search

החברה שלה מתגרשת. הפנים שלה צבועות בהקפדה מוגזמת. הקו התוחם של השפתון מצויר רחוק מעט מגבול השפתיים, כהה יותר מצבען המקורי. היא לובשת שמלה בעלת צווארון גבוה, חגיגית, נואשת. הן שותות קפה. היא מזהה על פני החברה שלה, כמו במראה, את אותם הימים שבהם היא מוסיפה לעצמה שכבות של צבע, אוספת ומהדקת  את השיער בחוזקה. ולבסוף יש איזה גבר, נמוך או גבוה, גבר שעומד בפינת הרחוב. 

(הוא מחכה לאוטובוס. הידיים שלו לחות. הוא לא מאמין במכוניות. פעם הוא פגש את הבת שלה ואמר, נכון שאמא שלך יפה, בנימה שגרמה לבת השלוש להדק את כף היד שלה לזו של אמה. הוא מנופף אליה וכשהיא נעצרת הוא מיד מדבר על האיפור שלה, הכבד כמו גשם. אולי הוא אומר את זה אחרת. הרי הוא מעליב אותה והיא נשבעת לשכוח את זה מיד, באותו רגע, ועל אף הכול הוא בכל זאת מתעקש ללוות אותה. אותה! הגברת עם הזקן, עם השיניים המחודדות. וכשהוא הולך לצדה היא לא מוחה. היא מבינה שכל זה לא עשה אותה לבלתי נראית.  הגברת הישישה שהמקל שלה נוקש על רצפת האולם. זאת היא. מביטה בעולם כמו שועל קירח, מאופר.)

היא יושבת מול החברה הכי טובה שלה. אפילו הקפה גורם לה בחילה. העולם גורם להן בחילה. הן מזמינות עוגה עם זיגוג לבן. רק החברה אוכלת ובדרך זו או אחרת העוגה נשארת שלמה. זה אחד מהימים האלה שקשה לדעת אם קר או חם. החברה שלה שואלת לשלומה. היא דואגת לה. זה סדר הדברים הרגיל ביניהן והיא עונה בהרחבה, מדקדקת בעניינים שוליים, עד שברור לה שהפעם זה מוכרח להיות אחרת.

אחר כך החברה שלה מדברת. היא מספרת לה אחד מאותם סיפורים עצובים, סיפורים עצובים מאוד שמשתנים רק בפרטים.

נכון שזה יכול להיות סיפור קצר מצוין, החברה שלה שואלת אותה. זאת שאלה של כן ולא אבל היא לא עונה. היא מעשית, מעשית ממה שחשבה שתהיה, משחשבה שהיא יכולה אי פעם להיות.

היא נוזפת בה, בחברה שלה, מביטה בה בריכוז, כאילו נפגשו לראשונה ותורת הפרצוף כולה פרושה בפניה כדי להבין מול מי היא יושבת. כאילו אפשר לקרוא על פניה ערמומיות, חמדנות, טוב לב, פיזור נפש. ברגע הזה נדמה שהעולם כולו בוער מחוץ לקפה וכל נכסיה עומדים להימס באש הזאת. מהר, היא אומרת, מהר, מביטה בקיר הזכוכית והחוצה, כאילו הארבה עומד לפשוט על העיר, כאילו בימים הקרובים יופצצו מקורות המים. והיא מוסיפה ואומרת עכשיו, למה את לא עושה את זה עכשיו, מדברת על חשבונות משותפים, נכסים, עורכי דין, ילדים, והחברה מהנהנת כמו הבובות האלה שניד הראש הוא התנועה היחידה שהן מסוגלות לה.   

אין לזה דבר עם האופנים הנרפים שבהם היא עצמה נוגעת בכסף, משאירה את החשבונות חתומים במעטפות ואת המעטפות מצטברות לטור הנדסי על מכסה הפסנתר. הוא בן מאה שנה. הוא נבנה בגרמניה וספינה העבירה אותו מעבר לים. אחד הקלידים שבור והיא מעולם לא למדה לנגן.

כשמגיע החשבון החברה מביטה בה ושתיהן מכחישות את כוחו עליהן. כמה מהר המטבעות נופלים מכיסה, השטרות פורחים כמו ציפורים מתות מידיה. היא משלמת ומשאירה את הסכום בצלוחית מתכת. הן מתנשקות כמו ישישות שראשיהן השבירים עטופים במטפחות ניילון שלוחשות בכל מגע קל. הן מכירות מאז שהיו ילדות אבל הן כבר לא ילדות. ובמשך כל הזמן הזה היא לא חושבת עליו. נדמה שהפנים שלו נמחקות מזיכרונה. היא כמעט שוכחת איך הבעל של החברה שלה מסתכל עליה כשהם נפגשים, את הרחש דמוי החשמל שניצת באוויר, כמו בימים של חמסין כששדה עלול להתלקח, כשרחובות עולים באש. והיא חושבת עליו מחייך בזווית הפה ולא מצליחה לזכור אם יש לו שפם. אין לו שפם, היא מחליטה כמעט בהקלה ויוצאת אל הרחוב. המדרכה מסנוורת. חלונות הראווה. מכל עבר משתקפות בבואות מעוותות. היא כל מי שניתן לה לראות.

ובכל זאת היא נושאת שבריר מהסיפור של החברה שלה כמו שבר של ראי שנסתר בכיס המכנסיים, אפשר להעביר אצבע על שוליו. אפשר להיחתך ולהישאר בחיים. וכשהבת שלה שואלת אם מה שגדול יותר הוא תמיד יקר יותר, היא מבינה שהייתה צריכה לומר לה כן, תכתבי. בבקשה, תכתבי. אני מבטיחה שאקרא. אבל היא לא מתקשרת להגיד לה את זה. למעשה, היא אף פעם לא אומרת לה, הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לכתוב.

בוקר אחד הם קמו והחתול לא היה שם. הוא לא התפרקד על הכורסה מבהיק בלובנו על האפור המהוה בסלון, לא הסתנן תחת שמיכות הילדים, וגם לא התגלה תחת המיטה הזוגית, שם נהג לחסות באפלולית, עיניו הזרחניות מסגירות את נוכחותו.

חמישה ימים חיפשו בחצרות, סורקים בוקר וערב את הרחוב הקטן והשקט, הילדים שבים וקוראים לו בשמו, משולהבים, בטוחים שתכף יאתרו את האובד, ההורים בדממה מתוחה. האישה נושאת פנס, מדי כמה דקות נמלט מפיה "פססס", ונבלם.

מאותו יום שבו נעלם, הייתה מתעוררת מעצמה באישון לילה, לובשת משהו חם ויוצאת אל החושך השכבתי והעמוק, שלוש, ארבע לפנות בוקר, "אין נפש חיה", שמעה את עצמה אומרת פתאום, בלילה אחד כזה, כאילו נמלט דבר לא רצוני מפיה. ממרחק שני בניינים ראתה את השיחים נעים, מבטה הוצמת אליהם, אולי יגיח מהם חתול לבן כרפאים. בסוף הבינה שזו רק הרוח.

"זה אבוד", אמר בעלה, "הוא לא יחזור, הלך לאיבוד, מי יודע אם הוא חי," והילד שלהם, הראשון שילדה, פסק אחריו, "אין סיכוי שנראה אותו." הילדה שבה והתייפחה, כמו בכל בוקר, צהריים וערב, וכשחזרו בידיים ריקות מסיבובי החצרות, "הוא ברח כי לא היה לו טוב איתנו, הוא לא רצה אותנו," טענה. לאיש לא היה מה לומר. היא מיאנה להתנחם. 

"הוא יחזור," האישה מחתה, "הם תמיד חוזרים, אם לא נמצא אותו, הוא פשוט יבוא, זה לפעמים לוקח אפילו חודש, חודשיים." ובסוף דבריה נחלש הטון הבוטח ורפה. הגדול גיחך, "כן בטח, ידפוק בדלת ויגיד, היי, חזרתי!" ואחותו רשפה אליו, "אתה מטומטם!" רצה לחדרה וטרקה את הדלת. היא ניגשה אל הדלת הנעולה ודיברה אליה, לשדלה לצאת אליהם, "הוא לא התכוון, סתם הוא אמר," תחינה בקול שלה, "את תראי שנמצא אותו, אני אמצא אותו, אני יודעת שיטות, שאלתי אנשים שיודעים, איך להוציא אותם כשהם מתחבאים. הוא בטוח קרוב לבית, מחכה שנמצא אותו". מהחדר הנעול דממה. הבן ואביו החליפו העוויות במקום ריבוא מילים של לעג ואי אמון. היא הבחינה בזה פתאום, הדמיון המצמית של הבן שלה, הילד שתמיד אמרו עליו, העתק שלך, לאביו, גרסתו הצעירה, ונרעדה מגל השנאה שהתנחשל אצלה כלפיו. נזכרה איך ערב אחד בני הבית נקראו אל הסלון, כל אחד מחדרו שם נהגו לבלות את מרבית הערב, והילדה הכריזה בעליצות: אני מתחתנת עם שלג, כולם מוזמנים לחתונה. לראשה כתר זהב, לגופה שמלה קצרה, וצוואר החתול אותו אחזה בידיה, נכרך בפפיון שחור פורימי, ואת החדר קישטה בסרטים זהובים שנשמרו מיום ההולדת האחרון שלה. הם צחקו יחד כשניסה להשתחרר, פתח בריצה בהולה ונאבק לשחרר את העניבה מצווארו. 

באותו לילה התעוררה מעצמה שוב, השעה הייתה שלוש, צינה דקה של סוף ספטמבר נכחה בחדר, דממה תוקפנית השתררה מבפנים ומבחוץ. היא עצרה את נשימתה. שישה ימים עברו וכל אחד מהם נקף לרעתה. מאז שאבד להם החתול, צלל משהו עלום בתוכה ולפת את מחשבותיה שסימנו לה בקדחתנות – אובדנו יקלל את הבית שלה. נפרע הסדר בלכתו ואבדה נחמתו. החתול היה עבורם אובייקט ריכוך, כפתור הרפיה ממתח מוכחש, עוגן אחיזה בריק שנפער בתוך השגרה. כל אלו התגלמו בבעל החיים שגודלו כעשרים סנטימטרים, המלקק את פרוותו חלק ניכר מהיום, רודף אחרי זבובים ולעולם לא לוכדם, ורוב היממה ישן.

היא החליטה להמשיך לצעוד ברחוב שעוד לא צעדה בו, מרחק שני רחובות מקבילים לרחוב שלה. לשם לא הסכים בעלה להמשיך בחיפושי הערב שלהם. "אם הוא לא קרוב, הוא לא כאן בכלל, חתולים לא מתרחקים, הם נשארים קרוב לבית. אני מכיר את זה יותר טוב ממך".

הדממה השתחררה, והיא חשבה שאפילו החושך אוורירי ודק יותר, אפשר היה לזהות מבעדו את העננים על צורותיהם. היא החלה לתהות אם היא באמת זו שהולכת שם, ערה. פתאום הוא ניצב לפניה, אפילו לא ראתה מהיכן הגיח, הוא עצר ועמד מולה, הפרווה הלבנה סמרה וזהרה בחושך והיא הצטמררה. אחרי כמה שניות התעשתה, היא ניגשה אליו והרימה אותו בהחלטיות, כפי שעשתה בבית, כשלקחה אותו לחדרה בשעות של מצב רוח אפור, כמו שקראה לזה הילדה. הוא לא מחה, לא השמיע הגה, היא הרגישה את דופק החתול הולם מבעד לפרווה ורצה איתו הביתה.

כשהתעוררה בבוקר הוא עדיין היה שם. הילדים צהלו אליו, שלג, שלג, איפה היית חמוד, איזה כיף שחזרת מתוק, ניצבו מעל כורסתו האפורה הקבועה המומים ונרגשים, והוא, מעוקל לצורת בייגלה, מנומנם למחצה. כשהבחין בה, שאל בעלה המופתע, "קמתי וחשבתי שאני מדמיין, איך הוא חזר?"

מצאתי אותו, ברחוב כיסופים, השיבה בנימת אמרתי לכם בלתי נסתרת. הילד הביט בה בהערכה ואמר, "אמא, אני מת עלייך, את הכי טובה בעולם." הילדה רצה אליה וכרכה את זרועותיה סביב כותונת הטריקו הסגולה ואז שבה לפזז סביב שלג, שהביט בהם המום ונוגה מעט, ואז עצם את עיניו.

מקץ דקה או שתיים, החלו לריב מי מהם יקח את הנמצא לחדרו, ומי ימזוג לו את מזונו. החתול התרומם, קפץ אל הרצפה וזנבו מורם, והסתלק אל חדר השירותים הקריר והאפלולי. "למה הוא לא משמיע קול," תהה הילד, "מתי את חושבת שהוא יחזור ליילל?"

היה זה אחד מימי החג האין סופיים, שכל אחד מהם זהה למשנהו והם מאיינים את תחושת הזמן. החמסין יקד כבר ארבעה ימים, והמזגן צלע. השעות התנהלו כתחרות רטינות, והם חיכו שהחתול ישוב לשעשע אותם כבעבר, עם מנהגיו החתוליים. "בואי רגע," אמר פתאום בעלה, "תראי מה אני רואה כאן." החתול השתרע על צדו על השטיח, מותש מהטמפרטורות הנוגשות, היא באה והביטה בעיניו, הן דיברו. "לא, תראי כאן," התעקש, "בבטן. יש לו כתם שחור, זה לא היה קודם. את הבאת חתול אחר. דומה, אבל אחר. חתול עם כתם שחור. לשלג לא היה כתם כזה, נכון ילדים?"

הילדים עמדו מולו נבוכים, הם הביטו בה ובו, ואז רכנו לראות. כתם בגודל שזיף בצבע שחור פחם היה על חלקה התחתון של בטנו. כשנגע בה הילד התקצף החתול ושלח כפותיו לשרוט את ידו, והיא החלה לדמם. "איי!" צעק הילד. "זה לא הוא,", קרא. "החתול שהיה לא שרט. הבאת הביתה חתול זר." הילדה החלה להתייפח, בשקט נושך לב, ואז ביללות טורדות מנוחה.

"תגיד, ירדת מהפסים?" היא רשפה אליו, "בטח שהיה לו כתם, אתה לא זוכר," להטה, "אתה בקושי ליטפת אותו גם ככה, למה שתזכור, את זוכרת," פנתה אל הילדה, "איך הוא לא אהב שנוגעים לו בבטן? שכחתם, אבל אני זוכרת, היה לו ועוד איך."

"היה לו? כן, אני חושבת שהיה לו," אמרה הילדה מהורהרת, "אני בטוחה שהיה לו, כן, הוא פשוט לא אהב להראות את הבטן." היא נראתה מבולבלת. ניסיונה עם חיות מחמד כבר הניב עוגמת נפש גדולה פעם עם הגורה שהתפגרה להם בבית. האם קיוותה שהיא כבר שכחה, אבל היא זוכרת, היא זוכרת איך בלילה שקדם למותה השתחלה הגוּרה אל מתחת לשמיכה של הילדה הישנה ושכבה לצדה בעיניים פקוחות. "בואי, בואי תראי את זה," הפציר בה בעלה שביקש להעיר את הילדה ללימודים. זו הייתה שמיכת צמר דקה, "איזה יצור היא, בעל חיים תמהוני," בעלה גיחך, אבל נדמה לה שסמרה פלומתו. כמה שעות לאחר מכן, כשחזר הביתה, ימצא אותה שרועה באלכסון בארגז החול שנקנה שלושה שבועות קודם, כשהכניסו אותה הביתה, גופה השחור דומם ורפוי.

בלילה ההוא לא הצליחו להירדם. לא דיברו על החתולה שנסע לקבור לבדו בחולות ליד הים, ולמעשה כמעט לא דיברו בכלל. תמונות מתחלפות של דמותה שבו וצפו במוחה, החיה הזעירה, אולי עשרים סנטימטרים כולה, על אבני החול האפור וסביבה גללים, ולסירוגין התכנסותה האנושית תחת השמיכה מול הילדה, אולי ידעה שאלו שעותיה האחרונות.

החתול גרגר בעוצמה והתהפך על בטנו. כעת היה שלג טהור. בעלה נראה ספקן, "לא זוכר שהיה כתם, אולי יש תמונות שאפשר להשוות?"

"איך תמצא תמונות אם הוא לא אהב להראות את הבטן?" השיבה בזעף. "טוב, אם אתן אומרות," הפטיר. "בוא שלג," קרא בצהלה אל החתול, "בוא נלך לחדר." החתול הפנה אליו את אחוריו ועיכס מעדנות על כריותיו. "הוא לא מתנהג כמו שלג," אמר הילד וחיוך דק של סיפוק נתלה בזויות שפתיו. "בוא נקרא לו שלג מדומה," אמר אביו.

בימים הבאים המתח חתר מתחת לרצפת הבית ככריש. היא התבוננה בחתול בתוכחה, ובלבה נזפה בו, "תגלה לו, תגלה כבר שזה אתה." היא נאחזה בסימנים נזילים, כך היה מתמתח, כאן היה מתעגל ושם היה שורט והיא שבה וטענה בבית, זה סימן. בעלה ובנה שהחרה אחריו לעגו לה. הפנים שלו הרבה יותר רחבים, והוא אוכל פי שלוש מהחתול האמיתי. היא הבחינה שהחתול נעשה תוקפן יותר. הוא כבר לא הרשה שילטפו אותו, מעניק בכך טיעון מנצח חזק במיוחד לגבר. "הוא היה מתלטף!" הוא שב ומטיח, "לא כמו זה, הבאת הביתה חתול חדש והרבה פחות חביב, שלא נותן אפילו ללטף אותו," קבל בטינה. "הימים בחוץ עשו אותו כזה," השיבה, "הוא עבר משהו, צריך לתת לו זמן לחזור."

ובוקר אחד אמר לה: "יכולת לקחת כל חתול ולהחליט שזה שלג. זה כמעט מעליב. יום אחד תביאי לכאן גבר נמוך עם שיער שחור ותחליטי שזה אני," הוא גיחך והמשיך לגלח את זיפיו מול המראה, הסכין חורטת על עורו באוושה מרגיזה, "כן, גם אותנו תחליפי יום אחד," הוא צחקק.  

אחרי שיצא מהבית אל העבודה היא נטלה ספוג. חתולים שונאים מים, וגם שלג תיעב אותם. היא הספיגה את הספוג בסבון הנוזלי, התקרבה אל החתול, שישן בתנוחת הבייגלה האהובה עליו, ושלחה יד זהירה אל הבטן, בערך באמצע הגוף, והחלה להחליק את הספוג מעלה ומטה. קול הגרגור שהפיק ואי תזוזתו עודדו אותה, היא שפשפה את הבטן השעירה ופתאום, זה לקח שתי שניות, החתול פקח עין ועוד אחת, הביט ישר אליה ואז באבחה נשך את גב כף היד המשפשפת. היא צעקה, הספוג השתחרר והוא אחז בו בארבעת כפותיו שלופות הציפורניים. החתול הצמיד את הספוג אל בטנו בכפותיו ופורר אותו בציפורניו לפרורים דקים. לא היה לה שום סיכוי לראות אם צדו הפנימי התכהה.

בימים ההם דיברו על עניין אחד, זהותו של שלג. הם נחלקו לשני מחנות, האם והילדה טוענות בלהט ספוג עלבון להגנת השלג המקורי, מתנצחות עם האב והילד, שהעלו שוב ושוב ספק והצביעו על סימנים בהתנהגותו. האב החל לכנותו בלעג "פסבדו שלג", או "שלג מדומה, בוא הנה," והצחוק הלעגני שלו הקפיא אותה. ברגעים אחרים גם בה התעורר הספק, וכשזה תקף אותה, הרגישה חוסר יציבות קיומית, היה נדמה לה שהיא שומעת פתאום קול בירכתי ראשה, את הקול של אמא שלה המתה, קוראת כמו פעם: "דבורה, תסגרי את החלונות, יש רוח פרצים!" ותכף שבה ודבקה בלהט בסימנים שלה לזהותו המקורית של החתול.

בלילה העשירי לשובו, לפנות בוקר, חלמה: החלון היה פתוח ורוח פראית חדרה מתוכו. פתאום הגיח בו שלג, המקורי, האבוד, שלג ללא הכתם, עמד על אדן החלון ובן רגע זינק אליו שלג החדש, המוכתם, המתחזה, והם החלו להתכתש בחתוליות פרועה ויללות אימים ביקעו את החלום, היא זכרה את הסחרור המרהיב באוויר של הגופים החתוליים הפרוותיים, הצחורים. הם יהרגו אחד את השני, התחלחלה, כשמעליהם תלוי הירח המכורכם.

בצלצול הראשון עמדתי עדיין במטבח, חותכת פירות ודוחסת את החתיכות בזו אחר זו אל תוך הבלנדר. ג'סיקה, השכנה מהדירה ממול, אמרה שזה יעזור לבחילות. כשנפגשנו בחדר המדרגות לפני כמה ימים הודיעה לי: "יוּ לוּק סוֹ מיזרבל" ואחר כך הוסיפה, לשם עידוד, שככה לפחות אשאר רזה, ככל שהדבר יכול להתאפשר במצבי. "יוּ'ל הֵב פּלנטי אוף טיים טוּ בי פָאט" אמרה וצחקה. למרות השלג, החלטתי לצאת מהבית ולצעוד לעבר סניף ההוֹל פוּד מרקט כדי לקנות את הפירות שג'סיקה המליצה עליהם: תותים, אננס, תפוח ירוק אננס טרי ושורש ג'ינג'ר. ברוס, השכן מהדירה מלמטה, אומר שההול פוד מרקט היא רשת המזון הכי יקרה באמריקה. הול פייצ'ק – ככה צריך לקרוא להם, הוא אומר, חמישה דולר לשני תפוחים דפוקים. ובכל זאת, אפילו הוא ממשיך לקנות שם, לא תמיד אפשר למצוא פירות טובים במקומות אחרים. בדרך חזרה, עם שקית הפירות בידי, פגשתי שוב את ג'סיקה בחדר המדרגות. הפעם סיפרה שקראה באינטרנט על אָדם ועל המועמדות לפרס. "אָיי גוּגלד הִים." הסבירה בגאווה. סיפרתי לה שהטקס מתקיים היום, בישראל, בעוד שעתיים בערך. "איטס קוֹלד דה סָפיר פרייז" אמרתי והוספתי שהמילה סָפיר היא כמו ספָייר באנגלית, אבן חן, וג'סיקה אמרה שהיא מכירה בחור יהודי ששם המשפחה שלו הוא סָפִּירסטין ואני אמרתי, כן, והסברתי שזו התחרות הספרותית הגדולה ביותר בישראל, גדולה כמו המאן בוּקר. "או מיי גוד, דֶה בוקר!" ענתה בהתפעלות. "וִ ויש הִים לק!" הוסיפה ושלחה לי נשיקה באוויר לפני שנבלעה בדירתה.

אחר כך נכנסתי למטבח שלנו כדי להכין לי שייק פירות. המערבלים האמריקאיים משמיעים רעש חזק יותר מהישראליים, הרעש שהם משמיעים יכול להציף אותך מבפנים כאילו תכולת הבלנדר מתערבלת בתוך גופך כשאת עומדת שם נטועה במקומך ומתבוננת בפירות הצבעוניים הניטחים זה בזה בתוך קערת המערבל – ירוק! לבן! צהוב! – עד שהכול נשטף בוורוד של התותים שמשתלט על הכול, סמיך וכוחני, ובקושי אפשר לשמוע את הצלצול שנישא מהחדר השני כמו גל רפה שעולה מחוף מרוחק. רק לאחר שכיביתי את הבלנדר הצלחתי לשמוע את הצלצול בבירור אבל ברגע שהגעתי אל הטלפון פסק בבת אחת. שאלתי את עצמי באיזה שלב של התחרות הם נמצאים עכשיו, אדם אומר שהנאומים וההופעות יכולים להימשך שעות, תאמיני לי שהיה לך מזל שלא היית מועמדת עם הספר שלך השנה, ככה לפחות נפטרת מהסיוט הזה, כמה אנרגיות זה לוקח לשבת שם שעות בעצבים מתוחים, את במצבך בטח לא היית עומדת בזה. כן, אמרתי לו, העיקר שאחד משנינו היה מועמד, אלוהים יודע שאנחנו צריכים את הכסף.

אחר כך חזרתי למטבח כדי למלא לי כוס של שייק פירות.

מבעד לחלון הגדול, עם כוס השייק בידי, הבטתי בשלג שכיסה את החצר. ברוס, השכן מלמטה, שיחק בחוץ עם הכלבה שלו, גרייסי. מדיי פעם היה זורק באוויר עצם גדולה ובכל פעם שגרייסי היתה מתרוממת באוויר כדי לתפוש אותה היה צועק בקולו הנמוך, הגרוני: דָטס אֶ גוד גירל! דטס מיי גירל! וגרייסי היתה מדלגת ומקפצת מסביב כאחוזת אמוק. הטקס חזר על עצמו כמה פעמים לאורך השעות שבהן ברוס נשאר לבדו עם גרייסי בזמן שאשתו הלכה לעבוד. ברוס היה זורק באוויר עצם גדולה וכשגרייסי היתה קופצת באוויר כדי לתפוס אותה ברוס היה צועק: דָטס אֶ גוד גירל!

אדם אומר שלא תמיד אלה היו פני הדברים בבית של ברוס. עד לפני כמה שנים ברוס היה בכיר בחברת הייטק מצליחה, עד שיום אחד עשה תאונה רצינית עם האופנוע שלו ומאז סבל ממה שנקרא "אובדן כושר עבודה", ככל הנראה איזה מום גופני, אולי גם מוחי, אדם לא רצה להיסחף בהשערות מרחיקות לכת אבל היה לו חשש שגם בזה מדובר. בכל מקרה, לא נראה כאילו אורח חייו הנוכחי הפריע לברוס או תסכל אותו כהוא זה. כשאשתו מֶנדי היתה חוזרת מהעבודה בערב היו שניהם יושבים יחד ושותים בירה על הספסל שברוס בנה בחצר הקטנה שבה נהג לשחק עם גרייסי. הם נראו נינוחים ומאושרים כל כך כשישבו שם עם הבירה שלהם, לפעמים היו אפילו מחזיקים ידיים ומכנים זה את זו "הָאני" ושוּגר-פאי". אדם אמר שממילא היתה להם רק בת אחת שכבר היתה נשואה וגרה בנאשוויל, כך שלא היתה להם בעיה להסתדר עם משכורת אחת, ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור.

"האו'ר יוּ דוּאינ'?" צרח ברוס ונופף בידו כשהבחין בי עומדת בחלון. "האוּ אִיז דֶה בִּיג גָאי?" שאל ואחר כך הצליב את אצבעותיו, כמאחל לאדם איחולי הצלחה בתחרות. "אָיִים קיפינג מָיי פינגרס קרוסד" אמר וחייך. הנהנתי בראשי לאות תודה וצחקתי כשגרייסי שוב זינקה למעלה בעקבות הכדור ורגליה כמעט עזבו את הרצפה. לרגע התחשק לי לרדת לחצר ולבלות קצת עם ברוס ועם גרייסי בשלג אבל חששתי לפספס שוב את צלצול הטלפון.

אחר כך הלכתי לנוח קצת בחדר השינה.

עניין מעייף, ההריון, לרגע את מניחה את הראש על הכרית ובשנייה הבאה את כבר כמעט נרדמת ורשרוש ההסקה האוטומטית ממלא את אוזנייך בפכפוכים קטנים והחום נמסך באיבריך שהופכים להיות כבדים כאילו שקעו לתוך המיטה, חשבתי שוב על ברוס ועל אשתו ועל הבעת פניהם הנינוחה והמרוצה כשישבו יחד לשתות בירה בגינה המושלגת כאילו לאיש מבין שניהם לא היה מקום טוב יותר להיות בו באותו זמן, והחלטתי שאדבר על זה עם אדם כשיחזור מישראל לאחר שהתחרות תיגמר, אגיד לו שגם אני רוצה שננסה לחזור לזה, לימים שבהם הרגשנו כאילו לאיש מאיתנו אין מקום יותר טוב להיות בו, כי הרי כל שאר הדברים, הפרסים, הכבוד, ההכרה, הכול יכול להיגמר בתוך רגע, כמו אצל ברוס שהיה מנהל בכיר בחברת הייטק מצליחה ובתוך רגע אחד הפך לגבר מובטל שמדבר כל היום עם כלבה מטופשת וסוֹפר תפוחים בהוֹל פוד מרקט. קולות הפכפוך הקטנים של ההסקה הלכו וגברו כפי שקורה כשהטמפרטורות בחוץ יורדות והחום בבית עולה, הם גברו כל כך עד שרעמו בתוך אוזניי כמו צלצול הטלפון ובבת אחת זינקתי מהמיטה לבדוק אם אדם שוב מתקשר, ואז הבחנתי שהצלצול מגיע מבחוץ ומייד ניגשתי לפתוח את הדלת ושם הוא עמד, חגיגי ומבוייש, עיניו הושפלו אל חרטומי נעליו כשאמר בלחישה "אָיי אֶם סוֹ סוֹרִי, איי שוּדֶנט הֶב קם היר" ואני אמרתי שכשהזמנתי אותו לא האמנתי שבאמת יבוא, ואם להיות כנָה, לא האמנתי שניפגש שוב אי פעם, וגם הוא אמר שלא האמין שניפגש שוב, אף פעם לא תיאר לעצמו שיגיע למצב כזה שבו ימצא את עצמו יוצא מהבית בשלג ונכנס לאוטו כדי לנסוע שלושים מייל לבית של אישה נשואה, ולא סתם נשואה אלא נשואה למי שפגע בו כל כך, כי האמת היא שאף אחד, בחיים, לא פגע בו ככה, אף אחד לא כתב עליו מעולם ביקורת מכוערת, זדונית, כמו שאדם כתב עליו, מי הוא חושב שהוא, הבעל הזה שלך, כתב ספר אחד בחיים שלו, ספר שאף אחד לא יקרא מחוץ לישראל, וכבר חושב שהוא יכול לכתוב ביקורות מרושעות על קולגה, ועוד סופר אמריקאי שכל העולם מכיר, איפה הוא ואיפה אני, הקנאה מעבירה אנשים על דעתם, אני אומר לך, ג'לוסי אִיז א דזִיז, ואני אמרתי נכון, אתה צודק, תן לי לפצות אותך, ומשכתי אותו במהירות פנימה כדי שג'סיקה, שוודאי מציצה עכשיו בעד לעינית, לא תראה אותנו והוא נכנס במהירות ואפילו נעל אחריו את הדלת, מוכנית, כאילו את דלת ביתו שלו הוא נועל, ולרגע עצר והביט בי כאילו הופתע בעצמו מנחישותי, ושאל: אָר יוּ שוּר? ואני אמרתי שכן, בטח, הרי אדם חוזר מישראל רק בעוד שלושה ימים, הטקס מתרחש עכשיו, ברגעים אלה ממש, והוא שאל דֶה סָפיר פּרייז, יוּ מִין? ואני צחקתי ואמרתי, כן, ושאלתי איך הוא יודע לבטא את זה כל כך יפה, ממש כמו ישראלי, והוא אמר שלמד עברית בקיבוץ, כשהיה בן עשרים והתנדב לתותחנים אחרי הקולג', ואני אמרתי איזה יופי, כל הכבוד, ומשכתי בכוח את חולצתו הכהה מעל ראשו והוא פלט אנקה קצרה והתחנן שאזהר עם החולצה, אשתו קנתה לו אותה בנוֹרדסטרוֹם, היא כל כך תיעלב אם הוא יהרוס את החולצה הזו, מתנת יום הולדת ארבעים וארבע, ואני אמרתי לו שישתוק כבר וצרחתי בקול רם אָיי דוֹנט ק̤ייר א̤באוט יוֹר פאקינג וָוייפ, וקרעתי מעליו את החולצה עד שהכפתורים נתלשו ממקומם והתפזרו בכל החדר ואחר כך הדפתי אותו אל המיטה והוא נשכב על גבו בצייתנות וכשהתיישבתי עליו רק עצם את עיניו ומלמל אָיי גָ'סט הוֹפ אִיטס נוֹט טוטאלי רוּאִינד, איי ג'סט הופ איטס נוט טוטאלי רואינד, ואני התעלמתי והמשכתי לחתור קדימה ואחורה והוא המשיך למלמל ואחר כך התחיל לגנוח ולהיאנח, מתוך עונג ואולי בכלל מתוך צער, כאילו היה זקן מוכה יגון שהתאבל על אשתו שהקדימה אותו ומתה לפניו, והתחשק לי לומר לו אל תדאג בקרוב גם אתה תמות ותצטרף אל אשתך, לא תשאיר אותה לבד עוד הרבה זמן, אבל במהרה סחף העונג גם אותי וכשנפלתי עליו בבת אחת שמענו יחד את צלצול הטלפון, ועדיין לא זזתי ממקומי ורק שכבתי מעליו, ובטני שיהיה לה עוד מספיק זמן לגדול בחודשים הבאים נלחצה אל כרסו הקטנה, והוא שאל אותי אם אני חושבת שזה אדם בטלפון ואם אני מתכוונת לענות ואני אמרתי שאין טעם לענות בשלב הזה, השעה בישראל תשע בערב בוודאי כבר הכריזו על הזוכה ככה שלא מוכרחים לדבר בטלפון, אפשר פשוט לברר את זה באינטרנט. אחר כך התגלגלתי מעליו ולמשך כמה דקות שכבנו שם זה לצד זו על המיטה והאזנו לצלצול הטלפון עד שפסק והוא משך את החולצה הקרועה מתחתיו וכיסה אותי, ושאל אם אני מרגישה בסדר ואני אמרתי שאני מרגישה מצוין ובאמת הרגשתי לא רע, אפילו הבחילה נעלמה ואת מקומה תפשה איזו עירנות חדשה, והוא השתתק והביט בי בחשש מסויים, כאילו תהה האם אני אומרת את האמת ורק לאחר כמה דקות אמר שכשחושבים על זה, זה בעצם דבר מטופש מעין כמוהו לקרוא לפרס ספרותי בשם של אבן חן או תכשיט, מה זה אמור להביע בכלל הספיר הזה, ואני אמרתי שהפרס נקרא בעצם על שמו של פנחס ספיר שהיה שר בממשלת ישראל או אולי ראש מפעל הפיס, אני כבר לא זוכרת, והוא אמר שהכיר פעם איזה ספירסטין, אחד שהיה ראש חוג שלו באיזו מחלקה באוניברסיטה בניו יורק שלימד בה פעם כתיבה יוצרת, טיפוס ממש נאלח, "א טוֹטאל אסהול", ואני אמרתי שכן, שמעתי סיפורים על הספירסטין ההוא. מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים.

בחיי האחרים גרתי עם בעלי פול-מארק ועם הילד בפרוור של אוהיו או של מישיגן. הבתים היו נטועים בכרי דשא גזומים שנמשכו לכל מלוא העין, מסודרים במעגלים סביב אגם מלאכותי, וכולם דומים, כמעט זהים, מתוצרת אותו מפעל, עם אותו חיפוי במראה לבֵנים וגַמלון אפרפר ושתי מדרגות בחזית, ודלת כניסה גדולה מעץ או מאיזה פלסטיק דמוי עץ, לא הצלחתי להחליט וממילא בשום בית אף אחד לא נכנס דרכה חוץ משליחי הסופרמרקט או הטייק-אוויי, כולם נכנסו הביתה דרך הגראז' שגם הוא היה זהה בכל הבתים והכיל בכולם מקרר נוסף ודלת צדדית שהובילה למטבח וחפצים שנתקעו בלימבוס שבין שימוש לזריקה ונדחסו בו מסביב לשתי המכוניות.

כל כך דומים היו הבתים עד שבשבוע הראשון אחרי שעברנו לשם יצאתי לסיבוב עם הילד בעגלה ואיבדתי את הדרך חזרה, הצלחתי לזהות את הבית בסוף בזכות שתי זקנות שיצאו לטייל עם הכלבים ועדיין עמדו ושוחחו מולו כמו בשעה שיצאתי. לא היו גדרות כך שהדשא האינסופי היה גם הגינה הפרטית של כל בית ומלבדו אף אחד לא הוסיף הרבה, כאילו כל כך הרבה מַיילים של דשא דיכאו את נטיות הגינון אצל כולם, לכל היותר עץ יחיד, שיח או שניים, כמה צבעונים באביב שהיה צריך לרסס בחומר מסריח כדי להרחיק את הצבאים שהיו באים לאכול אותם. הצבאים היו מטרד רציני ופעם פול-מארק כמעט התנגש באחד מהם בכביש, אבל הילד התלהב מהם וגם מהסנאים והיה מצביע וקורא: "!Mamby","!Squiwel" בלי לאוּת.

לפעמים בלילות כששכבתי ליד פול-מארק השקוע בשינה דמוית עילפון אחרי יום העבודה הארוך וכל הנסיעות והקשבתי לגשם, הייתי צריכה להתאפק בכל כוחי לא לזנק ולגשת לחלון כדי לבדוק אם הגשם אמיתי. רחש העצים ברוח היה נפלא עד ששמתי לב שהוא קורה כל 2:15 דקות בדיוק וגם נזכרתי שאין בחוץ מספיק עצים כדי לייצר רחש כזה, אבל פחדתי לקום ולצעוד על קורות הפרקט-למינציה שהיו משמיעות שתי חריקות בלתי-נמנעות בדרך לחלון, ומעירות את הילד, שהיה עלול להעיר את פול-מארק, שהיה צריך לקום בחמש וחצי בבוקר לעבודה. המשכנתא גדלה מדי חודש יותר ממה שחישבנו, ואני לא חזרתי לעבוד אחרי הילד, ממילא שכר המטפלת היה בולע את השכר שלי ועדיף היה לו בשנים הראשונות להישאר אתי ולא עם אדם זר.

ניסיתי לחסוך באמצעות קופונים ומבצעים ומכירות סוף עונה וחג ההודיה ופוסט-כריסמס, אחת לכמה זמן קניתי משהו באינטרנט בלי ידיעתו של פול-מארק, בגד צר מדי – קשה לקלוע למידה הנכונה בהזמנות  מהרשת – או יפה מדי שנשאר תלוי בארון, איזה אביזר משוכלל לאמבטיה בשביל הילד, שאמנם היה צריך לפנות בשבילו אביזרים אחרים אבל בהחלט הלהיב את הילד לפחות פעמיים או שלוש, כלי מטבח שרק חלקם הצטרפו בסוף לערימה בגראז' וכמובן הרבה קוסמטיקה שעולה פחות באינטרנט, בעיקר אם קונים אחד ועוד אחד בחצי מחיר, או שניים ועוד אחד חינם ודמי המשלוח כלולים. 

השתדלתי לצעוד על ההליכון שהזמנתי מוולמארט – הוא עלה לא-מעט אבל הסברתי לפול-מארק (את ההליכון לא היה אפשר להסתיר) שזאת השקעה שתשתלם בסופו של דבר, שתעזור לי לחזור לכושר, לעצמי, לעבודה – מול הטלוויזיה אם כי לרוב ישבתי על הספה הרכה באופן שהִקשה לקום ממנה וניענעתי במרץ את העגלה של הילד גם, למען האמת, בשעות שהוא לא היה אמור לישון וצפיתי בתוכניות כושר ותזונה בריאה וטיפים ל-'well-being' שהשתדלתי לחקוק בזיכרון ושרוב הפרסומות בהן אם לא כולן היו למוצרי דיאטה וקוסמטיקה והציגו את הגוף ואת הפנים כמו שדה קרב שבו אין סיכוי לנצח, לכל היותר למזער את התבוסה בעזרת אחד ועוד אחד בחצי מחיר, או שניים ועוד אחד חינם.

חוץ מזה לא עשיתי הרבה במשך היום, בסופו לפעמים לא הצלחתי להיזכר בשום דבר ממשי שעשיתי חוץ מהתנועה החדה של  הקימה מהספה תוך כדי לחיצה על off בשלַט ומאמץ להשתיק מהר את הילד כששמעתי את השער החשמלי של הגראז' נפתח למכונית של פול-מארק, אבל איכשהו הימים נזלו לי בין האצבעות וכשמזג האוויר היה סביר הייתי יוצאת לסיבוב עם הילד. אחרי שהתאקלמת בשכונה וצעדת מהבית לאגם המלאכותי בכל מסלול אפשרי יכולת כבר להבחין בהבדלים דקים בין הבתים שהעידו על מעמד כלכלי, למשל למשפחות שהיו יותר well-off היו בריכות בנויות מאחורי הבית ואילו לאחרות היו בריכות פלסטיק עגולות שעולות הרבה-הרבה פחות ויש להן עוד יתרונות, למשל שאפשר לקחת אותן כשעוברים דירה. את שלנו הזמנתי מאמזון במבצע, ב-$299.99 בלבד, ופול-מארק התקין אותה בשני סופי-שבוע. היה אפשר לרכוש גם גדר הגנה לבריכה בתוספת $59.99 אבל זה כבר ייקר את העסק וכל עוד הילד היה קטן לא ראינו צורך בזה. 

טוב. לא צריך לקרוא את האיליאדה או את 'החטא ועונשו' שממילא לא קראתי בחיי האחרים כדי לנחש את הסוף, לדמיין איך אני בוהה בטלוויזיה וקולטת פתאום את השקט המשונה או את הקלות המשונה של העגלה שאני ממשיכה לנענע, קמה מהספה ורואה שהילד איננו, עולה בריצה במדרגות והוא לא בחדר שלנו וגם לא בשלו ולא באמבטיות, שוב יורדת לסלון ופתאום רואה שהדלת הקדמית פתוחה, לא סגרתי אותה אחרי המשלוח מהסופרמרקט, לרגע אחד קופאת באימה ואז רצה החוצה, אל הבריכה, כבר מרחוק אני רואה, צף במים, פניו מטה, המראה הכי נורא שאראה כל חיי ועדיין ממשיכה לרוץ – ולפעמים אני לא יכולה לשאת גורל אכזרי כל כך בחיי האחרים ואני מגיעה לבריכה, הצרחה תקועה לי בגרון, ורואה סנאי גדול וטיפש שנפל לתוכה וטבע, עיניו פקוחות וכפותיו עוד שלוחות קדימה, ופול-מארק ג'וניור יושב בדשא ומסתכל בי בפליאה. 

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

בתחילת החורף חלה אבי, ימים רבים שכב במיטה. דלת חדרו היתה סגורה תמיד והיינו מתהלכים בבית על קצות האצבעות, כדי שלא נפריע את מנוחתו.

אנשים רבים פקדו את ביתנו לשאול לשלום אבי, אבל אמי אסרה עליהם להיכנס אליו, והסבירה כי לבו החולה זקוק לשקט ולמנוחה. פעם אחת באה אל ביתנו אישה שלא הכרנו. היא הושיטה לאמי צעיף צמר ואמרה.

"את לא מכירה אותי. באתי פעם אל הרופא, היה לי חום גבוה וגרון אדום. הוא נתן לי תרופות ונתן לי גם את הצעיף הזה, כדי לעטוף את צווארי. הוא אמר שבחורף, כשחולים, צריך לחמם את הצוואר. עכשיו אני בריאה ואני רוצה להחזיר לו. אני גם חייבת לו כסף, אבל אין לי עכשיו, והרופא אמר שאשלם כשאוכל."

כזה היה אבא. לא פעם היתה אמי יוצאת מכליה ומטיחה בפניו בכעס כי לא די שאינו לוקח כסף מעניים, אלא גם נותן להם תרופות שהוא עצמו קונה בכסף מלא. "ואיך נתפרנס," היתה אומרת, "הלוא יבואו אלינו רק אנשים עניים. ובכלל אנשים יודעים להעריך רק מה שנקנה בכסף."

"אלוהים יעזור," היה אבא עונה בשלווה, "מי שבוטח באלוהים, אלוהים עוזר לו."

אמי סיפרה לי כי בחוץ לארץ היה אבא רופא של עניים, וכי גם שם לא היה לוקח כסף בעד הטיפול, כשראה שקשה לאנשים לשלם.

"אני זוכרת," סיפרה לי, "איך הביא לו פעם דייג שלושה דגים במקום כסף. זה היה בדיוק ביום האירוסין שלנו. ההורים באו לבקר אצלנו, ואני בישלתי את הדגים לארוחה. הם אמרו שמעולם לא טעמו דגים נפלאים כאלה."

לימים, כשבגרתי, נסעתי לבקר בארץ ההיא ובאחד הכפרים הקטנים, במחוז שבו שימש אבי כרופא, פגשתי אישה זקנה, שאמרה לי.

"את בתו? בוודאי שאני זוכרת אותו. כן, נכון, עברו יותר מארבעים שנה, איך שהזמן עובר… אבל זוכרים, זוכרים. איך אפשר לשכוח רופא כזה, הלוא אף פעם לא לקח כסף מעניים…"

בראשית החורף ההוא, שבו חלה אבי, נעצרו הגשמים, ובשעות אחר הצהריים, בזמן שהכנתי את שיעורי במטבח, שיחק אחי הקטן בחצר. עם רדת החשכה היה נכנס פנימה ומשחק במכוניות שלו על רצפת המסדרון. בשעה כזאת כבר היה חדר המבוא של ביתנו מתרוקן מן החולים של אבא, שעכשיו טיפלה בהם אמי, שגם היא היתה רופאה, ואני הייתי יושבת שם, בכורסה הגדולה של אבא, וקוראת. לפעמים, לאחר ארוחת הערב, היה אבא קורא לנו. היינו נכנסים אליו לכמה דקות והוא היה שואל אותנו על הלימודים ומסתכל במחברתו של אחי, שכבר ידע לכתוב הרבה מילים. כשאמרתי לו לילה טוב, היה מלטף את ראשי ונושק לי. כשיצא חודש טבת התחיל אבי מתאושש ממחלתו, ודווקא אז השתנה מזג האוויר וירדו גשמי זעף. יום ולילה ירד הגשם ולא פסק, ואבא אמר בצחוק,

"אני מבריא והמבול בא."

גם בארבע-עשר בשבט עדיין ירד גשם, ואבי שחשש תמיד לבריאותי, אמר כי לא אוכל לצאת לנטיעות. השתוקקתי מאוד להשתתף בטיול ט"ו בשבט מפני שאהבתי את המדריך החדש שלנו, את רפי. כל אותו יום העתרתי על אבא תחנונים, עד שלבסוף נתרצה לי.

בבוקר ט"ו בשבט לא פסק הגשם, וכשעמדתי לצאת את הבית אמר לי אבא,

"קחי סוודר. השתדלי לא להירטב."

על ההרים ירד גשם דק, ובלכתנו לעבר חלקת הנטיעות בוססו רגלינו בבוץ. רפי הלך לידי ופעם אחת נגעה ידי בידו בלי משים. רגש מתוק עבר אותי לרגע.

בחלקת הנטיעות קיבל את פנינו איש הקרן הקיימת וסיפר לנו כי אנו משתתפים בנטיעת יער לזכר הקדושים. על מדרון ההר ראיתי נערים ונערות שאתים בידיהם, שותלים אילנות בגומות של עפר תחוח. כשנטעתי את השתיל הקטן שלי והדקתי סביבו את האדמה, דבק עפר שחור בכף ידי. היחייה השתיל שלי? – שאלתי את עצמי. פתאום נפלה עלי אימה לא מובנת. לבי יצא אל רפי, שעמד לידי ונטע עץ. אולי יאמר לי משהו שיעודד אותי. הזדקפתי והבטתי לעברו. כשפגעו עיני בעיניו לא חייך, וידעתי כי לא יוכל להושיעני.

בערב, כשנכנסתי הביתה, ראיתי את אבי יושב בכורסתו שבחדר המבוא. הוא חייך אלי. רציתי לרוץ אליו ולנשק לו, אך משהו עצר בעדי. זה ימים רבים לא ישב בכורסה, ועכשיו השגחתי שפניו הוטבו. גם בימים שלאחר מכן הוסיף הגשם לרדת. אבי הרבה להתהלך בבית, עוטה את חלוק הצמר החום שלו. לעתים נכנס אל המטבח, רכן מעלי והציץ אל מחברתי.

כך עברו שישה ימים של גשם, וביום השביעי שלאחר ט"ו בשבט זרחה השמש. אבי ישב עמנו אל השולחן בארוחת הצהריים. את ברכת המזון זימר בקול. כשכילינו לאכול יצא לשבת במרפסת. השמש זרחה ורוח קל הביא מן הפרדסים ריחות מתוקים. אמי ישבה ליד אבי והם שוחחו. ידעתי שעוד מעט יהיו הורי פטורים מדאגות פרנסה. בקרוב, כשיחלים אבא כליל, יקבל משרה בבית חולים.

ישבתי במטבח להכין את שיעורי. עד מהרה עייפתי וקמתי ממקומי. השמש נתנה צבע ורוד בלחיי אבא ועיניו היו מאירות, כשחייך אלי שכחתי את כל צרותיי.

"האם סיימת?" שאל אבי.

"יש לי עוד חיבור באנגלית," השבתי.

"ובכן, היכנסי וסיימי," אמר.

העתקתי את מקומי מן המטבח אל חדר המבוא. החלון שנפתח אל המרפסת היה פתוח ויכולתי לראות את אבא ואת אמא ולשמוע את שיחתם. אבא מיעט בדיבור וגם אמא שתקה. לאחר זמן, שקועה ראשי ורובי בכתיבת החיבור באנגלית, שמעתי פתאום את אבי אומר בקול משונה.

"לא טוב לי."

נפשי נבהלה ובעוד אני נפנית לקום, נפתחה הדלת וראיתי את אבי נכנס פנימה, אגרופיו היו קפוצים אל פיו, גבו כפוף ופניו לבנים מאוד. ראיתי את אמי תומכת בו, מוליכה אותו דרך המסדרון הארוך אל החדר, ועדיין אני ניצבת במקומי. ופתאום בא קולה של אמי מקצה הבית.

"מהרי, קראי לרופא!"

עוד רגע אחד עמדתי שם ולנגד עיני פניו החיוורים של אבי, שעיניו כמו עצומות. אך מיד רצתי אל החצר, עליתי על אופניי ויצאתי להזעיק את הרופא. כשפתח את הדלת לא יכולתי לדבר.

"מהר," גמגמתי, "מהר, אבא…" וברחתי משם.

במקום לחזור הביתה, נסעתי אל החורשה אשר במעלה הגבעה, לא הרחק מביתנו. שם ישבתי על ספסל ולבי ריק. אחר כך חזרתי ועליתי על אופניי, וכאשר חלפתי על פני ביתנו ראיתי את הרופא הולך בחצר לעבר הבית, וידעתי כי רק עת קצרה חלפה. יראתי לשוב הביתה ונסעתי ברחובות המושבה ללא מטרה. לבסוף הגעתי שוב אל החורשה וישבתי שם על ספסל.

כמה זמן עשיתי שם לא אדע, אך בשובי אל הבית היתה דלת חדר הורי סגורה. שום קול לא עלה משם. נכנסתי אל המטבח וישבתי ליד השולחן. בצלחת היו כמה פרוסות לחם. נטלתי פרוסה והתחלתי אוכלת. לאחר זמן נפתחה הדלת והרופא יצא. שמעתי את דלת הבית נטרקת מאחוריו. עוד זמן מה חלף ושוב שמעתי את דלת הבית, ואל המטבח נכנסה אישה שכנה, ידידה של אמי.

"מה קרה?" שאלה.

לא עניתי.

אז נפתחה דלת חדר הוריי ואמי ניצבה בפתח המטבח. היא הביטה ואמרה:

"אבא שלך מת." ואל האישה השכנה פנתה בלשונם ואמרה: "בתו היפה, עכשיו כבר אין לה אב," אחר כך שבה ופנתה אלי: "בואי נראה את אבא בפעם האחרונה."

עיני אבי היו עצומות. פניו היו כחולים וחיוך קל עיוות את תוויהם.

מעולם לא היו יפים וטובים כברגע ההוא.

כשיצאתי משם הלכתי אל חדר האמבטיה. על וו בקיר היה תלוי מעיל הבית החום של אבא. טמנתי את ראשי במעיל ונשקתי לו. אחר כך החזקתי בשרוולים הריקים וליטפתי את פני בצמר החם והמחוספס. "אני לא אבכה," נדרתי בלבי. למחרת נאספו בחצר ביתנו אנשים רבים. בני המשפחה באו, וידידים, וגם חבריי וחברותיי ומוריי. וכשהגיע הרב הובא גם אחי הקטן. הוא הלך עמנו אחרי הארון עד לבית הכנסת הראשון שבדרך. שם אמר "קדיש" ומישהו מהמכרים לקח אותו לביתו.

אמי לא בכתה וגם עיניי היו יבשות. פעם אחת נתקלו עיניי במדריך שלי, רפי, שהלך לא הרחק ממני, ולרגע עלה בכי בגרוני. זכרתי את האימה שנפלה עלי כשהיינו בהרים נוטעים נטיעות, ושוב אמרתי לעצמי כי תקצר ידו מלהושיע אותי.

בבית הקברות קרעו קרע בבגדי ובבגד אמי. כמה אנשים הספידו את המת. המיטה הורדה אל הבור ואלה שעמדו סביבי נטלו אתים בידיהם ועפר הוטח במיטה והחל מכסה עליה. עשיתי כמעשה אמי והתכופפתי אל האדמה. אגרופי נקפץ מסביב לגבשושית עפר קטנה, והאדמה היתה לחה ושחורה ודביקה בכף ידי. רגב אדמה של ארץ קשה. אולי טמון בו זרע, ובאביב יפרח פרח על קבר אבי. ואולי ילבלב אז גם האילן הקטן אשר נטעתי על מדרון של הר, לזכר קדושים. ואני, האם יפשיר אי פעם הקרח אשר בלבבי?

אתמול זרחה השמש. רוח קל הביא מן הפרדס ריחות מתוקים. אבי ישב על המרפסת של ביתנו ואמר כי עוד מעט יבוא האביב וכי בקיץ יתחיל לעבוד בבית החולים. אבל עכשיו עוד היתה האדמה בוץ, כי כל אותו חודש ירד גשם; מים רבים שטפו את הארץ והחקלאים שמחו.


*הסיפור לקוח מתוך: "כל האושר המופרז הזה", הוצאת כתר, 2002. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

כשאני נזכרת בזה בא לי לקבור את עצמי. עכשיו בא לי לקבור את עצמי, אז אני נזכרת בזה.

מישהו נתן לי פעם איזה כדור כחול, אלוהים, איזו הרגשה זו היתה. הוא אמר לי תבלעי את זה ובלעתי, או בליתי, או איך שאומרים את זה. בליתי את הכדור ההוא, ובתוך הטריפ האובדני של הכדור עקבתי אחרי מישהו שזרק אותי לכל הרוחות ברחוב מלצ'ט. זה היה ערב, הייתי תחת השפעת הכדור הזה, לא ידעתי בדיוק מה שייך למה והאם כל הפלונטרים שאני רואה זה סיבות שהסתבכו בתוך תוצאות או אוטובוסים שנוסעים לצפון העיר.

לקחתי את הכדור ההוא וחיכיתי להוא למטה. איזה פאשלה איומה. הוא הלך לצלצל לחברה שלו האמיתית שזה, כבר ניתן להבין, לא הייתי אני, הוא הלך לצלצל אליה ולהגיד לה משהו. אני חיכיתי למטה, איזה בושה, איך שאני דירדרתי את עצמי. הוא ירד ואמר לי: שמעי, החברה האמיתית שלי לא קונה את הסיפור שלי, אז אני הולך, ביי. זה היה מזמן, הייתי בת עשרים ושתייים וחצי.

אתה הולך? שאלתי אותו, הוא אמר לי שאין לו ברירה. בואו הנה, איך שאני הרגשתי אז ברחוב מלצ'ט. לא היתה לי טיפת רוק בלחיים, רק הסטירת לחי הזאת. איך הגעתי הביתה? בדרך המלך בוודאי. לקחתי רגליים לדרך המלך, והן התגלגלו הלאה.

באופן קונסיסטנטי הייתי די זרוקה באותם ימים, אז חשבתי שאני צריכה להיזרק ואחר כך להיסחף הלאה, אני כבר אגיע לאן שהוא.

הידרדרתי לי הביתה. וואו, איזו הידרדרות זאת היתה. אף אחד לא ראה אותי, כך אני מקווה.

מאז עברו שנות אור. ברחובות, לפעמים אני עדיין מחפשת את הבחור ההוא שזרק אותי לכל הרוחות. אני רוצה להגיד לו שהייתי תחת השפעת הכדור ההוא, ואם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שלא הייתי מפוכחת מספיק כדי להגיד לו: מייקי, יש לך שקל לאוטובוס?

החיים זה כדור שלג של אובדן משמעות. אני מידרדרת מיום ליום, ומתאמצת לא לאבד את התמימות בבת אחת בכמה ימים, אלא לאט לאט בכמה שנים. שעון החול שלי אוזל, ואני מנשימה אותו בתחושות עילאיות של חירות ושוויון נפש. מאזני השפיות שלי משחקים איתי איזה משחק לא ברור, שאת חוקיו אינני מבינה. יום אחד אני קוּל, כעבור חמש דקות אני היפנוזה, או מערכת על חושית מדברת. אני כבר לא אני, קוראים לי בכל מיני שמות, ואני עונה לכולם ולאף אחד, או שאני מסתובבת באותה פתאומיות גם כשקוראים לאחרים.


*הסיפור לקוח מתוך: רדיקלים חופשים מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת כתר (כותרים), 2000. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: "זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany

מרים מספרת להם שהוא בנה את הבית במו ידיו. היא מספרת להם שהיה עורם את האבנים בימי הגשם על מנת שייספגו היטב במים לפני שחוברו זו לזו במלט. היא מספרת להם שהבית נמצא על הגבול בין שני אזורים, מקום קסום, ששוכנות בו רוחות ומֵייגוֹת. היא מסבירה להם שהמֵייגות הן מכשפות, משתמשת במילה המקורית, הם חוזרים עליה, משתהים בסוף כל הברה ברחש הכבוד שבו נאמרת תפילה.

מרים ממציאה את כל הסיפור הזה, היא מדלגת ממשפט אל משפט על קצות האצבעות, ככפות רגליים קלילות בין אבני הנהר, והיא מרככת את הקול עד שאפילו הוא היה יכול להאמין לכל זה, לכל השיבוש הזה של האמת. מרים משתתקת, הפוגה שמספיקה לרפאל כדי להביט בידיו, שכבר ניטל מהן החיספוס של אותם ימים. אחר כך הוא מותח את הגב, שפחות גמיש עכשיו, וחושב שהנה כל זה נגמר, הבית הזה, הכול עטוף בלהג הנינוח של מרים, שלא הפסיקה לדבר מאז שהגיעו.

"אני יוצא לנשום אוויר."

ברגע שרפאל אומר את זה היא כבר עושה הצגות לאנגלים. מתחילה לעשן סיגריה בלתי נראית ופולטת עשן שאיש לא מבחין בו בגינונים של שחקנית בקברט. רפאל מחכה עם הסיגריה עד שיגיע החוצה. במבואה דעתו מוסחת, מבטו נופל על טפט שהניח ברישול בבוקר יום ראשון אחד, רק כדי לראות איך הוא נראה, רק כדי לנסות. פינה אחת עומדת להתקלף. הוא מעביר עליה את קצות האצבעות, מלטף אותה. הנייר מתפורר כשבבים הניתקים מקליפת עץ אשור.

הקור מפתיע אותו. הוא מתהלך במעגלים ומדליק את הסיגריה, מתבונן בגחלת הכתמתמה שבקצה שלה. הוא מסתובב ומביט לאחור. משקיף אל הנוף. החווה עומדת על מדרון, יש מקום שבו הגבעה נקטעת פתאום. בימים של גשם עז המים צונחים שם כנָסים מפני טורף. בפנים מישהו חולץ פקק מבקבוק נוסף ומייד נשמע צחוק. הוא חושב שזו מרים. אחר כך הוא חושב שזו יכולה להיות כל אישה אחרת.

"תוך שנה, אולי שנתיים, לא תזכור אפילו את המקום הזה," אמרה לו.

והם קבעו עם האנגלים כדי לסגור את העיסקה.

בבוקר בא לכאן לבדו. הכביש נראה לו ריק יותר ממכוניות, חלול יותר. השדות החשופים מיטשטשים במהירות במראה האחורית.

"אני הולך להעיף מבט," אמר כשלקח את מפתחות המכונית. "בטח שכחנו שם משהו."

הוא סוגר את הדלת. לא מחכה לתשובה.

כשהוא מגיע הוא עולה לקומה העליונה. הניאון באמבטיה מרצד. הוא מסתכל על עצמו במראה, מסיט את הכנפיים הצדדיות ומתבונן בפניו בהשתקפות המשולשת. זו הפעם האחרונה שאני מתגלח מול הכיור הזה, הוא חושב, ואינו יודע בדיוק אם זו הסיבה לעשות זאת בנחת, להעביר את הסכין כמה פעמים על אותם תלמים. לפני שהוא שולף את הפקק המתכתי הוא מחפש את המקום המתקלף מאחורי ברז המים החמים. די לו בגישוש קצר. הנה הוא. רבע סיבוב במפתח שוודי סדק את האמייל כשהתקינו אותו. הוא מתקרב עוד קצת, מרים את הסנטר כדי לגלח את שקע הלסת, אחר כך שוטף את הפנים. הוא אוסף את כל הפריטים בדקדקנות של רוצח ויוצא החוצה.

הוא מביא את הסולם המחסן כדי להוריד את הנדנדה. הוא זוכר כשהבנות היו עולות עליה, זוכר תמונה שבה מרים מתנדנדת עם הקטנה בידיים. הוא שואל את עצמו איפה התמונה הזאת, אם אבדה גם היא במעבר הדירה האחרון. כעת אין לה משמעות. הבנות גדלו, הן מתעניינות בדברים אחרים. הוא מנסה לשלוף את המסמרים, אבל זמן רב כל כך הם נעוצים בעץ עד שנהיו לחלק ממנו. הוא מביא את המזמרה וחותך את החבלים. הקרש נוחת ארצה ברעש עמום.

המאמץ עייף אותו. החזה שלו דופק חזק, בדופק שונה מפעם, בצליל רחוק יותר, שכמו עולה מתחתית באר.

מיטת השיזוף בגינה. הוא מתיישב עליה בפישוק ומשקיף אל היער ממול. מישהו שכח חוברת תשחצים שמונחת פתוחה. היא בטח של מרים, היא אף פעם לא גומרת את מה שהתחילה בהתלהבות שוצפת. הוא אוחז בה בשדרתה כשם שאוחזים גור בצווארו, מנסה להשלים את שלוש המלים המאוזנות שחסרות. נהר במסופוטמיה, חמש אותיות. קיסר רומאי, שמונה. ק-ל-א-ו-ד-י-ו-ס. קלאודיוס מתאים, אבל אין לו עט, הוא יצטרך להיכנס בשביל זה לבית ולפשפש במגירות עד שימצא. הוא מקמט את החוברת ומטיח אותה בעץ. הרוח הופכת בגחמנות את הדפים הראשונים.

"אני אכניס הכול לאוטו וזזנו," אומר קול גבוה.

הוא נשאר באותה תנוחה כמה שניות, מלטף את הבד המפוספס של מיטת השיזוף, את החורים שעשו בה הזמן והשימוש. צריך יהיה לקפל אותה, אבל יתכן שאינו זוכר איך. הוא ידחוף אותה פנימה איכשהו, גם אם לא יצליח לסגור לגמרי את דלת תא המטען, ויזרוק אותה למכולת האשפה. היא תגמור שם יחד עם פינת הישיבה המרופטת, מעל שלדי מכונות כביסה. כדי לחתום את הפרידה הוא מוציא את המפתחות מהג'ינס ומשקיע בריפוד את הארוך ביותר. הנה עוד חור, חדש, עכשווי, יזום, שמפריד בין פס כחול ללבן. איש כבר לא יטרח לתקן אותו.

הוא גורר את עצמו וקם, יוצא מחלקת הגינה המגודרת, נושא מבטו אל הנהר. הוא מבחין בו מאחורי העצים, שצפופים יותר עכשיו בקיץ. נדמה לו כאילו הוא עוקב אחרי מישהו המדריך אותו אל מעבר לגדר החלקה. האדמה לרגליו לחה. בצמרת העץ הגבוה ביותר נשמעת ציפור שמזמרת בלי הפוגה. הוא מקשיב, שואל את עצמו אם תמשיך לקנן שם כשהמקום הזה לא יהיה שייך לו ונדמה לו שכן, עוד זמן רב, לפחות עד העונה הקרה הבאה. אחר כך הוא מסתובב, מתבונן בעשב הבר המגיע עד מרגלות הבית, בגונו הצהבהב, בחומת האבן האפורה. הוא ממשיך להתקדם, מסלק מדרכו ענפים שלא היו שם בשנים האחרונות וגם לא באלה שקדמו להן. כאילו הוא מסיט מסך של עלים. ואז הוא רואה, מרחוק, בלי שיצטרך להתקרב לגדה, את צלליתה של רות עולה מן המים, את רגליה, את כתפיה המעוגלות, את רעמת השחיינית הנוטפת שלה, את הצעדים המהססים של מי שדורכת על חלוקי אבן.

"תוריד את הז'קט המיושן הזה," היתה צועקת לו מן המים, זרועותיה שלובות.

מרים קיבלה אותם היום בזרועות פתוחות.

"Welcome to your home," פלטה בשטף את המילים, אבל המבטא היה מוצלח יותר במהלך החזרות.

האנגלית של מרים בסיסית והאנגלים לא מדברים ספרדית בכלל. לא משנה, היין המקומי שרפאל מביא מהמזווה מוצא חן בעיניהם מאוד.

"טוב, טוב מאוד," הם אומרים במקהלה בספרדית. את זה הם יודעים להגיד.

רפאל נכנס ולפניו עננת עשן שאינו טורח להסתיר. מולו מרים אוחזת בצווארו של בקבוק נוסף. היא מנקה אותו במטלית ורק אחר כך חולצת את הפקק. האנגלים התחילו להשתכר קצת, הם מדברים ביניהם במהירות רבה ומרים לא מצליחה לעקוב. הם התיישבו על הכורסה עם הכוסות בידיים, נראים כאילו חיו כאן כל חייהם. מרים הדליקה את הטלוויזיה והיא מנסה להסביר להם את כללי התחרות שמשודרת בערוץ השני. הם מגלים עניין, אבל אולי הכול רק נימוס ואינם מבינים כלום.

"בוא, שב איתנו," אומרת מרים.

אבל הוא ממשיך לעמוד ליד החלון, היה רוצה שיגמרו את כל הבקבוקים שנשארו, לא לקחת איתו מהמקום הזה כלום.

מחוץ לחלון, בצדו האחר של הגן, המדרון מתקמר ברכות, כמו שטיח ענק שמישהו מנער ולרגע אחד הקפיא אותו הרוח.

רות עבדה במשרד, זה הקל במידה רבה על המפגשים ביניהם. הם היו יוצאים באותה שעה, קובעים במפלס השני של החניון. אף אחד לא חנה שם אם היתה אפשרות לחנות בקומת הקרקע ולחסוך כמה מדרגות. רות היתה בת עשרים וחמש, עיניה ערפיליות ואפה מלכותי. הקדים אותה תמיד הד עקביה על האספלט המסומן של החניון.

בפעם הראשונה לא לקח אותה לבית. בינתיים עברו בין כמה וכמה מוטלים מחוץ לעיר, מנסים לא לחזור לעתים קרובות מדי אל אותו המקום. רות היא שלקחה על עצמה להזמין את החדרים. הוא זכר אותה נועזת, מוכנה תמיד למשחק. באחת הפעמים הגיעו אפילו לאחד מבתי המלון של נמל התעופה. המטוסים נהמו כפילים נזעמים ואחר כך כבר לא נשמע דבר. שקט מבעית. כשהשקיף מהחלון, כשם שעשה כעת אבל במקום אחר, הבחין בשמשות שבקצה אחד המסופים.

כשנהג היתה רות יושבת לצדו, צווארה תמיר כשל רקדנית; הלחיים שלה, הבושם שלה מעורבב בזיעת המשרד שהצטברה על העורף. "אני אוהבת את המכונית שלך," נהגה לומר. "אמרתי לך פעם שאני אוהבת את המכונית שלך?"

הם היו יושבים לשתות קפה ליד שולחן הברזל בגן. רות הניחה ללחות להיספג בחולצה מתחת רעמת שיערה. לפעמים היתה משתרעת על מיטת השיזוף עם הפסים, שהיתה לגמרי חדשה אז, והיתה עוצמת עיניים אבל לא נרדמת ממש. בלי איפור, או עם שאריות הצללית המטושטשות תחת עפעפיה, היתה מושכת עוד יותר. רפאל ישב יחף ולא חשב עליה, הוא חשב על הימים שיבואו, על כל ימי השישי בחייו שיהיו זהים בתכלית, בדיוק-בדיוק, ליום השישי ההוא.

"יש עוד גבינה במקרר?" היתה שואלת רות.

באחת הפעמים אכלו יחד עוגה, הוא בעמידה, היא בישיבה על השיש, בלי צלחות אפילו. רפאל לא רוצה לזכור אם אכלו את השאריות של איזו מסיבת ילדים, יום הולדת של אחת הבנות.

 "יש עוד יין במטבח?" שואלת מרים. "נראה לי שהאנשים האלה חיסלו הכול."

"אם אין עוד במזווה אז לא נשאר כלום."

הוא מיישיר מבט אל מרים. פניה מזכירים לו את כל הצילומים שסידרו על פני השנים באלבומים.

האנגלים מבינים את כללי התחרות וממש יוצאים מגדרם. צריך לזהות מקומות שתמונותיהם מופיעות על המסך למשך כמה שניות. הם אומרים שבטלוויזיה בארצם יש תוכנית דומה. הם נאלמים דום מול תמונה של מגדל גבוה להפליא בצורת פטרייה.

"טורונטו, קנדה," אומר האנגלי, מבטא את השם כשם שמבטאים אותו בשפתו.

המנחה מאשרת שזו התשובה. מרים מנופפת בידיה. "טוב מאוד, טוב מאוד."

היא אומרת את זה בספרדית. את זה הם מבינים, והאנגלי מרים בתשובה את אגודליו בסימן ניצחון.

רפאל מתיישב על אחד הכיסאות של השולחן שלידו אכלו את ארוחת הערב, במרחק זהיר מהאחרים. על המפה נשארו עדיין כמה מפיות נייר מקומטות, פירורי לחם ושאריות ממרח שהתייבש על צלחות הקינוח. הוא נוגע בסנטר שלו, שגילח הבוקר. השמשה בחלון מחזירה לו דמות שקופה ומעוותת, את שיערו המלבין שארוך מדי, את הבטן הבולטת שמפריעה לו עכשיו בתנוחות מסויימות, למשל בקשירת הנעליים או כשהוא מדשן את ההורטֵנסיות.

"נהיה חברים טובים הרבה זמן," הבטיחה אז רות.

פתאום תוקפת אותו תחושה של הקלה, הקלה עמוקה ועצב. הוא מנסה להיזכר בשמו של הבחור הבלונדיני, חוּליאן או חָאיְמה, שבגללו רות לא נכנסה יותר לנהר. כשהוציאו אותו לפרישה מוקדמת היה עובר לעתים קרובות מול המשרדים החדשים. לפעמים התפתה לרדת לחניון, לחפש את הגולף האדומה שלה. מעולם לא העז. מן הסתם קנתה מכונית חדשה, עם גג נפתח. ויכול להיות אפילו שיש לה בן.

האנגלים ישנים במה שהיה בינתיים לחדר השינה הישן שלהם. לרפאל קשה להירדם. הוא שומע רעשים רחוקים בלילה, נפנוף כנפיים הולך ובא. נדודי השינה מובילים אותו במחשבה אל מיכל ההדחה של השירותים בקומת הקרקע, ליד המטבח. הוא מדמיין את זרזיף המים, את הסיד  שמצטבר לו אט-אט על דפנות האסלה. מרים שתתה יותר מהרצוי ונשימתה קצובה, היא נצמדת בכוח לכרית, על מיטה ברוחב שמונים סנטימטר. הם מעבירים את הלילה בחדר שהיה של הבנות. מעל ראשיהם שמיים של כוכבים זרחניים, כוכבי הלכת הכבדים יותר התנתקו עם התרופפות הדבק. רפאל נרדם באיזו נקודה לא ברורה בין אוריון לירח.

בבוקר חודר בין החריצים האנכיים של התריס אור מסמא עיניים. הוא מבחין שמישהו מנער את כתפו.

"קדימה, גבר, קום."

הראש כבד לו. שנתו היתה מקוטעת, לרגעים התעורר ושאל את עצמו היכן הוא. פתאום הוא נזכר בכול. שעות האור האחרונות, כמה רעפים רופפים בגג המחסן שסידר בבוקר, הידיים של האנגלי אוחזות בהגה בצד ימין, העט הכדורי החותם על ההמחאה. הוא מבחין בטלטלה קלה שבקלות בלבו, והיא נעלמת כמעט מיד.

"קדימה, למה אתה מחכה, בוא נסתלק מפה."

זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את המילה הזאת מפיה של מרים. הוא מתיישב בסערת נפש, לובש את הז'קט. הוא ישַן בבגדיו. גופו משאיר שקע עמוק במזרון. הוא מעביר על פניו את ידו, אבל הסימנים לא נעלמים. מרים היא שסוגרת את דלת הבית, אבל לפני כן היא  מניחה את צרור המפתחות על השידה בכניסה.

"אתה חושב שהם יראו אותם?" היא שואלת כשהם כבר בחוץ.

רפאל מושך בכתפיים. הוא מביט אל הגדר החיה בהבעת שיעמום, נאנח. נזכר לרגע בפנים המטושטשות של רות ויכול לומר בוודאות רק שנחיר אחת באפה היה קטן מהאחר.

"הם יראו את המפתחות, נכון?" מתעקשת מרים.

מרים נושאת מבט אל חלונות הקומה העליונה. בשמים, שצבעם כחול עז, רודפות זו את זו עננות קלות. רפאל בטוח שמרים עומדת להגיד לו משהו, עומדת לבקש ממנו שיפרוץ את הדלת כדי לכתוב להם פתק ולהדביק אותו למקרר או משהו כזה, אבל היא נכנסת למכונית ואומרת בקול של ילדה: "תיקח אותי העירה?"

החצץ חורק תחת הצמיגים. רפאל נוסע לאחור. הוא חושש לדרוס את הכלב והוא פותח את הדלת כדי לראות אותו טוב יותר, אבל הכלב מת מזקנה והוא קבור ליד האלון. הוא נזכר בדמעות הלוהטות שזלגו על לחיי הבנות כשכיסה את החיה ברגבי אדמה.

מתחת לגלגלים האחוריים אין שום דבר, רק שיפוע מתון והאבנים הלבנות המסמנות את הדרך החוצה.

בקיץ ההוא הייתי נוסעת לשם לפעמים, והשבוע נסעתי שוב. היה יום חם של סוף קיץ. מדי פעם נשבה רוח חמה שנפסקה פתאום וחזרה פתאום, מלאה אבק, וכשנכנסתי היה ריק. לא היתה נפש חיה. וחשבתי לשוטט שם קצת, ואז ראיתי מהעבר השני, מאחורי הסככה, את הגנן עומד ומדבר עם אישה צעירה שישבה רכונה על האבן, מניעה את ראשה כשהיא מדברת, ראש עטור כדורי תלתלים אדומים, שבאור החמסיני בהקו כמו כדורים של אש.

כאמור היה ריק. השבילים היו מטואטאים טרי, מדגישים את קווי הפרספקטיבה הנקיים המאורגנים היטב, ובתוך האור הכבד החמסיני זה נראה צבעוני ומאיר מאי פעם, עטוף ציפוי ורוד דק של השקיה טריה ופריחה מתחדשת, כמעט מעטה מבריק של לכה מבריקה. והיה מאוד שקט. אפילו ממטרה לא זעה. אך ככל שהתקדמתי בשביל היה נדמה לי שהכל מלא רישרושים ודיבורים וקולות חריקה שעלו משני צידי השביל מתוך הטלאים הצבעוניים של הצמחיה הצפופה, כאילו מישהו טוחן שם זכוכית מתחת לאדמה.

זה היה בחלקה היפה ביותר, החלקה הרעננה הפורחת של מלחמת לבנון, שהיתה באמת עמוסה צמחיה עשירה של פרחים חיים ופרחים מבד ופרחים מקטיפה ופרחים מריקועים דקים של נחושת ופרחים מבד שק ובד גאזה ותחבושות צבועות כעין החלודה וצמחי קקטוס ארוכים משוננים עם שרביטי ענפים בשרניים כראשי נפץ קטנים וראשים בצורת גרזן.

האישה הרימה אלי את פניה.

יש לך כאן מישהו? שאלה.

היא הידקה את ברכיה אל גופה, לא מורידה ממני את עיניה.

גם לי יש פה מישהו, אמרה.

ברכיה היו נתונות ממש בתוך גופה, והיא לא הורידה ממני את עיניה.

בעלי, אמרה.

אני מבינה.

זהו, בעלי.

אני מבינה.

היא סובבה את חצי גופה לעברי.

בעלי, חזרה בשלישית.

היה שקט, עיניה היו נעוצות בי, חיוורות, מאוד בהירות, נפערות מתוך עפעפיים חומים כהים בלי קשר לכדורי האש, ואינני יודעת, אולי בגלל השקט, אמרתי שאני באה הנה לפעמים ולא ראיתי אותה.

כן, אני באה פעם בשנה, אמרה. היה לה קול עם צליל מאוד נמוך, כמעט גברי, כמעט בס, והיא דיברה כמו מישהו שממשיך שיחה שניתקה.

ועל פי רוב זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. היא חבטה את ברכיה זו בזו, מהדקת אליהן את תיק העור שלה. – ואני יושבת לבד. לפעמים עם הגנן.

אמרתי שפגשתי אותו פה, את הגנן.

היא נעצה בי שוב עיניים בהירות, פעורות, מרימה את ידה באוויר בתנועה מהירה.

אני מדברת איתך כאילו היכרתי אותך, אמרה.

אולי היכרנו פעם.

היא צחקה, חוזרת על התנועה העצבנית באוויר.

כן, בגלגול אחר.

אולי, אמרתי.

היא צחקה שוב, מכסה בשתי ידיה על ברכיה. אחר כך הסיטה את עיניה מן הברכיים וקירבה את עצמה לעברי על מסגרת האבן שהקיפה את הגינה הקטנה היפה. היא חייכה. – איש טוב הגנן.

השמש כנראה סינוורה אותה, יושבת בכיוון הלא נכון, והיא עצמה עין אחת, ככה שעכשיו הביטה בי בעין אחת, עגולה כמו עין של חיה.

אמרתי: כן, איש טוב הגנן.

היא החליפה את העיניים, ממצמצת, מתכופפת יותר עמוק על האבן ופותחת שם קקטוס שנסגר בפקעת ליד כרית האבן. כנראה שמה לב שהסתכלתי בתאריך שעל הכרית. – לא לא, אני באה ביום הנישואים שלנו, זה היום שאני באה הנה, פעם בשנה.

גם עכשיו דיברה לאט, מטעימה כל מילה.

אני לא באה ביום אחר. מה יש לי לבוא ביום אחר.

היה שקט, ועוד יותר שקט בין מילה למילה.

ואמרתי לך, תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. בעצם גם אז היה יום כזה חם, היה חמסין. היא חבטה את ברכיה חזק, מצמידה עליהן את כפות הידיים, ואמרה שאי אפשר לדבר על זה. אמרתי שאין צורך. היא אמרה: אני לא יכולה לדבר על זה.

אין צורך.

כן, אבל כשחושבים.

יותר טוב לא לחשוב.

זהו, יותר טוב לא לחשוב. אבל לא תמיד זה הולך, את מבינה.

כן, אני מבינה.

היה שקט. היא קצת התכופפה, נשענת לפנים, פתחה את הרוכסן של התיק ושלפה זוג משקפיים גדולים אפורים והרכיבה את המשקפיים.

תאמיני לי, לומדים את זה, וחוץ מזה, הזמן –. יותר לא עלה בדעתי מה לומר.

היא סגרה את הרוכסן של התיק והחזירה אותו למקומו על האבן.

כן, הזמן, את מאמינה שהזמן?

יכולתי לראות את עפעפיה הכהים צונחים למטה ונפתחים בבת אחת מבעד למשקפיים הגדולים. היא הסירה אותם רגע ושוב הזדקפה, מביטה סביבה בהסבת ראש כמו שמביטים מחלון רכבת. ובינתיים, הכל, כמעט חי, שנים, כמעט חי, אמרה, מסתובבת אלי, והמילה כמעט הוכפלה בגן הריק, מכה באוויר כמו פטיש אוויר, והרגשתי משהו כבד באוזניים ואיזה תשוקה לכסות את האוזניים. היה נדמה לי שזה גם מה שהיא עשתה, אבל הרוח ניפנפה את שערה, חושפת לה את האוזניים שנראו לי קטנות פתאום, כמעט אוזניים של ילדה. עיניה נעו לאיטן, נודדות על פני הגן, כאילו הוא בורח מאחוריה הגן, וחשבתי שצריך להגיד משהו, אך לא ידעתי מה. האור נעשה עוד יותר נמוך. השמיים כיפה שאין לה תחתית. תפרחות הוורדים והכריזנטמות בגינה היפה בערו כמו בובות דחליל, ורציתי להגיד לה שיש צורות רבות של חי, ומשהו בעניין אורך היום ואורך הלילה, והאמת הפשוטה של מוות ובדידות כאשר האמת הזאת באה מן האדמה ונכנסת לך לרגליים ומטפסת עלייך דרך כפות הרגליים. פתאום נזכרתי במנהג שנהגו פעם הנשים למדוד את קברי אהוביהן בחוטים, ואחר כך קיפלו את החוטים והכפילו אותם ומהחוט המוכפל המלופף עשו פתילות לנרות שעווה לחיי אהוביהן, ובלילה, בתוך פחיות קטנות, הדליקו את נרות השעווה וכל הלילה דלקו הפתילים הארוכים בתוך הפחיות ואסור היה שהרוח תכבה את האש בתוך הפחיות, ורציתי לספר לה משהו בעניין הפחיות. אבל היא ישבה שקטה, אוספת את השערות שהתנפנפו לה מצד אל צד על הצוואר, כשהיא מעבירה בתנועות איטיות את האצבעות בתוך השיער כאילו אין לה כוח בידיים.

זהו, אמרה. שערה היה עכשיו אסוף על העורף והיא החזירה את ידיה אל ברכיה. מול האור לא ראו עיניים ורק את הזגוגיות של המשקפיים. היא חייכה ברפיון והסירה את המשקפיים, כשהיא חוזרת ועוצמת עין אחת כמסונוורת יותר ויותר. היה באמת מאוד חם. האוויר נעשה כבד, מקבל צבע אפר, מחזיק את התנועה של רוח יבשה חמה שהתקרבה פתאום מאיזה שער לא ידוע, מכסה את המרחב הנקי הזה, המטואטא היטב, ענן אבק. הרגישו ריח דק של עשן ושל שרף. לוחות האבן נראו מתוחים להתפקע. השבילים הרעננים התמלאו עורקים של עופרת והקול השבור של חלילים שבורים התקרב כמו הולך לתוך מאורה. האישה מולי לחצה את ברכיה כמבקשת להגיד: שקט, שקט, אבל קול החלילים השבורים רק התגבר, העלים על הגינות התקפלו לפיסות נייר שרופות, מפזרים סביבם עלי כותרת קרועים כפתיתי שיבולת שועל, וראיתי את הרעידה הקלה של ידיה על ברכיה. שוב היה נדמה לי שביקשה להגיד משהו אך לא שמעתי מה ורק איך שהיא סוגרת בשתי ידיה על ברכיה. קול החלילים השבורים התגבר עוד יותר, האור נעשה ממש נמוך, כמעט נוגע, ובתוך האור הנמוך נראו האבנים פתאום נעות, מתנפנפות כמו וילונות, משנות את הארכיטקטורה המוזרה הזאת חתוכת האיברים והופכות לעיסה סמיכה אחת מעל התסיסה הצבעונית מעל הבקיעים באדמה, מעוותות את הדייקנות של הלוחות המסותתים היטב, והשבילים, הסימנים, השלטים בפינות השבילים, סדקי הזוהר והחיצים השבורים, וכבר לא ניתן לזהות שום חלקה. הוורדים נדמו עשויים פלסטיק, הדשא מלא תולעי שרב, וכשהרוח עברה כמו שבאה עוד התרוצצו רגע באוויר הכתובות השחורות שעל האבנים, ואחרי רגע נראתה רק האישה הצעירה יושבת לבדה, שקטה, בגן העייף. ידיה גם עכשיו היו שלובות על ברכיה והיא ישבה בשתיקה מוחלטת.

היא פקחה את עיניה, מביטה בי במין קרבה מיוחדת.

יש לי מזל, תמיד אף אחד איננו ביום הזה, תמיד אני פה לבד.

זה באמת נעים, אמרתי.

כן, זה נעים. ותמיד אני פוחדת שיבואו פתאום. אבל את רואה, אלוהים שומר עלי, עד היום זה לא קרה, כל שנה אני פה לבד, יושבת לי ככה לבד.

עיניה היו כל הזמן נעוצות בי באותה קרבה מיוחדת, קרבה שיש רק בין זרים.

לא מפריע לך שאנחנו מדברות, אמרה.

לא, חלילה, זה נעים, אמרתי.

היא אמרה: לפעמים, את יודעת.

כן, ודאי, אני יודעת.

זהו, כשיושבים ככה, מביטים.

ודאי, אני מבינה.

היא החליפה בבהילות את תנועות שילוב כפות הידיים, משנה את המיקום של היד, ושאלה אם אני צריכה ללכת, ואמרתי שלא, יש לי זמן. היא אמרה: אני שמחה. אחר כך אמרה: לפעמים, את יודעת, רוצים לדבר. האור נפל על פניה שניגרו עליהם שני נחשים דקים של זיעה, והיא ניגבה אותם בכף ידה. – שום דבר מיוחד, סתם, לדבר. היא חייכה בכאב. – את מכירה את זה, ואמרתי שוודאי, אני מכירה. היא שוב חייכה בכאב. – תמיד חושבים שהכל קורה לאחרים. גם כשזה קורה לך זה כאילו קרה לאחרים. פניה נחו עכשיו בין כפות ידיה והיא הרימה אותם קצת, מסבה הצידה. נשמע איזה רעש ואבנים מתגלגלות כמו בסקילה, והיא הזדקפה, מביטה, והסירה רגע את המשקפיים, מחזירה אותם מייד כשהיא מזיזה אותם פעמים אחדות כמו לא מצליחה להביאם למקומם. היו לה ידיים ארוכות יפות בצבע מוקה, והסתכלתי לה בידיים שהיו ענודות צמידי נחושת רחבים וטבעות, טבעת על כל אצבע ולפעמים שתי טבעות, וכשהרימה את הזרועות נשרו לה הצמידים לכיוון המרפק, נצמדים זה לזה ועושים פלאטה של נחושת רקועה. היא חייכה, מחזירה את הצמידים קרוב לפרק היד ומביטה בי דרך הזגוגיות הבוהקות. אחר כך התכופפה והוציאה צינצנת זכוכית חברונית כחולה שעמדה ליד כרית האבן, ואמרה משהו בעניין הזכוכית ושאלה אם זה יפה, ואמרתי לה שזה מאוד יפה. אחר כך אמרה שרצתה להביא פרחים מקטיפה, כי היא אוהבת מאוד לעשות פרחים מקטיפה, וביחוד שפרחים חיים יהיו נבולים כבר מחר והיא הרי באה פעם בשנה, ואמרתי כן, זה ככה. היא אמרה: כן, זה ככה, והפסיקה רגע, חוזרת ומסיעה את המשקפיים שבהקו כמו שתי לוחיות פח. מה לעשות, ככה זה, חזרה. עיניה נדלקו בתשוקה מוזרה והיא ניערה את הראש, מעבירה את ידה על צווארה, ושוב הסתכלתי לה על הידיים ועל הצמידים, שבכל תנועה שינו מצב, משמיעים קול עמום של נחושת בנקישה. אלה היו צמידים מאוד יפים, ושמתי לב שכל צמיד היה משובץ אבנים אחרות, והיה שם צמיד של ענבר צהוב וצמיד של ענבר אדום וצמיד טורקיז וצמיד לאפיסים כחולים קטנים וצמיד עם אבנים של קוראל ורוד, כמו יש לה אוסף צמידים על הידיים. היא אמרה: אתמול כמעט עשיתי תפוחים אפויים. היא קצת צחקה. – זה מה שהיינו עושים כל שנה ביום הזה, תפוחים אפויים. קולה ניחר רגע, ואמרתי שזה באמת טוב תפוחים אפויים. היא אמרה: עם צימוקים ואגוזים, את מכירה את זה, ואמרתי שזה באמת טוב עם צימוקים ואגוזים. היא אמרה: וקינמון, כמובן קינמון, וקצת לשרוף את הסוכר, זה מאוד טוב כששורפים את הסוכר. היא התרחקה קצת על האבן. לא היינו שמים דבש, אבל הוא קרא לזה תפוחים בדבש, אמרה. היא דיברה עכשיו מאוד בשקט, העפעפיים הכהים המוצלים נעשים לחים ממילה למילה, ואמרתי שגם אני עושה את זה לפעמים, בעיקר בסוף הקיץ. היא שאלה למה בסוף הקיץ. פניה נעשו מתוחות, תקיפות, ולא ידעתי למה אמרתי את זה ולמה בסוף הקיץ, והרגשתי שצריך להגיד משהו אבל לא ידעתי מה, ואמרתי שהכי טוב לעשות את זה עם גראנד אלכסנדר, ותמיד אני מחפשת גראנד אלכסנדר. היא הקשיבה בשקט, ואמרתי שטוב לקלף פס צר מסביב לתפוח, שלא יתבקע באפיה. היא גם עכשיו הקשיבה בשקט. שערותיה שוב נפרעו והתנפנפו מצד אל צד, והיא לחצה אותן, מהדקת אותן אל קודקודה, אחר כך תחבה את ידה לשערה וכרכה קווצת שיער סביב אצבעה.

זה ממש חם, אמרה.

פניה היו לחים והיא ניגבה אותם בכף ידה, מעבירה פעמים אחדות את היד מן המצח אל הצוואר, אחר כך הניחה את הידיים על משטח הגינה וניגבה בעלים. ראשה קצת התנדנד ורגע היה רושם שהיא מנמנמת, וחשבתי על הצמחים הצוברים מים בגזע, מייצרים קוצים ענקיים להגנה. פתאום נזכרתי בידיד שלי שביקש להיקבר מתחת לבית הקפה שלו מתחת לשולחן שלו, ואמרו לו: מוכרחים במקום אחר, והוא אמר: איך אהיה במקום אחר. מתחת לשולחן שלי, אמר, מתחת לשולחן, ואפילו שבור זה בסדר אפילו מתפרק זה בסדר אפילו עם רגל אחת זה בסדר, והסתכלתי בבית הקברים המוזר הזה, בכריות האבן והגינות היפהפיות. בתוך הריקנות מסביב התרוצצו האותיות השחורות והחללים הלבנים, נעים בתוך כיסי אוויר, וככה גם היא ישבה. שערותיה עדיין עברו מצד אל צד והיא לחצה אותן אל העורף, אחר כך התכופפה, פותחת את התיק בחיפזון ומייד סוגרת אותו בחיפזון, וכנראה הוציאה משם איזה סיכות ראש, כי היא התחילה לתחוב סיכות בתוך שערה. לקח לה זמן להתעסק עם זה, כי התלתלים כל הזמן נפתחו שוב ונפלו לה על הצוואר, והסיכות אולי לא היו חזקות מספיק להחזיק את כובד השיער, והיא תלשה ענף, הריחה אותו, אחר כך תחבה לשערה, אחר כך תלשה עוד אחד וקירבה אלי. היה לו ריח רקוב מתוק של עץ רך והיא ליטפה בו קלות את פניה, ואמרתי שיש לה שיער יפה וידיים יפות. היא קצת צחקה: הצמידים, את מתכוונת לצמידים, ואמרתי שהם באמת מאוד יפים הצמידים. היא הרחיקה את עצמה עוד קצת על האבן. – כן, כל שנה היה מביא לי צמיד, זאת היתה המתנה שלו ליום החתונה. קול הבס שלה נשבר פתאום כמו שעון שנופל ארצה, והיא הזדקפה, מותחת את הגב. – אבל אני לא עונדת את זה, ורק כשאני באה הנה -, היא הפסיקה, מסובבת את פרק כף היד. – הוא מאוד אהב שיש לי צמידים על הידייים, אז כשאני באה הנה –, עיניה נעשו גדולות, צהובות, עיני ינשוף לא זזות, וראיתי אותה מוציאה בלילה את הצמידים ומניחה על השולחן ומסדרת לפי הסדר, ובבוקר עונדת אותם לפי הסדר, ומביטה לעצמה על הידיים וחסרים לה כמה צמידים על הידיים, והיא מזיזה אותם וסופרת את הצמידים החסרים.

צווארה היה מתוח והיא ישבה, מביטה ניכחה.

זה של השנה הראשונה, אמרה מצביעה על הצמיד שליד הפרק, עם אבן ענבר צהובה גדולה שהיא העבירה עליה פעמים אחדות את היד, והבנתי שהם ענודים לפי סדר השנים, ושבשנה השניה קנה לה את הענבר האדום, ואחר כך את הטורקיז, ואחר כך את הלאפיס, ואחר כך הקוראל, וניסיתי לנחש מה היה קונה לה בשנה שאחר כך. פניה עדיין היו חסרי הבעה ועדיין ראו בהם רק את העיניים, ועלה בדעתי שזה גם מה שהיא חושבת עכשיו וזה ודאי מה שעשתה בבוקר ואיך ניגשה לראי, עומדת, מביטה, ומן הראי חוזרים הענברים ואבני הטורקיז, חרוזי הלאפיס הכחולים והקוראל הוורוד, והתאריכים לא מסתדרים לה ולא השנים, והיא סופרת את השנים, ופתאום לא ראיתי אותה ורק את הצמידים שהתכווצו, צרים, דקים, סוגרים עליה כמו אזיקים.

היא הסתובבה אלי עכשיו, משמיעה קול שנשמע כמו קול של צחוק אבל לא היה כזה.

בדרך כלל הידיים שלי ריקות, אמרתי לך, כל השנה אני הולכת בידיים ריקות, אמרה. היא שוב קצת צחקה, ואמרתי שיש לה באמת ידיים מאוד יפות והן יפות גם בלי הצמידים, וניסיתי לתאר לי איך הן נראות בלי הצמידים אבל בשום פנים זה לא עלה בידי. הנחושת דקרה לי בעיניים כמו מחטים והרגשתי כאב קל בעיניים, וכבר לא ראיתי לה גם את הידיים ורק איך הצמידים עוטפים לה זרוע אחת, אחר כך את השניה, ואת הכתפיים הבטן והחזה, והיא יושבת עטופה כולה כמו בתוך סד ענק. לא לא, אמרתי לעצמי, זה השקט, מאוד שקט, זה אור חזק, זה האור החזק, איך הם נוצצים הצמידים באור החזק ואיך התקשטה לכבודו, חי או מת התקשטה לכבודו, איזה שימלה יפה לבשה לכבודו, אולי אפילו חפפה את השערות לכבודו, הברק שלהן כזה רענן, ואיך שהן מתנפנפות, בוערות לה על הראש, עושות לה כתר חי על הראש. היא אמרה: גם את הטבעות אני לא עונדת, גם לא את הטבעות, וניסיתי לתאר לי את האצבעות שלה בלי הטבעות. היתה לה לכה בצבע צדף על הציפורניים והסתכלתי כמה עדינות נראות הציפורניים. פתאום זכרתי את סיפור התפוחים בדבש והחגיגה השנתית הקטנה. היא אמרה: ליום החתונה העשירי שלנו אמר שיביא לי עם גראנאטים, וניסיתי לנחש מתי היה צריך להיות יום החתונה העשירי, ומה היה קונה בתשיעי, בשמיני, בשביעי, אבל המחטים דקרו לי בעיניים, הענבר התערב בטורקיז, הלאפיס בקוראלים, ואמרתי לעצמי: לא לא, איזה אור, אי אפשר לשבת בכזה אור, אמרתי לעצמי שזה מה שגם היא עושה עכשיו, העשירי, התשיעי, השמיני, וכמוני היא סופרת לאחור והספירה קצרה, והיא אומרת זה יתארך, כל שנה זה יתארך, הצמידים יתקצרו והספירה תתארך, ואחר כך יתקצרו גם הידיים. אבל היא ישבה שקטה, משחקת בצמידים שהשמיעו צליל נקישה של נחושת וקול עמום של דין דן דין דן, והיה נדמה לי שפגשתי אותה פעם ברחוב בפינה ולא היכרתי אותה, היו לה ידיים ריקות ולא היכרתי אותה, ואמרתי לעצמי: לא לא, רק לא זה, זה לא היא, זה האור, אי אפשר בכזה אור, וזה טעות, הכל טעות, אבל הצמידים כבר התרוצצו בגן מתערבים בפריחה הרעננה היפה, באותיות השחורות והחללים הלבנים, וגם הטבעות, ופתאום זכרתי ריקים מכל גוף וביתו ריקם וריקה נפשו ותפילתו חוזרת ריקם, זכרתי אל תשיבני ריקם, הו אל תשביני ריקם אל תבואו ריקם, ואמרתי לא לא, האוויר מתכווץ והולכים בו ריקם, למה זכרתי את זה? איפה שמעתי את זה? הרבה שנים עברו מאז שמעתי את זה, עומדים דלים וריקים שמעתי את זה, והרי הייתי ילדה כששמעתי את זה, זה היה תמיד בקיץ כשאמי היתה ממלמלת את זה, והצריף שלנו היה מול בית הקברות המוסלמי והחלונות היו פתוחים ופחדתי מבית הקברות, ואמרתי בואי נסגור את החלונות, אבל היא אמרה, זה לא החלונות הפתוחים, זה הפעמון, הוא ריק, הוא מצלצל בכלי ריק.

קרה משהו? אמרה האשה. היא שוב שיחקה בענף שבידה, ואמרתי שאני עייפה וחוץ מזה מאוחר ואני צריכה ללכת. היא חייכה. בוודאי, בוודאי, ואם תבואי בשנה הבאה תמצאי אותי כאן. היא נשמעה מאוד שקטה, כמעט שלווה, ואמרתי שאזכור את התאריך ואבוא, בוודאי אבוא. כיוון שלא ענתה אמרתי שבאמת יום מאוד חם והרוח הזאת, ורציתי לבוא בערב אבל חששתי שסגור בערב.

היא המשיכה לשחק בענף שבידה, מעבירה אותו על פניה. בית קברות לא סוגרים, אמרה.

כשיצאתי ראיתי את הגנן מסדר את כלי העבודה שלו ליד הסככה, מניח בשורה את המעדרים, האיתים, ראשי הברזים הרזרביים וערימה של שתילים חדשים. הוא חייך כששאלתי עליה. תבואי בשנה הבאה, אמר, היא תהיה כאן. הוא נעל את הסככה שלו. – תמיד היא באה בזמן הזה, כל שנה.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "ארוחת בוקר תמימה" מאת יהודית הנדל, בעריכת מנחם פרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty