search

א

יובל שנים קינאו הגברות של פּון-לֶוֶק במרת אוֹבֶּן על המשרתת שלה פֶליסיטֶה.

בעד מאה פרנק לשנה, היתה מבשלת לה ומנקה, תופרת, מכבסת, מגהצת, ידעה לְמַתֵּג סוס, לפטם את העופות, לחבץ חמאה, ושמרה אמונים לגברתה – שלא היתה ברייה נעימה דווקא.

היא נישאה לבחור נאה, מחוּסר רכוש, שמת בתחילת שנת 1809 והניחהּ עם שני ילדים קטנים וחובות לרוב. אז מכרה את נחלותיה, חוץ מחוות טוּק וחוות זֶ'פוֹס, שלא הכניסו אלא 5,000 פרנק לשנה, ועקרה מביתה שבסַן-מֶלֶן אל בית אחר שהוצאותיו קטנות יותר, בית שהיה שייך לאבותיה ועמד מאחורי השוק.

הבית הזה, המכוסה בלוחות צפחה, עמד בין מבוא מקוֹרה ובין סמטה היורדת אל הנחל. בִּפְנים היו בו הבדלי גובה שהכשילו את הרגליים. פרוזדור צר הפריד בין המטבח ובין "חדר-האורחים", שמרת אוֹבּן עשתה בו את כל שעות היום, יושבת בכיסא קש על-יד החלון. לפני הסָפין, הצבוע לבן, עמדו בשורה שמונה כיסאות מַהגוֹני. פסנתר ישן, מתחת לַבָּרוֹמֶטֶר, נשא עליו פירמידה של קופסאות ותיבות קרטון. שתי כורסאות מרופדות עמדו משני צדדיו של הקמין העשוי שיש צהוב, בסגנון לואי החמישה-עשר. שעון-המטוטלת שבאמצע עוצב בצורת מקדש של האלה וֶסטה – ובדירה כולה עמד ריח קל של טחב, כי רצפתה היתה נמוכה מהגן.

בקומה הראשונה היה קודם-כל חדרה של "הגברת", חדר גדול מאוד, שקירותיו מצופים בנייר פרחוני חיוור, ובו דיוקן של "האדון" בלבוש טרזני. הוא היה מחובר לחדר קטן ממנו, שנראו בו שתי מיטות-ילדים, בלי מזרנים. אחריו היה הטרקלין, סגור תמיד ומלא רהיטים מכוסים ביריעות-בד. מכאן הוליך מסדרון אל חדר-עבודה; ספרים וניירות מילאו שם את מדפיו של ארון, שהקיף בשלוש צלעותיו שולחן-כתיבה גדול של עץ שחור. שתי הדפנות הצדדיות של הארון היו מוסתרות כולן ברישומי דיו, נופים בצבעי גוּאש ותחריטים של אוֹדרַן, זכר לימים טובים מאלה ולמותרות שהיו ואינם. בקומה השנייה האיר אשנב הנשקף על האפרים את חדרה של פֶליסיטה.

היא היתה קמה עם שחר, שלא תאחר את המיסה, ועובדת בלי הפסקה עד הערב; אחר-כך, כשנסתיימה ארוחת-הערב וכלי האוכל עמדו במקומם והדלת ננעלה היטב, היתה תוחבת את בול-העץ תחת הרמץ ונרדמת לפני האח, ומחרוזת-התפילה שלה בידה. בעמידה על המיקח לא היה עקשן גדול ממנה. ואשר לנקיון, ברק סיריה היה מביא את המשרתות האחרות לידי ייאוש. מאחר שהיתה חסכנית, היתה אוכלת לאטה, ומלקטת באצבעה מהשולחן את הפירורים שנשרו מלחמהּ – לחם של שתים-עשרה ליטראות, שנאפה במיוחד בשבילה והספיק לעשרים יום.

בכל עונות השנה היה לבושה רדיד כותנה צבעוני, פרוף בסיכה על גבה, שביס שהסתיר את שׂערהּ, גרביים אפורים, חצאית אדומה, ומעל ללסוטתה סינר עם כיס, כמו האחיות בבתי-החולים.

פניה היו כחושות וקולה חד. כשהיתה בת עשרים וחמש חשבוה לבת ארבעים. משמלאו לה חמישים נהייתה בת-בלי-גיל; ומאחר שהיתה שותקת תמיד וזקופת גו וכל תנועותיה מדודות, נדמתה כאשה עשויה עץ, הפועלת כמין אוֹטוֹמט.

ב

גם לה, כמו לכל אשה, היתה פעם פרשת האהבה שלה.

אביה, בנאי, נפל מפיגום ונהרג. אחר-כך מתה עליה אמה, אחיותיה נפוצו, ואיכר אחד אסף אותה אל ביתו והפקיד אותה, ילדה קטנה כל-כך, על פרותיו במרעה. היא היתה רועדת מקור בבגדיה הבלויים, שותה על גחונה ממי השלוליות, סופגת מכות על כל דבר של מה-בכך, ולבסוף גורשה על גניבת שלושים פרוטות, שלא גנבה כלל. היא באה אל חווה אחרת, נעשתה שם לולנית, ומאחר שמצאה חן בעיני אדוניה, עוררה את קנאת חבריה.

ערב אחד בחודש אוגוסט (והיא אז בת שמונה-עשרה) גררו אותה אִתם לחגיגה בקוֹלוויל. ומיד הממוּהָ שאון כלי-הזמר, האורות שבתוך העצים, התלבושות הססגוניות, התחרימים, צלבי הזהב, והמון האדם הזה המפזזים ומכרכרים כאיש אחד. היא עמדה בצד בענווה, והנה ניגש אליה צעיר אחד, אמיד על-פי מראהו, שעמד עד אז נשען בשני מרפקיו על יצול של עגלה ועישן את מקטרתו, והזמין אותה לרקוד. הוא קנה לה יין-תפוחים, קפה, לביבה, וצעיף, וכשנדמָה לו שהיא מבינה ללבו, הציע לה ללווֹתה לביתה. בפאת שדה של שבולת-שועל הפיל אותה בגסות ארצה. היא נבהלה ופרצה בצעקות. הוא הסתלק.

ערב אחר, בדרך אל בּוֹמוֹן, רצתה לעקוף עגלת חציר גדולה, שהתנהלה לאטה, וכשנדחקה ועברה לידה, הכירה את תֵיאוֹדוֹר.

הוא ניגש אליה בפנים שקטות ואמר שצריך לסלוח על מה שהיה, כי זה קרה "בגלל השתייה".

היא לא ידעה מה לענות ורצתה מאוד לברוח.

מיד החל לדבר על היבולים ועל נכבדי הקהילה, שהרי אביו עקר מקולוויל אל חוות אֶקוֹ, ועכשיו הם שכנים איפוא. "אה!" היא אמרה. והוא המשיך וסיפר שמבקשים לחַתנוֹ, אבל הוא דווקא אינו ממהר ויחכה עד שימצא לו אשה כלבבו. היא השפילה את ראשה. ואז שאל אותה אם היא חושבת על נישואים. היא חייכה וענתה שלא יפה ללעוג.

"חס וחלילה, בחיי!" והוא כרך את זרועו השמאלית על מותניה; היא הלכה, נתמכת בחיבוקו; הם האטו את צעדיהם. הרוח נשבה חרש, הכוכבים נצצו, עגלת החציר הענקית התנדנדה לפניהם; וארבעת הסוסים התנהלו בכבדות והעלו אבק. אחר-כך, בלא שנצטוו, פנו ימינה. הוא שב ונשק לה. היא נבלעה בחשיכה.

בשבוע שלאחר-כך הסכימה לקבוע פגישות עם תיאודור.

הם היו נפגשים בירכתי החצרות, מאחורי חומה, תחת עץ בודד. היא לא היתה תמימה כעלמות העירוניות – בעלי-החיים לימדוה דעת – אבל תבונתה ורגש הכבוד שלה שמרו עליה שלא תיכשל. ההתנגדות הזאת ליבתה את תשוקתו של תיאודור כל-כך, עד שכדי להשׂביעה (ואולי בתום-לב) הציע לה נישואין. היא היססה להאמין לו. הוא נשבע לה בשבועי-שבועות.

כעבור זמן קצר גילה לה דבר מרגיז: בשנה שעברה פדו אותו הוריו מהשירות הצבאי, אבל עכשיו עלולים בכל יום לשוב ולגייסו; ועניין השירות הצבאי מפחיד אותו. מורך-הלב הזה היה בעיני פליסיטה עדות לגודל אהבתו; ואהבתה שלה גדלה כפליים. בלילות היתה מתגנבת ויוצאת, ומרגע שהיתה מגיעה לפגישה, היה תיאודור מציק לה בחששותיו ובהפצרותיו.

לבסוף הודיע שהוא עצמו ילך אל עיר-המחוז לברר את העניין, וביום ראשון הבא, בין אחת-עשרה בלילה לחצות, יגיד לה.

בשעה היעודה חשה אל אהובהּ.

במקומו מצאה את אחד מידידיו.

הוא הודיע לה שלא תראה אותו עוד. כדי להבטיח את עצמו מפני הגיוס נשא לו תיאודור לאשה זקנה עשירה מאוד, את מרת לֶאוּסֵה מטוּק.

לבה נטרף מצער. היא הטילה עצמה לארץ, זעקה, התפללה לאלוהים, ונאנקה שם לבדה בשדה עד שזרחה השמש. אחר-כך שבה אל החווה והודיעה שיש בדעתה לעזבם; ובסוף החודש, אחרי שקיבלה את שכרה, צררה את כל חפציה המעטים במטפחת ושמה פניה אל פּוֹן-לֶוֶק.

שם, לפני האכסנייה, פנתה בשאלות אל גברת אחת בשביס של אלמנה, שחיפשה לה דווקא אז טבחית. הנערה אמנם לא היתה בשלנית גדולה, אבל ניכר בה שהיא בעלת רצון, ודרישותיה היו צנועות כל-כך עד שמרת אוֹבֶּן אמרה לבסוף:

"טוב, אקח אותך."

לא עברה רבע שעה ופליסיטה כבר ישבה בביתה.

בתחילה חיתה שם מתוך מין חלחלה בגלל "האופי של הבית" וזכרו של "האדון", המרחף על הכל! פּוֹל וּוִירג'יני, הוא בן שבע והיא עוד לא בת ארבע, היו בעיניה יצורים שקורצו מחומר יקר-ערך; היא היתה נושאת אותם על גבהּ כסוס, וכשאסרה עליה מרת אובן לנשקם כל רגע, העליב אותה הדבר עד עומק לבה. ובכל זאת היתה מאושרת. נועם הסביבה הפיג את עצבונה.

בימי חמישי היו באים אורחים קבועים למשחק בּוֹסטוֹן. פליסיטה היתה מכינה מראש את הקלפים ואת מחממי-הרגליים. האורחים היו מגיעים בשמונה בדיוק ופורשים קודם שצילצל השעון אחת-עשרה.

בבקרי יום שני היה הסוחר בחפצים משומשים, שגר במבוא המקורה, עורך את גרוטאותיו על הארץ. אחר-כך היתה העיר מתמלאת שאון קולות, וצהלות סוסים, פעיות טלאים ונחירות חזירים התערבבו אז בטרטורן של הכרכרות העוברות ברחוב. סמוך לצהריים, כשהיה המסחר בעיצומו, היה מופיע על סף ביתם איכר זקן גבה-קומה, שכובע-המצחה שלו מוסט לאחור וחוטמו מגובנן: זה היה רוֹבֶּלֵן, החוכר של חוות זֶ'פוֹס. וכעבור שעה קלה – גם ליֶבַּאר, החוכר של חוות טוּק, נמוך, אדמוני, כרסתן, במקטורן אפור ובקרסוליות עם דרבונות.

שניהם ביקשו למכור לאדוניתם תרנגולות או גבינות. אך פליסיטה סיכלה את כל תחבולותיהם; והם היו הולכים להם מלאי הערכה כלפיה.

לעתים לא-קבועות היתה מרת אוֹבֶּן מאחרת את המרקיז דה גרֶמַנוויל, אחד מדודיה, שחיי ההוללות רוששו אותו ועתה חי לו בפָלֶז, על חלקת האדמה האחרונה שנותרה לו. תמיד הופיע בשעת ארוחת-הצהריים ועמו כלבלב איום שהיה מטנף בכפותיו את כל הרהיטים. אף-על-פי שהתאמץ מאוד להיראות כאיש בעל הליכות נאות עד כדי כך שהגביה את כובעו בכל פעם שהיה אומר "אבי המנוח," גבר עליו כוח ההרגל והוא היה מוזג לו עוד כוסית ועוד כוסית ומנבל את פיו. פליסיטה היתה מסלקת אותו בנימוס מן הבית: "די לך, אדון דה גרֶמַנוויל! להתראות בפעם אחרת!" והיתה סוגרת את הדלת.

בעונג רב היתה פותחת אותה לפני מר בּוּרֵה, עורך-דין בגימלאות. עניבתו הלבנה וקרחתו, קפלי המלמלה של כותנתו, מעילו החום הרחב, דרכו לעגל את זרועו שעה שהוא מריח טבק – כל אישיותו עוררה בה התרגשות, שכמותה מתעוררת בנו למראה אנשים מיוחדים במינם.

מאחר שטיפל בנכסיה של "הגברת", היה מסתגר עמה שעות בלשכתו של "האדון", היה חרד תמיד לשמו הטוב, רחש כבוד עצום לערכאות, והתיימר לדעת לטינית.

כדי להקנות לילדים דעת בדרכי נועם נתן להם במתנה ספר גיאוגרפיה מאוּיָר. צוירו שם כל מיני מראות מרחבי תבל: אוכלי-אדם שראשיהם מעוטרים בנוצות, קוף חוטף עלמה, בדואים במדבר, לווייתן שנצוד בצלצל וכו'.

פול הסביר לפליסיטה את התמונות האלה. ובזה בעצם הסתכמה השכלתה הספרותית.

על השכלתם של הילדים הופקד גִיוֹ, פקיד עירייה עלוב-נפש, שיצאו לו מוניטין בזכות כתיבתו התמה ושהיה משחיז את אולרו במגפיו.

כשהיה מזג-האוויר נאה, היו יוצאים השכם בבוקר לחוות זֶ'פוֹס.

חצר החווה משופעת, הבית עומד באמצעה; והים, במרחק, נראֶה ככתם אפור.

פליסיטה היתה מוציאה מסַלה נתחי בשר קר והם היו אוכלים באגף מגורים שהיה צמוד למחלבה. רק הוא שרד מבית-קיץ שלא היה קיים עוד. רוח הפרצים הרעידה את נייר הציפוי הקרוע שעל הקיר. מרת אוֹבּן היתה מרכינה את מצחה, מכוֹבד הזכרונות, והילדים לא העזו לדבר עוד. "לכו לכם לשחק!" היתה אומרת; הם היו מסתלקים.

פול היה מטפס על האסם, צד ציפורים, מקפיץ חלוקי אבנים על פני הבריכה או חובט במקל על החביות הגדולות והן היו מהדהדות כתופים.

וירג'יני היתה מאכילה את הארנבות, מתרוצצת וקוטפת דגניות ומהירוּת רגליה חשפה את תחתוניה הרקומים.

ערב סתיו אחד חזרו דרך שדות המרעה.

הירח ברבעו הראשון האיר חלק מהרקיע, וערפל ריחף כצעיף מעל לפיתוליו של נהר הטוּק. פָּרים, שרועים בתוך העשב, הביטו בנחת אחרי ארבעת ההולכים. בשדה המרעה השלישי קמו אחדים מהם, ונעמדו לפניהם במעגל. "אל תפחדו!" אמרה פליסיטה; ומפזמת כמין שיר קינה ליטפה את גבו של הקרוב שבהם; הוא פנה לאחור וחבריו עשו כמוהו. אבל כשעברו בשדה המרעה הבא עלתה געייה אדירה. זה היה קולו של שור, שהערפל הסתירוֹ. הוא קרב אל שתי הנשים. מרת אובן פנתה לרוץ. "לא! לא! לא כל-כך מהר!" ובכל זאת החישו את צעדיהן, ומאחוריהן שמעו נשיפה קולנית קרֵבה והולכת. פרסותיו הלמו בעשב כפטישים; עכשיו כבר דהר! פליסיטה פנתה לאחור, עקרה בשתי ידיה רגבי אדמה והטילה אותם בעיניו. הוא השפיל את זרבובו, טילטל את קרניו, רעד מחימה וגעה בקול אימים. מרת אובן, בקצה השדה, עם שני ילדיה, חיפשה נואשות דרך לעבור את הסוללה. פליסיטה הוסיפה לסגת מפני השור והשליכה עוד ועוד גושי עשב שסימאו אותו, נסוגה וצועקת: "מהרו! מהרו!"

מרת אובן ירדה לתעלה, דחפה את וירג'יני, אחריה את פול, נפלה כמה פעמים כשניסתה לטפס על המתלול ובכוח נחישותה הצליחה לבסוף.

השור דחק את פליסיטה אל גדר כלונסאות; רירו ניתז על פניה, עוד שנייה והוא ירטש אותה. היא הספיקה לחמוק בין שני כלונסאות, והבהמה הגדולה, מרוב הפתעה, עמדה תחתיה.

המאורע הזה, עוד שנים רבות דוּבר בו בפּוֹן-לֶוֶק. פליסיטה לא התפארה בו כלל, שכן אף לא העלתה בדעתה שעשתה איזה מעשה-גבורה.

כל מעייניה היו נתונים לווירג'יני, כי הילדה לקתה בעצביה מחמת הבהלה, ומר פּוּפַּאר, הרופא, יעץ לה לרחוץ במרחצאות ימה של טְרוּוִיל.

לא רבים פקדו בימים ההם את המרחצאות האלה. מרת אובן חקרה ודרשה, נועצה בבּוּרֶה, ועשתה הכנות כלקראת מסע ארוך.

חבילותיה נשלחו יום קודם-לכן, בעגלתו של ליֶבַּאר. למחרת הוא הביא עמו שני סוסים, שעל האחד היה אוכף של נשים, בעל גב של קטיפה; ועל אחוריו של האחר היה מעיל גלול שנעשה כמין מושב. מרת אובן ישבה עליו, מאחורי ליבאר. פליסטיה הרכיבה עמה את וירג'יני, ופול רכב על חמורו של מר לֶשַׁפּטוּאָה, שהושאל להם בתנאי שיטפלו בו יפה.

הדרך היתה משובשת כל-כך ששעתיים תמימות נדרשו להם כדי לעבור את שמונת הקילומטרים שלה. הסוסים שקעו בבוץ עד קִפצי רגליהם וכדי לחלצן היו מנענעים את ירכיהם בחוזקה; ולפעמים נתקלו במֶחרצי האופנִים שבדרך; או שהיו אנוסים לקפץ. במקומות אחדים נעמדה סוסתו של ליֶבּאר פתאום. הוא חיכה בסבלנות עד שתתחיל שוב ללכת; והוא דיבר על בעליהן של האחוזות שבצדי הדרך, ולסיפורים הוסיף מוסר-השכל. כך למשל, באמצע טוּק, כשעברו מתחת לחלונות עטורים בפרחי כובע-הנזיר, משך בכתפיו ואמר: "והנה אחת, מרת לֶאוּסֶה, שבמקום למצוא לה איש צעיר…" פליסיטה לא שמעה את השאר; הסוסים החישו צעדיהם, החמור דהר, וכולם פנו אל שביל; שער הסתובב, שני נערים הופיעו, והבאים ירדו מעל בהמותיהם לפני ערימת הזבל הלח, על מפתן הדלת ממש.

כשראתה אמא ליֶבּאר את גברתה, לא הצניעה את שמחתה. היא הגישה לה ארוחת-צהריים ובה צלי בקר, מעיים, נקניק-דם, תרביך עוף, יין-תפוחים תוסס, עוגת-פירות ושזיפים ביי"ש, וליוותה את הכל בדברי חלקות: לגברת, שפניה טובים יותר, לעלמה, שנעשתה "יפהפייה" ולאדון פּול, ש"התפתח" באופן יוצא מהכלל, ולא שכחה גם את הסבא והסבתא עליהם השלום, שבני הזוג ליֶבּאר הכירו אותם, שהרי הם משרתים את המשפחה זה כמה דורות. גם לחווה, כמו להם, היה צביון של עתיקוּת. מרישי התקרה היו אכולי תולעים, הכתלים שחורים מעשן, והשמשות אפורות מאבק. מדפיו של מזנון עץ אלון היו עמוסים בכל מיני כלים, כדים, צלחות, פנכות בדיל, מלכודות זאבים, מגזזיים לכבשים; מזרק ענקי עורר את צחוקם של הילדים. בכל שלוש החצרות לא היה עץ אחד שלא צמחו פטריות לרגליו או ציצה של דבקון בין ענפיו. עצים אחדים הפילה הרוח. הם שבו וצמחו מאמצעיתם; וכולם כרעו תחת עומס התפוחים שעליהם. גגות הקש, דומים לקטיפה חוּמה ושונים בעוביים, עמדו בסערות העזות ביותר. אבל סבכת העגלות מטה לנפול. מרת אוֹבֶּן אמרה שהיא תטפל בזה, וציוותה לשוב ולרתום את הסוסים.

עוד חצי שעה רכבו עד שהגיעו לטרוּוִיל. אנשי השיירה הקטנה ירדו מעל הבהמות ועברו את ה"אֶקוֹר" ברגל; זה היה צוק שמתחתיו עגנו סירות; וכעבור שלוש דקות, בקצה הרציף, נכנסו לחצרה של אמא דויד, אל "שׂה הזהב".

וירג'יני התאוששה כבר בימים הראשונים, תודות לחילוף האוויר והרחצה בים. באין לה בגד-רחצה היתה רוחצת בכותונתה, ואומנתה היתה שבה ומלבישה אותה בבקתתו של מוכס, ששימשה את המתרחצים.

אחרי הצהריים היו הולכים עם החמור אל מעבר ל"סלעים השחורים", בדרך לאֶנֶקוויל. השביל עלה תחילה בין שטחים גליים כמדשאתו של גן גדול, ואחר-כך הגיע אל רמה שכולה שדות-ניר וכרי-מרעה לסירוגין. בשולי הדרך הזדקרו ציניות מתוך סבך שיחי הפטל; פה ושם צייר בענפיו עץ יבש וגדול זיגזגים על האוויר הכחול.

כמעט תמיד היו יושבים לנוח בכר דשא אחד – דוֹוִיל משמאלם, לֶה אַוֶר מימינם ולפניהם מרחבי הים. הוא התנוצץ בשמש, חלק כראי, ושקט כל-כך שכמעט לא נשמע דכיוֹ; אנקורים לא-נראים צייצו, ומעל לכל היתה נטויה כיפת השמים הענקית. מרת אובן ישבה ועסקה במלאכת התפירה שלה; וירג'יני, על-ידה, קלעה קנים; פליסיטה עקרה פרחי אזוביון; פול, שהשתעמם, רצה ללכת משם.

לפעמים הם היו עוברים את הטוּק בסירה ומחפשים קונכיות. השפל הניח מגוּלים קיפודי-ים, צדפות ומדוּזוֹת; והילדים התרוצצו לתפוס פתותי קצף נישאים ברוח. הגלים הרדומים נשברו על החול והתפרשו לאורך החוף. הוא השתרע לכל מלוא העין, אבל מצד היבשה תחמו אותו החוֹליות שחצצו בינו ובין ה"מָרֶה", אחו רחב-ידיים בצורת היפּוֹדרוֹם. כשחזרו הביתה בדרך הזאת, היתה טרוּוִיל, במרחק, על צלע הגבעה, גדֵלה והולכת עם כל צעד, ובמגוון בתיה נדמתה כפורחת בעירבוביה עליזה.

בימים חמים מאוד לא היו יוצאים מחדרם. הזוהר המסנוור שבחוץ דחק רצועות אור בין רפפות התריסים. בכפר דממה גמורה. למטה, על המדרכה, אין איש. השקט הזה הנסוך הגדיל את שלוותם של הדברים. רחוק, סתמו פטישיהם של השַפּּצים את קוערי הסירות ורוח ים כבדה הביאה עמה את ריח הזפת.

הבידור העיקרי היה שיבתן של סירות הדייגים. ברגע שהיו הסירות עוברות את המצופים, היו פוקמות. מפרשיהן הורדו עד לשני שלישי התרנים; ואז, במפרש קדמי נפוח כבלון, החליקו לקול משק הגלים ובאו עד לאמצע הנמל, ושם הוטל פתאום העוגן. אחר-כך נעמדה הסירה על-יד המזח. המלחים השליכו מהסיפון דגים מפרפרים; טור של עגלות חיכו להם, ונשים בצניפי כותנה חשו לקחת את הסלים ולנשק את בעליהן.

יום אחד ניגשה אחת הנשים האלה אל פליסיטה, וכעבור שעה קלה נכנסה פליסיטה לחדר ששה ושמֵחה; היא שבה ומצאה אחות. ואז הופיעה נַסטַאזי בָּרֶט – ששמה אחרי נישואיה לֶרוּ – תינוק על חזהּ, בידה הימנית אחוז עוד ילד, ולשמאלה נער-מלחים קטן, אגרופיו על מותניו וכומתתו משוכה לו על אוזנו.

לא עברה רבע שעה ומרת אוֹבֵּן שילחה אותה.

הם היו פוגשים אותם תמיד על-יד המטבח, או בשעת טיוליהם. הבעל לא הראה את פניו.

פליסיטה קשרה להם חיבה. היא קנתה להם שמיכה, חולצות ותנור; היא ברור שהם מנצלים אותה. החולשה הזאת הרגיזה את מרת אובן, שדעתה לא היתה נוחה גם ממנהגי הקִרבה של האחיין – פונה היה אל בנה בלשון-אתה – ומאחר שוִירג'יני השתעלה ומזג-האוויר הורע, קמה וחזרה אל פּוֹן-לֶוֶק.

מר בּוּרה יעץ לה בבחירת בית-ספר. בית-הספר שבקַן נחשב לטוב שבכולם. ופול נשלח לשם; הוא נפרד מהם בלב נכון, מרוצה שיָגור מעתה במקום שיהיו לו שם חברים.

מרת אובּן השלימה עם היעדרו של בנה כי לא היתה ברירה. וירג'יני שכחה אותו מעט-מעט. פליסיטה התגעגעה אל רעשנותו. אבל אז בא עיסוק אחרי והסיח את דעתה: מחג המולד ואילך הוליכה יום-יום את הילדה אל שיעורי הדת.

ג

לאחר שקָדָה קידה בפתח, היתה פוסעת תחת תקרת אולם-התווך של הכנסייה, במעבר שבין שני טורי הכסאות, פותחת את לוח-המושב של מרת אוֹבֵּן, יושבת ומשיטה עיניה על סביבותיה.

הנערים והנערות, אלה מימין ואלה משמאל, מילאו את ספסלי המקהלה; הכומר עמד על-יד הדוכן; באחד החלונות הצבעוניים של האַפְּסיס השקיף רוח-הקודש על הבתולה; בחלון אחר נראתה הבתולה כורעת לפני ישו-הילד, ומאחורי ארון-הקודש היה תגליף-עץ קבוצתי של הקדוש מיכאל המכריע את הדרקון.

תחילה סיפר הכומר בקיצור את סיפורי המקרא. נדמָה לה שהיא רואה בעיניה את גן-עדן, את המבול, את מגדל בבל, ערים אחוזות להבות, עמים גוֹועים, צְלמים מנותצים; והנפלאות האלה הטביעו בלבה יראת-כבוד כלפי אל-עליון ופחד מפני חרון-אפו. אחר-כך בכתה למשמע פרשת ייסורו של ישו. למה הם צלבו אותו, את האיש שאהב כל-כך ילדים, שהאכיל המוני בני-אדם, שריפא את העיוורים, וברוב עדינותו ביקש להיוולד בקרב דלת-העם, על ערימת הזבל של אורווה? הזריעה, הקציר, היקבים – כל הדברים המוכּרים האלה שמסַפר עליהם האוונגליון היו לה גם בחייה שלה; האל עבר בהם וקידשם; ומאהבתה את שׂה-אלוהים גדלה אהבתה לטלאים, וליונים בזכות רוח-הקודש.

את דמותו, התקשתה לשווֹת לה; שהרי אינו רק ציפור, אלא גם אש, ולפעמים משב-רוח. אולי אורו הוא שמרפרף בלילה סביב הביצות, הבל פיו הוא שמסיע את העבים, וקולו הוא שמנעים את צלילי הפעמונים; והיא ישבה לה באהבה וביראה, נהנית מקרירותם של הקירות ומשלוות הכנסייה.

אשר לדוֹגמות, בהן לא הבינה דבר וחצי דבר, ואפילו לא השתדלה להבין. הכומר היה מרצה את דבריו, הילדים היו מדקלמים, והיא היתה נרדמת לבסוף; ומתעוררת פתאום כשהיו נוקשים בלכתם בנעלי-העץ שלהם על המרצפות.

וכך, מתוך הַשמיעה למדה את עיקרי הנצרות, היא שבנערותה לא נתן איש את דעתו על חינוכה הדתי; ומאז היתה מקיימת כווירג'יני את כל המצווֹת: כמוה צמה, התוודתה אִתה. ובחג לחם-הקודש1 היו מעמידות יחד שולחן לפולחן.

לפני טקס הקומוּניוֹן הראשון לא ידעה מנוחה. נרגשת ומודאגת היתה בשל הנעליים, בשל מחרוזת-התפילה, בשל ספר התפילה, בשל הכפפות. וכמה רעדה שעה שסייעה לאמהּ להלביש אותה!

כל שעת המיסה היתה שרויה בחרדה. מר בּוּרֶה הסתיר לה צד אחד של המקהלה; אבל מולה ממש, יצרה להקת הבתולות, שכתרים לבנים להן על הינומותינן המוּרדוֹת, כמין שדה שלג; והיא הכירה מרחוק את ילדתה היקרה, לפי צווארה החמוד מכולם ולפי עמידתה הקשובה. הפעמון דינדן. הראשים נרכנו; שקט השתרר. כשהרעימו צלילי העוגב פצחו המקהלה והקהל בשירת ה"אַגנוּס דֵאִי". אחר-כך התחילו הנערים לעבור בסך; ואז, אחריהם, קמו הנערות. צעד אחר צעד, בכפות-ידיים צמודות, הן פסעו אל הבמה המוארת באור גדול, כרעו על המדרגה הראשונה, קיבלו את לחם-הקודש זו אחר זו, ובאותו הסדר עצמו חזרו אל הֲדוֹמֵי התפילה שלהן. וכשהגיע תורה של וירג'יני, גחנה פליסיטה לפנים כדי לראותה; והיא דימתה לה, בכוח הדמיון שמולידות אהבות-אמת כי הילדה הזאת היא היא עצמה; פני הילדה נהיו פניה שלה, שמלתה עטפה את גופה, ולבה פעם בחזהּ; ברגע שפתחה את פיה, מתוך עצימת עיניים, כמעט התעלפה.

למחרת, השכם בבוקר, הופעה בחדר תשמישי-הקדושה שבכנסייה כדי לקבל את לחם-הקודש מידי האדון הכומר. היא קיבלה אותו בדבקות רבה אבל לא היה לו אותו הטעם הנפלא שהיה לו אמש.

מרת אוֹבּן ביקשה לעשות את ילדתה מושלמת בכל המעלות; ומאחר שגִיוֹ לא יכול ללמדה לא אנגלית ולא מוסיקה, החליטה לשלוח אותה לפנימייה של הנזירות האוּרסוּליניוֹת באוֹנפְלֶר.

הילדה לא התנגדה. פֶליסיטֶה נאנחה, כי סבורה היתה שהגברת חסרת-לב. אחר-כך עלה בדעתה שגברתה בעצם צודקת. בעניינים האלה אין היא מוסמכת לדון.

לבסוף, נעצרה יום אחד לפני הדלת עגלה ישנה; וממנה ירדה נזירה שבאה לקחת את העלמה. פליסיטה העלתה את המיטלטלים על הגג, נתנה הנחיות לרכּב, ושׂמה בארגז המטען שש צנצנות ריבה ותריסר אגסים, וגם צרור סיגליות.

ברגע האחרון פרצה וירג'יני בבכי מר; היא חיבקה את אמה וזו נשקה לה על מצחה ואמרה שוב ושוב: "די, די, היי אמיצה!" המדרגה הורמה, הכרכרה יצאה לדרך.

אז נפלה רוחה של מרת אוֹבּן; ובערב באו כל ידידה, בני הזוג לוֹרְמוֹ, מרת לֶשָפְּטוּאה, העלמות רוֹשפֵיי, מר דה אוּפְּוויל ובּוּרֶה, כולם באו לנחמה.

בתחילה הכאיב לה חסרון בתה עד מאוד. אבל שלוש פעמים בשבוע היתה מקבלת ממנה מכתב, בשאר הימים היתה כותבת לה, מטיילת בגן ביתה, קוראת מעט, וכך מילאה את שעותיה הריקות.

בוקר-בוקר, מכוח ההרגל, היתה פליסיטה נכנסת לחדרה של וירג'יני ומסתכלת בקירות. היה לה חבל על שאין היא צריכה עוד לסרוק את שׂערה, לשרוך את נעליה הגבוהות, לכסות אותה במיטתה – ועל שאינה רואה עוד כל הזמן את פרצופה הנחמד, ואינה אוחזת אותה עוד בידה כבשעה שהיו שתיהן יוצאות יחד. מאֵין לה עניין לענות בו, ניסתה את כוחה במלאכת התחרה. אצבעותיה המגושמות מדי היו שוברות את המחטים; היא לא הצליחה בכלום, התקשתה לישון, היתה "הרוסה", כלשונה.

כדי "להסיח את דעתה" ביקשה רשות לארח את אחיינה ויקטור.

הוא היה בא בימי ראשון אחרי המיסה, לחייו ורודות, חזהו מעורטל, וריחו ריח השדות שעבר בהם. מיד היתה עורכת לו את השולחן. הם סעדו זה מול זה; ואף שהיא עצמה אכלה מעט ככל האפשר כדי לחסוך בהוצאות, היתה מפטמת אותו כל-כך עד שמרוב אכילה היה נרדם. כשהתחילו פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילת ערבית, היתה מעירה אותו, מברישה את מכנסיו, קושרת לו את עניבתו, והולכת אתו לכנסייה, שעוּנה על זרועו בגאוות אם.

הוריו דרשו ממנו תמיד שיוציא מיָדה משהו, או חבילת סוכר חוּם, או סבון, או יי"ש, ולפעמים אפילו כסף. הוא היה מביא לה את לבניו לתיקון; והיא קיבלה עליה את הטרחה הזאת, ובשמחה, שהרי כך יהיה נאלץ לבוא שוב.

באוגוסט לקח אותו עמו אביו לשיט בין נמלי החוף.

הימים היו ימי החופשה. בואם של הילדים ניחם אותה. אבל פּול נעשה גחמני וּוִירג'יני שוב לא היתה ילדה קטנה שפונים אליה בלשון-אַת. וכך קמה ביניהן מחיצה, אי-נוחות.

ויקטור הפליג למוֹרְלֶה, אחר-כך לדַנְקֶרק ואחר-כך לבּרייטוֹן; מכל נסיעה הביא לה מתנה. בפעם הראשונה הביא תיבה עשויה צדפים; בפעם השנייה ספל לקפה; בפעם השלישית דובשנית גדולה בצורת איש. הוא יפָה, היה לו גוף נאה, שפמפם, עיניים טובות וישרות, וכובע עור קטן, מוסט לאחור כדרך הנווטים. הוא שיעשע אותה בסיפורים מתובלים בביטויים של יורדי-ים.

ביום שני אחד, 14 ביולי 1819 (את התאריך הזה לא שכחה), הודיע לה ויקטור שהוא נשׂכר למסע ארוך, ובעוד יומיים, בלילה, יֵצא בספינה של אוֹנפלֶר אל הדו-תרנית שלו, העומדת להפליג בקרב מלֶה אַוְר. הוא יחזור אולי רק בעוד שנתיים.

הידיעה שייעדר תקופה ארוכה כל-כך העציבה מאוד את פליסיטה; וכדי להיפרד ממנו עוד פעם אחת, קמה ביום רביעי בערב, אחרי שהגישה לגברתה את ארוחתה, נעלה מנעלי-עץ וגמאה את ארבע הפרסאות, שבין פּון-לֶוֶק לאוֹנפלֶר.

כשהגיעה אל עמוד הצלב, הימינה במקום להשמאיל, תעתה בין מספנות, חזרה על עקבותיה; האנשים שפנתה אליהם יעצו לה למהר. היא הקיפה את המעגן שהיה מלא כלי-שיט, נתקלה בכבלים; ואז השתפלה הקרקע, אורות הצטלבו זה בזה וכשראתה סוסים בשמיִם חשבה שדעתה נטרפה עליה.

בקצה הרציף צנפו סוסים אחרים, מבוהלם מהים. גלגלת הרימה אותם והורידה אותם לתוך ספינה, שנוסעים נדחקו על סיפונה בין חביות של יין-תפוחים, סלי גבינה ושקי תבואה; נשמע קרקור תרנגולות, רב-החובל קילל; ונער-מלחים עמד לו שעוּן אל מוט העוגן, אדיש לכל זה. פליסיטה, שלא הכירה אותו תחילה, קראה: "ויקטור!" הוא זקף את ראשו; היא החלה לרוץ ואז הרימו את הכבשׂ פתאום.

האונייה, נמשכת בחבלים בידי נשים שָׁרות, יצאה מהנמל. קרשי שלדתה חרקו, הגלים הכבדים הצליפו על חרטומה. המפרש כבר נסב, איש לא נראה עוד – על הים המכסיף באור הלבנה, נהיה כתם שחור שהלך והחוויר, שקע, נעלם.

כשעברה פליסיטה על-יד עמוד הצלב, רצתה לבקש מאלוהים שישמור על היקר לה מכל; ושעה ארוכה התפללה, בעמידה, פניה שטופות דמעות, עיניה אל העננים. העיר יָשנה, המוֹכסים הלכו הלוך ושוב; ומים זרמו בלי הפוגות בעד חורי הסכר, רועשים וגועשים. השעונים צילצלו שתיים.

אולם המבקרים במנזר לא ייפתח אלא בבוקר. אם תאחר, ודאי תרגיז את גברתה; ואז חרף רצונה לנשק את ילדתה השנייה, פנתה לשוב. כשקמו המשרתות באכסנייה משנתן כבר היתה בפּוֹן-לֶוֶק.

הילדון המסכן יתנדנד לו עכשיו חודשים שלמים על הגלים! נסיעותיו הקודמות לא הפחידו אותה. מאנגליה ומבּרֶטוֹניה אנשים חוזרים; אבל אמריקה, המושבות, האיים הרחוקים – אלה תקועים אי-שם באזור מפוקפק, בקצה העולם.

מאז לא חשבה פליסיטה אלא על אחיינה. בימי שמש התענתה בצמא; בעת סופה חששה שמא יפגע בו הברק. למשמע הרוח הנוהמת בארובה ומעיפה את הרעפים, היתה רואה אותו נפגע גם הוא בסערה הזאת, בראשו של תורן שבור, כל גופו מוטה לאחור תחת נחשול של קצף; ולפעמים – זכרונות מסֵפר הגיאוֹגרפיה המאוּיָר – היה טרף לשיני הפראים, שבוי בידי קופים ביער, גוסס על חוף שומם. ומעולם לא הסיחה את דאגותיה לאיש.

מרת אוֹבֶּן היו לה דאגות משלה לבתהּ.

הנזירות חשבוה לילדה חביבה מאוד אבל רגישה מדי. כל התרגשות קלה שבקלות גירתה את עצביה. היה עליה לוותר על הנגינה בפסנתר.

אמהּ דרשה לקבל בקביעות מכתבים מהמנזר. כשלא היה הדוור מגיע בוקר אחד, היתה מתרגזת; והיתה מתהלכת בחדר, מכורסתה אל החלון. לא ייאמן ממש! ארבעה ימים ואין מכתב!

פליסיטה ביקשה לנחם אותה בצרתה שלה:

"אני, גברתי, לא שמעתי כלום כבר שישה חודשים!.."

"ממי לא שמעת?"

המשרתת ענתה לה בשקט:

"מבן-אחותי… כמובן!"

"אה! בן-אחותך!" ומרת אובן משכה בכתפיה ושבה להתהלך אנה ואנה, כאומרת: "באמת לא עלה על דעתי!.. חוץ מזה, מה לי ולו! נער-מלחים, פוחח, גם כן עניין!.. ואילו בתי… שווּ בנפשכם!"

פליסיטה, אף-על-פי שהיתה מורגלת בגסות, התרעמה על גברתה, ואחר-כך שכחה.

היה לה מובן מאליו שאפשר לאבד את העשתונות בגלל הקטנה.

שני הילדים היו חשובים במידה שווה; קשורים זה לזה בלבה, וגורל אחד נועד להם.

הרוקח סיפר לה שספינתו של ויקטור הגיעה להָוואנה. הוא קרא את הידיעה הזאת בעיתון.

בגלל הסיגרים הצטיירה לה הוואנה כארץ שחוץ מעישון אין עושים שם כלום, וּוִיקטור משוטט לו בין השחורים בתוך ענן של טבק. האם אפשר, "בשעת הצורך", לחזור משם בדרך היבשה? וכמה רחוק המקום ההוא מפּוֹן-לֶוֶק? כדי לברר זאת, פנתה אל מר בּוּרֶה.

הוא הביא את האטלס שלו ופתח בהסברים על קווי-האורך; למראה פליסיטה הנדהמת עלה על פרצופו חיוך ידעני מנופח. לבסוף הצביע בידית-העפרון שלו על נקודה שחורה, זערורית, בין מפרציו של כתם סגלגל, והוסיף: "הנה." היא גחנה אל המפה; רשת הקווים הצבעוניים רק הוגיעה את עיניה אך לא הבהירה לה כלום; וכשביקש ממנה בּוּרֶה לומר לו מה מטריד אותה, הפצירה בו שיראה לה את הבית שוויקטור גר בו. בורה הרים את ידיו, התעטש, ופרץ בצחוק אדיר; תמימות שכזאת הצהילה את לבו; ופליסיטה לא הבינה את פשר השמחה הזאת – היא הלא אולי ציפתה לראות אפילו את פניו של אחיינה, עד כדי כך קצר שׂכלה!

כעבור שבועיים, בשעת השוק, כרגיל, נכנס ליֶבַּאר למטבח ומסר לה מכתב מאת גיסה. מאחר שלקרוא לא ידעו לא הוא ולא היא, פנתה אל גברתה.

מרת אוֹבֶּן, שבאותה שעה סָפרה "עיניים" במלאכת הסריגה שלה, הניחה אותה מידה, פתחה את המכתב, התחלחלה, וחרש, במבט חודר, אמרה:

"קרה אסון… מודיעים לך שקרה אסון. בן-אחותך…"

הוא מת. זה כל מה שכתבו.

פליסיטה צנחה על כיסא, השעינה את ראשה אל הקיר ועצמה את עפעפיה, שהִוורידו פתאום. ואז, מצחה מושפל, ידיה שמוטות, עיניה בוהות, חזרה ואמרה פעם ועוד פעם:

"ילד מסכן! ילד מסכן!"

ליֶבַּאר התבונן בה והתאנח. מרת אוֹבּן רעדה קצת.

היא הציעה לה שתסע לבקר את אחותה בטרוּוִיל.

פליסיטה ענתה לה, בתנועת יד, שאין לה צורך בזה.

השתררה דומייה. סבא ליֶבּאר החליט שמוטב שיילך לו.

ואז אמרה:

"להם לא אכפת, בכלל!"

ראשה שב וצנח; ומפעם לפעם הרימה מוּכנית את המסרגות הארוכות שעל שולחן העבודה.

נשים עברו בחצר נושאות שׂבכה ועליה כבסים נוטפים.

כשראתה אותן בעד השמשה נזכרה בכבסיה שלה; אתמול השרתה אותם והיום צריך לשטוף אותם; והיא יצאה החוצה.

קרש-הכביסה והגיגית שלה היו על גדת הטוּק. היא השליכה על שפת המים ערמה של כותנות, חפתה את שרווּליה, ואחזה במחבט; וחבטותיה העזות נשמעו בגינות הסמוכות. שדות המרעה היו שוממים, הרוח הסעירה את מימי הנהר; במעמקיו התפתלו עשבים גדולים, כשׂער ראשן של גוויות צפות במים. היא כבשה את כאבה, בגבורה רבה החזיקה מעמד עד הערב; אבל בחדרה התמכרה לו בלי מעצורים, מוטלת על מזרנה, פניה טמונות בכר, ושני אגרופיה הקמוצים צמודים לרקותיה.

כעבור זמן רב נודעו לה, מפיו של רב-החובל עצמו, נסיבות מותו של ויקטור. הקיזו לו דם רב מדי בבית-החולים, לריפוי הקדחת הצהובה. ארבעה רופאים אחזו בו יחדיו. הוא מת מיד, והרופא הראשי אמר:

"זהו! עוד אחד!"

הוריו נהגו עמו תמיד באכזריות. היא העדיפה שלא לראותם עוד; והם לא ביקשו את קרבתה, אם מתוך שִכחה ואם מחמת הקשיחות של קְשֵי-יום.

וירג'יני נחלשה והלכה.

קשיי נשימה, שיעול, חום תמידי וכתמי סומק על הלחיים העידו על איזו מחלה שמקננת בגופה. מר פּוּפּאר יעץ שישהו זמן-מה בפּרוֹבַאנס. מרת אוֹבּן החליטה לעשות כן, ולולא אקלימה של פּון-לֶוֶק היתה מחזירה את בתה הביתה מיד.

היא עשתה הסכם עם משׂכיר עגלות וזה הסיע אותה למנזר בכל יום שלישי. מאחת הטֵרסות של גן המנזר אפשר לראות את נהר הסֵינה. וירג'יני, שעוּנה על זרועה, היתה מטיילת אִתה שם על עלי הגפן שנשרו. לפעמים, שעה שהביטה אל המפרשים הרחוקים ואל מלוא רוחבו של האופק, מהארמון של טַנקַרוויל ועד למגדלורים של לֶה אַוְר, הוכרחה למצמץ בעיניה מעוצמת קרני השמש המפציעות מבין העננים. אחר-כך היו יושבות להן לנוח בסוכה. אמהּ השיגה חביונה של יין-מָלָגה משובח; והיא, צוחקת למחשבה שתשתכר, שתתה שתי לגימות, לא יותר.

כוחותיה שבו אליה. הסתיו עבר לו בנחת. פליסיטה היתה מעודדת את מרת אוֹבּן. ואולם, כשיצאה ערב אחד למלא איזו שליחות בקרבת-מקום, מצאה בשובה את הדוּפנית של מר פּוּפּאר לפני הבית; הוא עצמו היה בפרוזדור. מרת אוֹבּן עמדה וקשרה את כובעה לראשה.

"הביאי לי את מחמם-הרגליים שלי, את הארנק ואת הכפפות; מהר, מהר!"

וירג'יני חלתה בדלקת-ריאות; מחלתה אולי אנושה.

"עוד לא!" אמר הרופא; ושניהם עלו אל הכרכרה, תחת פתותי שלג מתערבלים. הלילה ירד. היה קר מאוד.

פליסיטה חשה לכנסייה להדליק נר. אחר-כך רצה אחרי הדוּפנית, וכעבור שעה הדביקה אותה, קפצה ועלתה עליה בזריזות מאחור, ונאחזה שם ברצועות, ואז עלתה במוחה המחשבה: "החצר לא נעולה! ומה אם ייכנסו גנבים?" והיא ירדה.

למחרת, עם שחר, מיהרה אל ביתו של הרופא. הוא כבר חזר, ושב ויצא מהעיר. אחר-כך נשארה באכסנייה, כי חשבה שאולי יביאו אנשים זרים איגרת. לבסוף, כשהאיר היום, עלתה על המרכבה הנוסעת לליזיֶה.

המנזר עמד בקצה סמטה תלולה. בערך באמצע הדרך שמעה צלילים מוזרים, קול פעמוני-אבל. "זה בשביל אחרים," אמרה בלבה; ופליסיטה משכה בחוזקה במקוש.

כעבור דקות אחדות נגררו ובאו דרדסים, הדלת נפתחה מעט והופיעה נזירה.

הנירה, בסבר-פנים חמור, אמרה ש"היא נפטרה זה עתה". בו-ברגע צילצלו פעמוני-האבל של סן-לֶאוֹנַר ביתר-שׂאת.

פליסיטה הגיעה לקומה השנייה.

מסף החדר כבר ראתה את וירג'יני מוטלת על גבה, ידיה שלובות, פיה פתוח, וראשה מופשל לאחור, מתחת לצלב שחור נטוי כלפיה, בין הווילונות הדוממים, החיוורים פחות מפניה. מרת אוֹבּן, חובקת את מרגלות המיטה בזרועותיה, נאנקה כגוססת. אם המנזר עמדה, מימין. שלושה פמוטות על השידה נראו ככתמים אדומים, והערפל הלבין את החלונות. נזירות הוציאו את מרת אוֹבּן מהחדר.

שני לילות לא משה פליסיטה מן המתה. שוב ושוב חזרה על אותן התפילות, היזתה מים קדושים על הסדינים, ושוב ישבה והתבוננה בה. בסוף הלילה הראשון ראתה שהפנים הצהיבו, השפתיים הכחילו, האף התחדד, העיניים שקעו. היא נשקה להן פעמים אחדות ולא היתה מופתעת מאוד אילו שבה וירג'יני ופקחה אותן – נפשות כמוה, מה שלמעלה מן הטבע הוא בעיניהן פשוט בתכלית. היא רחצה את גופתה, עטפה אותה בתכריכיה, השכיבה אותה בארון-המתים, שמה זר לראשה, ופרשׂה את שׂערה. הוא היה בלוֹנדי, וארוך להפליא לגילה. פליסיטה גזזה קוּוצה עבה ואת חציה הטמינה בין שדיה, נחושה בדעתה שלא להוציאה מרשותה לעולם.

הגופה הוחזרה אל פּון-לֶוֶק, כרצונה של מרת אוֹבּן, והיא ליוותה את עגלת-המתים בכרכרה סגורה.

אחרי המיסה היה להם ללכת עוד שלושת-רבעי שעה עד שהגיעו אל בית-הקברות. פּוֹל צעד בראש והתייפח. מר בּוּרֶה הלך מאחוריו, ואחריהם נכבדי העיר, הנשים, בצעיפים שחורים, ופֶליסיטה. היא חשבה על אחיינה, ומאחר שלא זכתה לחלוק לו את הכבוד הזה, נוסף עוד צער על צערה, כאילו קוברים גם אותו עם זו.

לייאושה של מרת אוֹבּן לא היה גבול.

ראשית התקוממה נגד אלוהים, שעשה לה עוול, לדעתה, בלקחו ממנה את בתה – לה שלא עשתה מעשה רע מימיה ומצפונה טהור כל-כך! בעצם, לא! היה עליה להסיע אותה לדרום. רופאים אחרים היו מצילים את חייה! היא האשימה את עצמה, רצתה ללכת אחריה, ומרוב מצוקה צעקה בחלומותיה. בייחוד רדף אותה חלום אחד. בעלה, בבגדי מלח, חוזר ממסע ארוך ואומר לה בבכי שנצטווה לקחת את וירג'יני עמו. ואז הם מטכסים עצה היכן ימצאו לה מקום מסתור.

פעם אחת חזרה מהגן נרעשת. זה עתה (היא הצביעה על המקום) הופיעו לעיניה האב והבת זה בצד זה, והם לא עשו כלום; הם הסתכלו בה.

חודשים אחדים נשארה בחדרה, באפס-מעשה. פליסיטה היתה מוכיחה אותה בלשון רכה; עליה לשמור על חייה למען בנה, ולמענה, "לזכרהּ".

"לזכרה?" חזרה אחריה מרת אוֹבּן, כמתעוררת משינה. "אה! כן!.. כן!.. אַת אינך שוכחת אותה!" רֶמז לבית-הקברות שנאסר עליה באיסור חמור לפקוד אותו.

פליסיטה הלכה לשם יום-יום.

בשעה ארבע בדיוק היתה עוברת על-פני הבתים, עולה במעלה הגבעה, פותחת את השער ובאה ועומדת לפני קברה של וירג'יני: עמוד קטן של שיש ורוד, לוח אבן לרגליו וסביבו שרשראות הסוגרות על גינה קטנה. הערוגות היו מכוסות כליל במרבד של פרחים. היא היתה משקה את עליהם, מחליפה את החול, כורעת על ברכיה כדי להיטיב לעדור את האדמה. מרת אוֹבּן, כשהותר לה לשוב לשם, מצאה בזה הקלה, נחמה פורתא.

אחר-כך נקפו שנים, דומות זו לזו כולן, ושום דבר לא קרה בהן חוץ מהחגים הגדולים שחזרו חלילה: פסחא, חג עליית מרייה, יום כל הקדושים. מאורעות ביתיים העמידו תאריכים ששימשו אחר-כך כציוני-דרך. למשל, בשנת 1825 סיידו שני זגגים את הפרוזדור; ב-1827 נפל חלק מהגג אל החצר וכמעט הרג מישהו. בקיץ 1828 בא תורה של מרת אוֹבּן לחלק את לחם-הקודש; בּוּרה, באותם ימים, נעדר באופן מסתורי; והמכּרים הישנים נעלמו בהדרגה: גִיוֹ, ליֶבּאר, מרת לֶשַׁפטוּאָה, רוֹבּלֶן, הדוד גרֶמַנוויל, שלקתה בשיתוק מכבר.

לילה אחד נתבשרה פּון-לֶוֶק מפי העגלון של מרכבת-הדואר על מהפכת יולי. כעבור ימים אחדים מוּנה סגן-מושל חדש: הבּרון דה לַרסוֹניֶר, לשעבר ציר באמריקה, ובביתו גרו, חוץ מאשתו, גיסתו ושלוש עלמות, שכבר היו בוגרות למדי. הן נראו על המדשאה שלהן, לבושות חולצות רוחפניות; היו להן כושי ותוכי. הן ביקרו אצל מרת אוֹבֶּן, והיא הקפידה להחזיר להן ביקור. ברגע שהיו מופיעות מרחוק, היתה פֶליסיטֶה חשה להודיע לה. אבל רק דבר אחד היה בו כדי לרגשה – מכתביו של בנה.

הוא לא יכול להחזיק בשום משלח-יד, כי היה מבלה את כל זמנו בבתי-הקפה. היא פרעה את חובותיו; הוא שקע בחובות חדשים; והאנחות שנאנחה מרת אוֹבּן שעה שישבה וסרגה אצל החלון הגיעו אל אוזני פליסיטה המסובבת את כישורה במטבח.

הן היו מטיילות יחד לאורך שורת עצי-הפרי המוּדלים ומשוחחות תמיד על וירג'יני, שואלות עצמן אם היה דבר פלוני מוצא חן בעיניה, ומה היתה בוודאי אומרת בעניין פלוני.

כל חפציה הקטנים מילאו ארון-קיר בַּחדר בן שתי המיטות. מרת אוֹבּן היתה בודקת אותם לעתים רחוקות ככל האפשר. ביום קיץ אחד קיבלה עליה את הדין; ופרפרים התעופפו מתוך הארון.

שמלותיה היו תלויות בשורה מתחת למדף שהיו עליו שלוש בובות, חישוקים, כלי-בית למשחק, קערת הרחצה שלה. הן הוציאו גם את החצאיות, הגרביים והממחטות, ופרשׂו אותם על שתי המיטות הקטנות קודם ששבו וקיפלו אותם. השמש האירה את החפצים העלובים האלה וגילתה לעין את הכתמים, וקמטים שקמטו בהם תנועות הגוף. האוויר היה חם וכחול, שַחרור צייץ, הכל כמו חי לו בשלווה וָנועם. הן מצאו כובע פלוּסין קטן, ארוך פרווה, ערמוני; אבל הוא היה אכול עש כולו; פליסיטה ביקשה אותו לעצמה. עיניהן ננעצו זו בזו, דמעות נקווּ בהן; לבסוף פתחה הגברת את זרועותיה, המשרתת נפלה לתוכן, והן התחבקו, ונתנו פורקן לכאבן בנשיקה שהעמידה אותן בדרגה שווה.

זו היתה להן הפעם הראשונה בחייהן, כי מרת אוֹבּן היתה אשה מאופקת מטבעה. פליסיטה הכירה לה טובה על כך כאילו עשתה עמה חסד, ומעתה אהבה אותה במסירות של חיה ובאדיקות דתית.

טוּב לבה גדל.

למשמע תופיו של גדוד חיילים העוברים בסך, היתה נעמדת לפני הפתח ובידה כד של יין-תפוחים ומכבדת את החיילים במשקה. היא טיפלה בחולי כולירה. היא פרשה את חסותה על הפולנים2; ואחד מהם אפילו הכריז שברצונו לשׂאתה לאשה. אבל נפל ביניהם ריב; שכּן בוקר אחד, כשחזרה מתפילת האנגלוּס, מצאה אותו במטבחה; הוא התגנב לשם, הכין לו תחמיץ ואכל בנחת.

אחרי הפולנים בא אבא קוֹלמיש, ישיש שעל-פי השמועה עשה מעשי-זוועה בשנת 93. הוא חי לו על שפת הנהר, בחורבה של דיר-חזירים. הפרחחים היו מציצים בו דרך הסדקים שבקיר ומיידים בו חלוקי-אבנים, והאבנים היו פוגעות ביצוע הבלוי שהיה מוטל עליו, גופו מזדעזע כל הזמן מהצטננות קשה, שׂערוֹ ארוך מאוד, עפעפיו מודלקים, ועל זרועו גידול גדול מראשו. היא דאגה לו ללבנים, ניסתה לנקות את החור העלוב שלו, היתה רוצה לשַכּנו בחדר-האפייה, בלי שיפריע לגברת. כשפקעה המורסה שבזרועו היתה חובשת אותו יום-יום, לפעמים היתה מביאה לו לביבה, מושיבה אותו בשמש על ערימת קש; והישיש המסכן, מזיל רירו ורועד, היה מודה לה בקול כבוי, פוחד לאבד אותה, וכשראה אותה הולכת היה פושט את זרועותיו. הוא מת; היא שילמה בעבור מיסה לעילוי נשמתו.

ביום ההוא נפל בחלקה אושר גדול; בשעת ארוחת-הערב הופיע הכושי של מאדאם דה לַרסוֹניֶר ובידו התוכי בכלובו, עם מקלו והשרשרת והמנעול. פתק מאת הברונית בישר למרת אובּן, שמאחר שבעלה הועלה לדרגת מושל, הם נוסעים בו בערב; והיא ביקשה ממנה לקבל מיָדה את הציפור הזאת כמזכרת וכאות הוקרה.

מכבר העסיק התוכי את דמיונה של פֶליסיטה, שכן בא מאמריקה והמלה הזאת הזכירה לה את ויקטור, ועל-כן גם שאלה עליו את הכושי. פעם אחת אפילו אמרה: "כמה היתה גברתי שמחה אילו היה שלה!"

הכושי מסר את דבריה לגברתו, וזו, מאחר שלא יכלה לקחתו אִתה, התפטרה ממנו ככה.

ד

שמו היה לוּלוּ. גופו היה ירוק, קצות כנפיו ורודים, מצחו כחול וחזהו זהוב.

אבל היה לו הרגל מגוּנה מייגע לנשוך את מקלו, והיה מורט את נוצותיו, מפזר את פרשו ושופך את מי האמבט שלו; מרת אוֹבֶּן, שהתוכי הרגיז אותה, נתנה אותו לפֶליסיטה לצמיתות.

היא החליטה לאלף אותו, לא עבר זמן רב והוא ידע לומר: "בחור נחמד! לשירותך, אדוני! ברוכה אַת, מרייה!" הוא הושׂם על-יד הדלת, ולא אדם אחד השתומם למה אין הוא עונה לשם זָ'קוֹ, שהרי כל התוכיים שמם זָ'קוֹ. דימו אותו לתרנגול-הודו, לבול-עץ; ופליסיטה, כאילו דוקרים אותה בפגיון! עקשנות מוזרה היתה בו בלוּלוּ: שברגע שהסתכלו בו היה משתתק!

ועם זאת ביקש לו חֶברה: כי בימי ראשון, שעה שהיו העלמות רוֹשפיי הנכבדות, מר דה אוּפְּוויל, ואורחים קבועים חדשים – הרוקח אוֹנפרוֹי, מר וַארֶן ורב-החובל מַתיֶה – עסוקים במשחק הקלפים שלהם, היה הוא חובט בשמשות בכנפיו ומקים מהומה כה גדולה עד שאיש לא יכול לשמוע את דברי רעהו.

פרצופו של בּוּרֶה היה, כנראה, מבדח מאוד בעיניו. ברגע שהיה משגיח בו החל לצחוק, לצחוק בכל כוחו. רעמי צחוקו התגלגלו בחצר, ההד הכפילם, השכנים הציצו מהחלונות, צחקו אף הם; ומר בּוּרה, כדי שלא יראה אותו התוכי, היה חומק לאורך הקיר, מסתיר את פניו בכובעו, מגיע עד הנהר ונכנס דרך שער הגן; והמבטים שהיה נותן בציפור לא היתה בהם כל חיבה.

מידי שוליית הקצב ספג לוּלוּ סנוקרת, כי הרשה לעצמו לתחוב את ראשו לתוך סלו; ומאז היה מנסה שוב ושוב לצבוט אותו דרך חולצתו. פַבּי היה מאיים שימלוק את ראשו, אף שלא היה איש אכזר, למרות ציורי הקעקע שעל זרועותיו ופאות-לחייו העבות. להיפך! הוא אפילו חיבב את התוכי, עד כדי כך שביקש, מתוך בדיחות הדעת, ללמד אותו לקלל. פליסיטה, שכל השגעונות האלה הבהילו אותה, העבירה אותו למטבח. השרשרת הוסרה והוא היה מסתובב לו בכל הבית.

כשירד במדרגות היה משעין את עיקול מקורו על כל מדרגה, ומרים רגל ימין ואחריה רגל שמאל; והיא חששה שמא יסתחרר ראשו מן ההתעמלות הזאת. הוא חלה, לא יכול עוד לדבר ולאכול. מתחת ללשונו צמחה לו קרומית, כמו שצומחת אצל התרנגולות לפעמים. היא קרעה אותה בציפורניה וריפאה אותו. יום אחד השתטה האדון פול ונשף לו עשן סיגר לתוך נחיריו; פעם אחרת, כשהתגרתה בו מרת לוֹרמוֹ בחוד שמשייתה, חטף את הטבעת שבקצהו; ופעם אחת אבד.

היא השאירה אותו על הדשא לשאוף אוויר, והסתלקה לרגע; וכשחזרה, התוכי איננו! תחילה חיפשה אותו בין השיחים, על שפת המים ועל הגגות, ולא שעתה לגברתה, שקראה לה: "היזהרי שם, יצאת מדעתך!" אחר-כך סרקה את כל הגינות של פּון-לֶוֶק; ועצרה עוברים-ושבים: "לא ראיתם במקרה באיזה מקום את התוכי שלי?" ולמי שלא הכירו את התוכי עמדה ותיארה אותו. פתאום נדמָה לה שמאחורי טחנות-הקמח, לרגלי הגבעה, היא רואה משהו ירוק מעופף. אבל בראש הגבעה – לא-כלום! רוכל אחד סיפר לה שלפני רגע ראה אותו, בסַן-מֶלֶן, בחנותה של אמא סימוֹן. מיד רצה לשם. הם לא ידעו כלל על מה היא מדברת. לבסוף חזרה, תשוּשה, מנעליה קרועים, לבה שבור; ואז, כשישבה על הספסל, ליד גברתה, וסיפרה לה על כל מאמציה, נחת משא קל על כתפה: לוּלוּ! מה הוא עשה, לעזאזל? אולי טייל לו בסביבה!

בקושי התאוששה מזה – בעצם, לא התאוששה כלל.

מחמת הצטננות חלתה באַנגינָה; כעבור זמן קצר – בדלקת אוזניים. כעבור שלוש שנים היתה חירשת, ודיברה בקול רם מאוד, אפילו בכנסייה. אף-על-פי שהיו חטאיה יכולים להתפרסם בכל רחבי הבישוֹפוּת בלי להמיט עליה קלון ובלי לפגוע ברגשות הציבור, העדיף האדון הכומר שלא לשמוע עוד את וידוייה אלא בחדר תשמישי-הקדושה.

לבסוף התחילה שומעת זמזומים מדומים ונתבלבלה כליל. לעתים קרובות היתה גברתה אומרת לה: "אלוהים, כמה שאַת טיפשה!" והיא היתה עונה לה: "כן, גברתי," ומחפשׂת משהו סביבה.

חוג מושגיה הצר הצטמצם עוד, וצלצול הפעמונים וגעיית הבקר שוב לא היו קיימים. כל היצורים עשו את מעשיהם בדממה של רוחות-רפאים. רק קול אחד הגיע אל אוזניה עתה – קולו של התוכי.

והוא, כמבקש לבדרה, היה מחקה את תקתוקו של גלגל הצלייה, את קריאתו החדה של מוכר הדגים, את מסורו של הנגר הגר ממול; ולמשמע קול המצילה, היה קורא כמרת אוֹבּן: "פֶליסיטה! הדלת! הדלת!"

היו להם שיחות, לַשניים: הוא היה מדקלם עד לזרא את שלושת המשפטים שברֶפֶּרטוּאַר שלו, והיא היתה משיבה לו במלים חסרות-שחר אף הן ועם-זאת מלים היוצאות מן הלב. לולו, בבדידותה, היה לה כמעט בן, מאהב. הוא היה מטפס על אצבעותיה, מנקר קלות בשפתיה, נאחז בסוּדרה; וכשהיתה מרכינה את מצחה ומנענעת ראשה כדרך המניקות, היו כנפי שביסה הגדולות וכנפי הציפור רוטטות יחד.

כשהיו השמים מתקשרים בעננים והרעם הרעים, היה צווח, אולי מפני שנזכר בגשמי הזעף ביערות מולדתו. קול המים הזורמים הביאוֹ לידי טירוף; הוא היה מתעופף בפראות, נוסק אל התקרה, הופך הכל, ויוצא דרך החלון לבוסס בגן; אבל היה חוזר מיד ונעמד על אחד מסורגי האח, מנתר כדי לייבש את נוצותיו ואגב כך מציג פעם את זנבו ופעם את מקורו.

בוקר אחד, בחורף הנורא של שנת 1837, שמה אותו לפני האח, בגלל הקור, ומצאה אותו מת, באמצע כלובו, ראשו למטה, וטפריו בתוך חוטי הברזל. נראה שהשבץ קטל אותו. היא היתה סבורה שהורעל בפטרוֹסיליה; ואף-על-פי שלא היו לכך שום ראיות, חשדה בפַבּי.

היא בכתה כל-כך עד שגברתה אמרה לה: "אז תני שיעשו לך ממנו פוחלץ!"

היא נועצה ברוקח, שתמיד התייחס יפה אל התוכי.

הוא כתב ללֶה אַוְר. ואחד פֶלַאשֶה קיבל עליו לעשות את המלאכה. אבל מאחר שחבילות שנשלחו בכרכרה הציבורית הלכו לאיבוד לפעמים, החליטה להביא אותו עד אוֹנפלֶר במו ידיה.

עצי-התפוח המעורטלים מעליהם עמדו בשורות משני צדי הדרך. מעטה קרח כיסה את התעלות. כלבים נבחו סביב החווֹת, והיא, כפות-ידיה תחת שכמייתה, בנעלי העץ השחורות הקטנות שלה ובסלהּ, צעדה במהירות, באמצע הדרך.

היא חצתה את היער, עברה את אוֹ-שֶן, והגיעה לסַן-גַטְיֶן.

מאחוריה, בתוך ענן אבק, נסחפת במדרון, דהרה ובאה, מתגלגלת כסופה, מרכבת-דואר גדולה. למראה האשה הזאת שאינה סרה מדרכה, הזדקף העגלון מעל לסוכך, וגם הרכּב צעק, ואילו ארבעת סוסיו, שנבצר ממנו לרסנם, החישו את מרוצתם; שני הסוסים הקדמיים נגעו בה; העגלון משך חזק במושכות והסיט אותם אל שולי הדרך, אבל בחמת-זעמו הרים את זרועו, ובמלוא התנופה הצליף בה בשוטו הארוך, מהבטן ועד פקעת שׂערהּ, צליפה כזאת שהיא נפלה פרקדן.

כששבה אליה הכרתה, פתחה קודם-כל את הסל. ללולו לא קרה כלום, למרבה המזל. היא חשה צריבה בלחיה הימנית; וכשנגעה בה בידיה, הן היו אדומות. דמה ניגר.

היא התיישבה על ערמת חצץ, הספיגה את פניה בממחטתה, אחר-כך אכלה חתיכת לחם ששׂמה בסלה על כל צרה שלא תבוא, וניחמה עצמה על פצעה בהתבוננות בציפור.

כשעמדה במרומי אֶקְמוֹוִיל ראתה את אורותיה של אוֹנפלֶר מתנוצצים בחשכת הלילה כהמון כוכבים; הלאה משם השתרע הים, מעורפל. ואז אחזה אותה חולשה והיא נעמדה; וסבלות ילדותה, ומפח-הנפש מאהבתה הראשונה, ונסיעתו של אחיינה, ומותה של וירג'יני – כל אלה, כגלי הגאות, שבו בבת-אחת, ועלו אל גרונה וחנקוה.

אחר-כך ביקשה לדבר עם רב-החובל של הספינה; ואף שלא אמרה לו מה היא שולחת, נתנה לו הנחיות.

פֶלַאשֶה החזיק אצלו את התוכי זמן רב. שוב ושוב הבטיח להחזירו בשבוע הבא; כעבור שישה חודשים הודיע שנשלחה תיבה ומאז לא שמעו עליה כלום. נראָה שלולו לא יחזור עוד לעולם. "ודאי גנבו לי אותו!" אמרה בלבה.

לבסוף הוא הגיע – והוא כלול בהדרו, זקוף על ענף של עץ שהוברג אל בסיס של מהגוֹני, רגלו האחת באוויר, ראשו נטוי, והוא מנקר באגוז, שעושה-הפוחלצים, מאהבתו לפאר, צבעוֹ בצבע זהב.

היא סגרה אותו בחדרה.

המקום הזה, שרק מעטים הורשו להיכנס אליו, דמה גם לבית-תפילה וגם לבַּזאר, מרוב תשמישי-הקדושה והחפצים השונים והמשונים שהיו בו.

ארון גדול לא הניח לפתוח כראוי את הדלת. מול החלון הנשקף אל הגן היה צוהר עגול שניבט אל החצר; על שולחן, על-יד המיטה המתקפלת, היו קנקן מים, שני מסרקים וקוביית סבון כחול בתוך צלחת סדוקה. על הקירות נראו מחרוזות-תפילה, קמיעות, כמה איקוניות של הבתולה הקדושה, אגן של מי-קודש עשוי אגוז קוקוס; על השידה, המכוסה בפיסת בד כמו בכנסייה, היתה התיבה העשויה צדפים שנתן לה ויקטור; וגם מזלף וכדור, וכמה מחברות, וספר הגיאוגרפיה המאוּיר, וזוג נעליים; ועל המסמר של הראי, תלוי בסרטיו, כובע הפלוּסין הקטן! פֶליסיטה אף הרחיקה לכת במנהגי הכבוד האלה שלה עד כדי שמירת אחד ממעיליו של האדון. את כל החפצים הישנים, שמרת אוֹבֶּן לא רצתה בהם עוד, לקחה אל חדרה. וכן היו שם פרחים מלאכותיים בקצה השידה ודיוקן של הרוזן ד'אַרטוּאָה בגומחת האשנב.

בעזרת לוחיות הוצב לולו על אצטבה של הארובה שבלטה אל תוך החדר. בוקר-בוקר, כשהקיצה משנתה, היתה רואה אותו באור השחר, ונזכרת בימים שעברו, ובמעשים חסרי-חשיבות לפרטי פרטיהם, בלי כאב, בשלוות נפש.

מאחר שלא היה לה שיח-ושיג עם שום אדם, חיתה לה במין תרדמה של סהרורים. התהלוכות של חג לחם-הקודש היו מעוררות אותה לחיים. היא היתה הולכת לאסוף אצל השכנים פמוטות ומחצלות לקשט בהם את שולחן הפולחן שהועמד ברחוב.

בכנסייה היתה מתבוננת כל העת ב"רוח-הקודש" ומצאה שיש בה משהו משל התוכי. הדמיון נראה לה ברור אף יותר בתמונה אחת מאֶפּינַל, שצויר בה טקס הטבילה של משיחנו. "רוח-הקודש", בכנפיה הארגמניות ובגוף האיזמרגד שלה, אכן היתה צלמו של לולו.

היא קנתה אותה ותלתה אותה במקום הרוזן ד'ארטוּאָה – וכך ראתה את שניהם במבט אחד. הם התחברו יחד במחשבתה: התוכי נתקדש על-ידי הזיקה הזאת לרוח-הקודש, ורוח-הקודש נהיתה בעיניה חיה יותר ומובנת. אי-אפשר שאלוהים בחר בְּיונה לדבר מגרונה, שהלא החיות האלה אין להן קול, אלא ודאי בחר באחד מאבותיו של לולו. ופֶליסיטה אמנם היתה מביטה אל התמונה שעה שהתפללה, אבל מזמן לזמן היתה מסיבה מעט את עיניה אל הציפור.

פעם אחת חשקה נפשה להצטרף אל מסדר הבתולה הקדושה. מרת אוֹבּן הניאה אותה מזה.

מאורע חשוב אירע: נישואיו של פול.

אחרי שהיה תחילה לבלר של נוטריון, ואחר-כך עסק במסחר, במכס, באגף המסים, ואפילו עשה נסיונות להתקבל ל"רשות המים והיערות", הנה עתה, כשמלאו לו שלושים ושש, נחה עליו פתאום רוח אלוהים והוא מצא את ייעודו: משרד הרישום! ושם הראה כשרונות גדולים כל-כך עד שמפקח מחוזי אחד הציע לו את בתו לאשה והבטיח לו את חסותו.

פול, שדעתו נתיישבה עליו, הביא אותה אל אמו.

היא דיברה סרה במנהגיה של פּון-לֶוֶק, התנהגה כנסיכה, העליבה את פליסיטה. כשהסתלקה, נשמה מרת אוֹבּן לרווחה.

בשבוע שלאחר-כך נודע שמר בּוּרֶה מת בברֶטוֹניה תחתית, בפונדק. השמועה שהתאבד נתאמתה; התעוררו ספקות לגבי הגינותו. מרת אוֹבּן עיינה בספרי החשבונות שלה ומהר מאוד גילתה את קופת-השרצים שלו: מעילות בחובות, מכירת עצים בגניבה, קבלות מזויפות, וכו'. ומלבד זאת גם היה לו בן לא-חוקי ו"יחסים עם מישהי מדוֹזוּלֶה".

המעשים המחפירים האלה צעירוה מאוד. במארס 1853 תקפו אותה כאבים בחזֶה; לשונה נראתה כמכוסה בעשן; העלוקות לא הקלו את המחנק; ובערב התשיעי נפחה את נפשה והיא בת שבעים ושתיים בדיוק.

חשבו אותה לזקנה פחות, בגלל שׂערה החום שמחלפותיו עטרו את פניה החיוורות, המחוטטות. רק ידידים מעטים התאבלו עליה, שכן היתה בהליכותיה יהירות מרחקת.

פליסיטה ביכתה אותה שלא כמו שמשרתים מבכים את אדוניהם. מותה של גברתה לפניה בילבל אותה, נראה לה מנוגד לסדרי-בראשית, נורא ובלתי-נסבל.

כעבור עשרה ימים (פרק-הזמן הנדרש כדי לחוש ולבוא מבֶּזַנסוֹן), הופיעו היורשים. הכלה חיטטה במגירות, בחרה לה רהיטים, את השאר מכרה, ואחר-כך חזרו אל משרד הרישום.

כורסתה של הגברת, שולחנה העגול הקטן, מחמם-הרגליים שלה ושמונת הכסאות נעלמו! במקומן של התמונות נראו ריבועים צהובים על הקירות. הם לקחו אִתם את שתי המיטות הקטנות, עם מִזרניהן, ובארון לא היה עוד שום חפץ מכל חפציה של וירג'יני! פליסיטה עלתה אל חדרה שיכורה מצער.

למחרת היתה מודעה על הדלת; הרוקח צעק לה לתוך אוזנה שהבית מוצע למכירה.

ברכיה פקו, והיא נאלצה לשבת.

יותר מכל התעצבה על שיהיה עליה לעזוב את חדרה – ללולו המסכן נוח בו כל-כך. היא עטפה אותו במבט חרד, התחננה אל רוח-הקודש, וקנתה לה הרגל של עובדי-אלילים לומר את תפילותיה בכריעת ברך לפני התוכי. לפעמים פגעה השמש שחדרה בעד האשנב בעין הזכוכית שלו והתיזה ממנה קרן אור זוהרת שהביאה אותה לידי אֶקסטזה.

היתה לה קצבה של שלוש מאות ושמונים פרנק שהניחה לה גברתה. הגינה סיפקה לה ירקות. אשר לבגדים, היה לה מה ללבוש עד סוף ימיה, וכדי לחסוך במאור היתה שוכבת לישון עם דמדומים.

היא כמעט ולא יצאה כלל מהבית, כדי שלא תצטרך לעבור על-פני החנות לממכר חפצים משומשים, שאחדים מהרהיטים הישנים היו מוצגים שם לראווה. מאז תקפה אותה הסחרחורת היתה גוררת רגל אחת; ומאחר שכוחה תש והלך, היתה אימא סימון, שחנות המכולת רוששה אותה, באה בוקר-בוקר לחטוב לה עצים ולשאוב מים.

עיניה כהו והלכו. תריסי-העץ לא נפתחו עוד. עברו שנים רבות. והבית לא הושכר ולא נמכר.

מחשש שמא יגרשוה, לא ביקשה פליסיטה שייעשו תיקונים כלשהם. קרשי הגג נרקבו והלכו; ובאחד החורפים היה הכר שלמראשותיה רטוב כל הזמן. אחרי הפסחא החלה לירוק דם.

אז קראה אמא סימון לרופא. פליסיטה ביקשה לדעת מה מחלתה. אבל מאחר שהיתה חירשת מכדי לשמוע, לא קלטה אלא את המלים: "דלקת ריאות". זה היה מוכר לה, והיא ענתה חרש:

"אה! כמו לגברת," שכן נראָה לה טבעי שתלך בעקבות גברתה.

מועד הצבת השולחנות לחג לחם-הקודש קרב.

השולחן הראשון הועמד תמיד לרגלי הגבעה, השני לפני בית הדואר, והשלישי באמצע הרחוב בערך. על השולחן הזה היתה תחרות ולבסוף בחרו נשות הקהילה בחצרה של מרת אוֹבּן.

הלחץ בחזהּ והקדחת החמירו. פליסיטה דאבה על שאינה עושה כלום למען שולחן החג. אילו לפחות יכלה לשים עליו משהו! ואז עלה בדעתה התוכי. אין זה יאֶה, התנגדו השכנות. אבל הכומר נתן את הסכמתו; והיא, מרוב אושר, הפצירה בו שיקבל לידיו, אחרי שתמות, את לולו, הנכס היחיד שלה.

מיום שלישי ועד שבת, ערב חג לחם-הקודש, הלכו ותכפו שיעוליה. בערב היו פניה מכוּוצות, שפתיה דבקו לחניכיים, היא החלה להקיא; ולמחרת, לפנות בוקר, הורע לה מאוד והיא ביקשה לקרוא לכומר.

שלוש זקנות עמדו אצלה בשעת המשיחה האחרונה. אחר-כך הודיעה שיש לה צורך לדבר עם פַבּי.

הוא בא בבגדי חג, ולא הרגיש בנוח באווירת הנכאים הזאת.

"סלח לי," אמרה והתאמצה לפשוט את זרועה, "חשבתי שאתה הוא שהרגת אותו!"

איזה מין פטפוטים אלה? לחשוד בו ברצח, באיש כמוהו! והוא התרגז, עוד רגע היה מקים מהומה.

"הלא אתה רואה שהיא כבר לא שפויה בדעתה!"

מפעם לפעם דיברה פליסיטה אל צללים. שלוש הזקנות הלכו להן. אמא סימון אכלה את ארוחת-הצהריים.

כעבור שעה קלה לקחה את לולו והגישה אותו אל פליסיטה:

"זהו! עכשיו תגידי לו שלום!"

אף-על-פי שהוא לא היה גווייה, התולעים אכלוהו; אחת מכנפיו היתה שבורה, המילוי ביצבץ לו מבטנו. אבל היא, שכבר היתה עיוורת, נשקה לו על מצחו ואימצה אותו אל לֶחיה. אמא סימון שבה ונטלה אותו ממנה לשימו על שולחן החג.

ה

האפרים הפיצו ריח קיץ; זבובים זימזמו; השמש הבהיקה את מי הנהר וחיממה את לוחות הצפחה. אמא סימון, שחזרה לחדר, נרדמה בשקט.

צלצולי פעמון העירו אותה; תפילת הערבית הסתיימה. הזיותיה של פֶליסיטה שככו. היא חשבה על התהלוכה ובתוך כך גם ראתה אותה, כאילו היא הולכת אחריה.

כל ילדי בית-הספר, זמרי המקהלה ומכבי-האש צעדו על המדרכות, ובאמצע הרחוב עברו בסך: בראש, שומר הכנסייה חמוש ברומח שלו, השַמש ובידו צלב גדול, המורה המשגיח על הזאטוטים, הנזירה החרדה לילדותיה הקטנות; שלוש מבין החמודות ביותר, מסורקות כמלאכים, פיזרו עלי ורדים בחלל האוויר; הדיַאקוֹן בזרועות פרושות, ניצח על המוסיקה; ושני מקטירי קטורת נסבו על כל צעד כלפי תיבת לחם-הקודש, שהאדון הכומר, בגלימת-המיסה היפה שלו, נשא אותה מתחת לחופת קטיפה ארגמנית, אחוזה בידי ארבעה גבאים. המון אדם נהר מאחוריהם, בין יריעות הבד הלבנות המכסות את קירות הבתים; והתהלוכה הגיעה אל רגלי הגבעה.

זיעה קרה ליחלחה את צדעיה של פליסיטה. אמא סימון הספיגה אותם בפיסת בד ובתוך כך אמרה בלבה שיום אחד יבוא גם התור שלה.

רחש ההמון גבר, רגע היה חזק מאוד, והתרחק.

מטח צליפות הרעיד את השמשות. הרכבים הם הנותנים כבוד לתיבת לחם-הקודש. פליסיטה גילגלה את עיניה ואמרה, בקול רם ככל שיכלה:

"הוא בסדר?" חרדה לתוכי.

חבלי גסיסתה החלו. חירחור, שתָכף והלך, הגביה את צלעותיה. בועות קצף צצו בזוויות פיה, וכל גופה רעד.

כעבור שעה קלה נשמעה נהמת האוֹפיקלֵידים3, קולותיהם הצלולים של הילדים, וקולם העמוק של הגברים. לפרקים נדם הכל, והלמות הצעדים, שפרחים עימעמוה, נשמעה כעדר העובר באחו.

הכמרים הופיעו בחצר. אמא סימון טיפסה על כיסא כדי להגיע אל הצוהר העגול, וכך יכלה להשקיף על שולחן החג.

זרים ירוקים היו תלויים עליו והוא היה מקושט בתחרים אנגלי. בתווך היתה מסגרת קטנה ובה שרידים מקודשים, בפינות היו שני ענפי תפוז פורחים, ולכל אורכו פמוטות כסף ואגרטלי חרסינה, שחמניות מיתמרות מהם, וחבצלות, ואדמונים, ואצבעוניות, ואגודות של בקעצורים. תל הצבעים העזים הזה השתפל באלכסון מהמדרגה הראשונה עד לשטיח והלאה על המרצפות; ודברים משונים צדו את העין. מסכרת של כסף מוזהב עם כתר של סיגליות, עגילים משובצים אבני אלנסוֹן התנוצצו על מצע של טחבים, שני פרגודים סיניים הציגו לראווה את נופיהם. לולו, מוסתר תחת ורדים, לא גילה אלא את מצחו הכחול, הדומה ללוחית של אבן-כַּחַל.

הגבאים, זמרי המקהלה והילדים נערכו בשלושת צדי החצר. הכומר עלה לאטו במדרגות והניח על התחרים את שמש הזהב הגדולה שלו, הקורנת. הכל כרעו על ברכיהם. הושלך הס. ובזיכי הקטורת, שנעו במלוא התנופה, החליקו על שרשרותיהם.

אד תכול עלה אל חדרה של פליסיטה. היא שירבבה את נחיריה ושאפה אותו בחושניות מיסטית; אחר-כך עצמה את עפעפיה. שפתיה חייכו. פעמיות לבה הואטו זו אחר זו, כל אחת עמומה מקודמתה, שקטה ממנה, כמעיין חרב והולך, כהד נמוג; וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה.


*מתוך הקובץ "שלושה סיפורים", עם עובד, 1992.

אלי לא הסכימה שאעצור עד שנעבור את הגבול ליוטה. היא ננעצה כמסמר במושב שלידי – נוקשה, חדה, עיניה הכחולות מתרוצצות הלוך ושוב בין מד המהירות לבין הקווים הצהובים הכפולים. נחלים יבשים של איפור חיברו את עיניה אל סנטרה. ליאון רבץ במושב האחורי, במקום שבו הנחתי אותו. סנטרו נתמך בערימת ספרים של קרלוס קסטנדה. חוטים של רוק השתלשלו משִׁדרות הספרים הכתומות. ירכיו רטטו בכל פעם שעברנו מעל בליטה בכביש. פניו המזוגגות והמיוסרות התמקדו בכתפה החשופה של אלי. את רוב הדם כבר הסרנו מהפרווה האפרפרה שעל גבו, אבל על הבטן הבהירה עדיין נותרו כמה כתמים.

כביש 89 נמתח לצד השיחים הנמוכים והאבק של נוואדה לאורך 45 קילומטרים ואז פנה צפונה דרך קאנבּ. בקבוק ריק למחצה של פופוב שקשק בתוך מאחז הספל. אלי הרימה אותו בצווארו. "יכול להיות שנצטרך את זה," אמרתי. היא עצרה רגע, חשבה, ואז שתתה בכל זאת. קווי מתח תלויים על עמודי שנאים נשזרו על פני השמים למלוא מרחב העין. ייתכן שהמשיכו בדרכם עד מקסיקו, כמו השודדים.

בקאנב הייתה רק תחנת דלק אחת, סינקלר קטנה ונקייה עם חצר קדמית מצוחצחת ומשאבות ירוקות מבהיקות. נכנסתי וחניתי. האוויר היה צח, כמעט בלי ריח של דלק. יער אורנים הגיע ממש עד מאחורי החנות. על החלון, במקום שבו אמורות להופיע פרסומות לבירה, נתלה השלט "ביתן של הליידי ראמז אלופות המדינה". הצבתי את רגלִי על אדן הבטון שמתחת למשאבה, העברתי את כרטיס האשראי שלי ושלפתי את פיית המשאבה.

אלי יצאה מהמכונית והתמתחה. היא התכופפה ימינה ושמאלה, בית החזה הארוך שלה נחשי ומתפתל, מתחה את זרועותיה מעל לראשה ועמדה ברגליים יחפות על המדרכה. היא ניגשה בהליכה נוקשה אל השירותים שלצד החנות וסובבה את צווארה מצד אל צד. "תנעלי נעליים," רציתי לצעוק אחריה, אבל ידעתי שהיא לא תעשה זאת. היא הייתה נשמה חופשית בכל הנוגע לחיידקים, כסף, תחתונים וכיוונים. כל דבר אחר הדאיג אותה.

קווצת פרווה דבקה לשולי שמלתה הכתומה. אחת מרצועות הכתף נשרה וריחפה מעל מרפקה. בגדיה לא הצליחו להסתיר את הנערה שמתחתם ונהגו תמיד להחליק מגופה. לי כאבו הכתפיים כי נהגתי כל היום וגם סחבתי את ליאון.

היא יצאה עם צרור מגבות נייר רטובות ופניה קורנות דאגה. היא פתחה את הדלת האחורית המאובקת של הסֶנטרה והתחילה לטפוח קלות על הפרווה סביב פצעו של ליאון. כבר שטפנו אותו בוודקה וחבשנו כמיטב יכולתנו בסרט דביק ובחולצת טריקו נקייה שלקחנו מתיק הספורט שלי. הכדור חדר פנימה דרך הירך. שאלתי את עצמי אם זה מיקום גרוע אצל זאב ערבות – אם יש להם שם איברים פנימיים.

"מחר בשעה הזאת הוא יהיה בסדר," אמרתי. "הוא יחזיק מעמד."

אלי לא ענתה. היא רק המשיכה לנקות את הפצע. זרועותיה הדקות היו שריריות להפתיע. היא לא התעמלה אבל הייתה מתוחה כל הזמן. גם בשנתה חרקה שיניים. ליאון לא התלונן כשנגעה בו. מעולם לא התלונן – לא נהם, לא פלט אפילו נחרה קלה. אלי קירבה את שפתיה הסדוקות אל אפו של ליאון. עיניהם נפגשו.

משב רוח בא מצפון ואני נרעדתי כשהחזרתי את פיית המשאבה למקומה. הלכנו והתקרבנו לקווי הרוחב החורפיים. "מונטנה," אמרה כשיצאתי מהערוץ וליאון בידַי בצרור מדמם. היא הכירה שם וטרינר, חבר של אביה. היא ראתה אותו פעם מחזיר לחיים זאב ירוי, ממצב גרוע יותר כנראה, והוא לא היה מדווח עלינו לרשויות.

"הכול בסדר שם?" שאלה הקופאית כשנכנסתי לקנות מים ושפתון נגד יובש. היא הייתה נאה יותר מרוב הנשים שעובדות בדרך כלל בתחנות דלק. שזופה, עם עגילי נוצות וחיוך של אמא מודאגת.

הנהנתי ונוכחתי שעל חולצתי יש דם שהתייבש. "נשפך לי קפה."

דרך המדבר החלו להפציע הרים. קודם כול האדומים: הרי שולחן, גבעות מבודדות, עמודוני סלע. סיפרתי לאלי על טיול שעשיתי פעם עם אבי בזַאיון. שהינו במלון של טראווֶלוֹדג' בהאריקֵיין. בחדרים היה HBO ואחי ואני רק רצינו להישאר שם ולראות טלוויזיה. אבא התעצבן כל כך, עד ששבר באגרוף את מסך הטלויזיה וחזרנו הביתה יומיים לפני הזמן. אלי שרטטה באצבעה משולשים על החלון מול הנוף הצהוב-החום שחלף מטושטש על פנינו. היא לא הקשיבה. שפתיה, שהשפתון לחלח אותן, היו חשוקות. נמשים בצבצו מבעד למייקאפ שנמרח ברישול על אפה. היופי שלה היה כחוש, קודר, ולא יכולתי להתגבר עליו.

ליאון השתין. השתן תסס בדרכו אל רצפת המכונית והרטיב את השטיח ואת הספלים החד-פעמיים שמתחת למושבי. צחנת החומץ הרעילה והמתקתקה העלתה דמעות בעיני.

אלי הסתובבה והסתכלה בו מנסה להיחלץ מתוך הטינופת של עצמו. הוא הפיל מהמושב שניים מהספרים. כפתו נחבטה באוויר. רגלו האחורית הייתה ספוגה בשתן והפרווה הרטובה דבקה לעצמותיו. טיפות צהבהבות החליקו לאורך מכסה הפלסטיק של המושב אל הרצפה. "זה בסדר," היא אמרה. "זה בסדר."

פתחתי את החלונות והאוויר היבש הוטח בפני. הצטרפנו אל כביש I-15: ארבעה נתיבים רחבים בדרך צפונה עד בְּיוּט. נמנעתי מלהביט במראה הפנימית. בתוך יום או יומיים, שלושה לכל היותר, אהיה בבית, רחוץ ונקי, שוכב על הספה עם בירה קרה וצופה בטניס נשים. עשב חום בצבץ בין אבני החצץ ברצועת ההפרדה. משאיות גדולות שקשקו כשחלפו על פנינו וירקו דיזל מתחתיות בטניהן האפלות.

רק כעבור שעה דיברה אלי. "הוא צריך לאכול משהו," אמרה.

"הוא רק יחרבן מזה," עניתי.

היא הסתכלה בי כאילו הייתי חרק מעוך.

"אני צוחק," אמרתי. "בחייך."

ירדתי ביציאה לנֶפִי ונסעתי הלוך ושוב לאורך הרחובות המורמוניים השקטים, על פני טורים של בתי עץ לבנים כחולי שוליים ומדשאות גזוזות כתספורת צבאית. הייתה שם חנות של כלי בית, חנות ממתקים. לא ידעתי מה אנחנו מחפשים. ליאון אהב לאכול חתולים, והוא אהב לאכול אותם כשהם עדיין בחיים. הצעתי להשתמש בקאטניפּ כדי למשוך חתול למכונית.

"זה לא מצחיק," אמרה אלי.

מאחורי המטבח הכפרי, בין מְכוֹלת אשפה למוסטנג אדומה ומצוחצחת, כנראה של המנהל – שחצן כלשהו – מצאנו מקום חניה מוצל. החלפתי חולצה, אספתי את הספלים המלאים בשתן בתוך החולצה הישנה וזרקתי הכול למכולה. אלי פתחה מעט את החלונות. היא פתחה את הדלת האחורית והבטיחה לליאון שתיכף נחזור. באתי ועמדתי לידה. אצטרך לקנות שטיחוני רצפה חדשים, אולי כיסויי מושב חדשים. ראשה הגיע בקושי מעל כתפי. אם היא אי-פעם תעזוב אותי, ריח האלמוגים הרענן של קרקפתה ימשיך לרדוף אותי. "תתנהג יפה," אמרה, כאילו היה בנה. "אל תזוז."

הוא הרים את ראשו מעל הספרים ומצמץ. עיני הענבר שלו היו גדולות מהרגיל וזהרו בתוך השיער הלבן הקצר שהקיף אותן. פיו היה קפוץ. הוא היה נבוך, כאוב. כששמח, היה פיו משתרבב במלוא שיניים.

זאב ערבות ארור. שלחתי יד לגעת בפניו. מלתעותיו נורו לכיוון אצבעותי.

"לעזאזל." משכתי במהירות את ידי. הוא נשך אותי פעם, כשהיה גור, ועדיין נותרו לי שתי צלקות קטנות מתחת לאגודל. עכשיו היה גדול פי חמישה. אורך שיניו החותכות היה יותר מסנטימטר וראיתי מה הן מסוגלות לעולל לגולגולת של חתול. אוזני צלצלו. רציתי להרביץ לו. הסתובבתי והלכתי במהירות לכיוון המסעדה.

אלי מלמלה אליו משהו, סגרה את הדלת בעדינות והלכה בעקבותי.

המלצרית הובילה אותנו אל תא בפינה. כל אחת מירכיה הייתה רחבה כמו אלי כולה. סינרה הכחול נמתח על מפשעתה כמו מגן אשכים של מגן אחורי בפוטבול. קיוויתי שהמוסטנג שייכת לה. כיסוי הוויניל של מושבי התא חרק כשהתיישבתי. על השולחן היו פלייסמטים מנייר וספל עפרונות צבעוניים. אלי הסתכלה מבעד לחלון אל צריח אפור שפילח את השמים. שערה הבלונדיני היה מסופר בקו ישר בגובה סנטרה. פניה היו נפולות ואפורות, אומרות תשישות, תבוסה גופנית, אם כי זו גם האירה אותן, כאילו נעשתה חיה יותר.

היא הזמינה מילקשייק דובדבנים וסטייק.

"גם את צריכה לאכול משהו," אמרתי.

"אני אוכל את התפוחי אדמה."

על הצריח לא היה צלב, אבל ברור היה שזוהי כנסייה. מישהו אמר לי פעם שרק מורמונים רשאים להיכנס לכנסייה מורמונית. תהיתי אם זה נכון, ואם כן, מה יש שם בפנים. ציירתי על הפלייסמט שלי את ריצ'רד ניקסון בירוק – כולו פימות זועפות.

המלצרית הביאה את השייק על מגש כסוף. ענן של קצפת ריחף מעליו. אלי התרכזה בו כל-כולה. גידי צווארה נמתחו כשמצצה את הקש. העור על כתפה הימנית היה צרוב באדום עמוק מחלון המכונית.

"לאט לאט," אמרתי. "המוח יקפא לך."

כשהכוס התרוקנה, קיפלה אלי את הקש למשולש. את המשולש מילאה במלח – פירמידה לבנה. סביב ציפורניה נקרש דם יבש.

"הוא ניסה לנשוך אותי," אמרתי.

היא פיצחה גרגר של מלח בציפורן אגודלה. "הוא פצוע ומבוהל."

"טוב, הם יהרגו אותו כאן. כל הציידים האלה." נדתי בראשי לעבר הרחוב הריק.

ברקע התנגנה מוזיקת קאנטרי חרישית והמלצרית צלפה באצבעותיה פעם אחת בלבד כדי להדוף את דלתות הפלדה המיטלטלות ולהיכנס למטבח. מנת ההמבורגר שלי הגיעה מופרדת למרכיביה על הצלחת: חסה, עגבניה, בצל, לחמניה – מסודרים ליד הקציצה. אלי הסתכלה בי כשהרכבתי את המנה ואז הסתכלה בי כשאכלתי. הסטייק שלפניה היה בצורת נוואדה, וצחיח לא פחות ממנה. היה ברור לי שהיא מונה את השניות בראשה – טיק, טיק, טיק. המלצרית נשענה על הדלפק ליד המאפים וגם היא הסתכלה בי. בקושי לעסתי.

כשהגיע החשבון, אלי לא ביקשה קופסה. היא פשוט עטפה את הסטייק במפית נייר ולקחה אותו כמות שהוא, נוטף, ביד חשופה. השארתי טיפ והלכתי אחריה בחיוך מתנצל.

בחוץ עמד באוויר ריח נחושתי חריף של אדי פליטה. צמרמורת של קור התפשטה על זרועותיה החשופות. טיפת מיץ של סטייק נזלה על שוקה. כשיצאנו מפיניקס היה חם. עכשיו החלה החשיכה לרדת על הרי ווסאץ'. הרכסים המושלגים שרטטו תרשים אק"ג ורוד משונן שפניו צפונה. הנחתי את ידי על כתפה וחשתי בעצמותיה.

"רוד עשה את זה," אמרה ופתחה את הדלת האחורית. "אני בטוחה."

נדתי בראשי. "המון אנשים יכלו לעשות את זה."

"זה היה רוד." היא הושיטה את הסטייק לליאון. אמרתי לה להיזהר אבל לא היה בכך צורך. הוא אכל את הסטייק בעדינות והקפיד להרחיק את שיניו מאצבעותיה. אחרי כל נגיסה הוא נד בראשו ובלע את הבשר. המיץ דבק לשפמו. הוא העיף בי מבט זחוח.

"רוד הומו," אמרתי. "אין להם רובים."

ליאון סיים לאכול וליקק את ידה של אלי. "יש להם חתולים."

"היו." צחקתי, לא יכולתי להתאפק.

אלי נשפה נשיפה ארוכה ואיטית ודמיינתי את עצמי כמין טבלה בתוך ראשה. שני טורים, טוב ורע, ולכל אחד מהם מוצמדים קטעי שיחה, דברים שעשיתי, זיכרונות. הטור הרע הלך והתמלא כל הזמן.

"אני עושה את זה בשבילך, את יודעת," אמרתי. "מפסיד עבודה, נוסע כל כך רחוק. כלומר, אכפת לי מליאון."

"באמת?" שאלה.

"ברור." הכעס התחמם בחזי. "אבל הוא חיית בר."

היא לחצה את גולגולתו ועיסתה את בסיסי אוזניו. "אז היית נותן לו למות?"

"את יודעת שזה לא מה שהתכוונתי." אבל אולי כן. הוא עשה לנו בעיות מהיום שהבאנו אותו הביתה. הוא הסריח את המיטה, כרסם את הפנלים, השיר שערות בכל מקום. הייתי מוצא חלקי חתולים זרועים בחצר: כפה תקועה בשער הכניסה, איברים פנימיים על צמחי העגבניות, גולגולת מכורסמת למחצה על מרבד הכניסה. הוא התחיל לנהום בכל פעם שהרמתי קול על אלי.

הוא טמן את סנטרו הארוך והזיפני בתוך ידיה וליקק את פרק ידה. "אנחנו כבר מגיעים, מותק," לחשה. "רק עוד כמה שעות."

הפעלתי את החימום והמשכנו צפונה. זמן-מה שמרתי על מהירות קבועה של 120 – לא ידעתי מה אגיד אם שוטר ידרוש שנעצור בשוליים – אבל אלי המשיכה להסתכל בי ולכן העליתי ל-130. המישורים הריקים הגדולים סגרו עלינו עד שנותר רק משולש האור שהטילו פנסי האורות הגבוהים. הייתי מותש. ראשי כאב. שרירי ירכי דאבו מהטיפוס בין קירות הערוץ כשאני מועד בחושך. ליאון הסתתר בשוחה בין שני סלעים. מצאתי אותו וסחבתי אותו החוצה. נראה שאלי שכחה את כל זה.

היא ישבה מלפנים כשכפות רגליה על המושב, זרועותיה מחבקות את קרסוליה וירכיה צמודות לבטנה. סנטרה ריחף מעל ברכיה. אורות המחוונים זרחו ערפיליים וירוקים על פניה הנפולות. עינה השמאלית קיפצצה והעור המכווץ חשף את דפוס הקמטים לעתיד לבוא. הקשבנו לרדיו עד שהוא התחיל להשתעל והפך לרעש סטטי. ידעתי שלא רחוק מכאן יש בתי משק ושדות מרעה, אבל נדמה היה לי שאם העולם ייגמר פתאום, לא נדע על כך עד הבוקר.

בניסיון להישאר ער דמיינתי אותה עירומה. כמו שהיא, במושב לידי, אבל בלי שמלה ותחתונים. זרועותיה השריריות והדקות מחבקות את ברכיה. העור מעל צלעותיה שרוט וחבול מהטיפוס בערוץ. גופה מקופל מעל עצמו, מהודק אל עצמו, צבעו כצבע החיטה.

הנחתי יד על ברכה. החלקתי אותה מטה, אל המקום שבו מיששתי את שולי התחרה של תחתוניה. היא זזה והתרחקה ממני, הדפה את ידי ומתחה את שמלתה.

טוב, חשבתי. טוב טוב טוב.

סולט לייק סיטי הייתה עיר רפאים מתחת לכביש המהיר: בניינים אילמים ציירו גרם מדרגות לא אחיד של קו המתאר הלילי, המצמוץ האיטי של אורות שדה התעופה. המקדש, על צריחיו ומעקותיו, נראה כטירה אבודה שנתקעה ביבשת לא-לה. בראש גבעה התנוסס ללא ניע דגל ארצות הברית, מואר מלמטה.

מחוץ לגבולות העיר פינו הבתים את מקומם לשדות זרועי ממטרות ענק רכונות. אחת מהן פעלה והטילה קשתות של אדי מים אל תוך הלילה. הזמן האיץ את מהלכו ודילג קדימה. חשבתי על הנשים שידעתי, על המקומות שהכרתי, על שודדים, זאבים. המכונית הייתה חמה כל כך. ראשי צנח ואז נרתע והתרומם.

"אנחנו חייבים לעצור," אמרתי. "לנוח קצת."

"אני אנהג."

החלפנו מקומות בתחנת דלק נוספת. המוכר צפה בנו מבעד לחלון, קיסם שיניים מתגלגל בין שפתיו. הוא היה שחור. שחור ביוטה. בטח לא קל. המוטל הסמוך היה מבנה נמוך של עשרים חדרים שנכרך סביב מגרש חניה. "ת'נדרברד", ציפור הרעם, נכתב בשלט הניאון הכחול. היה לי ברור שהמזרנים שם דקים והסדינים מוכתמים וצהבהבים והקפיצים חדים, אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב. עיניו של ליאון הבהיקו במראה הפנימית. חלק מלשונו השתלשל בין שיניו, ורדרד כמסטיק.

אלי נהגה בשתי ידיים על ההגה, יד אחת בשעה עשר, ושנייה בשתיים. שפתיה נעו מדי פעם. נקמצו לכמעט נשיקה ואז נמתחו בחזרה מעל שיניה.

"אצל הווטרינר הזה יש מיטות?" שאלתי.

"אצלו בבית," אמרה. "לך לישון. אני אעיר אותך."

השענתי את ראשי על המושב. הוא הדיף ריח של פרווה ושתן. המנוע המהם מתחתי ובעיני רוחי ראיתי סוסי ענק ואינדיאנים ענקים, מאה רגליים גובהם, גועשים מעל ההרים האפלים.

כשהתעוררתי, המכונית עמדה. נמצאנו בשולי הדרך וסביב סביב לנו מישור רחב ידיים. פנסי המכונית היו כבויים. שחור צרוף, ומעלינו שדה של כוכבים. מצמצתי וניסיתי לבלוע לחות כלשהי אל פי הצמא. "תראה," לחשה אלי.

ליאון ישב. כפותיו הקדמיות היו תחת גופו, שעונות בחוסר יציבות אל כריכות הספרים המתנועעות. חוטמו היה נעוץ בחלון. גופו הצנום – בן שנתיים, עדיין גור – נטה בזווית מטה, אל גפיו האחוריות הפגועות שנחו על המושב. עיניו נקבעו בתמונה הזערורית של הירח המתמעט, כאילו בו נמצאת התשובה לכל הייסורים.

גבעות הדרום האפלות עלו וירדו כגלים. נשימתו ערפלה את השמשה.

הוא הצמיד את אוזניו האפורות הארוכות אל גולגולתו, פער את פיו ויילל. הצליל, גבוה וחד, פילח את הגג ונישא אל תוך הלילה. נמשך עוד ועוד. נוקב. נואש. כה חזק היה עד שהכאיב לעור התוף שלי.

"לא," אמרתי. "לא לנבוח."

ירכיו רעדו. הוא החליק ונשמט אל הדלת.

גווה של אלי, במושב הנהג, היה מסובב ומתוח אליו, פניה מעוותות, צבע עורה כצבע הירח.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא עצרה לרגע והסתכלה בי. בעיניה החשופות עמד משהו מפחיד: סלידה אולי, או תחילתה של שנאה.

"צא החוצה," אמרה.

הבטתי בה בקהות. קווצות אחדות של שערה דבקו למשענת הראש, ממש מאחוריה, טעונות חשמל.

"בבקשה. תשאיר אותנו רגע לבד."

גיששתי אחר ידית הדלת. משכתי ומשכתי בה עד שאלי רכנה מעלי, הדפה אותי אחורנית בכתפיה ושחררה את המנעול. פתחתי את הדלת. פני עקצצו באוויר הלילה הקר. הזדקפתי המום ואז שבתי ורכנתי אל המכונית. אלי הסתכלה בי בשפתיים מתוחות, גידי צווארה בולטים מעורה. ציפורניו של ליאון שרטו את כיסוי הפלסטיק של המושב האחורי.

"הוא הולך למות," אמרתי וטרקתי את הדלת.

אבנים קטנות התפצחו תחת נעלי הבד שלי. התרחקתי מהכביש המהיר, ירדתי לתעלה ושוב עליתי. הרחתי שלג, עצים. איידהו אולי. חשבתי שאלך קצת עד שאמצא מקום שבו אוכל לצנוח. חגורת אוריון והדובה הגדולה נתלו משני צדי כיפת השמים. לא הצלחתי לזכור אף מערכת אחרת. רק המוני כוכבים.

      "כַּמָּה מַהֵר מִתְאָרֶכֶת הַשּׁוּרָה הָאֲפֵלָה.
          כַּמָּה מַהֵר מִתְרַבִּים הַנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים." 

נרות, קוואפיס (בתרגום יורם ברונובסקי)

"פעם, המלחמות ניקו את העולם מבני אדם. בזמנים של שלום, כמו עכשיו, האסונות עושים את העבודה הזאת. אל תסתכל עלי ככה: זה המצב, נקודה."

הקשישה הצביעה על מסך הטלוויזיה הזעיר באצבע מנוונת מדלקת מפרקים. רק לפני שלושה חודשים הסכימה לעבור לבית אבות ובהתחלה היא עינתה את בנה ללא הרף: היא היתה זקוקה לטלוויזיה בחדר שגרה בו לבדה, צורך דחוף וחיוני, כי אם תמות בלי לדעת כיצד הוכרע משפטו של לוחם השוורים הנואף היא לא תסלח לו לעולם. היא איימה עליו בכמה מקרים שאם לא ימלא את משאלתה הכמעט אחרונה, כשימות היא תמצא אותו בגיהינום ותנעץ בו את שיניה התותבות. "יישאר לך סימן לנצח," היא איימה ותקעה בו את אחד משלושת מקלות ההליכה שתמיד החזיקה בהישג יד, תלויים על ספה שאמורה, לכאורה, לספק ישיבה נוחה לאורחיה.

הבן התמהמה שלושה שבועות בקניית המכשיר ומאז הוא פועל יום ולילה בקול גבוה, משום שהקשישה חירשת כמעט לגמרי. היא פספסה את מהדורות הצהריים והערב של החדשות כי בשעות האלה הדיירים – זקנים בלים היא כינתה אותם – אכלו צהריים או ארוחת ערב בחדר האוכל, אבל כל אחר הצהריים וחלק מהלילה היא עקבה באדיקות אחרי תכניות הרכילות. לוחם השוורים ישב במאסר. הסיפור שלו, שלא עניין עוד איש, הוחלף בזה של מנתח שאנס את המטופלות שלו אחרי שהזריק להן חומר הרדמה: כל פיסה של מידע חדש היתה עסיסית יותר מקודמתה, מה שהבטיח עלייה קבועה באחוזי הצפייה.

בערב ההוא הציגה הזקנה את הסברה שלה בדבר צפיפות היתר על פני כדור הארץ למיגל, הנכד היחיד שביקר אותה. הוא הלך פעם בשבוע, כשסיים לעבוד במספרת הכלבים, ואחרי שספג את ההערה הקבועה על כך שנודף ממנו סירחון כלבים, נאלץ תמיד להקשיב לתאוריה כלשהי שקשורה לתוכנית טלוויזיה שבדיוק שודרה. מיגל ידע יותר על לוחם השוורים העצור ועל המנתח האנס מאשר על סבו, שמת כשהיה בן שלוש: אילו היה הנתון הזה עולה בדעתו, קרוב לוודאי שהיה מתאמץ להעלות חיוך על פניו, משום שהוא ניסה בכל כוחו שלא להיקלע למועקה ולמרירות. בערב ההוא הסביר הקריין שמאתיים חמישים וחמישה אנשים נספו בשרפה בדיסקוטק בברזיל. למספר הזה יש להוסיף עוד שלוש מאות פצועים, שליש מהם במצב קשה ואפילו אנוש.

"בארצות האלה, הם זקוקים לאסונות בקנה מידה עצום. אם הם לא יחסלו כמה מאות במכה, לא יהיה מספיק אוכל לכולם."

"טוב, מספיק סבתא. את יודעת שאני לא אוהב לשמוע אותך מדברת ככה."

"ואני לא אוהבת שאסונות קורים, אבל הם חייבים לקרות. אין ברירה."

הנכד התחיל לדבר על השגרה שלו, בכוונה להחליף נושא. בעשר בבוקר הוא מרים את התריס של מספרת הכלבים – ששמה "המספריים של מיקי" – מוכן ומזומן לצלוח את התספורת הראשונה של יום העבודה.

"אני לא מבינה מה אתה מוצא בעבודה הזאת, לסדר את השיער לכלבלבים האלה. אתה בטוח שאתה מתנקה כמו שצריך לפני שאתה חוזר הביתה?"

"כן, סבתא, כן."

"אני ממש מאמינה לך."

לפני שפתח את החנות, ערך מיגל את הקנייה השבועית והוציא את אלביס לטיול בפארק. מיגל לא סיפר לסבתו על חיית המחמד שלו. הוא התאהב בכלב זמן קצר אחרי שניקי עזבה אותו. הוא היה כלבלב קטן, עצבני ובעל מבט חודר. הוא ראה אותו בחלון הראווה של החנות לחיות מחמד בדרך לעבודה. אחרי שראה אותו כל יום במשך שבוע, הוא החליט שאם איש לא יקנה אותו בתוך שלושה ימים, הוא ייקח אותו הביתה. "כלב קטן כל כך לא יכול לעשות הרבה בעיות," אמר לו המוכר כשנכנס לחנות בכוונה לאמץ את החיה במחיר סביר. אלביס בא מרחוק, גזע המבוסס על "אינגליש טוי טרייר" שהתחילו להשביח בשנות החמישים והיה אהוב מאוד על האצולה הרוסית. במשך שנים הצליחו האדונים להחזיק את כלביהם במחתרת: השלטון הקומוניסטי לא סבל מותרות משום סוג, לא כל שכן מותרות מערביים. ה"אינגליש טוי טרייר" היה ל"כלב רוסי קטן" (Русскийтой), ועד מהרה הפסיק לצוד עכברים – מטרתו המקורית של הגזע – והתמסר לתעלולים החמודים האופייניים ליונק במשקל שני קילו. הוא שעשע באותה התלהבות ילדות צנומות, נערות שהתוודעו זה עתה לזעם הוודקה, אימהות בעלות מבט עגמומי ואבות בעלי שפם עבה,  מחווה לסטלין שנראתה יותר כמו קריצה להדר המלכות המבוזבז של אריות הים.

הודות לאלביס, התגבר מיגל על הטעם המר של הפרידה מניקי. הם היו ביחד חמש שנים ואף על פי שהגיעו לנקודת קיפאון – לא היה טעם להתכחש לזה – הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שהיא תחליט להתחיל מחדש בקלגנפורט, עיר אוסטרית קטנה.

"תן לי קצת זמן, מיגל," היא אמרה לו ואחזה בידו, כאילו היה ילד. "אני חייבת לוודא שאני עדיין חיה."

הוא היה בטוח שניקי עוזבת לקלגנפורט עם מישהו. הוא קיווה שהשהות שלה בקלגנפורט לא תהיה אידיאלית כפי שציפתה והיא תחזור לברצלונה עם הזנב בין הרגליים. גם היא, שחשבה שזה פשע להחזיק חיה בדירה, לא ידעה על קיומו של אלביס. היא דיברה עם החבר שלה לשעבר בטלפון פעם בשבוע ולעתים קרובות מיגל ואלביס הביטו זה בזה ברוך בזמן שהשיחה נעשתה קשה יותר ויותר. אלביס אף פעם לא נבח: אבותיו חיו בשולי החוק, תחת האיום המתמיד שהמשטרה הקומוניסטית תגלה אותם והוא, כמו רוב בני מינו, ירש את הנטייה לשקט.

"לאבד בת זוג ולקחת כלב זה שילוב מוזר," אמר לעצמו מיגל בזמן שטייל עם אלביס והבחין בבחורה כלשהי נועצת עיניים בכלב שלו. החיבה המידית שהן מרגישות לכלבלב גולשת בקלות לשיחות ארוכות, שמתחילות באנקדוטה קטנה שקשורה לחיה ועוברות עד מהרה לפסים אישיים יותר. מיגל שמר כמה מספרי טלפון בנייד שלו, אבל לא העז להתקשר לבחורות זרות. הוא שמר אותן בשמן ובשם של הכלב, שלא יישכח מאיפה הוא מכיר אותן. כשהגיע לחמישה מספרים, הוא התבייש בעצמו ומחק את כולם: אם אי פעם יחזור לניקי, הרשימה הזאת יכולה לגרום בעיות.

אלביס היה עד כה בן לוויה עקבי ומושלם. מיגל התרגל לישון איתו והדבר האחרון שראה לפני שנרדם היה זוג עיניים נוצצות ודואגות, שהמשיכו להתבונן בו במסירות עד שנרדם ובמקרים רבים אף היו פקוחות כשהתעורר.

"בוקר טוב, אלביס," הוא היה אומר.

הכלב הדביק לו בלחי ליקוק מחוספס והתחיל לכשכש בזנב.

אילו סבתא שלו רק היתה מתגברת על הגועל שמעוררות בה החיות, היא היתה יכולה מאוד ליהנות מהליווי של אלביס, ואולי לדחות את המעבר לבית אבות. מיגל דמיין אותו מתרוצץ בהתלהבות בדירה ומפיח חיים בחדרים העגמומיים, אוכל מצלחת קטנה שנושאת את שמו – שהיה יכול להיות צ'יסְפָּס או פּטִי, בחירה מעט יצירתית יותר – או אפילו יושב לה על הברכיים, מכוסה בשמיכה, בזמן שהיא בוהה באדיקות בתוכנית טלוויזיה רדודה כלשהי.

"המלך הלך לצוד פילים באפריקה ונפצע. הוא היה עם המאהבת," היא היתה אומרת לו ומגרדת את הראש באחת הציפורניים הארוכות והבלתי שבירות שלה. "אני במקום המלכה כבר מזמן הייתי גומרת עם ההתנהגות הבזויה הזאת."

מיגל בילה זמן עם סבתו בבית האבות והמציא סופים נוראיים פחות לחייה. מאז שיש לו את אלביס, הוא מדמיין אותה מזדקנת בשלווה ליד חיית מחמד מסורה. לפני כן, כשעוד היה עם ניקי, הוא דמיין אותה עולה על ספינת תענוגות בים התיכון ומכירה אלמן קשיש שמעוניין בחברה. הם יתאהבו במהלך השיט, ימשיכו להתראות בברצלונה ולבסוף הגבר – סוכן ביטוח בדימוס, חרוץ ויעיל – יציע לה לגור איתו. סבתא שלו תעזוב את הדירה בפרוורים ותתמקם במגדל שנותר נטוש מאז מותה של אשתו.

בית האבות דיכא את מיגל והסיפורים שהמציא עזרו לו להתנתק בזמן שסבתו היתה מרותקת למסך הטלוויזיה. זה נכון שהם דאגו לכל צרכיה ועדיף היה לה להיות שם מאשר בבית, אבל לפני שלוש או ארבע שנים היא לא היתה מתרגלת לחיים שם. התפיסה והתובענות שלה נחלשו. כך אמר לעצמו הנכד, שלא החזיק מעמד זמן רב בחלל המשותף, ליד זקנים שאיבדו את הזיכרון ורק בהו בנקודה כלשהי על הקיר. גם לא היה לו כוח לשחק דומינו עם מישהו שפתאום מפיל את שיניו התותבות על השולחן, ובטח שלא לאכול ליד דייר שמחלתו הנפשית גורמת לו לצווח מלים סתומות בכל פעם שהאחות מנסה להאכיל אותו בכף. "יום ראשון! צב! שושנת מים!"

מצד אחד, הביקורים אצל הסבתא העיקו על מיגל. מצד שני, הוא יצא משם עם יותר חשק לחיות: הוא ניסה להתגבר על העזיבה של ניקי בארוחות עם חברים וחברות או בשעות נוספות במספרה במטרה לחסוך כסף לחופשה באוסטרליה. יום שני אחד הוא הלך לקולנוע לבד ופגש ידידה מהתיכון. אחרי הסרט הם הלכו לשתות בירה. לאורה עבדה עד לא מזמן במעבדת תרופות. החברה זה עתה נספגה בתאגיד בינלאומי צרפתי והם החליטו לסגור את הסניף בספרד.

"הם מציעים לי לעבוד ליד פריז, אבל אני לא יודעת אם לבטוח במעסיקים שלי: עוד כמה חודשים הם יכולים לסגור גם את המפעל הזה," היא הלינה כעבור זמן מה מול כוס וודקה-טוניק.

"לא נראה לי שזה יקרה," אמר מיגל: הוא לא ידע שום דבר על תעשיית התרופות אבל חש צורך להעיר הערות מנחמות.

"תאר לך ששנה הבאה אני בפריז והם אומרים לי שכדי לשמור על העבודה שלי אני צריכה לעבור לצ'כיה? ומה אם אחרי שנה ישלחו אותי לבייג'ין? טובה רצינית הם יעשו לי."

לאורה לא ראתה את עצמה בונה משפחה בבירה הסינית, אבל כדי להוליד ילדים צריך להכיר מישהו קודם. אחרי המשפט הזה, מיגל הביט כמה שניות בכוס הוויסקי-קולה שלו ואז סיפר לה בקצרה את הסיפור שלו עם ניקי. הם הכירו לפני חמש שנים בדוכן פירות בשוק. הם התחילו לדבר זמן קצר אחר כך, בתור לקופה בבית מרקחת. מיגל לא הסתיר ממנה שיש לו מספרת כלבים, אפילו שבחורות אחרות עשו לו פרצופים כשסיפר להן במה הוא עוסק. הוא וניקי התחילו לצאת וששה חודשים אחר כך כבר גרו ביחד. היא החליפה עבודות לעתים קרובות. הוא גזם שיערות של כלבים, בעיקר מסוג פודל ופוקס טרייר.

"לא חיים שאפתניים מדי, אני מודה, אבל היינו מאושרים."

בקיץ שעבר הם נסעו למינכן. ניקי נדלקה על טבעת אירוסין ורמזה על זה למיגל, תחילה במבטים מתוקים ואחר כך בדברי שבח עטופים ברומנטיקה כנה. החנות היתה קרובה מאוד לפנסיון ששהו בו. בכל פעם שחלפו על פניה, היא הביטה בתכשיט, שבלט באלגנטיות מודרנית מבין יתר הטבעות, השרשרות והעגילים. מיגל הבין שהגיע הזמן לקבל החלטה ויום אחד אחר הצהריים, בזמן שניקי ישנה אחרי ביקור מתיש בטירה של לואי השני מבוואריה, הוא יצא מהחדר על קצות האצבעות, ירד לחנות וקנה את הטבעת. הוא ייתן לה אותה בתום ארוחת פאר שתהיה הקדמה לחתונה.

"זה לא הלך כמו שציפיתי."

"מה קרה?"

לאורה הרימה את הכוס שלה ולא טעמה מהוודקה-טוניק עד שמיגל ענה.

"מה זה משנה. עכשיו היא גרה בעיר אוסטרית קטנה. שמעת על קלגנפורט? היא צריכה 'קצת זמן'."

הם המשיכו עד שעה מאוחרת. הם שתו עוד משקה וניתחו את האיכויות של הסרט שראו. האלכוהול והסרט על פרשיית ניאוף בבית מרוחק בג'ונגל של מוזמביק מילאו אותם תעוזה ולבסוף נרדמו מיגל ולאורה באותה מיטה אחרי מין שארך שבע דקות, מול מבטו המבין של אלביס. אפילו ברגעים הלוהטים ביותר הוא לא פלט ולו נביחה.

בארבע לפנות בוקר, הצעקות של לאורה העירו את מיגל.

"פעם אפילו חלמתי שאני הורגת מישהו," היא אמרה לו.

מיגל, כשהבין שהוא ערום, ניצל את ההליכה של לאורה לשירותים כדי להתלבש. הוא לא מצא את התחתונים בשום מקום ונאלץ להוציא זוג חדש מהמגרה וללבוש אותם מהר, לפני שהידידה שלו מהתיכון תחזור לחדר.

"את בסדר?" הוא שאל.

לאורה, שהיתה ערומה לגמרי והציגה גוף אתלטי יותר מזה של ניקי, אמר לו שכן וניסתה לספר לו את הסיוט: הופיעו בו עד יהוה, שכנה רכלנית ושני שוטרים. תחילה הם הציקו לה בכניסה לבניין ומיד אחר כך כולם עמדו בסלון והצביעו על כתם דם גדול שכיסה כמעט את כל השטיח.

"החבאתי את המת מהסיוט הקודם, אבל אפילו אני לא ידעתי איפה. כדי למצוא אותו הייתי צריכה לחכות שהם ילכו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם ללכת ואחד השוטרים תפס לי בשיער ואמר לי שלמחרת יתחיל המשפט שלי."

מיגל ישב על המיטה, לאור מנורת הלילה, והקשיב לסיפור בשתיקה. כשסיימה לספר, ביקשה ממנו לאורה פיג'מה ומיגל נתן לה את שלו. אלביס נכנס לחדר והחל לכשכש בזנב.

"אלביס, היום אתה צריך לישון מחוץ לחדר," הוא אמר לו כשהתקרב למיטה.

"הוא כלב מקסים."

"בדרך כלל הוא ישן איתי, אבל היום הוא לא יכול להישאר."

"אם אתה רוצה, אני יכולה ללכת," אמרה לאורה וקרצה לו.

הם גירשו אותו והתפשטו שוב בזמן שהתנשקו באלימות. למחרת בבוקר, מיגל יצא מדעתו בחיפוש אחר התחתונים שאיבד בלילה, אבל לא מצא אותם. הוא אפילו חיטט בתיק של הידידה שלו מהתיכון. לרגע הוא היה משוכנע שהבחורה שנמצאת במקלחת היא חולת מין. אבל גם שם הוא לא מצא אותם.

ברגע שהיא הלכה הוא הפך את כל החדר, אבל הבעיה נותרה בעינה. הוא שמע רק את נשימותיו של אלביס הקטנטן, שהביט בו מפינת החדר, האוזניים זקורות והחוטם כלפי מעלה.

שבועיים אחר כך, ניקי הכריזה בטלפון שבסוף החודש היא חוזרת "הביתה". החדשות האלה הותירו אותו המום: נשארו רק עשרה ימים. פתאום השהות של ניקי בחוץ לארץ נראתה לו קצרה. אם היא עוזבת את קלגנפורט זה אומר שהיא מוותרת, שהחיים האחרים לא אפשריים מבחינתה, וחשוב מכל, שהיא החליטה להיות עם מיגל. זה מה שהוא אמר ללאורה באותו ערב, כששכבו ערומים על הספה.

"נצטרך להיפרד, לא?" היא שאלה. אחר כך התנשפה והשקיעה את הראש בכריות.

מיגל עמד להתנצל, אבל לבסוף שתק. הוא ניסה לבלוע בעיניים עצומות את השקט חסר הפשר ששרר בסלון. אם יפקח עיניים, לא יוכל לחמוק מהדמעות של לאורה או ממבטו החרד של אלביס.

אחרי שהיא הלכה, מיגל הביט בכלב שלו ברחמים. הוא החליט שעליו להיפטר ממנו לפני שניקי חוזרת.

הבעלים של החנות לחיות לא הקשה עליו. הוא מצא לכלב בית חדש בשלושה ימים. זה היה אחד השבועות המסובכים בחייו של מיגל: הוא לא העלה על דעתו שהפרידה מאלביס תהיה קשה כל כך. שש פעמים הוא עמד להרים את השפופרת ולבטל את כל העניין, אבל ברגע האחרון התחרט כי היה משוכנע שאם הוא מסוגל להקריב את אלביס לטובת ניקי (אפילו שמעולם לא נודע לה על קיומו), אף פעם לא יהיו להם בעיות.

ביום שנפרד לשלום מהכלב שלו, התקשר מיגל למספרה ואמר לשותף שלו שיש לו חום והוא לא יכול לקום מהמיטה. הוא בכה יום שלם. כשחזר לעבודה, כל הכלבים הזכירו לו את אלביס. הוא כמעט יצא מדעתו כשסיפר את הפקינז של גברת רוץ'. הכלב, אדיב וקשוב, ליקק לו את הידיים כשהעלה אותו לשולחן. הוא סיפר אותו ביד רועדת והתאפק שלא לבכות.

באותו לילה, מיגל חלם שאלביס חוזר הביתה. הכלב נבח כדי להוציא אותו מהמיטה והוא התיישב, ישן למחצה, וסידר את הפיג'מה. אחרי שליקק לו את הרגליים, הכלב הכניס את הראש בחלל שבין ראש המיטה לרצפה ושלף את התחתונים שמיגל איבד בלילה הראשון שלו עם לאורה.

"טוב מאוד, אלביס!" צווח מיגל ולקח ממנו את התחתונים.

הכלב ליקק לו אצבע, תחב שוב את ראשו באותו מקום ושלף גרב שמיגל לא זכר שאיבד. הוא הוציא עוד גרב ואחר כך הושיט לו פיסת נייר מקומטת ומכוסה ריר – חלק מרשימת קניות.

"כמה דברים יש שם למטה, אה? אתה ממש בלש!" הוא אמר וליטף לו את הראש, בזמן שהקטן ניסה להוציא משם משהו נוסף.

אלביס שלף קופסה כחולה קטנה והניח אותה לרגלי אדונו, שהביט בו בפה פעור. בתוך הקופסה היתה טבעת האירוסין שמיגל איבד זמן קצר אחרי שחזרו ממינכן, כשעדיין חיפש תאריך לארוחת הפאר שבה יציע לה להתארס וייתן לה את הטבעת. הוא עבר שבועיים מזעזעים בניסיון למצוא את הקופסה בלי שניקי תשים לב. הוא לא מצא אותה. לבסוף הוא וויתר, משוכנע שהוא יוכל לפנות יום שני או שלישי אחד, לקנות את הטבעת ולחזור הביתה עם השלל. הפרט הזה יוביל לחתונה: הוא היה משוכנע בזה. ניקי עזבה לקלגנפורט לפני שהספיק להוציא לפועל את תכניתו.

בחלום, מיגל לא פתח את הקופסה הכחולה עד שאלביס הנהנן, כאילו הוא נותן לו רשות להמשיך. הוא פתח את הקופסה והטבעת נצצה באלגנטיות מודרנית אופיינית לניקי.

"תתחתני איתי?"

הוא התעורר והשאלה בפיו. הוא מיהר להדליק את האור ועוד לפני שהרים את התריס והלך לשירותים, פירק את המיטה על כל חלקיה. באחת הפינות, מכוסים אבק, הוא מצא את התחתונים ואת הקופסא הכחולה. השכן מלמעלה לא התייחס לקריאת הניצחון הפתאומית והמוגזמת שנשמעה במעומעם בדירתו.

הדבר הראשון שראתה ניקי ביום שגיעה הביתה היה הקופסה הכחולה על השולחן בסלון ולידה זר של שושנים אדומות ופתק שכתוב בו "אני אוהב אותך". כשראתה מה יש בקופסה היא יצאה בריצה מהדירה. מיגל לא ציפה לתגובה אופורית כל כך. הוא בדיוק סיפר כלב אפגאני מעצבן ושמע המולה בכניסה למספרה. הוא אפילו לא הספיק להניח את המספריים על המגש. ניקי התנפלה עליו ובזמן שכיסתה את הפנים שלו בנשיקות – מחווה כלבית במקצת – היא אמרה לו שגם היא אוהבת אותו ורוצה להתחתן איתו.

הם עשו מסיבה קטנה אחרי הטקס בעירייה. ההורים שלהם היו שם, וגם אח של ניקי, שש חברות שלה וחמישה חברים שלו עם בני הזוג שלהם (במידה שהיו), השותף במספרה – אלחנדרו – וסבתא של מיגל, שהרשו לה לצאת מבית האבות רק בליווי סייעת שהספיקה להשתכר עוד לפני הקינוח למורת רוחה של הסבתא. באחת ההליכות לשירותים, מיגל ראה הודעה חדשה בנייד: "מזל טוב. לאורה." הוא מחק את ההודעה מיד אחרי שקרא אותה, אבל הצטער על כך, כי הוא שמר את המספר של הידידה שלו מהתיכון. זה הוציא אותו אידיוט, אבל לא היתה דרך חזרה: הטעות נעשתה. הוא שטף ידיים וחזר לאולם הגדול של המסעדה שבו התקיים האירוע.

מכיוון שלא היה לו מספיק זמן לחסוך כסף לאוסטרליה, מיגל הציע לניקי אפשרות קצת פחות זוהרת. התרומה הנדיבה של ההורים שלהם אפשרה להם להגשים את חלומם. הם הצליחו להשיג כרטיסים לאדלייד, בכוונה לנסוע במכונית עד בריסבן. משם יירדו לסידני ויבקרו בקנברה ובמלבורן ואז יעלו על אנייה לטזמניה. אחרי שיחרשו את האי, יחזרו לסידני ומשם יטוסו לג'קרטה וישנו בה לילה אחד, ואז יטוסו לאיסטנבול ומשם, לברצלונה.

אחרי שחתכה את העוגה ושלחה נשיקה למצלמה, סימנה הקשישה לנכד שלה להתקרב וביקשה ממנו שלא ייסע.

"יש לי תחושה לא טובה," היא אמרה, "אני חוששת שיתרחש אסון נורא."

מיגל הדביק לה נשיקה במצח והבטיח לה שעוד חודש הוא יביא לה קנגרו מפלסטיק שהיא תוכל להניח על הטלוויזיה ושישמור עליה עד שהיא נרדמת.

"אני כבר לא צריכה שום דבר, ילד."

הוא אחז בידה של הסבתא ונתן לה עוד נשיקה במצח. האחרונה.            

         

כחייל פרשים הגורר את רגליו (בהונות פנימה, עקבים החוצה, הברכיים לצדדים, האגן מטה), דידה היתוש סְְטַסִיק הביתה, בדרכו חזרה מחבישה אצל הקונדור הווטרינר אקוֹפ, שחבש אותו במקום שבו נעקץ בידי הפשפש מְסְטִיסְלַב, אחרת לא היה יכול ללכת, משום שהמקום העקוץ פעם והציק.

ברור מאליו שהיתוש סטסיק חלם על ארוחה חמה.

ואולם כשקרב לביתו, שמע את צעקותיה החנוקות של אשתו, היתושה טוֹמְקַה (רגע, רגע, כבר ייצֵא, חכי) וצעקה צרודה של מישהי, "אני לא יכולה".

היתוש סטסיק קפא לרגע, אבל נכנס לביתו וראה שהיתושה טומקה מורטת את שערות זְקָנָהּ של הצבוֹעה זויה, שערה, שערה (ניקוי קוסמטי של הפנים).

לשאלה על ארוחה חמה, ענתה טומקה בקוצר רוח: "לך לבִּיצה".

ללכת לביצה משמעו להגיע עד לביצה, לקטוף, אחר כך לסחוב, לשטוף, לנקות, לחתוך, למזוג, להדליק, להעמיד, לבחוש וכדומה, והאוכל עצמו יהיה מוכן רק כעבור ארבעים דקות, וגם יהיה שרוף ועם חול בשיניים.

תודה רבה.

הוא נאנח בצער, ועל רקע צעקותיה העמומות של אשתו ונהמתה של הצבועה זויה, שלף היתוש סטסיק את הבקבוקון הנכסף שקיבל מהחיפושית דודה לידה, המכונה "רקבובית", ונטל מנה ממה שנותר בו.

מיד נהיה הכול לרעש רקע, מלבד חצאית המיני המעכסת של החזירה אָלָה.

היתוש סטסיק פרץ בבכי, החל לשיר את הקטע האהוב עליו: "שוב לשם, אל ים הלהבות", וטס במהירות מן הבית לכיוון דיר החזירים, שוכח את כל פצעיו.

כאשר טמנה היתושה טומקה את שכרה במגף, והצבועה זויה הביטה בשמחה בעיניים מלאות דמעות בפרצופה הקירח, כבר כרכר היתוש סטסיק סביב החזירה אלה, ששכבה בתנוחה ביתית בלי שום חצאית, ושאל אותה שאלות בקול מזמזם: א. כמה זמן היא כבר נפגשת עם הפשפש מסטיסלב וב. האם ידוע לה שמסטיסלב חולה במחלה הנוראה – עששת, הדורשת חבישות למשך זמן רב.

החזירה אלה בהתה ולא הקשיבה, שכן סטסיק לא היה האורח היחיד שלה, היתה שם חבורה גדולה, הילדים הגדולים של הזבובה דומְנָה איוונובנה, למשל, שכבר הגיעו לפרקם, הם התכבדו בנדיבות והתרוצצו כמו משוגעים לצלילי הרוקנרול שלהם, וגם העכביש אַפַנַסִיי שנתן בפינה שיעורי מקרמה, שאורגנו במיוחד בשביל הנאספים.

החגיגה היתה בעיצומה, אבל היתוש סטסיק הרגיש בודד.

באותה הליכת פרשים מרושלת – הברכיים לצדדים, האגן בירידה – רק רעב יותר, הופיע בביתו בציפייה לסקנדל, אבל מיד הריח את ריחה הקסום של ארוחה חמה.

היתושה טומקה, מתברר, הכינה ארוחת ערב, ערכה את השולחן והמתינה לו בסינר, כמו פנלופה.1

היתוש סטסיק אפילו דמע.


בפברואר 2001 מצאנו בדיוק מה שחיפשנו: בית עץ מחוץ למיאמי, עם חלונות גדולים, צמוד  לתעלה שמימיה הירוקים נשפכו לאוקיאנוס האטלנטי. חשבנו שאנחנו בני מזל. הבית הוצע במחיר טוב במקום שקט ורחוק מהעיר. לא היו לנו שכנים, חוץ מהחתולים. גם לא חרקים. צבענו אותו בצהוב, בדיוק כמו תיבת הדואר מפח שהצבנו בכניסה, והחלפנו את כל השמשות בחלונות: חלקן היו שבורות; אחרות סתם שרוטות. מערכות החשמל והצנרת היו במצב מושלם, וגם רצפות העץ; מלאכת השיפוץ היתה למעשה מצומצמת מאוד. בעצמי מירקתי וציפיתי בלכה את הרהיטים המשומשים שקנינו, תפרתי את הווילונות והכיסויים לספה ורקמתי על הכרים. חיינו שם כשבעה חודשים עד שפיליפ מת.

פיליפ שלי, הכול קרה מהר כל כך. ובכל זאת, כשאני חושבת על זה, אני רואה שוב בדיוק את החתכים, את הדם, את הצמיגות של הבשר החשוף. הכול עולה לי בזיכרון בדייקנות מבעיתה.

לא הייתי מאושרת, אבל הימים שלי היו שקטים אז.

בעלי יצא מוקדם בבקרים ואני העברתי את השעות בישיבה על הגזוזטרה, הבטתי בחתולים ועל ברכי ספר שמעולם לא נפתח. הם שוטטו בעזות מצח, רגליהם היו מרופשות תמיד מהאדמה הבוצית סביבנו. אולי זה נשמע טיפשי, אבל בעיני הם היו אנשים קטנים, בטלנים וסקרניים, שמטיילים בשמש ומארחים לי לחברה. הם היו כשבעה (לפעמים באו פחות) ואני שמרתי עליהם.

כשעברנו שתלתי בשטח פרחים וניסיתי לארגן גן ירק קטן, אבל שום דבר לא נתפס באדמת החמר הרטובה. הכול נרקב כעבור זמן קצר בחלקת האדמה שלנו בחצי האי פלורידה. הגן שלנו היה רחם בוץ עקר עם תיבת פח צהובה מלאה בפרסומות וקופונים. טְעם את צבעי הקשת: סוכריות סְקיטלְז. קופון הנחה של 0.99$ בתוקף עד 1.4.2001.

"לא פלא שהמחיר היה נוח, חָאיְמֵה," אמרתי בעודי מעמיסה שק אדמה דשנה: הייתי נחושה למלא את הגן שלנו בצמחים, גם אם רק בעציצים; "כלומר, בהשוואה לבתים האחרים בסביבה הוא היה נוח בהחלט."

חאימה היה בעל החנות. קובני, שבגיל ששים כמעט עדיין היה מושך, עורו זהוב ושיערו ארוך. כשהציג את עצמו אהב לומר שהוא ברח מלב הפאקינג שטן כדי לחיות אין דה וֵרי אָס של אחד השדים שלו. 

"עכשיו אני מבינה, חאימה; בטח היו מעט מאוד אנשים שרצו לגור בבית הזה, בתוך כל הבוץ הזה."

יכול להיות שדברי נשמעו כמו תלונה, אבל לא לזה התכוונתי. דיברתי רק בגלל ההנאה שהסבה לי שיחה עם מישהו.

"תקשיבי, שימי ערסל, תוסיפי מערכת ישיבה מברזל," הוא הציע לי. "תראי איך זה משפר ומשמח. את הגינה, זה מה שאני רוצה לומר."

חייכתי קצת.

"וקחי שני לפידים עם ציטרונלה לערב."

"אין לנו יתושים."

"דאם, הם כולם באים לפה, כמו הילדים האלה."

חאימה ואני דיברנו בספרדית, למעט הרגעים שבהם נהיה זועף או גס רוח. את הגידופים והגסויות אמר דרך קבע באנגלית. זאת היתה דרכו ליצור מרחק בינו לבין מה שלא נראה לו ראוי לאופי או למעמד החברתי שלו. הוא ראה בעצמו ג'נטלמן, גם כשהכפיש בצעקות את פידל ואת בן ארצי, צֵ'ה.

"העניין הוא שכשאני מתחיל עם הקטע של המהפכה בקובה… תסלחי לי על הרוגז שלי; אני מסְייֵנְפוּאֵגוֹס, מיס."

"אני מסְייֵנְפוּאֵגוֹס," זה היה התירוץ שלו, גבישי וקבוע. באחד הימים אצטרך לנסוע לסיינפואגוס כדי להבין את האיש הזה, אמרתי לעצמי.

חאימה, החתולים וחבורת המתבגרים – מעין תפאורה קבועה במגרש החניה שליד המכולת – היו הדבר החי היחידי בנוף ימָי. החתולים היו שבעה; המתבגרים כתשעה או עשרה. זיהיתי שתי נקבות בין החיות; בחבורת המתבגרים היתה רק אחת. קראתי לחתולים בשמות: נֵבֵרְמוֹר, שהיה שחור לגמרי, וגוֹנְדוֹלְיֵירֵה, שהיתה לו פרוות פסים. אני זוכרת גם את פיליאס פוֹג, סֶר אנגלי מושלם שידע לחכות עד שתתפנה קערת החלב, ואת פרנקי, "פרנקנשטיין", הזקן מכולם. היתה לו שפה שסועה והוא סבל מדלקת פרקים. וכמובן, פיליפ. פיליפ שלי. לעומת זאת, מעולם לא נודע לי שמו של אף אחד מהנערים האלה. גם לא השם שלה: בלונדינית מחומצנת פעורת עיניים שלא הסירה ממני את המבט. המבט שלה דמה לצרחה. אני יודעת שלא קל להבין מה שאני אומרת. אבל אני לא מסוגלת, וגם לא הייתי מסוגלת להסביר יותר, או ביתר הצלחה, את הנערה. הנערים לעומת זאת – כך חשבתי אז – היו קלים יותר לפיענוח. הם נראו בדיוק כמו הנערים הבעייתיים בסרטים: מכנסי ג'ינס מלוכלכים וקרועים, חולצות טריקו עם סיסמאות, נעלי התעמלות וכובעי בייסבול, ריח גוף מצחין; הם תמיד לעסו מסטיק, ושתו בירה בכל הזדמנות. הם התניידו על אופנועים; לזה שנראה לי המנהיג היה הארלי דייווידסון מטופח להפליא שבו השתקף כל זוהרה של שמש הצהריים. לי היתה פוקוס אדומה עם ריפוד בצבע בז' שנסעתי בה הלוך ושוב למכולת של חאימה. זה היה הרכב הראשון שלי עם הילוכים אוטומטיים. אהבתי לנהוג למקום של חאימה בלי לחשוב יותר מדי, לשמוע בדרך מוזיקת קאנטרי. הרגשתי אמריקאית לא פחות מכולם, ובמיוחד כשהעמסתי את המצרכים שנועדו לנו ולחתולים בשקיות נייר חומות. למכונית היתה לוחית רישוי לבן LUK 620 ועליה הכיתוב באותיות ירוקות – פלורידה, איי סאני סטייט, מה שנכון רק חלקית, כי בדרום פלורידה יורד גשם, והרבה. למעשה, בבוקר יום שני ההוא התריע המשמר האזרחי על סערה טרופית מתקרבת, שעלולה להפוך להוריקן.

מחשש ההוריקן נסעתי למכולת וקניתי מצרכים לשבוע שלם פחות או יותר. בזמן שחאימה סרק את הקודים של המוצרים חישבתי שאצטרך לעשות לפחות שלושה סיבובים כדי להעמיס את כל המצרכים בתא המטען. הקובני עבד לבדו, הוא היה במצב רוח נורא והייתי בטוחה שלא יתחשק לו לעזור לי. הושטתי לו את כרטיס האשראי שלי.

"פעם הצעתי כסף לפאקינג קידס האלה כדי שיעזרו לי עם המצרכים של הלקוחות." חאימה שלף את השקיות ממקומן מתחת לקופה. "אבל את חושבת שלגָרְבֶג' הזה מתחשק לעבוד, מיס?"

כבר עשר פעמים בערך אמרתי לו שאני נשואה, ועוד עשרים פעם הזכרתי לו את שמי. אבל חאימה המשיך עם ה"מיס" היובשני שלו, בלי שום תוספת.

"אָסְהוֹלְז, זה מה שהם; והבחורה הכי גרועה מכולם, מיס."

לא התכוונתי לתקן אותו שוב. לא באותו בוקר של יום שני וגם לא בהמשך. גם אני הייתי במצב רוח נורא. בעלי עמד לנסוע לכל השבוע: ועידת עסקים בלאס וגאס לו – ולי סכנת הוריקן בחצי האי השמשי פלורידה.

"לא יכלו לעשות את הוועידה בטאמפה או באורלנדו?" שאלתי אותו בבוקר ההוא.

"החלטות של הסניף המרכזי."

בעלי נתן לי נשיקה, הכניס את המזוודה לתא המטען ונסע. פשוט ככה. הוא תכנן לצאת לנמל התעופה ישר מהמשרד. שבוע בנוואדה, ואני בבית הצהוב עם החתולים, ספר סגור בגזוזטרה ומצרכים שאצטרך  לקנות בחנות של חאימה. וקאסטרו כזה וכזה, ובן ארצי צ'ה כזה וכזה. הגלות, הגלות הקובנית העצובה במיאמי, מיס. כל פעם מחדש, כאילו הוא הגולה הלטינו-אמריקאי האותנטי היחידי בכל ארצות הברית. בכל פעם שהלכתי לקניות במכולת, לא משנה אם קניתי דשן לגינה או אוכל דיאטטי לחתולים, קרה אותו הדבר. היה לי הרושם שחאימה מדבר על המהפכה הקובנית – הרבה ובזעף – וכמובן על הנערים, כדי להשתיק משהו. גם באותו יום שני בבוקר, בזמן שערך את החשבון.

"הם מתאמנים בעבריינות. פעם רציתי להעסיק אחד מהם, בטח השתגעתי. כי…" הוא נשך את שפתיו והסתכל מבעד לחלון; אחד הנערים התקרב לחנות. "שלושים וחמישה דולר, מיס."

עכשיו הוא לא רק חזר על ה"מיס" אלא גם על המחיר, אחרי שכבר שילמתי. ארזתי את המצרכים שלי בלי לדבר. חשתי במבטו של הנער על העורף שלי, בשתיקה החשדנית של חאימה. יצאתי לרכב עם שתי שקיות.

"הי, מיס, תראי מה השארת כאן." שכחתי ליד הקופה פחית טונה ועוד אחת של בקלה לאנשים הקטנים שלי. "את קצת מפוזרת היום. סעי בזהירות, זה לא טוב."

"תנְקס, חאימה."

חזרתי הביתה לתת אוכל לחתולים שלי.

כבר עשיתי את הקניות. פיניתי אותן. מילאתי שתי קעריות בחלב ועוד שתיים במזון דיאטטי. הכול היה מוכן והשעה רק אחת עשרה בבוקר יום שני.

התיישבתי עם הספר על הברכיים. לא היתה לי שום תוכנית, חוץ מצפייה בסרט תעודה על ציד או דיג בערוץ וויילד-לייף, אחרי ארוחת הערב, שרועה על הספה.

אבל הגשם הקדים. התחזית בישרה על סערה טרופית החל מחמש אחרי הצהריים; הגשם התחיל בסביבות שתים-עשרה. כל אחרי הצהריים געשו המים מעל ומסביב לבית שלנו. היה משהו אינטימי ומשונה ברעש הזה, מין אנקה, כאילו לוחות העץ זוכרים את היער שבאו ממנו. הטלוויזיה לא פעלה. האור בה דלק אבל לא היתה קליטה בכבלים, וגם לא בטלפון הסלולרי. גם את תיבת הדואר הצהובה שלנו תלשה הרוח בשלב מסוים אחרי הצהריים, ועל הבוץ היו זרועים תריסר עלוני פרסומת. טְעם את צבעי הקשת וכאלה מין. איזה עוד אסונות תשאיר לנו הסופה? שום דבר לא הדאיג אותי יותר מהחתולים, אני חושבת שלא התפניתי אפילו לחשוב על הטיסה של בעלי שהיתה צריכה לצאת ללאס וגאס קצת לפני חצות. איפה יסתתרו המסכנים הקטנים שלי? ופיליפ שלי? הוא היה הכי שמן והכי ערמומי. הפרווה הצהבהבה, העיניים הכחלחלות והאופי התיאטרלי שלו הזכירו לי מהיום הראשון את פיליפ סימור הופמן. איפה היית בלילה ההוא, פיליפ שלי? איפה מצאו אותך אלה? כשעברנו רציתי להחזיק אותו בתוך הבית. קניתי סל ורקמתי כרית תכולה עם ראשי התיבות של שמו – פס"ה – אבל בעלי אמר שלא, החתולים מקומם בחוץ. פיליפ מעולם לא חי איתנו. אני חשבתי על פיליפ שלי ועל נֵבְרְמוֹר וגוֹנְדוֹלְייֵרֵה, חשבתי על כל אחד מהם בליל הסערה הזה, וגם על שתי החתולות הנקבות שמעולם לא כיניתי בשם, אבל בעיקר על פיליפ.

בשטף המים החד-גוני הקדים הלילה לרדת.

המטחים היו שקופים בחושך. הרגשתי שכל זה ממשי וחסר ממשות בו-זמנית. כאילו הראש שלי מכוסה מלמלה ואני שומעת את הרוח והטיפות מבעד לבד. אז זוהי סופה טרופית, חשבתי במיטה שלי, שבה שכבתי עם ספר – תמיד אותו ספר שלא נפתח. הכול רחש סביבי, כאילו הרבה נשים קשישות מספרות זו לזו דברים איומים. חשבתי על הדברים האלה בלי להבין בדיוק למה. ובחוץ נשבה הרוח במהירות של שמונים קמ"ש והאיצה גם את הדם בעורקי.

בסביבות עשר בלילה היה נדמה שהסופה עומדת להירגע. הרוח נשבה ברוך, רחש שהזכיר קלפים שהושלכו באוויר. ואולי לא. אולי זה היה רק הדמיון שלי שנכרך באיזה אופן משונה בבעלי, בוועידה שלו בלאס וגאס – שבוע שלם מחוץ לבית כדי לדבר על אסטרטגיות השיווק של סיבים אופטיים, בין מכונות מזל ושולחנות רולטה. קמתי והלכתי למטבח להכין לעצמי תה חם. בחוץ הכול היה חשוך והחושך היה הכול, עד שלאור אחד הברקים, שנראו כמו ניבים ארוכות  ומבריקות הבוהקות בפי הלילה,  חזיתי בניצחון המים על הבוץ. פתחתי בקושי את חלון המטבח. האוויר נשא איתו ריח מלוח של ים, של עשבים לחים, של פרחי היביסקוס. האוויר נשא חיים מעוכים ומעורבלים בשפע משבים רעננים.

ואז ראיתי אותם.

בהתחלה רק אותה. היא הרימה את תיבת הפח הצהובה שלנו מהקרקע ונשאה אותה בידה כמי שאוחזת בשרביט מלכות. היא צעדה לעבר הגזוזטרה לבושה בלבן. כפות הרגליים ושולי השמלה היו מכוסים בבוץ. היא נראתה כמו כוהנת הערוכה להעלאת הקורבן. וגם כמו מלכה משוגעת. ובעקבותיה, הוא. נער חדש, שעל שכמו תרמיל ענק. מעולם לא ראיתי אותו במגרש החניה של חאימה. היה ברור שהוא שונה מהאחרים באופן חד-משמעי. לא רק משום שלא נראה לקוח מאותו סרט על בחורים רעים, אלא משום שהיה משהו בצורת ההליכה שלו, באופן שבו העמיס את התרמיל, שריכך אותו. בלי ספק, הוא לא התאים לליהוק הזה של הרעים, המלוכלכים והמשוגעים. בסוף, במאסף, צעדו הם – המטונפים הקבועים, עם כובעי הבייסבול שלהם וצחנת הגוף שלהם. הם התחלקו לשתי קבוצות והתמקמו משני צדי הבית, מול החלונות שפנו למטבח שלנו. בהו ושתקו.

סגרתי במהירות את החלון.

מיד וידאתי שכל החלונות והדלתות מוברחים. כיביתי את האורות. רצתי לחדר שלי. עדיין לא היתה קליטה בטלפון. אם לפחות הייתי יכולה להגיע לרכב ולברוח. חישבתי מה הסיכויים שלי לצאת מהחלון האחורי, ואז היא אמרה: "אנחנו יודעים שאת שם, מיס".

הפחד זרם בגופי כמו דם נוסף. לא עניתי. קפאתי במקום במשך כמה שניות עד שהיא דיברה שוב. "העניין הוא שהבית הזה שלנו. לא ככה?"

ה"לא ככה?" לא היה מכוון אלי אלא לנער עם התרמיל ולשאר הבחורים; כך לפחות נדמה לי כעת. חזרתי למטבח וחיפשתי את הסכין הכי גדולה. ואז נזכרתי שסכין קטנה וחדה יותר – כך אמרו בסרט הציד בערוץ ווילד לייף כשדיברו על פשיטת עורן של החיות שניצודו – יכולה להיות יעילה יותר, ובלי ספק היא נוחה יותר לשימוש. החלפתי כלי נשק.

שוב דממה. הצלחתי לשמוע רק את הנשימה הסתורה שלי.

הגשם פסק בינתיים. לאור הכוכבים הקלוש יכולתי לראות את הצעירים משני צדי הבית, צמודים לשמשות החלונות שלי: את הפנים הלבנות, את הפיות הפעורים קמעה, את האפים מעוכים על הזכוכיות. את עיני הכלב הרטוב שלהם. שאלתי את עצמי כמה מהבית הם רואים מתוך החושך הלילי הזה.  ואז באה המכה הלא צפויה וניפצה את השמשה בחלון המטבח.

המלכה המשוגעת, בפתח חלון העץ הצהוב שלי. המים מרחו לה את המסקרה והעיניים שלה היו פעורות ומיוסרות מתמיד. שיערה הארוך היה מפוזר, הקווצות הקדמיות תפוסות מאחורי האוזניים.

היא אספה את שמלתה בגינונים של גבירה דרומית ונכנסה מהחלון לבית שלי, כאילו היה שלה מאז ומתמיד. ומאחוריה החדש, פרח הכהונה שלה, עם תרמיל של מטפס הרים.

אחזתי שוב בסכין הגדולה שפסלתי קודם. כעת היו לי שני סכינים. תפסתי מחסה מאחורי כיסא. היה ברור, אם כי באותו רגע סירבתי לחשוב על זה, שאם כולם יחליטו להיכנס ולתקוף אותי שום סכין ושום מחסה לא יעזרו. אני, שתמיד הייתי רכה ככבש, השתוקקתי בכל מאודי לאקדח.

הכול קרה מהר כל כך.

ובכל זאת, כשאני חושבת על זה עכשיו, אני רואה שוב בדיוק את החתכים, את הדם, את הצמיגות של הבשר החשוף, את הקרביים שהחליקו מבין הרקמות, את העצמות שנראו כמו חישורים. הכול עולה בזיכרוני באיטיות. גם האורות של המכונית, הצעקות. בסוף אני תמיד מקיאה, או שמתהפכת לי הבטן, כשאני נזכרת בלילה ההוא. המחשבה על מיאמי, על הנערים האלה, על בעלי, על כל מה שקרה אז, הורסת לי את העצבים.

הנערה, שכבר היתה בתוך הבית, הדליקה את האורות. היא ידעה איפה מונחים מפתחות; היא יכלה לנוע בעיניים עצומות בתוך הבית שלי. הנער החדש פתח את התרמיל בלי לומר מילה. משם שלף: שתי סכינים גדולות, זוג כפפות חד פעמיות, שתי שקיות אשפה, וו כמו אלה שמשמשים את הקצבים כדי לתלות חצאי גופות במקררים. ופיליפ בשקית שלישית. את הכול פרש בסדר על השולחן. חשבתי שהחתול מת. הייתי מכסה את הפה – כלומר, זה היה הדחף הראשון שלי – אבל הידיים שלי היו תפוסות עם הסכינים. חוץ מזה פיליפ לא מת. הוא היה מסומם, אני מניחה, כמו שאר הילדים המטומטמים האלה. הפיות הפעורים למחצה של החתול ושל הנערים האלה שהצמידו את האפים שלהם לחלונות שלי נשמו כמעט במתואם. למה לא נכנסו לבית כולם? למה הם נשארו בחוץ? כמה פעמים כבר חזרו על הטקס הזה בדיוק? היא, המלכה המשוגעת, בפְנים עם איזה טירון והאחרים בחוץ, צופים במעמד בעיני עגל.

"תשחיל את הוו ברגל שלו ותתלה אותו מהקורה הזאת," פקדה הבחורה. לפי האנגלית שלה, ידעתי שהיא דרומית.

רציתי לצעוק "אל תעשה את זה", אבל המלים לא בקעו מהפה שלי. רק צעדתי שני צעדים קדימה עם הסכינים לפנים, כמו סהרורית חמושה. יותר מזה לא העזתי; יותר מזה לא יכולתי לעשות. המלכה המשוגעת החליטה לחסוך לעצמה כל הפתעה. היא סימנה משהו לבחורים שלה בחוץ ובתוך שניות כולם היו בתוך הבית.

"תעזבי את הסכינים, מיס, ונעבור את הלילה בשלום."

שניים מהבחורים תפסו אותי בפרקי ידיים והשלישי לקח לי את הסכינים.

"עכשיו יותר טוב. לא ככה, מיס?" אמרה הבחורה (גם היא קראה לי "מיס", איזה טירוף).

היא ליטפה אותי. הידיים שלה היו מחוספסות וקרות; היה להן ריח של גשם, אבל הפה שלה הסריח מאלכוהול ומסיגריות.

רציתי לקלל אותה או לירוק לה בפנים. גם את זה לא הצלחתי לעשות.

"עכשיו, לעניינינו; לעבודה," פקדה על הבחור החדש. "הרי לא נהיה כאן כל הלילה. לא ככה, חבר'ה?"

הידיים של החדש רעדו קצת. האם אוכל לסמוך עליו? האם יתמרד ברגע האחרון? האם יש איזה פתח מילוט לפיליפ שלי? ידיו רעדו כעת עוד יותר. הן היו ידיים רגילות. לא עבות ולא דקות, לא חשופות ולא שעירות. אבל אפשר היה להבחין – זה היה ברור – שהן ידיים רכות, כמו של סטודנט, שלא רגילות למלאכת כפיים. כמה שוקל פיליפ? שבעה או שמונה קילו, אולי עשרה, בזמן האחרון הוא השמין. מבחינת החדש נראה שהוא שוקל כמו איל לפחות. הוא לא העז להתעסק איתו. לפצוע או להרוג – חיה או אדם, זה לא משנה – בידיים שלך זה לא אותו הדבר כמו לעשות את זה בירייה, כמו הציידים רבי-הרושם בערוץ וויילד-לייף. עכשיו אני יודעת את זה: הבשר מתנגד, הוא מתקומם. השרירים גמישים וחזקים. הוא היה צריך למצוא דרך לתקוע וו בבשר החי והשעיר של חתול. להתרחק מהעצם, לחפש את הסיבים מתחת לפרווה, מתחת לרעמה הבלונדינית של פיליפ שלי.

המשימה לא היתה קלה.

פיליפ נלחם בראש מורכן ככל שאפשרה לו השפעת הסם, בזמן שהחדש נאבק בפחד ובגועל. גם אני כנראה התגוששתי עם הבחורים שאחזו בי, כי אחר כך, כשהכול נגמר, גיליתי שטפי דם על פרקי הידיים שלי. אחרי כמה ניסיונות, אחרי עוויתות קיא שהבליע והיבבות של פיליפ, הצליח החדש לחורר את בשר החתול. בירך השמאלית. פיליפ היה תלוי מרגל אחת וזרזיף דם הכתים באיטיות את הפרווה שלו. כמו דגל ספרדי הפוך: צהוב, אדום וצהוב.

הקטע הכי גרוע לא היה זה שאני חשופה לגמרי. הקטע הכי גרוע לא היה זה שאני נמצאת בבית מבודד עם צעירים מסטולים שמשום מה, מי יודע למה, ביצעו טקס חניכה בחתול החביב עלי. הכי גרוע היה חוסר הוודאות, הפחד שנלווה לידיעה שאני נתונה לחסדיה של המלכה המשוגעת ושל מי יודע איזה כמות של סמים ושל אלכוהול שיש לה בדם. בשביל מה רצו אותי כעדה? למה, מכל המקומות בעולם, היו מוכרחים לבחור בבית שלי? האם זה מה שחאימה ידע – שהבית שלי היה בעבר חדר המבצעים הקבוע של הנערים האלה? כל כך הרבה שאלות עלו בתוכי, ולאף אחת לא מצאתי תשובה.

המלכה המשוגעת פקדה על החדש ללקק קצת מהדם שטפטף מהחיה. היא עצמה הצמידה אצבע לפצע של החתול והביאה אותה אל פיה. היא צבעה את שפתיה בדם. אחר כך עשתה כמה סיבובים, גלגלה מעלה את העיניים וכל הנערים המגודלים והמצחינים האלה סגדו לה במזמור משונה ומחיאות כפיים.

לעולם לא אדע איזה מבחנים כלל טקס החניכה המלא.

בתוכי, ידעתי בביטחון מלא שהחדש לא היה עומד בהם. ניחשתי את זה כי בעיניו לא היה הברק הלח שהיה בעיניהם של שאר עושי דברה של המלכה, וגם לא הזעם של המלכה המשוגעת. רציתי להאמין, שלמרות הצורך שלו בהכרה, עדיין נותר ניצוץ של טוּב בעניים שלו. החדש היה היחידי בקבוצה שהיה מסוגל לספֵק – בגלל הפחד, הגועל, או כל סיבה אחרת – והספק הוא שגורם לאדם לשמור על זכר של אנושיות. לא, החדש לא יעבור את הבחינות. החשד שלי אושש כשראיתי אותו בורח ראשון.

פנסי מכונית זרחו במטבח.

זה היה בעלי, שחזר. הוא השאיר את הדרכון בבית. שכחת הדרכון היתה דרכו הלא מודעת להשאיר מאחוריו את הזהות שלו. כבר הרבה זמן הוא לא היה מי שאמר שהוא. הוא לא נסע לוועידת עסקים, כמובן; הוא לא נסע לבדו, כמובן. האמת היחידה היתה שהוא עמד לצאת ללאס וגאס לשבוע ושבלי דרכון הוא לא יכול לצאת לדרך. והוא חזר הביתה איתה – בלונדינית מחומצנת, פעורת עיניים, כמעט העתק מזדקן של המלכה המשוגעת, שישבה ברוב חוצפתה במושב הנוסעים. אני לא יודעת למה החיים משחקים לפעמים במשחק הזה של מראות מעוותות. אבל כל זה לא קשור לסיפור הזה. כמעט שלא. הדבר היחידי שחשוב לומר הוא שאורם של שני הפנסים הספיק כדי להבריח אותם. כולם ברחו פתאום, התפזרו כמו ציפורי לילה עם קרני הבוקר הראשונות: והחדש ראשון. נשאר רק פיליפ הגוסס במטבח שלנו, ותרמיל של מטפס ההרים.

ניתקתי את הרגל של פיליפ מהוו והנחתי אותו על השולחן שלנו. לא נותר דבר מהתיאטרליות שלו, מהשובבות של עיניו הכחלחלות. הפרווה הצהובה היתה מכוסה כולה בדם. לא היה לו כוח לייבב אפילו, המסכנצ'יק. בעלי נכנס לבית בעיניים עכורות ובנעליים מלאות בוץ. מה היה לנו להגיד זה לזה שלא היה כבר ידוע לשנינו?

לקחתי את הסכין, את הקטנה והחדה שעליה המליצו בסרט הציד ההוא. בעלי לא הספיק לשאול כלום. לא מיהם הנערים שבטח ראה במנוסתם, לא מה הם עשו שם, לא מה קרה לחתול. הוא לא הספיק אפילו לשאול על התרמיל הארור שנתקל בו. צעדתי שני צעדים קדימה והוא נסוג ארבעה. בלי לומר מילה ובלי להספיק להסתכל לו בעיניים ובתנופה אחת ויחידה פתחתי לגמרי את בטן החתול. עשיתי את זה בפראות כזאת ששרטתי גם את שולחן העץ.

בנוסף לקרביים ולדם, יצאו מבטן החתול שלושה עוברים רטובים מכווצי עפעפיים. מתברר שגם פיליפ לא היה מי שחשבתי. ככה זה תמיד.

בעלי כמעט הקיא, אבל התאפק. אחר כך קרס על כיסא. האישה שחיכתה לו במכונית צפרה פעמיים. איכשהו, זה כבר לא עניין אותנו. כאילו שדם החתולה השתלט עלינו: הוא המשיך לזרום מהפצע אל קצות השולחן ומשם לרצפה. כמה דקות נדרשו כדי שפיליפ יהפוך לשטיחון מעוך? תוך כמה זמן איבדו את חייהם החתולה והעוברים שלה? הבטתי בידיים שלי, המכוסות בדם, ובסכין; כבר לא ירד גשם, אני לא יודעת איזה ריחות הביאה איתה אז הרוח, וגם לא כמה עצים וצמחים עקרה מן השורש הסופה. הבלונדינית במכונית המשיכה לצפור בהפוגות קצובות, יותר ויותר תובעניות. הנישואים שלי לא היו מה שחשבתי אלא בדיוק להפך. ואני אמרתי לעצמי שאת הדבר היחידי בבית הזה שהיה חי ופורה השמדתי במו ידי.

היה היתה אשה יפהפייה, שהיו לה מלכתחילה כל היתרונות, אך לא מזל. היא נישאה מאהבה, והאהבה הפכה לאבק. היו לה ילדים חמודים, אבל היא חשה שהם נכפו עליה, והיא לא יכלה לאהוב אותם. הם הביטו בה בקרירות, כאילו מצאו בה פגמים. והיא חשה מייד שעליה לכסות על איזשהו מום בה. אך לא היה לה שמץ מושג על מה היה עליה לחפות. ואף על פי כן, בנוכחות ילדיה, היא חשה כיצד אבן מתקשחת בלבה. הדבר הציק לה, והיא נהגה בילדיה ברוך ובדאגה רבה עוד יותר, כמו אהבה אותם עד מאוד. רק היא לבדה ידעה שבתוך לבה היתה נקודה קשה קטנה שלא ידעה את רגש האהבה, לא, כלפי אף אחד. כולם אמרו עליה: "היא אמא טובה כל כך. היא מעריצה את ילדיה." רק היא-עצמה וילדיה ידעו שאין זה כך. הם קראו זאת אלה בעיני אלה.

היה היו נער ושתי ילדות קטנות. הם חיו בבית נוח ונעים, עם גן, והיו להם משרתים נבונים וגם רגשי עליונות כלפי כולם בסביבה.

למרות שחיו בפאר, הם חשו תמיד מועקה בבית. אף פעם לא היה מספיק כסף. לאם היתה הכנסה קטנה ולאב היתה הכנסה קטנה, אבל אלה היו רחוקות מלהספיק על-מנת להמשיך ולקיים את סממני המעמד החברתי אליו השתייכו. האב עבד במשרד בעיר. ולמרות שהיו לו סיכויים טובים, הסיכויים הללו לא התממשו מעולם. היתה תמיד תחושה מעיקה של חסרון-כיס, למרות שהם שמרו בעקביות על סגנון.

האם אמרה לבסוף: "אראה אם אוכל לעשות משהו." אבל לא היה לה מושג איפה להתחיל. היא אימצה את מחשבתה, וניסתה כל מיני דברים, אך דבר לא צלח בידה. הכישלון העמיק קווים שנחרשו בפניה. ילדיה גדלו, הם יצטרכו ללכת לבית-הספר. חייבים להשיג עוד כסף, חייבים להשיג עוד כסף. דומה היה שהאב, שהיה איש יפה-תואר ובעל טעם יקר, לא יצליח לעולם לעשות כהלכה משהו בעל ערך. והאם, שהאמינה מאוד בעצמה, לא הצליחה יותר ממנו, ואף היא היתה בעלת טעם יקר.

וכך נעשה הבית רדוף מלים שהס מלהזכירן: חייבים להשיג עוד כסף! חייבים להשיג עוד כסף! הילדים יכלו לשמוע אותן כל הזמן, למרות שאיש לא אמר זאת בקול רם. הם שמעו זאת בחג המולד, כאשר הצעצועים הנהדרים והיקרים מילאו את חדרי הילדים. מאחורי סוס-העץ המודרני המבריק, מאחורי בית הבובות החדש והנוצץ, נשמע פתאום קול לוחש: "חייבים להשיג עוד כסף! חייבים להשיג עוד כסף!" והילדים היו מפסיקים לשחק, ומקשיבים לרגע. הם התבוננו זה בעיני זה, לוודא שכולם שמעו זאת. וכל אחד מהם היה יכול להבחין בעיני השניים האחרים שגם הם שמעו. "חייבים להשיג עוד כסף! חייבים להשיג עוד כסף!"

המלים הגיעו בלחש מקפיצי סוס-העץ שעדיין התנועע, ואפילו הסוס, מרכין את ראש העץ קצר-הרוח שלו, שמע זאת. הבובה הגדולה, שישבה שם ורודה כל כך ומחייכת חיוך אווילי של שביעות-רצון בעגלת הילדים החדשה שלה, יכלה לשמוע זאת די בבירור, ודומה שחיוכה האווילי התרחב עוד יותר בשל כך. והכלבלב הטיפשון, שתפס את מקומו של הדובון, גם הוא נראה אווילי להפליא בשל סיבה אחת ויחידה; הוא שמע את הסוד נלחש בכל פינות הבית: "חייבים להשיג עוד כסף!"

אבל איש לא אמר זאת בקול רם. הלחש היה בכל מקום, ולכן איש לא ביטא זאת בקול. כשם שאיש לא יאמר לעולם: "אנחנו נושמים!" חרף העובדה שהנשימה באה והולכת כל הזמן.

"אמא," הנער פול אמר יום אחד, "למה לא תהיה לנו מכונית משלנו? למה אנחנו משתמשים תמיד במכונית של הדוד, או במונית?"

"מפני שאנחנו הענף העני של המשפחה," אמרה האם.

"אבל למה אנחנו כאלה?"

"טוב – אני מניחה," אמרה לאט ובמרירות, "זה מפני שאביך ביש-מזל."

הילד שתק זמן-מה.

"מזל זה כסף, אמא?" שאל, מבויש לא מעט.

"לא, פול. לא ממש. זה מה שגורם לכסף לבוא אליך."

"אוֹה!" אמר פול בחוסר ביטחון. "כשדוד אוסקר אמר מזל-בצע מלוכלך, חשבתי שהוא מתכוון לכסף."

"בצע מלוכלך הוא אכן כסף," אמרה האם. "אבל זה בצע, לא מזל."

"אוֹה!" אמר הנער. "אז מה זה מזל, אמא?"

"זה הדבר שמביא לך כסף. אם יש לך מזל, יש לך כסף. לכן מוטב להיוולד בר-מזל ולא עשיר. אם אתה עשיר, אתה עלול להפסיד את כספך. אבל אם אתה בר-מזל, תמיד תרוויח עוד ועוד כסף."

"אוֹה, באמת? ולאבא אין מזל?"

"הוא באמת חסר-מזל, אני חייבת לומר," אמרה במרירות.

הילד עקב אחריה בעיניים מהססות.

"למה?" שאל.

"לא יודעת. אף פעם לא יודעים למה לאחד יש מזל ולאחר אין מזל."

"באמת? אף אחד? אף אחד לא יודע?"

"אולי אלוהים. אבל הוא אף פעם לא מספר."

"אז הוא צריך לעשות את זה. וגם לך אין מזל, אמא?"

"לא ייתכן שיהיה לי, אם נישאתי לאיש חסר-מזל."

"אבל את בעצמך, אין לך מזל?"

"חשבתי שיש לי מזל, לפני שנישאתי. עכשיו אני חושבת שאני באמת חסרת-מזל."

"למה?"

"טוב – לא חשוב! אולי אני לא כזאת באמת!"

הילד התבונן בה, בודק אם התכוונה לזה. אבל מתווי פיה הסיק שהיא רצתה רק להסתיר משהו מפניו.

"טוב, בכל אופן," אמר בהחלטיות, "אני בן אדם בר-מזל."

"למה?" אמרה אימו, צוחקת פתאום.

הוא נעץ את מבטו בה. לא ידע אפילו מדוע אמר זאת.

"אלוהים סיפר לי," הכריז בעזות-מצח.

"אני מקווה שהוא עשה זאת, יקירי!" אמרה, צוחקת שוב, צחוק מריר הפעם.

"הוא סיפר, אמא!"

"מצוין!" אמרה האם, משתמשת באחת ממלות הקריאה של בעלה.

הנער הבין שהיא לא האמינה לו; או יותר נכון, שהיא לא הקשיבה באמת להכרזה שלו. זה הכעיס אותה במידת-מה, וגרם לו לרצות לאלץ אותה להתייחס אליו ברצינות.

הוא הסתלק לבד, בהיסוס, בדרכו הילדותית, מחפש את סוד ה"מזל". שקוע בעצמו, מתעלם מאנשים אחרים, הוא הסתובב, כמו מתגנב בחשאי, תר בתוך-תוכו אחר עקבות המזל. הוא חשק במזל, הוא רצה אותו, הוא רצה אותו. שעה ששתי הילדות שיחקו בבובות בחדר הילדים, הוא נהג לשבת על סוס-העץ הגדול שלו, מסתער בטירוף לתוך החלל, בחמת זעם שגרמה לילדות הקטנות להביט בו בתחושת דאגה. הסוס חג במהירות פרועה, שערו השחור של הנער התנופף, ובעיניו ריצד ברק מוזר. הילדות הקטנות לא העזו לפנות אליו.

כאשר מסע הרכיבה הקטן והמטורף שלו הסתיים, הוא ירד מסוס-העץ שלו ונעמד לפניו, נועץ מבט ארוך ויציב בפניו המורכנות. פיו האדום של הסוס היה פתוח מעט, עינו הגדולה היתה פקוחה לרווחה, מאירה בבוהק זכוכית.

"עכשיו!" היה פוקד בשקט על הסוס הנוחר. "עכשיו קח אותי למקום שיש בו מזל! קח אותי!"

ואז היה מצליף בצווארו של הסוס בשוט הקטן שביקש מדוד אוסקר. הוא ידע שהסוס יוכל להביא אותו למקום שיש בו מזל, אם יכריח אותו. והוא טיפס עליו שוב והחל בדהירתו הזועמת, מקווה להגיע לשם סוף-סוף. הוא ידע שיוכל להגיע לשם.

"אתה תשבור את הסוס שלך, פול!" אמרה האומנת.

"הוא תמיד רוכב ככה! הלוואי שיפסיק כבר!" אמרה האחות הבוגרת ג'ואן.

אבל הוא רק השקיף עליהן מלמעלה בשקט. האומנת הרימה ידיים. היא לא הצליחה להבין אותו בכלל. הוא גדל, הוא הלך והתרחק ממנה.

אימו והדוד אוסקר הגיעו יום אחד במהלכה של אחת מדהרות הפרא שלו. הוא לא דיבר איתם.

"הלו, אתה, רוכב צעיר! אתה רוכב על סוס מנצח?" אמר דודו.

"אתה לא גדול מדי בשביל סוס-עץ? אתה כבר לא ילד קטן, אתה יודע," אמרה האם.

אבל פול רק שיגר מבט כחול מעיניו הגדולות, העצומות למחצה. הוא לא דיבר עם איש כאשר רכב במלוא המהירות. אימו התבוננה בו וארשת דאגה על פניה.

לבסוף עצר את דהרתו המכאנית של סוסו, והחליק ארצה.

"טוב, הגעתי לשם!" הכריז בתקיפות, עיניו הכחולות בוערות עדיין, מציב את רגליו החסונות והארוכות בתנוחת פישוק רחבה.

"לאן הגעת?" שאלה אימו.

"לאן שרציתי להגיע," התיז לעברה.

"בדיוק כך, בן!" אמר דוד אוסקר. "אל תעצור עד שתגיע לשם. איך קוראים לסוס?"

"אין לו שם," אמר הנער.

"הוא מסתדר בלעדיו?" שאל הדוד.

"בסדר, יש לו כמה שמות. בשבוע שעבר קראו לו סנסובינו."

"סנסובינו, אה? ניצח במירוץ אסקוט. איך ידעת את שמו?"

"הוא תמיד מדבר על מירוצי סוסים עם באסט," אמרה ג'ואן.

הדוד התמוגג מנחת כאשר גילה שאחיינו היה מעודכן בכל חדשות המירוצים. באסט, הגנן הצעיר שנפצע במלחמה ברגלו השמאלית והגיע למִשרתו הנוכחית הודות לאוסקר קרסוול, אותו ישמש כנושא כלים, היה פרחח טיפוסי של מירוצי סוסים. נלהב ופזיז, הוא חי את מסלולי המירוצים, והנער חי אותם איתו. אוסקר קרסוול הלך לברר את העניין עם באסט.

"אדון פול בא ושואל אותי, אז כל מה שאני יכול לעשות זה לספר לו, אדוני," אמר באסט, פניו רציניות מאוד, כאילו דיבר על ענייני דת.

"וקורה שהוא מהמר על סוס שמוצא חן בעיניו?"

"טוב – אני לא רוצה להלשין עליו – הוא בחור לעניין, בחור לעניין, אדוני. אתה מוכן לשאול אותו בעצמך? אפשר להגיד שהוא נהנה מזה, ואולי תהיה לו הרגשה שהלשנתי עליו, אדוני, אם לא איכפת לך."

באסט היה רציני כמו כנסייה.

הדוד חזר לאחיינו, ולקח אותו לסיבוב במכונית.

"תגיד, פול, חבוב, אתה מהמר לפעמים על סוס?" שאל הדוד.

הנער בחן בקפידה את הגבר יפה-התואר.

"למה, אתה חושב שאני צריך?" התחמק.

"בשום פנים ואופן לא! חשבתי שאולי תיתן לי רמז קטן לפני מירוץ לינקולן."

המכונית האיצה אל לב האזור הכפרי, בדרכה אל בית הדוד בהמפשייר.

"מלת כבוד?" אמר הנער.

"מלת כבוד, בן!" אמר הדוד.

"טוב, אז נרקיס."

"נרקיס! אני מפקפק בזה, בן. מה בנוגע למירזה?"

"אני מכיר רק את המנצח," אמר הנער. "זה נרקיס."

"נרקיס, מה?"

היתה שתיקה. נרקיס היה סוס אלמוני יחסית.

"דוד!"

"כן, בן?"

"זה יישאר בינינו, נכון? הבטחתי לבאסט."

"באסט הממזר, לעזאזל איתו! מה הקשר שלו לעניין?"

"אנחנו שותפים. היינו שותפים מהתחלה. דוד, הוא הלווה לי את חמשת השילינגים הראשונים שלי, והפסדתי אותם. הבטחתי לו, מלת כבוד, שזה יישאר בינו לביני; אבל אתה נתת לי את השטר ההוא של העשרה שילינג שאיתו התחלתי להרוויח, אז חשבתי שאתה בר-מזל. זה נשאר בינינו, נכון?"

הנער התבונן בדודו בעיניו הכחולות, החמות, הגדולות. הדוד התנועע על מושבו, מצחקק בעצבנות.

"אתה צודק, בן! אשמור את הרמז שלך בסוד. נרקיס, מה? בכמה אתה מהמר עליו?"

"הכל חוץ מעשרים פאונד," אמר הנער. "אותם אני שם בצד, מה שבטוח."

הדוד חשב שזו בדיחה טובה.

"אתה שם בצד עשרים פאונד, מה, מספר סיפורים צעיר שכמוך, באיזה סכום אתה מהמר?"

"אני מהמר בשלוש מאות," אמר הנער ברצינות, "אבל זה נשאר בינינו, דוד אוסקר! מלת כבוד?"

הדוד התפרץ בצחוק רועם.

"זה יישאר בינינו, ועוד איך, נאט גולד צעיר שכמוך," אמר, צוחק. "אבל איפה השלוש מאות שלך?"

"באסט שומר אותם בשבילי. אנחנו שותפים."

"אתם שותפים, מה! ובאיזה סכום באסט מהמר על נרקיס?"

"אני משער שהוא לא יהמר בסכום גבוה כמוני. אולי במאה וחמישים."

"מה, פני?" צחק הדוד.

"פאונד," אמר הילד, מתבונן מופתע בדודו. "באסט שם בצד יותר כסף ממני."

דוד אוסקר שתק, משועשע ומלא פליאה. הוא הניח לעניין, אך גמר אומר בלבו לקחת איתו את אחיינו למירוץ לינקולן.

"כן," הוא אמר, "אני מהמר בעשרים פאונד על מירזה, ואהמר בחמישה פאונד בשבילך על כל סוס שיתחשק לך. במי אתה בוחר?"

"בנרקיס, דוֹד."

"לא, לא חמישייה על נרקיס!"

"זה מה שהייתי עושה אם זו היתה החמישייה שלי, דוד," אמר הנער.

"בסדר! בסדר! אתה צודק! חמישייה בשבילי וחמישייה בשבילך על נרקיס."

הילד לא צפה מעולם במירוצי סוסים, ועיניו היו כעת אש כחולה. הוא הידק את שפתיו בחוזקה, ועקב אחר המתרחש. צרפתי אחד, ממש מלפנים, הימר על לנסלוט. מטורף מהתרגשות, הוא נופף בזרועותיו מעלה-מטה, צורח "לנסלוט! לנסלוט!" במבטא הצרפתי שלו.

נרקיס הגיע ראשון, לנסלוט שני, מירזה שלישי. הילד, סמוק לחיים ועיניו בוערות, הפגין שלווה מוזרה. דודו הביא לו ארבעה שטרות של חמישה פאונד, הימור של ארבעה לאחד. "מה אני אמור לעשות בהם?" קרא, מנפנף בשטרות מול עיני הנער.

"אני מניח שנדבר עם באסט," אמר הנער. "אני חושב שיש לי אלף וחמש מאות עכשיו. ועשרים פאונד בצד; וגם העשרים האלה."

דודו בחן אותו במשך רגעים ארוכים.

"תביט, בן!" אמר. "אתה לא רציני בעניין באסט והאלף חמש מאות האלה, נכון?"

"כן, אני רציני. אבל זה בינך וביני, דוד. מלת כבוד!"

"בסדר, בן, מלת כבוד! אבל אני חייב לדבר עם באסט."

"אם תרצה להיות שותף, דוד, עם באסט ואיתי, נוכל כולנו להיות שותפים. אבל דוד, אתה תצטרך להבטיח, מלת כבוד, שזה יישאר בין שלושתנו. לבאסט ולי יש מזל, ואתה בטח בר-מזל מפני שהתחלתי להרוויח עם העשרה שילינג שנתת לי…"

אחר הצהריים לקח דוד אוסקר את באסט ופול לריצ'מונד פארק, ושם הם דיברו.

"זה ככה, אתה מבין, אדוני," באסט אמר. "אדון פול רצה שאספר לו על המירוצים, סיפורי מעשיות, אתה יודע, אדוני. והוא תמיד היה להוט לדעת אם הרווחתי או הפסדתי. עברה שנה מאז הימרתי בשבילו בחמישה שילינג על סומק השחר – והפסדנו. אבל המזל החל להאיר לנו פנים ברגע שהוא קיבל ממך את העשרה שילינג ההם והימרנו איתם על סינגהאליס. מאז, בהתחשב בנסיבות, מזלנו יציב למדי. מה אתה אומר, אדון פול?"

"אנחנו בסדר גמור כשאנחנו בטוחים בעצמנו," אמר פול. "כשאיננו בטוחים, אנחנו מפסידים."

"אוֹה, אבל אנחנו זהירים," אמר באסט.

"אבל מתי אתה בטוח?" חייך דוד אוסקר.

"זה האדון הצעיר, אדוני," אמר באסט בטון דתי, חשאי. "כאילו שזה בא לו מהשמיים. כמו במקרה של נרקיס במירוץ לינקולן. בטוח כשמש בצהריים."

"אתה הימרת על נרקיס?" שאל אוסקר קרסוול.

"כן, אדוני. הרווחתי את חלקי."

"ואחייני?"

באסט שמר על שתיקה עיקשת, והתבונן בפול.

"הרווחתי אלף ומאתיים, נכון, באסט? אמרתי לדוד שהימרתי בשלוש מאות על נרקיס."

"אמת," אמר באסט, מניד בראשו.

"אבל איפה הכסף?" שאל הדוד.

"אני שומר אותו במקום בטוח, אדוני. אדון פול יכול לקבל אותו בכל רגע שיבקש."

"מה, אלף וחמש מאות פאונד?"

"ועשרים! וארבעים, זאת אומרת, בתוספת העשרים שהרוויח באצטדיון."

"מדהים!" אמר הדוד.

"אם אדון פול יציע לך שותפות, אדוני, אני במקומך הייתי מסכים, אם מותר לי לומר זאת," אמר באסט.

אוסקר קרסוול חשב על זה.

"אראה את הכסף," אמר.

הם נסעו הביתה ואכן, באסט יצא לגן עם שטרות של אלף וחמש מאות פאונד. עשרים הלירות ששימשו עתודה הושארו כפיקדון אצל ג'ו גלי בוועדת המירוצים.

"אתה רואה, זה בסדר, דוד, כשאני בטוח! אז אנחנו הולכים על זה חזק. בכל הכוח. נכון, באסט?"

"אנחנו עושים את זה, אדון פול."

"אבל מתי אתה בטוח?" אמר הדוד, צוחק.

"טוב, בסדר, לפעמים אני לגמרי בטוח, כמו במקרה של נרקיס," אמר הנער; "ולפעמים יש לי רעיון; ולפעמים אין לי אפילו רעיון, נכון, באסט? ואז אנחנו זהירים, מפני שבמקרים כאלה אנחנו מפסידים בדרך כלל."

"נכון, נכון! וכשאתה בטוח, כמו במקרה של נרקיס, מה גורם לך להרגיש בטוח, בן?"

"טוב, אני לא יודע," אמר הנער באי-נוחות. "אני פשוט בטוח, דוד, אתה יודע; זה הכל."

"כאילו שזה בא לו מהשמיים, אדוני," באסט חזר ואמר.

"אני חייב להסכים איתך!" אמר הדוד.

אבל הוא נעשה שותף. וכשהגיע תור מירוצי לז'ה, פול היה בטוח בניצוץ חיים, סוס שאיש לו ייחס לו חשיבות. הנער התעקש להמר עליו באלף פאונד, באסט הלך על חמש מאות, ואוסקר קרסוול השקיע מאתיים. ניצוץ חיים הגיע ראשון, וההימור היה ביחס של עשרה לאחד נגדו. פול הרוויח עשרת אלפים פאונד.

"אתה רואה," הוא אמר, "הייתי לגמרי בטוח בו."

אפילו אוסקר קרסוול הרוויח מאתיים פאונד.

"תביט, בן," הוא אמר, "דברים כאלה הופכים אותי לפקעת עצבים."

"אין שום סיבה, דוד! אולי לא אהיה בטוח שוב במשך זמן רב."

"אבל מה אתה מתכוון לעשות בכספך?" שאל הדוד.

"כמובן," אמר הנער, "שהתחלתי בזה בשביל אמא. היא אמרה שאין לה מזל מפני שאבא חסר-מזל, אז חשבתי שאם לי יהיה מזל, אולי הוא יפסיק ללחוש."

"מה יפסיק אולי ללחוש?"

"הבית שלנו. אני שונא אותו בגלל הלחישות."

"מה הוא לוחש?"

"טוב-טוב" – הנער התנועע בעצבנות – "טוב, אני לא יודע, אבל תמיד חסר שם כסף, אתה יודע, דוד."

"אני יודע, בן, אני יודע."

"אתה יודע שאנשים שולחים לאמא צווים, נכון, דוד?"

"אני חושש שידוע לי על כך," אמר הדוד.

"ואז הבית לוחש, כמו אנשים שצוחקים עליך מאחורי גבך. זה נורא! חשבתי שאם יהיה לי מזל…"

"תוכל להפסיק את זה," הוסיף הדוד.

הנער בחן אותו בעיניים כחולות גדולות, שהיתה בהם אש מסתורית קרה, ולא אמר דבר.

"בסדר, אם כך, מה נעשה?"

"לא הייתי רוצה שאמא תדע שהיה לי מזל," אמר הנער.

"למה לא, בן?"

"היא תעצור אותי."

"אינני חושב שהיא תעשה זאת."

"אוֹה! – והנער התפתל בדרך מוזרה – אני לא רוצה שהיא תדע, דוד."

"בסדר, בן! נסדיר זאת ללא ידיעתה."

הם הסדירו זאת בקלות רבה. פול העביר לדוד, על-פי הצעתו, חמשת אלפים פאונד, שהופקדו אצל עורך הדין של המשפחה, וזה היה אמור להודיע לאימו של פול שקרוב משפחה הפקיד בידיו חמשת אלפים פאונד, סכום שישולם לה בחמש השנים הבאות, אלף פאונד בכל שנה, ביום הולדתה.

"אז עכשיו תהיה לה מתנת יום הולדת של אלף פאונד במשך חמש שנים רצופות," אמר דוד אוסקר. "אני מקווה שזה לא יקשה עליה עוד יותר אחר כך."

יום הולדתה של אימו של פול חל בנובמבר. לאחרונה, "לחישות" הבית היו גרועות מתמיד וחרף מזלו הטוב, פול לא יכול היה לשאת זאת. הוא השתוקק לראות כיצד ישפיע מכתב יום ההולדת, שבישר לאימו על מתנת אלף הפאונד.

כשלא היו אורחים בבית, פול אכל עם הוריו, שכן הוא לא נמצא עוד תחת פיקוח האומנת. אימו נסעה העירה כמעט מדי יום ביומו. היא גילתה מחדש את הכישרון הישן שלה לרשום מיתוות לדגמי פרוות ובגדים, כך שהיא עבדה בחשאי בסטודיו של ידידה ששימשה כ"אמנית" ראשית אצל סוחרי הבדים החשובים. היא רשמה את דמויותיהן של נשים בפרוות ונשים במשי ובלוחיות קישוט מבריקות ממתכת עבור מודעות הפרסום בעיתון. אמנית צעירה זו הרוויחה כמה אלפי פאונד בשנה, אבל אימו של פול הרוויחה רק כמה מאות פאונד, והיא היתה שוב מאוכזבת. כל כך רצתה להוביל ולהיות ראשונה במשהו, אך הדבר לא עלה בידה, גם לא כשהכינה מיתוות למודעות פרסום לאריגים.

היא ירדה לארוחת הבוקר בבוקר יום ההולדת שלה. פול בחן את פניה שעה שקראה את המכתבים שהגיעו אליה. הוא הכיר את מכתבו של עורך הדין. כשאימו קראה אותו, פניה התקשחו והפכו חסרי הבעה עוד יותר. פיה לבד ארשת קרה, נחושה. היא החביאה את המכתב תחת ערימת המכתבים, ולא אמרה דבר.

"לא היה במכתבים שקיבלת משהו נחמד ליום ההולדת שלך, אמא?" אמר פול.

"נחמד במידה מסוימת מאוד," אמרה, פניה קרירות, שקועות במחשבות.

היא נסעה העירה מבלי להוסיף דבר.

אבל אחר הצהריים הופיע דוד אוסקר. הוא אמר שלאימו של פול היתה פגישה ארוכה עם עורך הדין. היא שאלה אותו אם אפשר יהיה להעביר לה את כל הסכום בבת אחת, מפני שהיו לה חובות.

"מה דעתך, דוד?" אמר הנער.

"אני משאיר לך את ההחלטה, בן."

"אוֹה, אם כך, שתקבל את כל הסכום! נוכל להשיג עוד במירוצים אחרים," אמר הנער.

"טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, נערי!" אמר דוד אוסקר.

"אבל בטוח שיהיו לי ידיעות על הגרנד נשיונל; או לינקולנשייר; או דרבי. בטוח שאדע על אחד מהם," אמר פול.

וכך חתם דוד אוסקר על ההסכם, וכל הסכום הגיע לידי אימו של פול. ואז קרה דבר מוזר מאוד. הרחשים בבית השתגעו פתאום, כמו מקהלת צפרדעים בליל אביב. היו בבית רהיטים חדשים, ולפול היה מורה פרטי. הוא אכן התעתד ללמוד באיטון, בית-ספרו של אביו, בסתיו הבא. היו פרחים בחורף, ולבלוב של מותרות שאימו של פול היתה רגילה אליהם. אבל הקולות בבית, מאחורי קישוטי המימוזה ועץ השקד המלבלבים, ומתחת לערימות הכריות הססגוניות, הסתלסלו וצרחו באקסטזה: "חייבים להשיג עוד כסף! אוֹה-ה-ה; חייבים להשיג עוד כסף! עכשיו, עכש-שיו! עכש-ש-שיו – חייבים להשיג עוד כסף! – עוד, יותר מתמיד! יותר מתמיד!"

זה הפחיד מאוד את פול. הוא היה שקוע בלימודי הלטינית והיוונית עם המורים הפרטיים שלו, אך את שעותיו הסוערות בילה בחברת באסט. מירוץ הגרנד נשיונל חלף עבר לו: הוא לא "ידע", והפסיד מאה פאונד. הקיץ עמד בפתח. הוא היה נרגש מאוד לקראת מירוץ לינקולן. אבל גם שם הוא לא "ידע", והפסיד חמישים פאונד. הוא נעשה מוזר, עיניו הפכו פראיות, כאילו משהו עמד להתפוצץ בתוכו.

"עזוב את זה, בן! אל תהיה מודאג בקשר לזה!" האיץ בו דוד אוסקר. אבל דומה שהנער לא היה מסוגל לשמוע את דברי דודו.

"אני חייב לדעת על דרבי! אני חייב לדעת על דרבי!" הנער חזר ואמר, עיניו הכחולות הגדולות בוערות בטירוף.

אימו הבחינה בעייפותו ובעצבנותו.

"מוטב שתיסע לשפת הים. לא מתחשק לך להיות עכשיו בשפת הים במקום לחכות? אני חושבת שמוטב כך," אמרה, מתבוננת בו בדאגה, חשה באורח מוזר שלבה כבד עליה בגללו.

אך הילד הרים את עיניו הכחולות והמסתוריות.

"לא בא בחשבון שאסע לפני מירוץ דרבי, אמא!" הוא אמר. "זה לא בא בחשבון!"

"למה לא?" אמרה, קולה הופך כבד משנתקלה בהתנגדות. "למה לא? תוכל לנסוע מהחוף לראות את מירוצי דרבי יחד עם דוד אוסקר, אם אתה רוצה בזה. אין צורך שתחכה כאן. חוץ מזה, נדמה לי שאיכפת לך יותר מדי מהמירוצים האלה. זה סימן רע. אני באה ממשפחה של מהמרים, ולפני שתגדל לא תדע איזה נזק כרוך בזה. אבל נגרם נזק. אצטרך לפטר את באסט ולבקש מדוד אוסקר לא לדבר איתך על מירוצי סוסים, אלא אם כן תבטיח לנהוג בהגיון; סע לשפת הים ושכח מזה. כולך פקעת עצבים!"

"אעשה מה שתרצי, אמא, כל עוד לא תסלקי אותי לפני המירוץ של דרבי," אמר הנער.

"לסלק אותך? מאיפה? מהבית הזה?"

"כן," אמר, נועץ בה את מבטו.

"ילד מוזר שכמוך, למה איכפת לך כל כך מהבית הזה, פתאום? אף פעם לא חשבתי שאהבת אותו."

הוא התבונן בה ולא אמר דבר. היה לו סוד בתוך סוד, משהו שלא גילה לאיש, אפילו לא לבאסט או לדוד אוסקר.

אך האֵם, לאחר היסוס ושתיקה זועפת של כמה דקות, אמרה:

"בסדר גמור, אם כך! אל תיסע לשפת הים לפני דרבי, אם אתה לא רוצה בזה. אבל תבטיח לי שלא תיתן לעצמך להגיע להתמוטטות עצבים. תבטיח שלא תחשוב כל כך הרבה על מירוצי סוסים או אירועים, כפי שאתה קורא להם!"

"אוֹה, לא," אמר הנער באדישות. "לא אחשוב עליהם הרבה, אמא. אל תדאגי. אני לא הייתי דואג, אמא, אם הייתי במקומך."

"אם היית במקומי ואני הייתי במקומך," אמרה האם, "אני שואלת את עצמי מה היינו עושים!"

"אבל את יודעת שאין לך סיבה לדאגה, אמא, נכון?" השיב הנער.

"אשמח מאוד לדעת זאת," אמרה בלֵאות.

"בסדר, אין לך סיבה לדאגה, את יודעת. אני מתכוון, את צריכה לדעת שאין לך סיבה לדאגה," התעקש.

"באמת? עוד נראה," היא אמרה.

הסוד הגדול של פול היה סוס-העץ שלו, סוס בן בלי שם. היות שהשתחרר מעולן של אומנת ומחנכת, סוס-העץ הועבר לחדר השינה שלו בקומה העליונה של הבית.

"אבל אתה כבר גדול מדי בשביל סוס-עץ!" אימו מחתה.

"טוב, את מבינה, אמא, עד שיהיה לי סוס אמיתי, אני רוצה שתהיה לידי איזושהי חיה," היתה תשובתו המוזרה.

"אתה מרגיש שהוא כמו חבר בשבילך?" היא צחקה.

"אוֹה, כן! הוא מעולה, הוא תמיד חבר בשבילי, כשאני נמצא שם," אמר פול.

וכך ניצב הסוס, מרופט למדי, בתנוחת כרכור קפואה בחדר השינה של הנער.

מירוץ דרבי הלך וקרב, והנער נעשה מתוח יותר ויותר. הוא בקושי שמע מה דיברו אליו, הוא היה שברירי מאוד, ועיניו היו באמת מוזרות ביותר. לאימו היו התקפי חרדה משונים, פתאומיים, ביחס אליו. לעתים, במשך חצי שעה, חשה דאגה פתאומית שגבלה בייסורים. היא רצתה למהר אליו ולוודא שהכל אצלו כשורה.

יומיים לפני פתיחת מירוץ דרבי, בערב, היא היתה במסיבה גדולה בעיר כאשר אחז בה אחד מאותם התקפי חרדה בנוגע לנער, בנה הבכור, עד שבקושי יכלה להוציא הגה מפיה. היא נאבקה בתחושה בכל כוחה, מפני שהאמינה בשכל הישר. אך תחושת הדאגה היתה חזקה ממנה. היא נאלצה לעזוב באמצע הריקוד, ולרדת לקומה התחתונה כדי לצלצל לבית בכפר. האומנת הופתעה מאוד ונחרדה בשל צלצול הטלפון בשעת ערב מאוחרת כל כך.

"הילדים בסדר, מיס וילמוט?"

"אוֹה, כן, הם בסדר גמור."

"ואדון פול? הוא בסדר?"

"הוא הלך לישון כמו שצריך. שאעלה אליו להעיף בו מבט?"

"לא," אמרה אימו של פול בעל כורחה. "לא! אל תטרחי. זה בסדר. את לא צריכה להישאר ערה. עוד מעט נגיע הביתה." היא לא רצתה שפרטיותו של בנה תופרע.

"בסדר גמור," אמרה האומנת.

השעה היתה אחת בלילה בקירוב כאשר אימו ואביו של פול הגיעו הביתה. הכל היה שקט. האם הלכה לחדרה ופשטה את מעיל הפרווה הלבן שלה. היא אמרה למשרתת לא לחכות לה. היא שמעה את בעלה בקומה התחתונה, מכין לעצמו ויסקי עם סודה.

ואז, בשל החרדה המוזרה בלבה, היא התגנבה לחדרו של בנה. בשקט-בשקט עשתה את דרכה לאורך המסדרון העליון. האִם שמעה קול חלוש? מה זה היה?

היא עמדה נטועה במקומה, ליד דלת חדרו, והקשיבה. היא שמעה רחש מוזר, כבד, ועם זאת לא חזק. לבה עצר את פעימותיו. זה היה רחש חסר-קול, אך ניכרו בו עוצמה ומהירות. משהו גדול ועצום, בתנועה פראית, אילמת כמעט. מה זה היה? בשם אלוהים, מה זה היה? היה עליה לזהות אותו. היא חשה שהרחש מוכר לה. היא ידעה מהו.

אך היא לא ידעה לאן לשייך אותו. לא יכלה לקבוע מהו. והוא נמשך עוד ועוד, כמו טירוף.

בעדינות, קפואה מדאגה ופחד, היא סובבה את ידית הדלת.

החדר היה חשוך. אך בחלל שליד החלון היא שמעה וראתה משהו מיטלטל הלוך ושוב. היא בהתה נכחה בפליאה ופחד.

ואז היא הדליקה פתאום את האור וראתה את בנה, בפיג'מה הירוקה שלו, מתנועע בטירוף על סוס-העץ. האור המסנוור הציף אותו פתאום, שעה שהאיץ בסוס-העץ שלו, והציף גם אותה, שעה שניצבה שם, אשה בלונדית, בשמלתה הירוקה-בהירה, בפתח החדר.

"פול!" קראה. "מה אתה עושה?"

"זה מאלאבאר!" הוא צרח בקול מוזר, מלא עוצמה. "זה מאלאבאר!"

עיניו בהקו לעברה במשך שנייה אחת, מוזרה וחסרת-פשר, בעוד הוא מפסיק להאיץ בסוס-העץ שלו. ואז הוא הוא נחת בחבטה על הרצפה והיא, אימהוּתה המיוסרת מציפה את כל-כולה, נחפזה לסייע לו לקום על רגליו.

אבל הוא היה חסר הכרה, ונשאר חסר הכרה, כמו נתקף באיזושהי דלקת מוח. הוא דיבר ללא הרף והתהפך מצד לצד, ואימו ישבה לצדו מאובנת.

"מאלאבאר! זה מאלאבאר! באסט, באסט, אני יודע! זה מאלאבאר!"

הילד בכה, מנסה לקום על רגליו ולהאיץ בסוס-העץ שהעניק לו השראה.

"למה הוא מתכוון במאלאבאר?" שאלה האם.

"אין לי מושג," אמר האב, מאובן.

"למה הוא מתכוון במאלאבאר?" שאלה האם את אחיה אוסקר.

"זה אחד הסוסים שירוצו בדרבי," היתה התשובה.

וכך, למורת רוחו, אוסקר קרסוול דיבר עם באסט, והימר בעצמו על מאלאבאר, בסכום של אלף פאונד, ביחס של ארבעה עשר לאחד.

היום השלישי למחלת הנער היה קריטי: הם חיכו לשינוי במצבו. הנער, בשערו המתולתל, הארוך למדי, התהפך ללא הרף על הכר. הוא לא ישן, הכרתו לא שבה אליו, עיניו דמו לאבנים כחולות. אימו ישבה לצדו, חשה שלבה מתכווץ ונעלם והופך לאבן.

אוסקר קרסוול לא בא בערב, אבל באסט שלח הודעה, האם יוכל לעלות לבקר לרגע, לרגע אחד? אימו של פול כעסה מאוד על ההפרעה, אבל במחשבה שנייה הסכימה. מצבו של הנער לא השתנה. אולי באסט יצליח להשיב לו את הכרתו שאבדה.

הגנן, בחור נמוך עם שפם חום זעיר ועיניים חומות, קטנות וחדות, נכנס לחדר על בהונות, נגע בידו בכובע המצחייה הדמיוני שלו, לכבוד אימו של פול, וניגש חרש למיטה, נועץ מבט בעיניו הקטנות והנוצצות בילד הגוסס, המתהפך מצד לצד.

"אדון פול!" הוא לחש. "אדון פול! מאלאבאר הגיע ראשון, באמת, ניצחון חלק. עשיתי בדיוק כמו שאמרת לי. זכית ביותר משבעים אלף פאונד; עכשיו יש לך יותר משמונים אלף. מאלאבאר הגיע ראשון, אדון פול."

"מאלאבאר! מאלאבאר! אמרתי מאלאבאר, אמא? אמרתי מאלאבאר? את חושבת שאני בר-מזל, אמא? ידעתי שזה מאלאבאר, לא? יותר משמונים אלף פאונד! לזה אני קורא מזל, ואת לא, אמא? יותר משמונים אלף פאונד! ידעתי, מה, לא ידעתי שידעתי? מאלאבאר באמת הגיע ראשון. אם ארכב על הסוס שלי עד שאדע, אז, אני אומר לך, באסט, אתה יכול להרים את ההימור כמה שתרצה. הלכת על זה עד הסוף, באסט?"

"הימרתי עליו באלף פאונד, אדון פול."

"אף פעם לא סיפרתי לך, אמא, שאם אני רוכב על הסוס שלי, ומצליח להגיע לשם, אז אני בטוח לגמרי – אוֹה, לגמרי! אמא, לא סיפרתי לך אף פעם? אני בר-מזל!"

"לא, אף פעם לא סיפרת לי," אמרה האם.

אבל הנער מת בלילה.

ואפילו בעוד שוכב שם מת, אימו שמעה את קולו של אחיה אומר לה: "אל אלוהים, הסטר, עכשיו יש לזכותך שמונים אלף פאונד, ואיבדת בן מסכן. אבל המסכן, המסכן, טוב שפרש מן החיים האלה בהם רכב על סוס-העץ שלו בחיפוש אחר מנצח."


*מתוך הקובץ "חטאים בסיפורי העולם", הוצאת גוונים, 1996.

למי אשׂיח יגוני?

דמדומים של ערב. על-יד פנסי הרחוב, שזה עתה הודלקו, מרחפים בעצלתיים פתיתי שלג גסים, לחים. הם מרפדים ברובד דקיק ורך את הגגות. את גבות הסוסים, את הכתפיים, הכובעים.

הרַכָּב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח רפאים. הוא התכרבל על דוכנו, ככל שגופו התיר לו, וקפא ללא זיע. דומה שאפילו יפול עליו גוש שלג גדול, לא יטרח לנערו… סוסתו לבנה ודוממת כמותו. בצורתה הזוויתית, בקפאונה, ברגלי-הכלונס שלה, היא מעלה על הדעת, אפילו מקרוב, דובשן דמוי-סוס בפרוטה. מן הסתם שקעה במחשבות. ברייה זו שניתקוּהּ מן המחרשה, מן הנופים האפורים שהורגלה אליהם, והטילוהּ אל המערבולת הזאת, שהבריות מתרוצצים בה רצוא ושוב, אל אורותיה המפלצתיים וסאונהּ העיקש, איך אפשר לה שלא תהיה שקועה במחשבות?…

שעה ארוכה אין יונה וסוסתו העלובה משׁים ממקומם. עוד לפני הצהריים יצאו מן החצר, ותכלית – אין. בתוך כך התעטפה העיר באפלולית של ערב. החיוורון של אורות הפנסים התחלף באורות שוקקים: סאון הרחוב מתגבר והולך.

– רַכָּב, לרחוב ויבורג – שומע יונה – רַכָּב!

יונה מרטיט ומבעד לעפעפיו דבוקי-השלג הוא רואה איש-צבא בסגין ובברדס.

– לרחוב ויבורג! – קורא שוב איש-הצבא – כלום נרדמת, או מה? לויבורג?

לאות הסכמה מותח יונה את המושכות ובתוך כך ננער השלג מכתפיו ומגב הסוסה שכבות-שכבות… איש-הצבא יושב במזחלת, ואילו הרַכָּב ממצמץ בשפתיו, משרבב צווארו כמין ברבור ומנפנף בשוטו, מתוך הרגל ולא מתוך הנחיצוּת דווקא. גם הסוסה דלת-המראה מותחת את צווארה, מעקמת את רגלי-הכלונס שלה וזזה בהיסוס ממקומה…

– לאן אתה נדחק, שֵׁד מיער! – שומע יונה מיד קולות מתוך ההמון הכהה הנע קדימה ואחורה – לאן נושאים אותך השדים? ימינה זוז, ימינה!

– לא למדת לנסוע! הטה ימינה! – כועס החייל.

רַכָּב של כרכרה מגדף מולו, והולך-רגל שהתחכך בסוסה כשעבר את הרחוב מביט בו בזעם ומנער את השלג משרוולו. יונה מתלבט על דוכנו כמי שהושיבוהו על מחטים. הוא שולח מרפקיו לצדדים ומפלבל בעיניו כאחוז בולמוס וכמי שאינו מבין להיכן נקלע ומה לו ולכל זה.

– כולם מנוולים, מה? – מתבדח איש הצבא – זוממים להתנגש בך, או להידרס תחת רגלי הסוסה; הכל כמו נדברו נגדך.

יונה מטה ראשו לעבר הנוסע. שפתיו נעות… רוצה הוא לומר משהו מן הסתם, אך לבד מחרחור צרוד אין גרונו משמיע דבר.

– מה? – שואל איש-הצבא.

פיו של יונה מתעקם לבת-צחוק. הוא מאמץ את גרונו ומצריד:

– ואצלי, אדון, הבן… משמע, מת אצלי הבן, השבוע.

– המ… וממה מת?

יונה מפנה שוב את גווֹ אל הנוסע ואומר:

– ומי יודע אותו! מן הסתם מקדחת… שלושה ימים שכב בבית-החולים ומת… רצון האל.

– פְּנה הצידה, בְּכוֹר שׂטנים – עולה גידוף מן העלטה – כלום נסתנוורת, כלב זקן? עיניים לו ולא יראה…

– סע, סע – דוחק הנוסע – מוטב שתאיץ בה! שכן, כך גם מחר לא נגיע!

הרַכָּב מותח שוב את צווארו, מתרומם ומניף את שוֹטוֹ בתנועה נטולת-חן. פעמים אחדות הוא מסב את פניו לעבר הנוסע, אך עיניו של זה עצומות וברי שאין לו רצון להקשיב.

לאחר שנפטר ממנו בויבורג, חונה יונה ליד מסבאה ומתכרבל שנית על דוכנו, ללא-ניע… שלג לח צובע שוב בלבן אותו ואת סוסתו. שעה עוברת, שעתיים…

שלושה צעירים עוברים על המדרכה, מקישים בערדליהם ומחליפים גידופים. שניים גבוהים וכחושים, השלישי גוץ וגיבן.

– רַכָּב! לגשר פוליצייסקי! – צועק הגיבן בקול סדוק – בעשרים פרוטות כל השלושה!

יונה מנער את המושכות וממצמץ בשפתיו. עשרים פרוטות – אינו מקח כדאי. אך מה לו למחיר עתה… פרוטה או מאה – מה אכפת? ובלבד שיהיו נוסעים… הצעירים נדחקים אל המושב, נדחקים ומקללים. שאלה התעוררה: מי יהיו השניים שיישבו מבין השלושה ומי יעמוד. לאחר שרבו והתקוטטו, חירפו וגידפו, נמנו וגמרו שהגיבן יעמוד, שכן הוא הקטן שביניהם.

– נו, עכשיו דְפוק בסוסה! – אומר הגיבן בקולו הסדוק, לאחר שניצב במזחלת והוא נושף בעורפו של יונה – דְפוק בלי רחמים! הכובע שלך, אחא – הוא מוסיף – בכל פטרבורג לא תמצא עלוב ממנו!

– גִי-י… גִי-י… – צוהל יונה – זה מה שיש…

– ככה, "מה שיש", ואתה דְפוק והאץ! כך תיסע כל הדרך? כן? על הצוואר דְפוק!

– ראשי מתבקע – אומר אחד הגבוהים – אתמול אצל הדוקמאסובים, ואסקה ואני רוֹקַנּוּ ארבעה בקבוקי קוניאק.

– למה לשקר, לא אבין! – זועף הגבוה השני – משקר כבהמה!

– כה יענישני אלוהים אם לא אמת בפי…

– אמת, כמו שהכינה משתעלת.

– גִי-י – צוהל יונה – אדונים עליזים!

– יקחו אותך השדים! – זועם הגיבן – תזוז כבר, כולירה זקנה שכמוך! כך נוסעים? ואתה הצְלף בשוט! הצְלף כהוגן!

יונה חש מאחוריו את גופו המפרכס של הגיבן ואת רטט קולו הסדוק. הוא שומע את הגידופים שמגדפים אותו, רואה אנשים, והרגשת הבדידות שהעיקה על חזהו הולכת ונמוגה אט-אט. הגיבן מוסיף לגדף עד שגרונו משתנק בקללה עסיסית ומסולסלת והוא נתקף בשיעול. הגבוהים פותחים בשיחה על פלונית, נאדיז'דה פטרובנה. יונה ממתין להפסקה קצרה בשטף דיבורם, ואז הוא נפנה אליהם וממלמל:

– ואצלי הבן… משמע, מת הבן אצלי השבוע!

– כולנו נמות… – נאנח הגיבן ומוחה את שפתיו אחרי פרץ השיעול – נו, דְפוק, דְפוק! איני יכול, רבותי, בשום פנים איני יכול להמשיך ולנסוע כך! מתי נגיע אתו סוף-סוף!

– ואתה תן לו עידוד, חבוט בצווארו!

– שמעת, כולירה זקנה, את צווארך אפצפץ; אנשים כמותך, אם בגינונים מהלכים עימם – אז מוטב ברגל, שמעת, מפלצת? או שמא מלים שלנו כקליפת השום בעיניך?!

יונה, יותר משחש את הטפיחה על עורפו, שומע אותה.

– גִי-י… – הוא צוהל – אדונים עליזים… אלוהים יתן לכם בריאות!

– רַכָּב, אתה נשוי? – שואל אחד הארוכים.

– אני, משמע? גִי-י… אדונים עליזים! אישה אחת יש לי עכשיו – אדמה רטובה… חִי-חוּ-חוּ. בור הקבר, משמע! הנה הבן – מת ואני חי… מין פלא שכזה: מלאך-המוות טעה בדלת… הלך אל הבן במקום שיבוא אלי…

ויונה פונה אל הנוסעים לספר להם כיצד מת הבן, אך בו ברגע נאנח הגיבן אנחת-רווחה ומודיע שהנה הגיעו למחוז-חפצם, השבח לאל. לאחר שקיבל את שׂכרו, עוד עוקב יונה שעה ארוכה אחרי חבורת ההוללים הנעלמת במבוי האפל של אחד הבתים.

שוב הוא גלמוד והדממה שבה ואופפת אותו. היגון שנמוג לרגע מעיק על חזהו ביתר שאת. עיניו, חרדות ומיוסרות, מתרוצצות על קהל העוברים-ושבים המהלכים משני צדי הרחוב: כלום בכל האלפים הללו לא יימצא אפילו אחד שיאזין לדבריו? אך ההמון נוהר על פניו ואין איש שישגיח בו וביגונו, יגון גדול, יגון ללא גבול, המבקש לפרוץ מחזהו ולהציף את כל העולם כולו. אלא שאין הוא נראה לעין, שהרי הסתגר בקליפתו המצומצמת, ואפילו תבקשנו בנרות, ובצהרי-יום – לא תמצאנו.

יונה רואה את החצרן מחזיק בידיו איזה צרור, ומנסה לקשור עמו שיחה.

– מה השעה, רחימאי? – הוא שואל.

– השעה עשר… ואתה, מה אתה עומד כאן? עבור וסע!

יונה נוסע דרך של פסיעות אחדות, מתכרבל ומתמכר ליגונו… אין הוא רואה עוד טעם לפנות לבריות. אולם לא עברו חמש דקות וכבר הוא מזדקר ומטלטל את ראשו כאילו עברוֹ כאב עז. הוא מנער את המושכות בכוח… כשל כוח סבלו.

"אל חצר העגלונים, אל החצר!" – הולמת בו המחשבה.

הסוסה העלובה, פתחה במרוצה כאילו ירדה לסוף דעתו, לא עברו שעה ומחצה ויונה כבר יושב ליד תנור גדול מטונף. על התנור, על הרצפה ועל הספסלים, שרועים בני-אדם ונוחרים. האוויר דחוס ומחניק… יונה מביט על הישנים, מתגרד ומצֵר על שהקדים לשוב…

"אפילו כדי שיבולת-שועל לא השְׂתכרתי – הוא מהרהר – הנה מזה היגון; והרי איש בקי במלאכתו… כאשר הוא עצמו אוכל לשובע ואף סוסו כך – הדאגה ממנו והלאה…"

באחת הפינות מתרומם רַכָּב, מן הצעירים, מחכך בגרונו, רדום, ומושיט יד לעבר דלי המים.

– צמאון אחז בך, מה? – שואל יונה.

– אכן, צמאון!

– שיהיה לך לרוויה… ואילו אצלי, אחא, מת הבן… אולי שמעת? בבית-החולים מת, עוד לא עבר מאז שבוע… והרי לך סיפור!

יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו, אך אינו רואה כלום. הבחור כבר כיסה את ראשו ונרדם. הזקן גונח ומתגרד… כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה. כבר עבר כמעט שבוע מיום שמת הבן ועדיין לא דיבר כהלכה עם שום איש… צריך לשוחח שיחה של טעם, על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון… לספר איך חלה הבן, איך סבל, ומה אמר לפני מותו, ואיך מת… צריך לתאר את ההלוויה, את הנסיעה לבית-החולים, כדי לקחת את בגדי הנפטר. בכפר נשארה הבת – אניסיה… גם עליה יש לדבר, וכי חסרים עניינים לדבֵּר? והשומע – עליו מוטל להיאנח, לגנוח בהסכמה, לספוד… ומוטב אפילו לספֵּר לנשים. הגם שֶׁפְּתיוֹת הן; די במלה או שתיים, וכבר הן שופכות דמעות כמים.

"אלך להעיף מבט בסוסה," מהרהר יונה, "השינה לא תברח… עוד אספיק לישון די והוֹתר…"

הוא מתלבש והולך לאוּרווה. מחשבותיו סבות סביב שיבולת-שועל, סביב שחת ומזג-האוויר… אין הוא מסוגל לחשוב על בנו בזמן שהוא שרוי ביחידות… לדבֵּר בו באזני אדם אחר – אפשר, אך אם ינסה לבדו לחשוב עליו, לְשַׁוּוֹת דמותו לנגד עיניו – בכך אין הוא מסוגל לעמוד בגלל החרדה הממלאת את לבו.

– לועסת, מה? – שאל יונה את סוסתו, כשהוא מבחין בברק עיניה – לעסי לך בתיאבון. אם לא השׂתכרנו כדי שיבולת-שועל, נאכל שחת… אכן כבר זקנתי לעבודת עגלונים… מלאכה נאה היא לַבן… הוא היה עגלון אמיתי… לוּ אך נשאר בחיים…

יונה שותק רגע ומוסיף:

– כן, כן, קשישי, לא עוד עמנו קוזמה יוניץ'… שבק חיים לכל חי… מת לו סתם כך וחסל… הנה, נניח שסייח יש לך, ואַת לאותו סייח – אמו-הורתו… ופתאום נופח הסייח את נִשמתו… כלום לא חבל?

הסוסה לועסת, מקשיבה ונושפת על ידי בעליה… ויונה נסחף אחר דבריו ומספר, מספר הכל…


*מתוך הקובץ "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.

התקרית עם אשתי התרחשה במהלך סיור בג'ונגל. החלה שקיעה ירוקה, עזה, כזו שמתארים כדי לעשות רושם על האורחים. ("איזו שמש כיסתה אותנו בערב ההוא, נכון? נהנינו בטרוף"). מכל מקום, הסירה שלנו גלשה לה בשקט במעלה הנהר. אני הצצתי בשעון הכיס שלי מידי דקה. הרגל כזה.

"ילדים, אתם רואים את הנמלים האלה שאוכלות שם את אחד הילידים, בגדה ממול?"

"כן, אבא, רואים," ענו לי הזאטוטים.

לאן היו פנינו מועדות, האמת היא שאני לא יודע, אבל הבטחתי לעצמי ערב מאושר בחברת לורטה ושני בניי השמנים. ארבעתנו יחד, מקשיבים לצריחות המנדרילים שבוקעות מהסבך, מרשים לעצמנו, אולי, לחוש קצת פחד (קשר קטן בבטן שניתן להתמודד אתו), כשהלילה יורד ועדיין לא הקמנו אוהל. אחר כך, בתזמון מושלם, כמו שאני אוהב, בוודאי נצליח להבחין בזוג אישונים ערמומיים, יוקדים, אורבים לנו באפלה מאחורי שורת עצים. נוכל להדליק מדורה. לבלות כמו שמבלה משפחה.

"חיות הפרא מוצאות חן בעינך, מלאך שלי? את נהנית?" שאלתי את אשתי בתמימות, בזמן שליטפתי בתאוותנות את ברכהּ בתנועה מעגלית.

אבל לורטה לא ענתה. היא ישבה בקצה הסירה והתבוננה בנהר בפליאה, בתשוקה. הראש שלה היה במקום אחר, רחוק משם. לי זה נראה בסדר גמור, כי גם לאישה צריך להניח מדי פעם.

מיד שכחתי מהעניין ומאוחר יותר אמרתי:

"תראו. שבט של עורפי ראשים מנופף לנו לשלום מרחוק. תהיו מנומסים, ילדים. שלבו ידיים, אני סופר עד שלוש."

וזהו, פחות או יותר. שום דבר חריג. אם כי אני זוכר שבזמן שהסירה התקדמה לאורך הנהר, בצמוד לגדה, שמענו מדי פעם המוני עצים מיטלטלים, כאילו משהו עצום אורב לנו באחד השבילים הפנימיים והג'ונגל לא יוכל לעצור בעדו זמן רב. הילדים שלי התלוננו לא מעט על חליפות הטוקסידו שאילצתי אותם ללבוש. אבל אני מוכרח לומר שהמראה המעודן הזה, זקופים כמו שגרירים, מזיעים בשפע ומסלקים את היתושים שניסו לעקוץ אותם בעורף, הקנה להם את הכבוד העצמי האופייני למי שנוכח בעולם עם שתי רגליים על הקרקע, שותה דריי מרטיני ומשאיר את הזית שלו נקי ומבריק. אני יודע כעת שנהגתי נכון. אני זוכר שקצת לפני שלורטה קמה להכריז בפנינו את ההכרזה שלה, הבן השמן יותר שאל אותי אם הם יכולים לקפוץ למים ולהתקרב לתנינים. לשני הבנים שלי, אף על פי שהם שמנים מאוד, יש רעיונות מסוכנים. 

"אבא, אתה מרשה לנו לקפוץ למים ולקבל נשיקה מאחד הקרוקודילים המגניבים האלה שם? הוא אמר, ועשה פרצוף של זוחל מסכן.

"לא. אני לא מרשה."

"בבקשה, אבא. בבקשה!" הם צעקו בקול אחד.

"אמרתי לא. הביטו בג'ונגל, כמה שהוא מפואר."

אז ראיתי, להרף עין, את תנועתה האלגנטית של לורטה. ראיתי איך היא מתרוממת ביציבות על הסירה ומושכת בכוח בשערות ראשה האדמוני, מסדרת היטב את מחשוף שמלתה הלבנה ומטיחה בנו מבט של טירוף וניכור.

"אני לא סובלת אתכם," היא הכריזה.

"מה אמרת, מלאך שלי?" עניתי.

"שאני לא סובלת אתכם. אני לא יכולה יותר. אני רוצה חיים."

ואז לורטה צללה למים בתנועה נקייה והחלה לשחות במורד הנהר. זה נכון שהבהלה עלולה להכריע אדם במצב כזה. בקלות עלול להתחשק לך, למשל, לדפוק את הראש בקיר עד שהגולגולת תתפצח. אבל לא במקרה שלי. האמת היא שבאותו רגע חשבתי רק על כל הדברים שלא ידעתי לגביה, הסודות שלה. האמת היא פשוטה: תמיד חשבתי שהיא לא יודעת לשחות. בבילויים אחרים, בים או בבריכת הרפאים של שכנינו בבולטימור, לורטה מעולם לא הפגינה חשק להתרחץ. היא רק אכלה זיתים שחורים והכינה גזירי נייר בצורת מכונות כביסה לשם שעשוע, אבל לרגע לא שקלה להיכנס למים. כלא מאמין, התבוננתי בה חותכת את הנהר במהירות שיא, ממש כמו שחיינית אלופה, מגיחה מדי פעם מעל פני המים, ונעלמת אל מעבר לטווח ראייתנו בחירות מתריסה.  

"את תחטפי צינון, מלאך שלי," צעקתי למרבה הגיחוך, באמונה שהיא תחזור.

בערב הסיור קרה רק עוד דבר אחד או שניים שראויים לציון. אני מודה, הרגשתי מבולבל ומדוכא. שעון הכיס נעצר בלי סיבה (דבר נורא כשלעצמו), והעצים המשיכו להיטלטל באופן מוזר בעקבותינו. בהדרגה מצאנו את שאריות בגדיה של לורטה נטושים לאורך הזרם. חתיכות מהשמלה הלבנה שמיהרנו לערום בחרטום. מסרים אחרונים למשפחתה. דמיינתי איך בכל רגע אנחנו נתקלים בשלולית דם על פני הנהר, סימן לכך שלורטה נטרפה או בעצמה נשכה חיה כלשהי בצוואר. אני חושב שככה לפחות היינו יכולים, שני הבנים שלי ואני, להכניס את הידיים למים, לגעת בדם המתוק של לורטה ולהריח אותו בפעם האחרונה. זה יכול היה להיות נחמד. זה יכול היה להיות צעד ראשון לקראת השלמה. בכל אופן, שום דבר מזה לא קרה, וכעבור שעה קלה התנגשתי בסלע המציאות. קבוצה נוספת של עצים צהובים היטלטלה בפראות, כבר זמן מה. נשימתי נעתקה כשקוף בגובה חמישה-עשר מטרים עקר סלע, מוטט ברגלו כמה גזעים רקובים והתרחק לעבר האופק, אוחז ברכות במה שנראה, אני כמעט בטוח, כמו אשתי העירומה. לורטה נתנה לו הוראות והצביעה אל מקום כלשהו מעבר לטווח ראייתי. בקיצור, הקוף העצום, אפילו אם לא הסכים איתה במאה אחוז, נראה מרוצה. 

"קוף, קוף!" צעקו שני הבנים שלי בלי להבין שום דבר. "חייבים לקרוא לאמא שתראה אותו. קוף!"

נאלצתי להשתיק אותם. ניגשתי אליהם, הבטתי להם ישר בעיניים (באותה הרצינות שבה מישהו הביט בי פעם) וסידרתי להם את עניבות הפרפר. אחר כך סידרתי את שלי. הרגשתי שמחובתי לדבר אליהם בקול ברור.

"כבוד עצמי, ילדים שלי. כבוד עצמי לפני הכול." יכולתי להבחין כיצד אופף אותי חוסר אונים לא מוכר בזמן שאני אומר את המילים האלה. "כשאתן סימן, שלושתנו נרים את היד אל האופק ונדמיין, חזק חזק, שאנחנו מחזיקים כוס של דריי מרטיני והשמש והג'ונגל משתקפים בזכוכית. זה כל מה שנשאר לנו."

כעבור שעה, העלינו את הסירה לגדה; בפעם הראשונה היינו לבדנו בג'ונגל ובעולם כולו. תהיתי מתי אוכל להסביר את המצב לשני ילדי. ותהיתי גם אם לורטה מסתתרת באיזו מערה בת אלפי שנים, בחשכה, יושבת ברגליים פשוקות בכף-ידו של הקוף ומנסחת את החוקים לחייהם המשותפים. מתישהו הגיע הרגע להדליק מדורה, אבל אמרתי לקטנים שלי שינהגו כרצונם.

"קדימה, לכו לצוד משהו גדול. ככה תשתעשעו קצת ותניחו לאבא שלכם."

"יש!" הם צעקו, "ומותר לנו להוציא לו את הקרביים?"

"מותר," עניתי, "אבל אל תעשו יותר מדי רעש."

הם התירו את עניבות הפרפר בהקלה, אש ניצתה בעיניהם (לרגע הם הזכירו לי את השפלות שבחיות) ובלי עיכובים נוספים, הם גררו את עצמם אל מעבה הג'ונגל. כשהיו כבר רחוקים, הדלקתי מדורה מערימה של ענפים יבשים ששמרנו בסירה. בתוך דקות אחדות כבר בערו לפני להבות כחושות וירוקות ומצאתי את עצמי מתבונן באש בעצב שעד כה לא הכרתי. אפילו שקלתי לזנק לתוך הלהבות ולהתפוגג. עדיין התפעלתי מהן כששמעתי פתאום את הסבך רוחש.

"ילדים," מלמלתי. "די לשחק עם חיות טרף. בואו הנה."   

השאגה נשמעה מרחוק; רכה, צלולה, עוברת כמו מגיפה בין הענפים והשבילים ואבני הצוקים הכחלחלות. שאגה כה עצומה ומוכרת בעת ובעונה אחת, עד שנבהלתי, תפסתי מקל מחודד ונעמדתי על המשמר. בקושי עמדתי על הרגליים. עד מהרה הבנתי שלא מדובר בקוף. ממש לא. זו היתה לורטה, ששאגה אל תוך הלילה הכחול ממקום לא ידוע.

והשאגה המבעיתה הלכה והתגברה.

כעבור כמה שעות, לפני שהבנים שלי חזרו אלי והלכנו לישון מחובקים, החלטתי מתוך טיפשות לחתום על אחד העצים. רועד, חרטתי עם הסכין שלי את שמי ואת שמה של אשתי. אחר כך כלאתי אותם בתוך לב, צמודים זה לזה, ומתחת, בכיפוף ראש, פשוט כדי שאיש לא יוכל לראות את הדמעות העולות בעיני, כתבתי את התאריך שהיה כבר ויהיה לעד כמו כל תאריך אחר.    


 בְּאַחַד הַיּוּבַלִּים הָרְחוֹקִים שֶׁל נְהַר הַקּוֹנְגוֹ חַיָּה לָהּ מִשְׁפָּחָה וָתִיקָה וַאֲצִילִית שֶׁל הִיפּוֹפּוֹטָמִים, שֶׁהִתְהַדְּרָה בְּאִילַן יוּחֲסִין שֶׁשָּׁרָשָׁיו עוֹד לִפְנֵי יְמֵי נוֹחַ, עוֹד לִפְנֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, אֵי-אָז בְּעִדָּנִים לוּטִים בָּעֲרָפֶל, כְּשֶׁהָעוֹלָם הָיָה חָדָשׁ.

כָּל יְמֵיהֶם חָיוּ עַל גְּדוֹת אוֹתוֹ הַנָּהָר, וְהֵם הִכִּירוּ כָּל עִקּוּל בּוֹ, כָּל גֵּאוּת בְּמֵימָיו וְכָל בּוֹר וּשְׁלוּלִית בַּעֲרוּצוֹ, מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁהִכִּירוּ אֶת אִמָּם הוֹרָתָם. וְנִדְמֶה לִי שֶׁשָּׁם הֵם עֲדַיִן חַיִּים.

בָּאַחֲרוֹנָה נוֹלַד לְמַלְכַּת שֵׁבֶט הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים תִּינוֹק, וְהִיא קָרְאָה לוֹ קִיאוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה עֲגַלְגַּל וְשָׁמֵן כָּל כָּךְ. אַךְ לְמַעַן לֹא תִּטְעוּ, אֹמַר שֶׁבִּשְׂפַת הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים, בְּתַרְגּוּם מְדֻיָּק, "קִיאוֹ" מַשְׁמָעוֹ "שָׁמֵן וְעָצֵל", וְלֹא "שָׁמֵן וַעֲגַלְגַּל". וְאוּלָם אִישׁ לֹא הֵסֵב אֶת תְּשׂוּמַת לִבָּהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה לַמִּשְׁגֶּה הַזֶּה, כִּי הַחַטִּים שֶׁלָּהּ הָיוּ חַדּוֹת וַאֲרֻכּוֹת לְהַחְרִיד, וְהִיא חָשְׁבָה שֶׁקִּיאוֹ הוּא הַתִּינוֹק הַמָּתוֹק בָּעוֹלָם.

וְהוּא בֶּאֱמֶת הָיָה בְּסֵדֶר גָּמוּר, בְּתוֹר הִיפּוֹפּוֹטָם. הוּא הִתְגַּלְגֵּל וְשִׂחֵק בַּבֹּץ הָרַךְ עַל גְּדַת הַנָּהָר וְדִשְׁדֵּשׁ אֶל הַיַּבָּשָׁה כְּדֵי לְכַרְסֵם אֶת עֲלֵי כְּרוּב הַבַּר שֶׁצָּמַח שָׁם, וְהָיָה מְרֻצֶּה וּמְאֻשָּׁר מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב. הוּא הָיָה הַהִיפּוֹפּוֹטָם הָעַלִּיז בְּיוֹתֵר שֶׁנּוֹלַד אֵי-פַּעַם לַמִּשְׁפָּחָה הַוָּתִיקָה הַזֹּאת. עֵינָיו הַקְּטַנּוֹת וְהָאֲדֻמּוֹת נִצְנְצוּ בְּכָל עֵת בַּעֲלִיצוּת, וְהוּא צָחַק אֶת צְחוֹקוֹ הַשָּׂמֵחַ בְּלִי הֶרֶף, אִם הָיְתָה סִבָּה לִצְחֹק וְגַם אִם לֹא.

עַל שׁוּם כָּךְ קָרְאוּ לוֹ הָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים שֶׁגָּרוּ שָׁם "אִיפִּי" – "שִׂמְחוֹנִי" – אִם כִּי לֹא הֵעֵזּוּ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו בִּגְלַל אִמּוֹ הַפִּרְאִית וְדוֹדָיו וְדוֹדוֹתָיו וְדוֹדָנָיו שֶׁהָיוּ פִּרְאִיִּים לֹא פָּחוֹת וְחָיוּ בְּעֵדֶר עָצוּם עַל גְּדַת הַנָּהָר.

וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים הָאֵלֶּה, שֶׁחָיוּ בִּכְפָרִים קְטַנִּים בֵּין הָעֵצִים, לֹא הֵעֵזּוּ לִתְקֹף בְּגָלוּי אֶת מִשְׁפַּחַת הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים הַמַּלְכוּתִית, הֵם נֶהֱנוּ בְּמִדָּה שֶׁלֹּא תֵּאָמֵן מִבְּשַׂר הִיפּוֹפּוֹטָם בְּכָל פַּעַם שֶׁהִזְדַּמֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל אוֹתוֹ. הַדָּבָר הָיָה גָּלוּי וְיָדוּעַ לַהִיפּוֹפּוֹטָמִים. זֹאת וְעוֹד, כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחוּ הַשְּׁחֹרִים לִתְפֹּס אֶת הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה בַּחַיִּים, הָיָה לָהֶם הֶרְגֵּל מְגֻנֶּה לִרְכֹּב עֲלֵיהֶם בְּרַחֲבֵי הַגּ'וּנְגֶּל כְּאִלּוּ הָיוּ סוּסִים, וְכָךְ הוֹרִידוּ אוֹתָם לְמַדְרֵגַת עַבְדוּת.

וְלָכֵן, מִכֵּיוָן שֶׁהָיוּ מוּדָעִים לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נָהֲגוּ הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים לְהִסְתַּעֵר בְּזַעַם עַל הָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים בְּכָל פַּעַם שֶׁהֵרִיחוּ אֶת נִיחוֹחָם הַשַּׁמְנוּנִי, וְאִם בְּמִקְרֶה הִשִּׂיגוּ אֶת אֶחָד מִבְּנֵי הָאוֹיֵב, רִטְּשׁוּ אוֹתוֹ בְּחַטֵּיהֶם הַחַדּוֹת אוֹ רָמְסוּ אוֹתוֹ בְּכַפּוֹת רַגְלֵיהֶם הָעֲנָקִיּוֹת.

מִלְחָמָה תְּמִידִית נִטְּשָׁה בֵּין הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים לָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים.

גוּאִי חַי בְּאַחַד הַכְּפָרִים הַקְּטַנִּים שֶׁל הַשְּׁחֹרִים. הוּא הָיָה בֶּן אָחִיו שֶׁל רֹאשׁ הַכְּפָר וְנֶכְדּוֹ שֶׁל מְכַשֵּׁף הַכְּפָר, שֶׁהָיָה יָדוּעַ בְּכִנּוּיוֹ "הַפֶּלֶא חֲסַר הָעֲצָמוֹת", כִּי יָדַע לְהִתְפַּתֵּל בִּגְמִישׁוּת מַמָּשׁ כְּמוֹ נָחָשׁ, וְלֹא הָיוּ לוֹ עֲצָמוֹת שֶׁיַּפְרִיעוּ לוֹ לְעַקֵּל אֶת גּוּפוֹ לְכָל תְּנוּחָה שֶׁחָפַץ. מִשּׁוּם כָּךְ הִתְהַלֵּךְ כְּמִתְנַדְנֵד, אַךְ הָאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים רָחֲשׁוּ לוֹ כָּבוֹד רַב.

הַבִּקְתָּה שֶׁל גוּאִי הָיְתָה עֲשׂוּיָה עַנְפֵי עֵצִים שֶׁהֻדְבְּקוּ זֶה לָזֶה בְּבֹץ, וּבְגָדָיו הִסְתַּכְּמוּ בְּמַחְצֶלֶת עֲשָׂבִים שֶׁנִּכְרְכָה סְבִיב מָתְנָיו. אֲבָל קִרְבָתוֹ לְרֹאשׁ הַכְּפָר וְלַמְּכַשֵּׁף הִקְנְתָה לוֹ מִדָּה שֶׁל כָּבוֹד, וְהוּא הִתְמַסֵּר כָּל כֻּלּוֹ לְהִרְהוּרִים בְּגַפּוֹ. מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע, אוּלַי, נָטוּ הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֵלֶּה תְּכוּפוֹת אֶל אוֹיְבָיו, הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים, וְהוּא בָּחַן דְּרָכִים רַבּוֹת לִלְכֹּד אוֹתָם.

לְבַסּוֹף, לְאַחַר שֶׁרָקַם אֶת תָּכְנִיתוֹ לִפְרָטֶיהָ, הֵחֵל לַחְפֹּר בּוֹר גָּדוֹל בָּאֲדָמָה בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ בֵּין שְׁנֵי עִקּוּלִים חַדִּים בַּנָּהָר. לְאַחַר מִכֵּן כִּסָּה אֶת הַבּוֹר בְּעַנְפֵי עֵצִים קְטַנִּים וּפִזֵּר עֲלֵיהֶם אֲדָמָה וְהֶחְלִיק אֶת פָּנֶיהָ בִּמְיֻמָּנוּת כָּזוֹ עַד שֶׁאִישׁ לֹא הָיָה מְנַחֵשׁ שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ בּוֹר גָּדוֹל. אָז צָחַק גוּאִי צְחוֹק חֲרִישִׁי וְהָלַךְ הַבַּיְתָה לֶאֱכֹל אֲרוּחַת עֶרֶב.

בָּעֶרֶב הַהוּא אָמְרָה הַמַּלְכָּה לְקִיאוֹ, שֶׁהִתְפַּתֵּחַ יָפֶה מְאוֹד לְיֶלֶד בְּגִילוֹ: "תּוֹאִיל בְּטוּבְךָ לָרוּץ אֶל מֵעֵבֶר לָעִקּוּל וּתְבַקֵּשׁ מִדּוֹדְךָ נִיקִי לָבוֹא הֵנָּה. מָצָאתִי צֶמַח מְשֻׁנֶּה, וַאֲנִי רוֹצָה שֶׁהוּא יַגִּיד לִי אִם הוּא טוֹב לְמַאֲכָל."

שִׂמְחוֹנִי צָחַק בְּקוֹל כְּשֶׁיָּצָא אֶל הַשְּׁלִיחוּת, כִּי הִרְגִּישׁ חָשׁוּב בְּדִיּוּק כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁלָח לָרִאשׁוֹנָה אֶל הַמַּכֹּלֶת שֶׁבִּקְצֵה הָרְחוֹב לִקְנוֹת עוּגַת שְׁמָרִים.

"גָּאק-אָק-אָק-אָק! גָּאק-אָק-אָק-אָק!" כָּךְ צָחַק; וְאִם נִדְמֶה לָכֶם שֶׁלֹּא כָּךְ צוֹחֵק הִיפּוֹפּוֹטָם, דַּי בְּכָךְ שֶׁתַּקְשִׁיבוּ לוֹ וּתְגַלּוּ שֶׁאֲנִי צוֹדֵק.

הוּא זָחַל וְעָלָה מִתּוֹךְ הַבֹּץ שֶׁהִתְבּוֹסֵס בּוֹ וְעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ בֵּין הַשִּׂיחִים, וְהַדָּבָר הָאַחֲרוֹן שֶׁשָּׁמְעָה אִמּוֹ כְּשֶׁרָבְצָה בַּנָּהָר, חֶצְיָהּ בַּמַּיִם וְחֶצְיָהּ מִחוּצָה לָהֶם, הָיָה הַ"גָּאק-אָק-אָק-אָק!" שֶׁלּוֹ, שֶׁהִתְנַגֵּן וְגָוַע בַּמֶּרְחָק.

קִיאוֹ הָיָה בְּמַצַּב רוּחַ מְרוֹמָם כָּל כָּךְ עַד שֶׁבְּקשִׁי הִבְחִין עַל מָה הוּא דּוֹרֵךְ, וְלָכֵן הֻפְתַּע מְאוֹד כַּאֲשֶׁר הָאֲדָמָה שָׁקְעָה תַּחְתָּיו בְּאֶמְצַע פֶּרֶץ צְחוֹק וְהוּא נָפַל לְתַחְתִּית הַבּוֹר הֶעָמֹק שֶׁל גוּאִי. לֹא נִגְרַם לוֹ נֶזֶק רַב, אֲבָל חָטְמוֹ נֶחְבַּט בְּעֹז בַּנְּפִילָה; וְלָכֵן הִפְסִיק לִצְחֹק וְהִתְחִיל לַחְשֹׁב אֵיךְ יוּכַל לָצֵאת מִשָּׁם. אוֹ-אָז גִּלָּה שֶׁדָּפְנוֹת הַבּוֹר גְּבוֹהִים מֵרֹאשׁוֹ, וְהוּא שָׁבוּי.

עַל כֵּן צָחַק קְצָת עַל בִּישׁ הַמַּזָּל שֶׁלּוֹ, וְהַצְּחוֹק הִרְגִּיעַ אוֹתוֹ וְהִפִּיל עָלָיו תַּרְדֵּמָה, וְהוּא נָחַר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁעָלָה הָאוֹר.

לְמָחֳרָת, כַּאֲשֶׁר הֵצִיץ גוּאִי מֵעֵבֶר לִקְצֵה הַבּוֹר, הוּא הִכְרִיז: "בְּחַיַּי, זֶה אִיפִּי הָעַלִּיז!"

קִיאוֹ זִהָה אֶת רֵיחַ הָאָדָם הַשָּׁחֹר וְנִסָּה לְהַגְבִּיהַּ אֶת רֹאשׁוֹ עַד שֶׁיּוּכַל לִנְשֹׁךְ אוֹתוֹ. גוּאִי רָאָה זֹאת וּמִיָּד פָּתַח וְדִבֵּר בִּשְׂפַת הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים, שֶׁאוֹתָהּ לָמַד מִסָּבוֹ הַמְּכַשֵּׁף.

"מוּטָב שֶׁתִּסְגֹּר אֶת פִּיךָ, קְטַנְטַן, אַתָּה הַשָּׁבוּי שֶׁלִּי."

"אַתָּה צוֹדֵק; אֶשְׂמַח לִסְגֹּר אֶת הַפֶּה שֶׁלִּי עַל הָרֶגֶל שֶׁלְּךָ אִם אַגִּיעַ אֵלֶיהָ," הֵשִׁיב קִיאוֹ; וְאָז צָחַק עַל הַבְּדִיחָה שֶׁלּוֹ: "גָאק-אָק-אָק-אָק!"

אֲבָל גוּאִי, שֶׁהָיָה אִישׁ שָׁחֹר שָׁקוּל וּמְחֻשָּׁב, הִסְתַּלֵּק מִשָּׁם בְּלִי אֹמֶר וְלֹא חָזַר עַד לְמָחֳרָת. כַּאֲשֶׁר רָכַן שׁוּב מֵעַל הַבּוֹר, הָיָה קִיאוֹ חָלוּשׁ כָּל כָּךְ מֵרֹב רָעָב עַד שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לִצְחֹק כְּלָל וּכְלָל.

"אַתָּה נִכְנָע?" שָׁאַל גוּאִי."אוֹ שֶׁאַתָּה עֲדַיִן רוֹצֶה לְהִלָּחֵם?"

"מָה יִקְרֶה אִם אֶכָּנַע?" חָקַר קִיאוֹ.

הָאִישׁ הַשָּׁחֹר גֵּרֵד בִּמְבוּכָה אֶת רֹאשׁוֹ הַמְּקֻרְזָל. "קָשֶׁה לָדַעַת, אִיפִּי. אַתָּה צָעִיר מִדַּי לַעֲבוֹדָה, וְאִם אֶהֱרֹג אוֹתְךָ כְּדֵי לֶאֱכֹל אוֹתְךָ, לֹא אֶזְכֶּה בַּחַטִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁעוֹד לֹא צָמְחוּ. אוֹי, שִׂמְחוֹנִי, לָמָּה נָפַלְתָּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁלִּי? רָצִיתִי לִתְפֹּס אֶת אִמָּא שֶׁלְּךָ אוֹ אֶת אַחַד הַדּוֹדִים שֶׁלְּךָ."

"גָּאק-אָק-אָק-אָק!" צָחַק קִיאוֹ. "אָז בְּכָל זֹאת אַתָּה צָרִיךְ לְשַׁחְרֵר אוֹתִי, אִישׁ שָׁחֹר, הֲרֵי לֹא אָבִיא לְךָ שׁוּם תּוֹעֶלֶת!"

"לֹא אֲשַׁחְרֵר," הִכְרִיז גוּאִי; "אֶלָּא אִם כֵּן," הוֹסִיף כִּלְאַחַר יָד, "תַּעֲשֶׂה אִתִּי הֶסְכֵּם."

"סַפֵּר לִי עַל הַהֶסְכֵּם, אִישׁ שָׁחֹר, כִּי אֲנִי רָעֵב," אָמַר קִיאוֹ.

"אֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ אֵם תִּשָּׁבַע בַּחַטִּים שֶׁל סַבָּא שֶׁלְּךָ שֶׁתַּחְזֹר אֵלַי בְּעוֹד שָׁנָה וְעוֹד יוֹם וְתִהְיֶה שׁוּב הַשָּׁבוּי שֶׁלִּי."

הַהִיפּוֹפּוֹטָם הַצָּעִיר עָצַר לַחְשֹׁב, כִּי יָדַע שֶׁשְּׁבוּעָה בַּחַטִּים שֶׁל סַבָּא אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל מָה בְּכָךְ; אַךְ הוּא הָיָה רָעֵב עַד מְאוֹד, וְהָיָה נִדְמֶה לוֹ שֶׁשָּׁנָה וְעוֹד יוֹם יַחְלְפוּ רַק כַּעֲבֹר זְמַן רַב, לָכֵן צָחַק שׁוּב בְּלֹא דְּאָגָה: "טוֹב וְיָפֶה; אִם תְּשַׁחְרֵר אוֹתִי עַכְשָׁו, אֶשָּׁבַע בַּחַטִּים שֶׁל סַבָּא שֶׁלִּי שֶׁאֶחְזֹר אֵלֶיךָ בְּעוֹד שָׁנָה וְיוֹם וְאֶהְיֶה שָׁבוּי שֶׁלְּךָ."

גוּאִי הָיָה מְרֻצֶּה מְאוֹד, כִּי יָדַע שֶׁכַּחֲלוֹף שָׁנָה וְעוֹד יוֹם יִהְיֶה קִיאוֹ בּוֹגֵר כִּמְעַט לְגַמְרֵי. עַל כֵּן הֵחֵל לַחְפֹּר בְּצִדּוֹ הָאֶחָד שֶׁל הַבּוֹר וּלְמַלֵּא אוֹתוֹ בַּאֲדָמָה, עַד שֶׁיָּצַר שִׁפּוּעַ שֶׁהַהִיפּוֹפּוֹטָם יָכוֹל לַעֲלוֹת עָלָיו וְלָצֵאת.

קִיאוֹ הָיָה מְרֻצֶּה כָּל כָּךְ כְּשֶׁמָּצָא אֶת עַצְמוֹ שׁוּב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, עַד שֶׁהִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְהַשְׁמִיעַ עוֹד פֶּרֶץ צְחוֹק מְלֵא חֶדְוָה וְאַחַר כָּךְ אָמַר: "הֱיֵה שָׁלוֹם, גוּאִי; בְּעוֹד שָׁנָה וְיוֹם תִּרְאֶה אוֹתִי שׁוּב."

אַחַר כָּךְ דִּשְׁדֵּשׁ לוֹ אֶל הַנָּהָר לִרְאוֹת אֶת אִמּוֹ וּלְקַבֵּל אֲרוּחַת בֹּקֶר, וְגוּאִי חָזַר לַכְּפָר שֶׁלּוֹ.

בְּמַהֲלַךְ הֶחֳדָשִׁים שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן, כַּאֲשֶׁר שָׁכַב הָאִישׁ הַשָּׁחֹר בַּבִּקְתָּה שֶׁלּוֹ וְכַאֲשֶׁר צָד בַּיַּעַר, שָׁמַע לְעִתִּים בַּמֶּרְחָק אֶת הַ"גָּאק-אָק-אָק-אָק!" שֶׁל הַהִיפּוֹפּוֹטָם הַצּוֹחֵק. אַךְ הוּא רַק חִיֵּךְ בְּלִבּוֹ וְאָמַר: "שָׁנָה וְיוֹם יַחְלְפוּ בִּמְהֵרָה!"

כַּאֲשֶׁר חָזַר קִיאוֹ אֶל אִמּוֹ בָּרִיא וְשָׁלֵם, הָיוּ כָּל בְּנֵי שִׁבְטוֹ מְאֻשָּׁרִים בְּתַכְלִית, כִּי שִׂמְחוֹנִי הָיָה חָבִיב עַל כֻּלָּם. אַךְ כַּאֲשֶׁר סִפֵּר לָהֶם שֶׁכַּחֲלוֹף שָׁנָה וְעוֹד יוֹם עָלָיו לָשׁוּב וְלִהְיוֹת לְעֶבֶד לָאָדָם הַשָּׁחֹר, הֵם הֵחֵלּוּ לְקוֹנֵן וּלְהִתְיַפֵּחַ, וְרַבּוֹת כָּל כָּךְ הָיוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁפְּנֵי הַנָּהָר עָלוּ בְּכַמָּה זְרָתוֹת.

מוּבָן שֶׁקִּיאוֹ רַק צָחַק לְנֹכַח צַעֲרָם; וּבְכָל זֹאת כֻּנְּסָה אֲסֵפָה גְּדוֹלָה שֶׁל הַשֵּׁבֶט, וְהַנּוֹשֵׂא נִדּוֹן בְּכֹבֶד רֹאשׁ.

"מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע בַּחַטִּים שֶׁל סַבָּא שֶׁלּוֹ," אָמַר דּוֹד נִיקִי, "עָלָיו לְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ. אַךְ מֵחוֹבָתֵנוּ לְנַסּוֹת וְלִמְצֹא אֵיזוֹ דֶּרֶךְ לְהַצִּיל אוֹתוֹ מִמָּוֶת אוֹ מֵחַיֵּי עַבְדוּת."

עַל כָּךְ הִסְכִּימוּ הַכֹּל, אַךְ אִישׁ לֹא הִצְלִיחַ לִמְצֹא כָּל דֶּרֶךְ לְהַצִּיל אֶת קִיאוֹ מִגּוֹרָלוֹ. וְכָךְ חָלְפוּ הֶחֳדָשִׁים, וּבְמַהֲלָכָם הָיוּ כָּל הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים הַמַּלְכוּתִיִּים עֲצוּבִים וְנוּגִים, פְּרָט לְשִׂמְחוֹנִי עַצְמוֹ.

הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁבּוֹ נוֹתָר לְקִיאוֹ רַק שָׁבוּעַ אֶחָד שֶׁל חֵרוּת, וְאִמּוֹ הַמַּלְכָּה הָיְתָה מֻדְאֶגֶת וּמֻטְרֶדֶת כָּל כָּךְ עַד שֶׁשּׁוּב כֻּנַּס הַשֵּׁבֶט. בֵּינְתַיִם גָּדַל הַהִיפּוֹפּוֹטָם הַצּוֹחֵק לִמְמַדֵּי עֲנָק, אָרְכּוֹ הָיָה כִּמְעַט שְׁלוֹשָׁה מֶטְרִים וְגָבְהוֹ שְׁנַיִם, וְאִלּוּ חַטָּיו הָיוּ לְבָנוֹת וְקָשׁוֹת יוֹתֵר מֵחַטֵּי פִּיל.

"אִם לֹא יֵעָשֶׂה מַשֶּׁהוּ לְהַצִּיל אֶת יַלְדִּי," אָמְרָה הָאֵם, "אָמוּת מֵרֹב צַעַר."

אוֹ-אָז הֵחֵלּוּ אֲחָדִים מִקְּרוֹבֶיהָ לְהַצִּיעַ הַצָּעוֹת אֱוִילִיּוֹת, אַךְ כַּעֲבֹר זְמַן-מָה אָמַר דּוֹד נֵפּ, שֶׁהָיָה הִיפּוֹפּוֹטָם חָכָם וְגָדוֹל מְאוֹד: "עָלֵינוּ לָלֶכֶת לִגְלִינְקוֹמוֹק וּלְהִתְחַנֵּן בְּפָנָיו שֶׁיַּעֲזֹר לָנוּ."

כֻּלָּם הִשְׁתַּתְּקוּ, כִּי נִדְרַשׁ אֹמֶץ רַב כְּדֵי לְהִתְיַצֵּב מוּל גְלִינְקוֹמוֹק הָאַדִּיר. אַךְ אַהֲבָתָהּ הָעַזָּה שֶׁל אִמּוֹ גָּבְרָה עַל כָּל פַּחַד.

"אֵלֵךְ אֵלָיו בְּעַצְמִי אִם דּוֹד נֵפּ יְלַוֶּה אוֹתִי," מִהֲרָה וְאָמְרָה.

דּוֹד נֵפּ רָקַע בַּעֲדִינוּת בְּכַפָּתוֹ הַקִּדְמִית עַל הַבֹּץ הָרַךְ וְכִשְׁכֵּשׁ בְּנַחַת בִּזְנָבוֹ הַקָּצָר.

"מֵאָז וּמֵעוֹלָם צִיַּתְנוּ לִגְלִינְקוֹמוֹק וְנָהַגְנוּ בּוֹ בְּכָבוֹד רַב," אָמַר. "לָכֵן אֵינִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁיְּאֻנֶּה לָנוּ כָּל רַע אִם נִתְיַצֵּב מוּלוֹ. אֵלֵךְ אִתָּךְ."

הָאֲחֵרִים נָחֲרוּ כֻּלָּם לְאִשּׁוּר, כִּי שָׂמְחוּ מְאוֹד שֶׁאֵינָם נִדְרָשִׁים לָלֶכֶת בְּעַצְמָם.

וְכָךְ יָצְאוּ הַמַּלְכָּה וְדוֹד נֵפּ לְמַסָּעָם, וְקִיאוֹ בֵּינֵיהֶם. הֵם שָׂחוּ בְּמַעֲלֵה הַנָּהָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְכָל הַיּוֹם לְמָחֳרָת וְעִם רֶדֶת הַחַמָּה הִגִּיעוּ אֶל חוֹמָה גְּבוֹהָה וְסַלְעִית וּלְמַרְגְּלוֹתֶיהָ הַמְּעָרָה שֶׁבָּהּ שָׁכַן גְלִינְקוֹמוֹק הָאַדִּיר.

יְצוּר מַבְהִיל זֶה הָיָה חֶלְקוֹ חַיָּה, חֶלְקוֹ אָדָם, חֶלְקוֹ עוֹף, חֶלְקוֹ דָּג. הוּא חַי מֵאָז רֵאשִׁית הָעוֹלָם. שָׁנִים שֶׁל חָכְמָה הָפְכוּ אוֹתוֹ לִמְכַשֵּׁף בְּחֶלְקוֹ, קוֹסֵם בְּחֶלְקוֹ, מָג בְּחֶלְקוֹ, אַלְף בְּחֶלְקוֹ. הָאֱנוֹשׁוּת לֹא הִכִּירָה אֶת הַיְּצוּר הַזֶּה, אַךְ הַחַיּוֹת הַוָּתִיקוֹת יָדְעוּ עַל קִיּוּמוֹ וְיָרְאוּ מִפָּנָיו.

שְׁלשֶׁת הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים עָצְרוּ בְּפֶתַח הַמְּעָרָה, כַּפּוֹתֵיהֶם הַקִּדְמִיּוֹת עַל הַגָּדָה וְגוּפֵיהֶם בַּמַּיִם, וּבֵרְכוּ בְּמַקְהֵלָה אֶת גְלִינְקוֹמוֹק. מִיָּד לְאַחַר מִכֵּן הִתְקַדֵּר פִּי הַמְּעָרָה, וְהַיְּצוּר הֶחְלִיק בִּדְמָמָה לְעֶבְרָם.

הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים פָּחֲדוּ לְהַבִּיט בּוֹ וְהִרְכִּינוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם.

"בָּאנוּ, הוֹ גְלִינְקוֹמוֹק, לְהִתְחַנֵּן לְרַחֲמֶיךָ וּלְעֶזְרָתְךָ הַחֲבֵרִית!" פָּתַח דּוֹד נֵפּ; אַחַר כָּךְ סִפֵּר עַל שִׁבְיוֹ שֶׁל קִיאוֹ וְעַל הַבְטָחָתוֹ לַחְזֹר אֶל הָאִישׁ הַשָּׁחֹר.

"עָלָיו לְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ," אָמַר הַיְּצוּר בְּקוֹל שֶׁנִּשְׁמַע כַּאֲנָחָה.

אִמָּא הִיפּוֹפּוֹטָם נֶאֶנְקָה בְּקוֹל.

"אַךְ אֲנִי אַכְשִׁיר אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִגְבֹּר עָל הָאָדָם הַשָּׁחֹר וּלְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ אֶת חֵרוּתוֹ," הִמְשִׁיךְ וְאָמַר גְלִינְקוֹמוֹק.

קִיאוֹ צָחַק.

"הָרֵם אֶת כַּפָּתְךָ הַיְּמָנִית," צִוָּה גְלִינְקוֹמוֹק. קִיאוֹ צִיֵּת, וְהַיְּצוּר נָגַע בָּהּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַשְּׂעִירָה וְהָאֲרֻכָּה. אַחַר כָּךְ הִנִּיחַ אַרְבַּע יָדַיִם גְּרוּמוֹת עַל רֹאשׁוֹ הַמֻּרְכָּן שֶׁל קִיאוֹ וּמִלְמֵל כַּמָּה מִלִּים בְּשָׂפָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה לֹא לְאָדָם וְלֹא לִבְהֵמָה וְלֹא לְדָג וְלֹא לְעוֹף. אַחַר כָּךְ דִּבֵּר שׁוּב בְּהִיפּוֹפּוֹטָמִית: "הָעוֹר שֶׁלְּךָ נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו קָשִׁיחַ כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לִפְגֹּעַ בְּךָ. כּוֹחֲךָ גָּדוֹל מִכּוֹחָם שֶׁל עֲשָׂרָה פִּילִים. רַגְלְךָ מְהִירָה כָּל כָּךְ שֶׁתּוּכַל לְהַשִּׂיג אֶת הָרוּחַ. שִׂכְלְךָ חַד מִכָּל תַּעַר. יַחְשׁשׁ לוֹ הָאָדָם – אַךְ אַתָּה הָסֵר לָעַד כָּל חֲשָׁשׁ מִלִּבְּךָ; כִּי מִכָּל בְּנֵי מִינְךָ, אַתָּה הָאַדִּיר מִכֻּלָּם!"

אָז גָּהַר מֵעָלָיו גְלִינְקוֹמוֹק הַנּוֹרָא, וְקִיאוֹ חָשׁ שֶׁהֶבֶל פִּיו הַלּוֹהֵט חוֹרֵךְ אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁלָּחַשׁ בְּאָזְנוֹ  הוֹרָאוֹת נוֹסָפוֹת. כַּעֲבֹר רֶגַע הֶחְלִיק בַּחֲזָרָה אֶל הַמְּעָרָה שֶׁלּוֹ, מְלֻוֶּה בַּתּוֹדוֹת הַקּוֹלָנִיּוֹת שֶׁל שְׁלשֶׁת הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים, וְהֵם גָּלְשׁוּ לַמַּיִם וּמִיָּד פָּתְחוּ בְּמַסָּעָם הַבַּיְתָה.

לִבָּהּ שֶׁל הָאֵם הָיָה מְלֵא חֶדְוָה; דּוֹד נֵפּ רָעַד פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם כְּשֶׁנִּזְכַּר בַּהֲצָצָה הַחֲטוּפָה שֶׁלּוֹ בִּגְלִינְקוֹמוֹק; אַךְ קִיאוֹ הָיָה עַלִּיז לְהַפְלִיא, וּמִכֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסְתַּפֵּק בִּשְׂחִיָּה עִם הַמְּבֻגָּרִים הַמְּכֻבָּדִים, צָלַל תַּחְתֵּיהֶם, שָׂחָה סְבִיבָם בִּמְהִירוּת וְצָחַק בְּשִׂמְחָה כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

אָז שָׂמְחוּ וְהִתְהוֹלְלוּ כָּל בְּנֵי הַשֵּׁבֶט וְשִׁבְּחוּ אֶת גְלִינְקוֹמוֹק הָאַדִּיר, שֶׁנָּהַג מִנְהַג רֵעוּת בִּבְנָהּ שֶׁל מַלְכָּתָם. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁבּוֹ נִדְרַשׁ שִׂמְחוֹנִי לְהַסְגִּיר אֶת עַצְמוֹ לָאָדָם הַשָּׁחֹר, נִפְרְדוּ מִמֶּנּוּ כֻּלָּם בִּנְשִׁיקָה בְּלִי צֵל שֶׁל חֲשָׁשׁ לִשְׁלוֹמוֹ.

קִיאוֹ הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וְרוּחוֹ טוֹבָה עָלָיו, וְהֵם שָׁמְעוּ אוֹתוֹ צוֹחֵק "גָּאק-אָק-אָק-אָק" עוֹד זְמַן רַב לְאַחַר שֶׁנֶּעֱלַם בִּסְבַךְ הַגּ'וּנְגֶּל.

כָּל אוֹתָהּ הָעֵת סָפַר גוּאִי אֶת הַיָּמִים, וְהוּא יָדַע מָתַי לְצַפּוֹת לְקִיאוֹ. אַךְ הוּא הֻפְתַּע מִן הַמְּמַדִּים הַמִּפְלַצְתִּיִּים שֶׁאֲלֵיהֶם הִגִּיעַ הַשָּׁבוּי שֶׁלּוֹ וּבֵרֵךְ אֶת עַצְמוֹ עַל הָעִסְקָה הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה. קִיאוֹ הָיָה שָׁמֵן כָּל כָּךְ עַד שֶׁגּוּאִי הֶחְלִיט לֶאֱכֹל אוֹתוֹ – כְּלוֹמַר, לֶאֱכֹל כַּמָּה שֶׁרַק יוּכַל וְלִסְחֹר בִּשְׁאֵרִית הַפֶּגֶר עִם תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר.

אִם כֵּן, הוּא לָקַח סַכִּין וְנִסָּה לִתְקֹעַ אוֹתוֹ בַּהִיפּוֹפּוֹטָם, אֲבָל עוֹרוֹ הָיָה קָשִׁיחַ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהַסַּכִּין לֹא חָדַר בַּעֲדוֹ. גוּאִי נִסָּה שִׁיטוֹת אֲחֵרוֹת – אַךְ קִיאוֹ נוֹתָר בָּרִיא וְשָׁלֵם.

כָּעֵת צָחַק שִׂמְחוֹנִי אֶת צְחוֹקוֹ הַמִּתְרוֹנֵן בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁהַ"גָּאק-אָק-אָק-אָק" הִדְהֵד בַּיַּעַר כֻּלּוֹ. וְגוּאִי הֶחְלִיט לֹא לַהֲרֹג אוֹתוֹ, כִּי הַדָּבָר אֵינוֹ אֶפְשָׁרִי, אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּבֶהֱמַת מַשָּׂא. הוּא עָלָה עַל גַּבּוֹ שֶׁל קִיאוֹ וְהוֹרָה לוֹ לִצְעֹד. וְקִיאוֹ שָׁעַט בְּמֶרֶץ בְּרַחֲבֵי הַכְּפָר, וְעֵינָיו הַקְּטַנּוֹת נִצְנְצוּ בַּעֲלִיצוּת.

שְׁאַר הַשְּׁחֹרִים הָיוּ מֻקְסָמִים מִן הַשָּׁבוּי שֶׁל גוּאִי וְהִתְחַנְּנוּ שֶׁיַּרְשֶׁה לָהֶם לִרְכֹּב עַל גַּבּוֹ שֶׁל שִׂמְחוֹנִי. גוּאִי הִתְמַקֵּחַ אִתָּם עַל צְמִידִים וּמַחְרוֹזוֹת צְדָפִים וְקִשּׁוּטֵי זָהָב קְטַנִּים, עַד שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ עֲרֵמָה נִכְבֶּדֶת שֶׁל תַּכְשִׁיטִים. אָז טִפְּסוּ וְעָלוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל קִיאוֹ תְּרֵיסָר שְׁחֹרִים שֶׁרָצוּ לֵהָנוֹת מִן הַסִּיבוּב, וְזֶה שֶׁיָּשַׁב קָרוֹב בְּיוֹתֵר לְחָטְמוֹ קָרָא: "רוּץ, כֶּלֶב-בֹּץ, רוּץ!"

וְקִיאוֹ רָץ. מָהִיר כָּרוּחַ דָּהַר וְהִרְחִיק מִן הַכְּפָר, עָבַר בַּיַּעַר וְהִמְשִׁיךְ הַיְשֵׁר בְּמַעֲלֵה גְּדַת הַנָּהָר. הַשְּׁחֹרִים יִלְּלוּ מֵרֹב פַּחַד; שִׂמְחוֹנִי שָׁאַג בִּצְחוֹק, וְהֵם הִתְקַדְּמוּ הָלְאָה, הָלְאָה, הָלְאָה!

וְאָז, מוּלָם, עַל גְּדַת הַנָּהָר מִנֶּגֶד, הוֹפִיעַ פִּיהָ הַשָּׁחֹר שֶׁל הַמְּעָרָה שֶׁל גְלִינְקוֹמוֹק. קִיאוֹ מִהֵר לְהִכָּנֵס לַמַּיִם, צָלַל לַקַּרְקָעִית וְנָטַשׁ שָׁם אֶת הַשְּׁחֹרִים. הֵם נִסּוּ בְּכָל כּוֹחָם לִשְׂחוֹת הַחוּצָה, אַךְ גְלִינְקוֹמוֹק שָׁמַע אֶת צְחוֹקוֹ שֶׁל קִיאוֹ וְיָדַע מָה עָלָיו לַעֲשׂוֹת. כַּאֲשֶׁר עָלָה שִׂמְחוֹנִי אֶל פְּנֵי הַשֶּׁטַח וּפָלַט אֶת הַמַּיִם שֶׁנִּקְווּ בִּגְרוֹנוֹ, לֹא נִרְאָה בָּאֹפֶק אַף לֹא שָׁחֹר אֶחָד.

קִיאוֹ חָזַר לְבַדּוֹ אֶל הַכְּפָר, וְגוּאִי שָׁאַל אוֹתוֹ בִּפְלִיאָה: "הֵיכָן אַחַי?"

"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ," הֵשִׁיב קִיאוֹ. "לָקַחְתִּי אוֹתָם רָחוֹק, וְהֵם נִשְׁאֲרוּ בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם."

גוּאִי רָצָה לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת נוֹסָפוֹת, אֲבָל קְבוּצָה נוֹסֶפֶת שֶׁל שְׁחֹרִים הִמְתִּינָה בְּקֹצֶר רוּחַ לָרְכִיבָה עַל גַּבּוֹ שֶׁל הַהִיפּוֹפּוֹטָם הַצּוֹחֵק. הֵם שִׁלְּמוּ אֶת הַמְּחִיר וְעָלוּ וְהִתְיַשְּׁבוּ, וְזֶה שֶׁיָּשַׁב לְפָנִים אָמַר: "רוּץ, שׁוֹכֵן-בֹּץ, רוּץ!"

וְקִיאוֹ רָץ כְּמִקֹּדֶם וְנָשָׂא אוֹתָם אֶל פִּי מְעָרָתוֹ שֶׁל גְלִינְקוֹמוֹק וְחָזַר לְבַדּוֹ.

אַךְ כָּעֵת חָשַׁשׁ גוּאִי מְאוֹד לְגוֹרָלָם שֶׁל חֲבֵרָיו, שֶׁכֵּן הָיָה הַגֶּבֶר הַשָּׁחֹר הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר בַּכְּפָר. עַל כֵּן עָלָה וְרָכַב עַל הַהִיפּוֹפּוֹטָם וְקָרָא: "רוּץ, חֲזִיר-בֹּץ, רוּץ!"

קִיאוֹ הִשְׁמִיעַ אֶת הַ"גָּאק-אָק-אָק-אָק" הָעַלִּיז שֶׁלּוֹ וְרָץ, מָהִיר כָּרוּחַ. אַךְ הַפַּעַם פָּנָה הַיְשֵׁר אֶל גְּדַת הַנָּהָר שֶׁעָלֶיהָ חַי הַשֵּׁבֶט שֶׁלּוֹ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ דִּשְׁדֵּשׁ אֶל תּוֹךְ הַנָּהָר, צָלַל לַקַּרְקָעִית וְהוֹתִיר אֶת גוּאִי לָצוּף בְּמֶרְכַּז הַזֶּרֶם.

הָאִישׁ הַשָּׁחֹר הֵחֵל לִשְׂחוֹת אֶל הַגָּדָה הַיְּמָנִית, אַךְ שָׁם רָאָה אֶת דּוֹד נֵפּ וְאֶת מַחֲצִית בְּנֵי הַשֵּׁבֶט הַמַּלְכוּתִי, שֶׁחִכּוּ בַּבֹּץ הָרַךְ כְּדֵי לִרְמֹס אוֹתוֹ. כְּשֶׁפָּנָה אֶל הַגָּדָה הַשְּׂמָאלִית, עָמְדוּ שָׁם הַמַּלְכָּה הָאֵם וְדוֹד נִיקִי, אֲדֻמֵּי עֵינַיִם וְזוֹעֲמִים, וְחִכּוּ לוֹ כְּדֵי לִקְרֹעַ אוֹתוֹ לִגְזָרִים בְּחַטֵּיהֶם.

אָז פָּרַץ גוּאִי בְּזַעֲקוֹת אֵימָה קוֹלָנִיּוֹת, וּכְשֶׁהִבְחִין בְּשִׂמְחוֹנִי שֶׁשָּׂחָה לְיָדוֹ קָרָא: "הַצֵּל אוֹתִי, קִיאוֹ! הַצֵֵּל אוֹתִי וַאֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ מֵהָעַבְדוּת!"

"זֶה לֹא מַסְפִּיק," צָחַק קִיאוֹ.

"אֲשָׁרֵת אוֹתְךָ כָּל חַיַּי!" צָרַח גוּאִי. "אֶעֱשֶׂה כָּל מָה שֶׁתּוֹרֶה לִי!"

"אִם אַרְשֶׁה לְךָ לִבְרֹחַ, הַאִם תַּחְזֹר אֵלַי בְּעוֹד שָׁנָה וְיוֹם וְתִהְיֶה שָׁבוּי שֶׁלִּי?" שָׁאַל קִיאוֹ.

"אֶחְזֹר! אֶחְזֹר! אֶחְזֹר!" זָעַק גוּאִי.

"הִשָּׁבַע בָּעֲצָמוֹת שֶׁל סַבָּא שֶׁלְּךָ!" צִוָּה קִיאוֹ, כִּי זָכַר שֶׁלָּאֲנָשִׁים הַשְּׁחֹרִים אֵין חַטִּים לְהִשָּׁבַע בָּהֶם.

וְגוּאִי נִשְׁבַּע בְּעַצְמוֹת סָבוֹ.

אָז שָׂחָה קִיאוֹ אֶל הָאִישׁ הַשָּׁחֹר, וְהוּא טִפֵּס וְעָלָה שׁוּב עַל גַּבּוֹ. כָּךְ הִגִּיעוּ לַגָּדָה, וְשָׁם סִפֵּר קִיאוֹ לְאִמּוֹ וּלְכָל הַשֵּׁבֶט עַל הָעִסְקָה שֶׁלּוֹ עִם גוּאִי, שֶׁיַּחְזֹר כַּחֲלוֹף שָׁנָה וְעוֹד יוֹם וְיַהֲפֹךְ לְעַבְדּוֹ.

לְפִיכָךְ הִרְשׁוּ לָאִישׁ הַשָּׁחֹר לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ לְשָׁלוֹם, וְשִׂמְחוֹנִי חַי שׁוּב עִם בְּנֵי עַמּוֹ וְהָיָה מְאֻשָּׁר.

כַּאֲשֶׁר חָלְפוּ שָׁנָה וְעוֹד יוֹם, הֵחֵל קִיאוֹ לְצַפּוֹת לְשׁוּבוֹ שֶׁל גוּאִי; אַךְ הוּא לֹא חָזַר, לֹא בַּיּוֹם הַהוּא וְגַם לֹא בְּשׁוּם יוֹם אַחֵר.

כִּי הָאִישׁ הַשָּׁחֹר צָרַר אֶת הַצְּמִידִים וְאֶת מַחְרוֹזוֹת הַצְּדָפִים וְאֶת קִשּׁוּטֵי הַזָּהָב הַקְּטַנִּים שֶׁלּוֹ וְנָדַד מֶרְחָק רַב אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, שֶׁבָּהּ לֹא הִכִּירוּ אֶת שֵׁבֶט הַהִיפּוֹפּוֹטָמִים הָעַתִּיק וְהַמַּלְכוּתִי. הוּא נֶהֱפַךְ לְמַנְהִיג גָּדוֹל בִּזְכוּת אוֹצְרוֹתָיו, וַאֲנָשִׁים הִשְׁתַּחֲווּ לְפָנָיו.

בַּיּוֹם הִתְגָּאָה וְהִתְרַבְרֵב. אַךְ בַּלַּיְלָה הִתְהַפֵּךְ כֹּה וָכֹה עַל מִטָּתוֹ וְלֹא הִצְלִיחַ לְהֵרָדֵם מֵרֹב יִסּוּרֵי מַצְפּוּן. שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע בְּעַצְמוֹת סָבוֹ, וּלְסָבוֹ לֹא הָיוּ עֲצָמוֹת.


*איור: טליה בר

"דּוֹן אַרְנָב וְדוֹן שׁוּעָל – הֵם הָיוּ דּוֹמִים לְכַמָּה יְלָדִים שֶׁאֲנִי מַכִּיר," אָמַר הַדּוּד רֵמוּס לַיֶּלֶד הַקָּטָן שֶׁבָּא אֵלָיו לִשְׁמֹעַ סִפּוּר חָדָשׁ וְתָלָה בּוֹ מַבָּט שֶׁל כֹּבֶד רֹאשׁ. "שְׁנֵיהֶם 'שְׁתַּדְּלוּ תָּמִיד לַ'שִּׂיג זֶה'ת'זֶה, עָשׂוּ כָּל מִינֵי תַּ'לוּלִים וְהִרְגִּיזוּ 'חָד תַּ'שֵּׁנִי. אֲבָל דּוֹן אַרְנָב, הוּא יָכוֹל לִחְיוֹת קְצָת בְּשֶׁקֶט, 'פְּנֵי שֶׁדּוֹן שׁוּעָל אַף פַּ'ם לֹא'צְלִיחַ לָשִׂים עָלָיו יָד כְּמוֹ שֶׁרָצָה.

יוֹם אֶחָד יָצְאוּ דּוֹן אַרְנָב, וְדוֹן שׁוּעָל, וְדוֹן דְּבִיבוֹן, וְדוֹן דֹּב – חֲבוּרָה שְׁלֵמָה וַ'גוּנָה – לַעֲדֹר חֶלְקַת'דָמָה בִּשְׁבִיל לִשְׁתֹּל בָּהּ יְרָקוֹת. הַשֶּׁמֶשׁ 'תְחִילָה לִהְיוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר חַמָּה, וְדוֹן אַרְנָב – הוּא'תְחִיל לִהְיוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר עָיֵף; אֲבָל הוּא'מְשִׁיךְ לַ'בֹד, 'פְּנֵי שֶׁהוּא לֹא רָצָה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקְרָא לוֹ עַצְלָן אוֹ בַּטְלָן. אָז הוּא עָבַד בְּמֶרֶץ וְאָסַף עֲנָפִים וְשִׂיחִים וְזֶבֶל לַ'רֵמָה, עַד שֶׁפִּת'וֹם הוּא צָוַח שֶׁנִּתְקַע לוֹ קוֹץ בַּיָּד, וְ'חַר כָּךְ הוּא'תְחַמֵּק וְיָצָא לְחַפֵּשׂ לוֹ מָקוֹם קָרִיר בִּשְׁבִיל לָנוּחַ. אַחֲרֵי כַּמָּה רְגָעִים הוּא עָבַר עַל יַד בְּאֵר עִם דְּלִי תָּלוּי עָלֶיהָ.

"זֶה עוֹשֶׂה רשֶׁם שֶׁל מָקוֹם קָרִיר," אָמַר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אָמַר. "וַאֲנְ'גַּם מְקַוֶּה מְאוֹד שֶׁהוּא יִהְיֶה קָרִיר. אָז אוּלַי כְּדַאי לִ'כָּנֵס לִפְנִים וְלַחְטֹף תְּנוּמָה קַלָּה." וּבַמִּלִּים הָאֵלֶּה הוּא קָפַץ לְתוֹךְ הַדְּלִי, הוּא קָפַץ, וְאַחֲרֵי רֶגַע הִתְחִיל הַדְּלִי לָרֶדֶת לְתוֹךְ הַבְּאֵר, וּדְלִי שֵׁנִי 'תְחִיל לַעֲלוֹת לְמַעְלָה."

"וְהָאַרְנָב לֹא פָּחַד, דּוֹד רֵמוּס?" שָׁאַל הַיֶּלֶד הַקָּטָן.

"מֵאָז שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, חֲמוּדִי, לֹא הָיְתָה עוֹד חַיָּה פַּחְדָּנִית יוֹתֵר מֵהַדּוֹן אַרְנָב הַזֶּה. הוּא פָּשׁוּט הָיָה חוֹלֶה בִּצְמַ'מֹרֶת. הוּא יָדַע מֵאֵיפֹה הוּא בָּא, אֲבָל הוּא לֹא יָדַע לְאָן הוּא הוֹלֵךְ. אַחֲרֵי רֶגַע הוּא'רְגִּישׁ שֶׁהַדְּלִי נוֹגֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁמָּה הוּא נִשְׁאַר לָצוּף; אֲבָל דּוֹן אַרְנָב נִשַׁר שָׁקֵט לְגַמְרֵי, 'פְּנֵי שֶׁהוּא לֹא יָדַע מָה יִהְיֶה בְּעוֹד רֶגַע. אָז הוּא יָשַׁב לוֹ בַּדְּלִי שׁוֹתֵק וְרוֹעֵד, מָלֵא צְמַ'מֹרֶת.

אֲבָל דּוֹן שׁוּעָל תָּמִיד שָׂם עַיִן עַל דּוֹן אַרְנָב; וּבָרֶגַע שֶׁהוּא'תְחַמֵּק מֵהַחֶלְקָה הַחֲדָשָׁה, יָצָא דּוֹן שׁוּעָל לַ'קֹב אַחֲרָיו. הוּא יָדַע שֶׁדּוֹן אַרְנָב מְבַשֵּׁל אֵיזֶה מְזִמָּה בָּרֹא'שֶׁלּוֹ, וְהוּא זָחַל אַחֲרָיו. הוּא זָחַל, וְשָׂם עָלָיו עַיִן. דּוֹן שׁוּעָל רָאָה אֵיךְ דּוֹן אַרְנָב בָּא לַבְּאֵר וְעוֹמֵד שָׁם, וְהוּא רָאָה'תוֹ קוֹפֵץ לַדְּלִי, וְאַחַר כָּךְ – פִּילֵ'י פְּלָאִים – הוּא יוֹרֵד לְמַטָּה וְנֶ'לָם מֵהָעַיִן. דּוֹן שׁוּעָל נִ'יָה לַשּׁוּעָל הֲכִי מֻפְתָּע שֶׁרָאִיתָ בַּחַיִּים שֶׁלְּךָ. וְהוּא זִנֵּק לַשִּׂיחִים וְשָׁכַב שָׁם, וְהִבִּיט וְהִבִּיט, אֲבָל לֹא'זִיז רֶגֶל אוֹ זָנָב לַ'שׂוֹת מַשֶּׁהוּ. אַחַר כָּךְ הוּא אָמַר לַ'צְמוֹ, כָּכָה הוּא אָמַר:

"טוֹב," הוּא אָמַר, "אִם בָּעֵסֶק הַזֶּה לֹא מִתְחַבֵּר מַשֶּׁהוּ, אָז אֲנִי צִנְצֶנֶת. שָׁם לְמַטָּה, בְּתוֹךְ הַבְּאֵר הַזֹּאת, מַחְבִּיא דּוֹן אַרְנָב ת'כָּל הַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ, וְאִם זֶה לֹא זֶה, אָז הוּא בֶּטַח גִּלָּה שָׁם אֵיזֶה מִכְרֵה-זָהָב; וְאִם זֶה לֹא זֶה, אָז אֲנִי הוֹלֵךְ עַכְשָׁו לִרְאוֹת מָה זֶה כֵּן," כָּכָה הוּא אָמַר.

אַחֲרֵי רֶגַע זוֹחֵל דּוֹן שׁוּעָל קְצָת יוֹתֵר קָרוֹב, הוּא זוֹחֵל, וּמַקְשִׁיב, אֲבָל הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם; אָז הוּא זוֹחֵל וּמִתְקָרֵב עוֹד קְצָת, אֲבָל הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם. מִפֹּה לְשָׁם הוּא מִתְקָרֵב עוֹד יוֹתֵר וּמֵצִיץ לְמַטָּה, אֲבָל הוּא לֹא רוֹאֶה כְּלוּם וְלֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם. כָּל הַזְּמַן הַזֶּה יוֹשֵׁב דּוֹן אַרְנָב לְמַטָּה רוֹעֵד וּפוֹחֵד, מָלֵא צְמַ'מֹרֶת, מַשֶּׁהוּ נוֹרָא; וְהוּא גַּם לֹא מֵעִיז לָזוּז מִפַּחַד שֶׁהַדְּלִי יִתַ'פֵּךְ פִּתְאוֹם וְהוּא יִפֹּל לַמַּיִם. וּבְעוֹד הוּא יוֹשֵׁב שָׁם וְלוֹחֵשׁ תְּפִלּוֹת בְּקֶצֶב שֶׁל רַכֶּבֶת דּוֹהֶרֶת, הוּא שׁוֹמֵעַ פִּתְאוֹם תַּ'קּוֹל שֶׁל דּוֹן שׁוּעָל הַזָּקֵן שֶׁצּוֹעֵק אֵלָיו:

"הָלוֹ, דּוֹן אַרְנָב, אֶת מִי'תָּה מְבַקֵּר שָׁם לְמַטָּה?" הוּא אוֹמֵר.

"מִי, אֲנִי?" אָה, 'נִי יָרַדְתִּי לָדוּג פֹּה דָּגִים, דּוֹן שׁוּעָל," אוֹמֵר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אוֹמֵר, "אֲנִי 'חְלַטְתִּי לַפְתִּיעַ'תְכֶם עִם מַחֲבַת מְלֵאָה דָּגִים לָ'רוּחָה, אָז הִנֵּה אֲנִי וְהִנֵּה הַדָּגִים. יֵשׁ פֹּה שִׁבּוּטוֹת נֶ'דָּרוֹת, דּוֹן שׁוּעָל," אוֹמֵר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אוֹמֵר.

"יֵשׁ שָׁם הַרְבֵּה דָּגִים, דּוֹן אַרְנָב?" שׁוֹאֵל דּוֹן שׁוּעָל, כָּכָה הוּא שׁוֹאֵל.

"הָמוֹנְ'מוֹן, דּוֹן שׁוּעָל, גְּדוּדִים שְׁלֵמִים. אוּלַי יוֹתֵר דָּגִים מִמַּיִם. בּוֹא תֵּרֵד לַמַּטָּה וְתַ'זֹר לִי לַעֲלוֹת'וֹתָם, דּוֹן שׁוּעָל," אוֹמֵר דּוֹן אַרְנָב, כָּכָה הוּא אוֹמֵר.

"אֵיךְ אֲנִיֵּ'רֵד, דּוֹן אַרְנָב?"

"קְפֹץ לְתוֹךּ'דְּלִי, דּוֹן שׁוּעָל. הוּא יוֹרִי'ותְךָ בָּאֹפֶן הֲכִי חָלָק וּבָטוּחַ."

דּוֹן אַרְנַב דִֵּּר בְּקוֹל כָּזֶה עַלִּיז, וְהוּא דִּבֵּר בְּקוֹל כָּזֶה מָתוֹק, שֶׁדּוֹן שׁוּעָל לֹא חָשַׁב יוֹתֵר מִדַּי וְקָפַץ לְתוֹךָ'דְּלִי, הוּא קָפַץ וְיָרַד לְמַטָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא יָרַד, הַמִּשְׁקָל הַכָּבֵד שֶׁלּוֹ הֵרִים, כַּמּוּבָן, אֶת דּוֹן אַרְנָב לְמַ'לָה. וּכְשֶׁהֵם עָבְרוּ זֶה מוּל זֶה בְּ'מְצַע הַדֶּרֶךְ, דּוֹן אַרְנָב הִתְחִיל לָשִׁיר:

            שָׁלוֹם, דּוֹן שׁוּעָל, תִּזָּהֵר בַּסֻּלָּם,

            כִּי כָּכָה הוֹלֵךְ מִסְתּוֹבֵב הָעוֹלָם:

            יֵשׁ עוֹלִים יֵשׁ יוֹרְדִים פֹּה בְּלִי לְשַׁלֵּם –

            תַּגִּיעַ לְמַטָּה בָּרִיא וְשָׁלֵם…

וְאַחֲרֵי שֶׁהוּא יָצָא, רָץ דּוֹן אַרְנָב וְסִפֵּר לְבַּעַלַ'בְּאֵר שֶׁדּוֹן שׁוּעָל נִכְנָס לְמַטָּה וּמְלַכְלֵךְ אֶת מֵיַ'שְּׁתִיָּה וְהוֹפֵךְ 'תָּם לְבֹץ. וְ'חַר כָּךְ הוּא רָץ בַּחֲזָרָה לַבְּאֵר וְצָעַק לְמַטָּה, אֶל דּוֹן שׁוּעָל:

            אִם יַגִּיעַ לְפֹּה בֶּנְאָדָם עִם רוֹבֶה –

            תִּקְפֹּץ וְתִבְרַח בְּלִי לַחְשֹׁב-שֹׁב הַרְבֵּה."

"וּמָה קָרָה אַחַר כָּךְ, דּוֹד רֵמוּס?" שָׁאַל הַיֶּלֶד הַקָּטָן לְאַחַר שֶׁהַכּוּשִׁי הַזָּקֵן הִשְׁתַּתֵּק.

"אַחֲרֵי אֵיזֶה חֲצִי שָׁעָה, מֹתֶק, שְׁנֵיהֶם שָׁבוּ בְּשָׁלוֹם לַחֶלְקָה, הוֹלְכִים בְּיַחַד כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ וְלֹא רָאוּ שׁוּם בְּאֵר. רַק מִפֹּה לְשָׁם, בְּכָל כַּמָּה רְגָעִים, הָיָה דּוֹן אַרְנָב מִתְגַּלְגֵּל פִּתְאוֹם מִצְּחוֹק, וְדוֹן שׁוּעָל הַזָּקֵן הָיָה מְמַלְמֵל לַ'צְמוֹ מַשֶּׁהוּ וּמַרְבִּיץ חִיּוּךְ מְיֻבָּשׁ."

הסיפור לקוח מתוך: "הדוד רמוס" מאת יואל צ'נדלר הריס, הוצאת זמורה, ביתן 1983.

איור: טליה בר

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty