כושר עבודה", ככל הנראה איזה מום גופני, אולי גם מוחי, אדם לא רצה להיסחף בהשערות מרחיקות לכת אבל היה לו חשש שגם בזה מדובר. בכל מקרה, לא נראה כאילו אורח חייו הנוכחי הפריע לברוס או תסכל אותו כהוא זה. כשאשתו מֶנדי היתה חוזרת מהעבודה בערב היו שניהם יושבים יחד ושותים בירה על הספסל שברוס בנה בחצר הקטנה שבה נהג לשחק עם גרייסי. הם נראו נינוחים ומאושרים כל כך כשישבו שם עם הבירה שלהם, לפעמים היו אפילו מחזיקים ידיים ומכנים זה את זו "הָאני" ושוּגר-פאי". אדם אמר שממילא היתה להם רק בת אחת שכבר היתה נשואה וגרה בנאשוויל, כך שלא היתה להם בעיה להסתדר עם משכורת אחת, ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור.

"האו'ר יוּ דוּאינ'?" צרח ברוס ונופף בידו כשהבחין בי עומדת בחלון. "האוּ אִיז דֶה בִּיג גָאי?" שאל ואחר כך הצליב את אצבעותיו, כמאחל לאדם איחולי הצלחה בתחרות. "אָיִים קיפינג מָיי פינגרס קרוסד" אמר וחייך. הנהנתי בראשי לאות תודה וצחקתי כשגרייסי שוב זינקה למעלה בעקבות הכדור ורגליה כמעט עזבו את הרצפה. לרגע התחשק לי לרדת לחצר ולבלות קצת עם ברוס ועם גרייסי בשלג אבל חששתי לפספס שוב את צלצול הטלפון.

אחר כך הלכתי לנוח קצת בחדר השינה.

עניין מעייף, ההריון, לרגע את מניחה את הראש על הכרית ובשנייה הבאה את כבר כמעט נרדמת ורשרוש ההסקה האוטומטית ממלא את אוזנייך בפכפוכים קטנים והחום נמסך באיבריך שהופכים להיות כבדים כאילו שקעו לתוך המיטה, חשבתי שוב על ברוס ועל אשתו ועל הבעת פניהם הנינוחה והמרוצה כשישבו יחד לשתות בירה בגינה המושלגת כאילו לאיש מבין שניהם לא היה מקום טוב יותר להיות בו באותו זמן, והחלטתי שאדבר על זה עם אדם כשיחזור מישראל לאחר שהתחרות תיגמר, אגיד לו שגם אני רוצה שננסה לחזור לזה, לימים שבהם הרגשנו כאילו לאיש מאיתנו אין מקום יותר טוב להיות בו, כי הרי כל שאר הדברים, הפרסים, הכבוד, ההכרה, הכול יכול להיגמר בתוך רגע, כמו אצל ברוס שהיה מנהל בכיר בחברת הייטק מצליחה ובתוך רגע אחד הפך לגבר מובטל שמדבר כל היום עם כלבה מטופשת וסוֹפר תפוחים בהוֹל פוד מרקט. קולות הפכפוך הקטנים של ההסקה הלכו וגברו כפי שקורה כשהטמפרטורות בחוץ יורדות והחום בבית עולה, הם גברו כל כך עד שרעמו בתוך אוזניי כמו צלצול הטלפון ובבת אחת זינקתי מהמיטה לבדוק אם אדם שוב מתקשר, ואז הבחנתי שהצלצול מגיע מבחוץ ומייד ניגשתי לפתוח את הדלת ושם הוא עמד, חגיגי ומבוייש, עיניו הושפלו אל חרטומי נעליו כשאמר בלחישה "אָיי אֶם סוֹ סוֹרִי, איי שוּדֶנט הֶב קם היר" ואני אמרתי שכשהזמנתי אותו לא האמנתי שבאמת יבוא, ואם להיות כנָה, לא האמנתי שניפגש שוב אי פעם, וגם הוא אמר שלא האמין שניפגש שוב, אף פעם לא תיאר לעצמו שיגיע למצב כזה שבו ימצא את עצמו יוצא מהבית בשלג ונכנס לאוטו כדי לנסוע שלושים מייל לבית של אישה נשואה, ולא סתם נשואה אלא נשואה למי שפגע בו כל כך, כי האמת היא שאף אחד, בחיים, לא פגע בו ככה, אף אחד לא כתב עליו מעולם ביקורת מכוערת, זדונית, כמו שאדם כתב עליו, מי הוא חושב שהוא, הבעל הזה שלך, כתב ספר אחד בחיים שלו, ספר שאף אחד לא יקרא מחוץ לישראל, וכבר חושב שהוא יכול לכתוב ביקורות מרושעות על קולגה, ועוד סופר אמריקאי שכל העולם מכיר, איפה הוא ואיפה אני, הקנאה מעבירה אנשים על דעתם, אני אומר לך, ג'לוסי אִיז א דזִיז, ואני אמרתי נכון, אתה צודק, תן לי לפצות אותך, ומשכתי אותו במהירות פנימה כדי שג'סיקה, שוודאי מציצה עכשיו בעד לעינית, לא תראה אותנו והוא נכנס במהירות ואפילו נעל אחריו את הדלת, מוכנית, כאילו את דלת ביתו שלו הוא נועל, ולרגע עצר והביט בי כאילו הופתע בעצמו מנחישותי, ושאל: אָר יוּ שוּר? ואני אמרתי שכן, בטח, הרי אדם חוזר מישראל רק בעוד שלושה ימים, הטקס מתרחש עכשיו, ברגעים אלה ממש, והוא שאל דֶה סָפיר פּרייז, יוּ מִין? ואני צחקתי ואמרתי, כן, ושאלתי איך הוא יודע לבטא את זה כל כך יפה, ממש כמו ישראלי, והוא אמר שלמד עברית בקיבוץ, כשהיה בן עשרים והתנדב לתותחנים אחרי הקולג', ואני אמרתי איזה יופי, כל הכבוד, ומשכתי בכוח את חולצתו הכהה מעל ראשו והוא פלט אנקה קצרה והתחנן שאזהר עם החולצה, אשתו קנתה לו אותה בנוֹרדסטרוֹם, היא כל כך תיעלב אם הוא יהרוס את החולצה הזו, מתנת יום הולדת ארבעים וארבע, ואני אמרתי לו שישתוק כבר וצרחתי בקול רם אָיי דוֹנט ק̤ייר א̤באוט יוֹר פאקינג וָוייפ, וקרעתי מעליו את החולצה עד שהכפתורים נתלשו ממקומם והתפזרו בכל החדר ואחר כך הדפתי אותו אל המיטה והוא נשכב על גבו בצייתנות וכשהתיישבתי עליו רק עצם את עיניו ומלמל אָיי גָ'סט הוֹפ אִיטס נוֹט טוטאלי רוּאִינד, איי ג'סט הופ איטס נוט טוטאלי רואינד, ואני התעלמתי והמשכתי לחתור קדימה ואחורה והוא המשיך למלמל ואחר כך התחיל לגנוח ולהיאנח, מתוך עונג ואולי בכלל מתוך צער, כאילו היה זקן מוכה יגון שהתאבל על אשתו שהקדימה אותו ומתה לפניו, והתחשק לי לומר לו אל תדאג בקרוב גם אתה תמות ותצטרף אל אשתך, לא תשאיר אותה לבד עוד הרבה זמן, אבל במהרה סחף העונג גם אותי וכשנפלתי עליו בבת אחת שמענו יחד את צלצול הטלפון, ועדיין לא זזתי ממקומי ורק שכבתי מעליו, ובטני שיהיה לה עוד מספיק זמן לגדול בחודשים הבאים נלחצה אל כרסו הקטנה, והוא שאל אותי אם אני חושבת שזה אדם בטלפון ואם אני מתכוונת לענות ואני אמרתי שאין טעם לענות בשלב הזה, השעה בישראל תשע בערב בוודאי כבר הכריזו על הזוכה ככה שלא מוכרחים לדבר בטלפון, אפשר פשוט לברר את זה באינטרנט. אחר כך התגלגלתי מעליו ולמשך כמה דקות שכבנו שם זה לצד זו על המיטה והאזנו לצלצול הטלפון עד שפסק והוא משך את החולצה הקרועה מתחתיו וכיסה אותי, ושאל אם אני מרגישה בסדר ואני אמרתי שאני מרגישה מצוין ובאמת הרגשתי לא רע, אפילו הבחילה נעלמה ואת מקומה תפשה איזו עירנות חדשה, והוא השתתק והביט בי בחשש מסויים, כאילו תהה האם אני אומרת את האמת ורק לאחר כמה דקות אמר שכשחושבים על זה, זה בעצם דבר מטופש מעין כמוהו לקרוא לפרס ספרותי בשם של אבן חן או תכשיט, מה זה אמור להביע בכלל הספיר הזה, ואני אמרתי שהפרס נקרא בעצם על שמו של פנחס ספיר שהיה שר בממשלת ישראל או אולי ראש מפעל הפיס, אני כבר לא זוכרת, והוא אמר שהכיר פעם איזה ספירסטין, אחד שהיה ראש חוג שלו באיזו מחלקה באוניברסיטה בניו יורק שלימד בה פעם כתיבה יוצרת, טיפוס ממש נאלח, "א טוֹטאל אסהול", ואני אמרתי שכן, שמעתי סיפורים על הספירסטין ההוא. מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים.

איתמר הודיע לי היום שהוא קנה כרטיס טיסה בכיוון אחד לרומניה. שוב אתה נוסע? רק לפני חצי שנה חזרת מקמבודיה ובכלל, מה יש לך ברומניה? הוא מחייך. פסטיבל "ריינבו" משהו ליד בודפשט. אמרו לי שיהיה גדול.

בוקרשט, אני מתקן, בודפשט זה בהונגריה. בודפשט, בוקרשט, מה זה חשוב, הוא אומר, תשתחרר אבא, אתה צריך לבוא איתי פעם לפסטיבל כזה. בטח, אני אומר. תהרוג אותי, אני לא מבין אותך. אתה כבר לא ילד אבל מתנהג כמו ילד.

***

אתה לא יכול להבין את זה, הוא אמר.

אבא שלי ואני היינו יוצאים לדרך מיד לאחר שאמא הייתה מסיימת את טקס הבכי הקבוע שלה, אחרי הדלקת נרות שבת. סיפור שחזר על עצמו בכל יום שישי. אמא, שיער ראשה עטוף במטפחת משי שקופה, סינרה הפרחוני מהודק למותניה, מוכתם מדמו של הקרפיון שהרגה זה עתה במכות פטיש עץ על ראשו לקראת הפיכתו לגפילטע פיש, מדליקה את נרות השבת. היא משרטטת בכפות ידיה שני עיגולים סביב להבות האש, ממלמלת תפילה ביידיש, מכסה את עיניה בכפות ידיה ופורצת בבכי תמרורים.

אבא בפרצוף קפוא ושפתיים קפוצות, ממתין מעט ואחר כך אומר, "נו שוין, גוט שאבעס," ולי הוא אומר "קים". הולכים.

אני פותח את הדלת, אבא יוצא, אני אחריו. אני שומע את צליל המפתח בחור המנעול ואת רעש סגירת שלושת הבריחים מאחורינו. דלתות דירות השכנים סגורות, אבל בחדר המדרגות עולה ריח כבד של תבשילי ערב שבת.

אני יורד במדרגות אחרי גבו הצנום של אבי, חושש שגארי סדובניק מהקומה הראשונה, שהיה גדול וחזק ממני, יראה אותי עם החולצה הלבנה תקועה בתוך מכנסי הטרלין הכחולים-כהים. אני יכול לשמוע אותו מסנן בשקט, "אדוק פיסטוק" ואז מנסה להעיף לי את הכיפה מהראש, כמו בכל פעם שיוצא לנו להיפגש בחדר המדרגות או בחצר הצמודה לבניין. לא היו לי חברים בבניין. כל ילדי השכנים – כולם ניצולי שואה, בעיקר מפולין, שממנה הגיעו גם הורי, לומדים בבית הספר "אחד העם" החילוני. רק אחותי הגדולה ואני לומדים בבית הספר הממלכתי דתי "תחכמוני". 

אנחנו יוצאים אל רחוב רמב"ם ופונים ימינה. מצד שמאל, מעברו השני של הכביש, משתרע שדה קוצים, בקצהו ניצב מבנה בטון מנדטורי מאיים – משטרת חדרה. מאחוריו אפשר להבחין בשורות הראשונות של צמרות עצי האקליפטוס הענקיים של יער חדרה. אולי בגלל החיים בסמיכות לבניין הזה, ולהרגל של אימא להפחיד אותי בשנות חיי הראשונות שאם לא אוכל כמו שצריך יבוא שוטר, יש לי גם היום הערכת יתר מוגזמת עד כדי חנופה לכל שוטר תנועה רכוב על וספה.

פונים ימינה לרחוב הרברט סמואל, צועדים בשתיקה שהולכת ונעשית כבדה יותר ויותר. אנחנו צועדים זה ליד זה. הוא לא שואל ואני לא מספר לו דבר. כך אנחנו נוהגים שנים רבות עד גבולות זיכרונות ילדותי.

***

שתיקות ארוכות קשות לי. אפשר לומר שאני קשקשן די כפייתי. מאלה שמדברים עם כל אחד, שתמיד יש להם מה לומר, לא משנה על מה תדברו איתי. לא נעים להודות, אבל אין אצלי הבדל גדול בין דיבור כבד ראש על משמעות החיים או מחיר הכיבוש לדוגמה – לא שיש לי משהו מיוחד לומר על זה שעדיין לא שמעתם –  או נושא יותר קליל, כמו למשל  יחסי מין בגיל שישים. מה שאני רוצה לומר, שעם כל אחד מכם היה יכול להיות לי נושא שיחה, מלבד עם אבא שלי.

אבל ביום שישי הזה, אני חייל בן עשרים ואחת בחופשת שבת, מעוכב שחרור בגלל מלחמת יום כיפור שהסתיימה לפני כמה חודשים, אבא מפר את שתיקתו.

כמה צעדים מפינת הרחוב, בדיוק כשחלפנו ליד חלון הזכוכית המאובק של המכולת של מנדל מנדל, אבא אומר: עוד מעט אתה גומר צבא. חשבת כבר מה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך?

לא, אני עונה, לא ממש חשבתי על זה. שתיקה.

***

אנחנו ממשיכים לצעוד במעלה הרחוב, הוא נפתח אל רחבה גדולה מרוצפת אבנים משתלבות המכונה בחדרה בגאווה "הפיאצה", שאין דבר רחוק יותר ממנה ומכיכר עיירה איטלקית.

בוא נשב רגע, אבא מצביע על ספסל עץ, מוציא מטפחת מכיסו, מנקה את האבק ומתיישב באנחה של זקנים. שב, שב. אני רוצה להגיד לך משהו חשוב.

זה בסדר, אני אומר, אני יכול לעמוד. המחשבה על ישיבה אינטימית כזאת בסמוך לאבי מעוררת בי אי נוחות. 

טוב, אז תשמע, הוא אומר, אני חשבתי על זה הרבה מאד. לא כל אחד יכול ללמוד באוניברסיטה. לא כל אחד יש לו שכל כמו לברקו או מושקוביץ. תאמין לי, אין מישהו שמכיר את הילד שלו כמו אבא. אתה לא מתאים ללמוד או לעבוד במשרד סגור. אתה אוהב להיות בחוץ. באוויר.

אני מביט באבא שלי, לבוש בחליפת שבת דהויה, על ראשו מגבעת שמשווה לו מראה גלותי. אני חושב שהוא היה צעיר מגילי היום, אבל כבר אז היה איש זקן – פועל ייצור בסרט נע של נייר טואלט במפעלי נייר חדרה.

***

מאחורי גבו של אבא מתערפלים פתאום חזיתות בניני המשרדים המכוערים שמקיפים את הפיאצה, הופכים לאחו ירוק, מעליו מתנשאים הרים מושלגים שנשקפים אל אגם כחול, כמו אלו שראיתי פעמים אין ספור באוסף גליונות ה"נשיונל גיאוגרפיק" של ברקו, שמלבד העובדה שהיה לו המון שכל (עובדה: יש לו עד היום חנות למוצרי ניקיון בשוק של חדרה) ושלאבא שלו היה טנדר ויליס, היה לו אוסף עצום של חוברות "נשיונל גיאוגרפיק" שבין דפיהן נהג להחביא חוברות עם צילומי בחורות ערומות.

נכון, אני אומר בשקט, אני אוהב להיות בחוץ.

בדיוק מה שחשבתי, הוא אומר. אז דיברתי עם סשה ברומר, שהיה איתי בסיביר, אתה יודע מי זה, הוא מנהל גדול בדואר, וביקשתי ממנו פרוטקציה שייקח אותך להיות דוור. 

אז סשה, חבר באמת טוב, אמר שהוא ידבר על זה עם המנהל שלו. אני בטוח שהם יקבלו אותך. אתה בריא, גבוה, היית חייל במלחמה. עבודה בדואר ממש מתאימה לך. לא עובדים קשה, רק כמה שעות בבוקר, לא כמו אצלנו במפעל במשמרות יום ולילה, תהיה לך משכורת מסודרת, וגם תוכל להתקדם ואולי לעבוד בנתניה עוד כמה שנים.

אבא קם ממקומו. נו, הוא אומר, מיישר את שולי חליפתו, דיברתי מספיק, צריך למהר לבית הכנסת. עוד מעט נכנסת שבת.

בתחילת החורף חלה אבי, ימים רבים שכב במיטה. דלת חדרו היתה סגורה תמיד והיינו מתהלכים בבית על קצות האצבעות, כדי שלא נפריע את מנוחתו.

אנשים רבים פקדו את ביתנו לשאול לשלום אבי, אבל אמי אסרה עליהם להיכנס אליו, והסבירה כי לבו החולה זקוק לשקט ולמנוחה. פעם אחת באה אל ביתנו אישה שלא הכרנו. היא הושיטה לאמי צעיף צמר ואמרה.

"את לא מכירה אותי. באתי פעם אל הרופא, היה לי חום גבוה וגרון אדום. הוא נתן לי תרופות ונתן לי גם את הצעיף הזה, כדי לעטוף את צווארי. הוא אמר שבחורף, כשחולים, צריך לחמם את הצוואר. עכשיו אני בריאה ואני רוצה להחזיר לו. אני גם חייבת לו כסף, אבל אין לי עכשיו, והרופא אמר שאשלם כשאוכל."

כזה היה אבא. לא פעם היתה אמי יוצאת מכליה ומטיחה בפניו בכעס כי לא די שאינו לוקח כסף מעניים, אלא גם נותן להם תרופות שהוא עצמו קונה בכסף מלא. "ואיך נתפרנס," היתה אומרת, "הלוא יבואו אלינו רק אנשים עניים. ובכלל אנשים יודעים להעריך רק מה שנקנה בכסף."

"אלוהים יעזור," היה אבא עונה בשלווה, "מי שבוטח באלוהים, אלוהים עוזר לו."

אמי סיפרה לי כי בחוץ לארץ היה אבא רופא של עניים, וכי גם שם לא היה לוקח כסף בעד הטיפול, כשראה שקשה לאנשים לשלם.

"אני זוכרת," סיפרה לי, "איך הביא לו פעם דייג שלושה דגים במקום כסף. זה היה בדיוק ביום האירוסין שלנו. ההורים באו לבקר אצלנו, ואני בישלתי את הדגים לארוחה. הם אמרו שמעולם לא טעמו דגים נפלאים כאלה."

לימים, כשבגרתי, נסעתי לבקר בארץ ההיא ובאחד הכפרים הקטנים, במחוז שבו שימש אבי כרופא, פגשתי אישה זקנה, שאמרה לי.

"את בתו? בוודאי שאני זוכרת אותו. כן, נכון, עברו יותר מארבעים שנה, איך שהזמן עובר… אבל זוכרים, זוכרים. איך אפשר לשכוח רופא כזה, הלוא אף פעם לא לקח כסף מעניים…"

בראשית החורף ההוא, שבו חלה אבי, נעצרו הגשמים, ובשעות אחר הצהריים, בזמן שהכנתי את שיעורי במטבח, שיחק אחי הקטן בחצר. עם רדת החשכה היה נכנס פנימה ומשחק במכוניות שלו על רצפת המסדרון. בשעה כזאת כבר היה חדר המבוא של ביתנו מתרוקן מן החולים של אבא, שעכשיו טיפלה בהם אמי, שגם היא היתה רופאה, ואני הייתי יושבת שם, בכורסה הגדולה של אבא, וקוראת. לפעמים, לאחר ארוחת הערב, היה אבא קורא לנו. היינו נכנסים אליו לכמה דקות והוא היה שואל אותנו על הלימודים ומסתכל במחברתו של אחי, שכבר ידע לכתוב הרבה מילים. כשאמרתי לו לילה טוב, היה מלטף את ראשי ונושק לי. כשיצא חודש טבת התחיל אבי מתאושש ממחלתו, ודווקא אז השתנה מזג האוויר וירדו גשמי זעף. יום ולילה ירד הגשם ולא פסק, ואבא אמר בצחוק,

"אני מבריא והמבול בא."

גם בארבע-עשר בשבט עדיין ירד גשם, ואבי שחשש תמיד לבריאותי, אמר כי לא אוכל לצאת לנטיעות. השתוקקתי מאוד להשתתף בטיול ט"ו בשבט מפני שאהבתי את המדריך החדש שלנו, את רפי. כל אותו יום העתרתי על אבא תחנונים, עד שלבסוף נתרצה לי.

בבוקר ט"ו בשבט לא פסק הגשם, וכשעמדתי לצאת את הבית אמר לי אבא,

"קחי סוודר. השתדלי לא להירטב."

על ההרים ירד גשם דק, ובלכתנו לעבר חלקת הנטיעות בוססו רגלינו בבוץ. רפי הלך לידי ופעם אחת נגעה ידי בידו בלי משים. רגש מתוק עבר אותי לרגע.

בחלקת הנטיעות קיבל את פנינו איש הקרן הקיימת וסיפר לנו כי אנו משתתפים בנטיעת יער לזכר הקדושים. על מדרון ההר ראיתי נערים ונערות שאתים בידיהם, שותלים אילנות בגומות של עפר תחוח. כשנטעתי את השתיל הקטן שלי והדקתי סביבו את האדמה, דבק עפר שחור בכף ידי. היחייה השתיל שלי? – שאלתי את עצמי. פתאום נפלה עלי אימה לא מובנת. לבי יצא אל רפי, שעמד לידי ונטע עץ. אולי יאמר לי משהו שיעודד אותי. הזדקפתי והבטתי לעברו. כשפגעו עיני בעיניו לא חייך, וידעתי כי לא יוכל להושיעני.

בערב, כשנכנסתי הביתה, ראיתי את אבי יושב בכורסתו שבחדר המבוא. הוא חייך אלי. רציתי לרוץ אליו ולנשק לו, אך משהו עצר בעדי. זה ימים רבים לא ישב בכורסה, ועכשיו השגחתי שפניו הוטבו. גם בימים שלאחר מכן הוסיף הגשם לרדת. אבי הרבה להתהלך בבית, עוטה את חלוק הצמר החום שלו. לעתים נכנס אל המטבח, רכן מעלי והציץ אל מחברתי.

כך עברו שישה ימים של גשם, וביום השביעי שלאחר ט"ו בשבט זרחה השמש. אבי ישב עמנו אל השולחן בארוחת הצהריים. את ברכת המזון זימר בקול. כשכילינו לאכול יצא לשבת במרפסת. השמש זרחה ורוח קל הביא מן הפרדסים ריחות מתוקים. אמי ישבה ליד אבי והם שוחחו. ידעתי שעוד מעט יהיו הורי פטורים מדאגות פרנסה. בקרוב, כשיחלים אבא כליל, יקבל משרה בבית חולים.

ישבתי במטבח להכין את שיעורי. עד מהרה עייפתי וקמתי ממקומי. השמש נתנה צבע ורוד בלחיי אבא ועיניו היו מאירות, כשחייך אלי שכחתי את כל צרותיי.

"האם סיימת?" שאל אבי.

"יש לי עוד חיבור באנגלית," השבתי.

"ובכן, היכנסי וסיימי," אמר.

העתקתי את מקומי מן המטבח אל חדר המבוא. החלון שנפתח אל המרפסת היה פתוח ויכולתי לראות את אבא ואת אמא ולשמוע את שיחתם. אבא מיעט בדיבור וגם אמא שתקה. לאחר זמן, שקועה ראשי ורובי בכתיבת החיבור באנגלית, שמעתי פתאום את אבי אומר בקול משונה.

"לא טוב לי."

נפשי נבהלה ובעוד אני נפנית לקום, נפתחה הדלת וראיתי את אבי נכנס פנימה, אגרופיו היו קפוצים אל פיו, גבו כפוף ופניו לבנים מאוד. ראיתי את אמי תומכת בו, מוליכה אותו דרך המסדרון הארוך אל החדר, ועדיין אני ניצבת במקומי. ופתאום בא קולה של אמי מקצה הבית.

"מהרי, קראי לרופא!"

עוד רגע אחד עמדתי שם ולנגד עיני פניו החיוורים של אבי, שעיניו כמו עצומות. אך מיד רצתי אל החצר, עליתי על אופניי ויצאתי להזעיק את הרופא. כשפתח את הדלת לא יכולתי לדבר.

"מהר," גמגמתי, "מהר, אבא…" וברחתי משם.

במקום לחזור הביתה, נסעתי אל החורשה אשר במעלה הגבעה, לא הרחק מביתנו. שם ישבתי על ספסל ולבי ריק. אחר כך חזרתי ועליתי על אופניי, וכאשר חלפתי על פני ביתנו ראיתי את הרופא הולך בחצר לעבר הבית, וידעתי כי רק עת קצרה חלפה. יראתי לשוב הביתה ונסעתי ברחובות המושבה ללא מטרה. לבסוף הגעתי שוב אל החורשה וישבתי שם על ספסל.

כמה זמן עשיתי שם לא אדע, אך בשובי אל הבית היתה דלת חדר הורי סגורה. שום קול לא עלה משם. נכנסתי אל המטבח וישבתי ליד השולחן. בצלחת היו כמה פרוסות לחם. נטלתי פרוסה והתחלתי אוכלת. לאחר זמן נפתחה הדלת והרופא יצא. שמעתי את דלת הבית נטרקת מאחוריו. עוד זמן מה חלף ושוב שמעתי את דלת הבית, ואל המטבח נכנסה אישה שכנה, ידידה של אמי.

"מה קרה?" שאלה.

לא עניתי.

אז נפתחה דלת חדר הוריי ואמי ניצבה בפתח המטבח. היא הביטה ואמרה:

"אבא שלך מת." ואל האישה השכנה פנתה בלשונם ואמרה: "בתו היפה, עכשיו כבר אין לה אב," אחר כך שבה ופנתה אלי: "בואי נראה את אבא בפעם האחרונה."

עיני אבי היו עצומות. פניו היו כחולים וחיוך קל עיוות את תוויהם.

מעולם לא היו יפים וטובים כברגע ההוא.

כשיצאתי משם הלכתי אל חדר האמבטיה. על וו בקיר היה תלוי מעיל הבית החום של אבא. טמנתי את ראשי במעיל ונשקתי לו. אחר כך החזקתי בשרוולים הריקים וליטפתי את פני בצמר החם והמחוספס. "אני לא אבכה," נדרתי בלבי. למחרת נאספו בחצר ביתנו אנשים רבים. בני המשפחה באו, וידידים, וגם חבריי וחברותיי ומוריי. וכשהגיע הרב הובא גם אחי הקטן. הוא הלך עמנו אחרי הארון עד לבית הכנסת הראשון שבדרך. שם אמר "קדיש" ומישהו מהמכרים לקח אותו לביתו.

אמי לא בכתה וגם עיניי היו יבשות. פעם אחת נתקלו עיניי במדריך שלי, רפי, שהלך לא הרחק ממני, ולרגע עלה בכי בגרוני. זכרתי את האימה שנפלה עלי כשהיינו בהרים נוטעים נטיעות, ושוב אמרתי לעצמי כי תקצר ידו מלהושיע אותי.

בבית הקברות קרעו קרע בבגדי ובבגד אמי. כמה אנשים הספידו את המת. המיטה הורדה אל הבור ואלה שעמדו סביבי נטלו אתים בידיהם ועפר הוטח במיטה והחל מכסה עליה. עשיתי כמעשה אמי והתכופפתי אל האדמה. אגרופי נקפץ מסביב לגבשושית עפר קטנה, והאדמה היתה לחה ושחורה ודביקה בכף ידי. רגב אדמה של ארץ קשה. אולי טמון בו זרע, ובאביב יפרח פרח על קבר אבי. ואולי ילבלב אז גם האילן הקטן אשר נטעתי על מדרון של הר, לזכר קדושים. ואני, האם יפשיר אי פעם הקרח אשר בלבבי?

אתמול זרחה השמש. רוח קל הביא מן הפרדס ריחות מתוקים. אבי ישב על המרפסת של ביתנו ואמר כי עוד מעט יבוא האביב וכי בקיץ יתחיל לעבוד בבית החולים. אבל עכשיו עוד היתה האדמה בוץ, כי כל אותו חודש ירד גשם; מים רבים שטפו את הארץ והחקלאים שמחו.


*הסיפור לקוח מתוך: "כל האושר המופרז הזה", הוצאת כתר, 2002. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

אולי יותר כמו כלא, אמרה מדלן.

ברצינות, אמר מר קריימר.

אם אני אברח הרי יחזירו אותי, אמרה מדלן.

כן אבל, אמר מר קריימר.

מר קריימר הרבה לומר "כן אבל" למדלן. שתהיה אפשרות לוויתור, אפשרות לסתירה. עכשיו אמר שוב כמה כולם במחלקה נחמדים, בכל הביקורים שלו הוא לא ראה אף פעם יחס לא נעים והוא לא זוכר שאי פעם שמע מישהו מרים קול כועס על ילדה או ילד. אם כך: לא בדיוק כלא.

אז למה היא יושבת פה, שאלה מדלן והחוותה בראשה לעבר אחות שישבה בפתח. האחות עשתה כמיטב יכולתה להיראות כאילו איננה שם. היא קראה מגזין נשים.

את יודעת יפה מאוד, אמר מר קריימר.

כדי שאני לא אשרוט לך פתאום את הפרצוף ואגיד שניסית לאנוס אותי, אמרה מדלן. כדי שאני לא אקפוץ פתאום מהחלון.

משהו כזה, אמר מר קריימר.

החלון היה פתוח אבל רק במידה המותרת על פי הכללים, ככל שאפשרו המנעולים. מר קריימר ומדלן הסתכלו בו. היא מסוגלת לעבור שם, חשב בלבו, אם תנסה. לא שאני אצליח לעבור שם, אמרה מדלן, כמה שלא אנסה.

קירות החדר היו מקושטים בציורים ובקולאז'ים ובהם דימויים של מוטיבים ווריאציות אינסופיות על נושא הגוף והנפש בשעתם הקשה. פנים מתנפצות כזגוגית. רכס הרים הנערמים כברדסי קו-קלוקס-קלאן ומסתירים כמעט את עין השמים, אבל בקדמת התמונה, בקו אדום מזוגזג, חדר לתוכם שביל, העפיל ונעלם. החדר מצא חן בעיני מר קריימר. כשהמתין כאן למדלן, או לכל אחד אחר, עמד ליד החלון והביט למטה, אל גדת העשבים שעם שינוי העונות, שנה אחר שנה, במעט מאוד טיפוח ועידוד, הפיקה מעצמה שפע של פרחים פשוטים ונהדרים. בשלב זה של היכרותו עם מדלן הגיע תור בכורי האביב. האוויר שחדר פנימה היה נעים. מאחורי הגדה נמתחה חומת המתחם העתיקה.

בית מחסה, אמר מר קריימר. מה זה בית מחסה?

מקום שסוגרים בו פסיכים, אמרה מדלן.

כן, נכון, אמר מר קיימר, אבל למה קוראים לזה בית מחסה?

כי משקרים, אמרה מדלן.

בסדר, אמר מר קריימר. בואי נעזוב רגע את הפסיכים, כמו שאת קוראת להם, ואת המקום שבו מטפלים בהם או סוגרים אותם, ותגידי לי מה זה מבקש מקלט, לדעתך.

מישהו מאיזשהו מקום רע.

וכשהם באים לאנגליה, למשל, או לצרפת, לגרמניה או לאיטליה, מה הם רוצים למצוא?

מקום יותר טוב מאיפה שהם באו.

מה הם מחפשים?

מקלט.

ומה זה מקלט?

מחסה.

מחסה, אמר מר קריימר. זאת מילה טובה מאוד. האומללים האלה באים לכאן ומחפשים מחסה בארץ של בתי כלא. מקלט, אמר, הוא מקום מסתור, מחסה, נמל מבטחים. בתי מחסה למשוגעים, כמו שפעם קראו לזה, הם מקומות שבהם אנשים עם בלגן בנשמה יכולים למצוא מקום מגורים בטוח וטיפול.

הם כלואים, אמרה מדלן. אגף 16, לקחו לשם את סאם בשבוע שעבר.

כדי שהוא יהיה במקום יותר בטוח, אמר מר קריימר. אין לי ספק.

מדלן משכה בכתפיה.

בסדר, אמר מר קריימר. נכון, זה קצת דומה לכלא. לפעמים זה חייב להיות קצת כמו כלא, אבל הכוונה היא רק לטובה. לא כמו מעצר או מאסר, או בית סוהר אמיתי, זה בכלל לא דומה.

מדלן משכה בכתפיה.

רוחו של מר קריימר נפלה. הוא שכח היכן הוא נמצא ולשם מה. רוחו נפלה, או שמא העצב שבתוכו קם. כך או כך, הוא החל להיאטם. היעדרות. בשובו ראה שמדלן מסתכלת בו. תחת מבטה של מדלן הרגיש כמו תחת מבטו של הירח. נדמה היה שהאור בוקע מפניה כאילו הוא מוחזר ממקור מרוחק עד מאוד. הבעתה הייתה נפחדת, אך יותר כאילו חששה שפגעה במר קריימר. רימה מוסרת ד"ש, אמרה. רימה אמרה לי למסור ד"ש למר קריימר.

פני שניהם התבהרו.

תודה, מדלן, אמר מר קריימר. תמסרי לה בבקשה דרישת שלום חמה ממני בפעם הבאה שתדברו. מה שלומה?

אי אפשר לדעת אצלה, אמרה מדלן. היא כזאת שקרנית. היא אומרת שהיא כבר ירדה לעשרים ושמונה וחצי קילו. השיער שלה נושר, היא אומרת, מרוב הרעבה. היא אומרת שהיא אוכלת כמה נבטי שעועית ביום וזה הכול. ושותה חצי כוס מים. אבל היא שקרנית. היא עושה את זה רק כדי שאני ארָאה שמנה. היא מצלצלת בלי סוף. היא רוצה לחזור הנה. אבל ד"ר חאן אומר שזה לא מה שיחזיר אותה הנה, להרעיב את עצמה. זאת סחטנות, הוא אומר. אולי, אבל רק אם תוסיף קצת במשקל. תראי קצת רצון, הוא אומר, תראי שאת רוצה להבריא. ואז נראה. היא אומרת שאם לא יתנו לה לחזור היא מתאבדת. העניין הוא, שאם היא תבריא מספיק כדי לחזור הנה, היא חושבת שישלחו אותה הביתה. ברגע שהיא תהיה בת שש-עשרה ישלחו אותה הביתה, ככה דודה שלה אומרת. אבל רימה אומרת שהיא תתאבד עשרים פעם לפני שהיא תחזור הביתה.

הבית זה לא אזור מלחמה, אם אני לא טועה, אמר מר קריימר.

המשפחה שלה כן, אמרה מדליין. הם הסיבה שהיא ככה. אז אפשר לגמרי להבין אותה אם היא תרצה לגמור הכול לפני שהיא תחזור לשם.

רימה סיפרה לי פעם סיפור נחמד, אמר מר קריימר.

היא כתבה אותו?

לא, לא כתבה. היא הבטיחה שכן אבל בסוף לא כתבה כלום.

אופייני, אמרה מדלן.

כן, אמר מר קריימר. אבל האמת היא שזה לא היה ממש סיפור אלא יותר מקום לסיפור. היא זכרה בית שהיה ליד הכפר שלה. הבית היה סגור לגמרי והייתה שם חצר מרוצפת עם מין מקדש כזה באמצע ושיחים לבנים של יסמין שטיפסו פרא על המרפסות ועל מדרגות העץ.

אה זה, אמרה מדלן. הוא היה שייך לזקנה אחת והיא רצתה לנסוע לחג' והשכנים הלוו לה כסף והסיכום היה שהבית יהיה שלהם אם היא לא תחזור והיא לא חזרה. הסיפור הזה.

כן, אמר מר קריימר. הסיפור הזה. חשבתי שזה סיפור יפה מאוד, הבית הנטוש, כלומר, החצר והמקדש.

היא בטח המציאה אותו, אמרה מדלן. בטח בכלל לא היה בית כזה. וחוץ מזה היא לא כתבה אותו.

מר קריימר חש שהמפגש מתמסמס. הוא הציץ בשעון. חשבתי שרימה חברה שלך, אמר.

היא באמת חברה שלי, אמרה מדלן. אין בן-אדם שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותה. אבל היא גם שקרנית איומה. ובעיקר כדי לפגוע בי. עשרים ושמונה וחצי קילו! איזה מין שקר טיפשי זה? היא אמרה לך שהיא רוצה לנסוע לחג'?

כן, אמר מר קריימר. עיני הינשוף שלה נפערו וקלטו לתוכן עוד אור והיא סיפרה לו בלהט שהיא משתוקקת לעלות לרגל לחג'.

אז למה היא מרעיבה את עצמה? זה לא הגיוני.

אמרתי לה, אמר מר קריימר. אמרתי שבשביל דבר כזה צריכים להיות חזקים מאוד. עלייה לרגל היא חוויה קשה, ולא משנה איך נוסעים. צריכים להיות בכושר.

איזה שקרנית, אמרה מדלן.

מילא, אמר מר קריימר. את תכתבי את הסיפור שלך לפעם הבאה. על מבקש מקלט, ילד, אמר, ילד צעיר ממך פי שניים.

בסדר, אמרה מדלן. איפה המקום הכי גרוע בעולם? חוץ מכאן כמובן.

קשה לומר, אמר מר קריימר. התחרות לא פשוטה. אבל נראה לי שסומליה מנצחת.

קראתי שיש פיראטים בסומליה.

בים יש. הם גונבים את האוכל שהעשירים שולחים ואז העניים שזקוקים לו מתים מרעב.

טוב, אמרה מדלן. בסיפור שלי יהיו פיראטים.

מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן ושתקו. האחות סגרה את המגזין והסתכלה בהם. מר קריימר חשב שהתרגיל הזה גרוע מהרבה בחינות. מדלן רצתה לכתוב מה זה להיות מדלן. בסדר, הוא אמר, אבל תעבירי את זה למקום אחר. תמצאי לך איזושהי תמונה, אולי מהתמונות שעל הקיר הזה. מצאתי, היא אמרה. התמונה שלי היא אזור מלחמה. הסיפור שלי הוא על ילד באזור מלחמה, ילד שקטן ממני פי שניים, שרוצה לצאת משם למקום בטוח. מקלט, אמר מר קריימר. הוא מחפש מקלט.

תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר. לפני שאני הולך תגידי לי במילה אחת מה הרגש שעליו את יודעת הכי הרבה ומה הרגש שיהיה לילד בסיפור שלך.

שרוולי חולצתה של מדלן טיפסו על זרועותיה וחשפו את החתכים שעל פרקי ידיה. כשראתה את המבט הנוגה ששלח אליהם מר קריימר, משכה את השרוולים למטה ולפתה באגרופה את קצהו של כל אחד מהם.

פחד, אמרה.

מר קריימר יכול היה לנסוע באוטובוס הביתה. הייתה תחנה לא הרחק מבארטלמס, במקום שבו המתחם המיוחד הזה על בוסתנו וגניו וגבנוני הדשא של בית החולים העתיק נגעו במודרניות על הדרך ממזרח למערב. הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה משם, כמעט מדלת אל דלת, בתוך עשרים דקות. אלא שאם מזג האוויר היה קרוב לסביר, ולפעמים גם אם לא, הוא היה הולך הביתה דרך הגנים וגינות הירק, הליכה לא קצרה, כשעה וחצי ואולי יותר. וכך היה מגיע הביתה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט בשעה שבה יש לחשוב על הכנת ארוחת הערב. ואז בא הערב, ולקראתו היה לו תמיד לו"ז מוכן: תוכנית טלוויזיה רצינית, קצת קריאה רצינית, הרשימות שלו, ושינה מוקדמת.

כשהלך ברגל באותו יום אביב נעים חשב מר קריימר על מדלן ועל רימה. הציק לו שמדלן מתייחסת בחריפות שכזאת לסיפור של רימה. כמה אכזריות הן זו כלפי זו בתחרות הקטלנית שביניהן! בעיניו הייתה לבית הנטוש עוצמה מוזרה. רימה סיפרה ששקט שם מאוד, שברגע שדוחפים ופותחים את שערי העץ אין צעקות, אין כלבים, אין רעש של כלי רכב. החצר הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים בדוגמה מסובכת, והיא התעמקה בקשתות ובלולאות החוצות זו את זו וניסתה לעקוב אחריהן. המקדש נותר כנראה מהתקופה שלפני החלוקה. כנראה היה מקדש הינדי, ולאישה המוסלמית לא היה כל צורך בו. אבל הוא ניצב לו בלב החצר, דמות מגולפת על כן ומקום לפרחים, נרות ומנחות, וסביבו, מכל ארבעת הצדדים, החלונות המוגפים, המרפסת, השפע העצום של היסמין הלבן. הזקנה לא חזרה, אמרה רימה. לא נודע אפילו אם הגיעה בכלל למכה, משאת נפשה. וכך נשאר הבית בידי השכנים אבל לאיש לא היה באמת צורך בו. לפעמים שוטטו הפרות שלהם ונכנסו לחצר. ושם, כשהעזה, עלתה הילדה רימה במדרגות העץ והביטה במקדש מהמרפסות הקרירות והמבושמות, מפלט מאזור המלחמה של ביתה.

הטלפון צלצל כשמר קריימר צפה בתוכנית על ההפצצות. תוכנית מסוג זה, אחרי הבישול והאכילה ושלוש כוסות היין הקצובות, הייתה תחנה בדרכו למיטה. אבל הטלפון צלצל. זו הייתה מריה, בתו, מאוקראינה, כבר חצות הלילה והיא מצלצלת לספר לו שמצאה את השטעטל שחיפשה, את השמות, את המקום עצמו. הוא קלט את נימת קולה, הקול היחיד מכל אלה שנותרו בעולם שנגדו היה הכי פחות מחוסן. כמעט שלא שמע את המילים, רק את הקול, את איכותו המיוחדת. יער, הנצחה, השמות, הוא ידע מה היא אומרת, אבל בחריפות עזה יותר מן המילים, קרובה יותר, בשר מבשרו, חש את הקול שהיה צריך לומר את הדברים האלה, מחדר במלון, מקדים בשלוש שעות, במסע פראי של עלייה לרגל. היער, העבר, הקול הקטן ממרחק כה גדול, הוא חש שהיא נתונה בסכנת חיים, חש שהוא חייב למשות אותה מן המקום שבו היא עומדת, שבו היא רוכנת מעל תהום ההיסטוריה, הבור, הכחדת כל היחסים האישיים. מתוקה, אמר מר קריימר, ילדתי היקרה, לכי עכשיו לישון אם את יכולה. וחשבתי קצת. כשתחזרי אני אבוא ואגור איתך. אחרי הכול קשה לי להיות לבד. אבל עכשיו תנסי לישון אם את יכולה.

מר קריימר לא התכוון לומר דבר כזה. הוא קצב לעצמו שנה לפחות. שנה אחת. הרי אדם יכול לעמוד לבדו באֵבל פרק זמן כזה.

צלצלו מהמחלקה. מדלן לקחה מנת יתר, היא בבית חולים ותחזור בתוך יום כנראה. מר קריימר, שכבר היה בדלת, החליט לצאת בכל זאת, היה זה יום אביב נאה, עצי האשור הנצו בלאט את עליהם. הוא הלך היישר אל שערי בארטלמס, הסתובב ופנה לשוב הביתה בדרך עקיפה כדי למלא את הזמן שהיה מבלה עם מדלן.

בערב, בסוף, קרא מר קריימר את רשימותיו הישנות, חולשה שתמיד ניסה לפצות עליה באמצעות כתיבת משהו חדש מיד. הוא קרא עשר דקות, עד שהגיע למילים: רימה, רצונה להיות ינשוף. ואז עלעל קדימה במהירות אל הדף הריק של היום וכתב: בכלל לא חשבתי מספיק על הרצון של רימה להיות ינשוף. היא שאלה: אתה חושב שאני כבר נראית כמו ינשוף? הלכתי למשרד ושאלתי אם יש לנו מראה. יש, סגורה מאחורי מנעול ובריח. חפץ יפה, בצורת פנים, ובדיוק בגודל של פנים, בלי מסגרת, רק הזכוכית המשקפת הפשוטה. החזקתי אותה מול רימה. תתארי את הפנים שלך, אמרתי. תתארי אותם בדיוק. קצת התביישתי מהחופש שהתרגיל הזה נתן לי להתבונן בפנים של ילדה בעוד היא, שהסתכלה בעצמה, לא העיפה בי מבט, בחנה את עצמה כמשהו שיש לתאר. כן, האף, קו גרמי דק מאוד, עשוי להפוך למקור. את השפתיים האלה חבל לאבד. אבל אם מחברים את קשתות הגבות עם קשתות הצללים שמתחת לעיניים, ובכך מדגישים את ארובות העיניים, אז כן, אפשר אולי לתאר את המבט הלטוש של הינשוף. הכמיהה למטמורפוזה. להפוך למשהו אחר, ליצור שונה לגמרי, מכונף, מנוצה, דרוך. פניה של רימה, כמו פניה של מדלן, חושפות את העצמות. אולי ברכּוּת הנוצות יש משהו מנחם. מעניין אם סיפרה למדלן על המראה. שברים, הנזק.

צלצלו מהמחלקה. מדלן התאוששה, פחות או יותר. מר קריימר עמד ליד החלון. פריחת בכורי האביב כמעט נגמרה. אבל משהו אחר יבוא, ועוד ועוד, עד הרקפות של הסתיו. זו הייתה גדה נהדרת. ואז מדלן והאחות כבדת הגוף עמדו בפתח, בידי האחות מגזין הנשים שלה. מדלן לבשה מכנסיים רפויים וחולצה ללא צווארון ששרווליה היו ארוכים הרבה יותר מדי. היא עמדה. וכלפי מר קריימר הציגה, בחשש ובהתרסה, את פניה וצווארה, שאותם חתכה. הו, מאדי, אמר מר קריימר, אין לך רחמנות? אף פעם לא תרחמי קצת על עצמך?

האחות ישבה בפתח וקראה במגזין. מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן הקטן. בכל זאת, אמרה מדלן מבעד לשבכת החתכים השחורים, עשיתי צעד ראשון. לקרוא לך? כן, אמר מר קריימר. מדלן קראה:

סמואל חי עם אמו. החיילים הרגו את אביו. כמה מהחיילים היו רק ילדים. סמואל ואמו התחבאו ביער. כל יום היא הייתה צריכה להשאיר אותו כמה שעות לבד כדי ללכת לחפש אוכל ומים. הוא חיכה וחשש שהיא לא תחזור. לא היה מה לעשות. הוא הצטנף במחבוא הקטן וחיכה. יום אחד לא חזרה אמו של סמואל. הוא חיכה כל הלילה וכל יום המחרת וכל הלילה שאחר כך. ואז החליט שהוא חייב ללכת ולחפש אותה או אוכל ומים לפחות כי מלאי החירום שהשאירה לו נגמר. הוא הלך בשביל שבו הלכה אמו יום אחר יום. השביל הגיע לכביש. היא אמרה לו שהכביש מסוכן מאוד. אבל מעבר לכביש היו שדות ובהם, במזל, אפשר היה למצוא משהו לאכול שהאיכרים שתלו לפני שהחיילים באו ושרפו להם את הכפר. סמואל עצר לפני הכביש. הוא היה ארוך וישר לשני הכיוונים ומלא אבק. לא רחוק משם ראה משאית עולה באש ועוד משאית הפוכה בתעלה. אבל חיילים לא נראו. סמואל חצה את הכביש במהירות. ועד מהרה, בדיוק כפי שאמרה אמו, ראה נשים וילדות בבגדי כחול ולבן נעות לאטן על פני האדמה ומחפשות אוכל. אולי אמו תהיה בכל זאת ביניהן? לפחות מישהי בטח תתן לו אוכל ומים.

מדלן הרימה את פניה. עד כאן הגעתי. סתם זבל, נכון? לא, אמר מר קריימר, זה יפה מאוד. זבל, אמרה מדלן. תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר, כתבת את זה לפני או אחרי שעשית את זה לפרצוף שלך? אחרי, אמרה מדלן. כתבתי את זה הבוקר. את הפנים עשיתי לפני שני לילות, אחרי שהחזירו אותי הנה מבית חולים. טוב, אמר מר קריימר. זה טוב מאוד. זה אומר שאת יכולה להזדהות עם חיים של אחרים גם כשהחיים שלך מציקים לך עד כדי כך שאת חותכת לעצמך את הפנים. אני יודעת את ההמשך, אמרה מדלן בלהיטות פתאומית. אני יודעת איך זה ממשיך ואיך זה נגמר. לספר לך? – אם תספרי תוכלי עדיין לכתוב את זה? – כן, כן. ­– מבטיחה? – כן, מבטיחה. – אז ספרי.

היא שטחה על השולחן את השרוולים שידיה הסתתרו בתוכם והחלה לדבר במהירות. מבטה ננעץ בעיניו והוא היה מרותק לסיפור הנלהב שלה.

בין האנשים שמחפשים אוכל הוא פוגש ילדה. היא בגילי. קוראים לה רות. החיילים הרגו גם את אבא שלה. אמא של רות הסתתרה איתה וכשהחיילים באו לחפש היא הכריחה את רות להישאר במסתור והסגירה את עצמה. זה היה הסוף שלה. אבל הנשים האחרות לקחו אליהן את רות והסתירו אותה איתן והן יצאו לחפש אוכל כשהיה בטוח לעשות את זה. כשסמואל בא לשדות, רות החליטה לדאוג לו. היא הייתה בשבילו כמו אחות, אחות גדולה טובה, או אמא, אמא טובה ואוהבת. כשהיה בטוח להדליק אש היא בישלה לו את הארוחה הכי טובה שיכלה. אחרי כמה זמן חזרו החיילים והשדות נהיו מסוכנים מדי, כל הנשים הסתתרו ביער אבל רות שמעה שאם מצליחים להגיע לחוף אפשר אולי למצוא מישהו עם סירה שיעביר אותם מעבר לים, לאיטליה ולאיחוד האירופי, ושם באמת בטוח. וזה מה שהיא עשתה, עם סמואל, היא יצאה לכיוון החוף, והם הלכו רק בלילה, ברגל, לאור הירח והכוכבים, והקפידו להתרחק מהכפרים העולים באש.

נשמע טוב, אמר מר קריימר. נשמע מרגש מאוד. כל מה שצריך עכשיו זה רק לכתוב את זה. הסתכלת במפה, אני מניח? החוף הכי קרוב לא יעזור, כי שם נמצאים הפיראטים. מה שצריך זה להגיע לחוף הצפוני, דרך המדבר. ולחצות מדבר אמור להיות דבר נורא. צריך לשלם לנהגי משאיות שיקחו אותך, נדמה לי. כן, אמרה מדלן, חשבתי שיהיה לה יותר קל בחוף המזרחי, עם הפיראטים. מנהיג אחד של הפיראטים אמר שהוא יקח אותה ואת סמואל עד לוב אבל זה יעלה לה הרבה כסף. כשהיא אמרה שאין לה כסף הוא אמר שהיא יכולה להתחתן איתו, בתור תשלום, זאת אומרת, עד שהם יגיעו ללוב, ואז הוא ימכור אותה לחבר שלו, והוא יקח אותה ואת סמואל לאיחוד האירופי, שהוא כמו הארץ המובטחת, הוא אומר, ושם היא תהיה בטוחה, אבל היא תצטרך להתחתן גם עם החבר שלו, בשביל הנסיעה מלוב לאיטליה. שאלתי את רימה אם היא הייתה עושה דבר כזה והיא אמרה שלא, היא לא יכולה, בגלל המצב בבית, אבל היא אמרה שאני יכולה, שכדאי לרות בסיפור שלי לעשות את זה, כי זה יציל את שניהם ויהיו להם חיים חדשים באיחוד האירופי ואלוהים הטוב יסלח לה על החטא הזה. היא מוסרת ד"ש, אגב. היא ביקשה ממני לשאול אותך אם אתה בסדר. היא אמרה שנדמה לה שאתה קצת בודד לפעמים. תודה, אמר מר קריימר, אני בסדר. אבל היית מאמין, אמרה מדלן, היא כבר לא רוצה ללכת לחג', היא תחכה עד שתהיה זקנה, והיא גם לא רוצה שד"ר חאן יחזיר אותה הנה. לא, היא החליטה שהיא תהיה מורה ביסודי. וחוץ מזה היא ירדה כבר לפחות מעשרים וחמישה וחצי קילו. אז עוד פעם הכול שקרים כרגיל.

מורה ביסודי זה רעיון טוב מאוד, אמר מר קריימר. אבל כמובן שצריכים להיות חזקים בשביל זה. חזקים כמו לעלייה לרגל.

אמרתי לה, אמרה מדלן. אז היא עדיין משקרת. בכל אופן, עוד דבר בעניין רות זה שכשהיא עם הפיראט הראשון, בתור הזונה שלו, כשהם מפליגים לאורך ים סוף הוא שולח אותה לחוף, לשווקים – את סמואל הוא מחזיק על הסיפון כבן ערובה – והיא צריכה ללכת ולקנות את כל המצרכים לארוחות שהוא אוהב, עשיתי קצת תחקיר, בייבי-במיה ובשר טלה בתבשיל עגבניות, למשל, לביבות בצל, דגים ופלפל, בקלאוות, גבינות רכות מתובלות, טעימות כאלה, עד חוף סואץ. והיא עושה את כל מה שהאדון שלה רוצה וסמואל מתחזק.

הם יישארו באיטליה? שאל מר קריימר, אם הפיראט השני יקיים את הבטחתו ויעביר אותה את הים התיכון? לא, אמרה מדלן, חסרת נשימה מסיפורה, הם נוסעים לסוואנסי. בסוואנסי יש קהילה סומלית ותיקה. בדקתי את זה. הם נמצאים שם כבר שלוש מאות שנה. בהתחלה היא תגור באכסניה ותבשל בשביל כולם וככה כולם יאהבו אותה. סמואל יילך לבית ספר וברגע שהוא יסתדר שם רות תירשם לקורס ותקבל הכשרה.

מדלן, אמר מר קריימר, קשה מאוד להיכנס לבריטניה. רות וסמואל יצטרכו דרכונים. חשבתי על זה, אמרה מדלן. לראש הפיראטים הראשון יש ארגז שלם מלא דרכונים מאנשים שמתו על הספינה שלו, ובגלל שרות מבשלת כל כך טוב הוא נותן לה שני דרכונים וככה היא וסמואל מצליחים לעבור את ביקורת הדרכונים בלי בעיות.

כדאי לרימה ללכת לקולג', אמר מר קריימר. אני חושב שמשרד הפנים יאריך לה את הוויזה אם היא תהיה במסגרת לימודים שלמה. ואם היא תלמד להיות מורה ביסודי, מי יודע מה יקרה?

היא שקרנית, אמרה מדלן, פניה לבנות מאוד, כמעט שקופות מבעד לעיטור הפראי של חתכיה. היא אמורה להיות חברה שלי. אם היא באמת הייתה חברה שלי היא הייתה חוזרת הנה. ואז שתינו היינו בסדר כמו שהיינו לפני שהיא עזבה אותי.

את רוצה להישאר כאן?

כן, אמרה מדלן. פה יותר בטוח.

למה מנת יתר? למה לחתוך את עצמך?

האחות הסתכלה והקשיבה.

כי אני מפחדת.

הבת שלי פחדה, אמר מר קריימר, והיא מבוגרת ממך פי שניים. כשאמא שלה הייתה חולה, ארבע וחצי שנים, היא פחדה יותר ויותר. ועכשיו היא נסעה לאוקראינה, היית מאמינה, לגמרי לבדה, בלי לדבר את השפה, כדי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. לפני כמה לילות היא צלצלה אלי משם, מהמקום הנורא ההוא, אני לא רציתי אף פעם לנסוע לשם, לגמרי לבדה, באמצע הלילה, במלון. תכתבי את הסיפור שלך, טוב? הבטחת לי. סומליה היא כנראה המקום הכי גרוע בעולם וסוואנסי היא מקום טוב מאוד, מכל הבחינות. איזה הישג זה יהיה אם תצליחי להביא לשם בשלום את רות ואת סמואל!

ידיה הלבנות של מדלן וציפורניה הכסוסות עדיין הסתתרו בשרווליה. היא איבדה כל תנועה. אף פעם לא אגיע לסוואנסי מסומליה, אמרה. אף פעם, בחיים לא. אני לא מסוגלת אפילו לרצות לצאת מכאן.

דבר ראשון הסיפור, מדלן, אמר מר קריימר. קודם כל הבדיון. תוציאי את רות ואת סמואל משדות הקטל, תביאי אותם בעזרת האכזריות וטוב הלב של הפיראטים למחנה זמני בעקב המגף של איטליה, תעבירי אותם צפונה בין זרים שלא מדברים מילה בשפתם – תתכנני את זה, תמצאי את האמצעים הדרושים. הבטחת. מי יודע מה יקרה אם לשניים האלה יהיה מזל ותצליחי להביא אותם לסוואנסי?

פעם ברחתי מהגן. זה היה בגן חובה. זה כמה ימים ידעתי שהגדר בין הגן לבין הגן הציבורי שהיה לגבולו הייתה נפולה. סבך של הרדופים היה מאחוריה. יום אחד בצהריים עמדתי מול מקום הפתח וראיתי את האפשרות לצאת מבעדו וללכת. לא הבנתי מדוע כל שאר הילדים לא יצאו מבעד לפתח. לא הרגשתי פחד וגם לא תשוקה עזה להימלט מהגן. הגן לא היה רע במיוחד אלא, בעיקר, קצת משעמם. צעדתי מעל התיל הרופף ופילסתי דרך בין ענפי ההרדופים ומצאתי עצמי על שביל צדדי בגן הציבורי של המושבה שהיה נטוע סביב "יד לבנים".

אני זוכר היטב את משב החופש הקריר שבא אל פני ואת הידיעה המוזרה והרעננה שהתלוותה אליו – אני לבד. הלכתי בשקט ויצאתי מן הגן הציבורי אל רחוב הדקלים וממנו אל ככר המושבה. ליד "קפה סימון", בשטח החולי שליד בית המרקחת, עמדו קשורים כמה סוסים רתומים לעגלותיהם ובבית הקפה ישב מוכר העיתונים קובאליק שפחדתי ממנו קצת משום שפעם ראיתיו שוכב מתגולל על הכביש בצד התלת-אופן השחור שלו וקצף לבן על שפתיו, ואמא, שמשכה אותי הצידה, הסבירה שהוא חולה במחלת הנפילה.

"איפה אמא?" שאל קובאליק.

"בבית," עניתי בלחש.

"תלך הביתה," אמר קובאליק וחזר לעיתונו.

ידעתי שאיש אינו יודע איפה אני והרגשתי מותר. לא שמחה ולא עליצות היו בזה, וגם לא חרדה, אלא שלווה וערות פקוחה. הלכתי לראות היטב כל מיני דברים שמשכו את עיני כמה פעמים כשהלכתי עם אמא או אבא למושבה: לראות את החנות של הפחח ואת חנות הדגים.

חנות הפחח הייתה המרתקת מכל חנויות השוק במושבה. מלבד הגיגיות והדליים שהכין הפחח היו בה גם משפכים ומברשות וזר גדול של ליפות, ובעיקר: שורה נהדרה של פתיליות ופרימוסים. הפרימוסים הבריקו בנחושת ממורטת ועמדו כמשפחה שלמה על-פי גודלם – מן הקטן ביותר ועד הפרימוס האבא הענקי שכל מה שהיה בו היה עבה; כלומר כל החלקים – הרגליים, הצינורות, הצירים והחישוקים שהיו דקים ועדינים בפרימוסים הקטנים, הלכו וגדלו בהתאמה עד שבפרימוסים הגדולים ביותר הם נראו גסים מאוד אבל גם יפים מאוד ומסוכנים. איזו להבה ענקית ורועשת עתידה לצאת מהם.

אחרי שהתבוננתי כאוות נפשי בכל הכלים הנוצצים הלכתי לחנות הדגים המסריחה שאף פעם לא ניתן לי להישאר בה ליד בריכת הקרפיונים ולראות עוד ועוד את הדגים הנושמים, השוחים ביופי כה רב, החיים כל-כך, הרוצים משהו כל-כך, המצטופפים כל-כך, המתפתלים זה סביב זה במין מחול שלא נגמר.

"איפה אמא?" שאל המוכר שבא לדוג דג אחד ברשת שבידו.

"בבית," עניתי בלחש.

"תלך הביתה," הוא אמר, וסיגריה הדבוקה לשפתיו, בצד, רעדה בדברו.

הוא דג דג גדול. לא הלכתי. הבטתי מהופנט בדג שניצוד המפרפר בכוח מפחיד ברשת. מעולם לפני-כן לא ראיתי כדבר הזה ולא שיערתי שזה מה שנעשה בדגים האלה. המוכר נטל את הדג המפרפר, הנאבק, בידיו והניחו  בכוח על לוח העץ המזוהם שעל שולחנו, אחז בו בשמאלו ונטל פטיש גדול ועבה בימינו והיכה בראשו של הדג מכה נוראה. הדג פרפר פירפור נורא שבדרך לא נראית עבר אלי לגופי ברגע ההוא. המוכר היכה בו שנית, וגם המכה הזאת עברה אלי אל ראשי. עמדתי מסומר אל מקומי. אני זוכר את ההשתנקות שבאה אל גרוני ונשארה בו כל היום ההוא ועלתה עוד פעמים רבות אחר-כך.

המוכר הפך את הדג המת, נטל סכין גדולה וחתך את בטנו. כל תנועה שלו, כל מעשה וכל פרט מפעירת הבטן של הדג ומשיכת המעיים החוצה הגדילו את הפלצות עד רעם. אבל לא יכולתי לזוז ממקומי. רק משגמר את השחיטה וארז את הדג בנייר עיתון הלכתי משם בקושי. כל גופי רעד בחולשה. רציתי הביתה ובקושי הלכתי.

עברתי לאט את שטחו של השוק ומשם אל החורשה שליד הוואדי, דרך ערימה גדולה של נוצות – נוצות שנמרטו מהמון תרנגולות שנשחטו במשחטה קרובה והושלכו כאן בין העצים ליד הוואדי, ליד חניית החמורים והסוסים, וריח הזוהמה שהייתה בכל המקום ההוא – מקום של פגרים ואשפה וגרוטאות: נעליים, חלקי מכשירים שהחלידו, רגליים וראשים ערופים של עופות. משם אל הוואדי עצמו, התעלה היבשה ההולכת ומעמיקה, מתפתלת בין עצי החורשה עד הגשר.

עברתי את הגשר בזחילה. אינני יודע מדוע דווקא אז עברתי תחתיו, בתוך הצינור שלו, בזחילה, ובאתי אל השדה שלנו, השדה הרחב שבין רחוב האורנים והבתים שמעבר לוואדי והאיקליפטוסים שבמערב. מן הוואדי עליתי בשביל הראשי של השדה, הרצוף סימני פסיעות של חיפושיות, צבים וציפורים, אל דרך העפר שהיתה הרחוב שלנו ובה חלצתי את סנדלי, כרגיל במקום הזה, והלכתי יחף הביתה.

פתאום עצר לצידי הטנדר השחור ואבא יצא ממנו כועס מאוד.

"הנה אתה סוף סוף. איפה היית? הגננת הודיעה לי שברחת מהגן. איך אתה עושה דבר כזה?!"

הוא כמעט צעק בדברו. ואז, בקול יורד וחמור נאמר הנורא מכל:

"אני מתפלא עליך."

ולא הוסיף עוד דבר.

עליתי בשתיקה לטנדר ואבא נהג בדרך הקצרה שעוד נותרה הביתה. דמעות עלו בעיני. מעי חמרמרו.

"אני כועס עליך." אמר אבא ושתיקתי גדלה וכאבה ועלתה מבטני אל חזי. הסתכלתי אל אבא. רק כעס היה בפניו ורצינות גמורה, והוא לא השיב לי מבט. משהו עמד על סף גרוני, גדול וקשה.

כשעצרנו ליד הבית, לפני שפתחתי את הדלת, אמרתי בלחש:

"אתה לא אבא שלי יותר."

"מה?" הוא שאל בהפתעה.

"אתה לא אבא שלי יותר," חזרתי על המילים בלחש.

הוא שתק רגע, ופתאום הוא חייך ואמר,

"זה אי-אפשר, אני תמיד אהיה אבא שלך."

"לא." עניתי ברצינות גמורה ולא לקחתי את כף ידו המושטת. "אתה תמיד תהיה אבא, אבל לא שלי. את זה שאתה שלי – את זה אני קובע. ואני קובע שאתה לא אבא שלי. ואני אודיע שאתה לא אבא שלי."

"ואיך תעשה את זה?"

"אני אלך למועצה ואודיע לראש המועצה שאני מבטל את זה שאתה אבא שלי. זה אני שמחליט על זה." אמרתי באותו לחש ודמעות עמדו בעיני, דמעות מרות, של דרך שאין ממנה חזרה.

אבא שתק ואני חזרתי על המילים בלחש חנוק: "זה אני שמחליט על זה."

אבא הסתכל עלי ברצינות ובחיוך גם יחד ואז השתנו פניו והוא אמר בקול אחר, ברצינות גמורה: "זה נכון. אתה זה שמחליט על זה." והישיר אלי מבט ואחר הושיט אלי שוב את כף ידו הגדולה ואמר: "אולי אתה מוכן עוד לא להודיע את זה במועצה ואולי תיתן לי להיות עוד קצת אבא שלך?"

אני זוכר היטב את כף ידו הגדולה המושטת אלי ואת כף ידי הקטנה הבאה אליה ואת אצבעותיו הגדולות החמות נסגרות ואוחזות את ידי ואת שנינו עולים במעלה הגבעה הקטנה הביתה אל אמא, ולא יכולתי להגיד "כן" כי הבכי חנק את גרוני.

                                 

רק פעם אחת, אני זוכר את זה עד היום, רק פעם אחת ראיתי אותו מתנהג  כמו כולם, נראה כמו ילד רגיל, סתם ילד, כמו כולנו. כמה שנים עברו מאז? אני זוכר עד היום. רוב הבתים בשכונה היו עדיין בשלבי בניה ואנחנו שיחקנו בין ערימות של חומרי בנין, טפסנו על הפיגומים, בנינו מצודות בתוך שלדי בניינים… שמעון, הבהמה של השכונה, עמד על ערימה של חצץ, כבר אז הוא נראה כמו מבוגר, שמן וגס, עם פרצוף ענקי ושיניים קטנות של היפופוטם. הוא עמד על הערימה ושר: "חנוני תרנגול, תרנגול אני…" הוא שר את שיר הילדים כמו שיר מלוכלך, מלווה כל שורה בתנועת אגן גסה, וכולנו, גם אני שרתי שם ביחד עם כולם, שרנו אחריו: "תרנגול קטן…" איך ילד בן שבע ידע לשיר ולהתנועע ככה? את מי הוא חיקה? אני לא יודע. גם עמנואל שר אתנו, צרח: "תרנגול קטן" וצחק ואפילו ניסה להזיז בגסות את התחת קדימה לפי הקצב. התנועות שלו היו עקומות, קצת מאולצות, אבל ראו שהוא מאד נהנה להיות פעם אחת כמו כולם, סתם ילד. אפילו היום, אחרי עשרים וכמה שנים, קשה לי להאמין

יונתן, קצת דם, רק קצת דם לקינוח הדבש. הדבש – זהו מידת הדין, שהמתוק שבדבש מורעל בארסן של האמיתות הקשות, החותכות, הצורבות, והטעם קשה והוא כמו פיתוי, ויש בו מידה של שחור על מידה של כתום – מידה של זוהר השמש על מידה של חשכת הליל,  והעוקץ פתוך בדבש, מכורבל בתוכו כמו צפע, וזהו יצר הרע. והחמאה – זה מידת הרחמים, שהיא עשויה מקשה אחת, והיא עשירה ורכה וחלבית, וקצת סתמית, ושמנונית כמו זכרונות רחוקים, נעימים, רחומה כמו עורם הרך של הזקנים, כמו אור הבוקר, כמו אמא. ככתוב: דבש וחלב תחת לשונך.

הוא היה ילד חלש, רזה כזה, שקוף, חצי בן אדם חצי אויר. חלש, אבל לא מהמגעילים האלה, שהילדים מרביצים להם, הוא היה משהו אחר, רצית לשמור עליו, לא לפגוע בו. רק פעם אחת ראיתי אותו מקבל מכות, אבל איזה מכות, מכות רצח. אבא שלו, יוסי, היה לו עסק של פורמייקה ועבודות עץ על דרך בית לחם, באיזור התעשייה. יום אחד, בקיץ, בצהריים, בשיא החום, עמדתי בחלון. פתאום שמעתי רעש ברחוב, רעש מפחיד כזה, בכי, צעקות של חיות, וראיתי את יוסי סוחב את הילד באוזן, ככה ברחוב, ומרביץ לו עם כל הכוח, איזה מכות. יוסי היה משוגע מרוב עצבים, הלך בריצה, ירד  וחזר מהמדרכה לכביש ועמנואל, מסכן, נסחב אחריו בכוח, כמו כבש שלוקחים אותו לשחיטה, ובכה. למה? אני לא יודע, מה כבר ילד יכול לעשות שיגיע לו מכות כאלה? ועוד מי? המלאך הזה, שבחיים לא פגע באף אחד ולא עשה שום דבר רע? מה כבר הוא עשה, שהוא קיבל מכות כאלה? אף אחד לא העיז להתערב, יוסי היה משוגע לגמרי. אני ברחתי מהחלון והילדים האחרים, שבדרך כלל לא היו אף פעם מפסידים אם היה מכות ברחוב, גם כן נעלמו. כאילו שהרחוב התרוקן, והיה רק אבא שלו והוא והמכות והבכי.

הטביעו לי במצח את האות האפעי שברו אותי הרגו אותי גמרו אותי ביום אני נמחק אל תוך האין אני בלילה הפחד מקיים אותי פחד, פחד, קר בבטן פחד בעמוד השדרה אבא רוצה להרוג אותי מפלצות אדם מבעתות אותי הנה  אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

אמא ראתה ואמרה: "הוא חושב שהוא לא שלו". לא הבנתי מה היא אומרת, עכשיו אני מבין, אבל אז הייתי ילד, מה ילד מבין בדברים כאלה? שאלתי אותה: "אז של מי הוא, איך ילד יכול להיות לא של אמא ואבא שלו?". אמא לא ענתה לי, לא זוכר מה היא אמרה, "עזוב", או "לך תשחק" או משהו כזה. היום, כשאני מבין מה שאמא אמרה, זה עדיין לא נראה לי הגיוני, איפה אמא שלו ואיפה דברים כאלה, היא בעצמה נראתה כמו ילדה קטנה, ביישנית, וקטנה כזו, ההיפך מיוסי, נראתה כמו אחות של עמנואל, לא כמו אמא שלו, כמו בחורה צעירה, יותר ילדה מאשה.

אני זוכר את השיעולים שלו בכיתה, מסכן, איזה שיעולים, כל הגוף שלי היה מתכווץ כשהוא היה משתעל, שיעולים חדים כאלה, דקים, כמו דם. הוא היה ילד חולני, מסכן, דאגנו לו, ילדים בדרך כלל לא חושבים על דברים כאלה, אבל לעמנואל תמיד דאגנו, היה בו משהו כזה, רצית לשמור עליו, כאילו הוא הילד שלך או אחיך הקטן. חלש ומסכן, כל הזמן היה יורד לו דם מהאף, הוא היה מחזיק את הראש שלו למעלה, ואפילו אז, מתוך הדם, הוא היה מחייך את החיוך החלש שלו, ילד טוב. פעם, אני זוכר, התחיל לרדת לו דם מהאף, באמצע השיעור, זה היה בחורף, אמרו לו לשכב על הרצפה, לא יודע, זה כאילו עוזר לדם לא לזרום החוצה או משהו כזה. כמה דם, מסכן, הרצפה היתה קרה, היה לו סוודר ירוק, גדול עליו, אני זוכר עד היום, והסוודר התמלא דם, כתמים חומים של דם על הסוודר הירוק. בסוף המורה אמרה לי, קח אותו לאחות. ירדתי אתו במדרגות של הבית-ספר, לאט לאט, הייתי מאד גאה שנתנו דוקא לי לטפל בו, לשמור עליו, היה בו משהו כזה, הרגשת משהו מיוחד כשהיית אתו, מין נסיך קטן, מסכן כזה, חלש, אבל נסיך. ירדנו מדרגה מדרגה, לאט, לא דיברנו, אני החזקתי לו את היד וכיוונתי אותו לרדת לאט, בזהירות, מאד נהניתי לטפל בו. אני חושב שגם האחות אהבה אותו, היה בו משהו כזה, לא יודע, כשהיא ראתה אותו היא ממש נבהלה, כאילו היא אמא שלו או משהו, ילדים אחרים היו פותחים את הראש באבנים ובכדורגל והיא לא היתה נבהלת ככה. לפני שהיא הוציאה אותי מהמרפאה וסגרה את הדלת, ראיתי איך שהיא שמה לו מטפחת לבנה על הפנים, לספוג את הדם, ונשאר שם מין ציור של האף שלו, ושל הפה, כמו מסכה אדומה על הלבן של המטפחת.

אחי הקטן עמנואל יושב על המרפסת ובידו תפוח חצי אכול. הסתיו מעביר אצבעות של רוח בשערו החום. החורף מנשק בפתיתים של שלג את קצה האף הסולד. האביב צובע שושנים בלחייו, הקיץ בפירות בשלים אותו מפנק. ושוב העגורים עפים דרומה, עמנואל מביט בם וצוחק, צוחק, צוחק. אחי הקטן עמנואל יושב על המרפסת והזמן אותו מחבק. מי  יתנך כאח  לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ  אשקך גם לא יבוזו  לי.

הוא היה ילד טוב, יותר מדי טוב, כאילו לא היה בו את הצד השני, הרע. לידו התביישת לעשות דברים רעים, זה לא שהוא היה אומר לך משהו: אל תעשה, זה לא יפה, וזה לא שהוא היה מלשין למורה, בחיים לא, הוא לא היה כזה בכלל, לא יודע, פשוט התביישת, זה מרוב שהוא בעצמו היה טוב. היה אחד, אני זוכר אותו אבל שכחתי איך קראו לו, ילד מגעיל כזה, שמן, תולעת כזה, קצת דומה לאשה, ומעצבן, היה מתגרה בך ומעצבן אותך, הוא כאילו ביקש את המכות. פעם הוא הלשין למורה, לא זוכר מה היה, הרבצנו לו במגרש או זרקו לו את הסנדויץ' על האדמה, לא זוכר, והוא הלשין למורה, אז עשינו לו משפט. עשינו עליו ציד בהפסקה, הוא ניסה לברוח, אבל תפסנו אותו ולקחנו אותו לשדה, מחוץ לבית ספר, היום יש שם שכונת וילות, אבל אז זה היה שדה פתוח, סלעים, קוצים, נחשים… הבאנו אותו לשדה, שתיים תפסו לו חזק את הידיים, ושמעון, הוא היה הכי גדול בחבר'ה, ואכזר כזה, כל הילדים אכזרים אבל הוא היה אכזר כמו מבוגר, בא אליו ואמר לו, אנחנו נלמד אותך מה זה להלשין, יא שמן, יא נקבה, היה לו דיבור כזה, של מבוגרים, לא יודע מאיפה הוא למד לדבר ככה, ילד בן עשר או משהו כזה, עכשיו נזיין אותך, עכשיו נעשה ממך אשה, והוא תפס לשמן את הפנים, חזק, ופתח לו בכוח את הפה. השמן אפילו אז לא התחרט, היה לו מבט מעצבן כזה בעיניים, כאילו שהוא אומר: "מה תעשו לי, הא?". אנחנו התרגשנו מאד, ידענו שזה לא טוב, מה שאנחנו עושים, אבל לא יכולנו להפסיק, הרגשתי מין דגדוג מוזר כזה בבטן, זה היה מחשמל כזה, נעים ומפחיד, מה יעשו לשמן עכשיו? ושמעון פתח לו את הפה בכוח, ומשך מוחטה מהאף ועשה קול מגעיל כזה, שהוא מכין יריקה גדולה, ועשה חחח…טווו, וירק ישר לתוך הפה של המלשן. ואז פתאום, אני לא יודע מאיפה הוא בא, וממתי הוא היה שם, ראינו את עמנואל, עומד ומסתכל, ופתאום כל השמחה שלנו, שעשינו לשמן משפט, נעלמה. שני אלה שתפסו לו את הידיים עזבו אותו והוא התחיל לירוק מהפה ולבכות, וכמעט התחיל להקיא מרוב שהוא רצה לירוק את המוחטה המגעילה של שמעון החוצה מהפה שלו. אפילו שמעון התחרט: "טוב, יאללה סליחה… סליחה, בסדר? אבל יותר שלא תלשין! סליחה, בסדר? די, נגמר…". חזרנו מבוישים לבית ספר, ההפסקה כבר נגמרה.

היתה לנו בכיתה ילדה אחת, מירי, אני הייתי מאוהב בה כמו משוגע, לא רק אני, כולם. שמעון, כמה שהיה בהמה, כשהוא היה לידה היה נהיה כמו ילד, היה נהיה לו מין חיוך כזה, עדין, הבהמה הזה, שבקושי ידע לדבר ורק ידע להשליט את עצמו במכות על כולם. זו היתה פעם ראשונה שהרגשתי ככה, איפה אנחנו היינו ואיפה הדברים האלה, אהבה, דפיקות לב, סבל, לא היה את מי לשאול מה עושים, עם מי לדבר, כלום. ילדים גסים, מטומטמים, מורים עצבניים, צעקות, זהו. מירי, היה בה משהו, לא יודע מה, משהו משגע, זה לא משהו שאפשר להסביר, כשהיא דיברה, רק הקול שלה, לא חשוב מה היא אומרת, היית מרגיש את כל הגוף שלך, הכל… כאילו אתה חי באמת, ובלי מירי זה לא ממש לחיות, לא יודע.

כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה מים רבים  לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו

הטיול השנתי של כתה ח', כמה שנים עברו מאז? עשרים ומשהו, ואני זוכר את הדברים האלה כאילו זה היה אתמול. יצאנו לטיול שנתי, שירים גסים באוטובוס, כולם צרודים מרוב צעקות, רכילות על המורה והמורה שמזדיינים בין השיחים, אף אחד לא ידע בדיוק מה זה זיונים, רק שמעון היה אומר שהוא מזיין קבוע, סתם, דיבר שטויות… בלילה, הילדים, היינו צובעים זה את זה עם ליפסטיקים ומשחת שיניים, מישהו ירק לסיר של המרק והיו צריכים לשפוך את כולו, שטויות של ילדים. מירי ישבה בספסל לפני, באוטובוס, היה לי חום מרוב התרגשות, הצואר שלה, היתה לה חולצה כחולה, עם פסים… הקול שלה כל הזמן… אני זוכר איך בערב, שכולם היו במדורה, משתוללים וזורקים תפוחי אדמה שרופים אחד על השני, והבנות היו שרות, ואני ראיתי איך מירי שרה, והעיניים שלה מבריקות באש של המדורה, וכל הבנים סביבה… לא יכולתי לסבול את זה, כשאתה ילד האהבה יש לה כח של ברק, זה לא כמו היום, כשאנחנו מבוגרים. הלכתי מאחורי איזה בנין שהיה שם, אכסניית נוער, משהו כזה, לא יודע, הלכתי ועמדתי עם הגב אל הקיר, והדבקתי את הידיים חזק לבטון של הקיר, כאילו שרציתי להיכנס לקיר, שיבלע אותי, והלב שלי דפק, והראש שלי הסתובב, הייתי כמו שיכור אבל אז לא ידעתי מה זה להיות שיכור… היה שם איש מבוגר אחד, עשה סיבוב מסביב לבנין, אולי זה היה השומר, לא יודע, איש עם שפם, עישן סיגריה, הוא ראה אותי עומד שם לבד, בחושך, הוא לא הבין מה אני עושה שם, הוא שאל אותי למה אני לבד ולא עם כל הילדים, לא זוכר מה עניתי לו, התביישתי, הייתי מבולבל, מה אני אגיד לו? שאני משוגע מרוב אהבה? שהגוף שלי מתפוצץ עלי? איך אומרים כזה דבר? לאף אחד לא סיפרתי, לאף אחד, עד היום. בסוף הוא עזב אותי, עניתי לו משהו, לא זוכר, בטח חשב שאני ילד משוגע.

שבע גלויות הן, והן מלופפות זו בתוך זו, וזו על גבי זו כטבעות של כוכב שבתאי. ואלו הן: גלות שבגוף, וגלות שברשמים – אלו נתוני החושים, גלות שבמושגים שהיא הגלות שבשכל, וגלות שבמרחב, וגלות שבזמן, והגלות שבקיום המופשט, וקשה מכולן ודקה מכולן היא הגלות שבאהבה – שהיא כמו ארס בגוף, וכמו רעל ירוק בטרפי העלים, וכמו שריקת המות ברוח וכמו קיפול הזמן בשכשוך המים הזורמים. ומידת הדין היא פולחת את הגלויות כחרב ישרה, והרחמים, הרחמים הם כמו סולם. ככתוב: והנה סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

לא יודע כמה זמן עמדתי שם, הרבה, בסוף חזרתי למדורה. גם לראות אותה מרחוק היה כמו חשמל, והייתי מזיז את העיניים בפחד הצידה כל פעם שחשבתי שהיא מסתכלת בכיוון שלי, שלא תראה איך אני מסתכל עליה, פחדתי שהיא תבין, ושהיא תצחק עלי. ואז קרה משהו, שאני רועד עד היום כשאני נזכר, ראיתי שהיא מסתכלת עלי, בהתחלה חשבתי שזה על מישהו אחר, היא אף פעם לא הסתכלה עלי, חשבתי שאפילו את השם שלי היא לא יודעת. מירי הסתכלה עלי ואמרה לחברה שלה משהו באוזן, היתה איזו שמנה אחת שהיתה מסתובבת אתה כל הזמן, מכוערת כזו, רשעית ומכוערת. ואז, לא האמנתי שזה קורה, ראיתי איך החברה שלה קמה, כבדה כזו, קמה בקושי, ובאה בכיוון שלי, זה היה כמו חלום משונה, כאילו שזה לא קורה לי, וההיא באה אלי ואמרה לי: "מירי רוצה לדבר אתך".

הלב שלי דפק כמו משוגע, היתה לי סחרחורת, הרגליים שלי בקושי סחבו אותי, הברכיים שלי היו כמו מים. הלכנו למירי, אני והשמנה, היא היתה כמו מלכה, מירי, יושבת שם עם חיוך קטן ומחכה שכולם יבואו אליה, וכולם היו באים, ככה היא היתה. אני בקושי יכולתי לדבר, לא הוצאתי מלה, הפה שלי היה יבש והלשון כמו חתיכת קרש בפה, ומירי חייכה אלי, אפילו שמסביב היה כל הרעש של המדורה והילדים והשירים וההשתוללויות אני לא שמעתי כלום, כאילו שנהיה פתאום שקט ושמעתי כל מלה שלה, אפילו שהיא דיברה בשקט, והיא אמרה את השם שלי, הלב שלי קפץ, ואז היא אמרה שאני בחור נחמד, ושהיא רוצה לשאול אותי משהו, הלב שלי השתולל, ואז היא אמרה, אני אף פעם לא אשכח: אתה חבר של עמנואל, נכון? הלב שלי קפא במקום, קרח, והיא אמרה אני רוצה שתעשה בשבילי משהו, שתלך ותגיד לו שאני אוהבת אותו, ושהוא יכול להיות החבר שלי, טוב? זה היה כמו סכין בלב, הכל נהיה כמו בתוך חלום רע. הלכתי להגיד לו, מה אני יכולתי להגיד לה?

האכזבה שגעה את מירי, באותו הלילה משהו אצלה השתנה, זה כאילו שהיא הפסיקה להיות ילדה ונהיתה אשה, בבת אחת. נהיה לה מבט מוזר כזה בעיניים, מבט רע, שידעתי שיקרה משהו רע, עכשיו אני מבין מה זה היה, אז, מה ידעתי אז? כבר באותו לילה היא הלכה עם איזה פושטק לשיחים בחושך, כולם ידעו מה קורה, כולם הבינו, הבינו בלי להבין, שמעון התחיל להרביץ למישהו מבית ספר אחר, היה שם עוד בית ספר בטיול, בבנין ליד. ואחר כך הוא נעלם, לא ידענו איפה הוא כל הלילה, ואני הלכתי לחדר, היה שם רעש והשתוללויות אבל אני לא שמעתי כלום, היו לי צפצופים באוזניים, וקרח בבטן, והפה שלי רעד ולא יכולתי להוציא מלה, איך אנחנו סובלים את הכאבים האלה, איך בני אדם, ילדים, לא משתגעים? נכנסתי לשק שינה, כאילו שאין אף אחד בחדר, הכנסתי את הראש שלי עמוק בפנים, לתוך החושך של השק שינה. לא בכיתי, פחדתי שישמעו אותי ויצחקו עלי. 

כי כאב ועונג ושמחה וצער הם תלותים בהכרה ואם אפשר היה לא להכיר עוד היה אפשר פשוט להיות: טעם, חם, זיעה… בלי לחוות תמיד דעה בלי לומר: אניאניאני כל הזמן ואפשר היה להתבונן באיבר שנכרת מגופנו וגם בגדם שעוד מחובר ואי אפשר היה לאבד את יקרותנו כי מה זה בכלל יקר?

כמה שנים עברו מאז? עשרים? עשרים ומשהו? התפזרנו, כל אחד לכיוון שלו, לחיים שלו. הזמן עובר, וכלום לא יכול לעצור את הזמן, ומה שהיה נראה קבוע השתנה, והחברויות שחשבנו שיהיו לתמיד נגמרו, והשכונה גם כן השתנתה, קשה להכיר אותה היום, או אולי זה שאני כבר לא ילד משפיע? משמעון לא שמעתי מאז סוף התיכון, או שהוא נהיה סבל או שעבריין, לא יודע. פה ושם אני רואה מישהו מהילדים של הכיתה: אדם מבוגר, אשה, ילדים, עבודה… על מירי סיפרו משהו מסריח, לא חושב שזה נכון, סיפרו שהיא נהייתה בסוף זונה, מישהו סיפר שראה אותה עומדת עם הזונות באיזה צומת בארץ, יוקנעם, נצרת,  מגדל-העמק, איפושהו שמה, על הכביש. הוא אמר שאפילו ניסה לדבר אתה אבל היא עשתה את עצמה שלא מכירה. והנה, לפני שבוע, בערב חג, אמא שלי, גם כן כבר לא צעירה ועובדת קשה, אף פעם לא נחה, הרגישה פתאום לא טוב, פחדנו שזה הלב, היא כבר לא ילדה. איזו הרגשה זו, שאמא שלך, שתמיד היא זו שהיתה מטפלת בך, נהיית כמו ילדה קטנה וחלשה, והאחריות פתאום עליך. לקחנו אותה לחדר מיון, מסכנה, היתה חיוורת כמו סיד. ישבנו שם שעות, במיון, בסוף, באיזה שלוש בבוקר, החליטו להעלות אותה לאשפוז, שתשאר שם בחג למעקב, לא רצו לקחת אתה סיכונים, בגילה. בדרך למחלקה, באחת מהקומות שהמעלית עצרה, הדלת נפתחה, וראיתי אותם פתאום, ככה, לפני. עמנואל נראה בדיוק כמו שהוא נראה כשהיה ילד, אפילו החיוך החלש הזה שלו נשאר אותו דבר ורק העיניים שלו היו מתות, כאילו שהוא כבר מת, שם, על המיטה עם הגלגלים. אמא שלו היתה לידו, גם כן לא השתנתה, עדיין נראית כמו בחורה צעירה, כמו ילדה, אבל השיער שלה נהייה לבן. בצד השני של המיטה עמדה מירי, תיכף הכרתי אותה, אפילו עם שיער בלונדיני וחצאית קצרה ואיפור חזק, תיכף הכרתי אותה, ואפילו היום, אחרי כל השנים האלה, הלב שלי קפץ. האח של הבית-חולים, זה שהסיע את המיטה של אמא, אמר לאח השני: "אנחנו עולים" והשני, זה של עמנואל, אמר לו: "טוב, אנחנו נרד בחזרה" וזהו, הדלת נסגרה.

קינה על אפרסק קינת תפוח קינת השזיף קינה על ארובות על רכבת על רציף קינה על הכבישים הארוכים קינה על תמרורים בכיה על אבק קינה על אטריות על לחם על מרק קינה על משטחים גדולים קינה על הצורות קינה על הימים בכי בלילות קינה על בוא השמש קינה על הדרום קינה על בניינים קינה על האדום קינה על איש עייף שחוזר מהעבודה קינה על הסבתא קינה על הנכדה קינה על הצבעים על הריחות הטעמים קינה על הטפשים קינה על התמימים קינה על ילדות יפות על ילדים מכוערים על משחקים יפים ואכזריים קינה על הרוח קינה על החול על גוני הביניים שבין ירוק וכחול קינה על הילדות על הבחרות על הזקנה קינה על הבגרות על עונות השנה קינה על הצהוב קינה על הכתום קינה על האהבה קינה על מות התום


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ:"חביב" מאת רובי נמדר, הוצאת פראג, 2000.

*דימוי: דרך supergrotesque

איך יכולתי לקחת לי

את הדברים האלה מן הצלחות הרחוקות,

בעוד ביתי שלי ודאי שבור,

בעוד אמי אינה עולה על דל שפתיי אפילו.

אך יכולתי לאכול שום כלום.

ססאר ואייחו1

נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה,2 רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.

בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.

פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.

המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.

אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.

ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.

פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו.3 למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר",4 זה לא שעשע אותי במיוחד.

הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.

שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.

מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.

הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.

אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.

"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."

תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?

ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?

אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.

בשיעור מולדת דיבר המורה לוי על הירקון, וזו היתה הסיבה שחפציבה הלכה בהפסקה הגדולה להסתגר בבית השימוש.

בתחילת השיעור הודיע המורה: "היום נתחיל בנושא הירקון וכשנסיים נצא לטיול קטן ונראה את הדברים עין בעין בראש העין," ובעוד כל הכיתה צוחקת והמורה מוסיף ואומר: "למבצר אנטיפטרוס לא נוכל לגשת כי האזור עדיין ממוקש," עלו בתודעתה תמונות מן הביקור שערכה עם אמה ועם אחיה בבית חולים "הירקון" בתל אביב, ארבע שנים קודם לכן, תמונות שנמהל בהן טעם של ריחוק וחוסר קשר בגלל איזו עכירות שחצצה בינה לבינן. אף על פי כן חיות וברורות היו והעיקו עליה ברגש מכאיב של אשמה. אור חריף חתר אל החדר בעד החלונות הפונים דרומה – שעה מוקדמת של אחר צהריים היתה – ולובן הקירות סימא את עיניה. ובגלל זה חזרה להביט לרגע בחושך בשעה ההיא, כשהקיצה בבהלה ולא הבינה מה פשר המהומה ומה עושים בבית חבריו של אביה למשחק הברידג'. אחר כך הבחינה ברופא החולף על פני מיטתה שבחדר המבואה לעבר חדר הוריה ובדרך עמומה כלשהי התחילה להבין שקרה דבר מה חמור. חפציבה שאלה את עצמה אם שבה ונרדמה בלילה ההוא וזכרה שלמחרתו הכריזו הבריטים על עוצר שייכנס לתוקפו בשעה ארבע אחרי הצהריים בכל רחבי הארץ, ושקודם שעלתה אמה לאמבולנס, אמרה לה שאולי לא תספיק לשוב הביתה עד ארבע ושתשגיח על אחיה הקטן ותיתן לו ארוחה. חפציבה זכרה את המתיחות הנוראה שבה היתה שרויה כל אותו יום ובגלל זה שבו עיניה להביט בחדר הלבן, והאור שסימא אותן מיקד את מבטה בכתם השחור שעל הכר: שיער מופרד בפסוקת מעל לרקה השמאלית, וחלק ודליל הוא הולך נמשך לעבר הרקה הימנית.

"הטחנות, חפציבה!" הבקיע אליה לפתע קולו של המורה לוי והיא הרימה אליו את עיניה הבוהות, הסתומות בתמונות הרחוקות ההן, ושתקה.

"את שוב לא מקשיבה, חפציבה," גער בה. חפציבה השפילה את עיניה ושבה להביט במה שהיה רוחש בתוך מוחה. זה היה בכיתה ה”א, זכרה, והמחנך שלה, ד"ר אייזנר, שהיה שכן וידיד להוריה, עזב בסוף אותה שנה ועקר עם משפחתו לשיכון "רסקו" החדש שבעיבורי תל אביב, ממש ליד הירקון. בחופש הגדול כשנסעה לבקר אצלם עם אחיה הקטן, חלפו בדרך ליד אותו בית חולים והיא זכרה שהיכה בה איזה פחד של רגע והקפיא את העליצות שפיכתה בה. בני המשפחה שמחו לקראתם וד"ר אייזנר, המחנך שלה לשעבר, לקח אותם ואת ילדיו לשוט בסירה על הירקון. אחיה פחד מאוד והחזיק בה בחוזקה.

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, שלידה ישבה, דחפה אותה פתאום במרפקה, והיא שמעה את המורה לוי אומר: "מי מכם שט פעם בירקון?" אבל חפציבה לא הצביעה, מבטה חזר אל האור החריף, אל הלובן המסמא, והיא זכרה איך פחדה להביט בו, כה זר ונוכרי, מכוסה עד צווארו בסדין מעומלן ונוקשה, ראשו על הכר: הכתם השחור של השיער והפנים הלבנים עם דוק התכלת בלחיים. חפציבה זכרה היטב, שהתעניינה בנער יפה התואר ששכב במיטה הסמוכה יותר משהתעניינה באביה, ועפרונה צייר את הזיכרון על הדף שלפניה: חדר, שורת מיטות, ראש על כר, ורק הפנים התחמקו ממנה והיא לא יכלה להבין כיצד כבר שכחה, כל כך מהר, ושאלה את עצמה מדוע תמונת הפנים כה מטושטשת: העיניים, האף, השפתיים, הקמטים, הכול נבלע בתוך ריק אליפטי, שהיה דומה לאיזו מסכת תיאטרון עתיקה, אולי יוונית, שראתה פעם בספר. באיזה ספר לא זכרה.

המורה לוי אמר: "חפציבה, במקום להקשיב את מקשקשת כל השיעור."

חפציבה אמרה: "אני לא מקשקשת, המורה, אני מציירת." המורה לוי התרגז ואמר: "את שוב מתחצפת, מה? אז למחר תעתיקי מאה פעם את פרק קיט בתהילים." חפציבה הניעה בראשה וחשבה שד"ר אייזנר, המחנך שלה בכיתה ה"א, הבין אותה ומעולם לא גער בה. להיפך, הוא התלוצץ והודיע בכיתה שחפצי מסוגלת לכול, גם להקשיב ולצייר בעת ובעונה אחת, ועל כן אין זה מפריע לו שהיא מציירת בשעת השיעור. ובגלל זה הראתה לו חפציבה את הפנקס הסודי שלה, שבו רשמה מה זה אימפרסיוניזם ומדוע כרת ון גוך את אוזנו, ואליו העתיקה את השירים שכתבה וגם את הסיפור הקטן על שלוש הזקנות בבית הבודד. אבל, חשבה, המורה לוי בטח לא יודע שום דבר על כל זה ואין טעם להסביר לו.

בהפסקה הגדולה הסתגרה אפוא חפציבה בבית השימוש. היא הורידה את המכסה וישבה על האסלה וכבשה את פניה בידיה. היא הביטה בזיכרונות שלה וניסתה ללכוד את הפנים של הראש המוטל על הכר הלבן. אמה אמרה לה להיכנס לחדר ולראות אותו בפעם האחרונה. אבל עכשיו שחזרה אל החדר לא יכלה לראות דבר. נפשה לא ציירה שום תמונה והיא כעסה על עצמה והחליטה שכאשר תבוא הביתה תסתכל באלבום התמונות ואחר כך תעצום את עיניה ותעלה את התמונה בזיכרונה והיא תעשה כך כמה וכמה פעמים כדי שהתמונה שוב לא תחמוק מזיכרונה בצורה טיפשית כזאת. דלת חדרי השירותים נפתחה וחפציבה שמעה מישהו נכנס פנימה ופותח את הברז ומדבר. היא הכירה את קולה של ברכה שווילי ושמעה אותה אומרת: "ראית איך שהיא באה עם הסרפן מהלוויה?"

"כן," אמר קולה של שולה רייסר, "אז מה?"

ברכה שווילי אמרה: "היא תיקנה את הקריעה. זה לא בסדר."

"זה אסור?" שאלה שולה רייסר.

"צריך לבדוק," אמרה ברכה, "אני אשאל את המורה לדינים."

בינתיים נכנס עוד מישהו ועכשיו שמעה חפציבה את אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, אומרת: "שמעתם איך שחפצי צוחקת בקול? איך היא לא מתביישת?"

הילדות יצאו מחדר השירותים וידה של חפציבה עלתה, אצבעותיה מיששו את המקום שבו כבר לא היה קרע בסרפן.

בדרך כלל היתה יושבת ליד החברה הכי טובה שלה, אסתר שטראוס, אבל בשיעור הבא עברה לשבת ליד אלי וייס. ובזמן השיעור, כשהמורה לוי הסביר מה זאת אידיליה, כתב לה אלי וייס במחברת שלה: "שופעות עינייך אור ירוק והן כשתי אבני ברקת." חפציבה קראה וחייכה. פתאום אמר המורה לוי: "חפציבה! מה את עושה שם? קחי את הילקוט שלך ובואי לשבת כאן." הוא הצביע על המושב הריק שלפניו.

חפציבה התמהמהה, והמורה לוי צעק בעצבנות: "נו כבר, את מבזבזת לי את כל השיעור." חפציבה החלה אוספת את חפציה בזעף. אלי לחש: "למה הוא נטפל אלייך כל הזמן?" היא קרצה אליו בחשאי והוא החזיר לה חיוך ביישני. כשהתיישבה סוף סוף מול המורה לוי ראתה שהוא אדום מזעם ושָמחה.

לקראת סוף השיעור קרעה דף ממחברתה, כתבה עליו כמה מילים, קיפלה אותו והשליכה לאחור. המורה לוי צעק: "זה עובר כל גבול! בתור עונש תישארי מחר שעתיים נוספות. תודיעי להורים… לאמא שלך, שלא תדאג."

חפציבה חשבה: כל הכיתה שמה לב שהוא טעה. כעס קשה רתח בה והיא אמרה: "אבל המורה כבר נתן לי עונש אחד…"

"בלי אבל," שיסע אותה, "גם פרק קיט מאה פעם, גם להישאר שעתיים אחרי השיעורים, ואם זה לא יועיל תביאי גם את ההו… האמא שלך."

חפציבה חשבה על ד"ר אייזנר ועל כך שמאז עזב ועד היום לא הבין אותה שום מורה. היא זכרה שבדרך אליהם, כשבאה לביקור עם אחיה, חלף האוטובוס בין גבעות חומר אדומות שהיו חתוכות משני עברי הדרך כמו בסכין. היא זכרה ששמר אצלו את הפנקס הסודי שלה ימים אחדים ואחר כך בא אליהם הביתה והחזיר לה אותו ואמר לאמה: "אתם בכלל לא יודעים איזה מין ילדה יש לכם." ואחר כך חזרו זיכרונותיה אל בית החולים ואל החדר הלבן עם האור החריף ואל הנער ששכב במיטה הסמוכה לזו של אביה וחשבה: התעניינתי בנער ההוא יותר משהתעניינתי באבא. עכשיו אני אומרת לעצמי שפחדתי להביט בו. אבל זה לא נכון. סתם הייתי אדישה. לא רציתי לדעת.

בהפסקה עמדה חפציבה במרפסת, נשענה במרפקיה על המעקה והסתכלה בנערים ובנערות המשחקים בחצר בכדור או קופצים בחבל. המורה מוסקוביץ', מורה לדינים, הוציא החוצה כיסא וישב בשמש. חפציבה ראתה את ברכה שווילי ניגשת אליו, רוכנת מעט, אומרת לו דבר. ידה עלתה ואצבעותיה ריחפו על מקום הקרע. רק במגע יד אפשר היה להרגיש בפגימה שבאריג.

שולה רייסר באה לעמוד לידה. "תראי את הזוג יונים הזה," אמרה והניעה בראשה כלפי פינה בחצר. חפציבה ראתה את המורה לוי ואת ברכה שווילי עומדים ומדברים.

"גועל נפש," אמרה לשולה, "קודם הלכה להתחנף לד"ר מוסקוביץ' ועכשיו למורה לוי."

"אני רואה שתיקנו לך את זה," אמרה שולה רייסר והצביעה על לבה.

"כן, אמא שלי מסרה את זה לתיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"זה מותר?" שאלה שולה.

"לא שאלתי את הרב," אמרה חפציבה בלעג, "אני אוהבת את הסרפן הזה. או אולי את חושבת שהייתי צריכה ללכת עם הקריעה הזאת עד קץ הימים?"

"צריך לבדוק אם זה מותר," אמרה שולה רייסר במורת רוח.

"ואם אסור, אז מה? מה זה עניינך? אולי תפסיקו כבר לעקוב אחרי כל הזמן!"

"תיזהרי," אמרה שולה, "כולם מדברים עלייך. אומרים שאת צוחקת יותר מדי."

חפציבה התרחקה משם, ובעומדה לבדה, נשענת שוב על המעקה ומביטה בילדים המשחקים בחצר, חשבה שאין שום אדם שעמו היא יכולה לשוחח, שאסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, היא סתם טיפשה ואלי וייס הוא תינוק, לא מבין שום דבר.

עכשיו ניגשה אליה ברכה שווילי. ההיא נעצה את עיניה בלבה ואמרה: "תיקנו לך את זה. לא מרגישים שום דבר."

"תיקון אמנותי," אמרה חפציבה.

"חפצי," אמרה ברכה שווילי רכות, "אומרים שזה לא בסדר. שאלתי את ד"ר מוסקוביץ'. הוא מורה לדינים. הוא יודע. הוא אמר שזה אסור."

"וזה שאת ככה עם המורה לוי, זה מותר? הוא איש נשוי ויש לו אישה וילדים בירושלים," קנטרה אותה חפציבה.

ברכה שווילי הסמיקה ואמרה: "למה את צריכה תמיד להעליב?"

"מי שמדבר על להעליב!" אמרה חפציבה.

למחרת מסרה חפציבה למורה לוי את הדפים שעליהם העתיקה מאה פעמים את פרק קיט בתהילים.

"אני מקווה שאת יודעת עכשיו את הפרק בעל פה," אמר לה.

חפציבה לא ענתה, והוא אמר: "אל תשכחי. את נשארת היום שעתיים נוספות. אמרת לאמא?"

"כן," שיקרה חפציבה ושאלה, "אבל המורה, איך תדע שאני לא אסתלק?"

"אני אשאר אתך, כמובן. וכי מה את חושבת?"

"אז המורה גם כן יקבל עונש," צחקה.

"לא," אמר בחיוך, "אני אתקן מחברות."

בהתחלה הוציאה את הכריכים שלה ואכלה בדממה. אחר כך הוציאה מתיקה נייר ציור וצנצנת וצבעי גואש. "אני רק הולכת להביא לי מים," אמרה למורה לוי. אחר כך ציירה בשתיקה במשך שעתיים. הלב שלה חירף וגידף את המורה לוי כל הזמן ואת כל כעסה שפכה בצבעים החזקים שהניחה בפראות על הנייר שכבה על גבי שכבה, דף אחר דף.

פתאום אמר המורה לוי: "את יכולה ללכת. עברו שעתיים."

חפציבה הבריגה את המכסים על שפורפרות הצבע, ניקתה וייבשה את המכחול והניחה הכול בילקוטה. קודם שיצאה אמר המורה לוי: "לא ידעתי שאת מציירת."

"אני רק מקשקשת," אמרה לו.

בחוץ ראתה את ברכה שווילי. היא מחכה לו, חשבה והסתתרה מאחורי הקיר לראות מה יקרה.

המורה לוי יצא את הכיתה וברכה שווילי ניגשה אליו. הם החליפו דברים ואחר כך הלכו ביחד.

משוגעת אחת, חשבה חפציבה, מה מצאה במכוער הזה? והוא – חשבה – אותי הוא מעניש על כל שטות, אבל עם ברכה שווילי הוא מטייל בלילות כשיש לו בירושלים אישה וילדים.

הפציבה ישבה במטבח ובררה את האורז. אל צד אחד העבירה את המוצים ואת האבנים הזעירות ואל הצד השני את האורז, עד שנערמה תלולית לבנה קטנה. אמה ניצבה ליד השיש והיתה מתקינה פתיל חדש בפתילייה. סבתה של חפציבה, שסיימה את עבודת הניקיון אצל השכנה העשירה – אמה התכוונה אליהם כשאמרה שבארץ ישראל עלו כל הפיליסטרים לגדולה בשעה שאנשי מדע ותרבות גוועים ברעב – נכנסה ושאלה אם יש צורך בעזרה.

חפציבה חשבה שאלמלא היטלר היו לסבתה משרתים משלה ולא היתה צריכה להיות עוזרת בית ויכול להיות שאפילו אבא שלה לא היה מת. היא חשבה: זה הארץ הזאת שהרגה אותו ואולי באמת לא היתה אמא צריכה לתת את הסרפן לתיקון אמנותי. היא אמרה בקול: "את יודעת, הבנות אומרות שאסור לתקן קריעה."

"אבל אין לך מה ללבוש," ענתה אמה, "ובגדי החורף יקרים כל כך."

חפציבה איחרה לפגישה. "איפה כולם?" שאלה את הנער שהמתין לה.

"הלכו," אמר.

"לאן הלכו?" שאלה במורת רוח.

"סתם, לטייל. זוגות זוגות."

"אלי לא בא?" שאלה.

"הוא הלך עם ריקי," אמר הנער.

לבה של חפציבה שקע והיא חשבה: בוגד שכמותו, אפילו לא חיכה לי.

"בואי נלך אל החורשה," אמר הנער, "אולי הם שמה."

הם עלו במעלה הגבעה שותקים. השתיקה העיקה על חפציבה והיא אמרה: "אתה מירושלים?"

"לא," ענה.

"אז איפה למדת קודם?"

"בישיבה," ענה.

"אתם כל כך דתיים?" שאלה אותו בתדהמה. לא ניכר בו שבא משם, מבית הספר של החרדים.

"לא," ענה.

לחפציבה לא היו יותר שאלות והנער שתק. הם הגיעו לראש הגבעה וחפציבה אמרה: "לא רואים אותם בשום מקום. אני רוצה הביתה."

הנער ליווה אותה הביתה ומיהר להיפרד מעליה. בפתח חצרם השתרג על הגדר שיח לנטנה פרא ויצר כעין מאורה. בילדותה היתה משחקת שם עם אחיה. חפציבה ניצבה בפתח החצר מביטה בדמות השפופה, גוש אפל גדול, שהסתתרה במאורה. היא פתחה בריצה לעבר הבית. הדמות ניתקה מן השיח ורצה אחריה, כבדה ומתנדנדת. "אמא! אמא!" צעקה חפציבה.

אמה הופיעה בפתח. "תסתלק מכאן, אתה שומע! אני אקרא למשטרה!"

תמיד היה אורב לה שם, שלום השמן המשוגע, רץ אחריה לתפוס בה, מנסה לנשקה. בעוברו על פניה ברחוב היה תמיד צועק אחריה: "חפצי היפה, הולכת לחופה עם שלום המשוגע," או: "שלום המשוגע הולך לחתונה עם חפצי היפה."

חפציבה פחדה וסלדה ממנו. אמה תמיד אמרה: "יום אחד תיגמר לי הסבלנות ואני אלך למשטרה."

אבל היא מעולם לא עשתה זאת. היא ריחמה עליו ועל הוריו. "אם אלך להודיע במשטרה," היתה אומרת, "בטח יסגרו אותו ואז יגמרו אותו עם שוקים חשמליים לגמרי לגמרי."

בשבת אחרי הצהריים הלכה חפציבה לפעולה בסניף. המדריכה דיברה וחפציבה לא הקשיבה. אחרי כן הצטרפו אליהן הבנים והם שיחקו יחד משחקי חברה. חפציבה ישבה בצד ולא נטלה חלק במשחקים. אלי ישב ליד ריקי ולא הביט בה אפילו פעם אחת. כשבא הערב ויצאה השבת נכנסו אל האולם לרקוד. חפציבה עמדה והתבוננה. היא אהבה לרקוד. ברכה שווילי ניגשה אליה ועמדה לידה.

"למה את לא רוקדת?" שאלה אותה.

"אין לי מצב רוח," אמרה ברכה שווילי.

מישהו קרא בקול רם "קראקוביאק" וחנצ'ה הוציא את מפוחית הפה שלו מכיסו והחל לנגן. חפציבה ראתה שאלי הזמין את ריקי לריקוד הזוגות.

ברכה שווילי אמרה: "אלי וריקי חברים."

חפציבה שתקה, וברכה שווילי אמרה: "ראו אותם מתנשקים. על הספסל ברחוב רוטשילד. הריקי הזאת נותנת לכל אחד."

"הוא סתם תינוק אחד," אמרה חפציבה. לנגד עיניה נסתחררו הזוגות המחוללים. היא חשבה שהיא צריכה ללכת הביתה וללמוד בעל פה את הפרק בירמיהו, אחרת המורה מוסקוביץ' יעניש אותה. אבל לא היה לה חשק ללכת הביתה לבד. היא פחדה ששלום המשוגע אורב לה במאורה של שיח הלנטנה שבפתח החצר שלהם. היא חשבה שאם תמתין עד תום הריקודים יימצא מישהו שילווה אותה הביתה.

את האולם הקיף מלעלה, במחצית גובה הקיר, יציע. חפציבה החליטה לעלות לשם ולשבת בחושך לבד. כשנכנסה אל היציע האפל למחצה ראתה להפתעתה דמות יושבת על אחד הספסלים. היא עצרה, מתכוונת לסגת ולחזור על עקביה, אבל קולה של ברכה שווילי, חנוק וצרוד במקצת, קרא: "בואי הנה, חפצי."

"למה את יושבת פה לבד בחושך?" אמרה לה חפציבה בהשתוממות.

"בואי, שבי," אמרה ברכה שווילי וחפציבה שהתיישבה לידה שאלה: "מה יש לך? למה את בוכה?"

אבל ברכה שווילי לא השיבה. קולות יבבה חנוקים עלו מגרונה.

"די, תפסיקי!" אמרה חפציבה שנבהלה קצת, סולדת מן הגילוי חסר הרסן של הצער.

"אני כל כך אוהבת אותו," התייפחה ברכה שווילי, "אני ממש לא יודעת מה לעשות. כשהוא נוסע הביתה אל אשתו והילדים שלו אני מרגישה אבודה לגמרי."

"אבל איך את יכולה? הוא זקן. אני לא מבינה מה את מוצאת בו," אמרה חפציבה.

ברכה שווילי נטלה את ידה של חפציבה והחלה מלטפת אותה. "אני לא יכולה יותר," גנחה, "את לא יכולה לתאר לך כמה אני משוגעת אחריו."

ואז, לנגד עיניה הקמות של חפציבה, החלה ברכה שווילי להתנודד אילך ואילך בעיניים עצומות ותוך כדי כך היתה מלחשת: "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך."

חפציבה התבוננה בה בבעתה, חוככת בדעתה מה לעשות. פתאום חיבקה אותה ברכה שווילי ולחשה באוזנה: "אתה שלי, רק שלי."

חפציבה לא ידעה את נפשה מאימה וניסתה להשתחרר מחיבוקה של הנערה, אבל זו לא הניחה לה ולחשה: "אתה לא תלך ממני. אתה רק שלי," ואז נשקה לה בלהט על פיה. חפציבה הדפה אותה מעל פניה בגסות ובתיעוב. "את מטורפת לגמרי!" לחשה וקמה וירדה במדרגות בריצה.

"חפצי! חפצי! חכי לי!" רדף אחריה הקול, אבל חפציבה לא עצרה ובהיכנסה אל האולם הצטרפה מיד למעגל הרוקדם, שרקדו עתה הורה סוערת. הדילוגים הנמרצים, מחיאות הכפיים הקצובות – "הי יו יה! הי יו יה!" – השירה הרמה – "אבא מגרש את אמא, הילדים צועקים קדימה" – ואחר כך – "לפטי בפטי בלבלבפטי צ'ינגלה מינגלה לוף לוף לוף" – היסו את תחושת הקבס הקשה שהמתה במעיה והיא נסחפה, שוכחת הכול. רק לאחר זמן, משנתפרק המעגל, קריאות "הי יו יה" שככו בתודעתה, הבינה מה עשתה. אז לא המתינה עוד והסתלקה במהירות. חפציבה הלכה הביתה בצעד חפוז, ברכיה רועדות והיא משתדלת לדחוק ממוחה את כל מה שאירע, ובכל זאת התחבטה בה כל הדרך השאלה הנוראה: "מה יגידו? מה יגידו?" מפעם לפעם היתה נושמת עמוק, מחזקת בתוכה את כל נימוקי הנגד, כגון "זה ענייני הפרטי, וזה לא עסק של אף אחד", אבל השאלה היתה מבקיעה בעדם, תוקפת אותה במשנה עוצמה.

כשהגיעה אל חצר ביתה הביטה כה וכה ומשלא ראתה איש פסעה פנימה בשקט, עושה דרכה בחשאי בחשאי אל מעבר לשיח הלנטנה העבות, נצמדת אל השיח שממולה, ראשה מורכן מעט, נלחמת בפיתוי להביט לאחור בצללית האפלה של השיח הסבוך הגדל פרא. אבל במחצית הדרך אל הבית הגיח משם שועט גוף שמן וכבד כעין דוב מגושם מתנודד והתנפל עליה ותפס בה בכפות ידיים כבדות וגסות והיה מלחש: "חפצי יפתי, משוש חיי, תפסתי אותך." אמא! אמא! צרחה חפציבה, אבל כבר שפתיו הלחות מרחפות על פניה וידיו כמו צבתות מלובנות בבשר זרועותיה.

בריבוע האור של דלת הבית שנפתחה ראתה את אמה להרף עין, ניצבת מביטה ומיד ירדה במדרגות בריצה, מטאטא מתנופף בידה והיא צועקת: "תסתלק! תסתלק! אני אקרא למשטרה!" המשוגע הרפה מחפציבה ונעלם במאורה של שיח הלנטנה, גוש אפל קורס בתוך הלוע השחור. חפציבה פרצה בבכי קולני ואמה אספה אותה בזרועותיה והובילה אותה פנימה אל הבית. בחדר המבוא עוד החזיקה בה רגעים אחדים והיתה מלטפת את ראשה ואומרת: "אבא היה שובר לו את כל העצמות, אבל אין לנו אבא. מחר אני אגיד לבעל הבית שיוציא את כל השיח ואני אלך להורים של המשוגע לדבר אתם."

ביום ראשון שוב היה הכיסא שליד אלי וייס פנוי וחפציבה עברה לשבת לידו. אלי וייס כתב לה במהלך השיעור מכתב התנצלות. הוא הסביר לה שהוא אוהב אותה ורק אותה, אבל ריקי פיתתה אותו ויצרו תכף עליו.

על הדף שהעביר לה כתבה: "שיבושם לך." וזה הכול.

בעודה מחזירה לאלי את הדף הרגישה שעיני המורה לוי נעוצות בה באיום והיא חשבה שאם לא תיזהר שוב יעניש אותה. בהישמע הצלצול קם אלי וייס ממקומו, אבל חפציבה נשארה לשבת. היא הוציאה את ספר ירמיהו מן הילקוט, פתחה אותו והחלה משננת על פה את הפרק שנתבקשו התלמידים להכין. הכיתה התרוקנה לאט ולבסוף נשארו בה רק כמה ילדות, ביניהן אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, וברכה שווילי ושולה רייסר ולאה כ"ץ. חפציבה קראה בלחש ושפתותיה נעו: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו…" ובעודה שקועה בספר התנ"ך, ממלמלת את הפסוקים, קמה בה בהלה, כמו קרב עדיה איזה איום והיה מרחף באוויר מחולל לקראתה צועק "הי יו-יה! הי יו-יה!" והיא דחתה את התחושה המציקה מעליה והמשיכה: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואתה ה' ידעתני, תראני ובחנת לבי אתך…" אבל איזה רחש התיק את עיניה מן הספר והיא ראתה את חברותיה מקיפות אותה במעין מבנה מקרי של חצי סהר ואז, לפתע, כבתעתוע חושים, ראתה את ברכה שווילי מחוללת לקראתה בידיים פשוטות וטרם תקלוט את הנעשה פגעה בפניה כף יד פתוחה. ידה של חפציבה נשלחה אל לחייה בתדהמה והיא שמעה את ברכה שווילי אומרת: "אסור לתקן קריעה. ד"ר מוסקוביץ' אמר שזה חטא גדול."

אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, קרבה אליה וצעקה תוך שהיא מצביעה עליה באצבעה: "את רקדת אתמול הורה בסניף!" וברכה שווילי החרתה אחריה: "איך את לא מתביישת! פרוצה אחת!"

"השתגעתם?" אמרה לאה כ"ץ, "תעזבו אותה! מה אתם רוצים ממנה!"

"את תשתקי, פחדנית אחת," אמרה שולה רייסר.

חפציבה הרכינה את ראשה אל ספר התנ"ך שלפניה והאותיות הקטנות גדלו לנגד עיניה שחורות וצועקות: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…" אמרה בקול.

אבל ברכה שווילי הניפה את ידה בשנית והנחיתה אותה על הלחי השנייה.

"תפסיקו! אני אקרא למורה!" צעקה לאה כ"ץ, אבל שולה רייסר תפסה אותה בחוזקה ואמרה: "תשתקי! את לא תלכי עכשיו לשום מקום. אנחנו נראה לה מה זה. מה היא חושבת לה? כל היום צוחקת. רוקדת הורה. עושה תיקון אמנותי."

"עונש!" קראה ברכה שווילי, אבל אסתר שטראוס אמרה לה: "מספיק."

"עונש!" צעקה ברכה שווילי ותפסה בשערותיה של חפציבה ומשכה. אסתר שטראוס הדפה אותה ואמרה שוב: "זה מספיק. די," אבל בינתיים קרבה שולה רייסר ובידה מספריים.

"תני ת'מספריים!" צעקה ברכה שווילי, ואל חפציבה אמרה: "תיקון אמנותי, מה? אנחנו נראה לך מה זה תיקון אמנותי, חפצי'לה."

היא תפסה בסרפן של חפציבה, סמוך לחזה. חפציבה נאבקה בה. מאחור תפסה אסתר שטראוס בברכה שווילי ומשכה אותה. ברגע שנשתחררה חפציבה ממנה רצה אל הדלת. אבל ברכה שווילי, המספריים עדיין בידה, רצה אחריה ותפסה בה מאחור.

לאה כ"ץ צעקה: "היא עוד תהרוג אותה!"

אז הפכה הפכה חפציבה את פניה ושילחה בפרצופה של ברכה שווילי את אגרופה הקפוץ בכל הכוח שהצליחה לאסוף.

"היא שברה לי את האף," צרחה ברכה שווילי.

"טוב לך!" אמרה חפציבה, ואסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, חטפה מידה של ברכה את המספריים. קול צלצול הפעמון הלם בהן מתכתי וכבד והן הביטו זו בזו, פניהן הלומות סומק וחימה, וחפציבה חשה איך קול הצלצול המתמשך חותך בה כסכין ההיא שחתכה באריג הסרפן שלה, לפני ימים לא רבים, במקום ההוא הזר והרחוק, לפני שהתכופפה לאסוף בכפה גוש אדמה אדום ולח.

אור-פתאום הציף את החדר. נערים ונערות פרצו פנימה ועל הסף ניצב ד"ר מוסקוביץ'. הוא המתין עד שיתייצבו הכול במקומם ואז פסע אל הדוכן ואמר: "לשבת."

הוא קרא את השמות מתוך היומן וכשסיים אמר: "אני מקווה שכולם למדו יפה את הפרק בעל פה. חפציבה, התחילי בבקשה."

חפציבה ישבה במקומה, ידיה טמונות בחיקה רועדות והכיסא מתחתיה חם ודביק. לרגע לא הבינה מה הדבר, אבל אלי שישב לידה הכה בה בלאט במרפקו והיא אמרה: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד," ואלי המשיך: "נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי…"

חפציבה הצביעה ושאלה אם תוכל להתפנות, והמורה הרשה לה לצאת. בלכתה חשה דם זב בין ירכיה. "איזה מזל שהסרפן כהה ועבה," חשבה. בחוץ התירה את אופניה בידיים רועדות, הדפה אותם לפניה ובתנופה עלתה עליהם ורכבה הביתה. הבית היה ריק ודומם. חפציבה התרחצה והחליפה בגדים ונתנה בתחתוניה פיסה של צמר גפן. "למה זה בא קודם זמנו?" שאלה את עצמה ואמרה בקול בלא שתדע מדוע: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים…"

היא קיפלה את הסרפן המוכתם בדם, עטפה אותו בנייר עיתון ויצאה לחצר ותחבה אותו בפח האשפה.

כשעלתה, רכובה על אופניה, במעלה הרחוב, חוזרת לאסוף את ילקוטה מבית הספר, בא שלום המשוגע ממולה. הוא צעק: "חפצי היפה, הולכת לחופה, עם שלום המשוגע!"

חפציבה הגיעה לבית הספר בשעת ההפסקה ובלא לשים לב למבטים הנעוצים בה נכנסה לכיתה מיד. ילקוטה היה מונח במקומו מתחת לשולחן והיא הוציאה מתוכו את מחברת האנגלית לשנן את המלים החדשות. אסתר שטראוס, החברה הכי טובה שלה, ניגשה אליה ואמרה בקול רפה: "טוב שהחלפת בגדים. זה לא היה בסדר התיקון האמנותי הזה. זה אסור."

חפציבה נעצה את עיניה במחברת שלפניה על השולחן ואמרה: "היתה לי נחלתי כאריה ביער, נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה."


*הסיפור לקוח מתוך "תיקון אמנותי" מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 1993. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

אדון חרלמוב היה איש גדול. הוא היה איש גיבור, וכשהיה יושב אל הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ"ל, מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם ירושלים היה כלי המוסיקה בחדר המוסיקה לשם הוראת המוסיקה וחיבובה כשהיה יושב האדון חרלמוב הענק הגיבור כמין דוב המשתעשע בגור חתולים, ופורט בו באצבעות גדולות וגיבורות, היה מכסה בכפותיו את כל מדף הקלידים ומנקש למעלה ומנפח מלמטה עד שהכלי היה כולו מרעיד והדוושות היו נאנחות וחורקות כאילו חישבו להיקרע בעצבנות ובחרחור לא מוסיקלי. ואילו מעל לאקורדים הגדולים של הפוסהרמוניק היה אדון חרלמוב שר בקול גדול וגיבור כשהוא יכול לקום בנקל ולשאת את כל הדבר הזה בחיקו ולהתהלך עמו בחדר בלי שום מאמץ לולא היה חייב גם לנפח ברגליים. אבל הוא היה מתרומם בכל גודלו ומביט סביבו פעם כפעם לדעת מי אינו שר או מי מזייף ואז מתוך השירה היה אומר בפרוזה כבתוך סוגריים, אתה שם, או, את גברת, וההם היו נלפתים ומצטרפים נכון לשירה הגדולה.

על צד האמת, אדון חרלמוב הגדול המנגן בעוצמה והכיתה המשוררת בכל כוחה והכלי המנושב עד חרחור כל זה היה מרשים מאוד, וגם מביא עליצות עד שפרצי צחוק היו מתבלבלים מפעם לפעם אל תוך ההרמוניה, ומרבים את קטעי הפרוזה שלו, גם כשהעברית שלו עוד לא יצאה חופשי מתחת הרוסית הגדולה שלו, אתה לשיר, היה גוער, את לא צוחק, היה מזעיף פניו מעל נגינתו והמשיך לחבר את השירה הגדולה אל הנגינה הגדולה וחזר וכפף עצמו אל נומך הכלי וחזר והתרומם לסקור בזעף את צבאותיו.

אבל הוא לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכול היה לא לפי מה שצריך להיות, לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מדי עליצות ויותר מדי נעורים ויותר מדי חוסר יחס לא לפי כבוד המוסיקה כששרים השמים מספרים כבוד אל, וכל הזמן היה מתקן ומזכיר את התו שזייפו, פָה, היה זועק, פה, פה מאז'ור, כשדרסו לו במשובה את הפה מאז'ור, ומתוך כאב אמת ומתוך התגברות על היאוש ומתוך נסיון להציל את היופי, ואז היה מגביר קולו ומעצים את מפוח הכלי, וגובר על הכול, כפוף שחוח אל הקלידים, בודד מאוד ובלתי מוותר.

לי עצמי לא היה מזל גדול אצל אדון חרלמוב, ויום אחד כשהכול היו עומדים ושרים מה ששרו לא הרגשתי איך קם והיסה את כולם כדי להבחין מי מתעלל בשירה, ואז נשמע רק קולי הלא יודע עוד שנתפש מתרונן במילים הגדולות קום התנערה עם חלכה. אתה, לחש לי עד שהתקרה התקמרה, אתה אדון דינבורג כנפיים עוף, שאומר לך אל המנהל ויעיף אותך, ושאומר עוד, אתה חסר תרבות אתה מחריב המוסיקה, ואומר עוד, על מי אני עמל, וגם אולי אומר עוד, אתה אילו ידעת מה זו רוסיה ומה עשו לי שם לא היית שר לי את זה, ובשום פנים גם אילו הייתי מסביר לו במיטב הפרקליטות שלא היתה זו אלא בדיחה, אדוני, רק סתם, באמת, דברי לא היו נשמעים, ובעצם, גם לא לי. אז למה? לפעמים אין תשובה מלבד ככה, סתם ככה, קלוש, ודי טפשי, או, וזה לא לאמירה בקול, אפילו לא לעצמי, אולי רק להרשים מישהי שם בסוודר חום יפה ששרה דווקא במסירות הנפש וסומק בלחייה.

אין פלא שבסוף אותו השליש היה הציון שקבלתי במוסיקה "כמעט מספיק בקושי", שמעיד שברגע האחרון בכל זאת נכמרו רחמי האיש הגדול על הנער התעלול, ובעוד שהיה לו מצוין בתנ"ך ומצוין בספרות וגם בהיסטוריה, כמדומה, היה הכמעט מספיק בקושי, די קוץ ב… (וגם בערבית: בלתי מספיק, חד וחלק, נאום מורהו הדגול יוסף יואל ריבלין, איש ירושלים נהדר מראה, וגם באנגלית לא כל כך, כדברי מיסטר מוריס, איש לא גבוה אבל תקיף ומנקש עקביו בלכתו, שלא להזכיר את המתמטיקה, שכל המאמצים להבין במה מדובר לא השביעו את רצון האיש הספינקסי הזה אדון חברוני וגם לא את המתמטיקה עצמה), ונראה שהייתי די לא מוצלח גם כשניסיתי לעשות שיחת פיוסין עם אדון חרלמוב וסיפרתי אגב שאנו הולכים באכסדרת הסמינר שמתחתיה יש מגרש מסולע שיהיה פעם מגרש הספורט בשביל אדון יקותיאלי המעמל המפורסם, צועדים הוא בהליכה ואני בחצי ריצה הוא הגדול והגיבור ואני הדל ממושבת הדרום פורש לפניו הוכחות עד כמה אני בתוך המוסיקה מאזין לתקליטים ושומע אצל חבקין את בטהובן (בעיקר החמישית) ואת מוצארט (בעיקר את הסול מינור), ואת באך (בעיקר הברנדנבורגי השלישי), וכאן נוקשתי, ומאוד מתלהב אמרתי לו וגם את הסימפוניות של שופן, שאז עצר אדון חרלמוב מהליכתו הגיבורה בבלימה אחת והביט בי מלמעלה במבט שורף, שופן לא סימפוניות, אמר סופית בשאט נפש והלך, ואני נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכול להשיגו ולתקן כי התכוונתי לשומאן, וביחוד לסימפוניית האביב, שמצאה אותי אפילו מקנח דמעה על יגון הנעורים ועל כליון הנפש, כמו למשל אל אחת חומת סוודר, שהוא נושא עיניו אליה אבל בוש משאת אליה עיניים, אלא שהשם שומאן ושופן וביחוד כשהם כתובים לא בעברית עלול להטעות כל חלש בשפות, וצריך לזכור כי אבא החלוץ האידיאליסט הקפיד על עברית רק עברית תמיד עברית ושמספיק ולא להיות עוד גלותי. לך תסביר כל זה לאדון חרלמוב. איש גדול כערבות רוסיה, ושנכונו לו שם גדולות אלמלא הוכרח ויצא לדרך ובא לכאן וקיבל משרת מורה למוסיקה עם הפוסהרמוניק ההוא.

כמה פעמים צריך היה אותו חבקין בעל הפטיפון, התקליטים, הכינור והדעת היסודית שלו במוסיקה עד שבין שאר פרנסותיו הקלושות כמזכירו של הרופא הפרופסור "שדות ירוקים", שזו קריצת עין כנענית לפרופסור גרינפלד, (את האִי של גרינפלד ביטא אחרת לא לפי כוחי), היה מעתיק תווים מעשה אמנות עין לא תישבע מראותו אץ ומטיל תווים בחמשות מחבר משקופים לתווים קשתות לשערים אלכסוניות וישרות ברורות וקסומות שמכילות בתוכן את סוד קריאת המוסיקה אל עושי המוסיקה, כמה פעמים תיקן לי ובחיוך לא מאשים כי זה לא בֶר האמס, כמו בר בורכוב או יהודה לייב גורדון, אלא פשוט בראמס, הברה אחת, הכל שוואים ורץ קומץ אחד מתחת לריש, כמו טראח, למשל, יוהנס בראמס, שזה כמו אולי יוחנן אברהם, שנשמע כנעני פי כמה, וכך גם בעניין שומאן ושופן, שרק הסוף קצת שונה.

אבל מה היה קורה? היה קורה לפעמים שאדון חרלמוב היה מנגן ושר וכולם היו שרים וטיפה גם משתעשעים, אבל פעם אחת פתאום הפסיקו הכול וחדלו והיו בקשב כאילו משהו אירע שצריך לדעת מה ואדון חרלמוב בלי שאמר או הזדקף או נתן עיני זעם או עבר פתאום לפרוזה, אדון חרלמוב פתאום השתנה שם בשבתו אל אותו הפוסהרמוניק הישן והכושל מרביץ אקורדים גדולים ומנושפים, מעבר לכוחו, וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכול היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים, ופתאום והכול היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא אכפת לו כעת מי שומע ומה עושים וכאילו מצא פתאום תוך כדי הכול איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה היא ידוע שזו אמת שעושה דרכה ובאה מאליה, לא צ'ייקובסקי אם מישהו חושב, ולא רימסקי קורסקוב או בורודין או כל ההם הסקריאבין והדז'יאבין וההם אלא משהו שונה ומיוחד שמתגלה והולך כעת ועושה לו דרך בשיר שהוא שר כפוף כולו כשבלול ושר בקולו הגדול עמום משהו אבל נקי אבל כמו משהו שהוא אמת, ושומעים ויודעים שהנה זה עכשיו קורה ושהוא לא כאן ואולי מעבר למה שכאילו ידענו עליו תמיד ושגם העזנו בטפשותנו והתחצפנו ללגלג עליו אז פעם מזמן כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קורה דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו, ובאיזו ענווה וגם באיזו ערגה כאילו הנה זה הנכון שגם לא עלה על דעתנו וכעת שומעים שישנו והוא נכון, עד חנק בגרון, קל מדי לומר כאן ערבות רוסיה או הקוזקים באים או הטטרים או רוחות סיביר או מתייפח כאקורדיון וכל החכמות הידועות, וזה לא כך, זה פשוט קורה כעת כשאדם אחד שר ושומעים שהוא שר ושזה הדבר, ושזה נכנס פנימה מעל המקום ומעל הכיתה בבית הכרם ומעל התלמידים בסמינר, מעל השיעור במוסיקה וכל מה שכרוך לזה תמיד, ואולי כמו, כך עולה פתאום ממקום רחוק, ואולי כמו שמואל הקטן כששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו שמואל שמואל ויאמר הנני.

ואחר כך היה שקט ונגמר. ואף אחד לא ידע מה בדיוק עושים וגם אדון חרלמוב, ואחר כך הוא קם ונעשה בבת אחת גבוה עד התקרה ואחר כך שמט את כתפיו וירד משהו וגם ידיו הגדולות היו תלויות ואחר כך קינח את קרחתו במטפחת וראשו היה גדול וגולגולתי, וחזר ושמט כתפיו יותר ונתקטן עוד משהו והלך לו אין מילה אל הדלת ולפני שהלך הפך ראשו אלינו ונפנף לנו משהו ביד רפויה קצת והלך. והיה שקט וקמנו פה ושם והיינו כפופים ומבודדים ואיש לא אמר כלום ואחד אחד יצאו כולם נמוכים ופנו איש לעברו וגם אני ירדתי במדרגות לא יודע מה להגיד ועל ידי ירדה במדרגות נערה אחת בסוודר חום אחד וגם היא לא ידעה מה להגיד אבל אמרה, לאן אתה הולך? וזה היה מפתיע וכל כך לא צפוי עד שכאילו שכח שרק לכך ציפה וייחל כבר זמן וזמנים, וגם בדה כל מיני סיפורים מופלאים מן הדמיון איך זה יקרה והם יתחילו פעם ואיך זה יתחילו לדבר ואיך זה מעולם לא ידע איך ולא איך מתחילים ואיך הוא יהיה מתחיל. ואילו כעת יורדים יחד במדרגות, ואמורים לתת מילים למה שקרה לפני רגע והיכה על ראשם, ושבמקום זה אינם מדברים כלום אלא פתאום היא שואלת לאן פניו, שעל זה הוא עונה בתנועת יד נבוכה, וגם באומץ, לאן את? אני אלווה אותך, אמר ולא מאמין שזה הוא, ובלי שידע שיש בו אומץ לכל כך, אהה, אמרה, אני גרה קרוב פה למטה ברחוב החלוץ, אמרה, חומת הסוודר הזאת, שכעת בקור חורף בית כרמי עלה גם סומק מה בלחייה וכשהרגישה שהבחין בו בסומק הזה פרח הסומק והסמיק פי כמה עד שהיתה סמוקה לא פחות ממה ששרים בשירים על התפוח בסתיו, וכיוון שכך הסמיקה עוד יותר ונכלמה ורצתה לברוח, והרימה את צווארון הסוודר סביב צווארה כדי גובה סומק לחייה, והחליטו להתעלם וירדו בכל אותן המדרגות המנויות של רחוב המעלות (חוכמה של אדון סילמן פוסק הפסוקים) ומדלגים בהן בצעדי מחול פוזזים לא רק בגלל גיל עלומיהם המפזז, אלא גם בגלל שריקוד הוא עוד אמנות ביטוי ללא מילים, וזה בדיוק מה שהיה מתבקש כעת וכאן, אמרה בלי מילים, כשהקזוארינות מטיפות פנינים וכבר זה רחוב החלוץ רחוץ כולו בגשם, ועוד שלושה ארבעה בתים וימינה וזה בית אבישר שנקרא פעם אגבּאבּא, וכאן למטה היא גרה.

עמדו בפריחת הוורד שלה ובדלות גוו שלו ובפרעות ראשו, הוא נותן לי שיעורי פסנתר, סיפרה כעת, אדון חרלמוב, לא ביקשתי, אבל שאל אם ארצה, ושאלתי אם זה לא יפריע, והוא אמר שלא, ושהוא ישמח, ושהוא חושב שיש לי איזה כישרון, ושלא מבקש כלל שכר לימוד, אתה יכול להאמין, איזה איש הוא, איזה איש, אמרה, ועמדו עוד רגע ועברו להישען מרגל אל רגל, ולא ידעו מה לומר עוד, ושינו ונשענו מזה ומזה על העץ בידיים נתמכות אל הגזע, אבל לא נוגעים, מה פתאום, ורק חשמל בין הידיים הלא נוגעות, וכבר אינה סמוקה אלא רק ורודה קרירה, ורק הוא לבו בגרונו ולא יוצאת לו אף מילה, טוב, היא אומרת כעת, זה היה כביר מה שניגן, אמרה, אדיר, הוא אומר לה, יוצא מגדר הרגיל, היא אומרת, נפלא, הוא אומר, פנטסטי, וטיפות בודדות נשרו ממחטי הקזוארינות ואפשר היה לשתות אותן מניקיון ומזכות ומריגשה, ואולי גם להניע כעת פתאום איזה ענף אחד טעון טיפות ישר עליה והיא תצווח, והוא יצחק, טוב, היא אומרת, אז זהו, כן, הוא אומר, זהו זה, טוב, היא אומרת ולא עושה, אז אני יורדת, לילה טוב, היא אומרת, טוב, אז אני הולך, הוא אומר, ליל מנוחה, הוא אומר, ולא יכול ללכת והיא לא יכולה לרדת, אז להתראות, היא אומרת, מתוך החוּם הרך החם הזה שלה עם שיערה הערמוני, לילה טוב, הוא אומר, להתראות, היא אומרת, איזה להתראות מה להתראות, בואי אל תלכי, הוא צועק בלי לאמור, חכי רגע, אל תלכי, רק עוד רגע, בואי, הוא לא אומר, תראי איך הן כולן פנינים, אמר כעת, והיא אמרה, כן, וגם הוא אמר, כן, ואומר שוב, כן, אז זהו, והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות וביעף למטה ואיננה. והוא נשאר עומד לא מאמין לא יודע מה, ידו על המקום שבלחיו ולא קולט מה ולא כלום ולא מה כעת, ורק שזה, ושדווקא כן, ושזה היה באמת, וכושל שיכור הולך כושל כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמיים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות המטייפות, כי השמיים מספרים כבוד אל. ועד שהוא הולך ומשתתק והגשם פתאום הלך והתחזק עליו ונפלא לתת לו ולהיות לו לגמרי וגם לתת לו להיכנס קר ורטוב לתוכו וגם לענות בתורו במקהלה כמבוקש, שלוש ארבע, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.


*הסיפור לקוח מתוך: צדדיים מאת ס. יזהר, כנרת זמורה-ביתן, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

*דימוי: יוחנן סימון, "נוער בקיבוץ", 1950 (ציור קיר בחדר אוכל, גן שמואל)

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty